עבודה זרה עב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אם יש בו עכבת יין אסור הא עכבת יין במאי קא מתסרא לאו בנצוק ש"מ נצוק חיבור תני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט דנצוק אינו חיבור לא פחסתו צלוחיתו תפשוט לך דאסור נצוק תיבעי ת"ש המערה מכלי לכלי את שמערה ממנו מותר הא דביני ביני אסור ש"מ נצוק חיבור אי נצוק חיבור אפילו דגויה דמנא נמי ליתסר הא לא קשיא דקא מקטיף קטופי מ"מ נצוק חיבור ולטעמיך אימא סיפא את שעירה לתוכו הוא דאסיר הא דביני ביני שרי אלא מהא ליכא למשמע מינה ת"ש המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור תרגמה רב ששת בעובד כוכבים המערה דאתי מכחו אי עובד כוכבים המערה אפי' גוא דחביתא נמי מתסר כח דעובד כוכבים מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן אמר להו רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים קטפי קטופי אי נמי נפצי נפוצי אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עובד כוכבים לסייע בהדייכו דלמא משתליתו ושדיתו ליה עליה וקאתי מכחו ואסיר ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עובד כוכבים אנח ידיה אגישתא אסריה רבא לכוליה חמרא א"ל רב פפא לרבא וא"ל רב אדא בר מתנה לרבא ואמרי לה רבינא לרבא במאי בנצוק שמעת מינה נצוק חיבור שאני התם דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה"מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עובד כוכבים לא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא שרא להו למשתא בקנישקנין
רש"י
[עריכה]הא עכבת יין - דמשפך במאי איתסר הא לא נגע משפך ביין נסך משירד לתוך הצלוחית:
אלא בנצוק - שחיבר יין שבמשפך ליין שבקרקעיתה של צלוחית:
תני רבי חייא - במתניתיה להך מתניתא ומוסיף בה:
שפחסתו צלוחיתו - והכי קתני לה נטל המשפך ומדד לתוך צלוחית של עובד כוכבים והרי פחסתו צלוחיתו וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור דכיון שנתמלאת צלוחיתו עד שפחס היין בשולי המשפך שנתחבר ממש יין שבמשפך ליין נסך: ומקשינן כיון דהך דרבי חייא מתני' היא וקתני שפחסתו צלוחיתו הא לאו הכי שרי תפשוט דנצוק אינו חיבור:
ומשני לא שפחסתו צלוחיתו תפשוט לך דאסיר - והיא גופה איצטריכא לאשמועי' דלא תימא הא נמי דמיא לנצוק ולא תיתסר אבל נצוק תיבעי לך ומהכא לא דייקי בה התירא דהא גופא איצטריך:
המערה מכלי אל כלי - סלקא דעתיה בישראל עסקינן:
דמפסוקי פסוקי - קוד' שירד הקילוח לתוך כלי העובד כוכבים יפסוק ראש הנצוק מכלי העליון דהשתא ליכא חיבור מידי אבל דביני ביני דמיחבר ע"י נצוק אסור לקלטו מן האויר לשתותו וה"נ מחבית לבור ומה שבבור יין נסך:
דגואי לא גזור רבנן - והלכה כרב ששת שאין אדם חלוק עליו ואם שפך עובד כוכבים הכלי מותר מה שנשאר בכלי:
קטופי - שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העובד כוכבים ואי נגע מקמי דליפסוק ראש העליון תו לא מהני קיטוף דאיתסר לה בנצוק דס"ל נצוק חיבור וכן הלכה:
נפצי נפוצי - יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עובד כוכבים כי היכי דלא ליהוי נצוק:
שפוכאי - פועלין ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי:
ושדית ליה עלויה - שמא הניחו את כל הכלי שמערין ממנו ביד העובד כוכבים והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון:
גישתא ובת גישתא - היינו דיופי דגרס בעירובין (דף קד.) חותכין שני קנים בשיפוע ומדביקין ראשיהן מלמעלה ושניהן פונין למטה (כזה) ומניחין אחד מן הראשין בחבית מליאה עד שמגיע לשוליה וראש קנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושמטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח ויין עולה מאליו כולו מחבית לחבית:
אנח ידיה אגישתא - נגע בראש זה המקלח:
לכולי חמרא - אפי' מה שבכלי הראשון:
אגישתא ובת גישתא גריר - שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהויא לה כחבית אריכתא:
קנישקנין - כלי רחב ויש לו שני קנין או שלשה יוצאין מצידו ונמשכין ועולין כנגד גובהו וכשנותנין יין בפיו מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות בו ביחד וכאן קורין לו קרוגל"א מפני שמוקף קנים כמחולות הללו (קנישקנין) (שריא) לשתות בה ישראל ועובד כוכבים ביחד שכל זמן שזה מוצץ אין יין שנוגע בפי עובד כוכבים חוזר למטה: וה"מ דקדם ופסק ישראל כו':
תוספות
[עריכה]אם יש בו עכבת יין אסור. וא"ת למה לי עכבת יין תיפוק ליה משום משפך גופיה דאמר לקמן (דף עד:) דבעי ניגוב ותירץ ר"ת דלקמן מיירי במשפך של חרס דבלע טפי והכא בשל עץ דלא בלע כולי האי ושוב חזר בו ר"ת ופי' דהכא והתם בשל עץ אלא דלקמן מיירי בשל עץ שמיוחד לתשמישו של עובד כוכבים ובלע טפי ולכך בעי ניגוב אבל הכא מיירי שהמשפך של ישראל ולכך לא בעי ניגוב דלפי שעה לא גזרו ביה רבנן ומשו"ה נקט דוקא שיש בו עכבת יין אע"ג דלקמן (שם) קאמר גבי קנקנים דלפי שעה גזרו בהו רבנן התם כדמפרש טעמא משום דמכניסן לקיום אבל גת ומחץ ומשפך שאין מכניסן לקיום לא בלעי כולי האי:
פחסתו צלוחיתו תפשוט לך. וא"ת פשיטא דאסור כיון דפחסתו צלוחיתו וי"ל דאשמועינן חידוש דאף על פי שאין היין נשאר כלל במשפך אפ"ה אסור: כחו של עובד כוכבים דרבנן בההוא דלבראי גזרו רבנן דלגואי לא גזרו. מכאן שאם היה היין כשר בתוך כלי אחד ונטל העובד כוכבים את הכלי מבחוץ ושפך מן היין לחוץ ולא נגע ביין מה שנפל חוץ לכלי אסור אבל מה שבתוך הכלי מותר כדאמרינן הכא דלגואי לא גזור רבנן: אמר להו רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים מקטפי קטופי. פרש"י שיפסוק ראש העליון של נצוק מכליו של ישראל קודם שיגיע ראש התחתון לכליו של עובד כוכבים דאם הגיע ראש התחתון לכליו של עובד כוכבים קודם שיפסוק ראש העליון מכליו של ישראל תו לא מהני קיטוף דנצוק חיבור ופסק רש"י כרב הונא דאמר נצוק חיבור מדסבר רב חסדא הכא כוותיה ומעשה רב אבל ר"ת פסק דנצוק אינו חיבור ואע"ג דרב חסדא ס"ל דנצוק חיבור מ"מ הא רב ששת דבתרא הוא טפי אמר דנצוק אינו חיבור מדמוקי מתניתין בעובד כוכבים המערה לעיל וכן מר זוטרא דבתראה הוא אמר לקמן קנישקנין שריא וקנישקנין חשיב נצוק אע"ג דאינו עולה אלא ע"י מציצה דדמי לגישתא ובת גישתא דחשיב ליה לקמן נצוק מדפריך תלמודא עליה ש"מ נצוק חיבור אלמא גבי גישתא אע"ג דאין היין עולה אלא ע"י מציצה ואין סופו להתערב מאליו כשאר נצוק אפילו הכי חשיב ליה נצוק ה"ה נמי קנישקנין ועוד מדתני ר' חייא כשפחסתו צלוחיתו אלמא דקסבר דנצוק אינו חיבור ואע"ג דקאמר נצוק תיבעי לך לא הוי אלא דוחק ותירוצא בעלמא ועוד מביא ר"ת ראיה דנצוק אינו חיבור מדפריך תלמודא בכל דוכתין ש"מ נצוק חיבור משמע דקשה לתלמודא לאסור בנצוק ועוד דרב הונא דדייק דנצוק חיבור מההיא דהנצוק והקטפרס ומשקה טופח כו' ודייק רב הונא מינה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חיבור הא לענין יין נסך הוי חיבור ולענין משקה טופח ע"כ אין דיוק זה אמת דהא בפרק ר' ישמעאל (לעיל ס:) משמע דלענין יין נסך בעינן טופח על מנת להטפיח גבי ההוא עובד כוכבים דאשתכח במעצרתא כו' אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח כו' וכי היכי דאין הדיוק אמת לענין משקה טופח כדפי' ה"ה לענין נצוק נמי אינו אמת דהא בהדי הדדי תני להו ועוד מדבעי לעיל (דף נז:) גבי מלתא דרב הונא דגרגותני ש"מ נצוק חיבור מאי קבעי הא רב הונא דאמר בשמעתין נצוק חיבור אלא ש"מ דרב הונא הדר ביה והשתא במקום שיש הפסד גדול יש לסמוך על דברי ר"ת להתיר מגע עובד כוכבים ע"י נצוק אבל בהפסד מועט יכול להחמיר כדברי רש"י אמנם אם משך יין מן החבית לתוך כלי שיש בו יין נסך אם יש בחבית ששים מן היין שבכלי: שיש בו נסך ודאי מותר אפילו למ"ד נצוק חיבור דהא לא גרע חיבורו ע"י נצוק מאליו מאילו היה כולו מעורב בחבית שהיה אז בטיל בששים כסתם יינם כמו שפר"ת ונצוק דמיתסרי היכי דמי כגון שהיה היין מקלח מן החבית ובא העובד כוכבים ונגע בקילוח שהוא הנצוק כי האי מיתסר למ"ד נצוק חיבור ומכל מקום היכא שיש הפסד מרובה סמכינן אפסק רבינו תם: אמר להו רבא לשפוכאי כי שפכיתו חמרא לעובדי כוכבים לא ליקרב עובד כוכבים ולסייע בהדייכו כו'. והלכך יש להזהר בישראל שופך יין מחבית לכלי אחר שלא יסייע העובד כוכבים אא"כ ישראל אחר שמסייע הרבה עמו וכשהיין מקלח מן הגיגית או מן החבית בעגלה לתוך הכובא והעובד כוכבים מגביה את העגלה כדי שיקלח היין יפה יפה זה היה מעשה ולא היה ר"י רוצה לומר לא איסור ולא היתר ומ"מ נראה דכיון דבלאו הכי נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שע"י כך הוא מקלח יותר יפה א"כ מותר דהוי מסייע שאין בו ממש אבל יש ליזהר כשנשאר היין בכובא והעובד כוכבים מטה בכובא בסיוע נער קטן ישראל דהוי מסייע שאין בו ממש כדאמרן.
ראשונים נוספים
הא דתרגם רב (אשי) [ששת] בגוי המערה, ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן: כתב עלה רש"י ז"ל בפירושיו: דהלכתא היא דלא מצינו מי שחלק על רב ששת בהא, ואם שפך הגוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי. וכן דעת קצת גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל, וכן כתוב בספר המאור (כט, א בדפי הרי"ף): ומסתברא הכי משום דרב פפא בתרא הוא, נראה שבספרי רבנו בעל המאור ז"ל גריס תרגומא רב פפא. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דתרגם רב ששת היינו משום דסבירא ליה דניצוק איו חבור, ומשום קרקוש נמי לא מיתסר, כדאמרינן (ס, א) לגבי כובא חסירא דאין דרך ניסוך בכך, הילכך למאי דסבירא ליה בניצוק דאינו חבור שפיר קאמר דמאי דמשתייר בגויה שרי אפילו בשתיה, אבל אנן דקיימא לן דניצוק חבור, על כרחין כלו נאסר, דאף על גב דגוי לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי, מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור אפילו בהנאה. ושמא דעתו של רש"י ז"ל לומר דכחו של גוי קל הוא שהקלו בו חכמים לומר שאינו עושה ניצוק בשפיכתו.
ומיהו מה שכתב כאן הראב"ד ז"ל דמה שנשאר בפנים מדין ניצוק אסור אפילו בהנאה, צריך עיון, דאטו מי נגע ביין שבפנים, דיו לניצוק שיהא כמעורב, ותערובת יין ביין מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו כרבן שמעון בן גמליאל (עד, א), ועוד שהוא ז"ל נראה מתוך דבריו דסבירא ליה כעובדא דעד ברזא דרב פפא (נט, ב) דהלכתא הכין, ואם כן מברזא ולתחת היכי משתרי אפילו בהנאה, דכיון דאותו שעד ברזא שוכב עליו לא גרע מנצוק, ואפילו הכי מברזא ולתחת שרי בהנאה, אלא דקשיא לי הא דאמרינן לעיל (עא, ב) סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קניא, יין נסך לא הוי עד דמטה ארעיתא דמנא, שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא למאן דאמר נצוק חבור אסור אפילו בהנאה, דהא אמר להו רב ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו. ויש לומר דהכי קאמר ליה שמע מינה נצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, והכל מכלל השאלה.
וכן יש לי לומר גם בהא דאמרי ליה לרבא במעשה דבת גישתא שמע מינה ניצוק חבור, וההיא ודאי כיון דקאמר טעמא דכוליה אגישתא גריר, על כרחין אפילו בהנאה אסרו דהוה ליה כאלו נגע בכוליה, וכאלו נגע בשולי החבית דכוליה אסור בהנאה, וכמעשה דברזא דרב פפא דאמרינן עד ברזא אסור, כלומר אפילו בהנאה, ואפלו הכי אמר ליה לרבא שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא לכאורה נצוק חבור אפילו ליאסר בהנאה. לא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה שמע מינה ניצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, אבל קושטא דמילתא ודאי אפילו למאן דאמר ניצוק חבור מותר בהנאה, כן נראה לי. ויש מי שאומר דאפילו נגע גוי ממש בכוונה בקלוח היורד דאסור בהנאה ימכר כלו חוץ מדמי מגעו בלבד, דנצוק כתערובת חשבינן ליה ולא כגוף המגע. ומיהו מסתברא ודאי דאי נגע בקלוח היורד מן הברזא כל מה שהוא נגרר אחר הקלוח אסור אפילו בהנאה כמו שכתבתי ועיקר.
ונראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו (תמים דעים סי' טו) דדוקא בגוי המערה מכלי אל כלי שאינו הולך לאבוד הוא שנאסר הכל, אי נמי אם הולך לאבוד על ידי ישראל או על ידי גוי אחר ובא גוי זה ונגע בו, אף על פי שהיין הולך הוא לאבוד אסור, אבל אם גוי זה עצמו שופך לאבוד אינו נאסר, דהוי ליה כזורק מים לטיט (לג, א) ובטליה מחשיבותו ושויא מיא בעלמא.
ומכלל זה אתה שומע כי כל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר, אף על פי שהיין הולך ממנו לאבוד [בין] מאליו בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר (הולך ממנו לאבוד), ובא גוי ונגכע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי, מאי טעמא גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסיך ליה, וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דניזיל לאיבוד כמעשה דידכו, ודוק ותשכח במילי דשמעתא כולה דאיהו מילי תריצן וברירן למאן דמסגי באורחא כבישא ותריצא, עד כאן.
הא דאסר רבא בגישתא לכולי חמרא, ודייק עליה רב פפא ומכל מקום במאי בניצוק ואהדר ליה רבא שאני התם דכולה אגישתא ובת גישתא גריר: נראה דלאו למימרא דסבירא ליה לרבא בניצוק דלא הוי חבור, אלא דאינהו הוו בעו מניה דרבא טעמא דמילתא מאי היא, ואי אתיא דוקא כמאן דאמר ניצוק חבור או אפילו כמאן דאמר דניצוק לא הוי חבור, ואהדר להו דלכולי עלמא אמרה למילתיה, משום דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, כן נראה לי.
תרגומה רב ששת בגוי המערה כו': כחו של גוי דרבנן בעלמא הוא פירוש דאף על גב דמגעו גם כן מדרבנן וגם סתם יינו מכל מקום יש במגעו כעין יין נסך של תורה אבל כחו לגמרי הוא מדרבנן ואין כיוצא בו ביין נסך על הרוב שאין הרוב מנסכין אלא במגע וחומרא יתירה הוא שהחמירו בכחו מפני חשש מגעו. הילכך מאי דנפק לברא גזרו ביה רבנן מאי דגואי לא גזרו ביה רבנן.
כתב ר"שי ז"ל הלכה כרב ששת דאין אדם חולק עליו ואם שפך גוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי עד כאן גם הרב בעל התרומות כר"שי ז"ל וכן דעת גדולי התוספות וכן פסק הר"ז הלוי ז"ל וכן הדברים נראין ומיהו דבריו של רש"י ז"ל תמהין היאך יהא מותר מה שנשאר בכלי דהא איהו ז"ל פסק דנצוק חבור כדאיתא בסמוך. ונראה כי דעתו ז"ל דכחו של גוי מדרבנן בעלמא הוא ואפילו תימא דגזרו במאי דנפק לברא איסור הנא' במאי דקאי לגואי כשם שלא גזרו בו משום כחו כך הקלו שלא לגזור בו משום נצוק לבראי אי נמי דהכא בגוי המערה בשכירות ומתעסק במלאכתו דאפילו במאי דנפיק לבראי אין לדון בו אלא איסור שתיה בלחוד וכיון שכן אינו אוסר בנצוק כלל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל.
ולדברי האומרין דכחו של גוי אפילו בכונה אינו אוסר בהנאה כל שכן דאתיא הא כפשוטה שפיר אלא שאין זה דעת ר"שי ז"ל כמו שכתבנו בפרק ר' ישמעאל ולדברי האומרים דנצוק אינו חבור אין אנו צריכין לכל זה ויהא הלכה כרב ששת לגמרי ומכל מקום כן הלכה לפי מה שביארנו וכבר כתבנו בפרק אין מעמידין בס"ד שאם שפך הגוי מן היין במקום שהולך לאבוד הרי היא כזורק מים לטיט ולא נאסר מה שבכלי כלל לדברי הכל.
אמר להו רב חסדא להנהו סבוואתא כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפו קטופי אי נמי נפיצו נפוצי: אומ' מורי הר"א הלוי ז"ל דרב חסדא לאו משום דפשיטא ליה דנצוק חבור אמר הכין אלא מתוך שהיתה הלכה רופפת היה מזהיר לעשות כן לכתחלה לסלק נפשם מכל ספק.
ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא כו': עד שמע מינה דנצוק חבור פירוש דהא לא עדיף מנצוק שכבר הוא מופרש מן החבית ועדיף מברזא.
א"ל שאני הכא דסליק חמרא הגושתא ובת גושתא גריר: פירש ר"שי ז"ל שהרי עולה מאיליו והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהויא ליה כחבית אריכתא עד כאן ור' מאיר ז"ל גורס שאני התם וכתב הוא ז"ל לפי הגירסא ההיא דעובדא דנצוק אתא למדרשה והוו סברי רבנן למיפסק דנצוק חבור ומייתו ראיה מהא דרבא ואמר להו שאני התם דכוליה חמרא הגושתא ובת גושתא גריר עד כאן ולפום פשטה היה נראה דרבא סובר דנצוק אינו חבור ושאני גושתא ובת גושתא כדמפרש ואזיל אלא שיש לדחות דה"ק להו שאני הכא ולכולי עלמא שרי זה.
אמר מר זוטרא קנישקניז שריא כו': ואמרינן דרבה בר רב הונא שרא לדברי ריש גלותא למישתי ביה ואיכא דאמרו דאיהו גופיה שאתי בקנישקניז והא דרבה בר רב הונא איתא בפרק במה אשה יוצאה לענין שלא גזרו בו משום חורבן ומיהו מכיון דמייתי לה תלמודא הכא סתמא נראה שלענין אסור יין הוא והיה מתיר לשתות בו עם הגוי ואיהו נמי עביד בה עובדא ולמדו משם אגב גררא דלית בה משום צער חורבן בית והמקדש כדאיתא התם והקנישקניז הזה פר"שי ז"ל והגאוני' ז"ל שהוא כלי רחב שיוצאין קנים מצדו שנים או שלשה בפי מה שהוא ונמשכין ועולין למעלה כנגד גובהו וכשנותני' יין בפיו מתמלאין כל הקנים ויכולין הרבה בני אדם לשתות ביחד וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפיו של זה חוזר לכלי והתירו לשתות בו עם הגוי כל היכא דקדם ישראל ופסק אבל קדם גוי ופסק אסור לשתות אחרי כן כי בפסיקתו של גוי חזר היין שבפיו לתוך הכלי וגוי עושה יין נסך בפיו ותימא גדול הוא לדברי הפוסקים ז"ל דניצוק חיבור היאך אפשר להתיר ולא יאסר מה שבכלי מחמת נצוק וכבר טרח הר"אבד ז"ל בפירושיו לפרש זה וסוף דבריו אמר ולבי מגמגם עלי לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח היתרו גדול ואם בתשובת שאלה טרח לצייר זה ואמר חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקניז ועליתי ממנה כו' וכבוד ראשו מונח במקומו כי עדין לא עלה ממנה כמו שיראה העומד בדבריו ויש אומרים שהקנים הללו עומדין בראשו של כלי ופעמים שמתמלא הכלי והם ריקנין אלא שעולה על ידי מציצה וכי הא שאין ראוי לירד דרך הקנים דגם אינו עולה אלא במציצה והם שותין בקנים ריקנים גריע טובא מנצוק.
וזה הנכון שבכל הפירושים לשיטה זו והוא דעת הר"ם הלוי ז"ל אבל מורי הר"א הלוי ז"ל היה אומר דמאן דשרי קנישקניז ודאי סובר דנצוק אינו חבור ואפילו לכתחילה והא דלא דייקינן עלה שמע מינה נצוק אינו חבור משום דהא סברא דבתראי היא דקמו המילתא ואמימרי דקמאי ולא אשכחו בה מאן דאסר מדינא ומשום כבודן של ראשונים שהיו מפקפקין בה סתמוה ואפשר עוד שלא גזרו נצוק אלא במגע יד שהוא דרך נסוך ולא בזה שהוא בפה שאין דרך רוב המנסכין בכך והיה אומר ז"ל שכן דעת רבו הר"מבן ז"ל מהא דהכא אלא דמסתם סתומי ועוד היה אומר מורי הר"א הלוי ז"ל שאף דעת רבי אלפסי ז"ל כך הוא ולכך הביאה לזו ולההיא דגושתא ובת גושתא אחר דברי רב הונא והאמוראים האוסרים ולא פסק בה כלום וראו לחוש לדברי הראשונים ז"ל והאל ברחמיו יורנו דרך אמת.
מהדורא קמא:
אי גוי המערה אפי' גוא דחביתא נמי ניתסר פי' התינח אי מוקמת לה בישראל מערה לתוך כלי שיש בו יי"נ מצינא לאוקומה כגון דקא מקטף קטופי ומש"ה קילוח שיצא לחוץ אסור ודגוא דמנא שרי אלא אי מוקמית לה בגוי המערה וחשבת לאותו העירוי ניסוך א"כ כל מה שבכלי אסור מפני שניסך ממנו ואהדר כח גוי מדרבנן הוא כו' פי' עיקר הניסוך שישכשך ידו בתוך הכלי אבל כשמערה ממנו אין זה אלא כחו. ולא מיתסר אלא מדרבנן הילכך דבראי גזרו ביה רבנן אבל דגוואי אי לא איחבר ע"י ניצוק לא גזרו בי' רבנן עיין במהדור' תליתאה:
שאני התם דכולי' אגישתא ובת גישתא גריר פי' ולא דמי לנצוק שהוא תלוי על ידי אדם המערה ואין הקילוח בא מאליו ודמי לגישתא ובת גישתא ברזא דחביתא שכיון שנפתח הברזא הקילוח בא מאליו. ולישנא קמא דר"פ דאמר בפירקין דלעיל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי לית לי' נצוק חיבור ולית לי' סברא דרבא אפי' דאמר בתר גישתא ובת גישתא גריר ואע"פ שהשטה הזאת מוכחת דס"ל לרבא דנצוק לא הוי חיבור לא דחינן למימרא דרב הונא ודרב חסדא בהכי דלא שמעי' לי' בפירוש דס"ל הכי אלא רבותא קאמר דלא צריכנא לאידחוקי להני אלא אפי' למ"ד ניצוק אינו חיבור הכא מוד' דאסו' משום דגרי' אגישת' ובת גישת':
מהדורא תנינא:
לא פחסתו צלוחיתו תיפשוט [לך דאסור] ניצוק תיבעי לך שאין לדקדק דוקא פחסתו אסור הא נצוק שרי שיש לומר יותר הוא חמור הניצק מן הפחיסה מפני שמושפך מלא יין ועומד בפני עצמו ואינו מתערב עם היין שבכלי אלא בראש הדק של משפך וה"א יתן אצבעו על נקב המשפך מלמעלה ואותו היין שעומד בדקותו של משפך יאסר וכל מה שעומד ברחב שלו לישתרי אבל הניצוק יש לומר דכולי' הוי חיבור ואסור עיין ספר המכריע בערך ל"ז:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה