עבודה זרה סו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא והוה ליה מין במינו וכל מין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם האי בת תיהא עובד כוכבים בדישראל ש"ד ישראל בדעובד כוכבים אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון ואביי שאני התם דמיקלא איסוריה אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר רבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא ולא כלום הוא לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה
רש"י
[עריכה]ריחיה חלא - יין זה סמוך לעירובו היה ריחיה חלא וטעמיה חמרא ובתר ריחיה אזלינן וכשנתערבו הוה ליה מין במינו:
בת תיהא - נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים: להריח עובד כוכבים ביין ישראל שפיר דמי:
הפת מותרת - לזרים:
שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון - ואי משום דהוסק לא איכפת דתרומה אין איסורה איסור הנאה:
רבי מאיר אוסר - לפי ששאבה את ריח היין:
לרבא - דאמר לאו מילתא היא ודאי על כורחיה כתנאי אמרה למילתיה ולאו דברי הכל היא דהא ר"מ אוסר וליכא למימר איסור אלא משום ריחא:
לאביי - דאמר מילתא היא:
לימא כתנאי היא - מי אמרינן ר' יהודה לית ליה דאביי או דלמא לעולם אית ליה וטעמא דרבי יהודה הכא דקסבר אין ריח היין נכנס בפת אבל בבת תיהא דריח נסך נכנס בגוף מודי:
תוספות
[עריכה]בת תיהא. פ"ה נוקבין נקב במגופת חבית להריח מיהו לשון בת קשה ופר"ח שיש קנה שקוע תוך החבית ובולט חוץ ומניחין לתוך קנה קטן כמין דד ומריחין דרך אותו דד ומש"ה נקט בת וגם יש ליישב פרש"י שבתוך אותו נקב שנקבו במגופה נותנין קנה קטן ומריחין דרך אותו קנה ומש"ה קרי לה בת:
עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי. וקמ"ל דלא גזרינן אטו ישראל בדעובד כוכבים דאסר אביי:
ישראל בדעובד כוכבים רבא אמר מותר. צ"ל דמיירי שאין העובד כוכבים נותן לו שכר ולא מחזיק לו טובה דחזקת טובה נמי חשיבא הנאה ונמצא משתכר באיסורי הנאה:
אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. וחשבינן ליה כשותה אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שנכנס ריחו בפת של ישראל שאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כלוי כי הכא דליכא אלא ריחא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור דא"כ כלה התרומה אלא שכהן הסיקו אלא ודאי הכי פליגי אי חשבינן כשותה או לא וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי כדאמרינן פ"ק דחולין (דף ח.) גבי סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו משום דקלקולו רבה על תקונו אבל זילוף של יין נסך ודאי אסור דהויא הנאה גמורה כדאמרי' בפ"ק דפסחים (דף כ:) שותים מלוג בסלע ומזלפים מלוג בשתים אבל כשתיה ודאי לא מחשבינן ליה לזילוף מדמתירין בפ"ק דפסחים (דף כ:) לזלף היין של תרומה טמאה ואי כשתיה חשיב ה"ל שותה תרומה טמאה שבמיתה אלא זילוף הנאה לחוד הוא דחשיב ומיתסר גבי יין נסך ולא דמיא לבת תיהא שהריח יוצא דרך הנקב ונכנס בחוזק בגופו ומזיק אבל זילוף הריח מתפזר:
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. פרק כיצד צולין (פסחים דף עו:) פליגי נמי רב ולוי בריחא גבי בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה רב אסר ולוי שרי והתם תניא כוותיה דרב ופי' שם רש"י ואע"ג דתניא כוותיה דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא סבר כוותיה הכא גבי בת תיהא והלכה כרבא לגבי אביי ופסק כך רש"י פרק כיצד צולין ולא נראה דהתם קאמר דעובדא הוה בההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא ואסריה רבא מפרזקא למיכליה בכותחא ומעשה רב וגם מר בר רב אשי אוסר שם אפילו במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי וע"ק דאי פליגי אביי ורבא בפלוגתא דרב ולוי א"כ ה"ל לאיתויי פלוגתייהו התם לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא היא והלכה כרבא נמי הכא גבי בת תיהא דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכא דאמר ריחא מילתא היא א"ל אנא דאמרי אפילו כלוי דאמר התם ריחא לאו מילתא היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח מן האיסור היין עצמו הלכך הוי לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפילו אביי מודה דריחא לאו מילתא היא ורבא נמי דהכא א"ל אנא דאמרי אפי' כרב דאמר התם ריחא מילתא היא דשאני הכא שהריח מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמר דריחא לאו מילתא היא הלכך בין אביי בין רבא דהכא מצו סברי בין כרב בין כלוי דהתם והשתא הוי טובא גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי"ל כרב וריח דבת תיהא וקי"ל כרבא למטה מהם פת צוננת וחבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה והמותר לכ"ע פת צוננת וחבית מגופה ולענין ריחא דהתם הלכה כרב דאמר ריחא מילתא היא ה"מ בתנורים שלהם שהיו קטנים וה"ה תחת מחבת שלנו שקורין תרפי"ד בלע"ז שאופין תחתיה הפשטיד"א כמו כן ריחא מילתא היא אבל בתנורים גדולים שלנו אין לחוש לריחא ובלבד שלא יהא פי התנור סתום ואין לחוש אם אפו פשטיד"א של בשר. עם טריט"א של גבינה בתנור א' רק שלא יגעו זה בזה או עם האיסור פי' כגון פשטיד"א של נבילה אין לחוש כמו כן אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאל"ה בלע"ז אסור ליתן היתר עליה כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור אבל אם יצא שמנונית האיסור דנבילה ונגע להיתר או תחת היתר אסור וא"ת אמאי לא הביא פרק כיצד צולין גבי פלוגתא דרב ולוי ההיא דכמון של תרומה דהכא ולדחותה כמו שהביא בשמעתין וי"ל משום דלא דמי לריחא דהתם מיירי בריחא דפטם כגון בשר ונבילה ולכך אמר רב דריחא מילתא היא דאזיל האי ומפטם האי אבל גבי כמון שהוא מעשה תנור ולא פיטום אפי' רב מודה דריחא לאו מילתא היא ועל חטה וחמץ שנמצאת באחת מן המצות בי"ד לא מיבעיא קודם ו' שעות דמותרות האחרות לפי שבטל בששים כמו חמץ שלא בזמנו אלא אפילו אחר ו' שעות מותרות האחרות משום דלא הוי חמץ בזמנו וחמץ שלא בזמנו אינו במשהו עד זמנו ממש דהיינו בז' ימים של הפסח וכן משמע בפסחים בפ' כל שעה (דף ל.) דקאמרינן לשם חמץ כשהוא לאחר זמנו בנותן טעם אפי' לר' יהודה דקאמר חמץ כשהוא לאחר הפסח בלאו וה"ה לאחר ו' שעות אך אותה מצה נכון לאוסרה ואם אפו המצות בשבעת ימי הפסח ונמצאת חטה וחמץ באחת מהן כולן אסורות ובתנור נמי יש לאסור דאע"ג דתנורים שלנו ריחא לאו מילתא היא מ"מ נהי דטעם ליכא מ"מ משהו בעלמא איכא ואפי' במעשה תנור דלאו פטום: אמר רבא מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא דתניא תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת. וא"ת מ"ש מהא דאמר בפסחים פ' כל שעה (דף כו:) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת וי"ל דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים הלכך התם גבי ערלה דאסור בהנאה אסרינן מהאי טעמא אבל הכא בתרומה דודאי מותרת בהנאה לזרים אין לאסור משום יש שבח עצים בפת ותדע דהאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ואמאי בשוגג יאכל הא כל עצים בשבת מוקצים אפילו נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת א"כ כשאוכל הפת שנאפה עם העצים יש שבח ואוכל מוקצה. אלא ודאי כדפי' דלא אסרינן משום שבח עצים אלא דוקא באיסורי הנאה כדפרישי' ומוקצה מותר בהנאה הוא ומכאן יש להתיר פה חמה שנאפה בי"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפה בהן נתלשו היום ומוקצים הם דמה בכך הא פרישי' דלא אמר יש שבח עצים בפת רק לענין איסורי הנאה ואם משום שמא טחנו החיטין היום וגם נילושו אין בכך כלום כיון דמעיקרא בעודם חיטין היו ראוין לכוס מיהו בה"ג חשיב להו נולד כשטחנן בי"ט מיהו ר' יחיאל היה נוהג היתר בדבר וגם בשבת יש שמתירין ליקח פת חמה מן העובד כוכבים מטעמא דפי' אמנם בב' ימים של ר"ה שמע מורי שיש אוסרין לפי שלפעמים שהקציר נמשך עד ר"ה ויכולין לקצור בי"ט של ר"ה ולאפות בי"ט שני ונכון להחמיר בשני ימים טובים של ר"ה:
וכן חומץ שנפל לתוך הגריסין. קשה וכי עד השתא לא אשמועינן דנותן טעם לפגם מותר הא מרישא שמעינן ליה וי"ל דקמ"ל דאע"ג דכי נפל לתוך הגריסין צוננין משביח כדאמר בגמ' אפ"ה לתוך גריסין רותחין שרי דלא גזרינן אטו צוננין:
ראשונים נוספים
אביי אמר אסור רבא אמר מותר. פי' ואע"ג דאיפשר וקמכוין הוא מותר דריחא לאו מלתא היא ואע"ג דאמרי' בפ' כל שעה הנאה הבאה לו לאדם בע"כ באיפשר וקא מיכוין דכ"ע ל"פ דאסיר התם בקטרת דלריחא עביד אבל הכא לאו לריחא עביד אלא בהכי פליגי אביי סבר ריחא כל איסורין כטעמא הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא ושרי אבל באיסורין העשוין להריח ודאי מילתא הוא כדאמרי' נמי בפ"ק לא שנו אלא במעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא ול"פ רבא.
ול"נ דהכא ודאי לא מתכוין לריחא הוא ואפ"ה אסר אביי משום דריחא כטעמא [הוא, דאפי' באיסורי הנאה, אכילה דלאו איסורי הנאה כגון תרומה נמי אסר, אלמא לדידיה ריחא כטעמא הוא] חסר כאן קצת כיון דבלע ליה ממש לריח וכיון שכן אפי' לא מיכוין אסור כדאמרי' בהמתעסק בחלבים ובעריות אסור שכבר נהנה ואע"ג דאמרי' התם בפסחים בדלא מיכוין דשרי כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל הכא דמיכוין אפיה כנגד קילוחו של ריח כטועם איסור ממש הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הילכך במידי דלאודלריחא עביד שרי ואפשר דליכא הנאה דריח בבת תיהא כלל אל מצטער מחוזק היין ולא דמו לזילוף שאדם נהנה ממנו אבל זה אין איסורו [לאביי] אלא מפני שהוא כטועם ממשו וקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם.
הלכך הא דגרסי' בפסחים פ' כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא לאו מלתא היא דלוי דאמר כרבא ורב דאמר כאביי והלכתא כלוי ורבא והכי אוקימנא התם ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ואוקמה כרבה בר בר חנה ארשב"ל כסבריה דאביי. ורבא [לא סבר כרבב"ח ומוקים פלוגתא דריחא מלתא כתנאי], וכן פסק רבינו הגדול ז"ל [בריש פרק גיד הנשה] כלוי ורבא.
ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב לחומרא משום הא דגרסי' התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח ההוא ביניתא דאיטוי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזיקה למיכליה בכותח אלמא ס"ל דריחא מילתא היא.
ורבינו ז"ל דחה ואמר דהתם כיון דשרי למיכליה בבשרא [ברי"ף – בלא כותחא] אי שרית ליה למיכליה בכותחא הו"ל כמאן דשרית ליה לכתחלה לצלותו ולוי שצלאו קאמר וזה אינו מחוור דהא הכא לכתחלה שרי רבא אלא דא"ל אע"ג דהכא לכתחלה שרי התם אסור משום דמפטם ליה לבשר ודמי לטעמו של ממשו אלא דהתם נמי משמע לכתחלה קאמר מדמקשי' עליה ממתני' דקאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ולא קתני התם לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי אף בזו יש לי ללמד זכות דכיון דקתני מפני התערובת ולא קתני מפני הריח (וכו' מפני הריח) משמע שממש נתערבו זה בזה.
ושוב מצאתי [בירושלמי] במס' תרומות (י,ד) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב אמר אסור שמואל בשם לוי אמר מותר מתניתא פליגא על רב אין צולין ב' פסחים וכו' משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי שלא כדברי רבינו בזה.
עוד [דחה רבינו] דברי שכנגדו דכיון דשרי למיכליה בבשרא הו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל וזו קשה מן הראשונה שאם יש בריח כדי לאסור אפי' משהו היאך נתיר לו בפ"ע [ואי] בבת תיהא בפ"ע אין בו ממש בתערובת [איך] יאסר תערובתו ועוד דכי אמרי' דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא במינו אבל שלא במינו בטל דתנן בנדרים שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה צריך נ"ט ויש לנו עוד ראיות בענין הזה ואנו עתידין לכתבן לקמן בע"ה.
ול"נ דהא דתני רב כהנא בר חיננא סבא ודרבא מפרזיקה לה מסייע ליה אבל בשאר איסורין אין הטועם מכיר אותן שהם איסור עד שידע מאיזה מין קלט טעם זה ואם בא לשאול יאמרו לו מריח קלט ואין בו ממש.
ועוד שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין מפני שמקילין בו ולא פרשי אינשי מיניה הואיל וכל אחד היתר בפ"ע אבל שאר איסורין בדילי אינשי מינייהו והרי כמה גדרים גדרו בבשר בחלב שאינו עולה על שלחן אחד משא"כ בשאר איסורין ואע"פ ששנינו בחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן הא חלת הארץ אסור התם נמי משום דהיתירא הוא לכהן וישראל בשל כהן אתי למיטעי ולא מצינו כן בשאר איסורין ואפי' בשל תורה שאם אוכל עם העכו"ם על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורין ואין ישראל נמנע מלאכול עמו וכן גזרו בפת שאפאה עם הצלי כיון שיש בו טעם ריח בשר בחלב שלא לאכלה עם הכותח הואיל ויש לה היתר עם בשר ואין הפסדו מרובה ולאו משום דריחא מילתא היא תדע דאי ריחא מלתא אפי' עם בשר ליתסר כדאמרי' אין שטין התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסור מפני הרגל עביר'.
וא"ת והא אף בדגי' שעלו בקער' אתמר בפ' כל הבשר אסור לאוכלן בכותח ולא אסרו עם הבש' התם בדגים ליכא הרגל עבירה אבל בפת איכ' הרגל עביר' שאדם אופה ממנו הרבה ואוכל פעמים עם הכותח פעמים עם הבשר ולפי' אסורה לעול' וכאן התירו' עם בשר לפי שאף בחלב אינה אסור' מן הדין אלא משום גזירה ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה וכך דרך הסוגי' שחלקו באיסורין למר אסר חדא ולמר לא אסר אבל בפת וצלי לא אסר מפני הרגל עבירה ולא לגמרי כממשו אלא עם הכותח בלבד תדע דלא אמרינן תני רב חנניה לסיועי לרב נמצאו דברי רבינו הגדול ז"ל קיימי'.
ויש בספר הישר טעם אחר שמסייע לדברי קצת גאוני' שפסקו כרב ואמר דהא דרבא לא פליגא עליה דטעמיה הכא משום דס"ל דלאו מתכוין להנאת ריח הוא וגורס הכא והאי נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא.
וסיוע זה אין בו ממש דא"כ היכי אמרי' לרבא ודאי תנאי היא לימא טעמא דידי משום שאין מתכוין הוא וגרסא דוקא בכולהו ספרי והאי נמי כפת חמה וחבית פחותה דמיא ומאן דגריס לדידי ודאי משתבש דאי הכי משמע דלרבא לא הפת חמה וחבית פתוחה היא אלא כסתומה או כפת צוננת.
אמר אביי ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא וכו': ואף על גב דאביי אזיל לעיל בתר טעמא, שאני הכא דאשתני ריחיה (משום האי) [דהאי] חמרא, וכיון דאשתני ריחיה חשבינן ליה כאלו אשתני טעמיה, אבל התם לא אשתני בגויה כלל. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא מיקרי, וטעמיה ושמיה חמרא הוא, בנותן טעם, כן פירש הראב"ד ז"ל.
האי בת תיהה גוי בדישראל שפיר דמי: פירש ר"ח ז"ל, בת תיהה הוא קנה ארוך של זכוכית, והוא חלול ויש באמצעיתו דד נקוב, ומכניס ראשו אחד בחבית וראשו האחר בפיו ושואב היין, וכשמגיע היין באותו הדד מקלח ויוצא ואינו מגיע לעולם היין בפי השואב. כגון ההיא בת תיהא, אם גוי הוא שואב יין של ישראל וישראל מקבלו בכליו מפי הדד, כיון שהגוי אינו נוגע ביין כלל שפיר דמי, אבל לשאוב בענין זה ישראל יינו של גוי, אביי אמר אסור, עד כאן.
ואם תאמר והא מוריק אורוקי. יש לומר כיון דלא נגעי צרורות נינהו, וכדאמרינן בבבא קמא (יח, ב) לענין נזקים, גבי סוס שצנף וחמור שנער כצרורות נינהו, וצרורות לא עבדי יין נסך. והרב בעל הערוך זצ"ל (ערך תה ג) פירש: נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין ריחן של יין בפיהם ויודעין אם הוא טוב ואם החמיץ, וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל.
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא: פירוש: ואף על פי שמתכוין. ואם תאמר הא אמרינן בפסחים (כה, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר, ואמרינן נמי בריש מכילתין (יב, ב) לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא. ויש לומר דהתם מיירי בקטרת וורד והדס דעבידי לריחא ודרך הנאתן מתהני מהן הילכך אסור, אבל יין אינו עשוי לריח הילכך ריחיה לאו מילתא היא. ואביי סבר דריחא דכולהו איסורי ככולהו איסורי, ואף על גב דהתם (פסחים שם) אמר ריחא לאו מילתא היא, היינו בדבר שאינו נאכל אבל בדבר הנאכל ריחו כטעמו וכאלו אכלו דמי. וסברתן של רבא ואביי הפוכות כאן והתם. ומיהו אפילו בדבר שאינו נאכל, אם מכוין פניו כנגד הריח כדי לקלוט ממנו הרבה הרי הוא חשוב לאביי כטעמו ואסור, והיינו מתניתין דחנויות המעוטרות בוורד והדס וכמו שאני כותב בסמוך.
אמר רבא מנא אמינא לה וכו', דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, [הפת] מותרת: ואף על פי שיש שבח עצים בפת. דכיון דתרומה אינה אסורה בהנאה אלא באכילה, והנה אין טעם כמון אלא ריח כמון ושבח כמון מותר. ואם תאמר מאי קא מייתי מינה רבא דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינהא הוא דלא ליתסר דהא אין כאן טעם כמון,, אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור, דמכל מקום הא מתהני מאיסורי הנאה. פירש הרמב"ן נ"ר: דטעמיה דאביי דאסר משום דסבירא ליה דריחא כטעמא ממש היא, ואפילו בשאר איסורי אכילה דלאו אסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא, ואפילו לא מיכוין אסור. והכא דאסר בבת תיהא אפילו לא מכוין אסר, כדאמרינן (כריתות יט, ב) במתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה.
והא דאמרינן בפסחים (כה, ב) דבדלא מתכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, שאני התם שאינו מכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש, אבל כאן שמשים פניו כנגד קלוח של ריח כטעם ממש האסור הוא. ומשום הכי מייתי רבא סייעתיה מהא דתרומה, דאי ריחא כטעמא, בכמון של תרומה הוה לן למיסר וכתב הרי"ף ז"ל דהלכתא כרבא. דכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קדושין נב, א). והכי נמי כתב בחולין פרק גיד הנשה (לב, א בדפי הרי"ף) דהא דאפליג רב ולוי בפסח שני פרק כיצד צולין (עו, ב) בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נלה, דרב אמר אסור דריחא מילתא היא, ולוי שרי ואפילו בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש, דריחא לאו מילתא היא, דפלוגתייהו שייכא בהא דרבא ואביי, ואתיא דלוי כרבא ורב כאביי,והלכתא כלוי דקאי כרבא, וכן פסק שם משמא דרבוואתא ז"ל. וכתב משמא דרבוותא אחריני זצ"ל דהלכתא כרב לחומרא, משום הא דגרסינן התם, תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, וההיא (ביעתא) [ביניתא] דאטויה בהדי בשר אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, דאלמא סבירא להו דריחא מילתא היא. וכתב הרי"ף ז"ל דהני לאו סייעתא נינהו לרב, ולאו כוותיה (מיכן) [שייכן], דאפילו לוי נמי מודה בכי הא, דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא, אי שרי ליה למיכלינהו בכותחא הוה ליה כמאן דשרית לצלות לכתחלה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה, ולוי לא שרי אלא בדיעבד, דהא לוי שצלאו קאמר.
ומיהו לדברי רבנו ז"ל לא מיחוור בהא, דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ועוד, דהתם משמע דלוי ודאי בלכתחלה נמי קאמר, [מדמקשינן עליה ממתניתין דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ולא אמר התם לכתחלה הוא] שאין צולין אבל בדיעבד שפיר דמי, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות (פ"י ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסור, שמואל בשם לוי מותר, משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי.
ועוד ראה רבנו הגדול ז"ל מה שהביאו כנגדו ראיה מדתני רב כהנא, [ודחה] דכיון דשרי ליה למיכלא [בלא] כותחא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל. וזה לא מטיבותיה דמר, שאם יש בריח כדי לאסור אפילו במשהו היאך התיר רבא בת תיהא בפני עצמו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ריח בפני עצמו אין בו [ממש], משום תערובת [איך] אוסר (ממש) תערובתו. ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין דלא בטיל לא אמרו אלא במינו, אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורין בנותן טעם, וכדתנן בנדרים (נב, א) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים, אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דאם בעי מיתשיל עליה (שם נט, א), ואפילו הכי צריך לתת טעם בתערובתו.
וכתב הרמב"ן נ"ר דודאי נראין דברי רבנו הגדול ז"ל בעיקר מה שפסק כלוי משום דקאי כרבא, והא דתני רב כהנא לא מסייעא כלל לרב, דבבשר בחלב גזרה בעלמא הוא שגזרו בו, מפני שמחמירין בו יותר משאר איסורין ולא בדילי אינשי מניה כשאר אסורין, לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר, וכיוצא בדבר גדרו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן (חולין קג, ב), וכן בתרומה (שם קד, ב), לפי שקרוב הוא לטעום בה הואיל ונאכלת לכהן, וישראל בשל כהן אתי למטעי, מה שלא גזרו כך בשאר איסורי התורה וביין נסך.
והילכך בפת שאפאה עם צלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו טעם ריח בשר שלא לאוכלה בכותח. ולאו משום דריחא מילתא היא, דאם כן אפילו בפני עצמה תהא אסורה, וכדאמרן (פסחים ל, ב), אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עבירה, לפי שאדם אופה ממנו הרבה בפעם אחת לימים הרבה, ואם אתה מתירו לאוכלו בפני עצמו יבא לאוכלו בכותח. אבל כאן ודאי היינו טעמא לפי שאף בחלב אינה אסורה מן הדין, ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה, אבל לכתחלה לאכלה עם חלב אסורה לכולי עלמא מפני הרגל עבירה,ואפילו לוי (ורב) ורבא דאית להו דריחא לאו מילתא היא מודו בה, ותדע שכן דלא אמרו תני רב חנניא לסיועי לרב.
אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא: פירוש ולא חיישינן לטעמא ורבא סבר ריחיה חלה וטעמי חמרא חמרא.
דבתר טעמא אזלינן: ואם תאמר והא איפכא שמעינן להו לעיל דאביי אזיל בתר טעמא ורבא לא אזיל בתר טעמא ולא קשיא דהנהו דלעיל מיירי בדברים ששמם ידוע לדברי הכל ואפילו קודם שנפלו זה לזה היו חלוקים בטעמם או בשמם ואלו הכא קא מפלגי בעיקר שמו היאך ראוי לקרותו דאביי סבר דכיון דריחיה חלא חלא הוא לכל דבר בין לתרומה בין לברכת הנהנין וקדוש והרי הוא נדון כאלו נשתנה טעמו גם כן וכיון דכן הכא נמי בחלא דיינינן ליה דהא חד מינא וכחד טעמא חשיבי לכל דבר ורבא סבר דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא לכל דבר וכיון דכן הכא נמי חמרא שמיה והוה ליה בהדי חלא שני מינין בין בטעמא ובין בשמה מ"ר. וכן פירש הראבד ז"ל והלכתא כרבא וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בפ' ערבי פסחים בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי והא כתיבנא לה התם ובפרק המוכר פירות בבבא בתרא בסיעתא דשמיא.
האי בת תיהא: פר"שי ז"ל נקב שנוקבין במגופת החבית ומשם מריחין ריחו של יין ויודעין אם הוא טוב אם לאו וכן פירש הרב בעל הערוך ז"ל ולפי' זה הא דקאמר גוי לישראל שפיר דמי פשיטא אלא דנקטה אגב אידך דישראל לגוי אבל ר"ח ז"ל פי' בת תיהא הוא קנה ארוך של זכוכית והוא חלול ויש באמצעיתו דדרך נקוב ומכניסין ראשו אחד בחבית ונותן האומן ראשו האחד שבחוץ בפיו ופי הדד כלפי מטה כנגד הכלי והוא מעלה אותו בנפיחתו וכשמגיע היין כנגד ההר מקלח ויוצא על הכלי ולעולם אינו מגיע לפיו. ולהאי פירושה אשמועינן דגוי לישראל שפיר דמי ואף על גב דהוי כמוריק אורוקי שלא גזרו אלא בכחו של גוי ממש אבל כח הבא על ידי שאיפת כחו הרי הוא כצרורות בעלמא ולא חשיב כחו וכאותה שאמרו לגבי נזקין בסוס שצרף וחמור שנער שמשלם חצי נזק מדין צרורות.
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא: ואם תאמר והא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו שנחלקו אביי ורבא בפרק כל שעה אסיקנא דהיכא דמכוין אף על גב דלא אפשר אסור ואפילו לרבי שמעון והכא הרי מתכוין להריח שזהו אומנותו ואפילו באיניש שלא היה מתכוין הוי פסיק רישיה ולא ימות שהוא כמתכוין ועוד אמרנו בפרקא קמא דמכלתין דבמעוטרות בורד והדס לכולי עלמא אסור דהא מתהני מריחא.
ויש לומר דהתם בדברים שהם עשוין להריח וזה דרך הנאתם אבל ביין וכיוצא בו שאינו עשוי להריח בהא הוא דאפליגו דרבא אמר דלאו מילתא היא ואביי סבר מילתא היא ולאו מטעם איסור הנאה דוקא דאם כן היכי מקשינן ליה מהא דכמון של תרומה דלא אסירא בהנאה כדאיתא בפרק כל שעה וכדכתב ר"שי ז"ל לקמן אלא אביי מטעם אכילה ושתיה אתי עלה דכיון שנכנס הריח בפיו חשוב לו כשתיה ממש דריחו של דבר כממשו הילכך אפילו לא היה מתכוין לכך היה אוסר וכאותה שאמרו במתעסק בחלבים חייב שכבר נהנה. ומאי דשרינן בפרק כל שעה אליבא דרבי שמעון שאני התם שאינו מכוין פיו כנגד הריח ממש ואינו בולע הריח ממש אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של ריח הרי הוא כטועם ממשו של איסור לאביי ומשום הכי מסתייע רבא מההיא דכמון של תרומה דאי ריחא כממשא הוה לן למיסר התם כן פירש רבינו הר"מבן ז"ל וכן בתוספות שאין טעם כמון אלא ריח כמון פירוש שאין כאן טעם כמון ולישנא קלילא הוא פר"שי ז"ל ואי משום דהוסק באסור לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ע"כ פירוש והיינו דלא דמיא לתנור שהסיקו בקלפי ערלה או בקשין של כלחי הכרם ואפה בו את הפת שהיא אסורה משום דיש שבח עצים דאיסורי הנאה בפת ומיהו גם תרומה אסור' בהנאה מדרבנן לכתחילה היכא דמכליא קרנא ומשום גזל השבט וכדכתיבנא בפרק כל שעה לדעת ר"ת ז"ל.
מהדורא קמא:
חמרא לנו חלא אביי אמר במשהו ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא והו"ל מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנ"ט ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא. והו"ל מין בשא"מ ומין בשא"מ בנ"ט הכי גרסי' ולא גרסי' במילתי' דאביי בתר שמא אזלי' ובמילתא דרבא בתר טעמא אזלי' דא"כ קשיא דידהו אדידהו דלגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרי אמרי איפכא. ואי קשיא כיון דאמר אביי לעיל דבתר טעמא אזלינן היכי אמר דריחי' חלא וטעמי' חמרא חלא ניזיל בתר טעמא ולהוי חומרא. תשובה אמר לך אביי אע"ג דטעמי' חמרא כיון דריחי' חלא לאינשי היכי מצינן למיזל בתר טעמא ולא שייכא הכא פלוגתא דידהו דלעיל כלל. אלא בסברא קמיפלגי דמ"ס חלא חשיב לאנשי ומ"ס חמרא חשיב לאינשי ובהא פלוגתא איפלגי נמי רב יהודה ורב חסדא בפ' המוכר פירות דרב יהודה סבר מברכין עליו בורא פרי הגפן. דחמרא הוא' ורב חסדא סבר שהכל דחלא הוא. ואיפלגי בה נמי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דר' יוחנן סבר ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא. וריב"ל סבר ריחי' חלא חמרא חלא. ופסק רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל התם הלכה כריב"ל וכתב חסדא ואינו נ"ל דכיון דאיפלגי בהא פלוגתא אביי ורבא ובתראי כינהו הא קיי"ל בכל דוכתא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וכך פסק גם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל דהלכה כרבא וכך פסק גם רבי' חננאל זצוק"ל:
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא הוא קשיא לי היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא ושרי להריח יין נסך האסור בהנאה והא בפ' כל שעה איפלגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דאביי שרי ורבא אסר ופירש המורה שם כגון ריח קטורת של ע"ז והתם מסתייע רבא מרוח הקטרת דאמרי' התם אין מועלין בו. ודייק רבא מעילה היא דליכא הא איסורא איכא אלמא מהתם מוכח דסבר רבא ריחא מילתא הוי אפילו בע"כ כ"ש ברצונו. ונ"ל לתרץ דהיכא שרי רבא הני מילי בריחא דיי"נ דלא חשוב ריחא דיין לברוכו על ריחא דידי' כי היכא דחשיב ריחא דבשמים וריח הפירות כגון אתרוגא וחבושא וכי היכ דלא חשיב לענין ברכה ה"נ לא חשיב לענין איסורא. אבל רוח הבשמים דחשיב לענין ברכה חשיב נמי לענין איסורא. אבל רוח הבשמים דחשיב לענין ברכה חשיב נמי לענין איסורא ושייכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בפ' כיצד צולין אמר רב בשר שחיטה שמן שצלאו נתן בשר נבילה שחיטה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם לי' להאיך והדר האיך ומפטם לי' להאי ולוי אמר בשר שחיטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאומילתא היא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. ואמר בעל ההלכות בהלכות דם שחיבר והילכתא כלוי דקקא מסייע לי' קרא משרת ליתן טעם כעיקר דאסור טעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. דעד כאן ל"פ רב ולוי אלא שצלאו אבל צולין לא קאמר ואי קשיא לך דעבד לוי עובד בריש גלותא בגדי וד"א הכי אמרי' עבד עובדא דאיבשל גדי וד"א ושרא אבל לכתחלה אסור ואיתמר בת תיהא גוי בדישראל ולא כלום ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר. ריחא ולא כלום היא. וקם לי' אביי בשיטתי' דרב וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי וקיי"ל אביי ורבא הילכתא כרבא והויא לה הילכתא כלוי דאמר ריחא ולא כלום הוא. וכך השיב גם רבי' האי גאון זצוק"ל דהלכה כלוי אבל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא דבין רב ובין לוי לא קאמרין אלא שצלאו אבל צולן לכתחלה לא גם רבי' יצחק מפא' זצוק"ל פסק כאן דהלכ' כרבא ובפ' גיד הנש' אתיי' בגרר' לפלוגת' דר' ולוי' ופס' הלכ' כלוי ודוק' דיעב' אב' לכתחל' לא וגם המור' אמ' בכיצ' צולין הלכ' כלוי משו' דפליגי בהא מילת' בבת תיה' ביי"נ אביי ורב' בשלהי ע"ז דאביי אסר ורבא שרי משום דריחא לאו מילתא הוא ואביי ורבא הלכה כרבא וקשיא לי במה דפסקו רבוותא דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא דהא רבא שרי ביי"נ לכתחילה שיריח בו ישראל והשתא דריחא דאיסורא ממש שרי לכתחילה במאי דאיפטם בריחא דאיסורא לא כ"ש ונ"ל דמדברי רבא יש להתיר אפיו לכתחילה והאי דקאמרי בפלוגתא דרב ולוי שצלאו לאו למימרא דדוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא אלא להודיעך כחו דרב דאפילו דיעבד אסור אבל לוי דסבר ריחא לאו מילתא הוי אפילו לכתחילה שרי כרב ורבי' חננאל זצוק"ל אמר ואע"ג דאיכא למימר כרבא דריחא לאו מילתא הוא קבלנו מרבותינו דאכתי צריכא עיונא ובהא לא שרינן לה דהא לא איפסקא הילכתא בהדיא ובפ' כיצד צולין פסק הלכה כרב משום דאתקומא מילתי' אליבא דכ"ע כדמוקים לה רבב"ח משמי' דר"ל ורב כהנא תנא כוותי' ומר בר רב אשי סבר כוותי' ואינו נראה לי דאע"ג דתני רב כהנא כוותי' וסבר מר בר רב אשי כוותי' לא סמכינן אלא אפסקא דתלמודא דפסק אביי ורבא הלכ' כרב' בר מיע"ל קג"ם מדפרט יע"ל קג"ם ש"מ בכל דוכת' הלכה כרבא ורבי' יצחק מפאס שצוק"ל דחה זה הפסק שלרבי' חננאל בפ' נ"ה מראיות אחרות ולא נראו לי ויש להחמיר כרבי' חננאל משום מר בר רב אשי דהוה בתרא וקיי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי:
מהדורא תנינא:
ריחיה הלא וטעמי' חמרא חלא ואע"ג דאביי בתר טעמא אזיל ריחא נמי בכלל טעמא הוא וכיון דאיבטל ריחי' לא אזלי' בתר טעמיה:
וכך היו עושין בערבי שבתות בציפרי רב דימי הי' מסתייע משם שאסור שהרי בציפרי היו עושין כך ואי לאו שהי' בו שבח לא היו עושין כן:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
לאו מי איתמר עלה. אמר רבב"ח אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסורה ראיתי בספר הישר שאמר ר"ת זצוק"ל דהך מילתא אליבא דכ"ע הוא וליכא מאן דפליג. ורבא דשרי כיון שאינו מתכוין אלא לבדוק ולאו להנאתו הוא צריך כי פת צוננת וחבית מגופה דמי וזהו שאמר אביי לדידי כי פת חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא נראה כך ואינו נ"ל כלל דאי ס"ל לרבא להא דריש לקיש לא הוה שרי בבת תיהא שאע"פ שאין כוונתו אלא לטעום היין הרי כל עיקר בדיקתן אינה אלא ע"י הריח ומתכוין הוא להריחו יפה כדי שידע מה יין הוא א"ו רבא לא ס"ל לדריש לקיש אלא ס"ל דבכל פליגי ואפי' בפת חמ' וחבי' פתוח' וטעמ' דר' יהוד' דשרי משו' דריח לאו מילת' הו' והה"נ לוי לא ס"ל לדריש לקי' דהכי אמרי' בפ' כיצד צולין בפלוגתא דרב ולוי כתנאי ומקמינין לוי כתנאי ורב אליבא דכ"ע כדר"ל ובע"כ בעית למימר התם דלוי לא סבר לה כר"ל אלא אמרי' דבכל פליגי וה"ה הכא רבא לא ס"ל כר"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה