עבודה זרה סח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ור"ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר איתיביה רב חגא לעולא יין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי אמר עולא חגא לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן תיובתא קא מותיב הכא במאי עסקינן כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחם נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור ור' יוחנן אמר בפוגם מעיקרא מחלוקת איבעיא להו בפוגם מעיקרא מחלוקת אבל השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת תיקו אמר רב עמרם אפשר איתא להא דר' יוחנן ולא תניא לה במתניתין נפק דק ואשכח (דתניא) שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי להחמיץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות ת"ש שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחימצו אסור רבי שמעון מתיר נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה או של כלאי הכרם אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי וכי תימא ה"נ
רש"י
[עריכה]שאינה ראויה לגר - שהסריחה אלמא מדאפגים בטל איסורה:
סרוחה מעיקרא - מוכת שחין מחיים דהואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם:
מחלוקת - דר"מ ור"ש:
בפוגם מעיקרו - משעה שנפל לתוכו:
והא הכא דפוגם מעיקרא הוא ופליגי - דקתני אסור לרבנן:
ר' יוחנן - אדעולא אתא לאיפלוגי:
איתא לדר' יוחנן - דמוקי פלוגתייהו בפוגם מעיקרו:
שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה - כראוי ואח"כ נפל של תרומה או של כלאי הכרם אסור:
ור"ש מתיר - שהחמיצה יותר מדאי ונפגמה:
והא הכא - דהאי שאור משעה שנפל ביה פגמה שהרי מחומצת כבר וקאסר ר"מ:
וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות - של תרומה הלכך חימוץ דיותר מדאי אע"פ שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוע עיסות אחרות:
שאור של תרומה ושל חולין שנפלו - ביחד לתוך העיסה ויש בכל אחד כדי לחמץ וחימצוה יותר מדאי לפוגמה:
ר"ש מתיר - שפגמוה:
נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור - הואיל ומשביחה בתחלה אע"פ שחזר והועיל לפוגמה כשנפל שאור של חולין אחריו ושניהם פגמוה הוי משביח ולבסוף פגם ואסור ולקמן פריך אם כן רישא נמי ר"ש הרי השביח של תרומה עם של חולין תחלה:
נפל של חולין - וחימצה:
ואחרי כן נפל של תרומה - דהיינו פוגם מעיקרו אסור ור"ש מתיר:
תוספות
[עריכה]הוי כעיקר וכ"ת להאי גופיה איצטריך דטעם כעיקר דמגיעולי עובדי כוכבים יליף ר"ש דטעם כעיקר כדאמר לר"ע פרק אלו עוברין א"א לומר כן דאי יליף ר"ש מגיעולי עובדי כוכבים טעם כעיקר א"כ תקשי לר"ש משרת דכתב רחמנא למה לי דהא לא איצטריך לטעם כעיקר כיון דמגיעולי עובדי כוכבים יליף לה ר"ש ואין לומר דאיצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כדאמר התם פ' אלו עוברין לר"ע ולעולם [[יליף מגיעולי עובדי כוכבים טעם] כעיקר דלמאי איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור אי כשאוכל כזית מטעם האיסור הנבלע [בהיתר היינו טעם כעיקר אי] בחצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפי ומשו"ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן לר"ש דאמר כל שהוא למלקות וא"כ למ"ל היתר מצטרף לאיסור אלא ש"מ דמודה ר"ש דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית כך דקדק הר"ר שמואל מאיור"א והר"ר יקר מקינו"ן דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר כל שהוא למלקות הא פר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לא תמצא איסור כלל [בטל] לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טעם כעיקר לר"ש מגיעולי עובדי כוכבים כך דוחה הר"ר יקר ומורי הר"ר פרץ מקיים פירוש הר"ר שמואל ואומר דדיחוי הר"ר יקר אינו כלום דודאי מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דבלאו צירוף נמי כל שהוא אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים א"כ חשוב הטעם הנבלע כאילו היה בעין ואם כן כיון שאילו היה מן האיסור בעין היה מיחייב בכל שהוא לר"ש הכי נמי כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר ותדע דהא כיון דאר"ש כל שהוא למכות בכזית לרבנן אם כן כך לי כל שהוא לר"ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עליה אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כל כך מן ההיתר הבלוע איסור שאכל כזית מטעם איסור הבלוע בתוכו מיחייב עליה כאילו אכל הכזית איסור בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ ה"ה כל שהוא לר"ש דכשאכלו בתערובת טעם מיחייב כאילו אכלו בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ אי טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא אצטריך לר"ש משרת כלל דלהיתר מצטרף לאיסור לא איצטריך דהא מכל שהוא מיחייב בטעם כאילו היה בעין כדפירשתי וא"כ (היכי קא"ל) משרת דכתב רחמנא ל"ל דכתיב גבי נזיר לר"ש אי גיעולי עובדי כוכבים לטעם כעיקר משום דלא פגם כלל אלא ע"כ דקסבר ר"ש דקדירה בת יומא פגמה פורתא והשתא ניחא הכל דלא מצי ר"ש למילף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים דחידוש הוא כיון דפגמו אפילו פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטעם כעיקר ומה שדחה הר"ר יקר ממה שפר"ת לקמן מההיא דערלה והכלאים דבסמוך דלא אר"ש כל שהוא למכות במידי דתערובת רק בדבר שהוא בעין אומר מורי דלק"ל מידי דר"ת לא דיבר רק בתערובת שיש לו להתיר להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות או בדבר לח היכא דליכא טעמא כגון דאיכא ס' דכל מקום דשייך ליה ביטול לאו אמר ר"ש כל שהוא למכות דהא לא עדיף כל שהוא לר"ש מכזית דרבנן וכי היכי דכזית דרבנן מתבטל ברוב ביבש ובס' בלח ה"ה לר"ש כל שהוא דהא רחמנא אמר דליבטיל אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם דטעם לא בטיל כיון דטעם כעיקר א"כ ה"נ מיחייב בכל שהוא לר"ש כשהוא בתערובת כיון שיש בו טעם כאילו היה בעין כדפי' כן נראה למורי [וע"ע תוס' שבת פט:
ד"ה אסורין ותוס' מעילה יח. ד"ה תני]:
אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם. והשתא צ"ל לעולא דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי דלעיל דנבלה דא"כ לא הוי מיסתבר לחלק בין השביח ולבסוף פגם לפגם מעיקרו אלא בסברא פליגי ר"מ סבר כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה וחל איסור עליה שוב אין לו היתר גם כי פגם אחרי כן ור"ש סבר כיון דהשתא פגמא הוא שרי:
אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבלה דר"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא אבל לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף אסורה ור"ש מוקי לה אפילו לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף שרי אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וי"ל דלא דמי השביח ולבסוף פגם דהכא לההיא נבלה דלעיל דהכא י"ל השביח בשעת התערובת שבשעה שנפל האיסור לתוך ההיתר היה נותן טעם לשבח ולבסוף פגם אותו טעם המעורב שם כגון נתן לתוך גריסין צוננין והרתיחן וע"ז קאמר ד"ה אסור כיון דמעיקרא היה נותן טעם לשבח וחל עליה איסור אבל ההוא דנבלה דלעיל דפליג ר"ש ושרי כשהיא סרוחה עכשיו אע"ג דמעיקרא לא היתה סרוחה מ"מ בעודה נבלה נפגם ושריא:
או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. וא"ת היכי מספקא ליה בהא א"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן לא כר"מ ולא כר"ש דר"מ אסר כל פגם ור"ש מתיר כל פגם וי"ל דסבר לה כר"ש בחדא בפגם מעיקרו וכר"מ בחדא בהשביח ולבסוף פגם:
תיקו. ואע"ג דלקמן פשטינן לה מברייתא דבפגם מעיקרא פליגי השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור מ"מ עלתה להם בבית המדרש בתיקו ושוב פשטוה וכי האי גוונא אשכחנא בנדה בפרק המפלת (דף כה.) גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול כו' [וע"ע תוס' לעיל נג. סוף ד"ה או דלמא]:
ראשונים נוספים
וכ"ת הכא נמי כדשני ליה עולא בשהשביח ולבסוף פגם. [תימא דהו"ל לאתויי רק ברייתא דנפל של תרומה תחלה דמוכחא] ע"כ בפוגם מתחילתו מחלוקת ול"ל לאתויי הך ברייתא.
אמר ר' זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ כמה עיסות אחרות: ואף על פי כן התיר ר' שמעון, דמכל מקום פוגם הוא עכשיו לגבי עסה זו, והעסה חשובה יותר מן המחמצת, ונותן טעם לפגם קרינן ביה.
ואם תאמר לדברי ר"ש, אי נמי למאי דסבירא ליה לרב עמרם מעיקרא דכל מאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם מותר אית ליה דר"ש דמתיר בזו, אם כן חומץ של גוים שנפל לתוך יין כשר אף על פי שיש בו כדי נתינת טעם יהא מותר, דהא נותן טעם לפגם הוא החומץ בתוך היין והיין חשוב מן החומץ, והוה ליה חומץ לגבי יין כשאור לגבי עיסה. יש לומר דחומץ ויין שני מינים נינהו וכל אחד ראוי בפני עצמו, ואיכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא שצריך לו למקפא, ואיכא דניחא ליה בחמרא ולא ניחא ליה בחלא, והילכך כשנותן טעם ביין לא קרינן ליה פוגם, דמה שפוגם ביין משביח בחומץ, אבל בשאור ועיסה אינו כן, דכל עצמו של שאור אינו צריך אלא לחמץ בו את העיסה והעיסה עיקר, אם כן כשמפסיד טעמא של עיסה פגם הוא ופוגם קרינן ליה, זו היתה סברת רב עמרם וזאת היא סברתו של רבי שמעון, אבל תנא קמא סבירא ליה דאפילו שאור נמי לגבי עיסה הוה ליה כחומץ לגבי יין, והואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות משביח לו בכך ואיכא דניחא ליה בהכי, הילכך אסור, כן נראה לי.
סרוחה מעיקרא לא בעיא קרא: פירוש סרוחה מעיקרא שהיתה מוכת שחין מחיים קודם שבאה לכלל נבלה ולאיסורא הוא דאמרינן דלא בעיא קרא דהא מאיסה טובא וטעמו פוגם מעיקרא אבל לטומא' בעיא קרא כדאמר רבי יוחנן במסכת כריתות ובמסכת חולין כתבתיה בפרק המקשה בסיעתא דשמיא והלכתא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אבל קדרה דלאו בת יומא שריא מדאורייתא ואפילו לכתחיל' וחכמים אסרוה לכתחילה אבל בדיעבד מותרת ואם בשל בה במוי' קנסינן ליה ואסרינן לה עליה וקדרה בת יומא דאסירא מדאורייתא ואפילו בדיעבד דוקא דידעינן בה דהות בת יומא אבל ספקא מותר בדיעבד דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן כדאיתא בסוף מכילתין.
איבעיא להו בפוגם מתחלתו מחלוקת כו': ואם תאמר ותפשוט לן מדרבי יוחנן גופיה דאמר לעיל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין כו' דאלמא השביח ולבסוף פגם אסור לדברי הכל ולא התירו במשנתינו דאתיא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו. ויש לומר דההיא לאו הכרחא היא דדילמא רבי מאיר ורבי שמעון בתרויהו פליגי ורבי יוחנן למיפסק הלכה אתא ולומר שלא סתם לנו התנא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו אבל בשהשביח ולבסוף פגם הלכה כרבי מאיר.
שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות: פירוש ומשום הכי לא חשיב רבי מאיר פגם. ואף על גב דאמרינן לעיל השתא מיהא הא פגמה דילמא ההיא לרבי שמעון אמרינן לה אי נמי דשאני התם דלא חזיא למידי אבל הכא דחזיא לחמע בה לא חשיב לה רבי שמעון פגם אבל רבי שמעון מתיר דסוף סוף לגבי עיסה זו פגם הוא כשנתחמצה יותר מדאי ולא חזיא למלת' דאינה ראויה לאכילה.
ואיכא למידק ומאי שנא מחומץ שנפל לתוך היין ונותן בו טעם שהוא אוסרו לדברי הכל משום דחזי למילתא אחריתי כלומר לצרכי חומץ ויש לומר דשאני התם דחומץ גמור חזי למילתיה ומין בפני עצמו הוא ואיכא דניחא ליה בחלה טפי מחמרא וחומץ לא חשיב דבר פגום כלל מה שאין כן בעיסה זו דלכולי עלמא פגו' היא בעצמה ואינה מין בפני עצמו ועיסה מחומצת קרו לה ומיהו רבי מאיר מדמי לה בדינא לההיא דחומץ כיון דחזיא למילתא אחריתי כך תירץ מורי הר"שבא נ"ר ויפה כיון.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
ור' מאיר ההוא מבעיא לי' למעוטי סרוחה מעיקרא ראיתי מקשים דהכא חזי' דר' יוחנן ס"ל כר"ש דאמר נטל"פ מותר וא"כ מבעיא לי' למידרש קרא כדר"ש דאמר נבלה הראוי לגר שמה נבלה ולאו למעוטי סרוח' מעיקר' כדדרי' ר"מ ובפ' הלוקח שלישי דבכורות אמרי' גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ור"י אמר אפילו טומאה חמורה עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה כו' עד ואידך דהיינו ר' יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא הרי שדורש המקרא כר"מ ומתרצים דאיסור אכילה לחוד וטומאה לחוד באיסור אכילה דריש לי' כר"ש ובטומאה דריש לי' כר"מ עיין בקונטרסי בפ"ג דבכורות:
ותלתא בבי דקתני בגוה למה לי בשלמא בבא דסיפא קמ"ל דבפגום מעיקרא מחלוקת פירש המורה תלתא בבא דרישא היכא דנפלו כאחת דאשמעי' פלוגתא. מציעתא נפל של תרומה תחלה סיפא יין שנפל לתוך העדשים ואינו נ"ל
כח גוי מדרבנן הוא ההוא דנפיק לבראי גזרו בי' רבנן דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן מ"ש במהדורא קמא שאין עיקר הניסוך אלא בשיכשך ידו בתוך הכלי ולא כשמערה ממנו אינו כלום שכבר הוכחתי למעלה בשלהי פ' ר' ישמעאל ובפ' אין מעמידין שעיקר הנוסיך היא לערות מכלי אל כלי אלא ה"פ כח גוי מדרבנן הוא דכל כמה לא שמעיני' דנתכוין לנסך מן הדין להיות מותר דהא קיי"ל סתם מחשבה נכרי לע"ז לא אמרי' ועוד דהוי שלא בפני ע"ז אלא חומרא דרבנן הוא דאמרי' דילמא ניסך והילכך בההוא דנפק לבראי גזרו בי' רבנן אבל בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן:
אמר להו רבא להנהו שפוכאי אי שפיכתן חמרא לגוים לא תשבקו גוים לסייע בהדיינו דילמא מישתלותו ושדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכחו אסור. פי' המורה פועלם ישראל רגילים לערות יין מכלי אל כלי מפני השמרים או מפני שהכלי רע ומחמיץ היין ואינו מתיישב בלבי שנראה לפי פירושו שהיין היה של גוים וא"כ מה היה חושש דקא אתי מכחו נו"ל לפרש זה כדפרישית ההוא דלעיל דהוה שפיך חמרא לגוים ה"נ מוכרים היו יין לגוים בקנקניהם ושופכין אותם מן הקנקנים לנודות חדשים שלהם ודמי היין היו מותרין שקודם שנעשה יי"נ נתחייבו ליתן להם דמי יין כשר אבל אם היו הגוים מערין היה נאסר בכחו של גוי והו דמיו דמי יי"נ וכך מצאתי שפירש ר' חננאל זצוק"ל כי שפכיתו חמרא לגוים לא ליקרב גוי לסייע לנו בנשיאת הכלי של מדה דילמא מישתליתו ושדיתו לי' לההיא כלי של מדה עלי' ונמצא הוא השופך יין וכיון דאתי מכחו נאסר לכו למישקל דמי' דנאסר קודם שיקנהו הגוי בכליו:
פיסקא יי"נ אסור ואוסר בכל שהו ראשון ראשון בטל פי' המורה ומותר בהנאה ומשמע הא בשתיה אסור ואינו נ"ל דבטל לגמרי משע ואפילו בשתיי' שרי ואי קשיא ממאי דאמרן בפ' ר' ישמעאל אגרדמים גוי שקדר במניקות והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ומסיק התם דחסרו אפי' בהנאה ואמי לימא דבטל דהא איסורא דנפל לגוהיתרא הוא נ"ל לומר דר' יוחנן ל"ג והחזירו לחבית אלא על שיורי הכוס קאמר דאסירי בהנאה משום מגע גוי:
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ דבמינן כל שהו ושלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרבנן דאמרי אפילו מין במינו בנ"ט וכולהו סתמי אתו כרבנן מאי דתנן בפ' כיסוי הדם ובפ' כל הזבחים שנתערבו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו היא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו היא מים. ובפ' גיד הנשה תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אלמא אע"פ שהוא מין במינו הוי בנ"ט אבל בטלבל וביי"נ מודו רבנן דמין במינו כל שהו' יי"נ כדתנן הכא יין ביין כל שהוא וטבל כתנן בפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתווך העיסה של ארז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אסור כל שהו' במינו ושלא במינו בנ"ט ואי קשיא והרי שביעית נמי תנן בפ"ז דשביעית זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כ"ש השביעית אוסרת כל שהו במינה ושלא במינה בנ"ט וכיון דגם שביעית אוסרת כל שהו במינה הו"ל למימר חוץ מטבל ויי"נ ושביעית חשובה הא אמרי' בפ' הנודר מן הירק ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני. והקדש. וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחל' וערלה וכלאי הכר' נתנו בהם חכמי' שיעור אמרו לו והלא שביעי' אין לה מתירין ולא נתנו בה שיעור אמר להן בד"א לביעו' אבל לאכי' בנ"ט וראיתי שר"ת השוה התרומה לטבל ואמר דשמעי' לי' לר' יוחנן דבתרומה נמי אית לי' מין במינו במשהו דאמר ר' יוחנ שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינו בטל דחד טעמא הוא דכי היכי דאמרי' גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא דחיטה אחת פוטרת את הכרי וזה איני נ"ל כלל להשוות התרומה לטבל שהרי. בפירוש שנינו בפ"ב דערלה שהתרומה מין במינו במאה אם אינו נ"ט ובשאינו מינו בנ"ט ואע"פ שאין בו מאה כדכתבית לעיל במה"ק אלמא לא אמרי' בתרומה מין במינו כל שהוא אלא במאה ואין טעם התרומה דומה לטעם הטבל שהטבל חט' אחת פוטרת כל הכרי שהי' טבל אבל התרומה אחרי שהוקבע' לשם תרומ' אין לה מי שיתירנה הילכך אין דינם שוה ושתי כוסות שמזגן דקאמר ר' יוחנן סילק את מינו נמי שאינו מפני שבמינו הי' צריך א' ומאה ולא כל זהו כדאמר ר"ת ואם נסלק את מינו המים שבשתי הכוסות יבטלו את יין התרומה מפני שאין בה בט"ט במים שבשתי הכוסות ולאולם תרומה במאה משערין אותה אפילו במין במינו ורבא ואביי לא מיירי אלא בטבל ויי"נ ולא בתרומה:
ותנז נמי הכי א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהו במינו כו' ה"ג ולא תניא נמי הכי דמשנה הוא בחלה כדכתבית לעיל ואחרי שאמר תניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל חזר ואמר ותנן נמי הכי שגם במתני' תנן שהטבל אוסר כל שהו במינו:
פיסקא אלו אסורי ואוסרין כל שהן כו' עיין בהלכ' י"ט דספר לקט שביארתי שם דכל היכא דאמרי' אוסרין בכל שהן הנ"מ למיזל להתם ולמיסב חד מנהון דכיון דלא בוטל הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפיק לבראי שרי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:
פפיסקא גת של אבן כו' ת"ר הגת והמחץ והמשפך פירש המורה מחץ כלי שדולין בו היין מן הבור לחביו' ואינו נ"ל מדתנן בפ"ב דכלים הטהורין שבכלי חרש טבלה שאין לה לבזבז כו' עד וחביות של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ והתם משמע דמחץ הוא הבור שלפני הגת ומשקעין חבית של חרס בשוליו כדי שיהי' מיצוי היין שבבור מתקבץ שם ויהא נוח ליטלו משם ולא היא ופתרון המורה עיקר דהכי תנן בפ' בתרא דמסכת טהרות הי' זולף במחץ אלמא כלי שדולין בו היין מן הבור הוא וכך יש לפרש נמי חבית דפונה בשולי המחץ שהי' רעוע וחיקו בחבית זו שהדביק בשוליו:
פיסקא הלוקח כלי תשמיש מן הגוי כו' אבעי' להו משכנתא מאי ראיתי מקשים אמאי לא פשיט משכנתא מפרק כל שעה פלוגתא דר"מ ורבנן אם הרהינו אצלו דישראל מגוי אי קני משכון אי לא קני ונ"ל לתרץ דהתם בדין תורה מיירי דאי קנה עבר בבל יראה ואי לא קנה לא עבר אבל הכא טבילה מדרבנן הוא וי"ל דכיון שפעמים שמחליטה לו הצריכוה טבילה כלקוח:
לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא פירש המורה שבישל בה הגוי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם ומיכן ואילך לישתרי אפילו לכתחלה ואינו נ"ל דע"כ ל"פ אלא בדיעבד ולאסור התבשיל כדתני וכולן שנשתמש בהן אבל להשתמש בהן לכתחלה אע"פ שהוא נטל"פ אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומתני' וברייתא סתמא קתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להגעיל יגעיל ואע"פ שאינן ב"י צריכין גיעול להתירן להשתמש בהן אבל אבל מיהו אין איסורן מדאורייתא אלא מדרבנן:
יורה קטנה לתוך יורה גדולה מאי כמה אנשים גדולים ראיתי שנושאים ונותנים בזה יש אומרים שצריך להגעיל את היורה גדולה תחלה קודם שיגעיל בתוכה כלים קטנים שאם לא יגעילנה מקודם הפליטה שלה של איסור חוזרת ונבלעת באותן הכלים וי"א שלאחר שהגעיל בתוכה את הכלים צריך הגעלה מפני שבלעה את פליטתן אבל הכלים אינן בולעין את פליטתה דכל זמן שהן טרודין לפלוט אינן בולעין ויש שהן מתירין משום נ"ט בר נ"ט ונסתבכו באלה הדברים מאוד וטורח הוא עלי לכתוב כל דבריהם ומה יש להשיב עליהן אבל הנכון בעיני זה הוא אע"פ שהיורה אסורה מותר להגעיל בתוכה כלים אך אם ינקוה יפה שלא תהי' מלאה זוהמא ואותו הגיעול שהיא פולטת הוא מתבטלת במים עד שהמים הן מותרים לשתיי' וכיון שבטל הגיעול במים אין בו כח לאסור את הכלים שכשהן בולעי לא הגיעול לבדו הן בולעין אלא המים שהגיעול מעורב בהן והרי אותן המים מותרים בשתיי' וכן נמי הגיעול שיצא מן הכלים נתבטל במים וכשבולעת היורה הגדולה מן המים בולעת שהגיעול מעורב בהן ולא הגיעול לבדו ואותן המים הן מותרין בשתיי' הילכך אם הוגעלה היורה תחלה א"צ הגעלה פעם שנית וכן מותר להגעיל כלים אחר כלים ואין לחוש שהגיעול של ראשון יבלע בשני שראשון ראשון שהוא יוצא הוא בטל במים ואע"פ שנחה היורה מרתיחה אין בכך כלום שכבר הגיעול נתבטל במים ומה שחיזרין ובולעין היתר גמור בולעין ולא איסור כפי מה שביארתי בפ' כל הבשר במה"ק:
והסכין שפה והיא טהורה אמר ר"ה ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות אמר רב כהנא בר יהושע לאכול בה צונן כי הא דמר יהודא כו' פי' המורה שפה לוטשה באבן של נפחים מוצ"א בלע"ז שפה לשון שופינא ליפ"ו בלע"ז ונועצה אע"פ ששפה וי"א שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמרן בפ' כל שעה לענין חמץ בפסח ואינו נ"ל מה שפירש המורה ונועצה אחר ששפה דהא מעשה דשבור מלכא דמייתי מינה ראיי' אין שם אלא נעיצה ולא שיפה כדכתבית במהדורא תנינא וגם מה שפירשתי שם דלפרושי אתא ר"ה למתני' דמאי שפה נועצה אינו נראה לי דשפה לא משמע אלא שישופנה במשחזת או באבן הנפחים כדמתרגמינן ואכח אותו ושפית יתי' בשופיא אבל מה שפירש המורה שהשיפה אינה מטהרתה אלא לאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין קשיא לי טובא ואינו נ"ל בעיני מפני שפשט המשנה אינו מוכח כן דהכי תנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להטביל יטביל להגעיל יגעיל באור ילבן השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע מתוך דברי המשנה שכמו שההגעלה והליבון מטהרים את הכלים אפילו לאכול בהן דבר רותח הה"נ השיפה מטהרת את הסכין אפילו לאכול בה דבר רותח שהרי דין כל הכלים שנה ופסק כיצד היא טהרתן וכפי מה שמתפרשים הכלים דרישא ומציעתא מתפרשת נמי הסכין דסיפא מאי אלו לאכול בהן רותחין אף הסכין נמי לחתוך בה רותח דסיפא דומיא דמציעתא ורישא קתני דהא סתמא תני והיא טהורה דמשמע לכל כדמשמע רישא ומציעתא ומש"ה נטהרת בשיפה ולא הצריכה הגעלה כשאר כל הכלים מפני שכל הכלים יש להן בית קיבול הילכך בולעין הרבה וצריכין הגעלה אבל הסכין שהיא פשוטה ואין שמושה אלא בחתיכה בשיפה סגי שהשיפה מסירה מעלי' כל קליפה העליונה שהאיסור דבוק בה ועוד שדרך הסכין לשופה ואין דרך הכלים לשופן מש"ה תנא שיפה גבי סכין ולעולם בשיפה בלבד היא נטהרת מכל מה שבלעה ע"י חתיכה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בגמרא לאכול בה צונן נ"ל לפרש דרב הונא דאמר נועצה עשר פעמים בקרקע קשה לאו אשפה דמתני' קאי אלא מימרא בפ"ע היא ול"ג ונועצה בוי"ו אלא נועצה בלא וי"ו וה"ק נועצה עשר פעמים ונטהרת בכך ואתא רב כהנא לפרושי מילתא דר"ה דהאי דאמר ר"ה דבניצה נטהרת דווקא לאכול בה צונן כמעשה דשבור מלכא אבל לאכול בה רותח צריכה שיפה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בפ' כל שעה והילכתא אידי ואידי ברותחין נ"ל שחילוק יש בין סכין לסכין דה"ג בירושלמי בהילכתין ר' אבא בשם ר' יהודא הדה דתימור בסכין קטנה אבל בגדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו שיהא מתיז נצוצות פי' ר' אבא אמתני' קאי דהאי דתנן שפה והיא טהורה דווקא בסכין קטנה דלא חזיא אלא למיחתך בה ולא חזיא לצלות בה ההיא דנטהרת ע"י שיפה אבל סכין גדולה שפעמים שצולין בה בשר כמו שפוד אינה נטהרת אלא ע"י ליבון כמו שפוד ואסכלא והכי תניא בתוספתא דע"ז הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ובוודאי דהנהי סכינין בגדולין מיירי דומיא דשפודין שפעמים שצולין בהם ובהילכתא קמייתא דחולין דאמרינן שליבנה באור בסכין גדולה דחזיא לצלות בה קאמר דאפילו לחתוך בה אסור עד שילבננה ויטהרנה כהלכתה וההיא דפרק כל שעה דבעיא מיני' רבינא מרב אשי הני סכיני דפיסחא היכי עבדי להו בסכינין גדולין מיירי דפעמים שצולין בהן עיסה ושופדין בהן כעין שפוד ומשום דאקשי' מתני' דע"ז אמתני' דזבחים דהכא תנן מלבנן והתם תנן השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין ופריקו בה תרי פירוקי ר"פ האי קריר והאי לא קירר ורב אשי פריק האי התירא קבלע והאי איסורא קבלע בעיא מני' הני סכיני דאשתמש בהו כולה שתא בחמירא היכי מטהרינן להו לפיסחא. וברישא אהדר לי' פרזלייהו בנורא משום דקריר ודמי לסכיני הגוים כטעמא דרב פפא ולסוף הדר בי' וא"ל והילכתא אידי ואידי ברותחין כטעמא דידי' משום דהיתרא קבלע כדתנן בזבחים וכל זה בסכינים גדולים ששופדין ואופין בהן עיסה אבל לעולם בסכינין קטנים שמשתמשין בהן ע"י חתיכה בלבד בשיפה הן נטהרין כדתנן במתני' ואם הגעילן נמי ברותחין כ"ש שהן טהורין דכלי קיבול נטהרין ברותחין וכ"ש הפשוטין:
סליקו להו תוספת ע"ז
מהדורא קמא תנינא תליתאה ורביעאה נכללת בתליתאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה