חידושי הרמב"ן על הש"ס/עבודה זרה/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד א[עריכה]


מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור. פי' כל שנאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה בהנאה אף על פי שאינה דמים לו והרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין תופסין את דמיהן ודמים אלו כמתנה הן בידו של זה וכן מפורש בירושלמי במס' קידושין ואין אנו אוסרין הנאה זו מפני שהיא גרמת איסורי הנאה ומחמתם באו לידו אף שכר פעולה ביין נסך למה אסרוהו אלא הואיל ותופס דמיו בכל חליפין בע"ז גזרו על שכר פעולה מפני שנראה כמחליף והרי שביעית וכו'.

נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית ורחמנא אמר לאכלה. פי' רחמנא דאמר בפירות שביעית דלאכלה ניתנו ולא לד"א לפיכך אסור ליקח בפירות שביעית מן התורה כל דבר שאינו נאכל כדתנן במס' שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית אם לקח יאכל כנגדן וכ"ש בפירות שביעית עצמן דאין לוקחין בהם עבדים וקרקעות וה"ה לחלוק וטלית וכל דבר שאינו ראוי לאכילה והכי תניא בתוספתא היה בידו סלע של שביעית ובקש ליקח בו חלוק הולך אצל חנוני ואומר לו תן לי מן הפירות ונותן לו והלה אומר הרי פירות הללו נתונין לך במתנה וכו' והתם תניא פירות שביעית אין לוקחין בהם מים ומלח וכו'.

אבל דבר הראוי לאכילה ודאי לוקחין בין בפירות שביעית בין בדמיהן ומוכרין אותם במעות ע"מ ליקח בהן פירות וכל דבר הנתפס בקדושת שביעית והיינו סלע של שביעית וה"נ מוכח בפ' לולב וערבה אלא שאסרו למכרן כדרך סחורה דתנן אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל וכו' ותני בתוספתא לא ימלא את החבית ומוכרה כמות שהיא אלא אומר חבית זו אני מוכר בדינר כלכלה זו אני מוכר בתריסי'.

וטעמא דמילתא דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית [ואפשר לנהוג בו קדושת שביעיתת מותרת אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהם קדושת שביעית] וכגון חלוק אסור דמפקע להו מקדושתייהו ולא קרינא בהו לאכלה ולפרוע חובו בפירות שביעית נמי משום ה"ט אסור דכיון דדמי הפירות [אינן] נשארין בידו ואינן נתפסין הויא לה סחורה והא דתנן במס' קידושין וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דיעבד קאמר והיינו ש"מ דאע"ג דאסור מקודשת היא וכך אמרו בירושלמי מה בין הקונה אשה לקונה שפחה וכו'.


דף סב עמוד ב[עריכה]


ולימא להו וכו' דילמא מזבלי. א"ל הכא והא קי"ל כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ולכתחלה נמי אמר הכי דתנן שוחק וזורה לרוח וא"ל ודאי ר' יוסי דיעבד קאמר לכתחילה לא אמר דתנן אין נוטעין אגוז של ערלה והא דאמר שוחק וזורה לרוח היינו טעמא משום דלאבוד אזיל ודילמא לא מזבלן וא"נ מזבלן ליכא למיחש לאיסורא דזה וזה גורם הוא אבל הכא ודאי מזבלן הילכך חיישינן דילמא מזבל להו ואתי בהו לידי תקלה ולא מורינן לכתחלה למעבד הכי א"נ אפר חטים הוא עצמו נעשה זבל ושמא ימכרנו ויהנה בו בגורם אחד.

יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. מצאתי בתוס' למקצת רבותינו הצרפתים שדקדקו מכאן שאם היה יין נסך וע"ז ביד ישראל ועבר ומכרן לעכו"ם בהקפה הדמים מותרין דעכו"ם משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אף ע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שעבודיה לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מתפסי דמים ול"מ אי ליתיה ליין נסך בעולם דהייני פירי דבי ר' ינאי אלא אפי' איתיה ברשות עכו"ם מותר כדאמרינן באתנן בטלה זה הא מחסרא משיכה.

ואני חוכך בזה, דילמא שאני ביאה דליתא בעולם אבל יין נסך דאיתיה בעולם בשעת פרעון דמים שמא תופס הוא ומיהו לא מוקמינן צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך כשפרע קודם אכילה אלמא לעולם מותר וצ"ע דמ"מ בדמי ע"ז הם אצלו ומצינו דמים לע"ז ומשמע מסקנא דפועל דכל דאתי ליה הנאה בסרך ע"ז אסרו ועוד רוצה בקיומו אוסר בדמיו אע"פ שאין נתפסים ביד עכו"ם. ואני תמה עוד א"כ משך ממנו פירות שביעית ואח"כ נתן לו מעות אינן נתפסין ואנן דרך מקח וממכר קאמרינן אלא משמע כדאמרן דכל דאיתיה בעולם נתפס הוא והאי דלא אוקמה לברייתא בהכי משום דלא משמע ליה דבעל הבית הולך עם הפועלים לחנוני ויאמר להם צאו ואכלו ואני פורע עכשיו קודם אכילה דלדידהו הוה יהיב להו אלא כשמקדים לו דינר או מאחר.


דף סג עמוד א[עריכה]


הא דאקשינן הכא והא מיחסרן משיכה. משמע לי דאליבא דר"ל מקשינן דאמר משיכה מפורשת בתורה דאלו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרא משיכה בדאורייתא ואיסור אתנן (בדרבנן) [דאורייתא] הוא ודמפרק בזונה כותית דלא קניה במשיכה פירש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר"ל דאלו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות ובעכו"ם משיכה ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן אשכחן סוגיי טובא ליחידאי.

אלא הא קשיא, דהכא דלפירוקא דר' חסדא מקשינן ר' חסדא כר' יוחנן ס"ל כדמוכח בפ' הזהב דא"ר חסדא התם כשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות אלא דהכא לאוקמי ברייתא לכ"ע בעי' כלומר התינח לר' יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר וכולה סוגייא אזדא לטעמיה דר"ל וקושיא אליבא דחד תמצא מהן הרבה בריש פ' האשה שנתארמלה ונימא רוב נשים בתולות נישאות ואחרות במס' מכות אמתני' דזורק אבן לר"ה ובפ"ק דקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ורבות כן.


דף סג עמוד ב[עריכה]


ועוד חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד. פירש"י ז"ל חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרי להו לדבי ר' ינאי משום האי טעמא וכו' ותמהני וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי אינהו גופייהו לוויים נינהו ותו גבי חנוני ל"ל דרבא הא ודאי ערב הוי כמו לוה ועוד אי שעבוד וקנין שוין מאי האי דקא מקני ליה דינר גביה.

אלא כך נראה לפרש בחנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה מקדים בעל הבית ומקנה דינר בכיסו לחנוני שיקנה אותו לשיתן כלום לפועליו אבל דבי ר' ינאי כיון דליתנהו לפירי בעולם שעבודי משתעבדי כלוה מיקנא לא קנו עניא כלום אבל גבי חנוני אקשי' כיון דאמרת במקיפו דקני ליה דינר בכיסיה דבעל הבית בשאין מקיפו נמי לימא הכי וכ"ת במקיפו קני ליה דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקנה אבל כשאין מקיפו לא קני מידי דהא לא שקל מיני' כלום ומאי דיהב לפועלי' שעבודא עביד קנין לא עביד והאמר רבא תן מנה לפלוני ויקנו לך נכסי נקנו לו מדין ערב אלמא קני בהכי קנין ממש וה"נ ליקני ליה חד דינר מהבעל הבית קנין גמור בנכסיו ומימרא דרבא לענין קנין גמור איתמר בפ"ק דקידושין והאי דקאמר חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד לאו דוקא משתעבד אלא איידי דלא דייק מתרץ בין שעבוד לקנין אמר מקשה האי לישנא כלומר מי לא משתעבד שקנה לו דינר ברשותו לדבריך.

כיון דרוצה בקיומו אסור או וכו' לימא וכו' מ"ט וכו' הא מני רבנן היא. פירש"י דלא אכפ' להו אי רוצה בקיומן אבל יין נסך דאסור להיות רוצה בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה ונ"ל מכאן שאפי' בחנם כגון שא"ל שמור לי חבית זו של יין נסך אסור דרוצה בקיומו הוא שמא יאבדו ויגנבו בפשיעה ויהא חייב בתשלומין אפי' פטרו מן התשלומין רוצה בקיומו הוא כיון שקיבל עליו לשמור בטובה ותניא בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגי במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר השוכ' את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר והא לעתותי ערב טובה בעלמא הוא ובחנם עביד גביה דהא איחיוב ליה בעל הבית באגריה ואפ"ה אסור.

ובירוש' (ה,א) שאלו בפועל היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו ומשמע נמי דסתם יינן רוצה בקיומו אסור דקנסא דפועל משום רוצה בקיומו הוא הילכך אסור לישראל למזוג כוס של יין או של סתם יינן לעכו"ם (לאכלו) [לא כאלו] שהן משמשין ונעשין משקין לשרי עכו"ם.


דף סד עמוד א[עריכה]


זיל זבינו כל דאית לכו. פי' בין ע"א בין יין נסך דדמי כולן ביד עכו"ם מותר והא דדחינן משום דכיון דדעתיה לאיגיורי בטלה הא לא"ה אסורה ולא מוכחינן מיין נסך דלית ליה ביטול משום דסתם יינן הוה ולא רצו לגזור בו דמים ביד עכו"ם א"נ משום מצוה דגר. פי' בין ע"א בין יין נסך דדמי כולן ביד עכו"ם מותר והא דדחינן משום דכיון דדעתיה לאיגיורי בטלה הא לא"ה אסורה ולא מוכחינן מיין נסך דלית ליה ביטול משום דסתם יינן הוה ולא רצו לגזור בו דמים ביד עכו"ם א"נ משום מצוה דגר.

אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך או יין נסך ואביא לך אסור. י"מ כגון שעשאו לו אפותיקי שהוא רוצה בקיומו להנאתו אבל בלא אפותיקי אין זה רוצה בקיומו שזו היא ששנינו (לקמן עבודה זרה ע"א ע"א) מות' שיאמרו לו תן לנו דמיה ואין זה נכון דא"ה ל"ל למיתני רישא מכר לו ע"ז והביא לו ליפלוג וליתני בהמתן עד שאביא גופיה.

אלא שאני מתני' שאין אומר לו למוכרה וליתן להם דמיה אלא אומנין הם שעשו אצל עכו"ם ולא פסקו עמו ושלח להם חבית של יין נסך בשכרן מותר לומר לו עד שאתה נותן לי חבית שוה עשרה בשכרינו תן לנו העשרה עצמן וזה היתר גמו' שאין כאן דמי יין נסך כלל. והר"א ז"ל הורה כי נ"ל דוקא בשהיה בידו לנוגשו ולפרוע ממנו מיד ומדעתו המתין עד שמכרן אבל אם לא היה בידו לנגשו וע"כ הוא מרחיב לו הזמן אע"פ שא"ל העכו"ם איני יכול לפורעך עד שאמכור ייני ואפרע אותך מותר.


דף סה עמוד א[עריכה]


ונמצא חבית של יין נסך ביניהן שכרו אסור. פי' הר"א ז"ל דאתיא כרבנן דפליגי עליה דר"א והשתא דקי"ל כר"א אפי' חבית בחבית אע"פ שנתערבה באחרות יוליך הנאה לים המלח.

ואינו מחוור לי, דמתני' ודאי הילכתא היא ומיירי בשהחבית של איסור ידועה וא"נ אינה ניכרת איהו לא בעי למשרי' אוצרו ולהוליך הנאה לים המלח וכיון שכן שכרו אסור דאיהו לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח ואידך תשתרי ליה דכוליה שכר אכל חדא וחדא יהיב ליה דהא אלו בעי למשבק חדא מצי למימר נכי לי ואי דבר האבד הוא שוכר עליה או מטען בכדי כוליה שכר אלמא כוליה שכר אבל חדא רמי ועוד דאלו אודעיה מעיקרא דילמא לא מוגר לה כלל הילכך כוליה אגר יין נסך הוא ואסור ומ"ה סמך רבינו ז"ל אמתני' ופסקה בהלכות.


דף סה עמוד ב[עריכה]


ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל. שמעתי שר"ח כתב כאן שאף מפני זה אסור פת של עכו"ם שמא נתערב בו יין נסך ותמהני עליו שא"כ חטים לא נקח שמא נפל בו יין נסך פת לא נאכל שמא אפאו בעצי אשרה ויש שבח עצים בפת קדרות נמי לא נקח שמא הסיקן באשרה וערלה וכלאי הכרם עצים ופירות שלהן נמי שמא כלאי הכרם או ערלה בארץ או של אשרה הם אלא אחזוקי איסורי לא מחזקינן.


דף סו עמוד א[עריכה]


הא דאמר רבא בחמיר' דחיטי ודשערי דבתר שמא אזלינן. ק"ל הא דתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ המתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא [שאור בעיסה] מין במינו והא לאו חדא שמא הוא לרבא ולא חד טעמ' לאביי ונ"ל דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי חמץ מ"ה הו"ל מין במינו מהשתא.

הא דתנן תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד. פי' רש"י ז"ל כגון פלפל ארוך ולבן ושחור ולפ"ז ששנינו בסיפא רש"א ב' שמות ממין א' או ב' מינין משם אחד אינן מצטרפין משכחת לה כגון דלעת מצרית והיונית והרמיצה שהן ב' מינין וכלאים זה בזה ושם א' הן שהכל דלעת שמן אלא שכל אחת יש לה שם לוויי נוסף על שמה ובמיני מתיקה נמי כגון כרפס של גנה וכרפס של אפר שם אחד הן וב' מינין.

וקושיא דאתינן עלה מיהא לרבא לאו מרישא דלגבי מין במינו וציריף שם א' הן שכולן פלפלין שמן (ודאי) [ודמי] לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דקרי לה רבא שם א' אלא קושיא מסיפא דקתני או מין שלשה כלומר וג' שמות ואמר חזקיה במיני מתיקה שלו אלמא בתר טעמא אזלינן וקושיא לאו מדחזקיה דהא מתרץ לה רבא כר"מ ולא מודה בהא דחזקיה כלל אלא אביי הוא דאמר דחזקיה לא תיקשי ליה לדידיה גופא דמתני' [] וא"ת כיון דרבא לית ליה לחזקיה לומא מאי מין ג' דקתני ושם אחד. א"נ ג' שמות דומיא דרישא שהן שם אחד לגבי צירוף ומין במינו כדפרישית. וא"ל כיון דקתני מין ג' ולא פירש סתם מינין חלוקין בשמותיהן לגמרי, כך דרך פי' רש"י ז"ל.

ופריק רבא הא מני ר"מ היא ודחזקיה ליתא אלא אע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין דכל איסורין שבתורה לר"מ מצטרפין פי' בשהיה שיעורן שוה כגון הערל' וכלאי הכרם ואפי' הן ב' מינין כגון חטים של ערלה ושעורים של כלאי הכרם אבל היכא דאין שיעורן שוה אפי' מין אחד אינו מצטרף ואפי' לקל שבהם דלא פליג ר"מ אמתני' דערלה דקתני ערלה וכלאי הכרם מצטרפין. אבל לא ערלה ותרומה לענין ק' וע"כ ר"מ היא דר"ש פליג עליה ולא אשכחן תלתא תנאי בצירוף.

וה"נ תניא בברייתא פ"ק דכריתות דחלב ודם אינן מצטרפין לר"מ והיינו מפני שאין שעורן שוה ששיעור חלב בכזית ושיעור דם ברביעית שזה אוכל וזה משקה ואע"פ שיכול לקרוש ולעמוד על כזית השתא מיהו לא מצטרפי תדע שהרי אמרו במסכת מעילה (דף י"ז ע"א) אלה הטמאין מלמד שמצטרפין ואפי' שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות מפני ששיעורן בכעדשה וכשם שמצטרפין בפני עצמן למלקות כך הם מצטרפין לאסור תערובתן.

ויש לפרש דהג' שמות דמתני' חלוקין הן אף לענין צירוף ומין במינו כגון הני דתנן במס' כלאים (א,ג) הלפת והנפוס והתורובתור התרדים והלעונים הוסיף ר"ע השום והשמנית הבצל והבצלצולי התורמוס והפסלוס אינן כלאים זה בזה וכיוצא באלו תמצא בתבלין שמות חלוקין לגמרי והן מין אחד ואפשר שאף הפלפלין נמי חלוקין הן לגמרי בשמות ולא דמי לחמירא דחיטי ודשערי דהתם עבידי אינשי דקרו ליה חמירא סתם אלא ממי שמסתפק אומרים לו דחיטי או דשערי אבל פלפלין זה נקרא ארוך וזה שחור וזה לבן וזה אדום ואין אדם קורא אחד מהן סתם וקושיין לרבא אפי' מרישא דקתני ג' שמות מצטרפין וכי היכי דלא תיקשי סיפא לאביי מייתי דחזקיה לתרוצה לטעמיה.

ור"ח ז"ל פי' שנים ושלשה איסורין כגון ערלה וכלאי הכרם ותרומה כענין ששנינו במעילה הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שתי שמות אלמא שמות לאוין הן ובמס' קינין לידה ולידה משם אחד וכו' וכן שנינו שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין ומתני' גופא ל"ק לרבא דמצי לאוקומה במין שלשה ושם אחד כגון חלא דשכרא וחלא דחמרא גופיה אחד של ערלה וא' של כלאי הכרם אלא מדחזקיה הוא דמסייע אביי לנפשיה דאוקמה במיני מתיקה ומשום טעמא מצטרפי.

וק"ל, דילמא טעמיה דחזקיה דאמר מיני מתיקה לאו משום מין (מתיקה) א' דמתני' במין ג' ושם אחד היא כדרבא אלא ה"ט דכיון דמתני' בתבלין שנפלו בקדרה היא ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל (אלמא) [אלו] אינן מיני מתיקה ואינן נותן טעם [אינם בדין] שיצטרף.

וא"ל (דאצטרך) [דאצטרף] טעמה של קדרה לשבח [שע"י התבלין] מתובלת היא ואי בשם אחד מצטרפין הם אע"פ שאין טעם כולן למתוק אלא לתבול קדרה הילכך דחזקיה אתיא כאביי.

ופריק רבא הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שלכך כללן הכתוב בלאו אחד ולדידיה אפי' שני מינין נמי מצטרפין. ומיהו מפרש חזקיה דלא אמר ר"מ אלא במיני מתיקה הכי משום דהו"ל דומיא דמין אחד דכל דדמו להדדי בחד צד מצטרפין לר"מ אבל אם היו ב' מינים לגמרי בשמא ובטעמא כיון דב' שמות הן אינן מצטרפין והאי דקאמר רבא הא מני ר"מ היא לאו למימרא דלאביי לאו ר"מ היא אלא ה"ק כיון דמתני' ודאי ר"מ היא אין צירוף ראיה דאיהו מרבה בצירוף טובא.

ולהאי פירושא הא דאר"מ בחלב ודם שאין מצטרפין משום דהוו ב' לאוין וב' מינין שאינן שוין לא בטעם ולא בשם ולית ליה לר"מ צירוף בשם לאוין אלא במין אחד דהיינו שוין בטעם ול"נ דקס"ד דמצטרפין דקתני מתני' אפי' לרבנן היא דאע"ג דשני לאוין לא מצטרפי למלקות לאסור את הקדרה מצטרפין ופריש חזקיה במיני מתיקה שנו דג' איסורין וג' מינין חלוקין לגמרי הן ואין טעם מין זה כטעמו של זה הואיל וראויין למתק את הקדרה וכשירדו לתוכה חזרו להיות טעם אחד מצטרפין דכחד מינא הוו ומתרץ הא מני ר"מ היא דכיון דלאו א' הן מצטרפין הן למלקות וכ"ש לאסור את הקדרה וליתא לדחזקיה ולא בעי לאוקומה כרבנן ומאי מין שלשה דוקא בשם אחד כגון חלא דשכרא וחמרא דמתני' ג' מינין קתני בחלוקין לגמרי וזה פי' נכון לפי שיטתו של ר"ח.

והר"א ז"ל השיב על פי' זה דהא דקתני לקמן התבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך קדרה לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסורין לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר ועוד היכי פסיק למלתי' דמצטרפין לאסור לכל הא איכא כהנים דשרו להו דהא מינייהו תרומה הוא ולאו קושי' היא דאנן כגון קאמרי' ויש בכלל משנתנו איסורין השוין בכל כגון ערלה וכלאי הכרם וטבל ושביעי' וכיוצא בהן ומתני' תני והדר מפרש בתרומה.

עוד הקשה מפני מה שינה הלשון ולא שנאן בשמותיהן כי כולה מתני' וא"ל לישנא קלילא נקט משום סיפא דלא ליצריך לארווחי בה טפי ובירושלמי בא במסכת ערלה לשון ר"ח ז"ל מפורש.


דף סו עמוד ב[עריכה]


אביי אמר אסור רבא אמר מותר. פי' ואע"ג דאיפשר וקמכוין הוא מותר דריחא לאו מלתא היא ואע"ג דאמרי' בפ' כל שעה הנאה הבאה לו לאדם בע"כ באיפשר וקא מיכוין דכ"ע ל"פ דאסיר התם בקטרת דלריחא עביד אבל הכא לאו לריחא עביד אלא בהכי פליגי אביי סבר ריחא כל איסורין כטעמא הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא ושרי אבל באיסורין העשוין להריח ודאי מילתא הוא כדאמרי' נמי בפ"ק לא שנו אלא במעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא ול"פ רבא.

ול"נ דהכא ודאי לא מתכוין לריחא הוא ואפ"ה אסר אביי משום דריחא כטעמא [הוא, דאפי' באיסורי הנאה, אכילה דלאו איסורי הנאה כגון תרומה נמי אסר, אלמא לדידיה ריחא כטעמא הוא] חסר כאן קצת כיון דבלע ליה ממש לריח וכיון שכן אפי' לא מיכוין אסור כדאמרי' בהמתעסק בחלבים ובעריות אסור שכבר נהנה ואע"ג דאמרי' התם בפסחים בדלא מיכוין דשרי כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל הכא דמיכוין אפיה כנגד קילוחו של ריח כטועם איסור ממש הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הילכך במידי דלאודלריחא עביד שרי ואפשר דליכא הנאה דריח בבת תיהא כלל אל מצטער מחוזק היין ולא דמו לזילוף שאדם נהנה ממנו אבל זה אין איסורו [לאביי] אלא מפני שהוא כטועם ממשו וקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם.

הלכך הא דגרסי' בפסחים פ' כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא לאו מלתא היא דלוי דאמר כרבא ורב דאמר כאביי והלכתא כלוי ורבא והכי אוקימנא התם ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ואוקמה כרבה בר בר חנה ארשב"ל כסבריה דאביי. ורבא [לא סבר כרבב"ח ומוקים פלוגתא דריחא מלתא כתנאי], וכן פסק רבינו הגדול ז"ל [בריש פרק גיד הנשה] כלוי ורבא.

ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב לחומרא משום הא דגרסי' התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח ההוא ביניתא דאיטוי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזיקה למיכליה בכותח אלמא ס"ל דריחא מילתא היא.

ורבינו ז"ל דחה ואמר דהתם כיון דשרי למיכליה בבשרא [ברי"ף – בלא כותחא] אי שרית ליה למיכליה בכותחא הו"ל כמאן דשרית ליה לכתחלה לצלותו ולוי שצלאו קאמר וזה אינו מחוור דהא הכא לכתחלה שרי רבא אלא דא"ל אע"ג דהכא לכתחלה שרי התם אסור משום דמפטם ליה לבשר ודמי לטעמו של ממשו אלא דהתם נמי משמע לכתחלה קאמר מדמקשי' עליה ממתני' דקאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ולא קתני התם לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי אף בזו יש לי ללמד זכות דכיון דקתני מפני התערובת ולא קתני מפני הריח (וכו' מפני הריח) משמע שממש נתערבו זה בזה.

ושוב מצאתי [בירושלמי] במס' תרומות (י,ד) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב אמר אסור שמואל בשם לוי אמר מותר מתניתא פליגא על רב אין צולין ב' פסחים וכו' משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי שלא כדברי רבינו בזה.

עוד [דחה רבינו] דברי שכנגדו דכיון דשרי למיכליה בבשרא הו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל וזו קשה מן הראשונה שאם יש בריח כדי לאסור אפי' משהו היאך נתיר לו בפ"ע [ואי] בבת תיהא בפ"ע אין בו ממש בתערובת [איך] יאסר תערובתו ועוד דכי אמרי' דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא במינו אבל שלא במינו בטל דתנן בנדרים שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה צריך נ"ט ויש לנו עוד ראיות בענין הזה ואנו עתידין לכתבן לקמן בע"ה.

ול"נ דהא דתני רב כהנא בר חיננא סבא ודרבא מפרזיקה לה מסייע ליה אבל בשאר איסורין אין הטועם מכיר אותן שהם איסור עד שידע מאיזה מין קלט טעם זה ואם בא לשאול יאמרו לו מריח קלט ואין בו ממש.

ועוד שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין מפני שמקילין בו ולא פרשי אינשי מיניה הואיל וכל אחד היתר בפ"ע אבל שאר איסורין בדילי אינשי מינייהו והרי כמה גדרים גדרו בבשר בחלב שאינו עולה על שלחן אחד משא"כ בשאר איסורין ואע"פ ששנינו בחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן הא חלת הארץ אסור התם נמי משום דהיתירא הוא לכהן וישראל בשל כהן אתי למיטעי ולא מצינו כן בשאר איסורין ואפי' בשל תורה שאם אוכל עם העכו"ם על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורין ואין ישראל נמנע מלאכול עמו וכן גזרו בפת שאפאה עם הצלי כיון שיש בו טעם ריח בשר בחלב שלא לאכלה עם הכותח הואיל ויש לה היתר עם בשר ואין הפסדו מרובה ולאו משום דריחא מילתא היא תדע דאי ריחא מלתא אפי' עם בשר ליתסר כדאמרי' אין שטין התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסור מפני הרגל עביר'.

וא"ת והא אף בדגי' שעלו בקער' אתמר בפ' כל הבשר אסור לאוכלן בכותח ולא אסרו עם הבש' התם בדגים ליכא הרגל עבירה אבל בפת איכ' הרגל עביר' שאדם אופה ממנו הרבה ואוכל פעמים עם הכותח פעמים עם הבשר ולפי' אסורה לעול' וכאן התירו' עם בשר לפי שאף בחלב אינה אסור' מן הדין אלא משום גזירה ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה וכך דרך הסוגי' שחלקו באיסורין למר אסר חדא ולמר לא אסר אבל בפת וצלי לא אסר מפני הרגל עבירה ולא לגמרי כממשו אלא עם הכותח בלבד תדע דלא אמרינן תני רב חנניה לסיועי לרב נמצאו דברי רבינו הגדול ז"ל קיימי'.

ויש בספר הישר טעם אחר שמסייע לדברי קצת גאוני' שפסקו כרב ואמר דהא דרבא לא פליגא עליה דטעמיה הכא משום דס"ל דלאו מתכוין להנאת ריח הוא וגורס הכא והאי נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא.

וסיוע זה אין בו ממש דא"כ היכי אמרי' לרבא ודאי תנאי היא לימא טעמא דידי משום שאין מתכוין הוא וגרסא דוקא בכולהו ספרי והאי נמי כפת חמה וחבית פחותה דמיא ומאן דגריס לדידי ודאי משתבש דאי הכי משמע דלרבא לא הפת חמה וחבית פתוחה היא אלא כסתומה או כפת צוננת.


דף סז עמוד א[עריכה]


כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירש רש"י ז"ל דלאו דוקא אלא שנפגם טעמא מפני זה וכן עיקר שהרי קדירה שאינה בת יומא לא פגמה שתפסל מלאכול אדם ובקדירה בת יומא נמי אמרי' אי אפשר דלא פגמה פורתא אלמא משום פורתא דפגם שרי ושמן ודבש וקורט של חלתית ושאר דברים שהתירו בפ' אין מעמידין משום נותן טעם לפגם כולן נאכלין הם. וא"ת והא אנן מנבילה גמרינן וכל שראויה לגר שמה נבילה [י"ל היינו] למשרייה לנבילה באנפי נפשה אבל איסור נ"ט שנפל לקדרה כיון שבאותו נ"ט פגם הוא אינו נותן טעם ודברי הראב"ד ז"ל שכתב בזה אינן נוחין כלל.

ולמ"ד נ"ט לפגם מותר דאמרי' לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ה"ק כולם משום חשש בת יומא אסרן ולכתחילה אבל בשל בהן מותר שסתם כליהן של עכו"ם אינן בני יומן.

ויש שפי' שלא אסרה תורה אלא קדירה שבודאי בת יומא ואם בשל אסור והוצרך לומר כן לפי שלא מצינו בתורה בשום דבר שאסור לכתחילה ובדיעבד מותר.


דף סח עמוד א[עריכה]


וכ"ת הכא נמי כדשני ליה עולא בשהשביח ולבסוף פגם. [תימא דהו"ל לאתויי רק ברייתא דנפל של תרומה תחלה דמוכחא] ע"כ בפוגם מתחילתו מחלוקת ול"ל לאתויי הך ברייתא.


דף סח עמוד ב[עריכה]


הא דאמרי' ר"ש לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן וכו'. ק"ל הא איתמר עלה בגמ' במס' מעילה פ' קדשי מזבח ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני אין צריכין לצרף וכיון דאין צריכין לצרף קתני ולמלקות מנלן דלר"ש לא מצטרפי לענין מתבל ומחמץ וא"ל דהכי קתני ר"ש אומר אינן מצטרפין שאינן ראויין להצטרף ואינן צריכין להצטרף והכל בכלל ויותר נראה שהוא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות כאן סברו דלצירוף מתבל ומחמץ קאמרינן דודאי צריכין לצירוף ואין מצטרפין ממש קאמר ושם סברו דלגבי... <חסר כאן קצת עלין וחבל על דאבדין>.


דף עב עמוד א[עריכה]


הא דתנן נטל את המשפך אם יש בו עכבת יין אסור. אסור בהנאה קאמר מפני שטפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ופי' עכבת יין לכלוך ובירושלמי כמה דתימר עקובה מדם והיינו טופח על מנת להטפיח דאלו בשתיה אע"פ שאין בו עכבת יין כיון שנאסר היין שבו כשהוא מודד לתוך צלוחיתו של עכו"ם הרי הכלי צריך הדחה מעתה וכל זמן שלא הדיח אוסר היין שבו בשתיה אלא בהנאה קאמר דומיא דרישא דקתני דמיו אסורים וכן נמי סיפא במערה מכלי אל כלי אסור בהנאה קאמר דתערובת היא שהוא מערה לכלי שיש בו יין נסך והיינו דלא קתני ואם לאו מותר אלא ימכר.

ותמהני א"כ למה כתבה רבינו ז"ל למשפך כיון דקי"ל כרשב"ג בכל תערובת סתם יינן וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל יכול הוא למוכרו לעכו"ם כולו וכן הוא עצמו מותר בהנאתו שאין כאן הנאת איסור עצמו שיוליך לים המלח כר' אליעזר וי"ל שאפי' נפלה טפה לבור אסור בהנאה עד שיפר' חוץ מדמי יין נסך או יוליך פרוטה לים.

לשון אחר מצאתי בה שאמרודכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של איסור לפי שעה אם יבש הכלי אינו צריך הדחה לפי שכבר יבשה טיפת יין נסך שבפניו והיא כלה מאיליה וזה הלשון עולה יפה במשנתנו ובלבד שנאמר שהוא דין מיוחד במשפך מפני שאינו כלי קבול והיין נשפך ממנו מיד וניגב ולא מתערב ביה טופח על מנת להטפיח לא בלע לו אבל בכסי אין הדבר נראה כלל.

הא דתנן התם הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור. משמע בגמרא בפ' המביא תניין (גיטין טז,א) דר' יהודה היא דאמר מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירד הראשון וטבל וירד שני וטבל השני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו של שני נוגעות במים אף השני טהור משום דאמרי' גוד אחית.

ומיהו קולא הוא שהקילו חכמים במקוה אבל בשאר מילי לא הוי חבור כדמשמע בפרק המביא וכ"ש לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי גבי מקואות השני טמא דלטהרה ולטומאה לא הוי חבור ואם היה דין יין נסך כדין טומאה וטהרה כולן אינן חיבור אפילו ניצוק שסופו ליפול והיינו דדייקי' מקלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור ש"מ ניצוק חבור דאלמא אפי' בקלוח שסופו לירד לא הוי חבור למאי דס"דמעיקרא אלא לרב הונא דסבר אפי' בניצוק דמתני' שאינו עשוי ליפול דלטומאה ולטהרה לא הוי חבור הא לענין יין נסך הוי חבור וכ"ש בקטפרס דהוי חבור וכן משקה טופח דאינהו עדיפי מניצוק ומתני' לא זו אף זו קתני.

וכתב ר"ח ז"ל ואע"ג דלא מסתייעא רב הונא מהני מתניתא קי"ל כוותיה דליכא מאן דפליג עליה דרב נחמן לא פליג עליה אלא א"ל מנלך הך סברא דילמא אית בידיה מתניתאדאגמירה מינה אבל לא חלק עליו אלו דברי הרב ז"ל ואע"ג דאמרי'בר' חייא ניצוק תבעי לך כיון דלא פליג עליה לא סמכי' בה דבתר דבעייה לקמאי הדור פשטוה בתראי, ואי ק"ל הא דדייקינן בפ' רי"ש גבי דרב הונא גרגותני גופא במאי מיתסר' בניצוק ש"מ ניצוק חיבור ולא אמרי' מידי הוא טעמא אלא לרב הונא הא אמר רב הונא ניצוק חבור וזו הקושיא היא הכרחית למקצת חכמי צרפת לומר דלרב הונא גופיה לא פשיטא ליה אלא מרישא הוה בעי למידק דחבור ואהדריה רב נחמן מסיפא ומהא ליכא למשמע מינה ולדידיה נמי תבעי ליה כדבעי ליה לר' חייא והיינו דלא אהדר ליה אנא סברא דנפשאי קאמינא כדאיתמר בעלמא בתר בעיא דמנא ליה רב הונא סברא דנפשיה קאמר.

מ"מ הגאונים סומכים לה אדרב הונא דמימרא היא וסבורין שלא הודה לו רב הונא לרב נחמן דממתניתין שמיעא ליה אלא מסבריה אמרה כמ"ש רבינו ורב חסדא נמי כוותיה ס"ל ואע"ג דא"ל כיון דבעיא היא ולא אפשיטה לרב הונא לרב חסדא נמי תבעי ליה ולכתחילה הוא דאזהר עלה דלא מעייל נפשיה בספיקא דרביה למשרייה כיון דלא מתפרש הכי בגמרא דלכתחילה הוא לא סמכי' אשינוי למימר הכי ודקא קשיא לך הא דדייקי' בדרב הונא שמעת מינה ניצוק חיבור י"ל שיטה דתלמודא הוא למידק בה הכי לומר דא"ה מאי קמ"ל הא אמרה חדא זימנא אבל פחסתו (בידו) [בורו] קמ"ל דאפילו למ"ד דניצוק אינו חבור כר' חייא מודה בפחסתו ואינו מתחוור אלא שכן דעת הגאונים ודעת רבינו יצחק בניצוק להחמיר.

וכ"כ רש"י ז"ל אלא שיש לתמוה עליו שהוא פסק כרב ששת שכח עכו"ם מדרבנן הוא ההוא דנפיק לבראי גזרו ביה דלא נפיק לבראי לא גזרו ביה ואף ע"ג דלמדחייא לרב הונא איתמר מיהו ליכא מאן דפליג עליה זוהי טענתו של רש"י ז"ל בזה והיה תמה כיון דקלוח אסור וניצוק חבור הרי מה שבתוך הכלי נאסר בניצוק ושמא קל הוא שהקילו חכמים בכח עכו"ם שאינו נעשה ניצוק בשפיכתו ואינו נכון ורבינו הגדול השמיטה אבל ניצוק עצמו כולן שוין לאסור.

אלא מיהו קנשקנין צריך תלמוד שלפי' רש"י ז"ל ניצוק הוא ומר זוטרא בתרא הוא ובשל סופרים היא ועוד רבה בר רב הונא סבר לה כוותיה ולישנא בתרא קאמרי' עובדא ומעשה רב דודאי בהדי עכו"ם קאמרי' דשתא בקנשקנין מדמייתי לה הכא דאע"ג דמייתי לה בפ' במה אשה לענין שריותא דקנשקנין גופא משום דתרתי ש"מ וברזא דרב פפא דפ' רי"ש הכי משמע דניצוק אינו חבור והאי דלא דייקי עלה מידי משום דלא מתמהי בגמרא דניצוק אינו חבור משום דטהרות בעלמא חמירי מיין נסך.

לטהרה. פי' רש"י ז"ל כגון גממית שאין בה מ' סאה וניצוק או קטפרס מחברם למקוה שלם אינו חבור ולפי דבריו צ"ל שהקטנה עליונה דהא אוקימנא מתני' כר' יהודה דאית ליה גוד אחית ותניא במס' חגיגה פרק אין דורשין ג' גממיות בנחל וכו' העליונ' ותחתונה של עשרים עשרי' סאה והאמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר' יהודה אומר מאיר היה אומר מטביל בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה אלמא לר' יהודה אמרי' גוד אחית ולר' מאיר אמרי' גוד אסיק אלא פשטה דמתני' בשתי גממיות של כ' כ' וניצוק או קטפרס מחברן דכיון דליכא בחדא שיעור מקוה לא מצרפן אבל מקוה שלם מצרפן לר' מאיר ולר' יהודה דוקא בעתיד ליפול משום גוד אחית ומיהו בתוספתא תני עלה וחכמים אומרים אין מטבילין אלא באמצעית שאין קטפרס לעולם חבור ולית להו גוד.

ורבינו בעל התוס' פי' לאו לענין מקואות תניא ולאו ר' יהודה היא אלא דברי הכל היא דקאמרי' בפרק המביא וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן והניצוק וכו' לא צריכא דאיכא טופח להטפיח הא נמי תנינא טופח להטפיח חבור דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא מכלל דמעיקרא ס"ד (דלענין) [דלאו לענין] מקואות היא וכבר מצא אותה שנויה לענין השקה במשקין במס' טהרות פ"ח במתני' וטופח להטפיח חבור אינו שנוי במשנה אלא ברייתא היא והיא שהעמידו לענין מקואות ור' יהודה היא כלומר ובטופח להטפיח וסופו לירד דומיא דמקוה שנמדד משום גוד אחית ומיהו לענין גממיות טופח להטפיח אינו חבור דערוב המקואות כשפוררת הנוד לענין נקב כדאיתא פ"ו דמס' מקואות ולגבי מים צפים כקליפת השום כדתנן לענין קידוש בפ"ו דמס' פרה כך פי' בתוספות בכל זה.

ועוד שנינו שם בפ' ו' דמקואות גבי כותל שבין שני המקואות נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום ועל רחב כשפוררת הנוד למדנו לעירוב מקואות במים צפים קליפת השום דהיינו על רום כולו שנפרץ בגבהו.


דף עג עמוד א[עריכה]


זה ששנינו יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' ר"ת ז"ל בס' הישר ביין ממש אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר כל איסורין שבתורה ותמהני לשמואל ורב דאמרי כל איסורין שבתורה במינן במשהו למה ליה למתני יין נסך בשלמא בסתם יינן א"ל סד"א כיון דגזירה דרבנן בעלמא הוא לא ליתסר במשהו קמ"ל ואיפשר דהא קמ"ל דאפי' יין נסך ממש שלא במינו בנותן טעם.

אלא תשובה על דברי הרב ז"ל ממה ששנו בתוספתא דאגרדמיס עכו"ם שטעם במניקת ונפלה ממנו טפה שהיא אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו וליכא למימר דהאי תנא דברייתא סבר כל מין במינו במשהו מדקתני טפה של יין נסך, וכן עיקר.

מתני' נמי דקתני נסך סתם יינן בכלל בסיפא דאלו אסורין ואיסורן בכל שהוא ובסיפא דסיפא יין נסך שנפל לבור פלוגתא דרשב"ג ורבנן בין בסתם יינן בין שנתנסך ממש היא ורישא נמי יין נסך שנפל ע"ג ענבים והשוכר את הפועל נמי אסיקו בגמ' דסתם יינן אפומא דמנא הכי משמע אלא מיהו כיון דאמרי בגמ' משום חומרא דע"ז משמע באלו שנאסרין בהנאה שכולם יש בהם משום לתא דע"ז אבל הנאסרין בשתיה אין בהם משום ע"ז ובנותן טעם וכן כל יין נסך השנוי במשנה נאסרין בהנאה הם וסיפא נמי אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא איסורי הנאה קתני.

המערה יין נסך מצירצור קטון לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' הר"א ז"ל דדוקא במקט' קטופי אבל אי לא"ה כיון דניצוק חבור כמו שכל החבית מעורבת כאן משעת קלוח ראשון דמי.

וזה הפי' אינו נכון לי דא"כ היכי אמרי' אבל חבית דנפיש עמודיה לא כיון דמקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל אלא ודאי אע"ג דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל לפי שאין אנו רואין את הניצוק אלא כמעור' בקלוח זה שיור' מעט והא בטל ראשון ראשון במעור' הוא בטל מדין ניצוק דאיך יאס'.

ופי' ראשון ראשון בטל לומר שאינו נאסר לעולם אא"כ נפל שם בב"א יין נסך כדי ליתן טעם אבל נפל שם בב"א כדי נותן טעם לא בטל לא ביין נסך ולא בשא' איסורין וכמה פעמים שנינו שאור של תרומה שנפלה לתוך העיסה תבלין של תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' וכן שנינו במשנתנו זו יין נסך שנפל לבור וכו' אסור בהנאה.

והא דאמרי' ת"ש יין במים בנותן טעם בדין הוא דלימא התם בשנתן שם אותו נותן טעם באחת אלא דעדיפא מינה ומתרץ דומיא דרישא דקא נפיל התירא לגו איסורא דהתם בנותן טעם משום דלא אמרי' בהתירא ראשון ראשון בטיל דהתירא לא בטיל.

ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דלעולם אמרי' ראשון ראשון בטל ולא מיתסר אלא כשנפל שם בבת אחת יין נסך כשיעור יין כשר שבבור שאינו יכול להבטל אלא כרב ומוקי לה כמתני' דקתני יין נסך שנפל לבור וכו' אסור בהנאה בשנפלה שם חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחת.

פי' לפירושו שנפל שם כאחת יין כשיעור שבבור ומ"ה לא מצי לאוקומה להא דתנן בנותן טעם בחמרא דאיסורא לגו התירא דלא מיתסר בנותן טעם ואוקמה דנפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא ופי' הרב ז"ל וכגון דנפיל כוליה כאחת דלא אפשר למיא דאיסורא לבטל חמרא כל שהוא ואין דבריו נכונים בזה דה"נ חמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא ואית ביה לותן טעם ליכא לביטולי כיון שנפל כאחת.

והא דמתרצינן בקמייתא דיין ביין במשהו דקא נפיל התירא לגו איסורא. פי' רש"י ז"ל דקמא קמא דהתירא בטיל, וכן דעת הר"א ז"ל.

וק"ל א"כ לרב דימי מאי חומרא דיין נסך משאר איסורין והלא הדין נותן אף בשאר איסורין כשנפל היתר לגו איסור מעט מעט יבטל ההיתר ויהא איסורו במשהו דליכא למימר דהאי בטול דבטיל ההיתר משום חומרא דיין נסך הוא דהא אפילו בקולא נמי אי אמרת הכי אלמא ראשון ראשון בטל דינא הוא בין לקולא בין לחומרא וכ"ת אה"נ דלרב דימי יין נסך ושאר איסורין שבתורה שוין בדיניהם א"כ תקשי ליה הא דאמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך ועוד אפי' כרב ושמואל לא אתיא דלדידהו כל איסורין שבתורה במשהו אפי' נפל איסור משהו לקדירה כדמוכח בכמה דוכתי וקשה מזו לדעת רש"י ז"ל שמפרש חמרא דהתירא למיא דאיסורא בשנפלכולו בב"א הא לאו הכי ראשון ראשון בטל ואיסורו במשהו נמצא לדבריו מינו ושאינו מינו שוין בדיניהם.

והר"א ז"ל מפרש בזה דחמרא לגו מיא אין אומרים בו ראשון ראשון נאסר כיון שדינו בנותן טעם והרי בטל טעמו אבל במין ומינו כיון שאין טעמו ניכר מכיון שנאסר תחילה במיעוטו נעשה כמוהו מפני שהוא מינו ומ"מ קשה הדבר למה אין אנו אומרים כן בכל איסורין שבתורה במינן מאחר שהדין נותן בכל מין ומינו שיצטרפו ושוב לא יבטלו אחד מהם בין לקולא בין לחומרא.

ולי נראה דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל דלא אשכחן ביטול בהיתר לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך וכיון דהתירא לגו איסורא לא בטיל ראשון ראשון בשאר איסורין מותר וכדאמרי' בעלמא (במבטל איסור אי) [באין מבטלין איסור] לכתחילה דבשוגג מותר אלא חומרא הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאיסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו בשעה ראשונה ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל בטעמו.

ומדברי הר"מ הספרדי ז"ל נראה שאפי' טפה של יין נסך בבור ונפלה שם חבית גדולה בבת אחת אסור והטעם שחלקו ביין נסך בין איסור [במקומו] דחשיב (ליפול) [לנפל] שם כענין ששנינו במקואות רביעית מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה וג' לוגין על פני המים וכו', ונראין דברי מדברי כולן ז"ל.

וכתב רש"י ז"ל דלית הילכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאתא רב יצחק ואחמיר ואתא רבין ואחמיר ובודאי ללישנא דמתנו אדרבין לכאורה משמע דפליגי אדרב דימי איהו ורב שמואל ב"ר יהודה דליכא לפרושי לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה קודם שמצא מין את מינו כגון שהיה יין נסך תחילה בבור ונפל שם קיתון של מים ואח"כ נפל שם יין של היתר דהא יין נסך שנפל לבור קאמר רבין ומשמע דאית ביה חמרא דהתירא דלישנא דמתני' ודכולא שמעתין יין נסך שנפל לבור יין נסך שנפל ליין כשר היא ועוד דרואין קמ"ל אלא דא"ל דרבין לא קפיד למידק אם הבור ריק ואם לאו דלא אתא לאשמועי' אלא סלק את מינו ולא מעייל נפשיה בפלוגתא דר' דימי ומ"ה לא פי' יין נסך שנפל לבור ריק ואח"כ נפל בו של היתר ומשכחת לה שנפל יין נסך לבור ריק ואח"כ נפל שם של היתר מזוג במים דהיינו משום רואין והוי תחילה דהא לא נאסר.

ואיפשר עוד שאמר רבין יין נסך שנפל לבור בכגון שנפל בב"א כדי נ"ט ואסרו כדפרישית למתני' ואח"כ נפל שם קיתון של מים בכדי לבטל ליין נסך ורבין לא מעייל נפשיה בהכי ולא מפרש וליכא למידק מינה פלוגתא לדרב דימי וללישנא דמתנו לה למתני' ודאי א"ל לא פליגא דרב שמואל אדרב דימי אלא מתני' קתני יין ביין דנפל התירא לגו איסורא במשהו ואמר רב שמואל לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים [אבל נפל שם קיתון של מים המים] מבטלין היין האסור כדקתני מתני' בנ"ט ודא"ר יוחנן נמי הגדילו באיסור נמי מותר איכא לאוקומה בהכי דנפל יין נסך לבור ריק ונפל שם יין כשר שמצא מין את מינו ונאסר ואעפ"כ כשנפל שם קיתון של מים אמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מבטלו המים ולא בעי ר' יוחנן (תקלה) [תחילה] אי אית ליה דרב דימי ובר מן דין איכא לאוקמינהו לכולהו במערה מחבית אבל מצרצור קטן ראשון ראשון בטל וזהו דעת הר"מ הספרדי ז"ל שפסק כרב יצחק בר יוסף.

ואי קשיא לרב דימי ולר' יצחק תקשי להו הא דתניא ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה וכו' א"ל טועם במניקת כיון שהדבר ידוע שפיסק וטפה שניגע בה בשפתיו חוזרת לחבית לאו כטפה של יין שנפלה לבור דמיא אלא כטפה שבבור שאוסרת כמה כדין של יין היינו שנפלו לתוכו דמיא וכפי דעת הר"מ ז"ל שכתבנו וללשון שלנו נמי בחבורין ואוסרת במשהו דכולה תבית מחוברת לה ובהדה גרירא.

ול"נ דהכי פירושה דסוגיא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן וכי אתא ר' יצחק אמר לאו הכי אתמר אלא הכי אתמר וכולהו אמוראי נינהו דפליגי אליבא דר' יוחנן וז"ש רש"י ז"ל ואתא רבין ואחמיר וכן עיקר דיין נסך שנפל לבור ודאי הכי משמע שהיין כשר הרבה בבור והיין האסור מעט שהרי קיתון של מים מבטלו וכיון שכן האיך לא בטלו אותו כמה קיתונות שבבור ואפי' במערה חבית אלא דלית (לן) [ליה לרבין] דרב דימי ורב יצחק דיין ביין לעולם במשהו והיינו פלוגתא דלישני ולא דחקן לאפוקינהו מפשטייהו דבפלוגתא איתמר אהדדי מר אמר הכי אמר ר' יוחנן ומר אמר לא זו אמר ר' יוחנן אלא הכי אמר ופליגא עלה.

וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב בפירושיו ואע"ג דלית הילכתא כר' יוחנן לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן בכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכן בכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהם הילכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מיכן דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זוהי שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה ותנן לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה או ג' קבין כלאי הכרם זו היא שהתרומ' מעלה את הערלה והערלה את התרומה פי' כגון שאותה סאה של תרומה שנתבטלה תחילה יש בה מאתים ועוד של ערלה שנופל שם אח"כ וה"מ בערלה וכלאי הכרם שאינו צריך להרים א"נ בתרומה לגבי ערלה ולכהן צריך להם אבל תרומה לגבי ישראל ולישראל שצריך להרים לא דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר, אלו דברי הרב ז"ל.

ודברי תימה הם לי, שהרי אין הנדון דומה לראי' שאם אמרו באיסור שנפל ושהה בהיתר ונתבטל בו ואח"כ נפל שם אחר במקרה שאינו חוזר וניעור יאמרו בין במערה מחבית בין מצרצור שאין בנפילת כולו הפסק וכשנופל בבת אחת דמי שיהא ראשון ראשון בטל זו בודאי אינה דומה לזו אם כדברי הרב ז"ל היכי אקשי' לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ושקלינן וטרינן בה טובא דאלמא לדידן דלית לן דרב דימי ניחא דהא אפי' יין במים שהוא בנותן טעם מיתסר בהכי ולא אמרי' ראשון ראשון בטל דאי ס"ד לדידן נמי ע"כ ביין במים וה"ה לשאר איסורין ראשון ראשון בטל כדתנן בהני מתני' דכתב הרב ז"ל היכי אקשי מינה לר' יוחנן לימאוליטעמיך מי לא מודית בהא הא מתני' היא אלא ש"מ דרב דימי תרתי קמ"ל ותרתי פלגינן עליה קמ"ל דיין ביין לאו במשהו בלבד הוא נאסר וקמ"ל אוחרי דכיון דראשון בטל כל דאתי בתריה נמי בטיל ראשון וה"ה לשאר כל אסורין ומעיקרא דייקינן עלה ת"ש דיין ביין במשהו הוא נאסר ובתר הכי ת"ש מסיפא דלא אמרי' לעולם ראשון ראשון בטיל וכיון דאדחייא אדחייא לגמרי דהא לא אמרה ר' יוחנן וליתא.

ותו לדברי הרב ז"ל הא דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזו כדי לחמץ ולא בזו כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר' אליעזר אומר אחר האחרון אני בא וחכ"א וכו' ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרי' ראשון ראשון בטיל ע"כ דוקא בתרומה לישראל מפני שצריך להרים וא"כ היכי מקשי' מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר דכיון דבטלו המים ליין נסך אעפ"י שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר וניעור בכל איסורין שבתורה ושאני תרומה מפני שצריך להרים.

אלא ש"מ שאין חילוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה שבכולן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור וש"מ דלא אמרינן ראשון ראשון בטיל דאי ס"ד אמרי' ראשון ראשון בטל אע"פ שלא קדם וסלק את האיסור אמאי אסור לימא כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור ואפי' באיסור (אחד) [אחר] וכ"ש בהיתר.

וממנה אנו למדין לרבנן דהא טעמיה דר' אליעזר דאסר היכא דנפל שם איסור תחילה ולא קדם וסילקו משום דזה וזה גורם איסור ומינה שאם נפל שם איסור לרבנן אסור ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל אלא ודאי הכי משמע דכיון דלא קיימא לן כרב דימי אף בשאר איסורי נותן טעם לא אמרי' ראשון ראשון בטל ואצ"ל במערה ואינו מפסיק דהא הוינן עלה מתני' ומפריקי ליה אלא אפי' בנופל וחוזר ונופל אסור שכיון שיש בו בסוף בנותן טעם חזר איסור וניעור דטעמא לא בטיל ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא חשיב ולא בטיל ואצ"ל באיסורי משהו ומתני' דערלה שאני ששיעורן במאתי' ואע"פ שנפלה שם סאה אחרת אין באיסור נ"ט לפיכך ראשון בטיל עד שירבה איסור שיהא בו בין בשל ראשון בין בשל שני בנ"ט שהוא אחד מששים במינו ומתני' דקתני יין במים ומים ביין כפשטא מתוקמא לדידן דלית לן דרב דימי כלו' לאיסורא לגו התירא שנפל כדרך הנופלים ראשון ראשון ולא בטל וטעם נכון וברור הוא.

ודברי רש"י ז"ל מטין כן שפי' ברואין קמפלגי וגבי פלוגתא דשאור א"ל ר' חזקיה ור' יוחנן תרווייהו או כר' אליעזר או כרבנן דטעמייהו דהכא ודהתם לא דמו דשאור היינו טעמא דלא בטל משום דמתקן לכולה עיסה ואיסורא לאו במשהו.

ואי קשיא הא דקאמרי' בפרק כסוי הדם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואפי' יש בו מראות דם בטיל והא התם מראית דם כנותן טעם דהכא הוא ובטל לא תקשי לן דהתם לענין קדשים בטיל לענין איסורין לא בטיל כדאמרי' עלה ולענין כסוי אינו כן אין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דגבי קדשים שאני הואיל ונדחה ידחה אינו חוזר וניעור.

והביאו לכן מזו שאמרו בבכור' (דף כ"ב ע"א) גבי ציר אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור.

ואיפשר שזו היא ששנינו בתרומות סאה תרומה שנפלה לתוך מאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה לפי שכבר נצטרפו בנותן טעם דהא איכא ששים ור"ש מתיר מפני שהוא רואה אותה כאלו הגביהה מאחר שידע בה שכבר היתה ראויה לעלות והכי מפרש בתוספתא טעמיה דר"ש והיינו דתנן ברישא סאה תרומה שנפלה לק' הגביהה ונפלה הרי זו מיתרת עד שתרבה תרומה על החולין ואיתמר עלה בירושלמי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו ליאסר ומיהו התם כיון שהגביהה ברובא ובשאר איסורין בשיעורן דהיינו נ"ט וה"נ אמרינן בפ' הערל נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו דמגביה פסול ראשון ראשון שהוכשר ברובא דאמרי' שאני אומר וכו' התם ומתני' דערלה מפני שאין בהם עדיין כשיעור נ"ט וזהו החידוש ששנו שם באיסורין שאין בהם נותן טעם אבל היה בהם בשיעור הזה הטעם מצרפן כמו שפירשתי מ"מ במערה ליתא לדרב דימי ולא לדרב יצחק ולא אמרי' ראשון ראשון בטל אף בשאר איסורין.

שוב מצאתי בירושלמי (ערלה ב,ג) גריסי תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין [פי' – של חולין] מין מעורר את מינו לאסור בתמיה לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימא ביין נסך את רואה ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור וזו ראיה לדברי שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ושיערו בנותן טעם ובטלין בפחות מכאן לגמרי ואינן צריכין לעלות ואפ"ה כשרבה עליהן עד כדי נותן טעם חוזר האיסור וניעור.

ואכתוב בכאן פי' במשנה זו שבמסכת ערלה שאין גירסת הרב ז"ל נכונה ובדקתי אחריה ואינה בכל הנוסחאות הספרדיות והבאות מארץ ישראל אלא ה"ג לה בכולהו התרומה מעלה את הערלה והערל' התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה או שלשת קבין של כלאים זוהי שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, זוהי הגירסא.

ופירושא בירושלמי דגרסי' התם אמר ר' אליעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט פי' שאם היו שם ק' סאין ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה הרי יש בחולין כדי להעלות את הערלה ואע"פ שאתה מסלק את התרומה כמי שאינה ועוד היכי קתני סיפא זוהי שהתרומה מעלה את הערלה והערלה התרומה והא לא תנא ערלה שתעלה את התרומה אלא ה"פ סאה תרומה שנפלה לתוך תשעי' ותשעה סאין נמצאו כולן מאה ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה ואח"כ ג' קבין של כלאי הכרם הכל מותר שהרי בין חולין וערלה וכלאי הכרם יש בהן מאה ומעלין את התרומה להתירה לישראל והתרומה מצטרפת עם החולין לבטל הערלה בפני עצמה והכלאים בפני עצמן שנמצאו שש מאות קבין של חולין והתרומה מעלין ג' קבין של ערלה באחד ומאתים וכן מעלין את הכלאים ואין הכלאים והערלה מצטרפין לאיסור שהרי שנו בסוף שאפי' להעלות מעלין זה את זה ואע"פ שעכשיו יש כאן כשיעור נ"ט בין תרומה וערלה וכלאים אינו חוזר וניעור לפי שהתרומה אינה מצטרפת [עם הערלה] ולא עם הכלאים אפי' בבת אחת אלא במחמץ ומתבל שהם נותנים טעם ממש ושיעור שניהם שוין בו נמצאו הערלה והכלאים מעלין זה את זה לפי שאין כאן נ"ט כמו ששנו במשנה הסמוכה לזו שכתבתי ולפי פי' הירושלמי לא גרסינן במתני' או ג' קבין אלא ה"ג וג' קבין ואפשר דתשעים ותשע דקאמר בירושלמי לאו דוקא אלא תשעים ותשע סאין וג' קבין חולין וגרסי' במתני' "או" וכן כתוב בנוסחאות זהו פי' משנתנו על נכון.

הא דאמרי' אבל חבית דנפיש עמודיה לא. משמע דלא בא לומר שיהא איסורו במשהו שאם איסור יין נסך שנפל לבור במשהו אין לחלוק בין חבית לצרצור בשביל עמוד אלא ה"ק אבל מחבית אין אומרין בו אפי' כל היום ראשון ראשון בטל אלא כל שאלו בב"א אינו בטל אפי' במקלח ומערה אינו בטל שכיון שעמודוגדול הרי הוא איסור בת אחת לפי' אם נפל בו נותן טעם איני בטל אבל במשהו בטל ומתני' כדאוקמה רב דימי וי"מ בחבית דנפיש עמודיה איסורו במשהו דכיון דמחובר לחבית חשיב ולא בטיל דומיא דהתירא לגו איסורא שאף אלו (באלו) [כאלו] ב' מתערבין זה בזה ולא רבה אחד על חבירו שיבטלנו לפי' איסורן במשהו, ואינו מחוור.

מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. יש שפסקו הלכה כמאן דבעי תחלה לחומרא וכן נראה מזו שאמרו בפרק גיד הנשה גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמאה שנפלה בין החתיכות שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ומפרש לה רבא במין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מינו רבה עליו ומבטלו פי' ואלו לא נתן טעם בחתיכה כיון שלתוך הקדרה נפלה מצא שאינו מינו דהיינו קיפה ורוטב ובטלה ואינה אוסרת את מינה דאית לן רואין אבל כיון שנתן טעם בה בחתיכה קודם שניער וכסה הרי היא כאלו נתערבה עמה.

ולאו נותן טעם ממש, דהא רב מין במינו במשהו קאמר אלא כל שנפלה טפה עליה ונבלעה בתוכה ונתערבה עמה בפ"ע חתיכה עצמה של היתר נעשית נבלה ואוסרת כולן מפני שהן מינה וצריך שירבה שאינו מינו על שתיהן כדי שיבטל אותן ואין של איסור בטלה בשיעור עצמה אף כאן כל שנתערב יין ביין של היתר עצמו נעשה איסור אפי' במשהו ושאינו מינו צריך שירבה על הכל ויבטל והא דאמרי' לקמן בשתי כוסות א' של חולין וא' של תרומה רואין ולא אמרי' מכיון שעירב מקצת של חולין בשל תרומה של חולין עצמו נעשה איסור התם היינו טעמא משום דלא אמרי' במערה ראשון ראשון בטל אלא הרי הוא כנופל בבת אחת וכ"ש שאיפשר להעמידה לדר' יוחנן בשיערב בשפיכה בבת אחת.

ויש כאן שאלה מזו ששנינו במסכת תמורה אין המדמע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחמץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.

ול"נ שזו אינה קושיא שאם אמרו מין מעורר את מינו האוסרו במשהו שלא ליבטיל בשאינו מינו יאמרו מן עורר לאסור מה שבא אח"כ כדאמרי' פ' הלוקח בהמה טומאה גוררת טומאה טהרה גוררת טומאה בתמיה וביאור הענין שהתרומה או כלאי הכרם שנפל לתוך החולין כיון שהם עצמן ראוין לבטל את האיסור אם היה בהם כשיעו' אף בסוף כשנפל מן המדומע והמחומץ למקום אחר או שרבה על אלו היתר ממקום אחר אין היתר ראשון מצטרף עם האיסור שלא לבטל ולא עוד אלא שמצטרף עם היתר שבסוף לבטל את האיסור (כששניהם) [בשניהם] סוף דינא כתחלת דינא אבל לגבי יין נסך (נמי) דמין במינו במשהו ואינו ראוי להצטרף עם המים שבסוף להתיר אין רואין כמי שאינו כאן שאין אדם יכול לעשות מה שישנו כמי שאינו ומיהו כשנפלו שם מים תחלה בזו נחלקו ור' יוחנן אית ליה רואין דהא משעת נפילה מצא איסור דבר המבטלו ולא הניחו להצטר' עם מינו.

ולפי הדרך הזה יצא לנו דמה שאמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה לא אמרו אלא לדעת רבי יהודה שאו' מין במינו במשהו הא לדברי חכמים חתיכה זו כחתיכה של מחומץ שאינה אוסרת אלא לפי חשבון והיא עצמה מצטרפת לבטל איסור שבה וכמדומה שזה דעת רבי' הגדול ז"ל שם במס' חולין שהרי השמיטה.

ומה שאמרו כאן בכוסות של תרומה רואין הטעם לפי התרומה במינה עולה בא' ומאה ושלא במינה בנותן טעם וכיון שכן כוס תרומה שנפל אפי' לתשעים של חולין ונפלו שם אפי' עשרה של מים אין המים מצטרפין לבטל האיסור שאין המים מעלין את היין של תרומה הילכך צריך אתה לראות את ההיתר כאילו אינו והשאר מים לבדן מב ילין אותן בשיעורן בס'.

אבל בירוש' בפ"ב (ערלה ב,ג) מצאתי גריסי תרומה שנתבשלו עם העדשים חולין ויש בהן נותן טעם ריבה עליהן עדשים חולין מותר עד כמה ירבה פלוגתא דרבי ורי"ש בר' יוסי על דעתיה דר' דו אמר עד שירבו על כולהון על דעתיה דרי"ש דו אמר עד שירבו על הנופלין ושמא רבי תנא הוא ופליג אמתני' דאין המחמץ סבר לה (במתני) כר' אלעזר דפליג עלה כדאית' בתמור' דהא תלמוד ב' כוסות א' של חולין וא' של תרומה שמזגן אין (המים) [החולין] שבמזוג של תרומה נעשין איסור ולא הוצרך ר' יוחנן [אלא] לראות יין היתר כאלו אינו ויין של תרומה בטל בשיעורו.

ויש שפסק כלישנא בתרא, דספיקא דרבנן הוא ולקולא ובכל כהאי גוונא קי"ל כלישנא בתרא והא דקי"ל התם כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דוקא באיסור בלוע בחתיכה ודוקא בנותן טעם בה שכיון שהיא אסורה לעולם שאיפשר לסוחטו אסור והאיסור בלוע בגופה כחתיכת נבלה היא אבל בלח כגון מים במים או יין ביין וכן כיוצא בהן אעפ"י שנאסר היתר ראשון כשחזר ונתרבה בהיתר אחר נתערב עמו ובטלו האיסור שהרי אינו מיוחד במקום אחד ואינו בלוע וכן יבש ביבש בטל ולפי' אין המדמע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון וכן שאר איסורין כיוצא בהן.

ולשון זה אינו הגון לי, דא"כ מאן דבעי תחילה נימא מתני' הוי תיובתא ועוד שהרי המחומץ איסור בלוע בגופה של עיסה הוא אלא שיש לומר חמוץ מדברי הנבללים הוא וכיין ביין הוא דמי וכן י"ל מאן דבעא תחלה חומר הוא ביין נסך יין ביין שהיתר (עושה) [נעשה] בו איסור אבל מודה בשאר איסורין ומודה ביין נסך עצמו שאין שלא במינו נעשה איסור כדמוכ' שמעתין וזו הדרך טובה להחמיר בשאר איסורין כדברי ר' בגריסין דירוש'.

ומצאתי שם בתרומות דירוש' (ה,א) תני סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הרי אלו מדומעין ואין משלמין מהם קרן וחומש על מקום אחר ולא ממקום אחר עליהן אלא לפי חשבון ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל הולכין אחר הרוב אם הרוב תרומה תרומה ואם רוב חולין חולין ונ"ל דרוב חולין חולין לענין תשלומי קרן וחומש קאמר דמשלמין מהם על מקום אחר לפי כולן ואין משלמין ממקום אחר עליהן חומש כלל אבל ודאי אם נפלו למקום אחר מדמעין הן לפי חשבון דהא לא בטיל במקומן והר"ם הספרדי ז"ל לא פי' כן, ותימה הוא אצלי.


דף עג עמוד ב[עריכה]


מזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו. פי' שהתרומה במינה עולה באחד ומאה ושלא כמינה בטלה בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה ומשערין אותו בס' כדפסקי' לעיל וכן שנינו במס' ערלה ומייתי לה בשחיטת חולין להקל ולהחמיר בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ואין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות בא' ומאה ובין שאין בהם להעלות בא' ומאה פי' ואפי' בששים ואחד בטל כשאר איסורין שבתורה.

ושמעתי רבותי מפרשים שתי כוסות שמזגן במזיגה כדינה שהיא על תלתא מיא ומשכחת לה כגון שיש בשל תרומה לוג א' של יין שלשה של מים וכוס של חולין יש בו (ל"ט) [י"ט] לוגין של יין ומזיגתן חמשין ושבע לוגין נמצא לוג אחד של תרומה בטל בס' כשאתה מסלק את מינו כמי שאינו ויש בזה בס' הישר פי' שאינו ישר בעיני.

זה הכלל לאתויי שאר איסורין שבתורה. פי' לרב ושמואל אבל לר"י ור"ל לאתויי (לר"י ור"ל) טבל והא דאמרי' חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ובעי' נמי טבל מ"ט ק"ל והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכדתניא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל לא נתנו בו בו חכמים שיעור.

ור"ת ז"ל מתרץ לה כשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבל אחר שיפריש עליו ממקום אחר כי ההיא דאמרי' בפ' הזהב מעשר שני בטל באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה ואקשי' ונחלליה על מעות הראשונות דלא פרק ולא הוי דבר שיש לו מתירין ה"נ בדלית ליה טבל אחר לאו דבר שיש לו מתירין הוא אלא היינו טעמ' משום דכהתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה גזרו על כולן לאסור במשהו אבל תרומה בטלה בנותן טעם דכיון שקרא עליה שם לא משתרייא בחטה אחת ומפני כך החמירו בטבל יותר מהתרומה עצמה ובמס' נדרים בפ' הנודר מן הירק בעו בתרומה אמאי בטלה הא דבר שיש לו מתירין הואדהא אפש' לאתשולי עלה ומתרצי דאע"ג דמצי לאתשולי עלה כיון דלאו מצו' לאתשולי כל אימת דלא איתשיל עלה דבר שאין לו מתירין הוא.

ויש שפי' דהאי טבל דקאמרינן בשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו מי איכ' מידי שהאוסרו דהיינו התרומ' בטלה באחד ומאה והוא אוסר במשהו הרי זו אומר לו אוסריך לא אוסרני ואתה אסרתני ומפרקי' משו' דכהיתרו כך איסורו משא"כ בתרומה שכבר קרא שם זה פי' הראב"ד ז"ל, ואינו מחוור.

ולדברי ר"ת ז"ל תמיהא לי, היכי מייתי תניא נמי הכי מדקתני ברייתא במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם דילמא כי קתני הכי בטבל שיש לו מתירין ואפשר דלישנא דייקא להו דבכל טבל קאמר מדקתני הטבל אוסר בכל שהוא סתמא בכל טבל משמע ואלו לטבל שיש לו מתירין אין לומר כן שכל דב' שיש לו מתירין נמי כך דינו.

וא"ל היכי לא מסייעי' ליה ממתני' דתנן במס' חלה פ"ג א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם אלא דהתם בטבל שיש לו מתירין כדקתני רישא הנוטל שאור מתוך עיסת חטים ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה נותן טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה מן החלה ומ"ה לאו מייתי סיועא מיניה לר' יוחנן דבשיש לו מתירין הוא שמפריש עליה ממקום אחר וכי קתני טבל ה"ה לשאר כל שיש להן מתירין אלא מאי דצריכא ליה לתנא נקט.

והא דתניא נמי התם במס' חלה (ג,ח) הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לה פרנסה ממקום אחר מוציא לפני חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון דאלמא לעולם טבל שיש לו מתירין הוא שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה אחת לכל וקשיא לדברי ר"ת ז"ל.

אלא שאני אומר, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר כיון שאינו מפריש עליו אלא לפי חשבון הוא דבר שיש לו מתירין שאין התירו של איסור להפסי' עליו המות' שא"כ אף כשאין לו מעות מעשר ילך ויקח ונבוא ונחשו' אותו כדבר שיש לו מתירין אלא כל שאין לו מתירין כדרכו שלא בהפסד אינו דבר שיש לו מתירין ולא הצריכוהו חכמים להפסיד ולהפריש יותר מדינו אלא בשיש לו נותן טעם דהתם כיון דאיכא טעמא לא בטיל וכדמפריש מן החיוב עליו הוא אבל כשהוא מפריש במשהו אינו אלא כמפריש מן הפטור עליו שאין החיוב ניכר כאן שכבר בטל טעמו וממשו ברוב ואין אנו מצריכין אותו להפסיד שלו כדי שלא יבטל ברוב.

ויש לי לפרש, שלא אמרו מפריש חלה אחת על הכל אלא בשאור וכיוצא בו שהוא בלול ומעורב בכולה עיסה ובכל מקו' שהוא מפריש נמצא מפריש מן הפטור שבו ומן החיוב שבו וסיפא דקתני כיוצא בו זיתי מסיק וכו' קיימתיה בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף וכך העמידוה בירושלמי אבל ביבש כיון שאין לו פרנסה ממקום אחר אי אפשר להפריש עליו מניה וביה שמא יעלה בידו פטור, וכי הא דאמרי' בפרק קמא דר"ה לכל יש בילה חוץ מן היין ושמן.

ובירושלמי במס' חלה (ג,ה) מצאתיה בענין אחר דגרסי' התם רשב"ל בשם חזקיה טבל בטל ברוב ר' יוסי בר נהוראי אומר טבל בטל ברוב א"ר יוחנן אין הטבל בטל ברוב ר' בא בר ממל ור' אילא אעלין עובדא קומי רבי יוסי סברין מימר שנים רבין על אחד ולא שמעין דא"ר סימון בשם ריב"ל אין הטבל בטל ברוב והתנינן אם לאו מוציא חלה אחת על הכל אמר ר' יוסי כל עמה מודו שהוא מפריש ומה פליגין בהפרשה שניה מ"ד אין הטבל בטל ברוב הרימה ונפלה לאתר חורין חושש להפרשה שניה ואין פירושו ברור לפי גמרתנו.

ול"נ דודאי טבל שיש לו מתירין קאמר וקסבר ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואנא דאמרי כרבנן ותניא דמסייעא לי דקתני חוץ מטבל ויין נסך ומה שאמרו עוד תניא נמי הכי דעתי בו נוטה לדברי הר"א ז"ל שהיא משנת חלה וסייעו מן הברייתא ואח"כ מן המשנה והאי דקאמר תנ"ה אשגרת לישן הוא או שבוש בספרים.

ומכלל מה שכתבנו למעלה תשובה לדברי האו' שכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אע"פ שהוא שלא במינו ומייתי לה מדאמרי' בפ' בתרא דביצה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואוקמה רב אשי משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל אלמא אף שלא במינו לא בטיל ואע"פ שיש בזה כעין ראיה על כרחין יש לנו לדחותה ולומר דהתם. כיון שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הו"ל כמין במינו ולא בטיל וה"נ בההוא סוגיא מדמו לה לחטים בחטים ועוד יש לי תי' אחר וכתבתיו בהלכותי במס' נדרים.

אבל זו ראיה גמורה שהוא בטל מדתנן במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נ"ב ע"א) שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור אלמא נותן טעם בעינן ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ומצווה לאתשולי עלייהו והכי מפורש התם בפ' הנודר מן הירק.

ותו דתניא במסכת שביעית (ירושלמי ו,ג) ואיתא בנדרים ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין להן מתירין ולא נתנו חכמי' שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להו אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם מדקאמר לא נתנו בהם חכמים שיעור ואקשי ליה שביעית במינה ש"מ איהו נמי במינה קאמר דאל"ה מאי קושיא דילמא התם שלא במינה בנותן טעם והכא בין במינה בין שלא במינה במשהו אלא ש"מ איהו נמי במינן קאמר.

ומפו' שם בירושלמי (ו,ד) במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם אלין נדרין מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרין אין עיקור אלא מכאן ולהבא דא מתנית' עבדא לון כמי שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור [וצ"ל] דס"ל לרבי יוחנן כר"ש דאמר שביעית באכילה בנותן טעם והיינו דלא חשיב הכא שביעית.

וחמץ בפסח לר' יוחנן בנ"ט הוא כדמפורש בפ' כל שעה ואע"ג דקי"ל כר"י ור"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט לענין חמץ בפסח קי"ל כרב דאמרינן התם אמר רבא הילכתא חמץ בפסת בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור ופריש רבינו ורבנן קשישי ומדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו והכי הוא ודאי דאי בנ"ט אסור פשיטא ואדרבא הול"ל מותר כלישנא דר' יוחנן דהתם לומר שאינו אוסר במשהו אי נמי לימא בנ"ט אלא מדקאמר אסור ש"מ איסורא אתא לאשמועינן לומר דלית לאיסוריה שיעורא אלא במשהו.

מ"ט אחמירו רבנן במשהו בחמץ משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא ועוד משום דלא בדילי אינשי מיניה תדע דהא גזרו שאינו מינו אטו מינו מה שלא גזרו אפי' בטבל ויין נסך אלמא גזירות נינהו משום חומר שהחמירו בחמץ יותר משאר כל איסורין שבתורה.

ואיפשר שהטעם לדברי רבא שפסק אסור במשהו משום דס"ל חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא דלאחר זמנו מותר כר"ש ובהא פליגי רבא ור' יוחנן דר' יוחנן סבר [שאין לו מתירין כיון דלאחר הפסח נמי אסור, ורבא סבר] שיש לו מתירין הוא כיון דמדינא שרי קנסא דקנסוה רבנן לא לבטולי ולאקולי ביה אלא לאחמורי ביה ועוד שיש לו מתירין לתבשיל זה שנתערב בו החמץ דע"י תערובת הוא (ומלה) [ומ"ה] הו"ל דבר שיש לו מתירין ואוסר במינו במשהו וכל בזמנו גזרו שאינו מינו אטו מינו, ודברי הר"מ הספרדי ז"ל מטין לזה, ונכון הוא.

ויש לי לפרש ההיא דאמר רבא הילכתא חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור משום דלא יהיב שיעורא כלל אלא אי כמר [אי כמר] ולאו למיפסק מידי בפלוגתא במשהו אתא אלא ה"ק הילכתא בזמנו ליכא חלוקבין במינו לשאינו מינו [דאסור למר במשהו ולמר בנו"ט, ושלא בזמנו נמי ליכא חילוק] שהכל מותר לעולם ואע"ג דאיכא נ"ט ולאפוקי משמואל בזמנו אתא דמפליג בין מינו לשאינו מינו ולאפוקי מדרב שלא בזמנו [דאסר במינו] ורבא שרי.

והדין סברא דבתראי והאי פירוש דידן סליק כוותה שפיר אלא שלא פירשו הם כך וסברא דקמאי עדיפא לענין מעשה ועוד דהא שמעי' ליה לרבא בפ' גיד הנשה דסבר כר' יוחנן בכל איסורין שבתורה מאי מספקא ליה הכא ואמאי מסתים לה סתומי אלא דקמאי עיקר.

ור"ת ז"ל כתב בספר הישר הדבר שיש לו מתירין בטל במיחוי [פי' שנתמחה האיסור] שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל ואין דבריו נכונים ויתבאר למבין ממה שכתבנו למעלה בזה.

ולענין פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ור"ל קשיא לי דהא תליא באשלי רברבי דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כרבי יהודה משום ר"ג דאמר אין דם מבטל דם דקסבר כל מין במינו לא בטל כדאי' בזבחים פ' התערובות ובחולין ובמקומות אחרים בתלמוד ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי' מין במינו בטיל והיכי לא אמר הכא בגמ' כתנאי ומאי תנ"ה דמייתי' למר ולמר הא ודאי פשיטא דפלוגתא דתנאי היא ואי משום סתמי סתם ברייתא לאו כלום היא, דאם לא שנאה ר' ר' חייא מנין לו.

ונ"ל דתניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל, לטבל וליין נסך אצטריך ותניא כוותיה דרב ושמואל איצטריך סד"א כי א"ר יהודה אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ה"מ בקדשי' ובטהרות דאחמירובהו רבנן טפי ולא גמרי' מינ' לשאר איסורין שבחולין קמ"ל ומיהו ודאי תנאי היא כדאמרי' בעלמא (חולין דף ק' ע"א ק"ח ע"א) מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ומהכא הוא דקים לן הכי דהך ברייתא דקתני מין במינו לא בטיל כמאן תרמיה על כרחין ר' יהודה משום ר"ג היא.

מ"מ קמו להו ר' יוחנן ור"ל כרבנן והילכתא כוותייהו אי משום דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר"י אי משום (דרבנן) [דפלוגתא דר"י ורבנן] נינהו ור' (יהודה) [יוחנן] נמי כרבנן ס"ל ומיהו לענין דבר שיש לו מתירין קי"ל כרב אשי דאסיק במס' ביצה דאפי' בדרבנן לא בטיל לעולם.

אבל לענין פלוגתא דאפליגו רב ושמואל בהדי ר' יוחנן ור"ל במין במינו דכל איסורין שבתורה הוא דקי"ל כר' יוחנן ור"ל כדכתיבנא ואין כאן בית מיחוש ואע"פ שנסתפק בה רבינו הגדול ז"ל הרי מחק והגיה אור ותקן שהלכה כר"י ור"ל וכ"כ בהלכותיו במס' חולין בב' וג' מקומות וכן העידו תלמידיו עליו גם לרש"י ז"ל תמצא כאן בפירושיו שפסק כר"י ובמס' חולין ובפסחים פסק כרב ושמואל וכבר הסכימו כל האחרונים גם הגאונים הראשונים ז"ל אמרו שהלכה כר"י ור"ל ואין צורך לכתוב כאן ראיותיהם.


דף עד עמוד א[עריכה]


מתני': ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן. פי' שאם נתערב א' מהם ברבוא ועומד בעינו אלא שאינו נכר בהן כולן אסורין ואיסורן כיוצא באלו שאסורין בהנאה ויין נסך וע"ז ועורות לבובין משום חומרא דע"ז היא ואפי' קיתון קטן של יין נסך ברבוא קיתונות וכן טבעת קטנה של ע"ז ברבוא וכן עור קטן שאין דרכו להמנות כלל אלא כולן משום חומר ע"ז אוסרין בכל שהן והיינו דלא קתני בהני אלא שם איסורן יין נסך וע"ז ולא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז ושארה קתני בהו שם חשיבותן שור הנסקל עגלה ערופה ועלייהו בעי בגמ' טעמא ומפר' בגמ' משום דהוו ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין אבל (על ידי כולה) [עורות לבובין] לאו דבר שבמנין (ואין) [והן] כולן אסורין בכל שהן ומתני' לאו בבלול מיירי כלל ומיהו ודאי שיש מהם שאוסרין שהרי יין נסך יין ביין וכן ע"ז כגון תקרובת ועורות לבובין כולן אפי' בבלול אוסרין בכל שהן ואיסור תערובתן איסור הנאה.

ואיפשר שכך הדין בשיער נזיר ופטר אמור שאפי' על ידי בילה שאינו דבר שבמנין אוסרין בכל שהן ואיסורן איסור הנאה.

וכך אמרו בירושלמי (ב,יב) ר' יוסי בשם רבי חנינא בעי איסור הניה מהו שיבטלו בטרוף והא תנינן שור הנסקל תפתר חתיכה בחתיכות והא תנינן צפרי מצורע תפתר צפור בצפורין [והא תנינן שיער נזיר] כלומר [...] גזות השער בגזות האחרות כד מטון לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והא תנינא מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק אמר ליה אלו אמר אנא תמן אתיביה יאות פי' כשהגיעו רבנן דבי מדרשא דלא מצו למיפשט בעיין למס' ערלה השיב ר' יעקב קומי ר' יוסי ממתני' דהתם לומר שאפי' בטירוף אין איסורי הנאה בטלים וא"ל ר' יוסי אלו אמרה התנא שם השבת יפה אבל השתא דילמא תנא אחרינ' הוא דקסבר כל איסור הניה במשהו.

ובגמ' דילן בשלהי מס' תמורה מוקי לה להא דתני ידלק השק בציפרתא כלומר שעשה בו צורת צפור משער הנזיר דחשיב ביה בשק ולא בטיל אלמא בטירוף בטל.

מ"מ אין כל השנוין במשנתנו למדין זה מזה שאין בשר וחלב אוסר במשהו על ידי בילה ולא שור הנסקל וחבריו ומדפליגי אמוראי בחמץ בפסח ע"י בילה ודכ"ע אי במשהו או בנותן טעם והכא אקשי לתני ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח ש"מ דלא שייכא חדא בחברתא כלל דאפי' בשתמצי לומר במשהו משום דה"ל דבר שבמנין ואיסור עומד בעיניו ולא נתבטל אלא שאינו ניכר בהם אבל ע"י בילה בנ"ט הוא שדבר בטל ממשו בתערובת הרוב אלא מיהו למ"ד התם במשהו כ"ש דבר שבמנין אלא שדבר שבמנין כנון ככרות של בע"ה בחמץ בפסח אוסרין את תערובתן במשהו איסור הנאה ואין עירוב משהו אוסר בהנאה ע"י בילה אלא כותח הבבלי ושכר המדי ומכיריהן שמתבערין בפסח מפני שיש בהם חמץ הרבה טעמו וממשו וכאלו הוא בעינו כדאמרי' בזיתים המצרי תלתא חטי ותלתא קרטומי ותלתא מלחא וכ"נ למ"ד כל מין במינו במשהו לא קשיא ליה מתני' דהכא ולא מתני' דמס' ערלה דלאסור הנאה נשנו, וכן פי' הראב"ד ז"ל.

ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל וליתא להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור ואיסורו בכל שהוא לפי דעתי שכך הוא וי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ואסור בכל שהוא באלו השנויין במשנתנו בדבר שבמנין ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא וא"ת והא אפי' גבי ערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר"ע דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור תערובתן בהנאה זו אינה קושיא דלא גרעי ככרות של בעל הבית משער נזיר דמתני' ובעינא לפרושא קמן.

וי"מ שלא אמרו מין במינו במשהו לא בחמץ ולא בשאר איסורין אלא בלח שיש בילה ונ"ט אבל ביבש כגון חטים בחטים בטלין ברוב שהרי תרומה עולה באחד ומאה וכלאי הכרם עולה באחד ומאתים ומוקי לה ביבש אבל לא בלח דהא מין במינו במשהו לרב.

ואין זו ראיה של כלום, שהרי שאור של תרומה עולה וכן של כלאי הכרם וערלה שכך שנינו במס' ערלה וכמה מקומות בס' זרעים והתם מין במינו הוא כדקתני במתני' פ"ב דערלה ולמ"ד מין במינו במשהו אוסר במשהו כדאמרי' לעיל בחמירא דחטי וחמירא דשערי שהוא במשהו ואי אתה יכול לחלק בין זו לזו ולומר דהתם כשהמחה אותם ובללן ובמתני' דערלה למ"ד מין במינו במשהו מוקמי' לה בשלא המחה אותם שהרי אעפ"כ הרי זה נותן טעם זה בזה וכל שנותן טעם אוסר במשהו במינו שהרי חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהן במינה ויש בהן מטעמא משהו אף (האסור) [השאור]כיון שהוא נ"ט בעיסה דין הוא לאסור מינו במשהו כשאר איסורין ובשלהי פ"ק דפסחים אמרי' בהדיא בחבית של יין תרומה דעולה אלא דקסבר רבי יהודה שיעורין אלו בתרומה וערלה דאורייתא דלא אשכחן לר' יהודה דפליג בכל הני וכבר כתבתי בענין הזה בפ' כל הבשר (חולין קח,ב).

מ"מ אע"פ שאין זו ראיה דעת הספרדים ז"ל כך היא דמין (בשאינו מינו) [במינו] חד בתרי בטיל לכוליה ואותה סברא לא נתבררה לנו לבטל בפחות מששים.

ומיהו עדיין איפשר לומר שאפי' למאן דאמר כל מין במינו במשהו הנ"מ בלח ויבש דומיא דלח כגון חטים שאין אדם עשוי לאכול כל חטה וחטה בפני עצמה אלא ע"י בילה ועירוב טעמים אבל דבר שכל אחד ואחד עומד בעצמו כגון שור הנסקל בשוורים ושאר כל השנויין במשנתנו וה"ה לחתיכה של נבילה שנתערבה בין החתיכות ולא נתבשלו אלו כולן שיעורן בס' ואין אוסרין במשהו אלא בדבר שבמנין ואיסורי הנאה חוץ מאיסורי ע"ז שהם אוסרין במשהו אפי' בלא בילה ובלא דבר שבמנין מעתה איפשר שחמץ בפסח על ידי בילה ועירוב טעמים כל שאוסר באכילה אוסר בהנאה אי במשהו אי בנותן טעם ובמסכת חולין יש מקום להאריך באלו.

ואקשינן בגמר' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכות נבילה. כלומר שאוסרת תערובתה להיות כמוה במשהו אי איסורי הנאה קחשיב דסבר כל איסורי הנאה אוסרין תערובתן כמוהן במשהו ליתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כלומר שאין דבר אוסר את תערובתו במשהו להיות כמוהו ואפי' הוי דבר שבמנין כגון חתיכת נבילה כיון דלאו איסורי הנאה בטילה וכך פי' רש"י ז"ל.

ולפי פי' זה, מתני' דהכא פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה דתנן גיד הגשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ"ט ואם לאו כולן אסורין והוינן בה וליבטל ברובא ופריש בריה שאני דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מתרץ שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחין והכא משמע שאין החתיכה אוסרת כל החתיכה במשהו וה"נ משמע דפלוגתא היא מדקאמרי' האי תנא תרתי אית ליה דאלמא איכא תנא דלית ליה תרתי.

ונראה שרבינו הגדול סובר כן שלא כתב אותה משנה שבפ' גיד הגשה וכתב כאן דליתא להאי כלל משום חמץ בפסח אלמא בשארא איתא.

והראב"ד ז"ל יוצא ידי שתיהן שהוא מפרש האי תנא תרתי אית ליה כלומר דלא קתני אלא איסורי הנאה וס"ל דאיסורי הנאה עצמן אינן אוסרין את תערובתן בהנאה אלא בדבר שבמנין ומ"ה לא קתני חמץ שאינו אוסר אלא באכילה ולא קתני נבילה שאע"פ שתערובתן כמוה משום דבר שבמנין אין איסורה איסור הנאה ומתני' באיסורי הנאה מיירי באיסורי אכילה לא מיירי והאי דקאמר תרתי אית ליה ולא קאמר תרתי קחשיב לאפוקי איסור הנאה ולאו דבר שבמנין והיינו דקאמרי' הרי אלו למעוטי מאי כלומר למה שנה כן וכי מה יש לי עוד להביא ופריק למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן כאן עם אלו א"נלמעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין שאין אוסרין תערובתן בהנאה כאלו אבל דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אוסרין במשהו.

ובמס' תמורה בפ' כל האסורין מוכח הכי, דקא מקשי ומ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנייה לחוד ואיסורי אכילה לחוד פי' דהתם קתני הרובע והנרבע וכו' דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן אלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כהם והכא במתני' לא קתני אלא איסורי הנאה ומפרקי' כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האיסורין לגבי מזבח דדמו להו אלמא מתני' איסורי הנאה קתני וה"ה לאיסורי אכילה שדינן כן וה"נ משמע בריש פ' התערובות.

ובירושלמי (ה,יב) למה לא תנינן עמהם נבילה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני' אלא שאסור בהנאה ונבילה מותרת בהנאה התיבון הרי חמץ בפסח חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהם כרת.

ועוד יש לי ראיה מההיא דגרסי' בפ"ק דביצה וכ"ת ביצה חשיבא ולא בטלה הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל וכו' והא מתני' דכל שדרכו למנות דבר שבמנין ואיסורי הנאה קתני דומיא דמתני' וחד תנא נמי קתני לתרווייהו כדאיתמר בשמעתין וא"כ ביצת טריפה אמאי לא בטלה אפי' למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא ש"מ כל שדרכו למנות ואיסורי הנאה אוסרין בהנאה וכל שדרכו לימנות ואיסורי אכילה אוסרין באכילה וכדפרישית.

ומסתברא דהתם מתני' ר' מאיר היא דתנן התם במס' ערלה מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כולן ידלקו דר"מ וחכמים אומרים יעלו שר"מ אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים ר' עקיבא אומר שבעה וכו'.

וליכא למימר דהני דמתני' תשיבי טובא ודמילששה דברים דרבנן חדא דהא לא חזינן כל הך חשיבותא לשער נזיר ולצפורי מצורע וטובא תשיבי חבילי תלתן מינייהו ועוד דגרסי' בפרק כל התערובות גבי חטאות מתות ושור הנסקל וחביריו ששנוין שם ונתבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו למנות שנינו מא"ל דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאוריית' וכו' רב אשי אמר אפי' תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בעלי אלמא כל כי הני דבר שבמנין הוו ולא לשש' דברי' דרבנן ואפי' שור הנסקל דודאי אכולהו מקשי' מדלא איתמר בגמ' חטאות מתות וליבטיל ברובא ועוד מדלא מוקמינן לכולהו בשוורים גדולים דחטאות מתות וכבשים קטנים נמי עדיפי מצפורי מצורע והכא הא קתני חולין שנשחטו כדקתני התם חטאות מתות.

וכיון דסתם מתני' כר"מ ש"מ הילכתא כוותיה ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בכל שדרכו למנות בדידיה ומשמע נמי דהני מכל שדרכו למנות הן ולרב פפא תנא דליטרא קציעות היא ולא דייקינן עלה בגמ' מידי משום דמתוקמא כי ההיא דהיא בת ביקתא.

ומיהו לרב אשי י"ל דמילתא פסיקא קתני הך מתני' דאי צפורי מצורע חיים הם בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אפי' לרבנן ואי מתים מוקמינן להו כשבשלן והן ראויין להתכבד בהן לפני האורחין וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכה הראויה מיתוקמי במתני' דגיד הנשה וכדמוקמי' לה בירושלמי לעיל.

חבית בחבית מותר. כתב הר"א ז"ל דה"ה לשאר כל האוסרין בכל שהן שאע"פ שהם אוסרין בהנאה מפני חשיבותן ימכרו כולן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן.

וי"א שלא אמרו כן אלא בחבית פתוחה אבל בסתומות שהוא דבר חשוב לרבנן דערלה אוסרת כולן ואין להם תקנה אפי' בסתם יינן, ודברי הרב ז"ל נראין.

וכבר כתבנו בפ' כל הצלמים דה"ה בשאר כל איסורי' דשרי רשב"ג אפילו כגון יין ביין וקי"ל נמי כוותיה ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין אלא מיהו צריך להזהר מן הדברים הנקחים מן העכו"ם שלא למוכרן להם שמא יחזרו וימכרו אותן לישראל כמ"ש שם.

ומסתברא חבית בחבית שאם נפלה א' מהם לים מותרין בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר כל איסורין שבתורה דקי"ל כרב דאמר בפ' כל התערובות טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה א' מהם לים הגדול הותרו כולן דאמר האי איסורא נפל וה"ה לחבית כדר"ל דאמר התם חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה א' מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל ואצטריך דר' נחמן ואצטריך דר"ל וכו'.

ולפום פשטא משמע שאפילו באכילה תלינן להיתר ושרו דהא תלמוד כל היכא דאיכא למיחש לחבית דאיסור הנאה ואכילה כי הדדי נינהו ועוד חבית דתרומה לאו חיסור הנאה הוא ושרי לה וכן בחבית של יין נסך.

ומיהו לפי דעתנו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי י"ל דדוקא שנפלה לתוך ס' דמדינא בטל וה"נ בתרומה למאה ובע"ז ברבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור וכיון שנפלה א' מהן לים הותרו דתלינן לקולא אבל לפחות מס' כיון דאיכא נ"ט בתערובתן ואפי' בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא שלא אמרו [אלא] לתלות תערובות החמורות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא וה"ה לדבר שבמנין אבל נותני טעמים אינן בטילין בנפילה.

ודוקא שנפלה מאיליה אבל ליטול אחד מהן להוליכה לים המלח אסור ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרי' במבטל איסור לכתחילה.

ואיכא נוסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא ואע"ג דפליג עליה רב יוסף הילכתא כרבא, וזה גירסת הר"ם הספרדי ז"ל.

שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (ד,ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחד לתוכן ואבדה אחד מהן ר"ש בן לקיש אמר ספיקן בטלי ברוב ר' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודה ר' יוחנן שאם רבה מהן על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב ומשמע ודאי דהילכתא כר"ל דהוא אמרה להא שמעתא בגמ' דילן ולא פליג עליה ר' יוחנן הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש דאמרי' שאני אומר בדרבנן ושם אמרו בירושלמי דלכתחילה אסור כמ"ש וא"ת.

ומ"ש רש"י ז"ל דחתיכת נבילה כיון דלאו איסורי הנאה היא בטלה ומשליך א' מהן לכלבו ואידך שרו באכילה תמהני עליו שכל איסורין שבטלו אינן צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה כגון תרומה וחלה מפני גזל השבט והכי איתא במשנה מס' ערלה (ב,א).


דף עד עמוד ב[עריכה]


הא דתנן גת של אבן שזפתה עכו"ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף. פי' ואח"כ ינגב אוקימנא בגמ' בשלא דרך בה אלא ששהא שם יין למתק את הזפת ואפ"ה בעיא ניגוב.

וטעמא דמילתא, משום דגת לא לדבר שמכניסו לקיום דמיא כדקתני עלה ולא לדבר שאין מכניסו לקיום דמיא לפי שמשהין בו את היין מקצת ארבעה וה' ימים למתק את הזפת ודרכן נמי להחליף שם יין ב' וג' פעמים עד שיעבור מרירות הזפת לגמרי ולפי' בשל עץ צריך קילוף וניגוב ושל אבן מגו דשיעא טובא ולא מפלי מינה זיפתא סגי לה בניגוב בלא קילוף והא דתניא בגמ' ושל עץ ושל אבן ינגב כשאינה זפותא אוקימנא דדרך ומתוך שמשהין שם הענבים והיין כל ימי הבציר כל זמן שהיין בתוכו ותדירי נמי בחמרא כל יומא ומ"ה בעי ניגוב.

אבל שאר כלים של עץ שאינן מכניסן לקיום בהדחה בעלמא סגי להו דלא גרעי מחצבי שחמי ופתואתא דבי מכסי דסגי להו בשכשוך כדאי' בפ' אין מעמידין ותניא נמי לקמן דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון צלוחיות וכוסות מדיחן ואע"נ דברייתא בכלי מתכות לא מצינו הפרש בין כלי מתכות לכלי עץ ואבן ובסמוך נמי תניא הדפין והלולבין והעדשי' של נסרי' מדיחן ולא מדיחן ולא גרעי הני משאר כלי' של עץ שאינן מכניסן לקיום ואפילו שאין להם בית קבול הרי עומדין ביין ועוד שהעדשים כלי קיבול הן ולפי' קראו' בתראי' ואפ"ה סגי להו בהדחה ואין לחלק בין עץ ואבן ומתכת בין שתחלת תשמישן ביד עכו"ם בין שתחיל' תשמישן ביד ישראל אבל בשל חרס הוא דאיכא לאפלוגי כדאמרי' בפ' אין מעמידין גבי כסי וכדפרישית התם הילכך כוסות של עץ סגי להו בהדחה אלא שהר"א ז"ל הצריכן ניגוב, ואין לדבריו טעם.

וכלי עץ ואבן שהכניסן לקיום לא נתפרש לי בגמרא דינן שאפשר לומר שהגת והמחץ לדברי חכמים כשמכניסן לקיום דמו ואפ"ה סגי להו בניגוב וא"נ לאו מכניסן לקיום הן מיהו נקיט הני בניגוב וה"ה לכולם שאין צריכין יותר והיא גופה קמ"ל ברייתא ולא מצינו עירוי לכלי עץ.

ואם תשיבני נודות שבפ' אין מעמידין יש לי לומר כלי עור ככלי חרס דמו לענין יין נסך ואפילו בשאין מכניסן לקיום אבל בכלי עץ לא שמענו יותר מניגוב ודייקא נמי דקתני ומודה ר' בקנקנים של עכו"ם שהם אסורים כלומר אף ע"פ שנחלק בגת ומחץ שהן כלי חרס לעשות דינן ככלי עץ מודה הוא במכניסן לקיום שהם חמורים יותר משל עץ (ואלמא) [ואילו] היה דין כל כלי שמכניסו לקיום בקנקנים [כקנקנים] אינה הודאה מדיןהטענה שעדיין אינו מחמיר בשל חרס יותר משל עץ ומיהו טעמייהו בשל חרס לאו משום מכניסן אלא משום שתחלת תשמישן ביד עכו"ם וה"ה לשאין מכניסן לקיום לגמרי בין שאינו כן כסבריה דרבי [פי' – דמ"מ אינם ניתרים בשכשוך] ולעולם לא אמרו בכלי עץ ואבן ומתכת במכניסן לקיום צריכין עירוי, ולא מצאתי לה חבר במה שכתבתי ואנו תולין דינינו באילנות גדולים.

ונמצא עכשיו שכלי עץ ועור ואבן ומתכת שאין מכניסן לקיום בשכשוך בעלמא סגי להו וזהו הכשר הקל שבהן מכניסן לקיום אפילו עמד יין של איסור לפי שעה צריכין עירוי וזהו הכשר חמור שבכולן מכניסן ואין מכניסן כגון הגת והמחץ והמשפך ינגב וזה הוא הכשר בינוני וכולן אין בהן הפרש בין שתחלת תשמישן בשל איסור או בשל היתר כלי חרס תחלת תשמישן בהיתר ואין מכניסן לקיום משכשכן ומותרין מכניסןלקיום אפי' תחלת תשמישן בשל היתר ואפילו נשתמ' בהן עכו"ם באיסור לפי שעה צריכין עירוי ומכניסן ואין מכניסן החמירו בחרס כאלו מכניסן לקיום וצריכין הכשר גדול ואם היה קרקע קשה ואין מכניסו לקיום דינן כשל עץ דהיינו חצבי שחמי כדפרישית וכל כלי פשתן דינן כשל חרס ושל צמר כשל עץ ושל שער אין בולעין כלל ובהדחה סגי להו כדאמרינן ברווקי דארמאי ודקולי וחלתא שתשמישן תדיר ואינו תדיר כמחץ ומשפך ולפי' אמרו של צמר מנגב כדין מחץ של עץ ושל פשתן מישן כדין מחץ של חרס וה"ה שמוכשרין בעירוי ושל שער לא הצריכו כלום אלא הדחה לפי שאינו בולע כדאמרינן בעלמא אין סחיטה בשער ודינן בהגעלה פירשתי בפ' אין מעמידין.

עוד אמרו בשם ר"ת ז"ל נעוה ארתחו היינו בשפיכת מים רותחין עליהם ודייק מינה דעירוי ככלי ראשון הוא ואפילו קערה שנתנוה ביורה רותחת ונאסרה שם מכשירין אותה בעירוי.

ועוד הביא מן הירושלמי שאמרו בשבת בפ' כירה (ג,ה) מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהם מלמעלן ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדה אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והא תני אף ככלי נחשת אית לך מימר כלי נחושת בולע מהו לערות עם הקלוח א"ר חנינא בריה דר' הלל מחלוקת דר' יונה ור' יוסי וכו' ש"מ דלר' יונה מיהא עירוי ככלי ראשון הוא.

ועוד הביא ממה שאמרו בפסחים דמוגלשין ע"ג הקמח פטורה מן החלה אלמא חליטה היא דעירוי מבושל הוא והקשו עליו והא קי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר וכיון דתתאה גבר עירוי ודאי אינו מבושל ופירשו דהתם כגון נטף מרוטבו על החרס שקילוחו נפסק אבל במקום עירוי שקילוח כלי ראשון אינו נפסק מבשל הוא אלו דברים מצאתי בתוספות בשם ר"ת ז"ל. ועוד האריכו.

ואני תמה א"כ למה אמרו יורה קטנה לתוך יורה גדולה ושאלו ויורה גדולה מאי ורב עקביה דחכים כולי האי אמאי לא עירה עליהן רותחין וכבר פירשתי שאין ראיה מן הגת מפני שהוא מוכשר בניגוב ולא גרע עירוי מאפר או ממי זתים וכ"ש שיש לפרשה ארתחי על האור בשל אבן ומתכת.

וענין הירוש' שהביא, קושיא הוא עליו לפי שהם הקשו על ר' יונה דאסר בתבלין ועירוי ככלי ראשון הוא כמתמה ופריקו חייליה דר' יונה מן הדא דכיון דרבי רחמנא עירה לתוכו רותח והצריכו מריקה ושטיפה דאלמא בלע טפי ש"מ מבשל הוא קצת וגבי תבלין בשבת אסור ודחי לה מעיקרא שלא ריבה אותו [אלא] בכלי חרס שהוא קל ליבלע והדר מייתי לה מכלי נחשת דרבי רחמנא עירוי כבשול לבליעה וחזרו ושאלו מהו לערות תבלין עם הקילוח והיינו ודאי לדברי המתיר שאלו לדברי האוסר אפילו תבלין מלמטן אסרנו והשיבו שהיא המחלוק' שלדברי המתיר אינו אסור אלא בכלי ראשון ובסוף שאלו ר' יצחק בר גופתא בעי קומי ר' מונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר [וחלב חייב משום מבשל. א"ל כההיא דאמר זעירא איזהו חלוט ברור, כל שהאור] מהלך תחתיו, ופירושו ברור שר' יצחק בר' גופתא בעי בכלי ראשון נמי דהיינו באלפס וקדירה שהעבירן מרותחין דמתני' אם עבר ועשה חייב הוא משום מבשל או לא ופשט ליה שהוא פטור אבל אסור שאין בישול בשבת אלא באור מהלך תחתיו.

וכך אמרו בירושלמי (ה"ב) מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר ר' כאן היד שולטת בו כאן אין היד שולטת בו א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ש"מ הרחקה דדבריהם הוא ואעפ"י שריבה הכתוב אפי' עירוי גבי קדשים התם משום בלוע הוא שאפי' אתה עושה עירוי ככלי ראשון לבשל תבלין שניתנין לתוכו מ"מ מה שעירה מכלי ראשון לכלי שני לא נתבשל בב' כלל אלא דרבי רחמנא בלוע בלא בישול כדאיתא בפ' דם חטאת (זבחים צה,ב).

למדנו דברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו דהא איתמר התם בדידן [ר"ל תלמודא דידן, שבת מ"ב ע"ב] מלח אינה כתבלין ובכלי ראשון נמי לא בשלה וה"ה לבשר כדאיתמר עלה צריכא מילחא בשולה כבשרא דתורא אלמא אין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו ואפי' לתבלין ולדברים הקשים בבשול אפי' לכתחילה מותר דלאו בישול הוא כלל.

ונ"ל שלא הוזכרו אלא בדברים הנאכלים כמות שהוא חי [אבל בדברים שאין נאכלים כמות שהוא חי] אין בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו ולא יהיה הכלי הזה של ברזל הקשה שנבלע מן האור מהלך תחתיו נוח לפלוט מן המלח והבשר.

והוי זהיר בדבריך שכל כלי ראשון האמור בשבת הוא שהעבירו אותו מרותח מע"ג האור ונקרא כלי ראשון [ומה] שהזכירו בגמר' בהגעלה הוא ראשון ממש שהאור מהלך תחתיו שאלו יורה שהעבירה מרותחת ונתן לתוכה יורה קטנה אסורה היא ואין צריך לומר עירוי והיינו דקאמרינן ברותחין ובכלי ראשון ולא קאמרינן בכלי ראשון סתם והיאך ר"ת ז"ל מביא משבת להגעלה וכל שכן שאין לנו ראיה לפסוק (כרבינו) [כר'] יונה וכ"ש תתאה גבר אפי' נטף מרוטבו על החרס בקלוח אינו נפסק שכן בטלאים שמנין עושין כן.

ומעתה בין קמח ע"ג מוגלשין בין מוגלשין ע"ג קמח אין פטורו משום בישול אלא כיון שנעשו כעין גובלא והוכשרו לאכילה בכך שהרבה עושין ואוכלין כן נפטרה לא גרע מעיסת כלבים או ממעשה אלפס.

ושם אמרו בירושלמי (חלה א,ד) איתא חמי נחלטה כל צרכה ב"ש מחייבין לא נחלטה כל צרכה ב"ש פוטרין ופריקו שני תלמידים שנו אותה כדאמרי' נמי בגמרא דילן. (ואמריתו) [ואמרינן תו] איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו [א"ר יוסי אפי' האור מהלך תחתיו] מכיון שהוא עתיד לעשותו (בכך) [בצק] חייב וכל זה ראיה לדברינו.

ולפי (דעתו) [דעתי] לענין גיעולי עכו"ם לא נחנק אדם מעולם דטהרת כלי מדין מקרא מלא דבר הכתוב דכבולען כך פולטן וכל שנאסר באור מהלך תחתיו אין מכשירין אותו בכלי ראשון שהעבירו אותו מרותח מע"ג האור ואצ"ל בעירוי.

תמו חי' מס' ע"ז להר"מ ן' נחמן בעזרת אדון שמים אב הרחמן