תוספות רי"ד על הש"ס/עבודה זרה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא קמא

דף כג עמוד א

פרק אין מעמידין

אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים כו' [האשה שנחבש' בידי] עע"ז ע"י נפשו' אסורה לבעל' פירש המורה חיישי' שמא נבעלת לאחד מהן ברצון ואמר ואית דמוקמי לה באשת כהן דמיתסרא באונס וראשון עיקר דבכתובות מוכח דבאש ישראל קאי וכלשון אחרון נ"ל דהא שבוי' דמיפקרי לה דהא לא מירתתי מידי ואפ"ה אינה אסורה אלא לכהן ולא חיישי' שמא נבעל' ברצון והה"נ הכא אינה אסורה אלא לכהן:

ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' ה"ה דאיכא לדיוקי הכי משבוי' דאפילו בדיעבד חיישי' אלא מסיפ' דההיא דייק לי':

ודילמא דכ"ע לא חיישי' לרביעה אי קשיא היכי מצינן למימ' דלא חיישי' א"כ שבוי' אמאי איחסרא לכהונה חשובה לרביעה דבהמה לא חיישי' דכולי האי לא מופקרי אבל לעריות חיישינן:

לא ס"ד דקתני וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות פי' אלמ' טעמא דר"א משום דחיישי' לרביעה הוא. ולית ליה לר"א גוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולית ליה נמי מקום שנהגו למכור בהמה דקה של גוים מוכרין אי נמי אית לי' לטעמא כדאמרי' לעיל מקום שאסור לייחד אסור למכור ומה שתירץ רב גוי חס על בהמתו שלא תיעקר לא תירץ אלא אליבא דרבנן דאית ליה לרבנן דחשידי לרביעה אבל מיהו בהמתן לא רבעי ור"א סבר אפי' בהמתן רבעי:

דף כג עמוד ב

אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה הכי גריס המורה ולפי גירסא זו משמע דלא גרסי' מ"ש בגמרות אלא מאי כו' והאי מאי אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא כו' והאי אלא סותר הסברא דחטאת קרייה רחמנ' דלעול' לא קריי' חטאת לענין שיהא לה דין קדשים דא"כ לא הוה מכשיר רבי שמעון ביוצא דופן ומש"ה רביעה פוסלת בה משום שהמום פוסל בה.וקשיא לי כיון דסתרינן דלא קריי' רחמנא חטאת א"כ מ"ט דרבנן דאמרו וקשיא לי כיון דסתרינן דלא קריי' רחמנא חטאת א"כ מ"ט דרבנן אמרו הקדישה ביוצא דופן פסולה מש"ה נ"ל דגירסא זו הכתובה בספרים אלא מאי כו' והאי מאי כו' גירסא דיוקא היא והבן פירושי' את סתרת לי דפרה לאו חטאת קריי' רחמנא ולא נאסרה הרביעה מחמת טעם זה. דאילו כן לא היה מתיר ר' משעון יוצא דופן אלא מאי קדשי מזבח היא מיפסל ביוצא דופן אלמה תניא הקדישה ביוצא דופן פסולה ור' שמעון מכשיר פי' כיון דטעמא דברביעה לאו משום חטאת הוא אלא משום קדשי מזבח עדיין אני קשה אמאי מכשיר ר' שמעון ביוצא דופן והיכי מצית למשמע מינה מדמסלי בה רביעה דפרה קדשי מזבח היא הכי קשיא לן אהאי טעמא הדקשיא לן אטעמא דחטאת ומהדר האי מאי אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא היינו דפליגו בה ר"ש ורבנן דרבנן סברי קדשי מזבח היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפילו ר' משעון מודה דפסול בה דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו כו' פי' בוודאי אי תלית טעמא דרבנן דרביעה פסלי בה משום דהיא קדשי מזבח ומש"ת פסלי נמי ביוצא דופן היינו דר"ש מכשיר ביוצא דופן משום דקסבר פרה קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה מודה משום דכתיב כי משחתם אלא אי אמרת דרביעה משום דחטאת קריי' רחמנא הוא א"ע היכי מצי ר' שמעון לאפלוגי אקרא ולאכשורי ביוצא דופן אלא לאו ש"מ לא קריי' רחמנא חטאת שיהא לה דין קדשים:

דף כד עמוד ב

ר' יוחנן אמר גבול יש לה כו' פי' ר' יוחנן כרב ס"ל והכי מתרץ למתני' כדתרצ' רב אלא דאוסיף עליו דבת שלש אינה נעקרת ומודו בה רבנן לר' אליעזר דאין לוקחין דה"ה לעז בת שנתה:

פיסקא לא תתייחד אשה עמהם כו' אמר רב ירמיה באשה חשובה עסקי' פי' חשובה יפה שמתוך יופיה אין הורגין אותה וליכא למיחוש אלא לעריות רב אידי אמר אשה כלי זיינה עמה פי' לא תדחק לאוקמה באשה יפה אלא כל אשה ואע"פ שאינה יפה כלי זיינה עמה ולא קטלי לה וליכא למיחוש אלא לעריות. מאי בינייהו בין למר ובין למר כל אשה אסורה להתייחד עמה ואפילו אם אינה יפה לרב ירמיה אסורה מום שפיכות דמים ומה למדנו מחילוק הטעמים שלהם איכא בינייהו אשה חשוב' בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים פי' היתה חשובה בין האנשים שהיתה בה גדולים ומתפחדים להורגה אבל לא יהתה חשובה בין הנשי שלא היתה יפה לרב ירמי' מותרת להתייחד דלשפיכות דמים ליכא למיחוש מפני שהיא חשובה בין האנשים ולעריות נמי ליכא למיחוש דהא אינה חשובה בין הנשים אבל לרב אידי דאמר כל אשה כלי זיינה עמה אסורה להתייחד משום עריות כך נראה לי פתרון שיטה זו ירושלמי ואין האשה בכלל שפיכות דמים א"ר מנא תיפתר בבריאה אמר ר' אבון אפילו תימא בכתושה יכולה היא אשה להטמין א"ע ולומר גוי' אני ואין האיש יכול להטמין א"ע ולומר גוי אני:

דף כו עמוד א

פיסקא בת ישראל לא תינק כו' אלא לעולם כדאפני' כו' אי קשיא היכי מצית למימר לר"מ ימול כותי ואל ימול ארמאי והא אמרי' בפ"ק דחולין דר"מ גזר על הכותיים להיות יינן יי"נ מפני שמצא להן דמות יונה בהר גריזים יש לומר דסבר רבי מאיר כרבי יוסי דאמר לא בעינן מילה לשמ' ואע"ג דיינם יי"נ לא חשידי אשפיכות דמים אי נמי יש לומר דהא ברייתא מקמי דגזזזר עליהן

דף כז עמוד א

ותרפאין ריפוי ממון אבל כו' הי' ר' ישמעאל אומר מנין שאם אומר לו לאדם עבוד ע"ז ואל תיהרג שיעבוד ואל יהרוג כו' ובפ' בן סורר ומור' אמרי' דפליג אדר"א דאמר כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים:

דף כח עמוד א

דרבי אבהו נמי רופא מומחה הי' נ"ל דמשום דהו' מומחה מש"ה הי' מתרפא ממנו כדאמרן לעיל אם הי' מומחה לרבים מותר ואפילו במינים בע"ז ומאי דתניא לעיל אין מתרפיאן המינים בע"ז ואפילו לחיי שעה כשאינו מומחה לרבים:

ירושלמי בר ברי' דרב יהושע בן לוי הו"ל בלע אחא חד בר נש ולחש לי' משמיה דישו בר פנטרי' ואנשם מי נפק אמר לי' מה אמר עילוי אמר לי' למילת פלון אמר ניח הוה ליה מיית ולא שמע דא מילתא והו"ל כשגגה שיוצא מלפני השליט ותו גרס' התם מעשה באלעזר בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא לרפאותו משום יש בר פלידרה אמר לו ר' ישמעאל אין את רשאי כו':

דף כט עמוד א

פיסקא ואין הסתפרין מהן כו' ירושלמי חד גיור הוה ספר והוה איסטרולי' והוה חמי באיצטרוליגי' דידי' דיהודאי שפכין אדעיה ולא הוה אלא מגיירת ' וכד הוה יהודי אזל בעי מספרה גביה הוה קטיל לה כונה קטיל רבי אליעזר ב"ר יוסי שמניס ר' יוסי ב"ר בון אמר שלש מאות ובסוף הרגישו בו חכמים ונתפללו עליו וחזר לשיאורו:

איכא בינייהו שפחות הפתרון הראשון שפירש בו המורה נ"ל והשני אינו נ"ל ועיין בפ' אין צדין ופ' אלו הן חלוקין בקונטריסי ושם פירשתי כלשון הראשון של מורה:

עב היין והחומץ של גוים כו' קשיא לי כיון דסתם יינם אסור בהנאה דילמה נסכי' ואלו נסכי' יש בו איסור תור' כדנפקא לן מיין נסיכם א"כ היאך אמרי' לקמן בפרקי דגזרו על יינם משום בנותיהן והא יינם דאורייתא הוא ומשום גזירת יי"נ הוא אסור דהא אפילו יין ישראל נאסר במגע גוי כ"ש סתם יינם והיכי תל' טעמא משום בנותיהן ופתן ושמנן דנאסרו משום בנותיהן אינם אסורין אלא באכילה ולא בהנאה וסם יינם הוא אסור אפילו בהנאה א"כ אין הטעם אלא משום גזירת יין נסך והיכי תלי טעמא משום בנותיהן עיין התירוץ בקונטריסי בפ' הכ לשוחטין דאי לאו טעמא משום בנותיהן לא הוה מיתסר סם יינם דא אמרי' סם מחשב נכרי לע"ז ולא הוה חיישינן דילמא נסכי:

דף ל עמוד א

אימת ישראל עליהן לא אמרינן ירושמי ר' זעירא הוה יתיב אכיל ברמשא אטעי בוצינא יהב ידי' על תימנתא אדלקין בוצינא אשכחין להון שפיפנא שהוא דומה לשערה כריך על תימנתא אמר לי' רשיעא לא הוינא זהיר לך:

דף לא עמוד א

תרוויהו כרבנן מ"ס כי פליגי רבנן עלי' דר"א בחותם א' כו' קשיא לי דהכ' פסקי' הלכה כר"א דאמר בחותם א' מותר בשתיי' ולקמן בפ' השוכר נמי אמרי' כי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לשחימה וכוותי' דר"א דלא חייש לזיופר האידנא מ"ט מיתבינן חמרא בי גוים אלמא דהלכה כר"א מכשיר בחותם אחד וסוגיא דשמעתא אזלי דאין היין ניתר אלא בחותם תוך חותם ולא בחותם אחד. דהכא ר"א ור' יוחנן סבירא להו בלישנא בתרא כרבנן ולא כר"א. ולקמן בהאי פירקה נמי אמרי' אמר רב חבי"ת אסור בחותם א' ושמואל אמר בי"ת אסור בחותם אחד אלמא יין בין למר בין למר אסור בחותם א' עיין לקמן בפ' השוכר ובפרקין במהדורא תליתאה:

ותרוויהו משום חתנות מיהו רב אחא עביד הרחקה יתירה קשיא לי אם נאסר משום חתנות היאך התירו לשתות בפתח החנות או בביתי' והרי הפת והשמן והשלקות שאסרו משום חתנות והן אסורין בכל מקום עיין לקמן בפ' השוכר:

פיסקא וחרש אדרייני ששתה ממנו בעכו. קשיא לי מ"ט דקא שרי בשתיי' אפילו רבנן לא שרי במתני' אלא בהנאה אבל בשתיי' לא דהא בלע מקנקנים דגוי ויש לומר דקסבר סם יינם איסורן הוא מדרבנן וכשהוא בעינו גזור רבנן. אבל בנותן טעם דידי' לא גזור רבנן מהדורא תליתאה:

ר' יוחנן ור' אליעזר חד שרי וחד אסר ירושמי מהו לסמך בו כרעי המטה ר"א אמר מותר ור' יוחנן אמר אסור:

פיסקא ועורות לבונין ירושלמי כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים ומוציא את לבה לע"ז כיצד היא יודע רב הונא אמר בשעה שהוא קורעה עד שהוא בחיים נצלל ונעגל לאחר שחיטה הוא נמשך:

פיסקא והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים מני ר' יהודה הוא דתניא ר' יהודא בן בירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל כו' פי' הו"ל למיתני והיוצ' אסור לחוד וה"א אסור בהנאה הוא דהא באיסורי הנאה מירינין למה לי למיתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לאשמועינן דמטמא באהל. ומש"ה אמרינן מני ר' יהודא הוא דטמא באהל אבל רבנן פליגי עלי' דאינה מטמא באהל אבל מידו רבנן דאסרוה בהנאה:

ההולכין לתרפות כו' גוי נמי ע"ז זבין ודמי ע"ז איכ' בהדי' קשיא לי דהא אמרינן לקמן בפ' השוכר דמי ע"ז ביד גוי מותרין עיין התירוץ במהדורא תנינא בפירקא קמא בה' עיר שיש בה ע"ז:

דף לג עמוד א

פיסקא נודות הגוים כו' באידנא דקא שדי נעשה כזורק מים לטיט פי' שאין דרך ניסוך בכך כשמשליכן לאיבוד והילכך ליכא למיחש לההיא נתינת גוי דא הוי ניסוך ומש"ה צריך שיהא ישראל עומד ע"ג שא יחליף הגוי אותו היין ביינו או שמא יגע בו קודם לכן ויאסר ואח"כ יפלוט טעמו ביין המשימין בו כך נ"ל פתרונו ודברי המורה לא נ"ל. ירושלמי וחש לומר שמא ניסך אמר ר' בא אינו מצוי לנסך ע"ג דבר מאוס מעתה אפילו אין ישראל עומד ע"ג איני אומר שמא החליף:

דף לד עמוד ב

פיסקא וגבינות [בית] אונייקי כו' במקצ' ספרים מצאתי כתו' הגבינ' ותינייקי ש גוים וכן כתוב בירושמי. אבל לפי דברי הגמ' שלנו דגרסי' אינייקי גרסי' והוא שם מקום ומ"מ אין לחלק בין גבינות הגוים הקיבה דמפסולת החלב הנשאר מאחר שמקפיאין אותו מרתיחין ועושין ממנו התינייקי ולפיכך מותרת אין לומר כן דא חילקו חכמים דבריהם וכשאסרו גבינות הגוים גם התינייקי אסרו וגם מטעם הקיבה יש לאסר' כמו שאסרנו הגבינה שאילולי טעם הקיבה שיש בה לא היה הפסולת מקפיא אע"פ שמרתיחין אותו והילכך טעם אחר יש לגבינה ולתינייקי. ובירושמי גרסי' תני אין לוקחין מעי דגים וקירבי דגים אלא מן המומח' הומוחה ואין לוקחין יין בסוריא אלא מן המומחה וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה טעמא דגמרא נפרש לקמן בגמרא מפני מה אסרו גבינ' הגוים פי' המורה לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה ואינו נ"ל דכיון דהמורה גורס בית אונייקי אשתכח דאפילו ר"מ לא אסר בהנא' אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר גבינת הגוים לא אסר אלא באכילה והילכך בין לר"מ בין לרבנן קא בעי לה:

והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבלה ואמר כהן שדעתו יפה שורפו חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין לא ידענא מי הוא זה שאמר שורפה חי' ולא הודו לו והיאך לא נתפרש שמו ופי' המור' אלמא מדית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת הטלה כפי'ש' בעלמ' היא ואינו נ"ל לומר דקיבה פירשא בעמא הוא דהא תנן בפ' כל הבשר כשר' שינקה מן הטרפה קיבתה אסור וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' ואוקימנה התם למתני' מתר חזרה דקיבת הנכרי מותר ומש"ה קיבת הטרפה מותרת והטעם כדתני מפני שכנוס במעים פי' שאינה נחשבת הקיבה כגוף הבהמה שנאמר היא וקיבתה נתנבלה היא וקיבתה נטרפה ותהי' הקיבה אסורה ככל בשר הבהמה או כחלב הכחל שלה אלא אמרי' חלב הקיבה כנוס במעי' הוא ומופקד הוא שם וכיון דינקא מן הכשרה היא מותרת וקיבת הכשרה שינקה מן הטרפה אסורה מפני שחלב הטריפה כנוס במעי' ואי הוה הקיבה פירשא בעלמא לא היתה אסורה ומדקתני שהוא אסורה ש"מ לא פירשא בעלמא היא אלא חלב גמור היא חשובה וה"נ תניא הם בפ' כל הבשר קיבה שבישה בחלבה אסור' כחל שבישו בחלבו מותר ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו ואי קיבה פירשא בעלמא היא אמאי אסורה אלא לאו ש"מ חלב גמור היא וכך פירש המורה ופסק הלכה בפ' כל הבשר דקיבה לאו פירשא בעמא אלא חלב גמור הוא וכיון שנתברר שהקיבה אינה פירשא בעמא א"כ טעם קיבת העולה שאין בה מעילה מפני שכנוס במעי' הוא שאינו נחשב החלב בגוף הבהמה שתחיל קדושה עליו אלא מופקד פקיד גבי' והילכך אין מעילה בחלב הקיבה דכי היכי דלא חשיב כגוף הבהמה גבי נבלה וטרפה לחול עליו איסור נבלה וטרפה כי היכי דחייל אחלב הכחל ה"נ לא חשיב כגוף הבהמה לחול עליו קדושת העולה ואי אמרת מ"ש קיבת הנבלה והטרפה מביצת הנבלה והטרפה שהיא אסור' דביצת הנבלה היא מחלוקת ב"ש וב"ה וב"ה דאסרי לה ומודים בנבילת טרפה שהיא אסורה. תשובה הביצה היא מגוף התרנגולת והילכך חשבינן לה כגופא ומשנתנבלה או נטרפה היא וביצתה נתנבלה או נטרפה אבל הקיבה אינה מגוף הבהמה אלא כנוס היא במעי' ממקום אחר הילכך מותר וכ"כ בירושמי מעשה בבניו ש ליהודה בן שמעון שביקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמרו ביצה גדולי גופה. קיבה ממקום אחר באת ובפ' כל הבשר מצאתי כתוב במקצת גמרות והילכת' אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשר' ורבי יצחק מפאז זצוק"ל גריס להאי פיסקא ופסק הכי:

מפני מה אסרו גבינת בית אינייקי מפני שרוב עגים של אותה העיר נשחטין לשם ע"ז ורבנן דשרי בהנאה משום דלא חיישינן למיעוטא והאי רוב עגלים מיעוטא היא כדמפרש ואזדו רבנן ור"מ לטעמייהו דרבנן לא חיישי למיעוטא ור"מ חייש למיעוטא ורבנן משוי לה כשאר גבינ' הגוים שאסור' באכילה ולא בהנאה:

פיסקא שאל ר' ישמעאל כו' אמר רבא תרווייהו תננהו כו' עד אלמא איסורי הנאה פירשן אסור פי' לאו דקיבה פירשא בעלמא היה דהא אוקימנה לעיל דלאו פירשה היא. אלא ה"ק כי היכי דקיבה מעלמא אתיא ולא מתילדא בהדי גוף הה"נ פירשא לא מיתסר בהדי גוף הבהמה מום דמעלמא קא אתי לה אבל ע"ז דניח' לי' [בנפחיה] אפילו פירשא אסור ודכוותי' אמרי' בפ' שור שנגח את הפרה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא ואין לומר שם שהביצה היא פירשא ממש דא"כ ביצת עוף טמא תהי' מותרת אלא כפירשא עושה אותה לומר שלא הזיקה וה"נ הקיבה עושה כפירשא שלא תיאסר משום נבלה אבל לעולם חלב גמור היא:

דף לה עמוד א

אמר לו א"כ מ"ט לא אסרו' בהנא' [וכו] (משום דאיתי' לאיסורא בעיני') מוריים לרבנן דלא אסרו בהנאה לאו משום דליתה לאיסורא בעיני' ה"נ ליתי' לאיסורא בעינא פי' מתמה תלמודא אמאי אוקמי' ר' ישמעאל לר' יהושע משום האי טעמא לעולם טעם גבינת הגוים שאסורה באכילה משום קיבת עגלי ע"ז הוא ואי קשיא תיתסר בהנאה מידי דהוה אמוריים דכיון דהוא ע"י תערובות וליתי' לאיסורא בעיני' לא מיתסר בהנאה וזהו טעמן של חכמים בנודות הגוים ובחרצני מפני שאין היין בעין אלא הוא מובלע בנודות ובחרצנים וה"נ אין האיסור בעין והילכך דין הוא שלא תיאסר בהנאה לרבנן ומהדר הכא כיון דאוקמי איסורא הוא דקא מוקים קא חשוב איסורי' וכמאן דאיתי' בעיני' דמי למוריים וליחסר בהנאה ומדלא אסרוה בהנאה ש"מ טעמא אחריני איכא למוריים וליחסר בהנאה ומדלא אסרוה בהנאה ש"מ טעמא אחריני איכא במילתא ושפיר אוקמי ר' ישמעאל לר' יהושע:

גזירה חדשה היתה ואין מפקפקין בה ירושלמי מפני מה לא גילה לו אמר ר' יוחנן מפני שבקרוב אסרוה ור' ישמעאל הוה קטן כו' עד כבשים ללבושיך כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמודיך קטנים כבוש לפניהם דברי תורה הגדילו נעשו כבשים גלה להן רזי תורה ודא מסייע לי' דתני ר"ש בן יוחאי ואלה המשפטם אשר תשים לפניהם מה שימה זאת אינה נגלות לכל ברי' כך אין לך רשות לשקע א"ע בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים:

לפי שא"א לה בלא ציחצוחי חלב פי' המורה הטעם משום תערובת חלב טמא וראיתי כתוב הטעם משום גילוי דאי אפשר שלא ישאר קצת חלב בגבינה ובאותו חלב נשאר הארס. ואעפ"י שנשאר שם הארס מתייבשת הגבינה דאין הארס בגבינה אלא ביני אטיפי שנשאר בו וכתב ומה שבקונטרס המורה אינו דאין העברי נכון ומיושב דמאי האי דקאמר לפי שא"א כו' אפשר ואפשר וכי אין עושין שום גבינה אא"כ מערבין בו חלב טמא והי' לו לומר משום חלב טמא ועוד באותו חלב שרוצין להעמיד ולעשות ממנה גבינה אין מערבין בו חלב טמא לפי שאינו עומד ופתרון המורה נ"ל עיקר ותפישתו אינה כלום דכיון דא"א לה בלא צחצוחי חלב אע"פ שהעמידו אותו כלום יש להתיר אותו חלב באכילה וכי יש לחלק בחלב של גוים בין חלב הנמכר לחלב שרוצים להעמידו ומאן לימא לן שלא עירבו בו חלב טמא כדי למוכרו ואחרי כן נמלכו להעמידו הילכך אותו חלב דביני איפי אסור משום חלב טמא וטעם הארס שנתן אינו נראה לי דאע"ג דקאי ארס ביני איטיפי אין הגבינה מתייבשת שהרי הארס אינו עומד אלא במקום אחד ואפ"ה כל הגבינה אינה מתייבשת ומה לי בגבינה עצמה ומה לי ביני איטיפי הילכך טעם המורה הוא עיקר. וגרסי' בירושלמי חלב הגוי למה הוא אסור ר' בא ר' יהודא ר' סימן בשם ריב"ל חלב הגוי למה הוא אסור מושם גילוי ויעמיד אמר ר' שמואל בר רב יצחק מפני הארס הנתון בין הנקבים (א"ה ולעיני המעיין בתוס' ד"ה לפי שא"א יראה כי מן אלה דברי הירושלמי היא ראי' לפירוש מ"כ שמביא המחבר וע"ש עכ"ה):

ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה קשיא לי טובא אמאי נקט נבלה אפילו כשרה נמי דהא תנן בפ' כל הבשר המעמיד בעור הקיבה אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסורה וטעמא דמילתא מושם בשר בחלב ותו אם העמיד בעור הקיבה כיון שהוא משם בשר בחלב הוא אסור אפילו בהנאה כדאמרי' בפ' כל הבשר דבשר בחלב אסור בהנאה וכי מקשינין לקמן לרב חסדא דאמר מפני שמעמידין אותה בחומץ ולרב נחמן דאמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה תיתסר בהנאה וסתרינן לטעמייהו משום האי קושיא אמאי לא מקשי' נמי לשמואל היכ וסתרינן טעמי' ונ"ל לומר דהמעמיד בעור הקיבה דתנן אם יש בו בנ"ט הרי זו אסורה האי נותן טעם לאו כדי להעמיד בלחוד הוא דכיון דתנן המעמיד בעור הקיבה הרי יש בו כדי להעמיד למה לי למיתני אם יש בו בנ"ט אלא ודאי האי נ"ט זהו פירושו בששים דכל נ"ט הוא משתער אחד בששים שאם הי' החלב מועט והעור מרובה שהי' בו אחד בששים הרי הוא נ"ט בחלב והוא אסור משום בשר בחלב אבל אם יש בו כדי להעמיד בלבד אין בו משום בשר בחלב הילכך דוקא לעור קיבת נבלה איכא למיחש דאילו העמיד בעור קיבת נבילה אע"ג דלית בי' שיעור כ"ט הגבינה אסורה באכילה דאע"ג דכל מידי דלית בי' שיעור נ"ט הוא בטל הכא לא בטל כדאמרן לעיל כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים חשוב איסורי' וכמאן דאיתי' בעיני' והילכך כל הגבינה כין שמכח הנבלה עומדת כאילו אכל בשר נבלה דמי אבל לענין בשר בחלב לא מיתסר אלא בבישול וכיון שאין בעור כדי ליתן טעם בחלב לא נוכל לאוסרו ואפילו אם תאמר כאלו אכל בשר דמי נהי דכאלו אכל בשר דמי בשר בלחודי' מי מיתסר עד שיתבשל עם החלב הילכך אין לאוסרו משום בשר בחלב אלא משום בשר נבלה אך אם הי' אחד מששים ולהאי לא חיישי' דמילתא דלא שכיחא הוא שבדבר מועט מקפיאין חלב מרובה ואין בו אחד מששים ואי אמרת אפילו יש בעור אחד מששים אטו כל העור היא כולה בחלב ולמה הוא אוסר את כל החלב והאי מאי דנפיק מני' אינו אלא דבר מועט תשובה אין זו קושיא של כלום דהא ירך שנתבשל בה גיד הנשה שמשערין אותו בששים וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששם וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששם וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששים אין כל הגיד וכל החתיכה כלום שם ואפ"ה מאי דנפיק מנייהו אוסר את הכל ומצאתי שגם ר' יוסף הלוי זצוק"ל הקשה קושיא זו וכך מצאתי במגלת סתרים דידי' וקשיא לן הא דשמואל משום דהא תנן בהדיא בפ' כל הבשר המעמיד בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסורה פי' משום בשר בחלב. אלמא עור הקיבה בשר מיקרי וכיון שכן הא דשמואל משום דהא תנן בהדיא בפ' כל הבשר המעמיד בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסורה פי' משום בשר בחלב. אלמא עור הקיבה בשר מיקרי וכיון שכן הא דשמואל היכי דמי. אי דאית בי' בנ"ט מאי אריא משם נבלה תיפוק ליה משום בשר בחלב. וכיון שכן ואפילו בעור קיבת שחיטה נמי ואי דלית בה בנ"ט אפילו איסור נבלה נמי ליכא דהא דגרסי' בפ' השוכר את הפועל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסרן שבורה במנין במשהו שלא במינן בנ"ט והא ודאי עור נבלה והחלב מין בשאינו מינו הוא דהאי בשר והאי חלב וא"ת לעולם דאית ביה בנ"ט ודקא קשיא לך אי הכי מאי אריא משום נבלה תיפוק ליה משום בשר בחלב. וכיון שכן ואפילו בעור קיבת שחיטה נמי ואי דלית בה בנ"ט אפילו איסור נבלה נמי ליכא דהא דגרסי' בפ' השוכר את הפועל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורן שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט והא ודאי עור נבלה והחלב מין בשאינו מינו הוא דהאי בשר והאי חלב וא"ת לעולם דאית ביה בנ"ט ודקא קשיא לך אי ההכי מאי אריא משום נבלה תיפוק ליה משום בב"ח כיון דאיסור נבלה קדם לא. אתי איסור בשר בחלב חייל עליה דאין איסור חל על איסור הא גרסי' בהדיא בפ' כל הבשר אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה דאלמא קסבר שמואל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור נבלה ואיתחזי לן בפירוקא דהא דאמר שמואל מפני שמעמידי אותה בעור קיבת נבלה ליכא לאקומי בדאית בה בנ"ט דא"כ מה איריא משום נבלה אפילו שחיטה נמי תיפוק לי משום בשר בחלב אלא בדלית בה נ"ט הוא דאיכא לאקומי דליכא בשר בחלב ודקא קשיא לך איסור נבלה נמי ליכא דהא ליתי' בנ"ט כי אמרי' דהיכא דלית ביה נ"ט הנ"מ היכא דאיכא למימר דאי בטיל ליה ההוא איסורא ואשתקע ליה בגו היתרא והכא ליכא למימר הכי כיון דאקומי הגבינ' נבלה הוא דקא מוקים לה אע"ג דלית בה נ"ט נמי חשיב וכמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי ולא בטיל תדע דהא מתמהינן בגמרא אהא דקתני במתניתין א"כ למה לא אסרוה בהנאה דאמרי' לא אסרוה בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיני' ומהדרינן כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי אלמא אע"ג דהא קיבת עגלי ע"ז הא ליתי' לאיסורא בעיני' כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים חשיב לאיסורא כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי וטעמא דמילתא דלא מהדרינן לענין קיבת עגלי ע"ז אי איתי' לאיסורי' אלא לענין איסור הנאה אבל לענין איסור אכילה בין דאיתי' לאיסורא בעיני' בין דליתי' לאיסורא בעיני' אסור משום דקי"ל דאיסור ע"ז לעולם לא בטלי ואפילו נתערב ממנו משהו בכמה אלפים כדתנן בפ' השוכר את הפועל אלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין ולפום הכין לא מהדרינן בגמרא אי איתי' לאיסורא בעיני' אי ליתי' לאיסורא בעינא אלא לענין איסור הנאה בלחוד אבל לענין איסור אכילה בין כך ובין כך אסור ומ"מ מאיסור הנאה דקיבת עגלי ע"ז נשמע איסור אכילה דעור קיבת נבלה דכיון דאיסור הנאה דעגלי ע"ז לא הוי אלא היכא דאיתי' לאיסורא ביעי' ואמרי' לענין קיבת עגלי ע"ז דאע"ג דליתי' לאיסורא בעינא כיון דאקומי הגבינה איסורא הוא דקא מוקים לה אע"ג דליתי' בנ"ט נמי כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי ולא בטיל והה"נ לעור ריבת נבלה וא"ת אי הכי אפילו איסור בשר בחלב לא ליבטיל ועל מה תנן המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה דשמעת מינה דהא אם אין בה בנ"ט ה"ז מותרת. לא דמי איסור בשר בחלב לאיסור נבלה דאילו איסור נבלה איסורא מחמת גופה הוא ולא מחמת איערובה בהדי חלב וכיון שכן ליכא למימר דבטיל לאיסורא אלא היכא דאיכא לממר דבטיל גופה והכא כיון דלא בטיל גופה דהא אוקמי הגבינה הנבלה היא דקא מוקים לה איסורא נמי לא בטיל אבל לענין בשר בחלב איסורא לאו מחמת גוף הבשר ולאו מחמת גוף החלב ניהו דהא בשר בלא חלב וחלב בלא בשר שריין אלא איסורי' מחמת איערובי הוא הילכך אע"ג דהא אנן סהדי דאוקמי (הנבלה) בשר הוא דקא מוקים לי' וליכא לממר דבטיל גופיה כיון דבשר גופי' לית ביה איסורא אלא מחמת עירוב הוא קא יהיב טעמא אין אי לא לא דכיון דלא יהיב טעם אע"ג דהא איתי' בעיני' הו"ל כבשר דקאי לחודי' בלא חלב דלית ביה איסורא והיינו דתנן המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה. ואי לא לא. עד כאן דבריו עיין במהדורא בתרא שסתרתי כל זאת הסברא:

דף לה עמוד ב

פיסקא הפת והשמן שלהם והשלקות קשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא ונ"ל שהפת שלהם נאסרה אע"פ שאין בה בישולי גוים כגון שאפאה ישראל להם אפ"ה אסרוה משום חתנות ואין טעם הפת משום בישולי גוים דומיא דשמן שלהם שלא נאסר אלא משם חתנות תדע דהכי הוא דהא פיתן ושמנן מי"ח דבר הן ואילו בישולי גוים לא נמנה בכלל י"ח דבר ש"מ אע"פ שאין בה בישולי גוים שאפאה יראל לגוים אפ"ה אסרוה משום חתנות וכן השמן ובישולי גוים נמי נאסרה משום חתנות ואע"פ שבישל הגוי בכלי ישראל או בכלים חדשים דליכא למיחוש לגיעולי גוים אפ"ה אסורין והאי דאמרי' לקמן גבי פת הילכך האי ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל א"נ שגר ישראל ואפה גוי א"נ שגר גוי ואפה גוי ואתי ישראל חתי חתויי בגחלים שפיר דמי דוקא בפת ישראל שנתנה לנחתום גוי לאפותה אבל בפת גוים אע"פ שנחתום של ישראל אסורה היא. ירושלמי ופת לא מתבשילי גוים היא כך אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישרא מצוים יהו תבשילי גוים מותרין אלא ביני מקום שאין ישראל מצוי' בדין הוה שתהי פת גוים אסורה ועיממו עלי' והתירוה מפני חיי נפש עיין לקמן בפ' השוכר:

דף לו עמוד א

בשלמא לדידי דאמינא דליפתן של כלים אסורין אוסרתן היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמצאי בנציבין ר' יהודא נשיאה ובית דינו התירו בשמן מהכא מוכח דל"ג לי' במתני' רבי וב"ד התירו השמן דאי גרסי' לי' אמאי מקשה מר' שמצאי ולא מקשה ממתני':

דף לח עמוד א

וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי כו' עד לשרורי מנא קא מכוין אי קשיא אפילו אי מכוין לבשולי כיון דישראל קבר לה התם אמאי אסור והא אמרי' לקמן דבשיפתת הקדרה בלבד די ואע"פ שהגוי גמר כל הבישול תשובה אי הוה קבר לה על הגחלים אע"ג דנתכוין גוי לבשולי הוה שרי אלא הכא משום דקבר לה מעיקרא דליכא לגחלים דלא אהני לי' מידי הילכך טעמא דנתכוין לשרורי הא לבשולי אסור וקשיא לי דבפ' כלל גדול אמרינן האי מאן דשדא סיבתא לאתינא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מאני קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמ"ט הכא אמרי' לשרורי קא מכוין והתם אמרי' דלבשולי קא מכוין עיין במהדורא בתרא: איני והאמר רב אסי אר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים כך מצאתי כתוב בספר ונ"ל דה"ג וה"פ היכי אמרת דכי בא גוי והיפכו שרי ומשמע אע"פ שבא הי' צלוי ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי והא כמאכל בן דרוסאי בעינן אבל פחות מינן יש בו משום בישולי גוים ומתרץ התם כגון דאותבי' בסולתא ושקלי' גוי ואותבי' בתנורא פי' ישראל שם אותו סמוך לגחלים בשפוד של עץ והגוי שעל השיפוי הע"ז מתגדלת כגון שבשבר הענפים היבשים שבאשרה וקא פסיק תלמודא דאותם ענפים יבשים אם שיברם גוי מותרם שהרי שיברם הגוי וביטלם והיכא דנשתברו מאליהן אותםם הענפים פליגי רב ושמואל וזה הפתרון נ"ל נכון מאוד:

מהדורא תנינא

פרק אין מעמידין

דף כב עמוד א

אין מעמידין בהמה כו' מאי מיטב דמי מיטב ירושלמי ויאמר שאול מעמלקי הביאום אין למדין משאול דמר שמעון בן לקיש שאיל גרופיות של שקמה היה והא כתיב ויקן דוד את הגורן יקנה ולא הקרב. והא כתיב ויאמר אבנר לדויד י"י אלהיך ירצך. ירצך בתפילה. והכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אין את מקריב אבל לוקח את את תמימים ומקריב מה עבד לה ר' אליעזר ליקח את בדמים ומקריב:

דף כה עמוד ב

אלא ישראל למעלה וגי למטה מה שפירש המורה אלא שטופלו לימינו ולא הוי אחריו ממש אינו נ"ל דלא נאמר טופלו בימינו אלא במישור:

דף כו עמוד ב

וחכמים אומרים גוי מל את ישראל קשיא לי מ"ש מילה משחיטה דשחיטת הנכרי הוי נבלה ואע"ג דישראל עע"ג ומילתו כשרה:

דף כז עמוד א

ומתרפאין ממנו ריפוי ממון ולא ריפוי נפשות פי' דשכיח רופא ישראל אבל אי לא שכיח רופא ישראל מה יעשה בע"כ יתרפא מן הגוי:

דף כז עמוד ב

ספק חי ספק מת חולי המסוכן למיתה בספק אין מתרפאין מהן היכא דשכיח רופא ישראל אבל אם אין רופא ישראל מצוי בע"כ מתרפא ממנו כדפרישית אבל חולי שבודאי ימות בו ואין רופא בעולם שיוכל לרפאותו מתרפיאן מהן ואע"ג דאיכא ישראל רופא דכיון דבעיקר ימות לחיי שעה שמא הגוי יקרב מיתתו לא חיישי' ופתרון המורה אינו הולך כך ולא נראה לי.

ומעשה בבן דמא כו' פי' אע"פ שראה ר' ישמעאל שהי' בוודאי מת לא רצה להניחו להתרפאותו משום דחייש לחיי שעה:

דף כט עמוד ב

אמר רב אשי הא אתא לאשמעי' חומץ שלנו בי גוים א"צ חותם בתוך חותם ה"ה נמי דהיה מצי למימר דאתא לאשמעי' דחומץ שלנו שנגע בו הגוי מותר דליכא למיחש שמא ניסכו:

דף ל עמוד א

ואילנתית כברייתא מותרת פי' המורה שלא הי' תחלה יין ביד גוי אלא לקחה עשוי' מיד ישראל מותרת בהנאה דתו לא מנסך לה ונ"ל שגם בשתייה מותרת אי קים לן דהיא היא שקנה מישראל ואי לא קים לן בגוה דחיישי' דילמא אחריתי הוא אסורה אפילו בהנאה דשמא עיין דגוים היא זו. ולפי פתרון המורה יש לדקדק דוקא אילנתית שקנה הגוי מישראל מותרת דלא חזיא לנסוכי אבל יינומילין שקנה הגוי מישראל אסורה משום דחזיא לנסוכי שמפני הדבש שעירב בו לא בטל מתורת יין ולאפוקי מישראל שאומר שכיון שאין ראוי לנסכו ע"ג המזבח אינו ראוי לנסכו לפני ע"ז ואין בו משום יי"נ תדע דלא אמרי' הכי דהא יין מזוג פסקי' הילכתא לקמן דיש בו משום יין נסך והא אינו ראוי לנסכו ע"ג המזבח ואפ"ה תערובת המים לא ביטלתו מדין יי"נ הכא נמי תערובת הדבש לא ביטלתו מדין יי"פ ואע"פ שאינו ראוי לנסכו ע"ג המזבח:

על לגבי רשמעון בן ירוד הוא אחיו של ר' יהושע בן זירוד המוזכר בפ' הכל שוחטין ואע"פ שאותו היה בדורו של ר' יחנן שיהי' זה בדורו של ר"ל:

וסליק [חמרא] עלוי פרוונקא השליח יקרא פקונקא כדאמרי' קיינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא וכדאמרן בהלכתין דלעיל פרוונקא דאישתא צמירתא והא בפ' תולין את המשמרת משמע שהיא כיסוי הכלי של יין ונ"ל שזה כמתפרש כסוי בב' גרסי' ולא בפ' ומצאתי בערוך המטפחות והחריטים תרגומיני' ברונקי' ומחביא א"כ ברונקא היא בב' היא מטפחת שמכסין בה את כלי היין:

דף לא עמוד א

ומטמא טומאת משקין ברביעית מה שפיר' המורה דשיעור המשקין לקבל טומאה ברביעית אינו נ"ל בכל שהו מיטמין ומטמאין כדפרישית בפ"ק דפסחים והאי רביעי' אינה אלא לפסול את הגוי':

ותרווייהו כרבנן פי' משום דלישנא קמא דאמר ר' יוחנן אפילו יין משתמר בחותם אחד לא אתי אלא כר' אליעזר אמר הכא דמצינא לאקומי מילתא דר' יוחנן נמי כרבנן אבל מיהו איבעי ר' יוחנן לאקומא מילתא נמי כר"א ולמימר דחותם בתוך חותם בפי' שפיר מצי לאקומי דמילתא דר' אליעזר משמע הכי והכי ולא כדפירש המורה דר' אליעזר בחותם א' שרי ועין כל דין זה בקונטרס תשובותי ובשילהי פ' כל כתבי הקודש גרסי' אמר ר' אבא בר כהנא התיר להן ר' חנינא לבית רבי לשתות יין הכא בקרונות של גוים בחותם א' ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר דאמר בחותם א' אי משום דסבר לה כרבנן דאמרי חותם בתוך חותם והכא משום אימתא דבי נשיאה זה מוכיח כפתרון המורה דר"א בחותם אחד שרי וקשיא לי טבוא דהכא פסקי' הלכ' כר' אליעזר ובפ' השוכר נמי אמרי' דקי"ל כר"א והא בכולי תלמוד' מוכח דבעינן חותם בתוך חותם כדכתבית התם בתשובותי עיין במהדור' תליתאה:

דף לב עמוד ב

מה מת מטמא באהל כו' מה שפרש המור' ומינה מה מת אסור בהנאה כו' אינו נ"ל דלגבי אסור בהנאה לא פליגי רבנן עלי' דהא לעיל גבי יין נסך דילפי' לה מזבח דאסור בהנאה לא אמרן ומני ר' יהודה היא ש"מ דמודו רבנן דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה ופירושו נ"ל כדפירשית במהדורא קמא:

דף לג עמוד א

וישראל ההולך ליריד של גוים כו' מה שמפרשים בתוס' דביריד שאין נותנין בו מכס לע"ז קא מיירי דאי בנותנין בו מכס לע"ז תיפוק לי משום דאמרי' לעיל נשא ונתן פירות כסות וכלים ירקבו ואינו נ"ל דהאי דאמרן ירקבו דוקא לגבי דידי' קא אמרי' דלא ליתהני מנייהו משום קנסא אבל אחריני שרי הילכך ליכא למיחש אלא לדמי ע"ז ומה שמפרשים נמי דבישראל משומד קא מיירי אינו נראה דאע"ג דאינו משומד לע"ז יש לומר שהוא חשוד למכור צלמים והמעשה מוכיח שהלך שם שאסור ללכת וה"ג גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר וישראל ההולך ליריד של גוים בהליכה מותר בחזרה אסור ומאי דכתוב בספרים בהליכה מותר דילמא הדר בי' אינו נראה לי דלאו למיפלח לע"ז קא אזיל איצטריכינן להאי טעמא ונרא' לי דל"נ לי' כלל:

נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורן איסור הנאה פי' פליגי בנודות דרבנן לא אסרי להו בהנאה אלא להטיל יין לתוכן אבל לסחור בהן מותר כיון דלא קאי יין נסך בעינו ור' מאיר אסר אפילו בהנאה ופליגי נמי ביין ישראל שהכניס לתוכן דרבנן סברי אע"ג דיי"נ נתערב ביינו כיון שלא היה בעינו אינו דומה ליי"נ שנפל לבור דאמרי' כולו אסור בהנאה אלא אסור בשתייה ומותר בהנאה ור"מ היה אוסרו אפילו בהנאה כאלו נתערב יי"נ בעינו:

נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין זה כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נ"ל משום דמשמע אע"פ שהיה יין נסך אינו פולט ולקמן בפ' השוכר אמרי' גת של אבן שזפתה גוי מנגבה כו' אלמא משום יין נסך דשדא בה גוי מיתסרא ופירושו נ"ל כדפרישי' במה"ק עיין במהדורא תליתאה:

דף לג עמוד ב

ראשון ושני אסור שלישי מותר קשיא לי ומהיכן נדע שהיא ראשון ושני וכך מצאתי שגם רבינו חננאל זצוק"ל נתקשה בזה.

דף לה עמוד א

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה פי' ה"ה בעור קיבת כשרה כדתנן בפ' כל הבשר המעמי' בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה והאי דנקט נבלה משום דכל קיב' נכרי קיבת נבלה היא ולאו לדיוקי מינה הא בעור כשרה שריא והאי נ"ט הוא כדי להקפיא דומיא דשאור שהוא כדי להחמיץ ולא כמו שפירשתי במה"ק בששים וה"ק המעמיד בעור הקיבה אם יש בעור לבדו כדי ליתן טעם ולהקפיא בלא הקיבה הרי זו אסורה מפני טעם העור שכיון שעמד החלב מטעם העור נאסר משום בשר בחלב ואי קשיא א"כ תיאסר בהנאה ונקשי לשמואל כי היכי דמקשי' בחומץ ובשרף תשובה אין זה בב"ח דלא אסר' תורה אלא דרך בישול וזה צונן הוא והו"ל כחתיכת בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן אלא מפני שהועמד החלב מכח זה העור אמרי' כאלו טעם העור יש בזו הגבינה ודוקא לענין איסור אכילה אמרי' הכי ומחמרי' אבל לענין איסור הנאה מוקמינן לי' אדיני' דכיון דלא נתבשל שם העור לא נתן בו טעם ושרי והטעם שנתתי במה"ק מפני שאין בעור ששים אינו כלום חדא דאפילו הוה התם ששים אין בו כח לאסור מפני שהוא צונן וצונן ועוד אם אין כח בעור לאסור את החלב מפני שאין בו ששים יחסור החלב את העור ויעשה העור חתיכה דאיסורא וקרא בב"ח וכל פליטה היוצא' ממנ' תאסר החלב בהנאה דומיא דחמץ ושרף שהרי מכח איסורי הנאה הועמד זה החלב שכבר העור נאסר בהנאה מפני החלב שנבלע בו א"ו צונן בצונן לא בלע לא החלב מן העור ולא העור מן החלב ואין כאן איסור בב"ח מדין תורה כלל אלא כיון דאקומי קא מוקים לה לבשר חשבינן להו כאלו טעם העור יש בבשר והוא חומרא דרבנן ודוקא לענין איסור אחמור רבנן לאוסרו משום בב"ח אבל לענין איסור הנאה לא אחמור ואוקמי' אדיני' עיין בפסקי:

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מה שפי' המור' שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא אינו נ"ל דטעמא דידהו משום חתנות היא:

מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין פי' שהרי בפ' כלל גדול חייבנוהו משום מבשל וה"נ ניחשבי' כמבשל ונאסרי להאי קרא קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ונהי דלגבי שבת מחייב דאמרי לשרורי קא מירוין מירפא רפי והדר קמיט ונמצא שעל ידי בישול נתחזק והו"ל כעין מבשל אבל הכא כיון שכל עיקר כוונתי לשרורי' קא מיכוין אע"ד שע"י בישול מתחזק אינו חשוב בישול כזה להיאסור משום חתנות שלא אסרו אלא בישול הראוי לאכילה:

דף לה עמוד ב

כיון דטהור נמי איכא נסיובי כו' בהאי תירוצא מיתרצי תרווייהו דבין איבעיא לי' לכמכא בין איבעיא ליה לגבינה ליכא למיקם עלה דמילתא אע"ג דבעי לי' לגבינה לא מצי למיסמך אאוקמי דהא איכא נסיובי דלא קיימי ואע"ג דאיכא בי' חלב טמא דלא קאי יש לומר מעורב הוא עם הנסיובי שעומדים בתוך הגבינה הילכך לשום ענין אינו מועיל חלב הגוים ואין ישראל רואהו ונ"ל דלא גרסי' והשתא אתי שפיר השתא דאתית להכי דמעיקרא הוה סבירנא דכל החלב עומד ולא ישאר בו כלום והילכך אין לחוש לגבינה בחלב טמא אבל השתא דאתית להכי גם הגבינה של גוי יש לפרש טעם האיסור שלהם משום חלב טמא שנתערב עם הנסיובי וקאי ביני איטפי והמורה ל"ג תשתא דאתית להכי אלא איבעית אימא ומפרש האי גבינה כל מאי דאמרן אי דבעי לי' לגבינה ה"נ ואינו נראה לי דבכל הגמרות כתוב השתא דאתית להכי וכך גורסים שאר המפרשים גם לפי דברי המורה לא הו"ל למימר גבינה נמי אלא לגבינה נמי והוה משמע דקאי אחלב השתא דאמר גבינה נמי משמע דקאי לפרושי טעם גבינה דאיירינן בה לעיל מאיזה טעם נאסרה עיין במהדור' תליתא':

מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כי' פי' למדנו משום שהתירוה העם ואע"פ שטעו והתירו שלא ברשות ב"ד הניחום ב"ד בהיתרן ולא דינו לאסרם כדמפרש בירושלמי עימעמו עליה והתירוהו ומאז נהגו היתר בדבר וזהו מכלל דאיכא למאן דשרי שבודאי אין חכם שהתיר פת גוים לכתחלה אלא מאליהם התירוהו העם אלא שב"ד לא רצו למונעם:

הכי אמר אביי הילכתא כר יוחנן מסתברא כמה דפסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל מטמא דגאון דלא פסק אביי הלכה כר' יוחנן אלא גבי ביצה אבל לא בדג מליח וטעמא דמילתא דביצ' נשתני' ע"י האור אבל דג מליח לא נשתנה ע"י האור ולא גזרו רבנן משום חתנות אלא בשלקות שצריכין בישול אבל במלוחי גוים לא גזרו:

דף לו עמוד ב

אמר [אבימי נותאי] משמי' דרב פיתן ושמנן ויינן כו' וקא סבר רב דיין ופת נמי דניאל גזר אליהן בעיר דהא תלתייהו כתיבי בי' ושמואל לא ס"ל דפת הוא מי"ח דבר דכי הוה מקשה לרב מר' יהודה נשיאה שהתיר השמן תיקשי נמי לדידי' היכי מצא לבטל ב"ד של הילל ושמאי אלא איהו ס"ל דמשום זליפת הכלים נאסר:

משום נשג"ז מה שפירש המורה בכהן ואינו לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה אינו נראה לי דאי בכהן מיירי לאו גמור מדאורייתא אית בה כדתנן ביבמו' וחכ"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות א"ו בישראל קא מיירי שאי בו לאו מדאורייתא אלא מדרבנן:

דף לז עמוד א

פשיטא פי' דהא לית לן דרב נחמן בר יצחק דאמר גזרו על בנותיהן שיהו מטמאות מעריסתן דהא פרישנן בנותיהן משום ייחוד:

א"ל בימינו תתיר את הפת א"כ קרו לן בי דינא שריא פי' מפני שגם בפת לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה וכמו שמצאנו שע"י עילה התירוהו מאליהן וכמו שהתרת השמן מטעם זה תתיר גם הפת. ואע"פ שהיא מי"ח דבר. והוא ענה גם הפת הייתי מתיר מטעם זה שבודאי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה אילולי שכבר התרתי שני דברים:

מהדורות תליתאה ורביעאה

פרק אין מעמידין

דף כג עמוד א

רבינא אמר ל"ק הא לכתחלה והא דיעבד פירש הא איכא בין רב הונא ובין רב דרב סבר בהמת ישראל חיישי' לרביעה ואין מעמידין וכי היכי דאסור להעמיד ה"נ אם עבר והעמיד פסולת לקרבן דחיישי' לרביעה ולא שני לן בין לכתחלה בין דיעבד ודידהו דשרו משום דגוי חס על בהמתו ורבינא תירץ דאף בבהמ' ישראל אם העמיד כשרה לקרבן דשני לן בין לכתחלה ובין דיעבד ואין אנו צריכין לומר גוי חס על בהמתו ור' פדת פליג אתרווייהו פליג אדרבינא דלא שני לי' בין לכתחלה לדיעבד שאם העמיד ישראל בהמה אצלן ומאן דחיי' לרביעה פסולה לקרבן ופליג נמי אדרב דמפליג בין בהמת ישראל לבהמת גוי דלית לי' גוי חס על בהמתו ומאן דחייש לרביעה אפילו בבהמת גוי נמי חייש:

דף כג עמוד ב

לוקחין מהן בהמה לקרבן חכמים היא דלא חיישי' לרביעה דאמרן לא נחשדו גוים לרבוע בהמות ומעמידין בהמה בפונדקאות שלהן אבל ר"א פליג עלוי' וחייש לרביעה ואסר לקנו' מהן בהמה לקרבן וה"ה נמי דאסר להעמיד ומתני' ר"א היא וכיון דאשכחן דפליגי ר"א וחכמים בלוקחין מהן בהמה הו ליכא למיפרך מברייתא למתני' ולפלוגי בין בהמה דידן לבהמה דידהו אלא הא ר"א והא רבנן:

אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן כו' ראיתי מקשים דמהכא משמע דלא אמרי' חטאת קריי' רחמנא שיהא לה דין חטאת אלא האי דכתיב חטאת לשון הזאה היא כמו הוא יתחטא בו ובהילכתא קמייתא דחולין אמרי' גבי פרה וכ"א כי טרפה היא מאי נפקא לן מינה חטאת קריי' רחמנ' ונראה לי לתרץ דההיא דמפקא הכא דלא אמרינן חטאת קריי' רחמנא זהו אליבא דבעי למיפשט מהכא דפרה קדשי מזבח היא ומעמיד חלוקת ר"ש ורבנן בדבר זה אבל מיהו אנן לא סברי הכי אלא טעמא דיוצא דופן דפסלי רבנן משום חטאת היא ולא משום קדשי מזבח ור"ש דמכשי' ביוצ' דופן סבר דלא קריי' רחמנא חטאת שיהא דינה כחטאת אלא לשון הזאה הוא ומאי דאמר בחולין חטאת קריי' רחמנא הוי אליבא דרבנן:

אלמה תניא הקדישה ליוצא דופן כשרה ור"ש מכשיר אי קשי' אמאי לא מייתי לי' מתני' דתנן בפ"ב דפרה יוצא דופן אתנן ומחיר פסולה ור' אליעזר מכשיר שנאמר לא תבא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלהיך אין זו באה לבית תשובה משום דהתם טעמא דר"א דפקא לי' מקרא וה"א יוצא דופן נמי ה"ט משום דאינה באה לבית ואף על גב דלא כתב בי' בית ד' ה"א יליף מנייהו וכיון דמקרא נפקא להכשי' ליכ' לאקשוי' מידי להכי אייתי לי' הך ברייתא דלא מכשיר אלא ביוצא דופן בלחוד:

ובקשו ממנו אבנים לאפוד ראיתי מקשים והיאך היו יכולים לחקוק עליהם שמות בני ישראל והא תנן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ובלא שמיר א"א דכתיב במלאותם ואין זו קושיא של כלום דהאי משחרב ביהמ"ק לא קאי אלא אבית שני ולא אבית ראשון כדמוכח התם ותו דאמרי' חמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון אש וכפורת ואורים ותומים ורוח הקדש וצנצנת המן ומקלו של אהרן ואלו שמיר לא קא חשיב ש"מ דהו"ל בבית שני:

דף כד עמוד א

לכולי האי לא חיישי' פירש דדוקא ולדות האסור' הי' אוסר ר"א אבל ולד ולדותיהן היה מתיר:

דף כד עמוד ב

ר' יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' שנים נעקרת פי' ולזכרי' ליכא למיחש מפני שמכחישין אבל יתירה מבת שלש כיון דבת איעבורי הא לא מכחשא והנכון בעיני לומר דר' יוחנן סבר דלא חשידי על הזכרים כ"א על הנקבות ומאי דתני לעיל אין מעמידים זכרים אצל זכרים הכל משום גזירה דנקבות:

דף כה עמוד א

תנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה ובנקדימון בן גריון אי קשיא אמאי לא מנה חזקי' בהדייהו שניתוספו באותו היום עשר שעות תשובה התם לא עמד הגלגל אלא חזר למזרח והי' מהלך אבל לאלה השלשה עמד הגלגל ולא הי' מהלך וליעקב נמי מיהר השמש לשקוע בעבורו ואחרי כן מיהר לזרוח בעורו אבל הגלגל לא עמד ואינו מונה כאן אלא למי שעמד להם הגלגל:

דף כה עמוד ב

פיסקא לא תתייחד אשה עמהן כו' אמר רב ירמי' באשה חשובה שנינו פי' שיראים ממנה להורגה וליכ' למיחש אלא לעריות שמא תתפתה אחריהן אבל בשאר נשים לא איצטריך למיתניי' דתיפוק לי משום שפיכות דמם רב אידי בר אבין אמר אשה כלי זיינה עליה פי' בכל אנשים איצטריך מתני' משום עריות דשום אשה אינה חושש לשפיכות דמים מפני שכלי זיינה עמה ולא חיישי' אלא לעריות מאי בנייהו פי' בין למר בין למר כל אשה אסורה להתייחד אי מטעם עריות לבד או מטעם שניהם עריות ושפיכו' דמי' איכא בנייהו אשה חשוב' בין הנשים ואינה חשובה בין האנשים כך מצאתי כתוב בכל הספרי' ונראה לי שהוא גירסא יפה מאוד וה"פ אשה חשובה בין הנשים היא אשה צנועה ביותר דליכא למיחש שמא תפתה אחריהן כי יש לה שם גדול בין אנשים בצניעו' אבל אינה חשובה בין האנשים שיפחדו ממנה ואיכא למיחש לשפיכות דמי' לר' ירמי' אסורה להתייחד עמהן דאע"ג דליא למיחש לעריו' משום צניעות' איכא למיחש לשפכיות דמים דל"ל אשה כלי זיינה עמה ולרב אידי בר אבין מותרות להתייחד עמהן דליכא למיחש לא לעריות מפני צניעותא ולא לשפיכות דמים דכלי זיינה עמה אבל המורה גריס איפכא חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים ופירש אינה חשובה בין הנשים שאינ' יפה ומתוך שאינה יפה ליכא למיחש לעריות וזה רחוק מן הדעת מאוד לרביעת הבהמה נחשדו ולאשה שאינה יפה לא נחשדו ואפילו בישראל לא מצאנו חילוק בין יפה לכעורה כ"ש בגוים ודבריו נראה לי דחוקים ביותר וגם מה שכתבתי במהדורא קמא אינו נ"ל ומה שפירשתי כאן נ"ל נכון.

דף כו עמוד ב

פיסקא בת ישראל לא תינק כו' ולישני לי' כאן במשומד לאכול נבלה לתיאבון כאן במשומד לאכול נבלה להכעיס פי' אפילו לאכול נבלה להכעיס נהי דלא קרינן י' לכל אבדת אחיך שאינו מוזהר לחזור ולהשיב לו אבדתו. אבל לא התיר לך הבורא שתזכה אתה בממונו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אוכל נבלה לתיאבון משומד פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד להכעיס מין פי' והוה מן המורידין וחד אמר להכעיס נמי משומד הוא פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך כיון שהוא מקיים שאר המצוות אלא היכי דמי מין שהוא מן המורידין זה העובד ע"ז ונ"ל שאף המשומד לע"ז אע"פ שהוא מן המורידין אסור להלוואתו בריבית שכיון שקדושת ישראל עלי' שקידושיו קידושין וגיטו גט אסור נמי להלוואתו בריבי' ואפילו אם ת"ל שמותר לאבד גם ממונו שלא יהא ממונו חמור מגופו ואין לומר דמקיים בי' רשע יכין וצדיק ילבש דהא נטמע בגוים ולקח גוי' דקי' לן שבניו יהיו גוים נהי דמותר לאבדו אבל לא שיקח ממנו ריבית ויעש' איסור:

ימול ארמאי כו' מאי דקשיא לי אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהויא נבלה נ"ל לתרץ דדוקא בשחיטה שיש דינים בשחיטה של כל חתיכת סימנים כשרה לאכילה שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהיי' הויא פסולה הילכך שחיטת הנכרי נבלה כיון דלא שייך בהני דינים אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו היא כשרה ואפילו על ידי חבורה בעלמא והילכך אפילו בגוי היא כשרה וכן סוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשוי' לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי אבל גבי גט אין הגוי כשר בשליחותו משום דשליח נתרבה מושלח ושלחה וכל שאינו בתורת שליח אינו כשר להיעשרות שליח ומאן דאסר מילה בגוי לאו משום טעמא דלא שייך בגוה בשחיט' אלא גזירת מלך הוא המל ימול:

דף כט עמוד ב

פיסקא ואלו דברים של גוים כו' אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים עיין בקונטרסי בפ"ק דבכורות במהדורא בתרא בהלכת' חמורו שלא ביכרה:

דף ל עמוד ב

שחלים אין בהם משום גילוי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בשלהי נדרים הוי מחתן תחלי תמן וטעמינון חיויא אלמא יש לחוש ונראה לי לתרץ דאע"ג דאיקרי וטעמינהו סתמא דמילתא לא חיישי' משום דלא רגילי למיכל מינייהו ודמי לתאנים וענבים שאדם אוכל מהן בלילה ואינו חושש שמא הנחש ניקר בהן ואע"ג דמיקרו ומנקרי כדתנן בתרומות בפ' האשה ניקורי תאנים וענבים כו' אפ"ה מסתמא לא חיישי' שאין רגילין כמו שרגילין על המשקין א"כ י"ל התם בנדרים כגון דההו בהו חלא כדאמרי' הכא ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו פי' לא אמרן דאין בהם משום גילוי אלא כשלא עירב בהן חומץ וכן משחלים לבדן ואין הנחש מתגרה בהן אבל אם עירב בהן חומץ בעבור ריח החומץ מתגרה הנחש בהן ואוכל מהן ואע"ג דאמרן חומץ אין בו משום גילוי הנ"מ בעינייהו אבל ע"י עירוב אינו חזק כל כך ומתגרה בו והמורה פי' להיפך ואינו נ"ל:

פי תאינה אין בו משום גילוי פי' אע"פ שאינו ניכר הניקור שם כמו שניכר כל התאנה לא חיישי' שמא ניקר כר"א דאמר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואע"פ שאינו רואה אם יש בהם ניקור אם לאו דסמכי' אשומר פתאים י"י:

דף לא עמוד א

ומטמא טומאת משקין ברביעית פי' זהו לפסול את הגויה ואיידי דתנא רישא מטמא טומאה חמורה שהוא מטמא גוף האדם בכזית נקט לך בסיפא נמי פסול הגויה דהויא מדרבנן אבל לטמ' אוכלין ומשקין וכלים בטיפ' אחת הן מטמאין כדפרישי' בפסחים ובתשובה:

ותרווייהו כרבנן פי' המורה דאי כר"א אפילו בחותם א' שרי ומשמ' פירושו דבין ר' יוחנן ובין "א מפרשים דברי ר"א דבאחותם אחד קאמר אלא בהאי פליגי בדרבנן דר"א סבר אסרי רבנן אפילו בחותם בתוך חותם ור' יוחנן לא אסרי אלא בחותם א' אבל בחותם תוך חותם שרי ואינו נראה לי דאי ס"ל לר"א דר"א אפילו בחותם אחד שרי א"כ מנא לי' דרבנן דאסרי אפילו בחותם בתוך חותם והא וחכמים אוסרים קתני דמשמע במה שהתיר ר"א דהיינו בחותם א' הוי אסרו רבנן אבל בחותם בתוך חותם מנ"ל דאסרי א"כ הו"ל למתני וחכמים אוסרין אינו משמע אלא במה שהתיר ר"א הוו אסרי רבנן הילכך אין לפרש אלא דפליגי ר"א ור' יוחנן במילתיה דר' אליעזר דר' יוחנן סבר דחותם דר"א חותם א' הוא ובחותם א' קאסרי רבנן אבל בחותם תוך חותם שרי ור' אליעזר סבר האי חותם דר"א אינו אלא חותם בתוך חותם שהוא חותם יפה ואפ"ה אסרי רבנן ולא שרי אלא ע"י שומר ובהכי מיתרצא קושיא דרב אדרב דרב אמר חבית אסור בחותם א' והכי' פסיק הלכה כר"א ס"ל כר"א דמפרש מילתי' דר"א בחותם בתוך חותם כדפרישית בקונטרס תשובותי ומאי דאמרי' בשלהי פ' כל כתבי הקוד' אמר ר' אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינ' לבית ר' לשתות יין הבא בקרונו' של גוי' בחות' א' ולא ידענ' [אי] משום דסבירא לי' כר"א דאמר בחותם א' כו' ס"ל כר' יוחנן דמפרש מילתיה דר' אליעזר בחתם אחד ור"ת נדחק לתרץ מאי דאמר רב חבית אסור בחותם א' דמיירי בישראל חשוד להחליף או בשל תרומה או בשל גוי דמחמירין בי טפי מגוי כדאמרי' בבכירות בפ' עד כמה ישראל החשוד למכור תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי ר' יהודא ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו ואפילו ר"ש דמיקל מחמיר בי' טפי מגוי ה"נ [לשדורי] ביד ישראל החשוד או להניח בביתו צריך חותם בתוך חותם אבל בגוי חותם אחד ובכמה דוכתי מחמרינן בעם הארץ חשוד ובכותי חשוד מגוי דאמרי' גוי ציית עם הארץ לא ציית. ואינו נראה לי זה הדוחק כלל שאין אינו צריכין להידחק לכך. ועוד דאפילו ישראל חשוד נהי דהוא חשוד למכור. אבל להחליף אינו חשוד כתנן בפ"ג דמסכת דמאי המוליך חטים לטוחן הכותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן הנכרי דמאי המפקיד פירות אצל הכותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו אלמא עם הארץ אע"ג דחשיד לזבוני לא חייש לחלופי הילכך לא מיירי אלא בגוי כדפריש המורה ותירוצא הוי כדפרישית:

אגנא אחביתא שריקא וחתימה כו' פי' אגנא היא המגופה שכל מגופה היא שריקא בלחוד וזאת היא שריקא וחתימה והילכך הוי חותם בתוך חותם ואין לפרש שהיא כלי אחר דהיכי דמי אי דאית מגופה עילוה מאי אריא שריקא וחתימה ומ"ש מדיקולא אפומה דחביתא ואי דליכא מגופה עלוי' מאי אריא אגנא אפילו מגופה נמי אי שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם:

דף לב עמוד א

ראשון שלנו כשלישי שלהם פי' היו רגילים לכתוש את הענבים ולרסקם מעט והיו מכניסין אותן בחבית וממלאין את החבית מים וקולטין המים טעם היין ועוד משימים פעם שניי' ושלישית כמו שעושין לחרס אדרייני:

ששתה ממנו בעכו. פי' דקסבר סתם יינן אינו אסור אלא מדרבנן וכשהיא בעינו גזור רבנן אבל בנ"ט דידי' לא גזור רבנן.

דף לג עמוד א

בין בהליכה בין בחזרה אסור. פי' האי חזרה כגון שעדיין הן בדרך ולא שבו לעירן שאם שבו לעירן הרי הן כשאר כל אדם ולא קמייני ביום אידם דא"כ כל אדם אסורין:

ת"ר גוי ההולך ליריד מותר בין בהליכה בין בחזירה. פי' לאו ביום אידם קמיירי כדפרישית לעיל בפירקא קמא דא"כ הי' אסור לישא וליתן עמו ולא קמיירי אלא בשוק שע"ז מנחת בו את המכס ואינו אסור אלא משום מהנה ונהנה אבל לגוי ההולך שם מותר וגם ישראל העובר והולך שם בהליכה מותר אבל בחזירה אסור משום דמי ע"ז בידיו:

פיסקא נדות הגוים וקנקניהם כו' קשיא לי דאפילו רבנן לא שרי אלא בהנאה אבל בשתיי' מיסר אסרי ואפילו אם אין מכניסין לקיום אמרי' לקמן דבעי שיכשוך ובפ' בתרא דתרומות תנן המערה מככד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומילת ה"ז תרומה אלמא שרי למיתב לגוה חולין בלי שום שיכשוך לבד שיטיף ג' טיפין ונ"ל תרץ דהתם לא קמיירי אלא במשמרת התרומה שאינו חייב לנהוג בתרומה אלא כמו שנוהג בחולין כדתנן ברישא דההיא מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ומש"ה תני הכי שאם מנטף ג' טיפין שרי למיתב לתוכה חולין ולא אמרי' ימצה הכד כל כך עד שלא תשאר בה אפילו טפה אחת אלא בהטפה שלשה טיפין די לנו כדרך שהוא נוהג בחולין גבי חנוני וחייב להטיף לו שלש טיפין ואע"פ שאם הרכינה ומיצת ונתקבץ השמן למקום אחד הוא תרומה אפ"ה כיון שהוא מפוזר בדופני הכד לא חשוב ואינו מוזהר בשמירתו אלא נותן לתוכה חולין ומבטל התרומה שבדופני הכד בידים אבל מיהו לענין איסור והיתר אותן החולין אינן נאכלין אלא לכהנים ואם רוצה להאכילן לזרים צריך לשכשך הכד במים. עיין בתשובה ז' שיש שאוסרים הקיבה ששהתה בעור בלא מליחה דומיא דנודות של גוים ומה השבתי עליהם והתרתי משום דלא דמיא:

ויין ישראל כנוס בהן. פי' המורה במשנה הכניס בהן יינו לקיום ואינו נ"ל דאע"פ שלא הכניסו ישראל אלא יום אחד הוא אסור. וביין הגוי בעינן לקיום להצריכו עירוי ג' ימים. ואם לא הי' לקיום די לו בשכשוך. אבל לאסור כך הוא אסור בלא קיום ולא שיכשך כמו לקיום ובתרתי פליגי. כדפרישית במהדורא תנינא:

וכי מאחר דגוי נותן לתוכן יין כי ישראל עע"ג מאי הוי פי' אע"ג שהוא נזהר מליגע בו. אין לך ניסוך גדול מזה כששופכו לתוכו:

נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נראה לי. דא"כ אמאי צריך ישראל עע"ג הא אפילו החליף ושיכשך ידו לתוכו אין בכך כלום כיון שהוא בטל בזפת. ותו אע"ג דבטל בזפת ולא קא יהיב טעמא מ"מ הרי תיקן נודו ביי"נ שהוא אסור בהנאה הילכך אין לפרש אלא כדפרישית במה"ק שלא ניסכו כלל בששופכו לתוכן. ומש"ה צריך שומר שלא יחליפנו ולא ידע בו. שאם נגע בו הנוד אסור שניתקן ביי"נ וגם היין שתשים אח"כ לתוכו הוא אסור מפני שבולע מפליטת הזפת:

דף לג עמוד ב

והילכתא כמאן דאסר אע"ג דבכל תלמוד היכי דפליגי רב אחא ור"ה הלכה כדברי המיקל. והכא פרט ופסק הילכתא כמאן דאסר לאפקי' מההיא כללא:

מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריך עיין מה שכתבתי בפ"י דכלים:

כסי אב אסי אסר כו'. פירש המורה כוסות של חרס ואין מכניסין לקיום אלא שותין בהן ואי שתו בהן פעם ראשון דכ"א ל"פ דאסור דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימצאם מים ג' ימים וחומרא גדולה והפרזה יתירה נראית לי זו. דאטו קנקנים אינם של חרס והיין כנוס בהן כמה ימים ומפני שאין מכניסין לקיום אנו מתירין בשיכשוך. והכוסות ששתה בהן לפי שעה אנו אוסרים. ולא סגי להו בשיכשוך אין דוחק בעולם גדול מזה. או שנחלק בין חרס לחרס שכל מיני חרסים דינן שוה חוץ מכלי מחפורת של צריף. והנכון בעיני לפרש כך דהאי ראשון ושני לאו אשתיית גוי קאי אלא אשיטוף דבעי ישראל למיעבד להו ולהתירן ופסק תלמודא הילכתא דפעם ראשון ושני דמשטף להו אסור למשתי בהו ישראל ושלישי מותר. ולמה נשתנו אלו מקנקנים דסגי להו בשכשוך והכא צריך לשטף ג' פעמים מפני שהקנקן אדם יכול לשכשכו יפה עד שיוצא כל היין הדבוק בדופניו בפעם אחת ואינו צריך לשנות מים. אבל הכוס כשמנענעו עם המים נשפכין המים מתוכו ואינו יכול לשכשכו יפה הילכך צריך לשוטפו שלשה פעמים לטהרו ולהסיר כל בליעת היין שבדופניו:

האי דורדיא [דחמרא] דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי פי' דוקא בתר תריסר ירחי שתא שכבר הופג טעמו. והו"ל כעפרא בעלמא אבל תוך יב"ח אע"פ שייבשן בחמה יהבי טעמי ואסור. וראיתי מ' שהתיק אם יבשן בחמה ומדמי להו ליבשין דלאחר יב"ח וטעות היא בידם דהא אמרי' בפ' כל השר בעובדא דרמי בר דיקולא ודילמא דיי"נ הוי א"ל לאחר שנים עשר הי'. ואמאי לא א"ל דיבשין בחמה א"ו כל יב"ח אע"פ שיבשן בחמה אסורין הן דטעמא דיב"ח לא בעבור יובש נאמר אלא בעבור שיופג טעמם ויהיו עפרא בעלמא:

דף לה עמוד ב

פיסקא ואלו דברים כו' עד וטרית טרופה פירש המורה מין דגים קטנים מלוחים. טרופה שנטרפה ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישי' לטמאים ואינו נ"ל דהא אמרי' לקמן גבי טרית שאינה טרופה ת"ר אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואמרי' אמר רב פפא. הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר. של כל אחד ואחד. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה שבהן מותר. אלמא מיכן מוכיח שטרית דג גדול והיא טונינא בלע"ז וחותכין אותה חתיכות חתיכות וממלאין ממנה חביות וטרופה היא שהיא חתוכה לחתיכות קטנות שאין ראשה ושדרה ניכר וחיישי' לחתיכות דג טמא. אבל אם הראש או שדרה ניכר כל חתיכות החבית מותרות דסתמא דמילתא ממנה נחתכו כאשר אני עתיד לבאר לקמן. וכך פירש בערוך טרית טנוניא בלע"ז.

השתא דאתית להכי גבינא נמי איכא דקאי ביני אטיפי. אינו נ"ל מה שפירשתי במהדורא תנינא דאגבינת הגוים קאי דא"כ היינו דר' ירמי' דאמר לעיל לפי שא"א לה בלא לחלוחי חלב. מה שפירש המורה נ"ל דהא דתריץ כיון דבטהור איכא נסיובי דלא קיימי לא תירץ אלא היכא דקבעי לי' לכמכא אבל לגבינה קס"ד דכל שאינו נקפה יוצא והולך לו. הילכך אי קבעי לי' לגבינה שפיר דמי והשתא הדר מתרץ דאפילו לגבינה נמי אסור דאיכא דקאי ביני איטיפי:

דף לו עמוד ב

בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם פי' לית לי' לתלמודא מאי דאמר רב' בפ' הערל בהלכתא פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת כו' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. דהו"ל לתרוצי דאורייתא בגירותן אתי אינהו גזור אפי' בגיותן אלא ס"ל לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרי ונתינים דוד גזר עליהם כדאמרי' בפ' הערל גם מאי דאמרי' לרבות שאר המסירין לית ליה לרבה דא"כ אסור לקבל גרים ולהתחתן בהם מכל האומות כדכתבית התם בפ' הערל:

דאורייתא גוי הבא על בת ישראל פי' לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה:

דאורייתא מאי היא תראי קראי כתיבי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ה"ג ולא כדכתב בספרים הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים דהאי קררא לא משתמע אלא הנוגע במת ולא דיקרב בדיקרב אבל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא הוא דיקרב בדיקר' כדאמרן לעיל וסתם יטמא שבעת ימים משמע ובתר הכי כתיב והנפש הנוגעת באותו טמא מת תטמא עד הערב ותו לא אלא הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ויש כאן להקשות דהכא אמרי' דטומאת חיבורין שבעה היא דאורייתא ובנזיר בפ' שלשה מינין בהלכ' היה מטמא למתים כל היום מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא ומסיק דהיא מדרבנן ומפני שראיתי בפירוש אותה השיטה פירושים שלא נראו בעיני אני רוצה לפרשה. הכי תני התם הי' ונטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והיא ממטמא חייב על כל אחת ואחת ואמרי' בגמרא איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה אבל טומאה טומאה לא אמר רב הונא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב. פי' רבה סבר דלא מחייב רב הונא שתים אלא על טומאה ועל ביאה שנגע תחלה במת וניטמא ואח"כ נכנס באהל המת ומפני שכתובין שני לאוין חד על טומאה וחד על ביאה חייב שתים אבל טומאה וטומאה שנגע תחלה במת ועוד חזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת ורב יוסף סבר דאמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דכשהי' עומד בביה"ק מגע היא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה שאם הי' לה פותח טפח ולא היתה רצוצה הי' האדם טהור אלא מפני טומאת רצוצה היא טמא וכשנגע עוד במת אחר הוא חייב ואותיב אביי לרב יוסף ממאי דתניא נזיר שהי' מת מוטל על כתפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא כו' ואמאי האי מטמא וקאי אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' ברייתא דופטרה על טומאה שניי' מיירי בחיבורין שהמת הי' מוטל על כתפו ובעוד הטומאה הראשונה מחוברת עליו נגע בטומאה שניי' והילכך אינו חייב אלא אחת דכיון דכד נגע בטומאה שניי' טומאה ראשונה מחוברת בו כאלו נגע בשני מתים ביחד דמי ואינו חייב אלא אחת ומתני' דמחייבא על כל טומא' וטומא' כגון שנג' במת ופרש ממנו ועוד חזר ונגע במת שני דהוו שלא בחיבורין והילכך חייב על כל אחת ואחת ומאי דאמר ר"ה נמי נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר הכי בעית לפרושי שלאחר שפירש מביה"ק נגע במת אחר תו מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא והאמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועוש' פסח לא אי אמרת בשלמא טומאה בחיבורין דרבנן משום הכי שני בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח אא"א דאורייתא מ"ש פי' מקשה על מאי דאמרן שבעוד הטומאה מחוברת על האדם ונגע בשניי' כאלו שתי הטומאות מחוברות ביחד דמי ממאי דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין כגון ראובן שנגע במת וקודם שפירש ממנו בא שמעון ונגע בראובן שיהא שמעון טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים שאכילתן הוא עשה אבל לעושה פסח שהוא בכרת לא העמידו דבריהן במקום כרת ואינו טמא אלא טומאת ערב דל"ש חיבורין משלא בחיבורין וכן לנזיר נמי אם נגע בראובן בעודו ראובן מחובר במת אינו טמא טומאת שבעה ואינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה שאין הנזיר סותר אלא בטומאת שבעה והאי אינה אלא טומאת ערב אלמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקס"ד השתא דכי היכי דכד הוה מת מוטל על כתפו ונגע בטומא' אחרת חשבינן לטומאה שניי' כאלו הוה מיחברא בטומאה ראשונה ואין כאן שתי טומאות אלא טומאה אחת הה"נ כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן חשבי' לי' לשמעון כאלו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה ומדהא לאו דאורייתא הך נמי לאו דאורייתא ואמאי בנזיר לא מחייב אלא חדא ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת פי' היכא אמרי' טומאה בחיבורין דאורייתא היא מיחשבא כחדא בחיבורין אדם במת ועוד נוגע בטומאה אחרת ההם ודאי חשבי' לשתי טומאה כחדא אבל חיבורי אדם באדם כגון שמעון שנגע בראובן בעוד שראובן מחובר במת לא חשבי' להו כחדא ולמימר דכאלו נגע שמעון במת דמי אלא דוקא ראובן שנגע במת טמא טומאת שבעה אבל שמעון שנגע בראובן אינו טמא אלא טומאת ערב כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פירשנו אותה השיטה נחזור לענינו הרי משם מוכיח [דטומאה] בחיבורין אינה אלא מדרבנן והיכי אמרי' הכא דמדאורייתא טומאה בחיבורין שבעה וננ"ל לתרץ דודאי טומאה בחיבורין שבעה אינה אלא מדרבנן כדאמרי' התם מש"ה א"ל רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקו בר"נ הכי אמר ר"נ כו' פי' דלעולם לא אמר ר"נ דבר זה דטומאת חיבורין שבעה הוא דאורייתא שאינה אלא מדרבנן כדאמרי' בנזיר ותראי קראי. הכי מתרצי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע טומאת שבעה מיירי בכלים דאדם הנוגע במה וכלים באדם טמאים טומאת שבעה כדתנן בריש אהלו' אבל והנפש הנוגעת באדם שנגע במת אינו טמא אלא טומאת ערב בין שלא בחיבורין בין בחיבורין ורבי' ברוך זצוק"ל כתב בחיבור טהרות שחיבר בהלכות וטא מת שטומאת חיבורין הוא מדאורייתא ופירש השיטה של נזיר בפתרון שאין לה פנים כלל:

דף לח עמוד א

וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:

אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:

דף לח עמוד ב

דג מליח פי' המורה שמלחו גוי ובמליחתן היא נאכל בלא בישול חזקי' שרי דלאו בישול היא ור"י אסור דזהו בישולו ק"ל להאי פירושא טובא ר' יוחנן לית לי' מתני' דתנן וכבשין שדרכן לתת להם יין וחומץ אבל אותן שאינן דרכן לתת בהם יין וחומץ שרי ואע"פ שהן מלוחין ע"י גוים ונאכלין מחמת מולחן בלא בישול דדווקא בישולי גוים ע"י האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים ונ"ל לפרש דג מליח הנאכל מחמת מולחו חי וצלאו הגוי וא"ת היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהם בישול גוים התם רוב העולם אוכלים אותם חיים מחמת מולחן ומש"ה ליכא דפלוג בהו אבל דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא וחזקי' סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותו כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס' הישר:

והקפריסין פי' המורה שבישלן הגוי ומפני שנאכלין חיין הם מותרין ואינו נ"ל שהפקריסין נאכלין חיין והילכך אם בישלן גוי אסורין הם ואין לפרש אלא כגון שמלחן גוי או כבשן וכן הקפליטות שהן כרישים גדולים והחמין והכליות אע"פ שעל ידי האור עשאו הגוי (חסר כאן איזה תיבות):

דף לט עמוד א

אמר רב חב"ית אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם [אחד] המורה תלה הטעם מפני שחבי"ת דמיהן יקרים וראיתי שנתנו טעם אחר שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף אבל חמפ"ג אינו אלא ע"י תערובת וק"ל לתרווייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל שהחומץ והמבושל כיון דלא מנסכי להו לא בעי חותם בתוך חותם ולמורה קשיא ממבושל שהרי דמיו יקרים יותר מן היין ולמ"ד מפני שהאיסו' עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל ונ"ל דר"א ל"ל דרב דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחריני לא ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד:

פיסקא ואלו מותרין באכילה חלב שחלבה גוי וישראל רואהו פירש מדלא קתני ישראל עע"ג ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב אלא אע"פ שאין רואה היאך הוא חולב לבד שעומד בצד א' ורואה את הגוי מותר ולא חיישי' שמא היה לו דבר טמא ומערב בו והיינו דאמרי' בגמ' תנינא להא דת"ר דלא בעינן שיעמוד ע"ג ומיהו בברייתא מוסיף יותר שאע"פ שאינו עומד אלא יושב כיון דכי קאי חזי לי' שפיר דמי:

והדבדבניות פי' אשכלות של ענבים ממסקות שהיין זב מהן ועל זה נקוראי דבדבניות ואתא למימ' שאינן חשובין אותן חטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי:

דף מ עמוד א

אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה של כ"א ואחר ניכר. פי' שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות מצאנו בה ראש ושדרה של דג א' ניכר ושל שאר אינו ניכר לא אמרי' מדהאי הוה טהור כולן נמי טהורין הן אלא צריך שיהיו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמליתא מאלה הדגים נחתכו ולא חיישי' שמא מדגים טמאים נחתכו מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו א' ממאה שבה מותר ומעשה בגוי א' שהביא גרב מלא חתיכות בציפרי ומלא אחת שיש בה סימן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פי' אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה חבית בין במקצתה ואפילו יש מאה חתיכות בחבית ונמצאת סימן באחת מהן כולן מותרות דתלינן ואמרי' כמו שזה טהורה כך כולן טהורות לוא מספקינן למימר שמא תערובת דגים טמאים יש שם וקשיא לר"פ דבעי ראש ושדרה של כ"א וא' תרגם רב פפא כשחתיכות שוות ולעולם צריך ראש ושדרה של כ"א וא' אבל אם הי' דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרות כל החתיכות הילכך החביות הבאות מלאות טונינא כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה כולן הן מותרות ולא חיישי' לדג טמא ואע"פ שיש חבית שאין שם ראש יש להתיר מטעם החזקה שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא כדאמרן לעיל מכריז ר' אבהו קירבי דגים ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ופמיא ובלחנתא דפוס נהרא:

ההיא ארבא דלחנתא דאתא למחוזא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קילפי על ספיני ושרייה אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא באתרא דשכיחי קילפי המורה פירש לעיל בלחנתא דפוס נהרא שהוא סולתנית וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי אי איכא למיחש לתערובת דגים טמאים שעולים עמה מה מועילים הקילפי שמא יש ביניהן דלית להו קילפי ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת וא"ת שהיו הטהורין ניכרין ע"י הקשקשים א"כ מאי טעמא דמאן דאסר יאכל כל מי שיש לו קשקשים ואם הי' מין שמשיר הקשקשים יהו כולן אסורין כמו החילוק ובנדברים בפ' הנודר מן המבושל תנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס וראיתי לאחד שפירש שם דצחנה היא או בשר מהותך או עופות או דגים ישים אותם עם מלח וחומץ ויטרפם בכל עת ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה וכך נ"ל לפרש כאן צחנתא שאינם הדגים שלמים שיהיו ניכרין ע"י קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים וצחנתא דפוס נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההיא טינא דג טמא וזאת שבאה לפום נהרא התיר רב הונא משום קילפי דחזיא בארבא ומוכיח שאלה הקילפי מאלה הדגים הם ודמי לגרב מלא חתיכות שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התרנו כל הגרב ורבא אסר משום דבההיא אתרא שכיחי קילפי תמיד בבספינה הנושרים מדגים טהורין ושמא אלה הקילפי אינם מדגי צחנה זו אלא מדגים אחרים וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן ואנו חוששים לתערובת דגים קטנים כיון שאין להם קשקשים אבל כל דגים קטנים שיש להן קשקשים אין אדם יכול לאוסרן מפני שהוא בודק ע"י קשקשים וצחנתא אין לה בדיקה שהדגים הן נימוחין בתוכה:

ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחו' כולן מותרו'. פי' וכגון שנמצא בה שתי כילביות דהכי אוקימנא לעיל דבפתוחות בעינן תרתי:

אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן נקחין אלא מן המומחה יש לומר דפליגי אדר' אבהו דאמרן לעיל מכריז ר' אבהו בקיסרי קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומפמיא ויש לומר דל"פ דלא שרא ר' אבהו אלא בקיסרי שלא היו באין שם אלא מפלוסא ומפמיא באותן המקומות היתה חזקה שלא היו לוקחין אותן אלא מדגים טהורים אבל שאר המקומות לוקחין אותן גם מדגים טמאים הילכך אינן נקחין אלא מן המומחה:

וזה משריץ מבחוץ שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן:

למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כו'. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' אלו טרפות דלא סמכי אסימני בצים עד שיאמר הגוי של עוף פלוני וטהור הוא התם כדמסיק טעמא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל בדגים סימן מובהק הוא:

דף מ עמוד ב

אין שם מומחה מאי פירש המורה כשנימוחו העוברין קא בעי לה ויש לומר דבקירבי דגים קמבעיא לי' שאין יכול להכירן ע"י סימנים שלא נאמרו הסימנים אלא בעוברין ודייק אנמי דאמרי' אלו דגים ואלו קרביהן ואי קשיא ומ"ש מבצים דאמרי בפ' ואלו טרפות עד שיאמר של עוף פלוני וטהור וה"נ נימא הכי ואמאי מצרכינן לי' שיראה לו הדגים שהוציאן מהם תשובה התם בבצים מינכרי וידיעי ביצי כל עוף ועוף והילכך כשאמר של עוף פלוני היא לא משקר דמילתא דעבידא לגלוי הוא ואע"פ שהוא גוי סמכי' עילוי' אבל קירבי דגים לא מינכרי שכל הדגים קירביהן שוין הילכך אי מחזי לן הדגים שהוציאן מהן אין ואי לא לא דשמא הוא סבור שהן מדג פלוני ואינן אלא מדג טמא ואע"פ שהוא ישראל לא מהימנינן לי':

ר' יוסי אומר השלחין אסורין ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מין [זיתים] הוא והן נותנין לתוכו חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן: