עבודה זרה לה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה רב מלכיא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה כמאן כי האי תנא (דתניא) ר"א אומר המעמיד בשרף הערלה אסור מפני שהוא פירי אפי' תימא ר' יהושע עד כאן לא פליג ר' יהושע עליה דר"א אלא בקטפא דגוזא אבל בקטפא דפירא מודי והיינו דתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי בין לרב חסדא בין לרב נחמן בר יצחק תתסר בהנאה קשיא דרש רב נחמן בריה דרב חסדא מאי דכתיב (שיר השירים א, ג) לריח שמניך טובים למה ת"ח דומה לצלוחית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו שנאמר (שיר השירים א, ג) עלמות אהבוך קרי ביה עלומות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו שנא' עלמות אהבוך קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העוה"ז ואחד העוה"ב שנא' עלמות קרי ביה עולמות:
מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהן רבי ובית דינו התירו השמן והשלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו והחילק וקורט של חלתית ומלח שלקונדית הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה:
גמ' חלב למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק ואי משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טהור עומד חלב טמא אינו עומד אי דקא בעי לגבינה ה"נ הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא ונשקול מיניה קלי וניקום כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא ואב"א אפי' תימא דקבעי לה לגבינה איכא דקאי ביני אטפי:
והפת:
א"ר כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה מה ראו חכמים משום חתנות אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורין העם התיר רבי הפת ולא היא רבי לא התיר את הפת רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך היה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורין העם לומר פלטר עובד כוכבים והוא לא אמר אלא פלטר ישראל א"ר חלבו אפילו למ"ד פלטר עובד כוכבים לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ורבי יוחנן אמר אפי' למ"ד פלטר עובד כוכבים ה"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא תשתעו (בהדיה דאיבו) דקאכיל לחמא דארמאי:
והשמן שלהן:
שמן רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר
רש"י
[עריכה]כאן קודם חזרה - אותה משנה דשחיטת חולין דקיבת עובד כוכבים נבלה ואסורה נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה וסבר לאו פירשא היא:
וכאן לאחר חזרה - הך דשני שמואל מפני שמעמידין אותה בעור אבל קיבה עצמה שריא לאחר חזרה שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל:
ומשנה - הנשנית בשחיטת חולין (דף קטז.) קודם חזרה:
לא זזה ממקומה - לא עקרוה לגמרי דהואיל ונשנית נשנית אבל אין הלכה כמותה שהרי חזר בו:
שמעמידין אותה בחומץ - שהחומץ מעמיד חלב ולקמן פריך לה א"כ ליתסר בהנאה:
בקטפא דגוזא - בשרף היוצא מן העץ:
אבל בקטפא דפירי - בשרף הפירי עצמו:
מגולה ריחה נודף - והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותה ומריקין שמנה כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם:
מתגלין לו - מעצמן בלא טורח כשהוא מלמדן:
מתני' ר' ובית דינו התירו את השמן - לא גרסי' דהא לאו איהו שרייה אלא ר' יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמר בגמ' מסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה ור' יהודה נשיאה דגמ' היינו רבי יהודה הנשיא בנו של ר"ג בר' שהיה בימי האמוראים וה"נ אמרינן בגמרא ר' יהודה הנשיא בנו של ר"ג הורה כו' ואילו רבי בנו של רשב"ג היה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פד:):
והשלקות - כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות:
וכבשין - לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ:
וטרית - מין דגים קטנים מלוחים:
טרופה - שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרין הלכך חיישי לטמאים:
וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו - שדרך כלבית ליגדל מאליה בציר של דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל כלבית בו והיא עצמה טמאה:
והחילק - מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן סנפיר וקשקשת וקיימא לן דמותרת ואמר בגמרא מפני מה אסרוה מפני שעירבונה עולה עמה דגים טמאים הדומים לה הלכך לא שנא טרופה ול"ש אינה טרופה איכא למיחש לאחד מאלף ביניהם דדמו ליה ולא מינכרי אבל טרית אין שקץ דומה לה הלכך כי אינה טרופה שריא:
חלתית - מין פירי הוא שקורין לזר"א בלע"ז ומחתכין את קרטיו בסכין ואסור משום שמנוניתא דסכינא:
ומלח שלקונדית - מפרש בגמ' (לקמן לט:):
גמ' ניקום - יעמידנו ע"י קיבה לגבינה:
לכמכא - מאכל:
קלי - מעט:
נסיובי - מישג"א:
ליכא למיקם עלה דמלתא - שמא נתערב בו חלב טמא וכשהעמידו עומד טהור שבו והטמא נשאר עם הנסיובי הלכך אין זה נסיון להכשיר הראשונים לאכול אבל לגבינה סלקא דעתא השתא דמותר:
ואי בעית אימא - אפילו לגבינה נמי אסור:
דאיכא - נסיובי דקיימי בגבינה:
ביני אטפי - בתוך הגומות שבגבינה וחיישינן שמא מן החלב טמא שלא עומד נשאר עם הנסיובי בגומות:
פורני - הוא תנור שהוא גדול ופיו מן הצד וכל תנור שבמשנה קטן הוא ומקום שפיתת ב' קדירות ופיו למעלה:
לאוסרה בשדה - דליכא למיחש לאימשוכי דאקראי בעלמא הוא:
מנכית - נושך:
אבי מצרי - בשדות אצל המצרים:
זליפתן - פליטתן שפולטין ומזיעין שמנונית איסור שבלעו:
תוספות
[עריכה]מפני שמעמידין בשרף ערלה. וערלה של עובדי כוכבים אסורה כמו שנפרש בפ"ה. בעה"י (עיין בתוס' קידושין דף לו: ד"ה כל מצוה):
דברים המכוסין ממנו מתגלין לו. פי' שבני אדם מגלין לו רזיהן לפי שנהנין ממנו עצה ותושיה כמו שמפרש במס' אבות (פ"ו מ"א):
לגבינה איכא דקאי ביני אטפי. פירוש ליקח חלב מן העובד כוכבים לעשות גבינה אבל לעיל גבי ליקח גבינה של עובד כוכבים ליכא למיחש לחלב טמא כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו חלב טמא כיון שאינו עומד:
מכלל דאיכא למאן דשרי. מדקאמר פת לא הותרה בב"ד מכלל דאי בעי הוה שרי ליה אלמא לא פשט איסורו ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל ויש לסמוך על דברי רשב"ג ור"א בר צדוק דאמרי אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ועוד ראיה דאמר לקמן (דף לז.) בימינו תתיר אף את הפת ולא הניח להתיר אלא משום דהוו קרו ליה ב"ד שריא ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו ועוד דאמרי בירושלמי דפרקין ובפ"ק דשבת פת עמדו עליו והתירוהו ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אע"פ שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע"י תערובת כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה"ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה:
זליפתן. פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהריקו מכלי האיסור כדאמרינן לקמן (דף עה.). או מזלגן במי זיתים ולשון זילוף ק"ק שלא מצינו זילוף רק לשון שפיכה כמו תעשה זילוף (פסחים דף כ:):
ראשונים נוספים
ופרקינן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה. פי' הא דתנן קיבת עובד כוכבים ושל נבילה ואוקמא שמואל קיבת עובד כוכבים נבילה ואסורה קודם שחזר בו ר' יהושע היתה הקיבה עצמה אסורה. וטעם אותה המשנה תירץ אחר שהשיבו ר' ישמעאל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ומותרת. וחזר בו ר' יהושע והודה כי קיבת נבילה מותרת ואמר מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים אחר שחזר בו כמו שמפורש במשנה זו אמר שמואל לטעמיה דהא מתני' מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. אבל הקיבה עצמה של נבילה מותרת. ומפני מה שנו אותה המשנה ואינה שנויה כהוגן. מפורש בפ' כל הבשר א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה.
רב מלכיא אמר רב אדא בר אבא מפני שמחליק פניה בשומן של חזיר. רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. כדתנן המעמיד בשרף ערלה ר' אליעזר אומר אסור.
אפילו תימא ר' יהושע ע"כ לא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא פי' קטף של עץ. אבל בקטפא דפירא מודה ליה.
דתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף (הערלה) [העלין] בשרף העיקרין מותר. בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי.
ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תיתסר בהנאה. דהא החומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין איסורי הנאה הוא. וכן הערלה איסורי הנאה היא תיתסר גבינה זו אפי' בהנאה קשיא:
מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה. חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו. אוקימנא איסוריה דחלב שחלבו עובד כוכבים חיישינן דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. ואסיקנא השתא דאתית להכי גבינה נמי משום חלב בהמה טמאה. ואי אמרת חלב בהמה טמאה לא קא חיישינן דלמא הני דמתחזי בגבינה כדתקוני לה כמין נקב ההוא דקאי ביני ביני בגבינה כמין טיפין הוא החלב הטמא לפיכך אסורה:
ירושלמי אמר ר' ירמיה חלב עובד כוכבים למה הוא אסור מפני תערובת חלב בהמה טמאה. ר' יהושע בן לוי אמר משום גלוי. ויעמיד.
אמר ר' שמואל מפני ארס הנתון בין הנקבים ותני כן שלשה ארסין הן. אחד צף ואחד שוקע ואחד דומה לשבכה. ישראל יושב בצד העדר ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש משום תערובת בהמה טמאה. פת של עובדי כוכבים אסורה.
א"ר יוחנן אפי' למ"ד רבי התיר את הפת של פלטר. הני מילי בשדה במקום שאין פת ישראל מצויה. אבל בעיר לא:
איבו מנכית ואכיל פת עובדי כוכבים אבי מצרא דמתא. אמר להו רבא ואמרי לה אמר רב נחמן לא תשתעי ליה (לאיבו) [בהדי' דאיבו] דאכיל נהמא דארמאי.
שמן. אמר רב דניאל גזר עליו שנאמר אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו'.
השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני ניטפי. פי' דמעיקרא קס"ד דכיון דטמא אינו עומד יכול הוא לבדוק אם הוא עומד כולו מותר ואם לאו בידוע שנתערב בו טמא הילכך אין לאסור גבינה מטע' זה שהרי א"א לו לבוא לידי תקלה בכך אבל השתא דאתינא להכי דאמרינן דאע"ג דלא קאי כוליה נמי אמרי נסיובי הוא לגבינה נמי אסור שא"ת אפילו היה כאן תערוב' דטמא כבר נשאר עם הנסיובי והגבינה כולה מן הטהור נעשי' דהא טמא לא קאי איכא מיניה דטמא מעט דקאי ביני ניטפי ונאכל עם הגבינה ואע"פ שאין הטמא כולו מתערב בין הנטפי וא"א שלא ישאר ממנו אפ"ה אתו למשרייה אמרי נסיובי הוא והיינו דקאמרינן השתא דאתית להכי.
ור"ש ז"ל מפ' השתא דאתית להכי דאמרת שחלב טמא מתערב עם הנסיובי אפילו לגבינה נמי אסור דאיכא נסיובי דקאי ביני ניטפי וחלב טמא קאי בהדיה.
מה ראו חכמים לאוסרה משום חתנות. מדקאמרינן יצא ר' לשדה והביא נכרי לפניו פת פורני משמע ודאי דלאו מעיסתו דר' הות ולאו באפיה לשה ועירבה ואעפ"כ לא אסרוה אלא משום חתנות ולאו משום גיעולי עכו"ם וטעמא דמילתא דאפילו נלוש בחמין נט"ל הוא ומותר ואי משום קדירה בת יומא לא חיישינן.
והביא ר"ת ז"ל ראיה מדבר זה ממאי דאמרינן לקמן בכוספן של עכו"ם דאפי' הוחמו חמין ביורה גדולה שרו דנ"ט לפגם הוא ולא חיישינן לבת יומא ובשלהי מכילתין הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם וכולן שנשתמש בהם עד שלא געל עד שלא לבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר דנט"ל הוא ומותר ולא חיישינן לבת יומא וליכא למימר בששיהן דא"כ הו"ל למתני הכי ולא ליתני סתמא מותר ועוד אי ס"ד אמר ליה הכי לוקמינהו תרווייהו כמ"ד נט"ל מותר דהלכתא כוותיה ומאן דתני אסור בשלא שיהה ומשום חשש בת יומא אלא ודאי ליכא למימר הכי ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן דשמן של עכו"ם מותר משום נט"ל ולא חיישינן לבת יומא ולא מצית למימר דשמן פוגם הוא אפילו בבת יומא דא"כ לא הוה אסר תנא דמתני' משום זליפת כלים דהא שרי בדבש וכדבעינא למכתב קמן ולקמן נמי אמרינן גבי משחא שליקא אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא אלמא סתם כליהן של עכו"ם אינן בחזקת בני יומן וה"נ אמרינן בכולה מכילתין בכל שהוא נאכל כמות שהוא חי דמותר ולא חיישי' לגעוליהן והיינו משום דלא חיישי' לקדירה בת יומא.
ונוכל לחלוק ולומר דחוששין לבן יומא בשל עכו"ם אלא שאלו כולן פגומין הן אפילו בב"י או בשעשאום בפנינו ומה שהתירו דבש מפני שאין מעמידין אותו אלא בכלים חדשים.
ואין זה עולה כהוגן, שהרי הוזכרו מהן הרבה בגמ' להתר כגון פת ושמן וקפריסין וקפליטאות וחמין וכוספן ואהיני והיאך נאמר בכל הנז' בגמ' שיהו נפגמין בכל בליעת איסורין שלהם ושאר הדברים שלא הוזכרו ניחוש לכלים בני יומן שיהו לשבח דודאי הא דתניא לקמן קפריסין וקפליטאות וכו' כשעשאום בבתיהן הן כדתני שלהם וכן אהילי דארמאי מדלא קתני בכולה אין בהם משום בישולי עכו"ם ודומיא דשמן דקתני בסיפא וכן כוספן וטרית ומורייס וציר נחוש לזליפת כלים דמליח ברותח הוא אלא ודאי אין חוששין לעולם לבת יומא וטעמא דמילתא משום דהוו ספיקי טובא ספק נשתמשו בקדירה זו היום ספק לא נשתמשו ואת"ל באיסור שמא אין בזה נ"ט או שמא טעם לפגם הוא מעיקרו וכיון דהוו ספיקי טובא שרו ליה כדאמרינן בתרי ספיקי דכתובות פ"ק.
ושמעתי שרש"י ז"ל כתב כן בתשובותיו דליכא בפת משום גיעולי עכו"ם והביא ראיה ממ"ש בפסחים הקמחים ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ועוד דגרסינן התם חנות של ישראל ופועלי עכו"ם נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ותנן נמי התם ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו וכו' מותר וקתני נמי החמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר באכילה וגרסי' עלה בירושלמי הדא דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו לאוכלו מותר אפי' באכילה מדתלו לה במנהגא ש"מ דלית ביה משום גיעולי עכו"ם ואמר רבא בפסחים פוקו ואייתו לנא חמירא דבני חילא וכל הני לא מתוקמי בשנילוש לפני ישראל ובכלי של ישראל.
ואין צורך לראיות הללו, דהא אמרי' בשמעתין דמן הפלטר מותר משמע מפתו אלא להוציא מלבם של נקדנין שאומרי' שיש בו משום גיעולי עכו"ם אלא שנלוש בפני ישראל בהכשר ומ"מ לתנא דמתני' אליבא דשמואל דאסר שמן משום דחייש לקדירה בת יומא אפשר שיהא בפת משום גיעולי עכו"ם ודאמרי' בגמ' למה אסרוה משום חתנות לר' יהודה הנשיא קאמרי א"נ לרב דאמר דניאל גזר על השמן משום חתנות ותלמידי שמאי והלל גזרו על הפת משום חתנות דסוגיין כוותיה ואפשר שגיעולם פוגם אפי' בבת יומא ומ"ה לית ליה אלא משום חתנות אפי' לתנא דמתני' דומיא דדבש כדבעינא למימר קמן ומפרש רש"י ז"ל כי הפת וכל השלקות כולהו משום חתנות גזרו בהו.
ואי ק"ל אמאי פלגינהו תנא דמתני' בתרתי א"ל שתי גזירות הוו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן דגזור שמן משום יין משקה משום משקה וגזור על פת משום יין דשכיח הכי דטעים מידי ושכיח חתנות דידיה מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו. ואתא בי' דינא אחרינא וגזר בכל השלקות משום חתנות או משו' שמא יאכילנו דבר האיסו' כל"א שכת' רש"י ז"ל אלא מיהו משמ' ודאי דפת ושאר תבשילי עכו"ם מטעם א' הן אסורין.
ור"ת ז"ל כתב פת אפוי הוא ואינו קרוי בישול וראיה לדבר מדפרי' לקמן גבי שלקו' מידי אור כתי' ולא פרי' אמאי הוצרכו לגזו' על הפת בי"ח דבר ש"מ דפת ליתא בכלל שלקות דהיינו בשולי עכו"ם דה"ל למיפר' אי הכי בשלקו' מדאוריית' אסירי אמאי גזרו הפת בשמונ' עשר דבר אלא ע"כ אפיי' ליתא בכלל בישול ז"ל ר"ת ז"ל שכתוב בספר הישר במסכת ביצה.
ואין דבריו נכונים אצלי כלל, דע"כ בדין הוא דה"ל למפרך הכי דהא בקרא לא כתיבי שלקות ואי דרשת מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה נמצא פת בכלל זה ומדאורייתא הוא דאסור אלא היינו טעמא דלא מקשה הכי משום דהו"א אה"נ דפת אסור מדאורייתא ואי משום דא"ר תלמידי שמאי והלל גזרו עליו דרב מימרא הוא ולא אלימא למקשי מינה לר' חייא בר אבא דסבר שלקות דאורייתא וטובא עדיפא פרכיה דפריך מקרא גופיה "מידי אור כתיב". ודברי ר"ת ז"ל אלו שכתבן לענין עירובי תבשילין אינן וכבר נתברר לנו מן הירושלמי ומן התוספת' שאין עירובי תבשילין צריכין פת אלא תבשיל וכן דעת רבינו הגדול ז"ל והא דבעינן בגמ' שלקות מנלן ולא בעי הכי בפת משום דפת פשיטא ליה טעמא דחתנות אבל שלקות לא שכיח תחנות דידהו וקס"ד דאסורייהו מדאוריית' ולא משום גזירה ואסיקנ' דמדרבנן הוא משום חתנות כטעמא דפת ובירושלמי מפרש ופת לאו מתבשילי עכו"ם הוא וכו' שלא כדברי ר"ת ז"ל.
והא דאמרי' במשחא שליקא דארמאי אי משום בשולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי ואע"פ שר' יהודה הנשיא כבר התיר גזירת חתנות שבו היינו טעמא דאמרנא הכי משום דמבושל לא התיר ר' יהודה הנשיא כלום לפי שאפשר לרוב הצבור לעמוד בה הילכך עדיין הוא בכלל גזירת כל השלקות ובישולי עכו"ם שהוא משום חתנות אבל במשחא דלאו שליקא פשיטא לן שכבר התיר ר' יהודה הנשיא גזירת חתנות.
והוי יודע שגזירת תלמידי שמאי והלל שגזרו על הפת אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כדאיתמר בשמן שהרי ר' שמלאי א"ל לר' יהודה הנשיא בימינו תתיר את הפת וא"ל א"כ קרו לן בי דינא שריא.
לפי' אני אומר, שאם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אע"פ שהם קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין שהרי אפי' ר' יהודה הנשיא קטן היה כדמפורש בגמרא ואלמלא דשרא תרתי הוה שרי נמי הך שכל גזירה שרוב הציבור יכולין לעמוד בה אע"פ שלא פשטה כל ישראל צריך להתירה ב"ד גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואם פשטה אין שום ב"ד יכול לבטלה אבל אם לא פשטה ברובם מפני שאין יכולין לעמוד בה אפי' קטן מתירה ומ"מ צריכה היתר ב"ד דהא קבילו עלייהו דאי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר והיינו טעמא דשמן.
ואף אם לא התירוה אין להם רשות לכוף את העם באותה גזירה לא להלקות ולא לשמת דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו כלומר עד דאיכא גוי כולו אבל חכמים ותלמידיהם והיחידים נוהגים בהם כדאמרי לא תשתעו מיניה דאיבו כלו' אל תאמרו דבר שמועה משמו שאינו מכלל החברים וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של עכו"ם אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש אבל מקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם אלמא איכא דוכתי דנהוג.
ובירושלמי בפרקין גרסי' ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כן כלומר אין העם עושין כן אלא אוכלין פת של עכו"ם ואני תמה למה לא התיר ר' יהודה הנשיא את הפת קודם שיתיר את השמן ואפשר מפני שחתנות הפת יותר גדול משל שמן מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו תדיר והוא מעשה נשים לפיכך לא רצה להתיר החמור תחילה ועוד שכיון שהפת מתבשילי עכו"ם הוא חשש שאם היה מתיר מקצת המבושלין היו מזלזלין בכולן לפיכך התיר את השמן ואע"פ כן הודה לר' שמלאי דאי לאו דקרי ליה בי דינא שרייא הוי שרי תרווייהו ולא היה חושש למזלזלין שכיון שהתיר שמן ופת היה מודה להם שכל דבר שאין הציבור יכולים לעמוד בו אין גוזרין עליהם כלום.
ואסיקנא בגמ' ר' יוחנן אמר אפי' פלטר עכו"ם ה"מ בשדה אבל בעיר לא אפשר לפרש דרבי יוחנן במקום שאין פלטר ישראל קאמר ויש להקל ולומר אפי' יש פלטר ישראל כיון שהוא פלטר שאין בו חתנות כ"כ והוא בשדה מותר אבל בעיר לא אי איכא פלטר ישראל אבל ליכא פלטר ישראל מותר ודברי רבינו הגדול ז"ל מטין כן לפי שכתב מ"ש בירוש' במקום שאין פת של ישראל מצויה עמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש משמע אפי' בעיר ובלבד מן הפלטר אבל בעל הבי' לעולם אסור' בין בעיר בין בשדה ואפי' אין לו מה יאכל.
וראיתי מי שכתב כך ראיתי בתשובות הגאונים ז"ל מותר לאכול פת של עכו"ם בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הלכך מותר ולפי מה שפירשנו אף בחול בכה"ג כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר אלא שהם התירו בשבת אפי' מב"ה אם אין שם פלטר ופת שלנו אם אפאה עכו"ם אפי' ע"פ שלשה ישראל אסורה משום בישולי עכו"ם דהיינו גזירת תלמידי שמאי והלל ואי שגר ישראל תנורא א"נ שגר עכו"ם ואפה עכו"ם וישראל מחתה הגחלים מותר פי' משום דבהבער הגחלים מצא חומן כך פי' רש"י ז"ל והו"ל כההיא דאמרי' בגמ' דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בה שהרי גמר ויכירו שאם לא חתה בגחלים עדיין לא נגמר ומ"ה מותר.
אבל אם הפך בהם מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אסור שהרי הנחתו וגמרו ביד עכו"ם וזה כלל גדול כל שהנחתו וגמרו ביד עכו"ם אסור ולפיכך אני אומר שהזורק עץ בפורני של עכו"ם כדי להתיר פתו משום בישולי עכו"ם שאין במעשיו ממש ואסור דבלא עצו נמי מבשיל בחדא שעתא ועצו אינו מעלה ואינו מוריד ולא עבד ולא מידי וא"נ בשליה פורתא ממאי דהוה בשול בלא עצו כיון דלא מינכר ופורתא הוא טובא אסור דתחילתו וגמרו ביד עכו"ם הוא וכדאמרי' לעיל ה"ד אלימא [דאי לא היפך וכו', אלמא] כל היכא דלא מינכר בישוליה לאו כלום הוא ולא מישתרי בהכי במעשה דישראל.
והיינו נמי דא"ר יוחנן פת ג' מלאכות יש בה אלמא דבעינן או דשגיר ישראל תנורא או שיאפה את הפת או שיחתה את הגחלים ואלו הוה שרי בהשלכת עץ כמה מלאכות יש בה והיכי א"ר יוחנן ג' מלאכות.
ורבינו הגדול ז"ל גריס וישראל מהדר הדרויי כלומר שישראל מהפך בפת דלימטי ליה בישולא מכל צדדיו והיינו אפייה גמורה הניכרת בפת שאין דבר אחר מתירו אלא בישולא או קירוב בישולא. ומיהו אי מייתי ישראל גחלים ומשים בתוך התנור או הפורני ומהן מדליקין את האש אפשר דהוא מותר שישראל שגריה לההוא תנורא כיון שהוא הביא שם עיקר האש.
וכן דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש שהוא הצריך לסייע ישראל בנתינת העצים בתוך האש בכדי שיהא באותן העצים שנתן ישראל מתקרב שגורת התנור אלמא מעשה הניכר בעינן ודבר פשוט הוא ולא נתכוונו דברי הר"מ הספרדי ז"ל שהתיר בעץ.
ובמחלו' מצינו כלשון הזה אנשי מזרח אוסרין פת שלהם שאפה עכו"ם ומתירי' פת עכו"ם ובלבד שיהא שם ישראל ומשליך עץ בתנור ואנשי מערב אוסרין אותה בעץ שהעץ לא אוסר ולא מתיר ואימתי הוא מותר לו במקום שאין דרכן לאכול בעשה ג' ימים שלא טעם כלום ע"כ וכבר הבאנו ראיה שאין עץ זה לא אוסר ולא מתיר ודברי מחלוקת זה אינם מכוונים ויש שם דברים הרבה שיצאו משיטת התלמוד המסור בידינו ואין אנו שומעין אלא לתלמודינו.
עוד ראיתי מי שאומר דכיון דליכא בפת אלא משום גזירת חתנות האידנא שרי דבימי רבותינו היו חוששין לחיתון מפני שהיתה חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אבל עכשיו שיש להם בתורתם איסור גדול בחיתון ישראל אין כאן לומר גזירת חתנות.
וזה טעות גדולה ומי שהורה כך אין לסמוך עליו שאפילו כדבריו כל דבר שגזרו בו ולא עמד ב"ד וביטל אין אותה גזירה בטלה אע"פ שבטל הטעם של מנין ראשון. ומפו' בפ"ק דביצה ורמוז בכמה מקומות בתלמוד ירושלמי במס' שבת ובמס' שביעית שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד ובטלי ועוד שאף בדורות הראשונים נמי הוה להו איסור בחיתון ישראל כדאמרי' בפ' השולח והאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא והאידנא נמי הכי הוא דחביבין להו בנות ישראל טובא ובפרהסיא אסיר להו.
ועוד דאנן הכי קאמרינן שמא יתן ישראל עינו בבתו של עכו"ם ויתחתן עמו וא"ת שהאשה לא תשאנו מפני שהוא אסור לה בתורתן הוספת מים הוספת קמח וכ"ש שאסור שמא ישתמד ישראל וישאנה שכמה פעמים הוציאו בנותיהן בני ישראל מן הכלל בעונות וראיה לדבר דבר פעור.
השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי: כלומר, הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, דילמא קאי ביני אטפי, לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה, וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה, משום חשש דקאי בינה. והר"מ במז"ל (פ"ג מהל' מאכלות אסורות הט"ו) כתב: החמאה של נכרים, מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי (ריקום) [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא.
ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני, וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה. שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה, והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מיגש ז"ל שכתבנו למעלה. ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה, ואין דרכו בזה הדבר ישר, ולא טעם איסורו מחוור, לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה, ואחד משום דקאי ביני אטפי (לה, א: א"ר חנינא לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב), ואף על פי שהוא דבר מועט אין הולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו שלראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר, ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל: מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה (משנה, תרומות ד, ח) שנפלו לתוך החולין, אף על פי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברוח דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות גדולות לא, וגדולה מזו אמרו (שם משנה יב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה, אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת הטעם כמו שאמרנו.
עוד כתב הרב ז"ל (פ"ג מהל' מאכלות אסורות הט"ז): "יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן". גם זה אינו מחוור כלל, תדע לך, שהרי הקשו בגמ' חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא, ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה, משום דאיכא דקאי ביני אטפי, ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה, ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי, ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם, אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא.
והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה (הו"ד במ"מ שם), דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה כתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב. עד כאן (תוה"ב שם).
א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות: ויש לפרש דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו, אלא לטפויי היתרא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל, מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אף על גב דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל, לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון שבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה.
וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי: במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר, ואף על גב דלפום (גמריה) [גמרין] משמע דפת לא הותרה בבית דין כדאמר רב כהנא פת לא התירוה, וכדאמרינן התם (לז, א), מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו: שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר את הפת, ואמר לו: אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דרבי חלבו ורבי יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן, משמע דנהוג בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג, וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אף על פי שאינו גדול כמוהו בחכמה ומנין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (לו, א), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי.
ומיהו דוקא מן הפלטר. דבגמרא דילן פלטר עו"ג הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה, וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים.
והרמב"ן ז"ל כתב: ראיתי מי שכתב, מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הלכך מותר, ולפי מה שפירשנו, אף בחול בכי האי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהתירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר, עד כאן. ומורי הרב ז"ל כתב: ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים, אין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, עד כאן.
והאוכל לחם של בעלי בתים. אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין, שבכל מקום אסרוהו, ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם: איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו, דאכיל נהמא דארמאי.
וטעמא דפלטר דשרי. דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל בית יש בו קירוב הדעת טפי, ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש, כדאיתא בירושלמי, ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עו"ג עושה יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עו"ג, דכיון דהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, וכן נהגו, וכן דעת מורי ז"ל.
וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר, והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו, וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל.
ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבעבודת אלילים (סה, ב): ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לעו"ג, איתביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא, לאו משום דילמא אתו לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל, הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, אלמא שלא בפני ישראל דוקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג, ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימא הכי, אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו, אלא כמו שאמרנו (תוה"ב בית שלישי שער ז').
מה שאמרו טמא אינו עומד לאו דאינו עומד כלל דהא חזינן דקאי אלא שרובו אינו עומד ורובו נעשה נסיובי.
ג"ה השתא דאתית להכי: ורש"י ז"ל גורס איכא דאמרי גבינה נמי כו'.
מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו': איכא למיידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי ר' ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר ר' את הפת ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין ואמאי אין דכי אתא כו' ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גויה לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברים העם לומר וזה דעת הר"ם הלוי ז"ל ודחה גם כן הירושל' שהביא ורבינו אלפסי ז"ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של גוים כלל מתוך דברי ר' ותדע שהרי אמרו לרבי יאודה נשיאה בימין תתיר לנו את הפת ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו ונראה שאין זה דרך הגאונים ז"ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דעת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי ר' שהתירו שנהגו עליו היתר ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא ולכך אמרו לרבי יאודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת והשיב דאם כן קרו ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב"ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד ולפיכך כל שנהגו היתר העם בתלוים באילן גדול וכהיתר ב"ד חשוב לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפ' מה שסוברים העם לומר לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים המנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר:
וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכי' על ידי מ"ו הר"א הלוי ז"ל וזהו מה שאמרו בירוש' פת מהלכות של טמטום הוא כלומר שלא בא ההית' ברור אלא מגומגם נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע"כ וזה מבואר כדברינו. ולפי זה מה שאמרו לרבי יאודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר דאידך כבר הותר.
הא דאמרינן במעשה דרב דימי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת פירושו שהתירו בשדה כמעשה שהיה פת של בעל הבית בדרב דימי לא הוזכר פלטר ועל זה אמר רב יוסף שלא כך היה מעשה שלא דבר כלום בפת של בעל הבית.
אמר רבי יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא מדקאמ' אמר רבי יוחנן כו': ולא אמרו רבי יוחנן אמר נראה דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אבהו והכי פירושו אמר רבי יוחנן ואפי' למה שהיו סבורין העם לומר שהתיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל הני מילי בשדה שלא רצו להטריחו ללכת לעיר לקנות מן הפלטר ישראל אבל בעיר לא מכיון שיש שם פלטר ישראל ומכל מקום הוסיף לנו רבי יוחנן התיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל בשדה וכן הלכה דכל כי האי גוונא לקולא נקטינן ומיהו לא שרינן פת של בעל הבית אפילו בשדה כסבורין דלישנא קמא דהא כולהו אמוראי ובירושלמי לא סמכי אלא על לישנא בתרא דרב יוסף שלא הותר אלא של פלטר דוקא והעולה בידינו דפת של גוים בעלי בתים אסור לעולם ואפילו בשדה והיינו עובדא דאיבו דבסמוך דאכיל ליה אבי מצדי ואין לו הית' אלא אחר שעברו עליו שלשה ימים שלא אכל פת לדברי הגאונים ז"ל והר"מבם ז"ל אי נמי בשבת לכבוד שבת לפי מה שכתב הר"מבן זכרונו לברכה בשם תשובת הגאונים ז"ל ופת פלטר גוי במקום שאין שם פלטר ישראל מותר אפילו בעיר ואם יש שם פלטר ישראל בעיר אסור ובשדה מותר ויש אומרים דאם פת של פלטר ישראל אינו נאה הרי הוא כאילו אין שם פלטר וכן אמרו בשם הרב רבי' יונה ז"ל ופת פלטר ביד בעל הבית גוי מ"ו הר"א הלוי ז"ל היה אוסרו כי הכל הולך אחר הגוי הנותנו או המוכרו לנו דבדידיה איכא חתנות.
ויש מרבותי אומרים בהפך כי הכל הולך אחר העושה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן בפרק השוכר גבי ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייה רבא למיטחניה ולמפייה ולזבוני לגויים שלא בפני ישראל שאילו היא בפני ישראל היו לוקחין מן הגוים אלמא הכל הולך אחר האופה ויש לדחו' דשאני התם דפת של ישראל היתר גמור בכל מקום שהוא פת של גוים שנאסר מתחלה הכל אין לנו אלא מה שהותר בו דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר ופשוט הוא דפת של גוי האסור אעפ"י שבא לישראל על ידי ישראל אמר הרי הוא אסור לו שכבר נאסר ביד ישראל ראשון ואסור לו ליתנו לישראל אחר ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן התרת פת של גוים שנוטלו ישראל זה ונותנו לישראל אחר וידוע הוא שלא נאסר פת של גוים אלא משום חתנות בנותיהן וכדאיתא לקמן אבל לא חשו לגיעולי גוים לפי שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן והוא נותן טעם לפגם ומותר וכן עיקר.
מנכית ואכיל אבי מצרי: פי' בשדות כדפירש ר"שי ז"ל ופת של בעלי בתים היה שאין לו היתר ללישנא בתרא דקיימא לן כותיה כדכתבי' לעיל דאילו של פלטר מות' הוא כדכתי' לעיל.
לא תשתעו מיניה דאיבו: פי' הגאונים ז"ל לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש והכי דייק לישנא לומר מידה כנגד מידה כי הוא מזלזל בדברי חכמים ז"ל ותקנותיהם ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש וכן כתוב בתשובות הגאונים ז"ל שהאוכל פת של גוים אין כח בבית דין להלקותו כיון שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אלא שאין מזכירין שמועה משמו בבית המדרש.
מהדורא קמא:
פיסקא הפת והשמן שלהם והשלקות קשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא ונ"ל שהפת שלהם נאסרה אע"פ שאין בה בישולי גוים כגון שאפאה ישראל להם אפ"ה אסרוה משום חתנות ואין טעם הפת משום בישולי גוים דומיא דשמן שלהם שלא נאסר אלא משם חתנות תדע דהכי הוא דהא פיתן ושמנן מי"ח דבר הן ואילו בישולי גוים לא נמנה בכלל י"ח דבר ש"מ אע"פ שאין בה בישולי גוים שאפאה יראל לגוים אפ"ה אסרוה משום חתנות וכן השמן ובישולי גוים נמי נאסרה משום חתנות ואע"פ שבישל הגוי בכלי ישראל או בכלים חדשים דליכא למיחוש לגיעולי גוים אפ"ה אסורין והאי דאמרי' לקמן גבי פת הילכך האי ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל א"נ שגר ישראל ואפה גוי א"נ שגר גוי ואפה גוי ואתי ישראל חתי חתויי בגחלים שפיר דמי דוקא בפת ישראל שנתנה לנחתום גוי לאפותה אבל בפת גוים אע"פ שנחתום של ישראל אסורה היא. ירושלמי ופת לא מתבשילי גוים היא כך אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישרא מצוים יהו תבשילי גוים מותרין אלא ביני מקום שאין ישראל מצוי' בדין הוה שתהי פת גוים אסורה ועיממו עלי' והתירוה מפני חיי נפש עיין לקמן בפ' השוכר:
מהדורא תנינא:
כיון דטהור נמי איכא נסיובי כו' בהאי תירוצא מיתרצי תרווייהו דבין איבעיא לי' לכמכא בין איבעיא ליה לגבינה ליכא למיקם עלה דמילתא אע"ג דבעי לי' לגבינה לא מצי למיסמך אאוקמי דהא איכא נסיובי דלא קיימי ואע"ג דאיכא בי' חלב טמא דלא קאי יש לומר מעורב הוא עם הנסיובי שעומדים בתוך הגבינה הילכך לשום ענין אינו מועיל חלב הגוים ואין ישראל רואהו ונ"ל דלא גרסי' והשתא אתי שפיר השתא דאתית להכי דמעיקרא הוה סבירנא דכל החלב עומד ולא ישאר בו כלום והילכך אין לחוש לגבינה בחלב טמא אבל השתא דאתית להכי גם הגבינה של גוי יש לפרש טעם האיסור שלהם משום חלב טמא שנתערב עם הנסיובי וקאי ביני איטפי והמורה ל"ג תשתא דאתית להכי אלא איבעית אימא ומפרש האי גבינה כל מאי דאמרן אי דבעי לי' לגבינה ה"נ ואינו נראה לי דבכל הגמרות כתוב השתא דאתית להכי וכך גורסים שאר המפרשים גם לפי דברי המורה לא הו"ל למימר גבינה נמי אלא לגבינה נמי והוה משמע דקאי אחלב השתא דאמר גבינה נמי משמע דקאי לפרושי טעם גבינה דאיירינן בה לעיל מאיזה טעם נאסרה עיין במהדור' תליתא':
מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כי' פי' למדנו משום שהתירוה העם ואע"פ שטעו והתירו שלא ברשות ב"ד הניחום ב"ד בהיתרן ולא דינו לאסרם כדמפרש בירושלמי עימעמו עליה והתירוהו ומאז נהגו היתר בדבר וזהו מכלל דאיכא למאן דשרי שבודאי אין חכם שהתיר פת גוים לכתחלה אלא מאליהם התירוהו העם אלא שב"ד לא רצו למונעם:
הכי אמר אביי הילכתא כר יוחנן מסתברא כמה דפסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל מטמא דגאון דלא פסק אביי הלכה כר' יוחנן אלא גבי ביצה אבל לא בדג מליח וטעמא דמילתא דביצ' נשתני' ע"י האור אבל דג מליח לא נשתנה ע"י האור ולא גזרו רבנן משום חתנות אלא בשלקות שצריכין בישול אבל במלוחי גוים לא גזרו:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא ואלו דברים כו' עד וטרית טרופה פירש המורה מין דגים קטנים מלוחים. טרופה שנטרפה ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישי' לטמאים ואינו נ"ל דהא אמרי' לקמן גבי טרית שאינה טרופה ת"ר אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואמרי' אמר רב פפא. הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר. של כל אחד ואחד. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה שבהן מותר. אלמא מיכן מוכיח שטרית דג גדול והיא טונינא בלע"ז וחותכין אותה חתיכות חתיכות וממלאין ממנה חביות וטרופה היא שהיא חתוכה לחתיכות קטנות שאין ראשה ושדרה ניכר וחיישי' לחתיכות דג טמא. אבל אם הראש או שדרה ניכר כל חתיכות החבית מותרות דסתמא דמילתא ממנה נחתכו כאשר אני עתיד לבאר לקמן. וכך פירש בערוך טרית טנוניא בלע"ז.
השתא דאתית להכי גבינא נמי איכא דקאי ביני אטיפי. אינו נ"ל מה שפירשתי במהדורא תנינא דאגבינת הגוים קאי דא"כ היינו דר' ירמי' דאמר לעיל לפי שא"א לה בלא לחלוחי חלב. מה שפירש המורה נ"ל דהא דתריץ כיון דבטהור איכא נסיובי דלא קיימי לא תירץ אלא היכא דקבעי לי' לכמכא אבל לגבינה קס"ד דכל שאינו נקפה יוצא והולך לו. הילכך אי קבעי לי' לגבינה שפיר דמי והשתא הדר מתרץ דאפילו לגבינה נמי אסור דאיכא דקאי ביני איטיפי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה