תוספות רי"ד על הש"ס/עבודה זרה/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא קמא

פרק השוכר

דף סב עמוד א

השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ כו' פי' יי"נ של גוים הוי כשמשכשך אותו לתוכו לשם ע"ז וזה הי' נסוכם אפילו שלא בפני ע"ז ולר' יהודה דאמר אין מנסכין אלא בפני ע"ז הי' הגוי מוליך יינו לפני ע"ז ומנסך ממנו קצת וכל השאר הי' נקרא יין נסך מפני שהכל נעשה תקרובת ע"ז כיון שניסך ממנו קצת דומיא דעורות לבובין דבעבור הלב שאי' מקריב בפני ע"ז בלבד נעשה כל הבהמה ועורה תקרובת ע"ז:

דף סב עמוד ב

דילמא מזבל כו' ואע"ג דקי"ל כר"י דאמר זה וזה גורם מותר הכי מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור לזבל כדפרישית בפ' כל הצלמים:

מי לא תניא אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו כו' פירש מש"ה מקשה מברייתא ולא מקשה ממאי דתנן בתמורה אילו הן הנקברין נפילה שליא תיקבר ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער הנזיר ופטר חמור משום דלא הני מיתקלקלי בקבירתן ולא אתי בהו לידי תקלה אבל חיטי דלא מיתקלקלי אתו בהו לידי תקלה:

וכי בא עלי' ליחול עלי' איסור אתנן פי' דהכי אמר לה הרי לך טלה זה על מנת שאבוא עליך הילכך כל זמן שלא בא עלי' לא קנאתו אלא לכשיבוא עלי' ולכשיבוא עלי' הרי אית עליו איסור אתנן ואמאי מותר אמר ר' אלעזר כשקדמה והקריבתו. פי' בודאי אלו הוה קיים בשעת ביאה חייל עלו' איסור אתנן אלא דיהיב לה פי' ה"ד מילתא דר' אלעזר דאמר כגון שקדמה והקריבתו. אי דאקני' ניהל' מעיקרא כגון דיהב ניהל' במתנה מעכשיו ולא אמר לה ע"מ שאבוא עליך אלא הקנהו לה בלי שום תנאי אבל מיהו סמך עליה שלא תמרוד בו מלהיבעל לו. אי הכי מתנה בעלמא היא דיהבי' ניהלייתו ואע"ג דהוא קיים בשעת ביאה כיון שאם תרצה למאן שלא תיבעל לו אינו יכול לתובעה בדין ליקח ממנה הטלה אשתכח דלא הוי אתנן אלא מתנה בעלמא אטו כל מתנה דיהיב אינש לזונה בלא על תנאי ביאה מי נאסר לגבוה וה"נ היכי דמי כיון שאינו יכול להוציאו בדיינים אם לא תיבעל לו ואי דלא אקנייה ניהלה מעיקרא היכי מציא מקרבא לי' פי' אם לא הקנה לה אלא על מנת שיבוא עלי' היכי מציא מקרבא לי' קודם ביאה והא לא הוי דיד' ולכשיבוא עלי' חייל עלי' אתנן למפרע. לא צריכא דאמר לה ליהוי גבך כו' וקשיא לי אמאי אידחק ר' אלעזר לכולי האי ואוקמה כשקדמה והקריבתו ולא אוקמה כדאמרן כגון דאקניי' ניהלה מעיקרא דאע"ג דבא עלי' לא מיתסר כיון דאינו יכול להוציאו מידה אם לא תיבעל לו:

דף סג עמוד א

וכי אמר לה בטלה זה מה הוי והא מיחסרא משיכה קשיא לי אטו כי בא עלי' והדר יהיב לה טלה באתננה וייחד לה אותו הטלה לא הוי אתנן עד דמשכא לי' מעיקרא. והא אמרי' בפ' מרובה אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו בא על אמו (איתביעה) [אי תבעה] לי' קמן בדינא מי אמרי' לי' קים הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעה לי' קמן בדינה לא אמרי' לי' הב לה כיון דקא יהיב לה הוי אתנן אלמא מוכח מהכא דאע"ג דלא משכא לי' כיון דאתני בהדי' דליתיב לה ויהיב לא אתנן הוי:

דף סג עמוד ב

אמר ר"פ כשהקדים לו דינר רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד קשיא לי אי הכי אדתני רישא צאו אכלו בדינר זה. צאו ושתו בדינר זה לפלוג וליתני בדידה בד"א כשהקדים לו דינר א"כ שנטל ונתן ביד אבל אם לא הקדים לו דינר ולא נטל ולא נתן ביד מותר:

דף סה עמוד א

הא דאמר לי' העבר לי' מאה חביות במאה פרוטות כו' קשיא לי כיון דמוקמינן לברייתא דאמר ליה מאה חביות במאה פרטות אם כן האי דתניא לעתותי ערב שכרו מותר היכי דמי אי דלא אשלים למאה חביות כל היום אמאי שכרו מותר. ואי דאשלימנהו והאי חביות אחרינא הוא אפי' בחצי היום נמי עיין במהדורא תנינא:

דף סה עמוד ב

פיסקא יין נסך שנפל ע"ג ענבים כו' הדר שרי רבה למיטחינהו ולמופייה ולזבונה לגוים שלא בפני ישראל מהכא מוכח דאי אפאה ישראל לגוי אע"פ שהפת של גוי מותר ולא נאסרה אלא כשאפאה גוי וקשיא למאי דאמינא לעיל דאפילו אפאה ישראל לגוי אסורה ומאי דקשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא. ראיתי כתוב בתוס' מש"ה תני פת ושלקות שבתחלה גזרו על בישולי גוים ואל על הפת ולבסוף גזרו על הפת משום דבישולי גוים זהו הוא דבר הצריך אומן לבשל שיש לך אדם שיודע לתקן תבשילו ולבסמו. וכשיהודי רואה גוי שיודע לתקן מאכלו היטב מתאוה לתבשילו ונמלך אחריו ומחתן בו אח"כ גזרו על הפת שראו עוד שנמשך אחריהן מפני אפייתן שהי' שולח לגוי לאפותה ומתוך כך נמשך לבו אחריו שנכנסת אהבה וריעות ביניהם ובאים ומתחתנים יחד וחתנות דשכר לא דמי לחתנות דתבשיל של גוים דאיסור חתנות של שכר אינו משום עשיית שכר שאפילו עשאו ישראל שכר אינו אלא מפני שאם היה מותר לשתות משכר שלה' היה הולך בביתו ומשתכר עמו ומתוך כך מתחתן עמו והילכך כי שתי בביתו של ישראל או אבבא דחנותא הוי הרחקה אבל בביתו של גוי אסור שהרי משתכר על ידו ובא ומתחתן בו הילכך לא דמי חתנות דשכר לחתנות של פת ובישולי גוים ומש"ה אנו אוסרים פת של גוי לאוכלה בכל מקום הוא שאפאה גוי אבל אם לא אפאה גוי אפילו הוא של גוי מותרת דבישולי גוים אינן אסורין אלא משום שאם התיר לו בישולי גוים ישלח לו תבשילו לתקנו או יאמר לו בביתו הוא יתקן תבשילי ומתוך כך מתחתן בו אי נמי יש לומר כדקאמינא מעיקרא דפת של גום אע"ג דאפאה ישראל אסורה והכא דשרא רבא משום דלאו לגוים אפאוה אלא לעצמו אוחרי כן מכרוה לגוים דפת זו ודאי מותרת ולא תקרא פת של גוים להכי אמר שלא בפני ישראל:

דף סו עמוד א

חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט רבא אמר במשהו פי' חמירא דחיטי וחמירי דשערי חד דתרומה וחד דחולין ונתערבו זה בזה ואי קשיא היכי מיפלגי בתרומה דחד אמר בנ"ט וחד אמר במשהו והא קי"ל דתרומה עולה בא' ומאה תשוב' היכא אמרי' דתרומה עולה בא' ומאה הנ"מ בדבר יבש שלא נן טעם זה בזה כגון חיטין בחיטין או תאנים בתאנים וכן שאר מיני פירות דתנן בתרומו' סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין כו' התם ודאי דלא יהבא טעמא תרומה בחולין אמרי' דתרומה בטלה לאחד ומאה וסמכוה רבנן אקר' דכתיב את מקדשי שהסאה מקדשת צ"ט סאין אבל בדבר לח כגון משקין של תרומה במשקין של חולין או בדבר המתבשל או נ"ט כגון תבלין של תרומה שנתנן בקדרה של חולין או שאור של תרומה שנתנו בעיסה של חולין או עדשים ותרומה שנתבשלו בגריסים של חולין הרי הן כשאר כל האיסורין שדינן בנותן טעם ואם הוא מין במינו במשהו ולא אזלי' התם בתר מאה ואחד דתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חיטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות במאה ואחד אסור אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין שאין בו כדי לחמץ אסור פי' היכי דיש בו כדי לחמץ אלינן בתר טעמא ואע"ג דהוא בא' ומאה לא בטיל ואע"ג דחטין בחטין בטלי בא' ומאה הנ"מ בדבר יבש דלא יהיב טעמא אבל האי דיהיב טעמא אזלי' בתר טעמא ולא בטל בא' ומאה ואם אין בו כדי לחמץ הדרינן לדין התרומה שעולה באחד ומאה ורואין אם אין בו לעלות באחד ומאה אסור ואם יש בו לעלות באחד ומאה מותר כדין חטים בחטים וזה החומר שאנו נותנין לו שאע"פ שאין בו כדי לחמץ אם אין בו כדי לעלות באחד ומאה אסור דוקא מפני שהוא מין במינו דהיינו שאור של חטים ועיסה של חטים. אבל אם היה מין בשאינו מינו כיון שאין בו בנותן טעם היה מותר אע"פ שאין בו כדי לעלות באחד ומאה והוא שוה לכל איסורין שבתור' כדקתני סיפא להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומאה אסור. אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומא' מותר נמצא עכשיו בעבור שאין האיסור בעין אלא נתן טעם בהיתר ובטל ממשו שוה לשאר האיסורין שבתורה שאם יש בו בנ"ט אע"פ שיש בו לעלו' באח' ומאה אסור ואם אין בו בנותן טעם אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה מותר שאלו הי' ממשו ולא נתן טעם כגון יבש ביבש אע"פ שהוא מין בשאינו מינו לא הי' בטל בפחות ממאה ואחד אם לא הי' ידוע האיסור כדתנן בפ"ד דתרומות ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלים אם הלבנו' והלבנות מעלות את השחורות עגולי דבילה גדולים מעלים את הקטנים. והקטנים מעלים את הגדולים העגולים מעלים את המלבנים והמלבנים מעלים את העיגולים ור' אליעזר אוסר ר"ע אומר בידוע מה נפלה אין מעלות זו את זו וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשי לבנות נפלה שחורה השחורות אסורות והלבנות מותרות נפלה לבנה הלבנות אסורות והשחורות מותרות בשאין ידוע מה נפלה מעלות זו את זו ונ"ל דאפילו ר' יהושע ור"ע דמקילין הני מילי בתאנים שחורות ולבנות שכולן מין תאנים הן אבל הרבה מיני פירות שנתערבו זה בזה ואחד מהן תרומה אין מעלין זא"ז ואין ממשה של תרומ' בטל אלא באחד ומאה במינו אבל כשבטל ממשו ונתן טעם ונימח בהיתר אם אין בו בנ"ט אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה מותר כשאר כל האיסורין שבתורה ורישא מפני שהוא מין במינו אע"פ שנימח האיסור ואינו בעין ואין בו בנ"ט אינו בטל עד שיהא בו באחד ומאה. כדין אם הי' ממשו קיים מפני שהוא מין במינו והייא מין במינו דתנן ברישי' דההיא מתני' לא דמי לההוא מין במינו דפליגי בי' אביי ורבא דהתם תנן אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ אסור טעמא דאין בו לעלות באחד ומאה הא אם יש בו לעלות באחד ומאה ואין בו בנ"ט מותר והכא אמרי' מין במינו בכל שהוא. ואפילו באלף לא בטל אלא אותו מין במינו דמתני' הוא חטי בחטים אבל שאור ועיסה אינו שוין לא בשמא ולא בטעמא אבל חמירי דחיטי ותמירי דשעי הן שוין בשמא והילכך הוי דינו בכל שהו כדין מין במינו במשהו אבל שאור ועיסה אינו מין במינו והילכך אם אין בו בנ"ט בטל באח' ומא' לא קרא' התנ' מין במינו אלא מפני ששניה' מין חטי' וצרי' להעלותו באחד ומאה ולאו משום האי קושי מפרישנ' הכי דהא ל"ק ולא מידי דהך מתני' רבנן היא דלית להו מין במינו לא בטיל ורבא ואביי דאמרי כר' יהודא אלא משום דחזינא דאביי אזיל בתר טעמא ורבא בתר שמא והכא לאו שוו לא בטעמא ולא בשמא ובחלא לנו חמרא נמי דלא שוו לא בטעמא ולא בשמא מודים שניתן בהם שני מינים והה"נ בשאור ועיסה כדפרישית בפ' כל שעה במהדורא בתרא עיין במהדורא תליתאה שפירשתי דשאור ועיסה הן מין במינו וזה מה שאנו אומרים בתרומה שעוהל באחד ומאה זה החומרא אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא כל איסור שבעולם שנתערב בהיתר ואין ידוע האיסור וההיתר אע"פ שממשו קיים בטל חד בתרי כדתנן בפ' ג"ה גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שהוא מכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אינו מכירן כולן אסורין והרוטב בנ"ט והוינן בגמרא על מה דתנן ואם אינו מכירו כולן אסורין מפני שממשו של איסור קיים ואין ידוע אי זהו וניבטל ברובא אע"ג דאין מכירו ותירץ ברי' שאני והה"נ הוינן בחתיכה של נבלה ותיבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר ותירץ שאני חתיכה הואיל וראוי' להתכבד בה בפני אורחים אלמא כל איסור שנתערב בהיתר וממשו קיים ואינו ניכר אם לא נתן טעם בהיתר בטל ברוב ומה שאמרנו גבי גיד ברי' שאני וגבי חתיכה מפני שראוי' להתכבד בה בפני האורחים ואינן בטלים ברוב הם חומרא דרבנן וכן כל דבר שדרכו לימנות שאינו בטל מפני חשיבותו הכל הוא חומרא דרבנן ואע"ג דדרשי' את מקדשי וכן התרומה שאינה בטלה ברוב אלא באחד ומאה היא חומרא דרבנן ואע"ג דדרשינן את מקדשי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא דהכי אמרי' בנדה בפ' יוצא דופן המדומע פטור מן החלה ואמרי' חלה בזה"ז דאורייתא לא אתי מדומע דרבנן ופטר לחלה דאורייתא עיין מ"ש בפ' ואלו עוברין בפסח במהדורא בתרא אלמא המדומע אינו אסור אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל וחכמים החמירו בתרומה להצריכה אחד ומאה ואע"פ שאינו דבר שדרכו לימנות או דבר הראוי להתכבד בו כגון סאה של חטין בצ"ט סאין אחרים וזה חומר החמירו בתרומה משא"כ בשאר האיסורין וכך נ"ל נמי ערלה וכלאי הכרם שצריכין אחד ומאתים מדרבנן הוא דסמכו אקרא דיחזקאל דכתיב ושה אחד מן המאתים אבל מן התורה היו בטלים ברוב והכי אמרי' בפ' הניזקין גבי ערלה וכלאי הכרם מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן וא דגזור והיכא דנימח האיסור ונתבשל בהיתר שאיסורו בנ"ט הוא מדאורייתא כדאמרי' לקמן בפירקין א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ובזה השוו חכמים כל האיסורין ולא החמירו בתרומה ובערלה יותר משאר האיסורים שאם יש באיסור בנ"ט אסור ואם לאו מותר אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה חוץ ממין במינו בתרומה שצריך אחד ומאה אע"פ שאין בו בנ"ט כדתנן להחמיר מין במינו והיא חומרא דרבנן. רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן. והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ובמשהו ק"ל דהכא אמרי' קסבר רבא מין במינו במשהו ובפ' גיד הנשה אמרי' אמר רבא אמור רבנן בטעמא. ואמור רבנן בקפילא ואמרו רבנן בששים כו' עד מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה אי נמי מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא דטעים בששים הכא ס"ל כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל והכא ס"ל כרבנן דאמרי בטל ותו דבמסכת זבחים ב' כל הזבחים שנתערבו אמרי' אמר רבא אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן ברוב' ואמר רבנן בחזות'. מבשא"מ בטעמ' מין במינו ברוב' והיכא דאית לי' חזותא במראה אלמא ס"ל דמין במינו בטל ברוב כיון שאין אדם יכול להבחין טעמו ויש לומר דאמור רבנן קאמר ולפרושי מילתייהו קאתי ולי' לא ס"ל אלא כדאמרי' בהלכתין מין במינו בכל שהו וצריכין עיון וכך מצאתי בתוס' כתוב ואע"ג דרבא גופי' קאמר בפ' גיד הנשה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים האי אליבא דמאן דאמר מין במינו בששים אמרה ולי' לא ס"ל ורבי יצחק מפאס זצוק"ל פסק התם דשמנוניתו דגיד הנשה משערינן ליה בששים כדרבא כו' וקשיא דידי' אדידי' דהכי פסק מין במינו בששים. ולקמן בהאי פירקא פסק מין במינו במשהו. וגם המורה פי' התם במילתי' דרבא אמור רבנן בששים בפ' בתרא דע"ז פסקי' הילכתא בכל איסורין שבתורה בששים. דמשמע מאי דפסקי בע"ז בששם אפילו במין במינו פסקי' הכי וגם במילתא דר' חייא בר אבא דאמר כל איסורין שבתורה בששים. פירוש היכא דבדקינ' ולא יהיב טעמא. אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו דאלמא ס"ל למורה דמין במינו בששים. וקשיא דידי' אדידי' דהמורה פסק בפסחים בפ' כל שעה דכל איסורין שבתורה מין במינו כל שהוא כדכתבית לקמן. בפירקין הילכך ליכא לפרושי האי בששים אלא מין בשא"מ. ומילתי' דרבא נמי אמור רבנן קאמר והן חכמים דפליגי אדר' יהודא ולי' לא ס"ל אלא כר' יהודא דאמר מין במינו במשהו כדאמר הכא בפירוש ענין מה שכתבתי במהדורא תנינא בסוף מסכתין:

דף סו עמוד ב

חמרא לנו חלא אביי אמר במשהו ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא והו"ל מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנ"ט ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא. והו"ל מין בשא"מ ומין בשא"מ בנ"ט הכי גרסי' ולא גרסי' במילתי' דאביי בתר שמא אזלי' ובמילתא דרבא בתר טעמא אזלי' דא"כ קשיא דידהו אדידהו דלגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרי אמרי איפכא. ואי קשיא כיון דאמר אביי לעיל דבתר טעמא אזלינן היכי אמר דריחי' חלא וטעמי' חמרא חלא ניזיל בתר טעמא ולהוי חומרא. תשובה אמר לך אביי אע"ג דטעמי' חמרא כיון דריחי' חלא לאינשי היכי מצינן למיזל בתר טעמא ולא שייכא הכא פלוגתא דידהו דלעיל כלל. אלא בסברא קמיפלגי דמ"ס חלא חשיב לאנשי ומ"ס חמרא חשיב לאינשי ובהא פלוגתא איפלגי נמי רב יהודה ורב חסדא בפ' המוכר פירות דרב יהודה סבר מברכין עליו בורא פרי הגפן. דחמרא הוא' ורב חסדא סבר שהכל דחלא הוא. ואיפלגי בה נמי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דר' יוחנן סבר ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא. וריב"ל סבר ריחי' חלא חמרא חלא. ופסק רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל התם הלכה כריב"ל וכתב חסדא ואינו נ"ל דכיון דאיפלגי בהא פלוגתא אביי ורבא ובתראי כינהו הא קיי"ל בכל דוכתא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וכך פסק גם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל דהלכה כרבא וכך פסק גם רבי' חננאל זצוק"ל:

רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא הוא קשיא לי היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא ושרי להריח יין נסך האסור בהנאה והא בפ' כל שעה איפלגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דאביי שרי ורבא אסר ופירש המורה שם כגון ריח קטורת של ע"ז והתם מסתייע רבא מרוח הקטרת דאמרי' התם אין מועלין בו. ודייק רבא מעילה היא דליכא הא איסורא איכא אלמא מהתם מוכח דסבר רבא ריחא מילתא הוי אפילו בע"כ כ"ש ברצונו. ונ"ל לתרץ דהיכא שרי רבא הני מילי בריחא דיי"נ דלא חשוב ריחא דיין לברוכו על ריחא דידי' כי היכא דחשיב ריחא דבשמים וריח הפירות כגון אתרוגא וחבושא וכי היכ דלא חשיב לענין ברכה ה"נ לא חשיב לענין איסורא. אבל רוח הבשמים דחשיב לענין ברכה חשיב נמי לענין איסורא. אבל רוח הבשמים דחשיב לענין ברכה חשיב נמי לענין איסורא ושייכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בפ' כיצד צולין אמר רב בשר שחיטה שמן שצלאו נתן בשר נבילה שחיטה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם לי' להאיך והדר האיך ומפטם לי' להאי ולוי אמר בשר שחיטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאומילתא היא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. ואמר בעל ההלכות בהלכות דם שחיבר והילכתא כלוי דקקא מסייע לי' קרא משרת ליתן טעם כעיקר דאסור טעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. דעד כאן ל"פ רב ולוי אלא שצלאו אבל צולין לא קאמר ואי קשיא לך דעבד לוי עובד בריש גלותא בגדי וד"א הכי אמרי' עבד עובדא דאיבשל גדי וד"א ושרא אבל לכתחלה אסור ואיתמר בת תיהא גוי בדישראל ולא כלום ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר. ריחא ולא כלום היא. וקם לי' אביי בשיטתי' דרב וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי וקיי"ל אביי ורבא הילכתא כרבא והויא לה הילכתא כלוי דאמר ריחא ולא כלום הוא. וכך השיב גם רבי' האי גאון זצוק"ל דהלכה כלוי אבל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא דבין רב ובין לוי לא קאמרין אלא שצלאו אבל צולן לכתחלה לא גם רבי' יצחק מפא' זצוק"ל פסק כאן דהלכ' כרבא ובפ' גיד הנש' אתיי' בגרר' לפלוגת' דר' ולוי' ופס' הלכ' כלוי ודוק' דיעב' אב' לכתחל' לא וגם המור' אמ' בכיצ' צולין הלכ' כלוי משו' דפליגי בהא מילת' בבת תיה' ביי"נ אביי ורב' בשלהי ע"ז דאביי אסר ורבא שרי משום דריחא לאו מילתא הוא ואביי ורבא הלכה כרבא וקשיא לי במה דפסקו רבוותא דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא דהא רבא שרי ביי"נ לכתחילה שיריח בו ישראל והשתא דריחא דאיסורא ממש שרי לכתחילה במאי דאיפטם בריחא דאיסורא לא כ"ש ונ"ל דמדברי רבא יש להתיר אפיו לכתחילה והאי דקאמרי בפלוגתא דרב ולוי שצלאו לאו למימרא דדוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא אלא להודיעך כחו דרב דאפילו דיעבד אסור אבל לוי דסבר ריחא לאו מילתא הוי אפילו לכתחילה שרי כרב ורבי' חננאל זצוק"ל אמר ואע"ג דאיכא למימר כרבא דריחא לאו מילתא הוא קבלנו מרבותינו דאכתי צריכא עיונא ובהא לא שרינן לה דהא לא איפסקא הילכתא בהדיא ובפ' כיצד צולין פסק הלכה כרב משום דאתקומא מילתי' אליבא דכ"ע כדמוקים לה רבב"ח משמי' דר"ל ורב כהנא תנא כוותי' ומר בר רב אשי סבר כוותי' ואינו נראה לי דאע"ג דתני רב כהנא כוותי' וסבר מר בר רב אשי כוותי' לא סמכינן אלא אפסקא דתלמודא דפסק אביי ורבא הלכ' כרב' בר מיע"ל קג"ם מדפרט יע"ל קג"ם ש"מ בכל דוכת' הלכה כרבא ורבי' יצחק מפאס שצוק"ל דחה זה הפסק שלרבי' חננאל בפ' נ"ה מראיות אחרות ולא נראו לי ויש להחמיר כרבי' חננאל משום מר בר רב אשי דהוה בתרא וקיי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי:

דף סז עמוד א

פיסקא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כו' רב אחאי שיער חלא בחמשין רב שמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והילכתא אידי ואידי בשתין מתוך דברי ההלכה מוכיח דבטל בששים אבל בהלכות גדולות בהלכות יין נסך מצאתי כתוב חבית שיש בתוכה משקין בין יין בין שמן בין כל משקין ונפל לתוכה עכבר או שרץ שיעורו אחד מאלף והחבית והמשקה מותרין פחות מאלף אסורין החבית והמשקין ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהי' כבתחילה והילכתא משערינן חלא ושיכרא בשיתין מידי דהוה אכל איסורין שבתורה הנה בעל ההלכות מחלק בין חלא ושיכרא ובין שאר משקין דקסבר דלא איפסקא הילכתא בשיתין אלא אחלא ושיכא אבל אשאר משקין סמכינן אמילתי' דרב תחליפא בר גזא דאמר לרבינא דילמא כתבלין בקדרה דמי דאפילו באלף לא בטיל ומצאתי תשובה לרבי' האי גאון זצוק"ל על ענין זה שמנה שרצים שנפל אחד מהם באחד מן המשקין דבר זה כתוב בהלכות פ' שמעון קיארא חבית שיש בה משקין בין יי"נ בין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר שיעורו אחד מאלף ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחילה ואין אנו יודעין מאין נסח ר"ש דברים הללו אלא ששמענו כי מעשים לבני ארץ ישראל שנמצאו בהם דברים הללו ומשם נסחם ואשר מצינו בתלמוד בענין זה ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסרי' רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמי' דרב ששת נימא קסבר רב נטל"פ אסור א"ל בעלמא קסבר רבנטל"פ מותר והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מני' ואפ"ה אסרי' רחמנ' ואמרי' בה אמר רבא הלכת' נטל"פ מותר וטעמ' דרב בעכברא בשיכרא לא ידענא מאי היא אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולית הילכתא כוותי' אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואיבעי' להו נפל לגו חלא מאי ואמרי' בסופה רב אחאי שיער בחלא בחמשין רב שמואל ברי' דר' אבהו שיער בשיכרא בשיין והילכתא אידי ואידי בשיתין ככל איסורין שבתורה וקאמרי בנן הני מילי היכא דלא אימרטוט שרץ ונמצא כולו אבל אימרטוט לא בטל דקאמרי' בשמעתא לענין עכברא דנפל לגוי חלא וא"ל רב הלל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר א"ל האי אימרטוטי אימרטוט רבינא סבר לשיעורא במאה וחד אמר לא חמור מתרומה דעולה באחד ומאה א"ל רב תחליפא בר גזא לרבינא ולישערי' מר כפלפלין ותבלין דאפילו באלף לא בטיל ובהכי רגילי רבנן דמורו ומחמרי עד כאן התשובה ומצאתי כתוב דגרסי' במס' תרומו' בפ' י' בגמ' דבני מערב' ר' יוסי בר אבין הור' בהדין עכבר' חד לאלף ויש להקשו' על מילתי' דרבינא דסבר לשעורי' בא' ומאה כתרומה דהא אינו עולה בא' ומאה אלא ביבש דאינו נ"ט אבל היכא דאיכא נ"ט אפילו באחד ומאה לא בטל כדכתבית לעיל וה"נ בדבר לח דיהיב טעמא עסקי' תשובה הכי סבר רבינא דטפי מששים לא יהיב טעמא ואפילו אי בעינן להחמורי עלוי' נחמר כתרומה דהיכא דהוי ין במינו אע"ג דאינו בנ"ט בעינן בא' ומאה כדכתבנא לעיל וה"נ מיסתעיין אי מחמירין בי' ואהדר לי' רב תחליפא דילמא יהיב טעמא כתבלין בקדרה:

דף סט עמוד א

פיסקא המניח נכרי בחנותו כו' וכי מאחר דקי"ל הלכה כרשב"ג דלא חייש לשתימה כוותי' כר"א דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא בי גוים פירש והמורה הלכה כר"א דלא חיישי' לזיופא דחותם א' ואינו נ"ל דהא פסקי' הלכה לעיל בפ' אין מעמידין דיין צריך חותם בתוך חותם ואם ר"א התיר בחותם א' א"כ קשיא הילכתא אהילכתא א"ו לא התיר ר"א אלא בחותם בתוך חותם ומגופת החביות שהוא טוחה בטיט יפה כחותם בתוך חותם דמי והלכך ליכא למיחש שמא יפתח ויגוף אבל השחימה אינו דומה כחותם בתוך חותם ואי לאו דקי"ל כר"ש לא הוי שמעי' לה מר"א א"נ מאי דאמרינן הכא מ"ט מ"ט לא מותבי' חמרא בי גוים אפילו בחוץ חותם קאמר. לעולה מגופת החבית לבד לא יקרא חותם בתוך חותם ועיין בקונטרס תשובותי ובמהדורא בתרא:

דף ע עמוד א

ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא דהוה דר ישראל בעלית' וגוי בתתא כו' קשיא לי נהי דביממא חזי ליה מלעילא בצילא מאי איכא למימר ויש לומר כיון דישראל דייר עילוי' בליל' נמי מירתת דילמא מרגיש לי' והנכון לומר דלפי שעה הונח שם ולא שהה בלילה:

דף ע עמוד ב

למימרא דטהרות אלומי מיי"נ אין דתניא חצר החלוקה במפספס כו' נ"ל דלא גרסי' דתניא אלא דאיתמ' דאפלוגתא דרב ור' יוחנן לא אמרי' דתניא:

דף עא עמוד א

פיסקא המוכר יינו לנכרי וכ' סוף סוף מכי מטא אוירא דמנא דגוי קניא יי"נ לא הוי עד דמטי ארעיתא דמנא זו השיטה. מוכחת דאין הניצוק חיבור ליי"נ דא"כ משעה שהגיע ראש הקילוח לקרקעיתו של כלי נעשה יי"נ ואסר כל היין שבכלי של ישראל משום ניצוק ואמאי בעינן שיגיע כל היין לקרקעית כליו של גוי ומהכא מוכח דאויר כלי קני ובגטין בפ' הזורק אמרי' דאויר כלי אינו קונה עיין בקונטרסי במהדורא בתרא בפ' הזורק תירוץ הקושיא בהלכה הוא מלמעלה והיא מלמטה:

דף עב עמוד א

פיסקא נטל את המשפך כו' לא פחסתו צליחותו תיפשוט ניצוק תבעי קשיא לי כיון דר' חייא מפרש למתני' ותני שפחסתו צלוחיתו ומש"ה אסור היכי לא מצי למיפשט מינה דניצוק אינו חיבור. ואי ניצוק הוי חיבור אמאי איצטריך רבי חייא לפרושי מתניתין שפחסתו צליחותו. עיין במהדורא בתרא. ופסקא דהילכתא פסק המורה דניצוק חיבור. וכך פסק גם רבינו זצוק"ל וכך פסק גם רב"י מפאס זצוק"ל אבל בהלכות גדולות לא מצאתי זכר לנצוק כלל:

דף עב עמוד ב

אי גוי המערה אפי' גוא דחביתא נמי ניתסר פי' התינח אי מוקמת לה בישראל מערה לתוך כלי שיש בו יי"נ מצינא לאוקומה כגון דקא מקטף קטופי ומש"ה קילוח שיצא לחוץ אסור ודגוא דמנא שרי אלא אי מוקמית לה בגוי המערה וחשבת לאותו העירוי ניסוך א"כ כל מה שבכלי אסור מפני שניסך ממנו ואהדר כח גוי מדרבנן הוא כו' פי' עיקר הניסוך שישכשך ידו בתוך הכלי אבל כשמערה ממנו אין זה אלא כחו. ולא מיתסר אלא מדרבנן הילכך דבראי גזרו ביה רבנן אבל דגוואי אי לא איחבר ע"י ניצוק לא גזרו בי' רבנן עיין במהדור' תליתאה:

שאני התם דכולי' אגישתא ובת גישתא גריר פי' ולא דמי לנצוק שהוא תלוי על ידי אדם המערה ואין הקילוח בא מאליו ודמי לגישתא ובת גישתא ברזא דחביתא שכיון שנפתח הברזא הקילוח בא מאליו. ולישנא קמא דר"פ דאמר בפירקין דלעיל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי לית לי' נצוק חיבור ולית לי' סברא דרבא אפי' דאמר בתר גישתא ובת גישתא גריר ואע"פ שהשטה הזאת מוכחת דס"ל לרבא דנצוק לא הוי חיבור לא דחינן למימרא דרב הונא ודרב חסדא בהכי דלא שמעי' לי' בפירוש דס"ל הכי אלא רבותא קאמר דלא צריכנא לאידחוקי להני אלא אפי' למ"ד ניצוק אינו חיבור הכא מוד' דאסו' משום דגרי' אגישת' ובת גישת':

דף עג עמוד א

פיסקא יין נסך אסור ואוסר בכל שהו כו' לא דנפל חמרא דהתירא למיא דאיסורא פי' המורה וכגון דנפל כולי' כחדא דלא איפשר למיא דאיסורא לבטולי' ואינו נ"ל דאע"ג דנפל פורתא פורתא מכי נתרבה חמרא דהתירא עד דלא יהבי בי' מיא טעמא שרי דלא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא להקל ולבטל את האיסור אבל להחמיר לבטל את ההיתר לא. אלא כיון דלית ביה באיסורא בנ"ט שרי. עיין בקונטרס תשובותי בתשובה ז':

דף עג עמוד ב

אלא הכא ברואין קמיפלגי חזקי' לית ליה רואין ור' יוחנן אית לי' רואין נ"ל דהלכה כר' יוחנן משום דרבא דהוא בתרא קאי כוותי' דהכי אמרי' בפ' גיד הנשה רבא אמר הוי מין במינו ודבר אחר וכל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

פיסקא זה הכלל מין במינו כל שהו כו'. פי' דוקא ביי"נ משום חומרא דע"ז מארי' הכי דמין במינו במשהו אבל בשאר איסורין לא וסתמא כרבנן דפליגי על ר' יהודא בפ' כיסוי הדם דאמר אין דם מבטל דם רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתור' במינן במשהו שלא במינן בנ"ט אמר ר' חננאל זצוק"ל ואע"ג דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן הילכתא כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל וכך אמר גם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל איכא מרבוותא מאן דפסק הילכתא כר' יוחנן וריש לקיש דקי"ל דכל רב ור' יוחנן ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואיכא מ"ד אע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל ומסתברא כוותי' דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחוטי וחמירי דשערי כרב ושמואל שייכא אבל המורה אמר לעיל בהאי פירקא גבי עכברא דנפל בשיכרא דפסק תלמודא והלכתא אידי ואידי בשתין ה"ג וכן כל איסורין וכן הלכה רווחת בישראל כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמי' לי' בפסחים במשהו וטבל ויי"נ במינו דמוקמי' להו לקמן במשהו ואינו נ"ל זה הפסק דהא אביי ורבא דבתראי כינהו ס" כרב ושמואל וגם בפסחים בפ' כל שעה פסיק רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו אלמא כרב ושמואל ס"ל בכל איסורין שבתורה וגם המורה אמר שם שמעי' מינה דפסק רבא הילכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו דלא שאני לן בין חמץ לשאר איסורין אלא בהא מילתא דגזר שלא במינו אטו במינו וש"מ חלב שנפל בקדרה אסור במשהו וכן הלכה דקי"ל כל איסורין שבתורה בס' שלא במינן הוא וקשיא דידי' אדידיה וזה הוא עיקר מה שפסק בפסחים ומה שאמר דחלב שנפל בקדרה אסור במשהו דאלמא חלב בבשר מין במינו חשוב אינו נראה לי דהא בפ' גיד הנשה אמרי' בתרבא דנפל בדיקולא דבישרא דמשערי' לי' בששים והכי סבר התם רב אשי ומר בר רב אשי דאלמא מין בשאינו מינו חשיב דאי מין במינו חשוב ואפ"ה משערי' לי' בששים א"כ אתו כר' יוחנן וריש לקיש וקשיא הילכתא אהילכתא דהא הני הוו בתראי טפי מרבא א"ו מין בשאינו מינו חשוב ואע"ג דלגבי שמנונית דגיד הנשה אמר רבא התם דחשיב מין במינו דוקא בשמנונית דגיד הנשה אמרי' הכי משום דבשר גמור הוא. וישרלא קדושים נהגו בו איסור אבל לעולם חלב בבשר מין בשאינו מינו ומשערי' לי' בששים ובשאלתות דרב אחאי בפרשת צו את אהרן מצאתי שפוסק ההלכה כרבא דאמר בחולין אמור רבנן בששים כגון מין במינו דליכ' למיקם אטעמא וכר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ואינו נראה לי דאי הכי ס"ל לרבא א"כ קשיא דידי' אדידיד' אלא ודאי אמור קאמר ולי' לא ס"ל ובפ' כל הבשר כתב המורה בהלכות טיפת חלב דהלכה כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו כדס"ל לאביי דתבראי נינהו גבי חלב לגוי חמרא כו' והתם כתב נמי המורה דחלב שנתבשל עם הבשר דלא הוי מין במינו אלא מין בשאינו [מינו] וצריך בנ"ט עיין בקונטרסי בשלהי ע"ז במהדורא בתרא שכתבתי משם רבינו יעקב זצוק"ל דאביי ורבא כר' יוחנן ור"ל סביר' להו:

דף עד עמוד א

פיסקא אלו. אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך פי' המורה חבית אחת באלף חביות וזה שפירש כן נ"ל משום דאמרי' בגמ' דהאי תנא אית ליה תרתי דבר שנמנין ואיסורי הנאה מש"ה פי' חבית של יי"נ דנמכרת במנין ואינו נ"ל דהא רישא דתנן יי"נ אסור ואסור בכל שהו בע"כ יין ביין הוא ולא חבית בחביות מדתני יין במים ומים ביין בנ"ט מכלל דרישא יין ביין ממש מיירי ולא חביות בחביות וכן תנן נמי לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה ש"מ דאפילו יין ביין אוסר בכל שהוא ואע"ג דאינו דבר שבמנין ואי קשיא הא אמרי' בגמרא דהאי תנא בעי תרתי תשובה נ"ל דוקא בשאר כל האיסורין אבל ביין נסך לא משום חומרא דע"ז והילכך אע"ג דלא הוי דבר שבמנין לא בטיל האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כו' נ"ל דמאי דתנן בפ' גיד הנשה גיד הנשה שנתערב בין הגידים בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולם אסורים והכי תנן נמי גבי חתיכ' של נבלה ומוקי טעמא בגמרא התם דגיד וחתיכה חשיבי ולא בטלי האי תנא פליג אמתני' דקסבר כל דבר שבמנין אפילו אם אינו אסורי הנאה לא בטלוכן נמי מאי דתנן בפ"ג דערכ' האורג מלא הסיט מלמ' הבכו' בבגד ידלק הבגד משערי הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק האי תנא נמי פליג אמתני' וקסבר דכל איסורי הנאה אפי' אם אינו דבר שבמנין לא בטל וכן נמי מאי דתנן בתמורה כל האיסורין ע"ג המזבח אוסרין בכל שהו הרובע והנרבע המוקצה והנעבד האתנן והמחיר והכלאים טרפה ויוצא דופן האי תנא פליג אמתני' קסבר אע"ג דאין איסורי הנאה כיון דהן בעלי חיים וחשיבי כדאמרי' בפ' כל הזבחים שנתערבו לא בטלי פירש המורה תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל פרוסת חמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטל' ברובא ושדי חדא לכלבי' ואינך שרי באכילה ואינו נ"ל מה שאמרו לגבי חמץ והשאר נותן לכלבו אלא אפילו באכילה שרי דכיון דבטל ברוב מה לי איסור הנאה מה לי איסור אכילה כי היכי דבטל איסור הנאה דידי' ואיסור אכילה דנבלה הה"נ בטל איסור אכילה דידי' גם אינו נ"ל מה שאמר משליך אחד מהם לנהר או לכלבו אלא כיון דבטל ברוב הכל מותר דתנן בפר' ב' דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החל והביכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפן זע"ז וא"צ להרים ומקשה בירושלמי על התרומה דתנן צריך להרים והלא ערלה וכלאי הכרם איסורן חמיר ושנינו שא"צ להרימן אלא בטלין ופריק מש"ה צריך להרים משום גזל השבט פי' משום גזל הכהנים. שהתרומה צריך לתתה לכהנים אבל ערלה וכלאי הכרם דאין שם גזל בטל האיסור וא"צ להרים אלמא כל האיסורים שבתורה בטלים וא"צ להרים חוץ מתרומה מפני גזל הכהנים:

פיסקא יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו פי' לא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר"א ורבנן דאיפלגי בפ' כל הצלמיםדר"א אמר יוליך הנאה לים המלח וחכ"א אין פדיון לע"ז דהתם הוי שרי ר"א להוליך דמי הנאה לים המלח ובתר דפדה להנאת ע"ז מותרות כל החביו' למוכרן ואע"ג דמוכר חבית של יי"נ ומקבל דמי' ונמצא נהנה מע"ז מותר משום דכבר פדאו ופקע לי' לאיסורא אבל אם לא פדה ע"ז יש לומר דאסר ר"א למכור כל החביות לגוי חוץ מדמי חבית יי"נ כיון דלא פדה חבית יי"נ בכל חדא וחדא איכא לספוקי דילמא הדא הוא דיי"נ ואע"ג דמתנה בהדיה חוץ מדמי יי"נ לא מיפקע איסורי' בהכי ואין זה דרך פדיון ודוקא דרך פדיון שרי ר"א אבל זה שאינו דרך פדיון כרבנן דפליגי עלי' דר"ש ס"ל י"ל דבדרך פדיון שרי ר"א כ"ש למכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו שאינו נהנה מיי"נ כלל וכלל ורבן שמעון נמי דשרי למכור כולו לגוי י"ל דוקא בכי האי גוונא שרי דלא מיתהני מיי"נ כלל. אבל ע"י פדיון לא דאין פדיון לע"ז ובתר הכי כי שקיל דמי אותו חבית נמצא דדמי יי"נ קא שקיל וי"ל דשרי כה"ג בלא פדיון וכ"ש ע"י פדיון ומש"ה קבעי הלכה כר"א או כר' שמעון משום דלא שייכא פלוגתייהו להדדי כלל וכי עביד לה פדיון שרי לזבונינהו כולהו ולמישקל דמי כולם דהלכה כר"א ואי לא עביד לה פדיון מוכרין כולן לגוי חוץ מדמי י"נ כר"ש:

אמר רב נחמן הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביו' מותר נ"ל דאפילו ע"י פדיון נמי אסור דהא בפ' כל הצלמים דאיפסו' הלכה כר"א אמרינן אמר רב אדא בר אהבה ל"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ודוקא חבית התיר רב חסדא אבל יין ביין לא גרסי' בפ' כל הזבחים שנתערבו אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו אמר רב טבעת ע"ז שנתערבו במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דנפל איסורא נפל:

מהדורא תנינא

פרק השוכר

דף סב עמוד א

לקט לי בו ירק היום הנה מצאנו שגם הירק יש לו דין שביעית וקשיא לי ממאי דאמרן לעיל בפ' אין מעמידין זה הכלל. כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית פי' המורה כגון קישואין ודלועין והרי כמה משניות מוכיחות שכל הירק יש לו דין שביעית. ולא עמדתי על ביאור הדבר מה הוא כל שאין לו עיקר אין לו שביעית:

דף סב עמוד ב

רבא אמר דקדוש שכרן כו' הם הם דברי ר' יוחנן יש לומר דאביי ורבא לא שמעו דברי ר' יוחנן. אלא חילקו לפרש קושיות הפועל והחמרין והתלמודא היא שחיבר דבריהם אחר דברי ר' יוחנן שאלו שמע רבא דברי ר' יוחנן לא הי' צריך לומר כלום שלא הוסיף על דבריו כלום

אי דאקנייהו ניהליה מעיקרא מתנה הוא דיהבי לה פי' שאמר הילך טהל זה ע"מ שאבא עליך ותעשי בו מיד מה שתרצה נמצא שמתנה היא אצלה ואם לא תיבעל לו תיפטר עצמה בטלה אחר אבל ודאי אי הוה קיים בשעת ביאה הוה חייל עליו שם אתנן אע"ג דאקנייה ניהל' מעיקר' דהא איקיים בי' תנאה ולא כמו שפירשתי במה"ק:

כשהקדים לו דינר ובא לחלק בין נתינת דינר ליד' לנתינת דינר ליד חנווני וכן כשנטל ונתן ביד בא לחלק בין נתינת דינר לנתינת פירות:

דף סד עמוד א

כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי ביטלה פי' אע"ג דגוי שמכר ע"ז לא ביטלה בהכי גר וודאי מבטלה במכירה זו ליתן רשות ולבטל רשות שניהם דבר אחר הן שהביטול הוא שנוי בעירובין בכמה מקומות פעמים בלשון ביטול עמים בלשון נתינה:

דף סה עמוד א

הא דאמר לי' העבר לי ק' חביות. חבית חבית בפרוטה וה"ה [כששכרו] למלאכה אחרת וא"ל העבר לי חבית של יין נסך דהא לא שייכא בכלל ההיא מלאכה אלא לשון הברייתא תפש וברייתא דאמרו לעתותי ערב כמו משל דיברה כלומר לעת ערב דלא שייכא בכלל מלאכתו וה"ה בחצי היום היכא דלא שייכא:

דף סה עמוד ב

ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"ג דתנן בסוף כלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאים ולא גזרי' דילמא שקיל לי' מעל מרדעת וטלי לי' על בגדי' התם במיודחין לחמור דלא חזו לאינשי אבל הכא דהוא בגד דחזי לאינשי גזרי' דילמא מימלך וטלי לי' עלוי' אי נמי התם בידועין שהן כלאים והילכתא ליכא למיגזר בהו אבל הכא בגד שאבד בו כלאים קתני דאתי למיטעי הא בידוע שרי זה ראיתי בספר הישר:

דף סו עמוד ב

ריחיה הלא וטעמי' חמרא חלא ואע"ג דאביי בתר טעמא אזיל ריחא נמי בכלל טעמא הוא וכיון דאיבטל ריחי' לא אזלי' בתר טעמיה:

וכך היו עושין בערבי שבתות בציפרי רב דימי הי' מסתייע משם שאסור שהרי בציפרי היו עושין כך ואי לאו שהי' בו שבח לא היו עושין כן:

דף סז עמוד א

אין אומרים קדרה זו חסירה מלח פי' אם לא היתה הקדרה פגומה מחמת דבר אחר וזה פגמה עכשיו אז התירו חכמים שנמצא שזה פגמה ואלולי זה היתה משובחת אבל אם היתה פגומה מחמת דבר [אחר] אע"פ שגם זה הוסיף לפוגמה לא התירו חכמיםשכיון שהיא פגומה ועומדת אינן חוששין לפגם זה ובלישנא בתרא קאמר אין אומרים חסירה מלח יא כלומר וכבר נפגמה מחמת דבר אחר וזהמוסיף לפוגמה מותר:

דף סח עמוד ב

חידוש היא דקא מאיס ובדילי אינשי מיני' פי' והו"ל נבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא ואפ"ה אסרי' רחמנא אלא מעתה ליטמא לח ויבש פי' כיון דלא חזי לאכילה מיקרי שרץ יבש דלא חזי לאכילה לא מקרי שרץ דומיא דנבלה אלא אי אמרת דלח נמי לא חזי לאכילה ליטמי לח ויבש כדם הנדה ובשר המת ולטעמך שכבת זרע הטמא לח ויבש פי' הרי שכבת זרע דלא חזיר לאכילה כלל ואפ"ה חילק בה בין לח ויבש והה"נ בעכבר אע"ג דלא חזיא לאכילה כלל חילק בו דגזירת מלך היא ולאו משום טעמא דבעי' דחזי לאכילה כנבלה:

דף סט עמוד א

האי אימרטוטי אמרטיט אי קשיא ואע"ג דאכיל עני' לישתרי משום נבלה שהסריחה שאין לומר דס"ל דחידוש היא דא"כ אמאי קא מבעי' לי' נפל לנו חלא מאי כיון דחידוש הוא אע"ג דלא משבח לי' אסור תשובה י"ל דס"ל דלאו חידוש היא וחזי לאכילה והכא משום דחומץ צומתו ולא מסרח א"נ יש לומר נבלה סרוחה שריא מדאורייתא ואסורה מדרבנן אבל נ"ט לפגם שרי אפילו מדרבנן והיא דאסתייע לעיל מנבלה סרוחה ה"ק כיון דנבלה סרוחה שריא מדאורייתא נטל"פ שרי אפילו מדרבנן כיון שאין ממשיתו של איסור קיים:

נכרי שהי' מעביר נו' מסיפא דתני מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלפקא מותר מוכיח שאף הפחותות מותרות ביוצא ונכנס והאי דנקט בכולהו בבי סתומות לאשמעי' פלוגתא דרבנן ורשב"ג בשתימה שכך מועיל בכל מקום יוצא ונכנס כיושב ומשמר. סתומות ול"ש פתוחות דהא סתם קתני ואע"פ שיש עליו מצוה שרי ביוצא ונכנס וההיא דתנן נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מצוה אסור שלא הי' יוצא ונכנס ואפ"ה אם אין לו עליו מלוה מותר מפני שלא הי' יוצא ונכנס ואפ"ה אם אין לו עליו מלוה מותר מפני שלא הי' שם נכרי שהי' צריך הבור שימור שבכר' ישראל הי' הבור ולא הי' צריך שימור ואירע הדבר ונמצא הגוי שם. ותדע דקתני נמצא ולא קתני המניח. הוצרך אם אין לו עליו מלוה מותר דמירתת אבל אם הניחו מדעת והודיעו שהוא מפליג אע"פ שאין לו עליו מלוה אסור דסמכה דעתי' ואמר ליכא ישראל אחריני דחזי לי דהאי היא דהוה משמר לי' והרי הפליג עיין מה שכתבתי בפסקי:

דף סט עמוד ב

וכי מאחר דקיי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתימה כו' פי' מכח חד מנייהו ליכא למשרי דאי כרשב"ג נהי דלא חיישי' לשחימה כיחוש לפתיחת כל המגופה שהרי עכשיו יש לו כמה שהות וניחוש נמי לחלופי דבשלמא בכולי מתני' ליכא למיחש לחלופי שכשהיה מעביר חביות עמו בדרך או בקרון או בספינה לא שכיחי בהדי' דמצי לחלופי וכשהניחו בחנותו נמי מירתח לצאת ולהביא ולהחליף דילמא חזו לי' אבל הכא איכא למיחש לחלופי ואי כר' אלעזר נהי דלא חייש לזיופי דחותם התינה בנוד דליכא למיחש שמא ינקוב במקום אחר. אבל בחבית דאיכא למיחש שמא ינקב שלא במקום החותם אסור הילכך בענין הלכה כרשב"ג דלא חייש לשחימה וכר"א דלא חייש לזיופא ופתרון המורה נ"ל דאע"ג דסבר דפתיחת החבית הויא זיופא ולא חיישינן לזיופא נהי דלזה ליכא למיחש איכא למיחש לחלופי אלא ודאי כדפרישית הוא:

דף עב עמוד א

האי זוזי אנסי' פי' דלא הוה מזבן לי' במאה ואי אמרת קמא ליקני נמצא שאין רצונו למוכרה והוא אי עזביננא קאמר. ואפילו אם רוצה הראשון ליתן ק"כ אינו קונה שזה הוא מכר אחר וכבר קנה שני:

דף עב עמוד ב

לא פחסתו צלוחיתו תיפשוט [לך דאסור] ניצוק תיבעי לך שאין לדקדק דוקא פחסתו אסור הא נצוק שרי שיש לומר יותר הוא חמור הניצק מן הפחיסה מפני שמושפך מלא יין ועומד בפני עצמו ואינו מתערב עם היין שבכלי אלא בראש הדק של משפך וה"א יתן אצבעו על נקב המשפך מלמעלה ואותו היין שעומד בדקותו של משפך יאסר וכל מה שעומד ברחב שלו לישתרי אבל הניצוק יש לומר דכולי' הוי חיבור ואסור עיין ספר המכריע בערך ל"ז:

דף עג עמוד א

אפילו כל היום ראשון ראשון בטל והא דתנן לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה נראה לי שיש לנו לפרש כגון דנפל יי"נ ברישא דהו"ל היתרא לגו איסורא והמורה שפירש שהיתה חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד דליכא למימר קמא קמא בטל אינו נראה לי דאע"ג דנפל כולו כאחד גבי בור מלא כל שהו חשוב והמערה מחבית לאו מברזא דחביתא משמע דדא"כ מה בין זה לצלצל קטן דלקמן אי אפשר לו להיות כל כך פיו צר שיהא פחות מפי הברזא א"ר שהסיר כל המגופה משמע ועירה מפי החבית ואפ"ה בטל תדע דאע"ג דנפל בבת אחת אמר ר' יוחנן דבטל דכי מקשי' לי' ממתני' ונדחק לתר דנפלו התירא לנו איסורא אמאי לא תריץ לי' כגון דנפיל בב"א א"ו לא שני לי' דאפילו בבת אחת בטל אצל הרוב:

דף עג עמוד ב

אלא הכא ברואין קא מיפלגי פי' לא דמו להדדי דהכא איכא מים דמבטלי לאיסורא והכא אדרבא שאור דולין מסייע לשאור דתרומה והכא בשאור לית בי' שיעורא למיסר העיסה והכא ביין אית בי' שיעורא למיסר הבור דהא שיערו בכל שהו הילכך אם החמיר מוקי' ביין שיש בו שיעור לא החמיר בשאור שאין בו שיעור ויש לומר דס"ל זה וזה גורם מותר ור' יוחנן אם הקל ביין מפני שהמים מבטלין אותו לא היקל בשאור ששאור של חולין מסייעו ויש לומר דס"ל זה וזה גורם אסור:

תניא כוותי' דרב ושמואל ותניא כוותי' דר' יוחנן מגמגם לבי אטו לא ידעי' פלגותא דרבנן ור' יהודא דר' יהודא סבר מין במינו במשהו ורבנן סברי בנותן טעם כדתנן בפ' גיד הנשה גבי גיד וחתיכה דנבלה וגבי דם בכיבוי הדם לבד ביי"נ וטבל דמחמרו רבנן ומודו:

דף עד עמוד א

הלכה כרשב"ג חבית בחבית מה שפירש המורה דשקיל חדא ושרי בנהרא ואינך נישתרו בהנאה אינו נראה לי שלא מצינו שהתיר דבר זה אלא ר' אלעזר שזהו דרך פדיון ורשב"ג לא ידעי' מאי קסבר בפדיון ע"ז כדפירשית במה"ק:

דף עד עמוד ב

גת של אבן שזפתה גוי אי קשיא הא אמרן לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות גוי רובבן ועודן ונתן לתוכן יין ושרינן לי' משום דנעשה כזורק מים לטיט תשובה התם מיירי ביין ישראל שבעם שמשליכו לתקן הנוד אינו מתנסך אבל לעולם ביין הגוים אסור:

ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת פי' זפת שעל גבי העץ בולעת יותר מספת שע"ג האבן וגם פליטתה קשה מפני העץ שמלחלחה מלמטה והמורה שפירש דשל עץ בעיא ספת טפי אינו נראה לי. אמר רבא דוקא שזפתה כו' עיין בקונטרסי בפ"י דכלים:

ונועצה עשר פעמם בקרקע מה שפירש המורה אע"פ ששפה אינו נ"ל דהא מעשה דשבור מלכא לא הוי אלא נעיצה ונ"ל דלפרושי אתא דמאי שפה נועצה. מר יהודא ובאטי בר טובי הוו יתבי קמי' ודשבור מלכא זה באטי בר טובי עבד הי' כדאמרי' בריש עשר' יוחסין באטי בר טובי ברמות רוחא דאית בי' לא שקיל גיטא דחירותא:

תניא בספרי כל דבר אשר יבא באש תעבורו באש כגון הלוכסין והסכינין והקדרות והשפודין והאסכלאות מפני גיות גוים וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כגון הברבנאות והכוסות והקיתונות וקומקומין והיורות מפני גיות הגוים ופי' רבי' הלל מסלווידי זצוק"ל הלכוסין והסכינין והקדרות דהיינו קדרות של מתכות והשפודין והאסכלאות מלבנן באש מפני גיות גוים שצולין ומבשלין בהם גוים ובלעו מבישוליה' והקרבנאות והכוסות כו' איכא מהני שנשתמש בהן ע"י חמין כגון קומקומין ויורות ואינו נראה לי פתרון זה כלל שיהא קדרות של מתכת צריכות ליבון שהרי אי דרכן לצלות בהן אלא לבשל בהן ובהגעלה ברותחין סגי להו ולא בעי ליבון ונ"ל דבבבא דרישא ניי"ל התנא שני ענינים בין אותן שדרכן ללבן ובין אותן שדרכן להגעיל ולתרווייהו קרי באש מפני שגם ההגעלה ברותחין על גבי האש היא והלוכסין והסכינין והקדירות צריכין הגעלה והשפודין והאסכלאות צריכין ליבון ובבבא דסיפא תנא כל אותן שתשמישן ע"י צונן שמדיחן במים ודי להם ואע"ג דתני בסיפא יורות נ"ל דמשבשתא היא או שמא יש לומר שאינן יורות של בישול ומזו הברייתא מוכיח הסכינין לא בעי ליבון אלא ברותחין סגי להו כדפרישית בפ' כל שעה במהדורא בתרא מדתני לסכינין בהדי קדרות ולא תני להו בהדי שפודין ואסכלאו' ובספרי זוטא תניא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר שדרכו להבליע באור יבליע באור זו האסכלה והשפוד וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודי והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין שטיפה אלו הקיתוניות והדליות והסיטליות ד"א וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין לקבלה איו הפשוטין אילו הסכינין והסייפין והרמחין וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין למלאכה אבל עשוין לנוי אלו קטליו' ונזמים וטבעת כו' גם מזו מוכיח דסיכנין לא צריכי ליבון דמתדתני סכינין בסיפא ולא תני להו ברישא גבי שפודין ואסכלאות ש"מ דלא בעי ליבון בשפודין ואסכלאות ואע"ג דבסיפא לא מיירי בענין גיעול אלא בענין טומאה. וטהרה מ"מ איכא לדיוקא מדאסר להו הכא ולא אדכר להו לעיל גבי שפודין ואסכלאות ש"מ דאין דינן שוה עיין במהדורא תליתאה בשילהי מסכת ע"ז לעיל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו כו' מ"ש במהדורא קמא דהילכתא כרב ושמואל משום דאביי ורבא קיימי כוותייהו קצת מספר הישר בא בידי וריאתי שם ראיות גדולות ומבוררות כאור וכצהרים דהלכה כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי בין במינו בין שלא במינו בנותן [טעם] חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינו בנותן טעם ותרומה נמי דינה כטבל דהא אמר ר' יוחנן שני כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינה בטלה דחד טעמא היא דכי היכי דאמרינן גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהתירה כך איסורה דחיטה אחת פ7וטרת את הכרי בשילהי ע"ז ואביי ורבא כר' יוחנן ס"ל דהא דאפליגו אביי ורבא גבי חמירי דחיטי וחמירא דשערי וגבי חלא דחמרא וחלק דשיכרא ולא איפליגי במילי אחריני משום דאלו שני דברים בלבד הוו מין במינו במשהו דהיינו טבל או תרומה ויין נסך ובהני אפי' ר' יוחנן מודה דרבא בפי' ס"ל כר' יוחנן וראיתי שם כתוב ועל טבל קשה לי ההוא דאמרינן בנדרים בהנודר מן הירק כל שיש לו מירין כגון הטבל וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור כן אמרינן גבי מעשר שני בבבא מציעא דאינו בטל ברוב הואיל ויש לו מתירין טבל נמי אמאי בטל בשאינו מינו ונ"ל כי היכי דמוקמינן בב"מ דמעשר שני שאין בו ש"פ בטל ברוב וכגון דלית לי' מעות הראשונות (אהאי) כך מצאתי כתוב בספר ונ"ל לתרץ קושייתו דהיכא אמרי' דטבל ומעשר הן דבר שיל"מ ואינן בטלין אפילו באלף הני מילי כשעומדין בעינן שיש לו תקנה להתירן אבל כשנתערבו באחרים ונימוחו שוב אין להן תקנה להתירן דכיון דנימוחו ואינם בעינם כאלו אבדו מן העולם דמי ולא חייל שם תרומה ומעשר על מה שמפרשי על אותו טבל שנימוחו וגם לא חייל פדיון על מעשר שני שנימוח הילכך דינן ככל האיסורן להיות בטלין בששים וההיא דנדרים ודבבא מציעא בטבל ומעשר שני העומדים בעינם קא מיירי שאם נתערבו טבל ומעשר שני חטין בחטין אפילו באלף לא בטלי ולא בתרומה שעולה באחד ומאה או בכלאי הכרם שעולין בא' ומאתים מפני שאז וודאי יש היתר לאיסרן אבל כשנימוחו ובטל ממשן לעולם אין היתר לאיסורן שהרי בכל איסרין שבתורה היכא דבטל ממשו אע"ג דאיכא טעמו איכא מ"ד דאינו אסור מן התורה ואפילו למ"ד אסור מן התורה מודה הוא דיאן לוקין עליו דכיון דנימוח בטל ואי שמו הראשון עליו ה"נ כיון דנימוחו בטלי ושוב לא מיתפס זה שרוצה להתירן בקדושה והרי הן באיסורן ומש"ה איצטריך למימרא חוץ מטבל כגון שנימוח מין במינו ולא מנה נמי גם מעשר שני וחדש והקדש שאלה דווקא כשהן בעינם ואינם ניכרים לא בטל אפילו באלף מפני שיש להן מתירין אבל אם נימוחו בטלין בנותן טעם אבל טבל אע"פ שנימוחו הוא אוסר בכל שהו כיי"נ עיין במהדרוא תליתאה ועיין בפ' הערל במהדורא תליתאה שפירשתי שאין לומר דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אלא בדבר יבש אבל בדבר לח לא אמרי' הכי:

מהדורות תליתאה ורביעאה

פרק השוכר

דף סג עמוד א

ואינו חושש לא משום שביעית מה שפי' המורה שמא יקחו בו פירות שביעית מן החשוד למוכר ותני' במסכת סוטה אין מוסרין דמי פירות שביעית יותר משלש סעודות אינו נ"ל דאטו דינר יותר משלש סעודות אית בי' ואת"ל דאית בי' אטו דינר דוקא קאמר ונ"ל לפרש שזהו איסור שביעית אם לא הפקיר אדם את שדה אותן הפירות אסורין באכילה כדאמרי' והיתה שבת הארץ לכם לאכל' מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור וכן נמי אם הגיע שעת הביעור שחייב אדם לבער את הפירות שכנס ואסף בביתו ולהפקירם אם לא הפקירם הן אסורין באכילה ומפני זה פירות החשודין על השביעית אסורין באכילה שיש לומר או משדה נשמר הן או הגיע שעת הביעור ולא ביערן:

אי לא אמר מנח לי' מי אמר ככה לי פי' כגון שהי' החמת חלש ולא היה יכול להטעינו ולא הי' יכול כ"א לרכוב עליו כלום יכול לחסר דמי שכירותו בעבור הלגין שאינו יכול לישא אינו יכול לחסרו כלום שהוא אומר לרכוב עליו שכרת אותו והרי אתה יכול לרכוב עליו:

הוה שפיך חמרא לגוים פי' המורה הוה שפיך מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו ופירש כי טרח בהיתרא קא טרח שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעיתו של זיקי דידהו וק"ל ויאסר היין ע"י נצוק לפיכך נ"ל לפרש דזיקי חדתי הוו ואינו נאסר עד שלא ימסור לו הנוד מלא וקישר' הגוי ונוגע ביין:

פיסקא יין שנפל ע"ג ענבים. אבל עוש' אותו תכריכין למת בנדה בפ' האשה בה' בדק' אחת מהן אמרי' אמר ר"י זאת אומר' מצו' בטלה לע"ל א"ל אביי והאמר רב אמי א"ר ינאי ל"ש אלא לסופדו אבל לקוברו אסור הא איתמר אמר ר' יוחנן אפילו לקוברו ואזדא ר' יוחנן לטעמא דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות:

הדר שרי רבא למיטתני' ולמיפיי' ולזבינה לגוים שלא בפני ישראל. ראיתי מקשים ממאי דאמרן בפ' גיד הנשה בגמרא שולח אדם ירך לנכרי דגזרי' התם שמא יתננה לו בפני ישראל וכן אין מוכרין להן טריפות ונבלות אפילו שלא בפני ישראל דילמא אתי למיזבן ליה בפני ישרא' ומתרצים התם מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן כגון דרונות ששולח אדם לחבירו וכן מכירה אבל הכא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ולהכי שרי ליה שלא בפני ישראל ודוחק גדול נ"ל תירוץ זה דאטו להתערב איסור בהיתר מילתא דלא שכיחא היא והנכרון בעיני לומר דרבא לא ס"ל האי סברא ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל תדע דלא ס"ל דהא אתם בההיא הילכתא מייתינן ברייתא דתני במציעתא דידה ומפני שני דברים אין מוכרין נבלות וטרפות לגוי אחד מפני שמתעהו ואחד שלא יחזור וימכרנו לישראל ומקשי' התם רישא וסיפא דברייתא למציעתא דרישא וסיפא מיירי במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ותירץ רבא כולה במקום שמכריזין ורישא וסיפא כשהכריזו ומציעתא כשלא הכריזו פי' וכיון דהוא במקום שמכריזין ולא הכריזו קונים ישראל בשר מן הגוים להכי חיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל אם היה במקום שאין מכריזין שאין ישראל קונ' בשר מן הגוים מותר למכור נבלות וטרפות לגוים דתו ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל ורב אשי תירץ כולה בשאין מכרייזן ומציעתא גזירה שמא יתננה לן בפני ישראל פי' אע"ג דהוי במקום שאין מכריזין אסור למכור לו שלא בפני ישראל שמא ימכור לו בפני ישר' והיא אומר לו שכשרה ושחיטה היא כדמוכח התם וכדפרישית התם פמה"ק ואתי ישראל למיזבן מני' דאמר הא מישראל. זבנה וכשרה היא. הנה עכשיו רב אשי גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומוקי מציעתא במקום שאין מכריזין ורבא דלא בעי לאוקמי לית לי' הך גזירה ושרי לו לזבוני' טרפה שלא בפני ישראל ולא גזר דילמא אתי לזבונה בפני ישראל. עוד ראיתי מקשים היכי שרי רבא למיטחינהו ולמיפינהו. ומ"ש ממאי דאמרי' בפ"ק דפסחים בה' ר' יהודא אומר בודקין אור לארבעה עשר בתר איסורי' לא ניבדוק גזרי' דילמא אתי למיכל מני' ומתרצים מצינן למימר ע"י גוים שרי למיטחינהו א"נ יי"נ בדילי אינשי מני'. ותירו זה אינו כלום דמאי דאמרינן בדילי אינשי מניה זהו מקודם לכן לא על אותה שעה מדבר דהתם אקשינן אמאי לגבי חמץ גזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מני' ובחדש לא גזר דתנן משקרב העומר היו יוצאים ומוצאין שוקי ירושלים שמלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים ר' יהודא אומר ברצון חכמים היו עושין אלמא דס"ל לר' יהודא שמותר להתעסק בחדש לעשותו קמח וקלי קודם הקרבת העומר ולא גזר דילמא אתי למיכל מני ' ובחמץ בפסח אמאי גזר ותירץ אביי חדש בדילי אינשי מני' פי' מקודם לכן משעה שנראה לעולם אין אדם אוכלו והילכך עכשיו כשעושה אותו קמח וקלי זהיר בו שלא יאכל אבל חמץ דלא בדיל מני' מקודם לכן שעד עכשיו הי' אוכלו השתא נמי גזר שלא יבדקנו דילמא אתי למיכלי' אלא יבטלנו כדכתיב תשביתו שאור דהוא בביטול בעלמא ומצות בדיקה שהיא מדרבנן לא יחוש לקיים שמא יאכל ויעבור על איסור תורה וה"נ ניגזור שמא יאכל מאלה החטים דהא לא הוה בדיל מנייהו מעיקרא ואע"ג דהשתא אסירי דהא חמץ וחדש אסירי ואפ"ה גזרי' עלייהו בחמץ לר' יהודא ובחדש לרבנן ואפילו רבנן דלא גזרו בחמץ אלא כדאמרי' התם הוא עצמו מחזר לשורפו מיכל קאכיל מני' אבל הכא שאינו מחזר לשורפו ניגזר בין לרבנן בין לר' יהודא אבל נראה לי לתרץ דלא גזרי' הך גזירה במקום דאיכא פסידא שא"כ מי שנתערב לו שום איסור בהיתר יהא אסור ליגע בו ואל ימכרנו לגוי דילמא אתי למיכל מני' ולא יהא שום תקנה בדבר כ"א שישרפנו א"ו במקום פסידא לא גזרי' אלא טורח בכל מה שיכול להציל ממעותיו שלא יפסידם והתם לגבי חדש אסרי לי' רבנן שלא יתעסקו בו קודם הקרבת העומר דילמא אתי למיכל מני' ואי לא מתעסק בי' ליכא פסידא הילכך גזרי' ובחמץ בפסח לר' יהודא הוה גזר דלא ליבדוק בתר איסורי' אלא יקיים מצות ביטול ודי לו אבל לעולם במקום דאיכא פסידא לא גזור רבנן שיפסיד את שלו ולא יתעסק למוכרו לגוי משום הך גזירה:

דף סו עמוד א

חמירא דחיטי וחמירא דשערי מה שכתבתי במהדורא קמא דשאור של חטים בעיסה של חטים הן מין בשאינו מינו בין לאביי בין לרבא משום דלא שוו לא בשמא וא בטעמא דמי לחלא וחמרא אינו נ"ל אל אמין במינו הן לכ"ע דע"כ ל"פ אלא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ואמר רבא דהן שני מינין אבל שאור חטין ועיסת חיטין מודה דמין במינו הוא כדתנן בתרומות ולא דמי לחלא וחמרא דודאי חלא וחמרא אע"ג דחלא הוה יין מעיקרא חשובין שני מינין שאין דרך העולם לערב חומץ ביין אבל שאור בעיסה דלהכי היא דעביד ליתן טעם בעיסה מין במינו הוא וממתני' דתרומות דמשער להו בנ"ט לא קשיא דהא סתמא הויא רבנן דאפילו מין במינו ס"ל בנ"ט אי נמי עד כאן ל"פ אביי ורבא אלא בטבל בלחוד דהוי מין במינו בכל שהו אבל בתרומה לא כדבעינין לפרושי לקמן:

תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין בריש פ"ב דערלה תנן התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והיכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זע"ז פי' אפילו ר' שמעון דפליג לקמן בערלה ובכלאי הכרם מודה בהני דערלה וכלאי הכרם הן שני שמות אבל כל הני שם אחד הן דכולהו מקרי תרומה הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זה עם זה ר"ש אומר אין מצטרפין פי' דערלה וכלאי הכרם הן שני שמות דלאו אחד מיוחד לערלה ולאו אחד מיוחד לכלאי הכרם וכי היכי דחלב ודם לא מצטרפי הה"נ ערלה וכלאי הכרם לא מצטרפי ות"ק דאמר מצטרפי נ"ל דע"כ לא אמר אלא במין אחד כגון יין של ערלה ויין של כלאי הכרם וקסבר שני שמות ומין אחד מצטרפין אבל שני מינין מערלה ומכלאי הכרם כגון ענבים של כלאי הכרם ותאנים של ערלה לא אמר דמצטרפי דהכי תנן בכריתות בפ' אמרו לו אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד חייב על כל א' וא' זה חומר במינין הרבה ממין אחד וחומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור. פי' משני מינין ומשני שמות כגון חלב ודם אינן מצטרפין והאי מתני' ליכא דפליג עלה דהכי אמרי' בגמרא פשיטא ואם איתא דסבר ת"ק דערלה וכלאי הכרם מצטרפין אפילו בשני מינין היכי אמר פשיטא אלא וודאי לא אמר ת"ק דמצטרפין ערלה וכלאי הכרם שהן שני שמות אלא במין אחד דהיינו ענבים וענבים אבל בענבים ותאנים מודה דלא מצטרפי ור"ש סבר כיון שהן שני שמות אע"פ שהן מין אחד אינן מצטרפין והה"נ אשכחן דפליגי בההוא פירקא בשני שמות ומין אחד דתנן שאור של תרומ' ושל כלאי הכר' שנפלו לתוך העיס' ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים פי' התרומה וכלאי הכרם הן שני שמות של איסורין לגבי זר אבל לגבי כהן התרומה מותרת הילכך הוה אמר ת"ק דאסור לזרים דאע"פ שהן שני שמות כיון שהן מין אחד מצטרפין ור"ש הי' מתיר אף לזרים דקסבר שני שמות אפילו ממין אחד אינן מצטרפין והכי נמי תניא התם גבי תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה והכי תני נמי התם גבי חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות של חולין דת"ק אסור לזרים ואע"פ שהן שני שמות קדשי קדשים ופיגול כיון שהן מין א' מצטרפין ור"ש היה מתיר אף לזרים דקסבר שני שמות לא מצטרפי אפילו במין אחד שזה בשר וזה בשר והתם תנן תבלין שנים ושלשה שמות ממין חאד או משלשה אסור ומצטרפין ר"ש אומר שני שמות ממין א' או שני מינין משם א' אינן מצטרפין ומה שפי' המורה שלשה שמות כגון פלפל שחור ולבן וארוך אינו נ"ל אלא מצאתי שר"ת זצוק"ל פי' שלא יאמר שם אלא על האיסור כדתנן במכות שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין והיא העיקר שהלאוין נקראין שמות בכל מקום והכא שלשה שמות ממין אחד כגון שהיו תבלין של ערלה ושל תרומה ושל כלאי הכרם אע"פ שהן שמות מוחלקין כיון שהן ממין אחד אמר ת"ק דמצטרפין ועוד הוסיף לומר או משלשה פי' מינין שאע"פ שהן שלשה שמות ושלשה מינין הוה אמר דמצטרפין וזאת היא הפרזה גדולה שהרי שנינו בכריתות דשני מינין משתי שמות אינן מצטרפין והכא קאמר דמצטרפין מש"ה איצטריך חזקי' לומר במיני מתוקה שאני הוא דראויין למתק בהן את הקדרה אלמא אע"פ שהן שלשה מינין חלוקין בשמות בני אדם בקריאתן לאו בתר שמא אזלי' ולמיחשבינהו שלשה מינין אלא בתר טעמא וכמין אחד הן חשובין ורבא תירץ לעולם בתר שמא אזלי' [ולא בתר טעמא] וכיון שנקראין בשלשה שמות שלשה מינין הן וא"ת א"כ הו"ל שלשה שמות ושלש' מינין והיכי אמר ת"ק דמצטרפין הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין ואפילו חלב ודם ופליג אמאי דתנן בכריתות משני מינין פטור עיין בקונטרשי בשבת בפ' ר"ע במהדורא תליתאה ור"ש פליג בסיפא ואמר שני שמות ממין אחד אינן מצטרפין כמו שפירשנו לעיל חלוקתם ועוד הוסיף לומר או שני מינין משם אחד כגון תאנים וענבים ושניהן של ערלה אינן מצטרפין ורבנן אף על גב דלא מיירי בכל האיפירקא בשני מינין משם אחד אשכחן בדוכתא אחריתי דאמרי מצטרפין דהכי תנן במעילה בפ' קדשי מזבח חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר והחלב והסולת והיין והשמן. אלמא אע"פ שהן הרבה מינים כיון שהן שם א' מצטרפין ותנן נמי התם כל הפיגולים מצטרפין זע"ז. וכל הנותרות מצטרפין ע"ז וכל הנבילות מצטרפות זו עם זו וכל השרצין מצטרפין זע"ז מכל הני משמע דשני מינין ושם אחד מצטרפין ותנן נמי התם הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות ונ"ל דבשני מינין מיירי כגון בשר ולחם אבל בשר פיגול ובשר נותר שהן מין אחד אע"פ שהן שתי שמות מצטרפין דמ"ש מערלה וכלאי הכרם דתני בההיא פירקא דמצטרפין א"ו הא במין אחד והא בשני מינין ואמרי' בגמרא אמר רב יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לטומא' ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו פי' אע"ג דכל איסורין שבתורה לא מצטרפי פסול הקדשים מצטרפי דלאו אחד נכתב על כולן. וכסברא דר"מ שהי' אומר בכל איסורין שבתורה שנכתב לאו אחד בכולן ותנן נמיהתם הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ר' שמעון אומר אין מצטרפין. וקשיא לי דמוכח מהתם דלא פליג ר"ש אלא גבי ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ר' שמעון אומר אין מצטרפין. וקשיא לי דמוכח מהתם דלא פליג ר"ש אלא גבי ערלה וכלאי הכרם שהן שני שמות ממין אחד כדפרישית אבל גבי כל השרצים וכל הנבלות ופיגולין ונותרות מודה לת"ק דמצטרפי מפני שהן שם אחד. ואע"פ שהן שני מינין ובערלה אמר דשני מינין משם אחד אין מצטרפין ויש לומר לפי הדחק דהאי דתני במעילה דר' שמעון אין מצטרפין. אכולהו דתני בההוא פירקא קאי דאפי' שני מינין משם א' אינן מצטרפין ובגמרא מקשה ומי צריך ר"ש לצרופי והא תניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות בפ' אלו הן הלוקחין בה' כמה יאכל מן הטבל ובפ' שבועות בתרא בה' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא אמרי' דסבר ר"ש כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן אלמא בכל שהו ס"ל דלוקה והיאך הי' אומר כאן אין מצטרפין להשלים השיעור ולא לקי עלייהו למימרא דלא לקי עד שיאכל כשיעור כזית ומשני תני אין צריכין לצרף פי' דכל צירופין דהאי פירקא הוא איסור באיסור להשלים השיעור ולא מיירי כשנתערבו במידי דהיתרא כדתנן חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה. כל השרצין מצטרפין זה עד זה. כל הנבלות מצטרפות זע"ז וכו' וכולהו משמע להשלים השיעור להיות לוקה עליהם ואכולהו קאי ר"ש ואמר אין מצטרפין. כלומר אין צריכין צירוף דבלא שיעור לקי עלייהו אבל הני צירופין דערלה דמיירי כשנתערבו בהיתר ואין שיעור באחד מן האיסורין לאסור את ההיתר ואמרי רבנן דמצטרפין שני האיסורין ואוסרי את ההיתר שנתערב בהן ואמר ר' שמעון דאינן מצטרפין ההוא ודאי מתפרש כמשמעו דיאן מצטרפין לאסור את המותר כדתנן התם הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז שאין להם כח לאסור אלא עד מאתים ואם אין שיעור בערלה לבד מצטרפי כלאי הכרם להרבות האיסור ולאסור ההיתר עד מאתים וכן שאור של תרומה ושל כלאי הכרם וכן חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתערבו עם חתיכות של היתר ואין באחד מהן שיעור לאסור את ההיתר מצטרף חבילו עמו לאסור את ההיתר ור' שמעון אמר בכולהו שאין מצטרפין באיסורין זה עם זה לאסור את המותר אלא כיון שאין באחד שיעור לאסור ההיתר מותר:

דף סו עמוד ב

לאו מי איתמר עלה. אמר רבב"ח אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסורה ראיתי בספר הישר שאמר ר"ת זצוק"ל דהך מילתא אליבא דכ"ע הוא וליכא מאן דפליג. ורבא דשרי כיון שאינו מתכוין אלא לבדוק ולאו להנאתו הוא צריך כי פת צוננת וחבית מגופה דמי וזהו שאמר אביי לדידי כי פת חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא נראה כך ואינו נ"ל כלל דאי ס"ל לרבא להא דריש לקיש לא הוה שרי בבת תיהא שאע"פ שאין כוונתו אלא לטעום היין הרי כל עיקר בדיקתן אינה אלא ע"י הריח ומתכוין הוא להריחו יפה כדי שידע מה יין הוא א"ו רבא לא ס"ל לדריש לקיש אלא ס"ל דבכל פליגי ואפי' בפת חמ' וחבי' פתוח' וטעמ' דר' יהוד' דשרי משו' דריח לאו מילת' הו' והה"נ לוי לא ס"ל לדריש לקי' דהכי אמרי' בפ' כיצד צולין בפלוגתא דרב ולוי כתנאי ומקמינין לוי כתנאי ורב אליבא דכ"ע כדר"ל ובע"כ בעית למימר התם דלוי לא סבר לה כר"ל אלא אמרי' דבכל פליגי וה"ה הכא רבא לא ס"ל כר"ל:

דף סז עמוד א

אמר ר' אבהו אר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקחין עליו בפ' כל הזבחים שנתערבו בה' דם שנתערב במים אמרי' אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן והתרו בו פטור אי איפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פי' אע"פ שהי' כזית ויותר מכל אחד ואחד כיון שבללן ועירבן ושם אותן בלולין לתוך פיו ולועסין ביחד פטור שא"א לכוין שיהא כל המינין שוין לתוך פיו ולא ירבה א' על חבירו ואותו המין שהוא מועט ומתערב ואותו המין שהוא מועט ומתערב בחבירו בטל בחבירו ולא יקרא על שמו אלא על שם חבירו הילכך אם יש באותה הלעיס' שהוא לועס לתוך פיו הרוב מן הפיגול ומיעוט מן הנותר בטל שם נותרממנו ויקרא פיגול וצריך להתרות בו משום פיגול ואם התרו בו משום נותר פטור מפני שבטל שם נותר ואע"פ שיש באותו מיעוט כזית לא יקרא נותר אלא פיגול כיון שנתרבה עליו וה"ה אם נתרבה הנותר על הפיגול ועכשיו שאינו ידוע איזהו מין המרובה אינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם יתרה בו משום פיגול שמא הנותר מרובה או אם יתרה בו משום נותר שמא הפיגול מרובה ואינו יכול להתרותו אלא ספק לומר לו אל תאכלנו שמא תלקה או משום פיגול או משום נותר והתרא' ספק לאו שמה התראה דבעינן שיתרנו התראה ודאית הילכך אף על פי שנמצא שאכל כל שלשה האיסורין אינו לוקה על א' מהן מפני שאינו יודע להתרותו התראה ודאית ואלו הי' בשוגג הי' מביא שלש חטאות שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה שגם האיסורין מבטלין זא"ז שכמו שהאיסור הממועט אם נתערב ברוב היתר בטל ברוב שרוב ההיתר מבטל את מיעוט האיסור כך איסור המרובה מבטל את איסור הממועט ומפני זה פטור שאינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם תאמר אין איסורין מבטלות זא"ז אע"פ שהי' הרוב פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר כיון שיש באותו המיעוט של נותר כזית ילקה אלא משום דאמרי' בטל שם נותר ממנו שרוב הפיגול מבטלו והי' צריך להתרותו משום פיגול ושמעת מינה דהתראת ספק לאו שמה התראה דאי שמה התראה יתרה בו ממ"נ לוקה אתה אי משום פיגול אי משום נותר או משום טמא א"ו בעיני' ודאית וש"מ דמאי דאמרינן בכל דוכתא שהאיסור שנתערב עם ההיתר שאינו בטל ברוב אלא בנותן טעם היא אוסר ושיערו אותו חכמים עד ששים שאין איסורו מן התורה אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמיר עד דיהיב טעמא שאם אתה אומר שאיסור נ"ט אע"פ שההיתר מרובה עליו הוא מן התורה א"כ הכא אמאי לא לקי אע"פ שהרוב היא פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר ילקה שכיון שהוא לועסן ביחד נמצא שהנותר המיעוט הוא נותן טעם בפיגול המרובה וכיון שהוא נותן בו טעם לא בטל שמו ממנו וכיון שהי' שיעור כזית באותו נותר המיעוט ילקה עליו שלא בטל שמו ממנו ובין אם יתרה משום פיגול בין אם יתרה בו משום נותר חייב מלקות הוא ששני השמות יש בו ולא בטל זא"ז כיון דיהיב בי' טעמא וילקה שתים משום נותר ומשום פיגול אלא לאו ש"מ איסור המיעוט הנ"ט ברוב היתר אין איסור מה"תאלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא דלא אסרה תורה אלא ממשותו של איסור ולא טעמו ומיכן מוכיח שאם טעמו ולא ממשו היא אסור מן התורה לוקין עליו ואין לומר שהוא אסור מן התורה אבל מיהו אין לוקין כדכתבית בפ' אלו עוברין בפסח במהדורא קמא שהרי כאן מוכיח שאם היה מן התורה היה לוקה עליו וא"כ ר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן עיין לקמן בפ' כל הזבחים שנתערבו [דף ע"ח ע"א] מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואף על גב דרובא אורז פי' מדתלי טעמא בנ"ט ש"מ ואף על גב דרוב העיסה מן האורז ומיעוט' מן הדגן כיון שהדגן נתן בה טעם חייבת בחלה ולא אמרי' שיהא מיעוט הדגן בטל ברוב אורז ותיפטר מחלה דכל היכא דאיכא טעמא לא בטיל. דאי טעמא נמי בטיל ברוב הכי הו"ל למיתני אם רוב מן הדגן חיייבת אם רוב מן האורז פטורה מחצה על מחצה חייבת כדתני גבי שעטנז בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה על מחצה אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה אבל השתא דתני אם יש בה טעם דגן ש"מ דהוה דגן מיעוט וש"מ נ"ט ברוב דאורייתא ומשני מדרבנן פי' לעולם מדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא וההיא דמחייב בחלה בנ"ט החיוב הזה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ויוצא בה אדם י"ח בפסח. פי' ואי נ"ט ברוב לאו דאורייתא היאך אדם יוצא י"ח בפסח ומעוט הדגן בטל ברוב אורז ואין אדם יוצא אלא בחמשת מיני תבואה אלא לאו ש"מ נ"ט ברוב דאורייתא הוא שכך הוא חשוב טעמו של איסור כממשו וכמו שיוצאין על ממש של דגן כך יוצאין על טעמו וקשיא לר"ל דאמר נ"ט לאו דאורייתא אלא מדרבנן ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא פי' ל"ק דבודאי שפיר ילפינין מהכא דמין שנתערב בשאינו מינו כגון דגן באורז אינו בטל ברוב אלא בתר טעמא אזלי' וכל כמה דיהיב טעמא לא בטיל אלא כך שוה טעמו כממשו. וזהו מאי דאמרי' בנזיר בפ' שלשה מינין ובפסחים בפ' אלו עוברין משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב מיכן אתה דן לכל איסורין שבתורה כו' ואמרי התם ר"ע נמי יליף לנ"ט כעיקר מגעילי גוים וענבים במים הוי מין בשאינו מינו הילכך אי יהבי בהו טעם יין חייב. על אותן המים מלקות כאלו שתה יין ממש שכך הוא חשוב טעמו של איסור כמו ממשו אבל אם נתערב מין של איסור במין של היתר שאין להבחין טעמו של איסור הוא בטל ברוב שכיון שאינו ניכר טעמו של איסור בטל היתר כך דינו כמו יבש ביבש שנתערב ואינו ניכר שהוא בטל ברוב שאם נתערבה חתיכה של נבלה בשתי חתיכות של שחיטה ואינן ניכרין היא בטלה ברוב כדקיי"ל חד בתרי בטל וכדאמרי' בפ' גיד הנשה גבי גיד וגבי חתיכא דנבלה ונבטל ברובה כך הטעם של איסור נמי שנתערב במינו הוא בטל ברוב כיון שאינו ניכר טעמו והאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה,ז אסורה כיצד משערין אותו כבשר בלפת איסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא בטל טעמו של גיד ברוב כיון שאינו ניכר וה"נ גבי פיגול ונותר וטמא אלו הן משני מינין כגון בשר ושירי מנחות ה"נ דלא הוי בטל המועט ברוב כיון דיהיב בי' טעמא וניכר טעמו אלא ריש לקיש לא איירי אלא כגון שהיו כולן מין בשר והאי דאמרינן דמין בשאינו מינו בטעמא והוא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס באותו טעם האיסור שטועם שלא יהא חמור טעמו מממשו שכמו שבממשו אין לוקין עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס והה"נ בטעמו אין לוקין עד שיהא באותו הטעם כזית בכדי אכילת פרס שאם יאכל פרס של היתר ויהא בו שיעור זית מן האיסור אז הוא חייב ואף על פי שבטל ממשו של איסור ואין שם אלא טעמו אבל אם אין בפרס של היתר זית דאיסור אע"ג דיהיב בי' טעמא כגון שאור ותבלין דבר מועט יהיב טעמא בדבר מרובה מאוד אין לוקין עליו ואין אסור אלא מדרבנן וסברא היא זו שלא יהא טעמו חמור מממשו אמר רבא אמו' רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאית לי' חזותא במראה פי' מין בשאינו מינו בטעמא זהו שאמרנו נ"ט כעיקר שהוא מדאורייתא ומין במינו ברובא שמפני שאן טעמו ניכר בו הוא בטל ברוב והיכא דאית לי' חזותא אזלי' בתר חזותא כגון דם שנתערב במים או מקוה שנפלו עליו שאר משקין שפוסלין אותו בשינוי מראה [וקשיא] דרבא אדרבא דהכא אמר מין במינו ברובא ובפ' גיד הנשה אמרינן אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בש"א והיתרא בטעמו ומן בשא"מ ואיסורא בקפיצא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים ותירוצם הכי מאי דאמר בפ' כל הזבחים דמין במינו ברובא זהו דין תורה ומאי דאמר בפ' גיד הנשה דמין במינו בששים זהו מדרבנן דאע"ג דמן התורה חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא כיון שאינו ניכר רבנן אחמור ואמור דמשערין אותו כאלו הי' מין בשאינו מינו בששים ומצינו למדין דמאי דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו במין במינו קאמר וה"ק כל שטעמו וממשו של איסור קיים אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס שאם נתערב האיסור ומשו קיים בין בשא"מ דהיתר ובין במינו דהיתר והוא ניכר האיסור ואכל מן האיסור ומן ההיתר משערין אותו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם לא הי' ניכר האיסור שנתערב ואינו ניכר זהו דאמרי' חד בתרי בטל ואפילו איסור דרבנן אין בו כדאמרי' בכל דוכתא גבי גיד ונבלה בפ' גיד הנשה ואפילו גבי מדומע אמרי' בפ' יוצא דופן דהוי מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמור עד מאה וגבי ערלה וכלאי הכרם נמי אמרי' בפ' הניזקין סחד בתרי בטל ורבנן וא דאחמור במאתים אבל כל האיסורין בטלים חד בתרי ואפילו מדרבנן אם אם הי' דבר שבמנין דאחמור בי' רבנן משום דחשוב א"כ מאי דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס הוא כשהאיסור ניכר וטעמו ולא ממשו דאמר אסור ואין לוקין עליו הוא מי במינו שכיון שאינו ניכר טעמו הו"ל כממשו שאינו ניכר דבטל חד בתרי אבל מיהו ממשו שאינו ניכר אפילו איסור דרבנן אין בו אבל טעמו שאינו ניכר אינו אסור מן התורה אבל הוא אסור מדרבנן ומשערים אותו בששים אבל אם הי' מין בשא"מ הוא אסור מן התורה כדילפי' ממשרת או מגיעולי גוים לר"ע ואע"פ שאנו מחמירין במין במינו יותר ממין בשאינו מינו דבעי' למימר לקמן דיי"נ וטבל שלא במינן בנ"ט ובמינן בכל שהן זו היא חומרא דרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל חד בתרי ואפילו יי"נ וטבל במינן ור' יהודא דסבר דמין במינו אפילו באלף לא בטיל ויליף לי' מקרא אית לי' נמי משרת למין בשאינו מינו אבל מיהו מין במינו חמור טפי דאפילו בכל שהו ובשאינו מינו בעי' בנ"ט והאי דאמרי' בפ' גיד הנשה מידי לקולא קא אמרינן לחומרא קאמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל בין במילתי' דאביי בין במילתי' דרבא משום דהוה מין במינו דבהכי מיירינן התם בזרוע בשלה מן האיל אבל אם הי' מין בשאינו מינו הוה אסור מה"ת בנ"ט כדילפי' ממשרת לרבנן ומגיעולי גוים לר"ע וליכא מאן דפליג עלייהו אבל המורה כתב התם והא דילפי' מנזיר בפסחים משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילוף הוא דהו"ל נזיר וגיעולי גוים ב' כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואינו נ"ל כל מה שאמר דהא בפירוש מחלק ר"ל בזבחים בין מינו לשאינו מינו ורבא נמי ס"ל הכי הילכך יש לפרש כאן מין במינו ומשרת למין בשא"מ והאי נ"ט בקדשים דקאמר רבא מין במינו הוא ואפ"ה אסרה תורה בקדשים משא"כ בחולין דמין במינו בטל ברוב ולא ימצא נ"ט כעיקר בחולין אלא מין בשא"מ דניכר טעמו ואיהו ילפי' ממשרת ומה שאמר דבמוקדשין אסור והכי שרי כדפרישית במהדורא בתרא דמוקדשין אסור אפילו בטפי מס' וק' אי יהבי טעמא ואיל נזיר שרא רחמנא בס' וק' והאי דפליגי רבנן ור"א בכותח הבבלי בפ' אלו עוברין דר"א אמר חייב לאו עליה ורבנן פטרי ואע"ג דהוא מין בשא"מ דילפי' ממשרת לנ"ט כעיקר לכל איסורין שבתורה התם בגמרא מפרש טעמייהו הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס דאי בעיני' קא אכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטר ואכיל לית בי' כזית בכדי א"פ ומש"ה פטרי רבנן כדפרישית לעיל דלא אסרה תורה לנ"ט כעיקר אלא היכא דאיכא כזית בכא"פ דומיא דממשו של איסור אבל אי ליכא כזית בכא"פ ויהיב טעמא אינו אסור אלא מדרבנן וכותח הבבלי נמי אע"ג דפטרי רבנן ממלקות אי עלוי' איסורא דרבנן כיון דיהיב חמץ טעמא ושכר המדי נמי הוא כפתרון המורה שפירש שם דאע"ג דשתי לי' בעיני' אין לך שותה ב' או ג' כוסות שלא יפסיק וישהא בכדי אכילת פרס ולא שתי כזית מן החומץ לבד המין ושאר התערובת וסתם שכר עיקרו מן התמרים או תאנים אלא שבמדי מערבין עמהם שעורים קצת ומ"ש התם במהדורא קמא דטעם הדבר היא מפני שאין שם ממשו של איסור אלא טעמ' אינו כלום דהוה ס"ד דכל טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן ואפי' במין שלא במינו אבל השתא דאסיקנא דמין בשא"מ הוה טעמו ולא ממשו דאורייתא אית לן למימר כפתרון המורה ור"א דמחייב לאו משום דקסבר דגבי חמץ היתר מצטרף לאיסור כדאמרי' התם הילכך כיון דטעמו של איסור הוי כממשו בין שאינו מינו שהי' אומר ר"א בממשו של איסור דהיתר מצטרף עמו להשלימו לכזית ה"נ ס"ל בטעמו של איסור אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ ההיתר מצטרף עמו להשלימו אבל רבנן סברי דאין היתר מצטרף לאיסור אפי' בממשו של איסור כ"ש בטעמו ומהכא נמי מוכח דנ"ט כעיק' דילפי' ממשרת דהוי דאורייתא כגון שיש בו כזית בכא"פ כדאמרי' בממשו אבל אם אין בו כזית בכא"פ לא מחייבי אבל פי' המורה התם דאמרי' שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב בכזית מהן והאי לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי' מיני' ואינו נ"ל פתרונו כלל שאם נחייבהו על כזית מהן בלבד זהו היתר מצטרף לאיסור שהרי זית זה אינו כולו יין אלא מים מעורבין בו והיאך דוחה התם דלא נילף מני' היתר לאיסור ועוד אם על כזית מהן בלבד חייב מפני שנעשה כולו איסור מפני טעם היין שבהן אי הכי אמאי פטרי רבנן בכותח והרי טעם חמץ יש בו ונעש' כולו איסור אלא משום דלית בי' כזית בכא"פ פטרי ואע"ג דנ"ט כעיקר במין בשא"מ דאורייתא אינו יכול להיות טעמו חמור מממשו וכי היכי דבממשו בעינן כזית בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ ואמרי' התם באלו עוברין איתבי' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין.שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא והא מין במינו הא ומין במינו בטל הנ"ט שלו ברוב. ולא אמרי' נ"ט כעיקר אלא במין בשאינו מינו כדאמרן לעיל ונ"ל דל"ג הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן פי' דמה"ת כיון שהוא מין במינו חד בתרי בטל ורבנן הוא דאמור דתרומה מקדשת עד מאה והילכך תלינן בשאני אומר ולא אמרי' כזית בכא"פ דאורייתא בנ"ט אלא מין בשאינו מינו תדע דה"ג דאמרי' בפרק יוצא דופן בה' בת אחת עשרה שנה ויום אחד. עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ר' יוסי ור' יהודה ור"ש פוטרין החלה סברוה מאן דאמר תרומה דאורייתא חלה דאוריית' ומ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן אי אמרת בשלמא קסבר ר' יוסי חלה בזה"ז דרבנן אתי דימוע דרבנן ומפקע דחלה דמדרבנן אלא אי אמרת דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא ופירש המורה התם דימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצריך א' ומאה הילכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. אלמא אע"ג דאאמרי' תרומה בזה"ז דאורייתא הדימוע אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל מפני שהוא מין במינו ובפ' הערל נמי בה' אנדרוגיניס כהן אמרי' וסבר ר' יוחנן תרומה בזה"ז דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין כו' ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רביא אלא לר' יוחנן קשיא פי' ר"י דאמר דהוא מדאורייתא אמאי לא בעי רביא אלמא מוכח מהכא דאי רבו חולין על התרומה אע"ג דתרומה דאורייתא תלינן ואמרי' שאני אומר מפני שמן התורה חד בתרי בטל במין במינו הילכך בפירוש שטעות גדולה היא לגרוס הכא במאי עסקינן בתרומה בזה"ז דרבנן דאע"ג דהוא דאורייתא תלינן לקולא אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן ואמרי' נמי התם באלו עוברין דלגבי חטאת היתר מצטרף לאיסור דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה ותנן בזבחים בשלהי פ' דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכ' בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל ההחתיכה אסורין אינו אסור אלא ממקום הבלע ונ"ל לומר דמדכתב כל אשר יגע ילפי' דקרא להיתר מצטרף לאיסור אתא דא"א בנגיעה בעלמא שיתפשט בה הטעם כ"כ עד שיהא בה כזית בכא"פ ואפ"ה אסר רחמנא ש"מ היתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין. דחולין מקדשים לא ילפי' ובפ' גיד הנשה אמרי' רבא אמר לא נצטרכה אלא ליתן טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי וליגמר מינה הא גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה ומקשה ר"ת זצוק"ל בספר הישר דהכי מפיק לה לנ"ט כעיקר והכא מפיק לה להיתר מצטרף לאיסור ועוד תמה על עצמך דהא ליכא טעמא התם בשחיטת חולין שהרי בטל בששים כדמוכח התם ואין זה קרוי טעם כעיקר אלא במקום שיש טעם כגון ברוב או בפחות מששים ונ"ל דה"ג התם לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור שאפילו נדבק מן האיסור להיתר ולא נבלע כשיעור כזית אסור ובלמא שרי כדאמרי' התם אבל בטעם כעיקר הקדשים שוין לכל שאר האיסורין דמין בשא"מ מדאורייתא עכ"ד. ונ"ל שנוכל ליישב גירסת הספרים ולק"מ דאע"ג דבאלו עוברין ילפי' מינה דהיתר מצטרף לאיסור מכל מקום מינה לנ"ט כעיקר דהאי איסורא דאיבלע לי' לאו ממשו של איסור הוא אלא טעמו ואע"ג דאמרי' היתר מצטרף לאיסור הוה בעינא ממשו של איסור אבל הכא דליכא ממשו אלא טעמו בלחוד ה"א דליבטל ואיצטריך קרא למימר דלא בטיל שכך הוא טעמו כמו ממשו שכשם שממשו חשוב ומצטרף ההיתר עמו כך טעמו נמי חשוב ומצטרף ההיתר עמו הילכך שפיר ילפי' מיני' לנ"ט כעיקר ומה שכתב דליכא התם טעמא שבטל בששים הרי כתבתי במהדורא בתרא דחולין דנ"ט דקדשים הוא אפילו מס' וק' והכי אזלא סוגיא דשמעתא התם דאיכא דיהיב טעמא מס' וק'. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כל קדשים ילפי מחטאת כדאמרי' בשלהי פרק דם חטאת אשכחן חטאת דמקדשת בבלוע שאר קדשים מנין אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כו' עד לחטאת מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע כו' עד במתניתא תנא משמי' דר"ע מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע ואם איתא דהיתר מצטרף לאיסור היכי תנן בפ"ב דערלה חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ור' שמעון מתיר לזרים ולכהנים פי' שאין בפיגול ובנותר ליתן טעם באותן החתיכות אלא שנצטרף בשר קדשי קדשי' עמהם ונתנו טעם בחולין דרבנן סברי מצטרפין שני האיסורין ולזרים מיהת אסורים ור"ש סבר אין שני האיסורים מצטרפין ואפילו לזרי' מותרי' ובפ' דם חטאת תנן בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנ"ט הרי הקלים נאכלין כחמורים אלמא בכל הקדשי' בעינן נ"ט וזה הוא החומר שיש בהן משא"כ בכל התורה כולה דבכל התורה כולה מין במינו בטל ברוב ולא אמרי' נ"ט בעיקר אלא מין בשא"מ ובקדשים אפילו מין במינו אבל אם אין בהן בנ"ט אפילו בקדשים שרי ולא אמרי' היתר מצטרף לאיסור ומחמת קושיא זו סברתי לומר דלא אמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי חטאת אלא ר"ע אבל רבנן ס"ל דלא אתא קרא אלא לנ"ט כעיקר דאע"ג דילפי לה ממשרת התם למין בשא"מ אבל מין במינו בטל ברוב ובקדשים אפילו מין במינו ואע"ג דסוגיא דשמעס' משמע התם באלו עוברין דאפילו רבנן אית להו היתר מצטרף לאיסור גבי חטא' הוה סליק אדעתיה לשבושי סיפרי אבל אח"כ התבוננתי דלק"מ דדוקא אי יהבי טעמא אסרי אבל אי לא יהבי טעמא בטלי לגמרי כאילו אינן ושרי אבל מיהו היכא דיהבי טעמא אע"ג דלית כזית באיסור כגון ריקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה שבמקום הבלע יש טעם מן האיסור והאוכלו טועם בו טעם איסור אילו הי' במין בשא"מ אע"פ שאין כזית בטעם האיסור שנבלע בו אפ"ה נאסר מקום הבלע ודינו כקדשים לכל דבר ולוק' עליו מפני שהיתר מצטרף לאיסור להשלימו לכזית שאין לוקין על פחות מכזית וקשיא לי טובא כיון דאמרי' דקדשים יש להן חומר מכל האיסורין שאפילו מין במינו הן אוסרין בנ"ט ואין בטלין ברוב א"כ היכי אמרי' במילתי' דר"ל וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורחייא וכי אקשי' לי מהעוש' עיסה מן החטין ומן האורז תירץ אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא והא קדשים אפי' מין במינו אמרי' דהוי מדאורייתא בטעמ' ופיגול ונותר וטמא נמי קדשים נינהו ואמאי מבטלי זא"ז ונ"ל לתרץ לפי הרחק דבאלו קדשים אמרי' דאוסרין בנ"ט אפילו מין במינו הנ"מ בקדשי' כשרין אבל קדשים פסולין לא חשיבי ודינן כשאר כל האיסורין ובטלין ברוב במין במינו ומאי דאמרי' גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה אין דין הפסול' כדין הכשרה שהכשרה אוסרת בבלוע אפי' מין במינה והפסולה אינה אוסרת אלא מין בשא"מ הילכך הפיגול והנותר והטמא מבטלין זא"ז ברוב במין במינו וקשיא לי נמי טובא דהא אפילו במין בשאינו מינו תנן שבטל הפיגול ואינו אוסר בנ"ט דהכי תנן בזבחים בפ' כל הפסולין השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור מן הרוטב מן הקופה מן האצל מן העצמו' ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ואין חייבין עלי' משום פיגול נותר וטמא פי' שאם פיגול הזבח אכל מן הקופה או מן הרוטב אין חייבין עליהן משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא ואמאי ומי גריעי פיגול ונותר וטמא משאר כל האיסורין שהן אוסירן מן התורה בנ"ט במין בשא"מ ורוטב נ"ט הוא ומין בשא"מ ואמאי לא מחייב משום פיגול נותר וטמא ועיין מה שכתבתי בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח ביום השלישי:

דף סח עמוד א

ור' מאיר ההוא מבעיא לי' למעוטי סרוחה מעיקרא ראיתי מקשים דהכא חזי' דר' יוחנן ס"ל כר"ש דאמר נטל"פ מותר וא"כ מבעיא לי' למידרש קרא כדר"ש דאמר נבלה הראוי לגר שמה נבלה ולאו למעוטי סרוח' מעיקר' כדדרי' ר"מ ובפ' הלוקח שלישי דבכורות אמרי' גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ור"י אמר אפילו טומאה חמורה עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה כו' עד ואידך דהיינו ר' יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא הרי שדורש המקרא כר"מ ומתרצים דאיסור אכילה לחוד וטומאה לחוד באיסור אכילה דריש לי' כר"ש ובטומאה דריש לי' כר"מ עיין בקונטרסי בפ"ג דבכורות:

דף סח עמוד ב

ותלתא בבי דקתני בגוה למה לי בשלמא בבא דסיפא קמ"ל דבפגום מעיקרא מחלוקת פירש המורה תלתא בבא דרישא היכא דנפלו כאחת דאשמעי' פלוגתא. מציעתא נפל של תרומה תחלה סיפא יין שנפל לתוך העדשים ואינו נ"ל

כח גוי מדרבנן הוא ההוא דנפיק לבראי גזרו בי' רבנן דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן מ"ש במהדורא קמא שאין עיקר הניסוך אלא בשיכשך ידו בתוך הכלי ולא כשמערה ממנו אינו כלום שכבר הוכחתי למעלה בשלהי פ' ר' ישמעאל ובפ' אין מעמידין שעיקר הנוסיך היא לערות מכלי אל כלי אלא ה"פ כח גוי מדרבנן הוא דכל כמה לא שמעיני' דנתכוין לנסך מן הדין להיות מותר דהא קיי"ל סתם מחשבה נכרי לע"ז לא אמרי' ועוד דהוי שלא בפני ע"ז אלא חומרא דרבנן הוא דאמרי' דילמא ניסך והילכך בההוא דנפק לבראי גזרו בי' רבנן אבל בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן:

אמר להו רבא להנהו שפוכאי אי שפיכתן חמרא לגוים לא תשבקו גוים לסייע בהדיינו דילמא מישתלותו ושדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכחו אסור. פי' המורה פועלם ישראל רגילים לערות יין מכלי אל כלי מפני השמרים או מפני שהכלי רע ומחמיץ היין ואינו מתיישב בלבי שנראה לפי פירושו שהיין היה של גוים וא"כ מה היה חושש דקא אתי מכחו נו"ל לפרש זה כדפרישית ההוא דלעיל דהוה שפיך חמרא לגוים ה"נ מוכרים היו יין לגוים בקנקניהם ושופכין אותם מן הקנקנים לנודות חדשים שלהם ודמי היין היו מותרין שקודם שנעשה יי"נ נתחייבו ליתן להם דמי יין כשר אבל אם היו הגוים מערין היה נאסר בכחו של גוי והו דמיו דמי יי"נ וכך מצאתי שפירש ר' חננאל זצוק"ל כי שפכיתו חמרא לגוים לא ליקרב גוי לסייע לנו בנשיאת הכלי של מדה דילמא מישתליתו ושדיתו לי' לההיא כלי של מדה עלי' ונמצא הוא השופך יין וכיון דאתי מכחו נאסר לכו למישקל דמי' דנאסר קודם שיקנהו הגוי בכליו:

דף עג עמוד א

פיסקא יי"נ אסור ואוסר בכל שהו ראשון ראשון בטל פי' המורה ומותר בהנאה ומשמע הא בשתיה אסור ואינו נ"ל דבטל לגמרי משע ואפילו בשתיי' שרי ואי קשיא ממאי דאמרן בפ' ר' ישמעאל אגרדמים גוי שקדר במניקות והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ומסיק התם דחסרו אפי' בהנאה ואמי לימא דבטל דהא איסורא דנפל לגוהיתרא הוא נ"ל לומר דר' יוחנן ל"ג והחזירו לחבית אלא על שיורי הכוס קאמר דאסירי בהנאה משום מגע גוי:

דף עג עמוד ב

רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ דבמינן כל שהו ושלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרבנן דאמרי אפילו מין במינו בנ"ט וכולהו סתמי אתו כרבנן מאי דתנן בפ' כיסוי הדם ובפ' כל הזבחים שנתערבו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו היא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו היא מים. ובפ' גיד הנשה תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אלמא אע"פ שהוא מין במינו הוי בנ"ט אבל בטלבל וביי"נ מודו רבנן דמין במינו כל שהו' יי"נ כדתנן הכא יין ביין כל שהוא וטבל כתנן בפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתווך העיסה של ארז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אסור כל שהו' במינו ושלא במינו בנ"ט ואי קשיא והרי שביעית נמי תנן בפ"ז דשביעית זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כ"ש השביעית אוסרת כל שהו במינה ושלא במינה בנ"ט וכיון דגם שביעית אוסרת כל שהו במינה הו"ל למימר חוץ מטבל ויי"נ ושביעית חשובה הא אמרי' בפ' הנודר מן הירק ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני. והקדש. וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחל' וערלה וכלאי הכר' נתנו בהם חכמי' שיעור אמרו לו והלא שביעי' אין לה מתירין ולא נתנו בה שיעור אמר להן בד"א לביעו' אבל לאכי' בנ"ט וראיתי שר"ת השוה התרומה לטבל ואמר דשמעי' לי' לר' יוחנן דבתרומה נמי אית לי' מין במינו במשהו דאמר ר' יוחנ שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינו בטל דחד טעמא הוא דכי היכי דאמרי' גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא דחיטה אחת פוטרת את הכרי וזה איני נ"ל כלל להשוות התרומה לטבל שהרי. בפירוש שנינו בפ"ב דערלה שהתרומה מין במינו במאה אם אינו נ"ט ובשאינו מינו בנ"ט ואע"פ שאין בו מאה כדכתבית לעיל במה"ק אלמא לא אמרי' בתרומה מין במינו כל שהוא אלא במאה ואין טעם התרומה דומה לטעם הטבל שהטבל חט' אחת פוטרת כל הכרי שהי' טבל אבל התרומה אחרי שהוקבע' לשם תרומ' אין לה מי שיתירנה הילכך אין דינם שוה ושתי כוסות שמזגן דקאמר ר' יוחנן סילק את מינו נמי שאינו מפני שבמינו הי' צריך א' ומאה ולא כל זהו כדאמר ר"ת ואם נסלק את מינו המים שבשתי הכוסות יבטלו את יין התרומה מפני שאין בה בט"ט במים שבשתי הכוסות ולאולם תרומה במאה משערין אותה אפילו במין במינו ורבא ואביי לא מיירי אלא בטבל ויי"נ ולא בתרומה:

ותנז נמי הכי א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהו במינו כו' ה"ג ולא תניא נמי הכי דמשנה הוא בחלה כדכתבית לעיל ואחרי שאמר תניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל חזר ואמר ותנן נמי הכי שגם במתני' תנן שהטבל אוסר כל שהו במינו:

דף עד עמוד א

פיסקא אלו אסורי ואוסרין כל שהן כו' עיין בהלכ' י"ט דספר לקט שביארתי שם דכל היכא דאמרי' אוסרין בכל שהן הנ"מ למיזל להתם ולמיסב חד מנהון דכיון דלא בוטל הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפיק לבראי שרי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:

דף עד עמוד ב

פפיסקא גת של אבן כו' ת"ר הגת והמחץ והמשפך פירש המורה מחץ כלי שדולין בו היין מן הבור לחביו' ואינו נ"ל מדתנן בפ"ב דכלים הטהורין שבכלי חרש טבלה שאין לה לבזבז כו' עד וחביות של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ והתם משמע דמחץ הוא הבור שלפני הגת ומשקעין חבית של חרס בשוליו כדי שיהי' מיצוי היין שבבור מתקבץ שם ויהא נוח ליטלו משם ולא היא ופתרון המורה עיקר דהכי תנן בפ' בתרא דמסכת טהרות הי' זולף במחץ אלמא כלי שדולין בו היין מן הבור הוא וכך יש לפרש נמי חבית דפונה בשולי המחץ שהי' רעוע וחיקו בחבית זו שהדביק בשוליו:

דף עה עמוד א

פיסקא הלוקח כלי תשמיש מן הגוי כו' אבעי' להו משכנתא מאי ראיתי מקשים אמאי לא פשיט משכנתא מפרק כל שעה פלוגתא דר"מ ורבנן אם הרהינו אצלו דישראל מגוי אי קני משכון אי לא קני ונ"ל לתרץ דהתם בדין תורה מיירי דאי קנה עבר בבל יראה ואי לא קנה לא עבר אבל הכא טבילה מדרבנן הוא וי"ל דכיון שפעמים שמחליטה לו הצריכוה טבילה כלקוח:

לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא פירש המורה שבישל בה הגוי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם ומיכן ואילך לישתרי אפילו לכתחלה ואינו נ"ל דע"כ ל"פ אלא בדיעבד ולאסור התבשיל כדתני וכולן שנשתמש בהן אבל להשתמש בהן לכתחלה אע"פ שהוא נטל"פ אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומתני' וברייתא סתמא קתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להגעיל יגעיל ואע"פ שאינן ב"י צריכין גיעול להתירן להשתמש בהן אבל אבל מיהו אין איסורן מדאורייתא אלא מדרבנן:

דף עו עמוד א

יורה קטנה לתוך יורה גדולה מאי כמה אנשים גדולים ראיתי שנושאים ונותנים בזה יש אומרים שצריך להגעיל את היורה גדולה תחלה קודם שיגעיל בתוכה כלים קטנים שאם לא יגעילנה מקודם הפליטה שלה של איסור חוזרת ונבלעת באותן הכלים וי"א שלאחר שהגעיל בתוכה את הכלים צריך הגעלה מפני שבלעה את פליטתן אבל הכלים אינן בולעין את פליטתה דכל זמן שהן טרודין לפלוט אינן בולעין ויש שהן מתירין משום נ"ט בר נ"ט ונסתבכו באלה הדברים מאוד וטורח הוא עלי לכתוב כל דבריהם ומה יש להשיב עליהן אבל הנכון בעיני זה הוא אע"פ שהיורה אסורה מותר להגעיל בתוכה כלים אך אם ינקוה יפה שלא תהי' מלאה זוהמא ואותו הגיעול שהיא פולטת הוא מתבטלת במים עד שהמים הן מותרים לשתיי' וכיון שבטל הגיעול במים אין בו כח לאסור את הכלים שכשהן בולעי לא הגיעול לבדו הן בולעין אלא המים שהגיעול מעורב בהן והרי אותן המים מותרים בשתיי' וכן נמי הגיעול שיצא מן הכלים נתבטל במים וכשבולעת היורה הגדולה מן המים בולעת שהגיעול מעורב בהן ולא הגיעול לבדו ואותן המים הן מותרין בשתיי' הילכך אם הוגעלה היורה תחלה א"צ הגעלה פעם שנית וכן מותר להגעיל כלים אחר כלים ואין לחוש שהגיעול של ראשון יבלע בשני שראשון ראשון שהוא יוצא הוא בטל במים ואע"פ שנחה היורה מרתיחה אין בכך כלום שכבר הגיעול נתבטל במים ומה שחיזרין ובולעין היתר גמור בולעין ולא איסור כפי מה שביארתי בפ' כל הבשר במה"ק:

דף עו עמוד ב

והסכין שפה והיא טהורה אמר ר"ה ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות אמר רב כהנא בר יהושע לאכול בה צונן כי הא דמר יהודא כו' פי' המורה שפה לוטשה באבן של נפחים מוצ"א בלע"ז שפה לשון שופינא ליפ"ו בלע"ז ונועצה אע"פ ששפה וי"א שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמרן בפ' כל שעה לענין חמץ בפסח ואינו נ"ל מה שפירש המורה ונועצה אחר ששפה דהא מעשה דשבור מלכא דמייתי מינה ראיי' אין שם אלא נעיצה ולא שיפה כדכתבית במהדורא תנינא וגם מה שפירשתי שם דלפרושי אתא ר"ה למתני' דמאי שפה נועצה אינו נראה לי דשפה לא משמע אלא שישופנה במשחזת או באבן הנפחים כדמתרגמינן ואכח אותו ושפית יתי' בשופיא אבל מה שפירש המורה שהשיפה אינה מטהרתה אלא לאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין קשיא לי טובא ואינו נ"ל בעיני מפני שפשט המשנה אינו מוכח כן דהכי תנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להטביל יטביל להגעיל יגעיל באור ילבן השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע מתוך דברי המשנה שכמו שההגעלה והליבון מטהרים את הכלים אפילו לאכול בהן דבר רותח הה"נ השיפה מטהרת את הסכין אפילו לאכול בה דבר רותח שהרי דין כל הכלים שנה ופסק כיצד היא טהרתן וכפי מה שמתפרשים הכלים דרישא ומציעתא מתפרשת נמי הסכין דסיפא מאי אלו לאכול בהן רותחין אף הסכין נמי לחתוך בה רותח דסיפא דומיא דמציעתא ורישא קתני דהא סתמא תני והיא טהורה דמשמע לכל כדמשמע רישא ומציעתא ומש"ה נטהרת בשיפה ולא הצריכה הגעלה כשאר כל הכלים מפני שכל הכלים יש להן בית קיבול הילכך בולעין הרבה וצריכין הגעלה אבל הסכין שהיא פשוטה ואין שמושה אלא בחתיכה בשיפה סגי שהשיפה מסירה מעלי' כל קליפה העליונה שהאיסור דבוק בה ועוד שדרך הסכין לשופה ואין דרך הכלים לשופן מש"ה תנא שיפה גבי סכין ולעולם בשיפה בלבד היא נטהרת מכל מה שבלעה ע"י חתיכה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בגמרא לאכול בה צונן נ"ל לפרש דרב הונא דאמר נועצה עשר פעמים בקרקע קשה לאו אשפה דמתני' קאי אלא מימרא בפ"ע היא ול"ג ונועצה בוי"ו אלא נועצה בלא וי"ו וה"ק נועצה עשר פעמים ונטהרת בכך ואתא רב כהנא לפרושי מילתא דר"ה דהאי דאמר ר"ה דבניצה נטהרת דווקא לאכול בה צונן כמעשה דשבור מלכא אבל לאכול בה רותח צריכה שיפה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בפ' כל שעה והילכתא אידי ואידי ברותחין נ"ל שחילוק יש בין סכין לסכין דה"ג בירושלמי בהילכתין ר' אבא בשם ר' יהודא הדה דתימור בסכין קטנה אבל בגדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו שיהא מתיז נצוצות פי' ר' אבא אמתני' קאי דהאי דתנן שפה והיא טהורה דווקא בסכין קטנה דלא חזיא אלא למיחתך בה ולא חזיא לצלות בה ההיא דנטהרת ע"י שיפה אבל סכין גדולה שפעמים שצולין בה בשר כמו שפוד אינה נטהרת אלא ע"י ליבון כמו שפוד ואסכלא והכי תניא בתוספתא דע"ז הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ובוודאי דהנהי סכינין בגדולין מיירי דומיא דשפודין שפעמים שצולין בהם ובהילכתא קמייתא דחולין דאמרינן שליבנה באור בסכין גדולה דחזיא לצלות בה קאמר דאפילו לחתוך בה אסור עד שילבננה ויטהרנה כהלכתה וההיא דפרק כל שעה דבעיא מיני' רבינא מרב אשי הני סכיני דפיסחא היכי עבדי להו בסכינין גדולין מיירי דפעמים שצולין בהן עיסה ושופדין בהן כעין שפוד ומשום דאקשי' מתני' דע"ז אמתני' דזבחים דהכא תנן מלבנן והתם תנן השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין ופריקו בה תרי פירוקי ר"פ האי קריר והאי לא קירר ורב אשי פריק האי התירא קבלע והאי איסורא קבלע בעיא מני' הני סכיני דאשתמש בהו כולה שתא בחמירא היכי מטהרינן להו לפיסחא. וברישא אהדר לי' פרזלייהו בנורא משום דקריר ודמי לסכיני הגוים כטעמא דרב פפא ולסוף הדר בי' וא"ל והילכתא אידי ואידי ברותחין כטעמא דידי' משום דהיתרא קבלע כדתנן בזבחים וכל זה בסכינים גדולים ששופדין ואופין בהן עיסה אבל לעולם בסכינין קטנים שמשתמשין בהן ע"י חתיכה בלבד בשיפה הן נטהרין כדתנן במתני' ואם הגעילן נמי ברותחין כ"ש שהן טהורין דכלי קיבול נטהרין ברותחין וכ"ש הפשוטין:

סליקו להו תוספת ע"ז

מהדורא קמא תנינא תליתאה ורביעאה נכללת בתליתאה: