רבינו אשר על הש"ס/עבודה זרה/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה |
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה לא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים. ומה שנהגו האידנא להעמיד בהמה אצלם ולמסור בהמה לרועה שלהם. היה אומר רבינו תם משום דסבירא לן כרבי פדת דמוקי מתניתין דחייש לרביעה כרבי אליעזר והלכתא כרבנן דלא חיישי לרביעה. ואע"ג דרבינא פליג ארבי פדת הלכתא כרבי פדת. ואע"ג דרבינא בתראה ורבי פדת מאמוראי קמאי כדאיתא פ"ק דברכות (דף יא:) וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פדת בריה ואמר בפ"ק דנדה (דף ח.) א"ל רבי זירא לרבי פדת חזי דמינך ומאבוך שריתו קטפא לעלמא . מ"מ מדקבע רב אשי לדבריו לבסוף שמע מינה שהם עיקר. ועוד דבשל סופרים הלך אחר המקיל. ואע"ג דמוקי סתם דמתניתין דהכא כרבי אליעזר לית הלכתא הכי. ומחלוקת ואח"כ סתם לא הוי כיון דהוי בתרי מסכתי:

סימן ב[עריכה]

גמ' אין מעמידין בהמה וכו' ורמינהי לוקחין מהן בהמה לקרבן ואינו חושש לא משום רובע ולא משום נרבע. אמר רבינא לא קשיא הא לכתחילה והא בדיעבד. פירוש לכתחילה אין מעמידין בהמה אצלן דחיישינן שמא ירבענה. אבל בהמה שעמדה בביתו לא חיישינן שמא רבעה. ומנא תימרא דשני בין לכתחילה לדיעבד. דתנן לא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. ורמינהי האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממון מותרת לבעלה אלמא בדיעבד לא חיישינן שמא בא עליה ואנסה. דבאשת כהן איירי כדמוכח בפ"ב דכתובות (דף כו:) דמייתי עלה מעשה באשה שהורהנה באשקלון והרחיקוה בני משפחה. והיינו לכהונה דאי לבעלה הל"ל וריחקה בעלה דלמשפחה אינה נפסלת ועוד דמוקי התם הך משנה בחד לישנא כשיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן לא. ואי באשת ישראל איירי א"כ היאך שבויה מותרת לבעלה כדתנן בכתובות (דף נא.) ואם תשבאי אפרקינך ואותבינך לאנתו. ממאי דלמא לעולם אימא לך אפי' בדיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתיירא הוא משום הפסד ממונו. תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה. ומסקינן השתא דלא שני לן בין לכתחילה בין לדיעבד וכי היכי דאסרינן בנחבשה. היכא דליכא למיחש להפסד ממון כגון הני נשי דגנבי גנבי או שתפשוה כדי שיפדוה בממון ואינה יראה לנפשה. הוא הדין ההוא דתנן דלא תתייחד אם נתייחדה חיישינן שמא נבעלה. ותימה הוא אם אסור אשת כהן אם נתייחדה עם העובדי כוכבים שעה אחת וכן כל אשה שנתייחדה תיאסר לכהונה. הלכך נראה דדחויא בעלמא הוא דדחי תלמודא. אבל דברי רבינא אמת הן ומפרש רבינא דע"י ממון דרישא לאו דוקא דהוא הדין נמי נשי דגנבי גנבי או תפשוה כדי שיפדוה דליכא למיחש להפסד ממון שריא דבדיעבד לא חיישינן. והאי דנקט ע"י ממון. דסתם חבישה ע"י ממון או ע"י נפשות. וה"ר אלחנן ז"ל פי' דודאי פשיטא ליה דביחוד מועט אין לאסור אשת כהן. אלא שינויא דרבינא אבהמה קאי וקאמר דבדיעבד לא חיישינן לרביעה אע"פ ששהתה בביתו ימים רבים. ואהא מייתי ראיה מאשת כהן שנחבשה והיתה ברשות העובדי כוכבים ימים רבים ודחי תלמודא הא דשרינן בנחבשה משום דירא להפסד ממונו אבל בנחבשה תחת ידו ואין לו עליה או על בעלה ממון אסורה אפי' בדיעבד. והוא הדין בהמה שהיתה ברשותו אסורה בדיעבד. אבל פשיטא היכא שאינה תחת יד העובד כוכבים התם ודאי מירתת ואין לאוסרה על אותו יחוד. רבי פדת אמר הא ר"א והא רבנן. דתנן ר"א אומר אינה נקחת מן העובד כוכבים וחכמים מכשירים. והלכתא כר' פדת וכרבנן דלא חשידי ארביעה כדפרישית לעיל:

סימן ג[עריכה]

לא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. מאי איריא עובדי כוכבים אפילו ישראל נמי דתנן לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים. לא נצרכא אלא כשאשתו עמו. ישראל אשתו משמרתו. עובד כוכבים אין אשתו משמרתו. ותיפוק ליה משום שפיכות דמים. א"ר ירמיה באשה חשובה עסיקינן. רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה. מאי בינייהו. איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים. לרבי ירמיה אשה חשובה אסורה להתייחד בין האנשים שמא תתפתה או שמא יאנסוה ויסמכו על זה שתסתור קלונה ולא תפרסם הדבר. ולרב אידי חשובה מותרת להתייחד דכי היכי דיראים מלהורגה יראים נמי מלאונסה. מדלא קאמר אפי' תימא באשה שאינה חשובה א"נ אפי' תימא בכל הנשים מכלל דפליג עליה ומוקי מתניתין דוקא בשאינה חשובה אבל בחשובה ליכא למיחש למידי ואיכא נמי בינייהו אינה חשובה להתייחד בין נשים עובדות כוכבים. לר' ירמיה אסורה משום שפיכות דמים. ולרב אידי אשה כלי זיינה עליה לפי שהיא אומללה ושפלה ואינה בת מריבה כאיש מרחמין עליה ואין הורגין אותה. והלכתא כרב אידי דתניא כוותיה:

סימן ד[עריכה]

ירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ב) יכולה האשה להטמין עצמה ולומר עובדת כוכבים היא. והאיש אינו יכול להטמין עצמו. אין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר עובד כוכבים הוא כדי שלא יהרגוהו. דודאי כופר בעיקר הוא. דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד כוכבים כמותם. ודאי כשאומר עובד כוכבים הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן. וההיא דירושלמי ה"פ ותיפוק ליה משום שפיכות דמים ומשני מילתא דפסיקא נקט דאפשר דזימנין דליכא שפיכות דמים אי אמרה עובדת כוכבים אני. ולא שיהא מותר לעשות כן. ולהכי נקט טעמא דעריות דאפי' אם תאמר עובדת כוכבים היא יבואו עליה. וההיא דפ"ק (דף יז:) דר"א בן פרטא דכפר שלא שנה ושלא נסמך. אין זה כופר בעיקר דהרבה יהודים יש שלא למדו ושלא נסמכו:

סימן ה[עריכה]

ת"ר ישראל שנטפל לו עובד כוכבים בדרך טופלו לימינו. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר בסייף טופלו לימינו. במקל טופלו לשמאלו היו עולין במעלה או יורדים בירידה לא יהא ישראל למטה ועובד כוכבים למעלה אלא ישראל למעלה ועובד כוכבים למטה. ולא ישחה לפניו שמא ירוץ את גולגלתו. שאלו להיכן אתה הולך ירחיב לו הדרך. כדרך שהרחיב לו יעקב לעשו דכתיב עד אשר אבא אל אדוני שעירה וכתיב ויעקב נסע סכותה. ומעשה בתלמידיו של רבי עקיבא שהיו הולכין לכזיב פגעו בהו ליסטין. אמרו להן להיכן אתם הולכין אמרו להם לעכו. כיון שהגיעו לכזיב פירשו. אמרו להם תלמידי מי אתם. א"ל תלמידי ר' עקיבא. אמרו להן אשרי ר"ע ותלמידיו שלא פגע בהם אדם רע מעולם:

סימן ו[עריכה]

מתני' בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת את בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראלית ברשותה: ירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ב) עובדת כוכבים מניקה בת ישראל שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך:

גמ' יבמות קיד: תניא יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה. ומביאין לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום שרץ ולא משום טומאה: תנו רבנן בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמיילדת בן לעבודת כוכבים. וכן לא תניק מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים. ועובדת כוכבים לא תיילד בת ישראל ולא תניק מפני שחשודים על שפיכות דמים דברי ר"מ. וחכ"א עובדת כוכבים תיילד ותניק בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. מכאן שיש להזהר שלא תניק עובדת כוכבים בנה של ישראל כי אם ברשותה ואחרות עומדות על גבה. דליכא למימר דאחרות עומדות על גבה דהיינו ברשות העובדת כוכבים. דהא מסתמא ברישא דבעי עומדות על גבה במילדת היינו ברשות ישראל והוא הדין לענין הנקה. ומיהו נראה דנכנס ויוצא מותר דודאי מירתתא. ורמינהו יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחנם. אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. סבר רב יוסף למימר אילודי בשבת בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכולה למימר דידן דמנטרן שבתא מחללינן עלייהו. דידכו דלא מנטרן שבתא לא מחללינן עלייהו. סבר רב יוסף למימר אינוקי בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכולה למימר אי פנויה היא בעינא לאינסובי. ואי אשת איש היא לא מיזדהמנא באפי גבראי:

סימן ז[עריכה]

סבר רב יוסף למימר הא דתניא העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אסוקי בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכול למימר ליה קאי ברי אאיגרא. א"נ נקיטא לי זימנין לבי דואר. תאני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. המינין המסורות והמומרין לעבודת כוכבים והאפיקורסין היו מורידין אבל לא מעלין א"ל (ר' אושעיא) אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מומר. סמי מכאן מומר. ולשני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס. קסבר מומר אוכל נבילות להכעיס מין הוא. שמעי' מיהא דלדברי הכל דמומר אוכל נבילות להכעיס לא קרינא ביה לכל אבידת אחיך נראה דמומר שכפר בעיקר מותר להלוותו בריבית מדאמר באיזהו נשך (דף סב.) וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך. ובמומר לעבודת כוכבים לא שייך למימר הכי כיון דאין אתה מצווה להחיותו. ומ"מ אסור ללוות ממנו ברבית ולא אמרינן כיון דלא קרינן ביה לא תשוך לא תשיך נמי לא קרינא ביה. דבלא תשוך איכא טעמא דאין אתה מצווה להחיותו ובהא תלא רחמנא. אבל ללוות הימנו אע"פ שחטא ישראל הוא נמצא הנותן לו רבית עובר על לפני עור לא תתן מכשול ועל אל תתן לו נשך ועל לא תשיך. וכן מוכח בירושלמי דמכילתין בפ' בתרא (ירושלמי עבודה זרה, ה) דכותאי דקיסרין בעו קומי ר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ומפני מה אין אתם מסתפקין משלנו. אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם. ומסיק התם בשם ר' חנינא כותאי דקיסרין מותר להלוותן ברבית. איתמר מומר פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר. להכעיס מין. וחד אמר להכעיס נמי מומר. ואיזהו מין. זה העובד עבודת כוכבים. אמר מר היו מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מיבעיא. אמר רב יוסף בר אחא אמר רב ששת לא נצרכא אלא שאם היתה מעלה בבור מגררה. ונקיט ליה עילא דלא תיחות חיותא עליה. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו לא נצרכא שאם היתה אבן על פי הבור מכסהו ונקיט ליה עילא בעינא לאעבורי חיותא. רבינא אמר לא נצרכא שאם היה סולם בבור מסלקו ונקיט ליה עילא אמר בעינא לאחותא ברי מאיגרא:

סימן ח[עריכה]

מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות:

גמ' מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות. אילימא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו. אלא ריפוי ממון בהמתו. ריפוי נפשות גופו. והיינו דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אף על פי שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אם אמר לו סם פלוני יפה סם פלוני רע מותר. סבר שאולי משאיל וכי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי נפשיה: אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ואמרי ליה רב חסדא א"ר יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין מהן. והא איכא חיי שעה. לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב אם נבוא העיר והרעב בעיר וגו' והא איכא חיי שעה אלמא לחיי שעה לא חיישינן. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן איכא דאמרי כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו. איכא בינייהו גב היד וגב הרגל. דאמר רב אדא בר מתנא גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת. פי' רש"י דר' יוחנן פליג אדרב יהודה אמר רב דאמר אפי' ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו. וכן דעת רב אלפס ז"ל כי לא הביא דברי רב יהודה. ואין נראה לר"ת מדפריך לעיל מדרב יהודה וגם בשינויא בתרא היינו דרב יהודה ולא אייתי הך דרבי יוחנן לעיל משמע דלא פליג עליה. דאי פליג עליה ה"ל לאיתויי דהלכה כרבי יוחנן לגבי דרב. על כן היה אומר ר"ת דלא פליג עליה. ושלשה חלוקים יש בדבר. רבי יוחנן איירי הכא בחולה דבדבר שיש בו סכנה אין מתרפאין. מהן דמצי לאישתמוטי אני לא גרמתי לו מיתה כי מסוכן היה ולא מרע נפשיה אי קטיל יתיה. והיכא נמי שאין חולה כלל כגון ריבדא דכוסילתא אם ימיתהו לא מרע נפשיה כי לא יתלו הדבר במה שאין בקי ברפואות. כי ברפואה זו אין בה אומנות ויאמרו כי בלאו הכי הגיע זמנו למות. או שונאו היה והמיתו בידים. אבל בחולה שאין בו סכנה לא מרע נפשיה ומתרפאין ממנו אף על פי שאין רופא מומחה. דלא מרע נפשיה לקפח פרנסתו. וא"ת אם כן מאי פריך לעיל מריבדא דכוסילתא לימא דמתני' איירי בחולה שאין בו סכנה. היינו ריפוי ממון וריפוי נפשות בחולה שיש בו סכנה. וי"ל דלא מצי למימר הכי דא"כ משתמע מינה דריבדא דכוסילתא הוי בכלל ריפוי ממון ובמכל שכן דאפילו חולה ליכא ואתי למיטעי ויבא לידי סכנה. ואע"ג דהשתא דמשני ריפוי נפשות גופו אתי למטעי ולאסור אפי' חולה שאין בו סכנה. להא לא חיישיני אי אתי למיטעי ולהרחיק מן הסכנה. ועוד דבלאו הך מילתיה דרב יהודה לא מישתמע שפיר ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה. ועוד דבנדרים (דף מא:) משני כה"ג ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו. אמר מר זוטרא בר טוביה כל מכה שצריכה אומד מחללין עליה את השבת. והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמיא ומחללין עליה את השבת. ומהיכן מכה של חלל פירש רבי אמי מן השפה ולפנים. בעי ר"א ככו ושני מאי. ולא איפשיטא וספק נפשות להקל ומחללין עליה את השבת. אמר בשמואל האי פדעתא סכנתא היא ומחללין עליה את השבת. פירוש מכת חרב אפי' שלא כנגד החלל:

סימן ט[עריכה]

אמר רב דימי א"ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר להתרפאות ממנו אפי' ריפוי נפשות דלא מרע נפשיה. ועובד כוכבים אומן מקיז דם כיון דהוא מומחה מקיזין ממנו. אבל המינים אפילו הוא מומחה לרבים הא אמרת לא ישא ויתן אדם עם המינים. ואין מתרפאין מהן אפי' לחיי שעה משום דמינות משכא. לפי שהם מזכירין בלחש שם עבודת כוכבים ואתו למימשך בתרייהו ולומר שיש ממש בעבודת כוכבים. (והא) וכהא דדמא בן אחותו של ר' ישמעאל בפ' שמונה שרצים בירושלמי שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל. והשתא ניחא הא דר' אבהו שקבל רפואה מיעקב מינאה דע"י סם היה ולא ע"י לחש. והוא הדין מעובד כוכבים שאינו מין אם יודע שמזכיר לחש של עבודת כוכבים. אבל אם העובד כוכבים בא לרפאותו בלחש סתם ואין יודע אם יזכיר עבודת כוכבים אם לאו מותר. והכי איתא בירושלמי בר בריה דר' יהושעי הוה ליה בלע אתא עובד כוכבים ולחש ליה. מדנפק א"ל מאי לחשת עלי. א"ל מילתא פלן. א"ל דאילו מיית ולא שמע הדא מילתא. אלמא בידוע אסור בסתם מותר. וכן אם אמר לו הרופא אע"פ שאין מין קח ממים אילו של עבודת כוכבים או מאילן של עובדת כוכבים אסור. כדאמר בפ' כל שעה (דף כה.) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. ודוקא כשאומר העובד כוכבים שאין מועילין מים אחרים ולא עצים אחרים חוץ מאילו. דאז נראה שהישראל נותן ממשות בעבודת כוכבים ואתי למימשך בתרייהו. אבל אם אמר לו העובד כוכבים קח מאילו המים או מאילן זה ולא הזכיר שם עבודת כוכבים ואין מים של אותן המים או עצים של אותו אילן מצוי יותר מותר. כיון דאפילו אם לא היה אשרה היה מועיל והכי איתא בירושלמי פרק שמונה שרצים (ירושלמי שבת, יד) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה עד כדון שאומר הבא לי מעלין זה שבעבודת כוכבים והביא לו. אבל אמר לו עלין סתם מביא מעלין של עבודת כוכבים. והא דתניא היה ר' ישמעאל אומר מניין שאם אומר לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ולא תיהרג שיעבור ואל יהרג. תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא. תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי. רבנן פליגי עליה בסנהדרין פרק בן סורר ומורה (דף עד.) וסברי דאפילו מצוה קלה בפרהסיא יהרג ואל יעבור. ובעבודת כוכבים אפילו בצינעא יהרג. ואשכחן לרבא דאמר לקמן בפרק ר' ישמעאל (דף נד.) הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא האונס. הדר כתב רחמנא לא תחללו את שם קדשי אפילו אונס. לא קשיא הא בצינעא והא בפרהסיא. והיינו כרבי ישמעאל. ובפרק שני דכתובות (דף יט.) אשכחן דסובר רבא כרבנן. דקאמר התם אמר רבא (מי איכא מידי) דאלו אתו לקמן אמר להו חתמו שקר ואל תהרגו דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא בעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. והיינו כרבנן דלר' ישמעאל אין חילוק בין הנך שלשה לשאר עבירות. ולא ידעינן אהי מינייהו ניסמוך אי אמילתיה דרבא כדלקמן אי אההיא דכתובות. ובשאלתות דרב אחאי פסק לחומרא כרבנן דרבי ישמעאל. וכן פסק רב אלפס. והכי נמי אמר בפרק כל שעה (דף כה.) אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. ה"ד אי דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי. ואי דליכא סכנה אפילו שאר איסורין נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשירה לא. דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך. אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. עבודת כוכבים הא דאמרן. גילוי עריות וש"ד דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה. אלא ה"ז בא ללמוד ונמצא למד. מקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ורוצח גופיה מנלן סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך. אמר ליה לקטלוך ולא תקטליניה דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי. ואם רוצה אדם להחמיר על עצמו ליהרג על שאר עבירות בצינעא רשאי. ולא מיקרי חובל בעצמו כדאיתא בירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ב) ר' אבא בר זימנא הוה חייט אצל עובד כוכבים וא"ל אכול נבילות ואי לא קטלינא לך. א"ל אי בעית למיקטל קטיל דלא אכילנא. ומסתמא בצינעא היה בבית עובד כוכבים אלא שרצה להחמיר על עצמו: רבה בר זוטרא א"ר חנינא מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד. דיד מיזרף זריף:

סימן י[עריכה]

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלא בשבת: סבור מינה היכא דשחיקי סממנין מאתמול אבל מישחק סממנין בשבת ואייתינהו דרך רה"ר לא. אמר ליה ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא ליה מיניה דרב יהודה אפי' משחק סממנין בשבת ואייתינהו בשבת דרך רה"ר שרי. מ"ט שורייקי דעינא בליבא תליין ואיכא סכנת נפשות. כגון מאי. אמר רב יהודה כגון דמא דיריא ודיצא ודמעתה וקדחת ותחילת אוכלא. לאפוקי סוף אוכלא. ופצוחי עינא דלא. שמעינן מהכא דמה שהוא סכנת אבר אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מחללין. דאפילו כי שחיקי סממנין מאתמול נמי איכא איסורא דרבנן. דכל רפואה אסורה משום שחיקת סממנין והכא נמי כל צורכי חולה נעשין על ידי עובד כוכבים בשבת ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה. או שמא איכא לפלוגי בין חסרון אבר לחולה שאין בו סכנה. כדאמר (עירובין דף קב:) אין מחזירין רטייה במדינה. או שמא חזרת רטייה למכה ליכא חולה אלא חשש בעלמא ולהכי לא שרינן ביה שבות דאית ביה מעשה וצ"ע:

סימן יא[עריכה]

מתני' ואין מסתפרין מהן בכל מקום דר"מ. וחכ"א ברה"ר מותר אבל לא בינו לבינו:

גמ' ת"ר המסתפר מן העובד כוכבים רואה במראה ואין חושש. ה"ד אי ברה"ר למה לי מראה. ואי ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי. לעולם ברשות היחיד ואי רואה במראה מיחזי כאדם חשוב. לפום גמרא דידן משמע שיהא אסור לראות במראה ובשבת פרק שואל (דף קמט.) קאמר דאסור לראות במראה של מתכת בשבת פן יבא להשיר בה נימין המדולדלין. ומשמע הא בחול או בשבת באין של מתכת שרי. אבל בירושלמי משמע שאסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. דקאמר בפרק במה אשה על ההיא דפרק שואל מ"ט אסור. משום דפעמים שהיא רואה נימא אחת ותלשתה והאישה אף בחול אסור לפי שאין דרך כבוד. ושלשה דברים התירו לבית רבי שיהו רואין במראה וכו' ומצינו לפרושי והאיש אף בחול אסור היינו ללקוט לבנות מתוך שחורות. דבהכי משתעי גבי אשה כשהיא רואה נימא לבנה תולשתה שלא תהא נראית כזקינה ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה אבל מדקאמר עלה של בית רבי התירו לראות במראה משמע דאאיסורא דאית במראה קאי. ועוד ראיה מדתניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי דמכילתין (ירושלמי עבודה זרה, ב) ישראל המסתפר מן העובד כוכבים רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה. התירו לבית רבן גמליאל להיות רואין במראה מפני שקרובין למלכות היו. והך דשמעתין משום שהוא מסתפר מן העובדי כוכבים התירו. והך דפרק שואל מיירי באשה. אבל המספר לעצמו וירא שמא יחתוך עצמו או שחש בעיניו מותר לרפואה. ועובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט ידו. וכמה א"ר מלכיא א"ר אדא בר אהבה ג' אצבעות לכל רוח:

סימן יב[עריכה]

מתני' אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה. היין. והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין. וחרס הדרייני. ועורות לבובין. רבן שמעון בן גמליאל אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור. משוך מותר:

סימן יג[עריכה]

גמ' א"ר אשי חומץ שלנו ביד עובדי כוכבים ויין מבושל שלנו ביד עובדי כוכבים לא צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסיך. ואי משום חילופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. מכאן משמע דחומץ לאו בר ניסוך הוא ואין נאסר במגע עובד כוכבים אך ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. ור"ת כעס על רבינו משולם ז"ל שהתיר מגע עובד כוכבים בחומץ לפי שאין אנו בקיאין בטיב חומץ כי יש חומץ שאלו קורין אותו חומץ ואלו שותין אותו ומקדשין עליו. וגם גבי חמרא דאקרים פליגי ביה אמוראי בפרק המוכר פירות (דף צו.) מתי נקרא חומץ הלכך אם באת להתיר מגע עובד כוכבים בחומץ נפיק מיניה חורבא. וכן בבוסר הקפיד ר"ת על כי שמע שהתיר בו מגע עובד כוכבים ואמר כי יש שנה שאין הענבים מתבשלין היטב וכי תאמר שלא ינהוג באותה שנה יין נסך. והא דתנן בפרק כל הגט (דף לא) משעת כניסת מים לבוסר ופירש"י שכותשין אותו ומוציאין ממנו משקה אלמא דקרי ליה מים. מ"מ אין אנו בקיאין באותו שיעור עד אימתי יהא נקרא היוצא ממנו מים וכן הא דתנן בפרק ד' דשביעית הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו אין אנו יודעין עד אימת יהיה נקרא מים לכך אין לזלזל במגע עובד כוכבים בבוסר: ת"ר יין מבושל ואלונתית של עובדי כוכבים אסורין. ואלונתית כברייתא מותרת. פירש"י שהיתה עשויה ביד ישראל ולקחה עובד כוכבים ממנו דתו לא מנסך ליה. מכאן יש ללמוד היתר לתבשיל שנתנו לתוכו יין ונגע בו העובד כוכבים קודם שהרתיח. ואפי' לפי' ר"ת שפירש אלונתית כברייתא בענין אחר יש ללמוד היתר מדוקיא דרישא אלונתית של עובד כוכבים אסור פשיטא אלא לאשמועינן דשלנו ביד עובד כוכבים מותר. ואיזהו אלונתית. יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. אמר רבא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך. יין מבושל אין בו משום גילוי ולא משום יין נסך. ויין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך. אע"ג דגבי שמרים מפלגינן בין רמא תלתא ואתא ארבע ובין רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לענין בפה"ג בפרק המוכר פירות (דף צו:) הני מילי גבי שמרים דהיוצא מהן אין לו אלא קיוהא בעלמא אע"פ שיש בו טעם יין. אבל יין גמור אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו. הלכך כ"ז שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך. ויין מבושל אחר שהרתיח נקרא מבושל דבפרק כירה (דף מ:) נחלקו אי אמר הפשרו זהו בשולו אבל כשהרתיחו הוי מבושל לכולי עלמא. וכן כתב הראב"ד ז"ל בשם הגאונים. והדבר תמוה כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה. ואי משום דלאו בר ניסוך הוא. והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא. ואפשר לפי שהמבושל אינו מצוי כל כך ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה והרמב"ם ז"ל כתב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואין ראוי לנסך על גבי המזבח הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם העובד כוכבים. ואין לסמוך עליו דעיקר בגזירה משום בנותיהם אלא שהחמירו לאסור בהנאה כיון שנתנסך לעבודת כוכבים וכן כתב הרמב"ן ז"ל דאף אם תמצא לומר שלא גזרו אלא ביין הראוי לנסך שכל גזירתם אחשש ניסוך הוא דסמכא מאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש. הלא הם מקריבים בנות שוח ופירות דקל שאסרה תורה למזבח: הלכות גילוי: מים בין ביום ובין בלילה יש בו משום גילוי. ולא אמרינן אימת ישן עליהן. רב לא הוה שתי מיא לא מבי ארמאי ולא מבי ארמלתא משום דלא זהירי בגלוי: אמר רבא האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך ונהרדעי אמרי אפי' מכאן ואילך אין בו משום יין נסך ויש בו משום גילוי. מ"ט מיקרי ושתי. ת"ר יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו ג' ימים. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל מי טיף טיף אין בו משום גילוי. א"ר פפא והוא דעביד טיף טיף להדי טיף טיף. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל פי תאינה אין בה משום גילוי. כמאן. כי האי תנא דתניא ר' אלעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש משום שנאמר שומר פתאים ה'. א"ר פפא משום רבי יהושע ג' מיני ארס הן של בחור של בינוני ושל זקן. של בחור שוקע. ושל בינוני מפעפע. ושל זקן צף. של בחור שוקע למאי הלכתא. לכדתניא חבית שנתגלתה אע"פ ששתו ממנו תשעה לא ישתה ממנו עשירי. מעשה היה ששתו ממנה תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. א"ר ירמיה זהו שוקע. וכן אבטיח שנתגלתה אע"פ שאכלו ממנו תשעה ולא מתו לא יאכל ממנו עשירי. מעשה היה ואכלו ממנו תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת. א"ר ירמיה זהו שוקע. ת"ר מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירבוץ בהן את הבית ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו ולא ירחץ בהן פניו וידיו ורגליו. אחרים אומרים במקום שיש סירטא אסור. במקום שאין סירטא מותר. גרסי' בפ"ק דחולין (דף י.) תנן התם ג' משקין אסורין משום גילוי המים והיין והחלב ושאר כל המשקין מותרין. כמה ישהן ויהיו אסורין. כדי שיצא הרחש במקום קרוב וישתה. וכמה מקום קרוב. א"ר יצחק בריה דרבי יהושע כדי שיצא הרחש מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור לחורו. גרסינן בפרק אלו טריפות (דף מט.) בנימין בנדוקא איגלי ליה בוסתקא דדובשא וכו'. ומסתבר מההוא מעשה דדבש וציר יש בו משום גילוי. גרסינן בתחלת ביצה (דף ז:) א"ר יוסי בן שאול משום ר' תומיא שחיקין סכנתא לגילויא. שיעור המים המגולים כדי שתאבד בהם המרה. רבי יוסי אומר בכלים כל שהוא. בקרקעות ארבעים סאה. יש שפי' אם המים המגולים מרובים כדי שתאבד בהן המרה שהוא סם של רחש אין חוששין להן. שהסם בטל בהן ואין מזיק. ואם אין בהם שיעור זה אסורין מפני הסכנה. וי"א חלוף שאם אין בהם שיעור זה והמים צלולין מותרין. שאם היה בהן סם היה נראה. אבל אם המים מרובים אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר. ניקורי תאינים והקשואין והדלועין והאבטיחים אפילו הן ככר אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בה לחה אסור. נשיכת נחש אסורה מפני סכנת נפשות. משמרת של יין אסורה משום גילוי. ור' נחמיה מתיר: אמר שמואל כל השרצים יש להן ארס. של נחש ממית ושל שרצים מלקה. ירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ב) אמר רבי מנא צריכין אנו למיחש למאי דברייתא חוששין אסור למיתן פריטי לפומא. פיתתא תותי שוחא. תבשילא תותי ערסא. ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא. א"ר יוסי כל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת פנים:

סימן יד[עריכה]

ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתיה. וחכמים אוסרין. א"ר חייא בריה דרבא בר נחמן אמר רב חסדא אמר רב ואמרי ליה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר. הקשה ר"ת ז"ל דהכא פסיק רב הלכה כר' אליעזר ולקמן (דף לט.) בפירקין אמר רב חבי"ת חלב בשר יין תכלת אסור בחותם אחד. ותירץ דלקמן מיירי בישראל חשוד דלא מירתת שהוא בטוח שיאמינוהו ולא יבדקו אחריו וכן כולה שמעתין דלקמן איירי בישראל חשוד. ודלא כפרש"י וה"ג שפירשו דאיירי בעובד כוכבים. והא דאמר בחולין (דף צה:) ובפרק אלו מציאות (דף כג: ביצה כח.) רבה בריה דרב הונא מחתיך לבישריה אתלת קרנתא. בשולח ביד עובדי כוכבים איירי דאין צריך חותם בתוך חותם. או אפילו ביד ישראל חשוד. ועדיף טפי מחותם. אבל קשה וכי רבא דאיירי לקמן בחותם בתוך חותם וכן כל סוגיא דשמעתין הוי דלא כהלכתא. דקי"ל כרבי אליעזר בפרק בתרא (דף סט:) דסגי בחותם אחד. וי"ל דרבא לפרושי מילתייהו דרבנן קאתי ונ"מ לישראל חשוד אליבא דהלכתא. וכן י"ל ארב אשי לעיל (דף כט:) דמדכר חותם בתוך חותם ואפילו בעובד כוכבים איירי משום דזימנין בעינן חותם תוך חותם כגון בישראל חשוד. וי"מ בשולח לחבירו שאין מכיר החותם לא מירתת העובדי כוכבים ובעינן חותם תוך חותם. אבל הכא שמפקיד בבית העובד כוכבים ועתיד לראות חותם מירתת העובדי כוכבים וסגי בחותם אחד. ולתירוץ זה השולח יין לחבירו מעיר לעיר צריך שתי חותמות. מיהו אם מודיע לחבירו צורת החותם וגם אומר לעובד כוכבים שהודיע לחבירו צורת החותם מירתת העובד כוכבים וסגי בחותם אחד. ויש שנוהגים לעשות שולים שנים ולסתום המגופה היטב ולחברה עוד במסמרים והוי חותם בתוך חותם. אבל ר"י בר' יהודה ז"ל השיב לרש"י דחביות שלנו של עץ אסורין לשלוח מעיר לעיר ואפי' בחותם תוך חותם דדוקא בחביות של חרס. דאין יכולין לעשות בהן נקב ולסותמן כדאמר בהמפקיד (דף מ:) דמי ברזנייתא ופירש"י שאומנות גדולה יש לעשות ברזא בחביות של חרס. הלכך די בחתימת פיהם בחותם בתוך חותם. אבל בחביות של עץ יכולים להוציא היין מבין הנסרים ולא ירגישו כלל וחיישינן לזיופא. הלכך אין להם תקנה אלא להכניס כל החבית בשק שאין. בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק: א"ר אלעזר הכל משתמר בחותם א' חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד. ור"י אמר אפי' יין משתמר בחותם אחד ולא פליגי הא ר"א והא רבנן ומכאן מוכח דמפתח וחותם דקא"ר אליעזר מפתח או חותם. וכן מוכח מהא דקאמר איכא דאמרי א"ר אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מיין שאינו משתמר אלא בשומר ור' יוחנן אומר אפילו יין משתמר בחותם בתוך חותם. דתרוייהו כרבנן מ"ס כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בחותם אחד אבל חותם בתוך חותם שרו. ומ"ס אפילו בחותם בתוך חותם נמי אסרו. ומנלן דתרוייהו כרבנן נימא דברייתא דקאמר מפתח וחותם תרוייהו בעינן ורבי אליעזר בעי חותם בתוך חותם. ורבי אליעזר דקאמר דחותם בתוך חותם לא מהני היינו כרבנן דרבי אליעזר. אלא ודאי פשיטא ליה דמפתח או חותם קאמר מדלא נקט שתי מפתחות או שני חותמות. וגרסינן לקמן בפ' השוכר (דף סט:) וכי מאחר דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלא חיישינן לסיתומא וכוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא. האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא גבי עובד כוכבים חיישינן לשיבא. ופירושו מינקת שמניחין במגופ' החביות נקב אחד כשטחין את פיה. כדי שתצא ממנו הרוח שלא ישבר הכלי. וחוששין שמא יכניס לשם מינקת וישתה מן היין אמר רבי יוחנן הכל משתמרין חותם בתוך חותם ואפילו יין. וה"ד חותם בתוך חותם. אגנא אפומא דחביתא שריקא ולא חתימא לא הוי חותם בתוך חותם. שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם. דיקולא אפומא דחביתא ומהדק הוי חותם בתוך חותם. לא מיהדק לא הוי חותם בתוך חותם. נוד בדסקייא וצייר וחתום ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. פיה למעלה לא הוי חותם בתוך חותם. ואי כייף פומיה לגיו וצייר הוי חותם בתוך חותם. יש לתמוה על רב אלפס ז"ל שפסק כר"א דלא חיישינן לזיופא וסגי בחותם אחד והביא דברי רבי יוחנן דמצריך חותם בתוך חותם וכן כתב בעל ה"ג. ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל רבי אליעזר מתיר בשתיה. וחכמים אוסרין. והלכתא כר' אליעזר. אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מן היין. רבי יוחנן אמר אף יין משתמר בחותם בתוך חותם. והלכה כרבי יוחנן עכ"ל. וצ"ל שהן מפרשים דרבי אליעזר בעי מפתח וחותם תרוייהו. והמפקיד יינו אצל עובד כוכבים איירי בחבית סתומה דהיינו חותם אחד. ופריך המפקיד יינו אצל עובד כוכבים הרי הוא כפירותיו וסתם חביות סתומות הן. ומשני רב ירמיה ביחד לו קרן זוית ומפתח ביד ישראל דהיינו מפתח וחותם. ולא קשיא הא רבי אליעזר דקאמר דמועיל מפתח וחותם. והא רבנן דבעי שני חותמות. ור' אלעזר ור' יוחנן ללישנא קמא אברייתא קיימי. וחותם אחד ומפתח קאמר. וללישנא בתרא לא קיימי אברייתא. והא דאמר לקמן מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עובד כוכבים בחביות סתומות ומפתח ביד ישראל קאמר. ופירוש זה דוחק. דהא דקאמר רבי אלעזר בחותם אחד לא משמע דבעי חותם עם המפתח וגם הקשה עליו הרמב"ן ז"ל מהא דאמר בפרק כל כתבי הקדש (דף קכב.) התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של עובדי כוכבים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר כרבי אליעזר או משום אימתא דבי נשיאה אלמא בחותם לבד שרי רבי אליעזר וישראל קדושים הם ונהגו בשני חותמות ובלבד בכלי שלא יוכל העובד כוכבים להוציא היין שלא ירגישו ישראל. כגון בחביות של עץ מבין הנסרים. ובנודות של עור מבין חוטי התפירות: ת"ר השולח חבית של יין ביד כותי ושל ציר ומורייס ביד עובד כוכבים אם מכיר חותמו וסתמו מותר. ואם לאו אסור. מכאן היה אומר ר"י שצריך להודיעו לאותו ששולחים לו טיבו של חותם כדי שיכירנו. וי"א דשאני הכא דכיון שהוא עשה החותם ולא הכירו איכא ריעותא. אבל כשמשלח לאחר לא חיישינן לזיופא אף על פי שאין מכיר החותם:

סימן טו[עריכה]

איתמר מפני מה אסרו שכר של עובד כוכבים. רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות. רב יצחק אמר משום גילוי ודוקא באתרא דמצלו מיא. רב פפא מפקי ליה לבבא דחנואתה ושתי. רב אחא מייתי ליה לגו ביתיה ושתי. ותרוייהו משום חתנות. מיהו רב אחא עבד הרחקה יתירא. ומ"מ לא החמירו בו כל כך כמו על הפת כי על הפת יחיה האדם ובעי הרחקה טפי. ויראה שאין איסור אלא בשקובע עצמו לשתות בבית העובד כוכבים כדרך שהיו רגילין לקבוע עצמן לשתיה. אבל אם נכנס לבית העובדי כוכבים ושותה דרך ארעי באקראי בעלמא לא גזרו. וכן היו נוהגין כל גדולי ארץ האי. וכן מי שלן בבית העובד כוכבים חשוב הפונדוק כביתו ומותר לשתות. ודבש דמתניתין (דף לט:) היינו משקה שעושה מדבש. מדקאמר עלה בגמרא אי משום בשולי עובד כוכבים וכו'. והא דשרי ליה במתניתין היינו לשתותו בביתו של ישראל. ולגילוי לא חששו דאיפשר דלא מצלו מיא כמו שעושין לשכר. ונראה דשכר לא נאסר בימי התנאים ואח"כ בימי האמוראים כשאסרו השכר אסרו גם הדבש. אלא שבבבל היה מצוי השכר יותר. ושכר של שעורין אין בו משום בשולי עובד כוכבים לפי שאינו עולה על שולחן מלכים. א"נ כי היכי דלא חשיבא התבואה לענין בורא פרי האדמה הכי נמי לא חשיב לענין בישולי עובד כוכבים:

סימן טז[עריכה]

אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דעובדי כוכבים אסור משום דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. אמר רב אשי ומאוצר שרי דאם איתא דמערבי ביה מיסרח סרי. מכאן יש להתיר לקנות מן העובד כוכבים משקה תותים ודבש אפילו הן יקרים מן היין כשרואה הישראל שהעובד כוכבים מושכו מן החבית לתוך כלי ריקם. ולא חיישינן שמא עירב בו יין בחבית כי היה מתקלקל. והכי אמר בס"פ ביין תפוחים דמן האוצר מותר ובחנות אסור:

סימן יז[עריכה]

וחרס אדרייני מאי חרס אדרייני. אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אדריינוס קיסר. איבעיא להו מהו לסמוך בו כרעי המטה. רוצה בקיומו ע"י דבר אחר שרי או אסור. ת"ש דר' יוחנן ור' אלעזר חד אסר וחד שרי. ואזלינן לחומרא. ואע"ג דרבא משני אליבא דמאן דשרי. כך דרך האמוראים לתרץ גם אליבא דלא כהלכתא. דכל כמה דמצי למידחי דחו לה: ועורות לבובין. ת"ר איזהו עור לבוב. כל שקרוע כנגד הלב וקדור כמין ארובה. יש עליו קורט דם אסור. אין עליו קורט דם מותר. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימור מלח העבירתו. רשב"ג אומר בזמן שקרע שלו עגול אסור. משוך מותר. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג:

סימן יח[עריכה]

מתני' בשר הנכנס לבית העבודת כוכבים מותר. והיוצא אסור:

סימן יט[עריכה]

ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן. והבאין מותרין:

גמ' אמר שמואל עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור בחזירה מותר. ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר בחזירה אסור. והתניא ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזרה אסור. אמר רב אשי כי תניא ההיא בישראל מומר לעבודת כוכבים: ת"ר עובד כוכבים ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזירה מותר. וישראל ההולך ליריד בהליכה מותר בחזרה אסור. מ"ט ישראל דאסור. דאומר עבודת כוכבים זבין ודמי עבודת כוכבים איכא בהדיה. עובדי כוכבים נמי נימא עבודת כוכבים זבין ודמי עבודת כוכבים איכא בידו. עובד כוכבים אימר גלימא זבין חמרא זבין. ישראל נמי אימר גלימא זבין חמרא זבין אי איתא דזבין הכא הוה מזבין לה. קשה דהכא משמע דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין וכן לעיל בפרק קמא (דף יב.) לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים ביד עובדי כוכבים. ולקמן בפרק בתרא (דף סד.) אמר הדור יתבי וקמבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין או מותרין. אמר רב נחמן דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין. ומייתי ראיה מדתניא עובד כוכבים שהיה ישראל נושה בו מנה ומכר עבודת כוכבים והביא לו המעות מותר. וטעמא משום דדוקא גבי ישראל דמי עבודת כוכבים אסורין דנפקא לן מקרא לקמן בפרק רבי ישמעאל (דף נד:) והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו. אבל עובד כוכבים שמכר עבודת כוכבים אע"פ שמכרה לעובדה חליפיה מותרין. ותירץ ר"ת דודאי היכא שמכרה העובד כוכבים ופרע בחובו הדמים מותרין דחליפי עבודת כוכבים אסורין מוהיית חרם כמוהו והאי לא שייך בעובד כוכבים. אבל הכא ובפ"ק איירי שמעות עדיין ביד עובד כוכבים ולא מכרה כדי לפרוע חובו. ויש לחוש שמא מכרה לקנות עבודת כוכבים אחרת והרי המעות מוקצין לעבודת כוכבים ואסורין. ורב אלפס ז"ל כתב דהא דפרקינן הכא גבי חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר לקמן דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותר: והבאין מותרין: אמר ריש לקיש לא שנו אלא שאין קשורין זה בזה אבל קשורין זה בזה אסורין אימור דעתו להחזיר:

סימן כ[עריכה]

מתני' נודות העובדי כוכבים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה: שאלוני כמה ישהה היין בנוד ובקנקן ויאסר. ודקדקתי מפי' רש"י שפירש ויין של ישראל כנוס בהן שהכניס בהן יין לקיום. משמע מדבריו שאין היין נאסר לאלתר והלשון דחקו לפרש כן מדלא קתני ונתן ישראל לתוכו יין. וגם הדעת נוטה כן דלא מיסתבר כלל למימר דמיד שנתן לתוכו יין נפלט לתוכו יין הנבלע בדופני הכלי. דדוקא ברתיחה ע"י האור קפליט לאלתר אבל לא בצונן. ואף אם נדחוק לומר שלאלתר נפלט לתוכו מעט. התינח לרש"י שפירש דסתם יינן אוסר בכל שהוא אבל רבינו תם שפסק סתם יינן בטל בששים אפי' מין במינו א"א שיהא כולו נפלט לאלתר. ואף אם נפרש לשון רש"י דאם הכניס בהן יין לקיום נאסר לאלתר. ותהא סברתו כך דכי היכי דכלי ישראל דמכניסו לקיום אם נתן בו עובד כוכבים יין לפי שעה גזרו בהו רבנן כדאמר (לקמן דף עד:) גבי גולפי דרבא ה"ה כלי עובדי כוכבים שמכניסו לקיום ונתן בו ישראל יין לפי שעה נאסר. גזירה אטו זמן מרובה כי היכי דגזרינן בכלי ישראל ונתן לתוכו עובד כוכבים יין לאלתר אטו זמן מרובה. אף כי אין לשונו מוכיח לפרש כן מ"מ נפרש כן בנודות העובדי כוכבים ששאלוני דאין מכניסו לקיום כמו שכתב בעל ההלכות אינו נאסר לאלתר. אלא שלא פירש לנו הגבול לומר כמה ישהה בתוכו ויאסור. ויראה לומר שצריך שישהה בתוכו מעת לעת. דצונן בצונן פולט או בולע במעת לעת והכי אמר בחולין בפרק כל הבשר (דף קח.) בשר בחלב חדוש הוא דאי תרי כולי יומא בחלבא שרי וכי בשיל ליה אסור . ומאי חדושיה כל איסור שבתורה נמי אי תרי כולי יומא איסור והיתר בהדי הדדי שרי. דצונן לא פליט ולא בלע ואי בשיל ליה אסור. אלא ודאי כל שאר איסורין אי תרי ליה יום שלם מעת לעת אסירי כאילו בשלם יחד. דצונן בצונן פליט ובלע בשהייה מעת לעת כמו בבשול. והיינו כבוש דתנן בכל דוכתי שהוא כמבושל. אבל בבשר וחלב גזירת הכתוב הוא דדרך בשול אסרה תורה וא"כ הכי נמי נימא כששהה היין בקנקן מעת לעת נפלט כל היין שבדופני הכלי ואוסר היין. אף לפי' ר"ת דסתם יינן בטל בששים וקצת ראיה מעירוי שהמים מפליטין במעת לעת כל מה שיכולין להפליט אבל לא בפחות מעת לעת . ומה שהיין מפליט הכל מעת לעת לפי שהוא חזק ויש לו כח להפליט. כל הבלוע בדופני הכלי במעת לעת. וכן אמר לי שכתב אבי העזרי רש"י פירש שהיין כנוס בהם לקיום משמע מתוך דבריו שאם אין כנוס לקיום לרבנן מותר אפי' בשתיה כענין דלעיל (דף לב.) העיד ר"ש בן גודא ששתה ר"ג יין הבא ברוקבאות של עובדי כוכבים. והא דמחמרינן בכסי דרבנן לא הודו לו:

סימן כא[עריכה]

גמ' ת"ר נודות (וקנקנים) העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים. ישנים מזופפין אסורין. פירש רש"י גרודים שאין בהן זפת והן חדשים מותרים דבכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. אבל כלי חרס בלע לאלתר. ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסורין. ישנים איידי דכנוס בהו יין נסך זמן מרובה בלע עור. ומזופפין אפי' בחד זימנא בלע זפת ליין. ולפי זה קנקנים וכוסות של עובדי כוכבים של עץ מזופפין אפילו חדשים בעו עירוי דחיישינן שמא נתן בה העובד כוכבים יין פעם אחת ונבלע בזפת. ואפילו שלנו אם נגע בהן העובד כוכבים בעוד היין טופח עליהן בעי עירוי. ולא אמרינן כיון דישנים הן כבר נתמלאו יין ותו. לא בלעי אם נגע בהן העובד כוכבים. דהא הנהו זיקי דאניס בר עידי טייעא לא משתמע שהיו דוקא חדשים ואפ"ה הצריכו עירוי לפי שהיו זפותים כי סתם נודות אין מכניסן לקיום. ועוד מדקאמר סבור מינה ה"מ דידן פירוש שכבר בלועים מהיתר אלמא ישנים הוו ואפ"ה הצריכו עירוי. וקשה לפי זה חדא דנודות וקנקנים אין פירושם שוה דקנקנים מתסרן בחדא זימנא שנתן בהן יין ובנודות בכניסת יין זמן מועט לא מתסרי. וע"ק מה שיעור יהיה בהנחת יין בנודות ויהיו ישנים. וע"ק מה שפירש טעמא דכלי חרס משום דבלע טובא ומשמע מדבריו דכל כלי חרס אע"פ שאין מכניסן לקיום נאסר בנתינת יין כל דהו ולקמן בפ"ב (דף עד:) מפליג בכלי חרס בין מכניסו לקיום ובין אין מכניסו לקיום. דת"ר הגת והמשפך והמחץ של עובדי כוכבים. ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים של עובדי כוכבים שהן אסורים. ומה בין זה לזה אילו מכניסן לקיום ואילו אין מכניסן לקיום. וליכא למימר דלקמן מיירי במזופפת אבל בשאינם מזופפין אפילו אין מכניסן לקיום בלעי טפי. דהא מדקתני סיפא ואם היו מזופפין אסורין מכלל דמתחלה מיירי באינן מזופפין. ואמר נמי התם רבא כי הוה משדר גולפי להרפני' הוה סחוף להו אפומייהו וחתים להו אבריצייהו קסבר כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן. וע"ק מדפי' רש"י דנודות בכניסת יין זמן מועט לא מתסרו אם כן לא הוה מכניסן לקיום מדלא מתסרו לפי שעה ואפילו הכי ישנים אסורין. וקשה מהנהו כובי דאנסו דבי פרזק רופילא וקאמר דדבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר אלמא כל שאין מכניסו לקיום אין נאסר אפילו נתן בו העובדי כוכבים יין זמן מרובה. דדוחק לומר דמיירי שלא נתן בה יין רק פעם אחת והוי כמו נודות חדשים שאינן נאסרים בנתינת יין זמן מועט. דא"כ ה"ל לפרושי דלא ליתי למיטעי. אלא מדקאמר רב יהודה בסתם דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר משמע דלא מפליג. וכן משמע לקמן בפרק בתרא כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן משמע דגזרו לפי שעה אטו לזמן מרובה. אבל בשאין מכניסו לקיום אפי' לזמן מרובה לא גזרינן. וה"ר אליהו ז"ל פי' דנודות העובדי כוכבים וקנקנים שניהן מכניסן לקיום ודינן שוה. גרודין חדשים מותרין דאי רמו בהו חמרא מידע ידיע. ישנים או זפותין אסורין דאי רמי בהו לא ידיע ומיתסרי בשעה אחת. אבל בשביל בליעת הזפת לא אסרינן. והאי דלא עריב ותני נודות וקנקנים בחד בבא. משום דמפליג בהו בסיפא דקתני נודות עובדי כוכבים עיבדן ורבבן. וגבי קנקנים קתני עובד כוכבים נותן וכו'. ושמא אין דרך לתת ציר ומורייס בנודות ולקמן ה"פ סבר למימר ה"מ נודות דאע"ג דמכניסן לקיום לא בלעי כולי האי כמו קנקנין. ולפי זה יש היתר בכלי עץ הזפותים דמשום זפת לא בלעי. ור"ת הקשה דבה"ג מפרש סבור מיניה ה"מ נודות דאין מכניסן לקיום אבל קנקנין דמכניסן לקיום לא. ור"ת גורס כגירסת התוספ' נודות העובדי כוכבים גרודים מותרין מזופפין אסורים. קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מזופפים מותרין ישנים ומזופפין אסורין והכי פי' נודות העובדי כוכבים שאין מכניסן לקיום אפי' ישנים גרודים שנקלף הזפת מעליהם מותרים דכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר. ואין חילוק בין היה בו זפת ונקלף ובין לא היה בו זפת מעולם. כדמוכח לקמן בפרק בתרא (דף עד:) דפריך מההיא דחכמים אומרים אע"פ שקלף הזפת הרי זו אסורה לההיא דגת ומחץ ומשפך שאינן זפותין. אלמא אין חילוק בהן בין אין זפותים ובין נקלף הזפת מעליהן. חדשים זפותין אסורין פי' זפותה אפילו חדשים אסורין דדילמא רמא בהו חמרא ולא ידיע והזפת מבליעו. קנקנים חדשים מותרין לפי שניכר הוא שלא נתן לתוכו יין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא רמא בהו חמרא. ישנים אסורים דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו רבנן. זפותין נמי אסורין דחיישינן שמא נתן בה העובד כוכבים יין פעם אחד ולא ידיע. ומיתסר מתרי טעמי חדא משום שהיין נבלע בזפת ועוד כל שמכניס לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו. ולפי' זה כלי עץ זפותים אפילו חדשים צריכין עירוי . ור"י היה אומר דבימיהם היו רגילין ליתן יין בשעת זפיתה ואינו ניכר אם נתן העובד כוכבים לתוכו יין אחר הזפיתה. אבל האידנא שאין רגילין ליתן יין בשעת זפיתה קודם שנתן לתוכו יין מראהו צהוב וזך. ויכולין לעמוד עליו אם ניתן לתוכו יין. ומיהו שלנו אם נגע בהם העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליהן צריכין עירוי. שוב חזר ר"ת להתיר כלי עץ הזפותים בשכשוך. ואמר כי מתחילה היה כן המנהג להתירו בשכשוך. וכ"נ לו גם עכשיו דדוקא נודות של עור שהוא רך מבליע היין על ידי זפיתה. וכן גת ומחץ ומשפך דלקמן פרק בתרא נבלע בהן ע"י זפיתה לפי שתדירה ביין ולכך הזפת מבליעו אבל כלי עץ שהן קשין ואין תדירין בהו כל כך ביין כי הם מיוחדים גם לשאר משקין כגון כובי וחלתא ודיקולי דפרק בתרא אין הזפת מבליעו כל כך והביא ראיה מגת של אבן שזפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה. וקאמר בגמ' דאפי' דרך בה שנשתמש בה יין תדיר סגי בניגוב אי לית ליה פילי. והטעם משום דגת של אבן קשה. והוא הדין כלי עץ שאין משתמשין בו יין בתדירות. ולפי' רש"י אין ראיה משם כי פירש דגת של אבן אין מזפתין אותה כל כך זפת עבה אלא קליש זיפתה. אבל של עץ רגילין לזפת יותר. דקתני במשנה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת. וא"כ כלי עץ שרגילין לזפת זפת עבה אין ראיה משם להתיר ועוד דסתם כלים מזופפין אית ביה פילי והתם קאמר אי אית ביה פילי אסור. ובספר התרומה כתב שר"ת היה מתיר בדיעבד אם נתן בהן יין אחר השכשוך כשנגע בהן עובד כוכבים אבל לא לכתחילה. אמר רב פפא ש"מ מדרב זביד האי עובד כוכבים דשדא חמרא לבי מילחי שרי. פרש"י לכלי מלא מלח. וקשה דלא הוי כזורק מים בטיט כי טעמו ניכר במלח. ומפרש ר"ת לבי מילתי היינו במקום עשיית המלח. שמבשלין מים מלוחין ביורות גדולות עד שיעשה מלח דהא ודאי מעט יין שזרק לתוכו אזיל לאבוד ואינו נותן טעם. ולכך מתירין מלח שנעשה ע"י בישול אע"פ שא"א לתקנו אם לא שיתנו דם מעט ביורה. ואע"ג דרב אשי פריך עליה. אתקפתא בעלמא הוא שתמה על דבריו ולא בא לחלוק עליו. אי נמי אפי' לרב אשי שרי שאין בו אלא מעט דם ונשרף ונתבטל מיד:

סימן כב[עריכה]

בר עדי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהן חמרא ואהדרינהו ניהליה. אתא שאיל בי מדרשא. א"ל כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערות מעת לעת. סבור מינה ה"מ דידך אבל דידהו לא כי אתא רבין אמר ר"ל אחד שלנו ואחד שלהם סבר רב אחאי קמיה דרב אשי למימר ה"מ נודות אבל קנקנים לא. אמר להו רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים. תנא רב זביד בר הושעיא הלוקח קנקנים מן העובד כוכבים גרודים חדשים מותרין ישנים או מזופפין אסורין (חדשים) נתן העובד כוכבים לתוכה יין ישראל נותן לתוכה מים שלשה ימים ומערן מעת לעת. עובד כוכבים נתן לתוכה יין ישראל נותן לתוכו ציר ומורייס לכתחילה ואחר הציר או המורייס מותר לתת לתוכו יין. דתניא בתוספתא (פ"ה) ושכנס בו עובד כוכבים יין וישראל ציר ומורייס מותר ישראל להכניס לתוכן יין. דציר שורף ומבטל טעם היין. ושיעור שהיית הציר בשעה מועטת אי אפשר לומר שישרוף את היין לאלתר. ומסתברא בשהייה מעת לעת שורף ומבטל (בג' ימים) כמו ג' ימים מים מעת לעת. בעי מיניה ר' יהודה נשיאה מרבי אמי החזירן לתוך כבשן האש והתלבנו מהו. א"ל ציר שורף אור לכ"ש: איתמר נמי א"ר אמי אמר ר' יוחנן קנקנים של עובדי כוכבים שהחזירם לתוך כבשן האש כיון שנשרה זפתן מהן מותרין. אמר רב אשי לא תימא שנשרה אלא אפילו רפאי מרפאי. קינסא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי. והלכה כמאן דאסר הלכך חביות בין זפותות בין אינן זפותות הכשירן ע"י עירוי ג' ימים או להגעילן ברותחין. ור"ת התיר לשפוך לתוכן רותחין ולגלגלן שיעברו המים על פני כולו. ושאל ר"י את ר"ת למה יחשב ככלי ראשון מה שהוא מתגלגל בכל החבית. והשיב כיון שהוא כלי אחד אינו חשוב אלא כלי ראשון. ולא נתקבל הטעם לר"י אם לא שנאמר דשאני יין נסך שתשמישו ע"י צונן ובהכי סגי ליה נמי בעירוי ובמליגת מי זיתים. ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש וישפוך על כל נסר ונסר. דהמים שבתוך אותו כלי חשיב כלי ראשון כיון שהעבירן מרותחין:

סימן כג[עריכה]

איבעיא להו מהו לתת לתוכו שכר. ר"נ ורב יהודה אסרי ורבא שרי. רבינא שרי ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא בהו שיכרא ואזל ורמא בהו חמרא ואפ"ה לא חש ליה למילתא דאקראי בעלמא הוא. והלכה כרבא ורבינא דבתראי אינון. (היין) וכן מים מותר ליתן בהן ואע"ג דבכוליה משערינן ואין במים ובשכר ששים לבטל היין אפ"ה שרי. כי טעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרא הוא. והלכתא הקנקנים של עובד כוכבים לאחר י"ב חדשים מותרין. א"ר מתנא א"ר אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית. מאי כלי נתר. א"ר כלי מחפורת של צריף כתב הרמב"ן ז"ל דהא דקאמר אין להן טהרה עולמית היינו בתיקון הכשר עירוי והגעלה. אבל בישן י"ב חדש ודאי שרי. דלא גרע מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי. וכן מסתבר. דבי פרזק רופילא אניס הנהו כובי מפומבדיתא רמי בהו חמרא ואהדרינהו ניהלייהו. אתו ושיילו לרב יהודה. אמר להו הוי דבר שאין מכניסין לקיום וכל דבר שאין מכניסין לקיום משכשכן במים והם מותרין: אמר רב יהודה הני כובא דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרין. כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי. אי שתי עובד כוכבים בפעם ראשונה כ"ע ל"פ דאסיר. כי פליגי בפעם שניה. איכא דאמרי פעם ראשונה ושני' כ"ע ל"פ דאסיר כי פליגי בפעם שלישי'. והלכתא פעם ראשונה ושני' אסור ושלישית מותר. פירוש רש"י ששתה בהן עובד כוכבים יין פעם ראשונה אסורין לפי שבולעין ביותר כשהן חדשים וצריכין עירוי ג' ימים. ולכך נהגו העולם ליתן מים בכלי חרס חדשים קודם שישתמש בהן שאם ישתמש בהם עובד כוכבים אחר כך לא יצטרכו עירוי. וקשה לר"ת ז"ל דלקמן בפרק בתרא (דף עד:) לא מצריכינן עירוי בכלי חרס אלא בקנקנין משום דמכניסן לקיום. אבל בגת ומחץ ומשפך לא בעי אלא ניגוב וניגוב דכלי גת כהדחה בשאר כלים כדמוכח לקמן. ודוחק לומר דלקמן מיירי כשנשתמשו בהן עובדי כוכבים מים בתחילה. ור"ת פירש דשתי בהן עובדי כוכבים בין חדשים בין ישנים פעם ראשונה כ"ע ל"פ דאסור. פי' אם לא הדיחם במים אחר שתיית העובד כוכבים אלא פעם ראשונה כ"ע ל"פ דאסור. דאינו נפלט היטב בהדחה אחת. והלכתא פעם ראשונה ושני' אסור בשתי הדחות. פעם שלישית מותר שנפלט הכל. וכיוצא בזה מצינו בזבחים פ' התערובת (דף עט:) גבי חרסן של זב וזבה פעם ראשונה ושני' טמא שלישית טהור. פירוש דצריך הדחה ג' פעמים מפני מי רגלים שבו. ועוד דאמר במדרש (מגילה דף יג:) על פסוק דישנו עם אחד שאמר המן לאחשורוש שאם זבוב נופל בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע. ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים. ודוקא בכוסות של חרס שאין חלק והיין נדבק. אבל כוסות של עץ אין צריך להדיח ג' פעמים. ואני אומר ראיות של ר"ת נכוחות לומר דכל שכשוך הוא הדחה ג' פעמים. אבל השיטה אינה מתפרשת כלל לפי פירושו. דרב אסי אסר משמע בכל איסור דאיירינן ביה בשמעתין דהיינו אסור בשכשוך ובעי עירוי. אבל הדחה ג' פעמים מאן דכר שמיה דנפרש אסור עד שידיח ג"פ. וכן אי שתי בהם עובד כוכבים פעם ראשונה לא משמע כלל כפירושו. ועוד למה הזכיר כסי מאחר דכל כלי חרס דינן כך. הלכך נ"ל כפי' רש"י אלא שאני אומר דכוסות שהיו רגילין לשתות בהן היין עשויין ממין אדמה הידוע להם שבפעם ראשונה או שני' בולע הרבה קודם שנתמלא הכלי בליעה ומין האדמה גורמת. או שלא היו נצרפין היטב בכבשן. וכסי בסתם דקאמר הוא על דרך חצבי שחימי דארמאי ופתיתא דבי מיכסי דשם כסי גורם לו השינוי הידוע להם. והוא הפך מחצבי שחימי ומפתיתא דבי מיכסי דהנהו מכניסן לקיום ואפ"ה די להם בשכשוך משום דקים להו דלא בלעי טובא. דאי אין מכניסן לקיום פשיטא דהכשרן בשכשוך ואמאי איצטרך למימר כיון דלא בלעי טובא. וכסי אע"ג דאין מכניסן לקיום בעו עירוי דקים להו דבפעם ראשונה ושני' בלעי טובא.

סימן כד[עריכה]

אמר רב זביד הני מאני דקוניא פרש"י מחופין באבר ור"ת פירש שמחופה (מבחוץ) בהתוך זכוכית. חיורי ואוכמי שרי. ירוקי אסירי משום דמצריף. ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי. והלכתא כוותיה. דבהדיא גרס בפ' שני דייני נזירות (דף קז:) והלכה כרב זביד במאני דקוניא. וה"מ לענין יין נסך דתשמישו ע"י צונן. אבל לענין חמץ בפסח דתשמישו ע"י חמין בין ירוקי בין חיורי בין אוכמי כולהו אסירי דחזינן דמדייתי ובלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

סימן כה[עריכה]

מתני' החרצנים והזגין של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה וחכ"א הלחין אסורין והיבשין מותרין. המורייס וגבינות בית אוניקי אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורן איסור הנאה (הלחים אסורים והיבשים מותרים):

גמ' אילו הן הלחין ואלו הן היבשים. אמר רבי יהודה אמר שמואל לחין כל י"ב חדש. יבשין לאחר י"ב חדש. אמר רבה בר בר חנה כשהן אסורין אסורין אף בהנאה וכשהן מותרין מותרין אף באכילה. ומפרש בירושלמי במשך אותן מתוך הבור דאין יין נסך עד שירד לבור. אמר רב זביד הני דורדיא דחמרא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי רגילין העובדי כוכבים בארץ אשכנז לייבש שמרי יין בתנור ואח"כ מחמיצין בו את הפת. והתירו ר' אפרים ז"ל דכיון שנתייבשו ונעשו כעפר ואין בהם לחלוחית יין הן כלאחר י"ב חדש. ור"ת ז"ל נחלק עליו ואמר דהני דורדיא דחמרא דשרו. בתר תריסר ירחי שתא מיירי שנתמדו במים וכבר יצא מהן כל היין ואחר כך נתייבשו י"ב חדש. ובימיהם היו רגילין לתמד השמרים כדמוכח פרק המוכר פירות (דף צו:) דקתני שמרי יין וכו' אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין וקמפרש רמא תלתא וכו' וכן בפרק אלו עוברין (דף מב:) גבי אין עושין חומץ אלא מן התמד. ומסיק הא בדרווקי והא בדפורצני. פירוש שמרים נותנין לתמדן בשקין ששמן רווקי והיא משמרת והחרצנים בגיגית. ובלשון תלמוד קורא לשמרים שלא נתמדו אדריא כדאיתא בפרק המפקיד (דף מ:) איכא גולפי ושמרים ואחר שנתמדו נקראו דורדיא והחרצנים וזגין ושמרים אחר שנתמדו אסורין עד י"ב חדש. והמחמיץ בהן תוך י"ב חדש או באותן שלא נתמדו אפילו אחר י"ב חדש אסורה כל העיסה דאפי' באלף לא בטיל כדאמר (ביצה דף לח: ע"ש) הנח לשאור ותבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי. ואמר נמי במתניתין דתרומות (פ"י מ"ב) תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה ואפי' נתייבשו ואין היין ניכר בהן אסורין. כדאמר לקמן (דף מ:) חגבים וקפלוטות מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין אלו ואלו יבשין הן. ועוד אמר לקמן (דף סו:) בפת חמה וחבית פתוחה דכ"ע ל"פ דאסור ואין לך יבש גדול מזה וההיא דחגבים אינה ראיה לכאן דנהי דיבשים נינהו מ"מ טעם היין ניכר בהו. וכן פת חמה שואבת ריח היין ונותן בה: טעם. אבל שמרים אחר שנתייבשו בתנור ונעשו כעפר הדבר ידוע שלא נשאר בהן טעם כל דהו של יין ועפרא בעלמא נינהו אמר רב חביבא הני עביטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי. והמורייס. תני אבימי בריה דר' אבהו מורייס אומן מותר. הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר. שלישי אסור. ראשון ושני מותר כיון דשמינה לא צריך למירמי ביה חמרא. שלישי כיון דקליש שמנו רמו ביה חמרא. ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו. אותיב ר' אבין דמן עכו נטורי בהדה. אמר ליה רבי אבא לרבי אבין דמן עכו עד האידנא מאן נטריה. א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דערבי ביה חמרא קיסטא דמוריסא בלומה וקיסטא דחמרא בארבע לומן. ודלמא איידי דצור אתאי דשוי חמרא. א"ל התם עקולי ופשורי איכא:

סימן כו[עריכה]

מתני' אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינות של עובדי כוכבים. א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. א"ל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין. א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה. השיאו לדבר אחר. א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך מיין. א"ל כי טובים דודייך מיין. א"ל אין הדבר כן שהרי חבירו מוכיח עליו לריח שמניך על כן עלמות אהבוך: ואלו דברים של עובד כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו. הפת והשמן שלהן והשלקות והכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה והציר שאין בה דגה והחילק וקורט של חלתית ומלח סלקונדריס הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה:

גמ' חלב למאי ניחוש לה אי משום חלופי טהור חיור טמא ירוק ואי משום עירובי חלב טמא ניקום דאמר מר חלב טהור עומד טמא אינו עומד אי דקא בעי לה לגבינה ה"נ הב"ע דקבעי ליה לכמכא ונישקול מיניה קלי וניקום כיון דבטהור נמי איכא ניסיובי דלא קאי ליכא למיקם עלה דמילתא השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני איטפי:

סימן כז[עריכה]

פת אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביאו לפניו פת פורנאי אמר כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה. מה ראו משום חתנות. אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה. כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת. ולא היא לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך היה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ואמר אין כאן פלטר. כסבורין העם לומר פלטר עובד כוכבים והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו אפי' למ"ד פלטר עובדי כוכבים ה"מ במקום דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא. א"ר יוחנן אפילו למ"ד התיר רבי את הפת ה"מ בשדה אבל בעיר לא. איבו מנכית ואכיל אבי מצרא דמתא. אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי: ירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ב) א"ר ירמיה חלב עובד כוכבים למה אסור מפני תערובת בהמה טמאה. פת ר' יעקב בשם ר' יוחנן פת מהלכות של עמעום הוא דבמקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עובד כוכבים אסור ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש ורבנן דקיסרי בשם רבי יעקב כדברי המתיר. ובלבד מן הפלטר. מדקאמר תלמודא מכלל דאיכא מאן דשרי משמע שידוע היה להם שיש מקומות שנוהגין בו היתר. ולהכי א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד שלא תטעה לומר כיון שיש מקומות שאוכלין פת של עובד כוכבים אלמא הותרה בב"ד ותהא מותרת בכ"מ. להכי קא"ר יוחנן לא הותרה בב"ד ובמקומות שנהגו בו היתר לא פשט שם איסורו ועל זה סמכו הגדולים שלא אסרו אותו לבני מדינתן שנוהגין בו היתר. כי אמרו שהם מאותן המקומות שלא פשט שם איסורו. וכן מוכח לקמן שפת לא פשט איסורו בכל ישראל. מדאמר רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת והשיב לו אם כן קרו לן בי דינא שריא. משמע הא לאו הכי הוה מתירו. ועוד ראיה שכתוב בהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל בבבל נותנין קיסם לתוך התנור. ובני ארץ ישראל אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד. אלא מקום שהתענה בו שלשה ימים פת של עובד כוכבים מותר מפני חיי נפש. וברוב מקומות פזורינו אין פלטר ישראל מצוי והוי כמו התענה שלשה ימים. וגם בירושלמי שכתב לעיל קאמר שעמעמו עליו והתירוהו מפני חיי נפש במקום שאין פת ישראל מצויה. ועוד אמר בירושלמי בפ' כל שעה (ירושלמי פסחים, ב) חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור. מתניתין במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובד כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובד כוכבים מותר אפי' באכילה: ושמן של עובד כוכבים מותר דדרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודה ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו אע"פ שהוא משמונה עשר דבר לא פשט איסורו לכל ישראל. דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על השמן שלא פשט איסורו בכל ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דר"א בן צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ירושלמי א"ל שמואל לרב אכול משחא ואי לא כתבינא עליך זקן ממרא ואטרח עלויה ואכל:

סימן כח[עריכה]

והשלקות אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובד כוכבים. בסורא מתני הכי בפומבדיתא מתני הכי א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאין עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובד כוכבים מאי בינייהו איכא בינייהו ארדי ודגים קטנים ודייסא. היה אור"ת דקי"ל כתרי לישני להקל ואין אסור משום בישולי עובד כוכבים אלא א"כ עולה על שולחן מלכים ואין נאכל כמות שהוא חי. ודקדק מדנקט תלמודא איכא בינייהו דברים שאין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים דללשון ראשון אסורין ומותרין ללשון שני. ולא נקט נמי דברים שנאכלים חיין ועולים על שולחן מלכים ולומר דמותרין ללשון ראשון ואסורי' ללשון אחרון ש"מ דקי"ל כתרי לישני להקל. ולהכי לא חשש התלמוד לומר דברים דלא מסקינא אליבא דהלכתא אלא אמר לנו דברים שהועיל ללשון שני להתירו דאזלינן בתריה אבל לא דברים הנאסרים ע"י לשון אחרון. דבהא לא אזלינן בתריה (אי נמי) דקים ליה לתלמודא שלשון שני בא להוסיף על לשון ראשון. וכן מוכח לקמן דקאמר סתמא דתלמודא גבי דבש של עובד כוכבים אי משום בישולי עובד כוכבים נאכל כמות שהוא חי ורבי יוחנן סבר כי האי לישנא דקאמר לקמן בשמעתין כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי עובד כוכבים וכל שכן נאכל כמות שהוא חי. וגבי תורמוסין דשלקי עובד כוכבים ואכלי ישראל קא"ר יוחנן בפ' החולץ (דף מו.) ולקמן בפ' (בתרא) (דף נט.) דלית בהו משום בישולי עובד כוכבים משום דאינם עולין על שולחן מלכים:

סימן כט[עריכה]

אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עובד כוכבים. א"ר יוסף אי צלאן עובד כוכבים סומך עליהן משום עירובי תבשילין. ואי עבדינהו עובדי כוכבים כסא דהרסנא אסור. פשיטא. מהו דתימא הרסנא עיקר קמ"ל קימחא עיקר. מכאן היה אור"ת ז"ל דמי שאין נזהר מפת של עובד כוכבים יכול לאכול מיני לחמים של עובד כוכבים שנילושים בביצים: דמשום בישולי עובד כוכבים בשביל הביצים ליכא דקימחא עיקר ומשום שמא היה דם בביצים לא חיישינן לפי שאינו מצוי. שהרי אנן אוכלין ביצים צלויין ואין אנו בודקין אם יש בהן דם. וביצי עוף טמא נמי לא שכיחי. ואף על פי שטרפם העובד כוכבים בקערה ואין לוקחין מהן ביצים טרופות. ה"מ כשהעובד כוכבים מכרן טרופות דאיכא ריעותא:

סימן ל[עריכה]

אמר רב ברונא אמר רב עובד כוכבים שהצית את האגם באור כל החגבים שבתוכה אסורין. מ"ט. אילימא משום דלא ידיע הי טמא והי טהור. מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי. אלא משום בישולי עובד כוכבים. וכה"ג מי אסור והא אמר ר' חנה בר אמי א"ר פדת א"ר יוחנן האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אודניה אלמא לעבורי שיער קמכוין ה"נ לגלויי אגם קמכוין. לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור ומעשה שהיה בעובד כוכבים היה. מכאן יש ללמוד דחגבים לא בעו שחיטה. ואמר נמי לקמן (דף מ:) חגבים הבאים מן ההפתק מותרים. ותניא בתוספתא דתרומות אבל אוכל אדם חגבים בין חיין בין מתים ואינו חושש:

סימן לא[עריכה]

אמר רבינא הלכך האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא וקבר ביה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי. פשיטא. מהו דתימא לבשולי מנא קמכוין. קמ"ל לשרורי מנא קמכוין. בהלכות רב אלפס ז"ל כתב קבר ביה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי. לבסוף אסור. לא בעי למימר לבסוף אחר שהסיק העובד כוכבים התנור. דהא ודאי שרי דהיינו שגר עובד כוכבים ואפה ישראל. אלא הכי קאמר לבסוף בתר דשדי עובד כוכבים סיכתא לאתונא קודם (שהעביר) האש ליבש הסיכתא דכיון דקבר בה ישראל לעין העובד כוכבים אע"ג דלא כיון לבסוף לבשל הסיכתא חיישינן שמא כיון לבשל הקרא כיון דידיע בה. ולא שרינן אלא היכא דקבר ביה ישראל מעיקרא ולא ידע בה העובד כוכבים:

סימן לב[עריכה]

אמר שמואל הניח ישראל בשר על גחלים ובא עובד כוכבים והפך בו מותר. היכי דמי. אילימא דאי לא הפיך ביה הוה בשיל פשיטא. אלא דאי לא הפיך ביה לא הוה בשיל אמאי מותר בשולי עובד כוכבים הוא. לא צריכא דאי לא הפיך ביה הוה בשיל בתרתי שעי והשתא קבשיל בחד שעתא. מהו דתימא קרובי בישולא מילתא היא. קמ"ל. איני והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי עובד כוכבים הא אין בו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי עובד כוכבים. ואף על גב דהתם מיבשל ממילא בלא עובד כוכבים אלא שעובד כוכבים קרב הבישול. התם כגון דאותביה בסילתא ושקליה עובד כוכבים ואותביה בתנורא: תניא נמי הכי מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואין חושש שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאת עובדת כוכבים ומגיסה בה עד שתבוא מבית המרחץ או מן השוק ואינה חוששת. פר"ח ז"ל והוא דליכא חשש דאימר חליף ליה כגון שנעל הדלת בפניה או נכנס ויוצא. איבעיא להו הניח עובד כוכבים והפך ישראל מהו. א"ר נחמן בר יצחק ק"ו ומה גמרו ביד עובד כוכבים מותר אע"פ שקרוב הדבר לבוא לידי חתנות כיון שגמר בשולו וראויה לאכילה. נגמר ביד ישראל לא כל שכן. איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בין שהניח עובד כוכבים והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים מותר. ואינו אסור עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים. ראיתי מי שאסר תבשיל שבשלו עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל. וראייתו מדשרינן היכא שבשלו ישראל כמאכל בן דרוסאי וגמרו עובד כוכבים ואין בו משום בישולי עובד כוכבים. אלמא חשיב כמבושל ואין בישול אחר בישול. ול"נ דלהקל עשאוהו כמבושל ולא להחמיר. כדאמר גבי קרובי בישולא דקרובי בישולא דעובד כוכבים לאו מילתא היא לאסור בהניח ישראל וקרובי בישולא דישראל מהני להתיר בהניח עובד כוכבים. אע"פ שאי לא הפך ביה הוה בשיל. ואין לחלק דשאני הכא שהיפך ישראל קודם שראוי לאכול דא"כ עובד כוכבים נמי יאסר מטעם זה. אלא ודאי קל היה להם לחכמים באיסור שלקות ואין ללמוד ק"ו:

סימן לג[עריכה]

פת א"ר אחאי שלש מלאכות יש בו. הילכך האי ריפתא דשגר עובד כוכבים ואפה ישראל. א"נ שגר ישראל ואפה עובד כוכבים א"נ שגר עובד כוכבים ואפה עובד כוכבים ואתא ישראל וחתו חתויי שפיר דמי. לכאורה מוכח בכולה שמעתין דבעינן שיהא ישראל מקרב הבשול. ותימה על מה שנהגו האידנא להקל בהשלכת קיסם לתנורובהלכות שבין בני א"י לבני בבל כתיב בני מזרח משליכין קיסם לתנור. ובני מערב אומרים קיסם מה מעלה ומה מוריד. אלא אם התענה ג' ימים מותר מפני חיי נפש. ואפשר שנהגו הראשונים בתחילת הסיקו של תנור שיתן בו ישראל מעט גחלים וקיסם להעלות שלהבת. הלכך אע"פ שהוסיף העובד כוכבים בעצים והסיק ואפה כיון שתחלת הדלקת המדורה נעשית בישראל נקרא כל ההיסק על שמו. והאחרונים ראו והקילו בה בהשלכת קיסם אפילו באחרונה. ורב אלפס ז"ל גריס ואתא ישראל והדר הדרויי שפיר דמי. פירוש שמהפך בפת לקרב בישולו. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"יז מהל' מאכלות אסורות ה"יג) שאפילו לא זרק ישראל אלא אפילו עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו. שאין הדבר אלא להיות (הדבר) היכר שפת של עובד כוכבים אסורה. ולישנא דגמרא לא משמע הכי. והנח לישראל שיהו שוגגין:

סימן לד[עריכה]

דג מליח וביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו. ורבי יוחנן אסר. ר' חמא פרודאה איקלע לבי ריש גלותא א"ל ביצה צלויה מאי. אמר להו חזקיהו ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר. ואין דבריו של אחד (נראים) במקום שנים. אמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דרבי יוחנן. וקאמר גאון דלא איפסיקא כרבי יוחנן אלא בביצה צלויה. אבל בדג מליח הלכה כחזקיהו ובר קפרא דשרו. דהוו להו רבים לגבי יחיד: ועוד שהיו רבותיו של ר' יוחנן: ת"ר הקפריסין והקפלוטות והמטליא והחמין והקליות שלהן מותרין. ביצה צלויה אסורה. וה"מ קפריסין וקפלוטות הבאין מן האוצר כדבעינן למימר לקמן וכוספן של עובד כוכבים שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר דקי"ל נותן טעם לפגם מותר. אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי. אמר רב ספרא פשיטא למאי ניחוש לה. אי משום איערובי מיסרח סרי. ואי משום בישולי עובד כוכבים נאכל כמות שהוא חי. ואי משום גיעולי עובד כוכבים נותן טעם לפגם מותר וכן הלכה נותן טעם לפגם מותר. מדשרינן הכא למשחא שליקא דארמאי. וגם ר' יהודה נשיאה התיר את השמן ואפי' ב"ש וב"ה שאסרו את השמן. עיקר טעמא משום חתנות ולאו משום דסברי נותן טעם לפגם אסור. כמו שכתבו בתוספות. וכן גבי דבש אמר לקמן (דף לט:) דנותן טעם לפגם מותר. ומחמין של עובד כוכבים אין ראייה דאיכא למימר דשאני התם שפוגם אפי' הוא בעין אבל מקורט של חלתית יש להביא ראיה דאמר לקמן (דף לט.) אע"ג דנותן טעם לפגם מותר. ופי' שהסכין אינו בן יומו כסתם כלי עובד כוכבים. חורפ' דחלתית' מחליא ליה והוי לשבח. משמע הא לא מחליא ליה הוי נותן טעם לפגם ומותר. ועוד ראיה מדר' שמעון דשרי לקמן (דף סז:) נותן טעם לפגם בקדירה שאינה בת יומא אע"פ שאם היה בעין היה לשבח פליג אדר' מאיר. והלכתא כוותיה כדאמר בעירובין פ' מי שהוציאוהו (דף מו:) ועוד ראיה מר' יוחנן בפ' אלו עוברין (דף מג:) דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור ומפרש התם (דף מד:) דרבי יוחנן סבר לה כר"ע דמוקי נמי משרת להכי וטעם כעיקר נפקא ליה מגיעולי עובד כוכבים ורבנן גיעולי עובד כוכבים חדוש הוא וכו'. ור"ע לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. דר' יוחנן ס"ל דכשאינה בת יומא שנותן טעם לפגם מותר ואע"ג דבבת יומא היא לשבח. ואין להביא ראיה מרבא דפסיק לקמן בפרק בתרא (דף סח:) דנותן טעם לפגם מותר. דלמא שאני התם דהוי פוגם מעיקרא אפי' כשהוא בעין. דומיא דעכברא בשיכרא דקאי עליה:

סימן לה[עריכה]

וקי"ל דסתם כלים של עובד כוכבים אינם בני יומן (ממש) ממשחא שליקא ומשמן שהתירו ומקורט של חלתית דלקמן. ואע"ג דמשביח מעיקרו חשיב ליה נותן טעם לפגם משום דסתם כלים של עובד כוכבים אינן בני יומן. וכן פסק רש"י ור"ת ז"ל. ואע"ג דמסתמא העובד כוכבים משתמשין בכליהם בכל יום. אפ"ה שרינן להו משום דהוה ספק ספיקא. ספק אם נשתמשו בו היום ואפילו נשתמש בו היום שמא נשתמש בו בדבר שהוא פוגם בעין. וא"ת וליטעמיה קפילא. וי"ל כיון דספק ספיקא הוא לא הטריחו חכמים להטעימו לקפילא. והא דאמר בפ"ק דחולין (דף ח:) השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף ורב הונא בר חיננא אמר מדיח. התם מיירי בידוע שהוא בן יומו. א"נ בשוחט לכתחלה על מנת להדיח או לקלוף. דדוקא בדיעבד התירו נותן טעם לפגם: ואהינו שליקי דארמאי חוליא ודאי שרי. מרירי ודאי אסור. מיצעי בעי מיניה דר' אסי ופשט להו דלוי אסר: שתיתא רב שרי. אבוה דשמואל ולוי אסרי. בטלופחי וחלא כ"ע ל"פ דאסיר. כי פליגי בטלופחי ומיא. מ"ס גזרינן הא אטו הא. ומ"ס לא גזרינן הא אטו הא. איכא דאמרי בטלופחי בין דחלא בין דמיא כ"ע ל"פ דאסיר. כ"פ בחטי ושערי. מ"ס גזרינן הא אטו הא ומ"ס לא גזרינן. והלכתא כרב דשרי. דהא בנהרדעי מפקי מינייהו צני צני ולית דחש ליה לדאבוה דשמואל. רב אלפס פסק כלישנא בתרא. אע"ג דבשל סופרים הוא והוה לן למיזל לקולא. אפשר משום חומרא דסתם יינן פסיק לחומרא:

סימן לו[עריכה]

וכבשין שדרכו לתת לתוכו יין וחומץ. אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן. אבל בידוע אסור בהנאה ומ"ש ממורייס לרבנן דשרי. התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא. והלכתא כוותיה. אע"ג דפליג רבי יוחנן עליה אין הלכה כתלמיד במקום הרב:

סימן לז[עריכה]

והחילק. מאי חילק. אמר רב חנן בר רבא אמר רב סולתנית. ומפני מה אסרוה. מפני שעירבונה עולה עמה: ת"ר אין לו עכשיו ועתיד ליגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והאפיין מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירו בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס ואנספינו' וכספטי' ואטונס מותר. אמר אביי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור. וסימניך טמא טהור. וטהור טמא. ודוקא אהני תרי איתמר הני סימני. כללא דמילתא כל דאית ליה קילפא שרי: וקורט של חלתית מ"ט אסירא אמר רבא משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי. ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר. אגב חורפיה דחלתית מחליא ליה לשמנוניתא והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור:

סימן לח[עריכה]

שאלתי את רבינו מאיר על צנון שנחתך בסכין של עובד כוכבים שאין בן יומו וזה לשון תשובתו ועל הצנון שנחתך בסכין של עובד כוכבים שאין בן יומו. לא ידענא אם יש לדמותו לקורט של חלתית דאסרי' ליה בפ"ב דעבודת כוכבים ואפי' בסכין שאין בן יומוי אגב חורפיה מחליא ליה. ומה שאסר בספר התרומה אפי' צנון וכרישין ובצלים. ודימה אותו לקורט של חלתית. שמעתי גדולים שחולקין עליו ואומרים דלא דמי לקורט של חלתית דהוא חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו והוא בלזור"י. ומדלא נקט אלא הוא אלמא מידי אחרינא לא. דאי לא תימא הכי אלא אפי' כרישין ובצלים לנקטינהו וכ"ש קורט של חלתית. והא דאמר בפרק כל הבשר (דף קיא:) צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח. ופרש"י בחד לישנא אפילו בסכין שקנחו היטב משמנונית שעליו. ה"מ בן יומו דחשיב כנותן טעם ראשון ולא כנ"ט בר נ"ט אבל כשאין בן יומו ולאוסרו כקורט של חלתית לא. ולבי נוטה אחר דבריהם. ואע"פ שאני מורה כספר התרומה לאסור אין לי למחות ביד הנוהגין היתר ובפ' אלו טריפות (דף נח:) אמר הלעיטה חלתית טריפה. מ"ט. דמנקבה לה למעיה אבל כרישין וצנון ובצלים אכלה לה בעינייהו ולא מנקבי למיעייהו. הלכך לא דמי כלל עכ"ל:

סימן לט[עריכה]

עבדיה דר' לוי הוה קמזבין חלתיתא כי נח נפשיה דרבי לוי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרי ליה מהו למיזבן מיניה. אמר להו עבד של חבר הרי הוא כחבר. תנו רבנן אשת חבר הרי היא כחבר. עבדו של חבר הרי הוא כחבר. ובתו של חבר הרי היא כחבר. חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי אלו בחזקתן עד שיחשדו. וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתפסל:

סימן מ[עריכה]

אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד. חתיכה דג שאין בו סימן. בשר יין תכלת חחמפ"ג חלתית חלב מורייס פת גבינה מותרין בחותם אחד: ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה. לא יין ולא מורייס ולא חתיכת דג שאין בה סימן ולא מלח סלקונדרית בין שחורה בין לבנה ולא חלתית ולא גבינה וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר. מסייע ליה לריב"ל שיגר לו בעל הבית מותר. מ"ט. בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא. וכי משדר ליה ממאי דאכל משדר ליה . מאי מלח סלקונדרית. אמר רב יהודה אמר שמואל מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה ומערבין בה קרבי דגים:

מתני' ואלו מותרין באכילה. חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו. והדבש והדבדבניות אע"פ שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה והכבשים שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ. וטרית שאינה טרופה. וציר שיש בה דגה. ועלה של חלתית. וזיתי גלוסקא המגולגלין. ר' יוסי אומר השלחין אסורים. החגבים הבאים מן הסלולה אסורין. מן ההפתק מותרין וכן לתרומה:

גמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים והעובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש. ה"ד. אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי. לעולם דאיכא דבר טמא בעדרו. וכי קאי חזי ליה. וכי יתיב לא חזי ליה. מהו דתימא כיון דכי יתיב לא חזי ליה ליחוש דילמא מייתי ומערב בה. קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת השתא קאי ?וחזי ליה:

סימן מא[עריכה]

והדבש דבש מאי ניחוש לה. אי משום אעירובי מסרי סרי אי משום בישולי עובד כוכבים נאכל כמות שהוא חי. ואי משום גיעולי עובד כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומותר: וטרית שאינה טרופה. ת"ר איזהו טרית שאינה טרופה כל שראשן ושדרן ניכר. ואיזהו ציר שיש בו דגה כל שכילבית אחת או ב' כילביות שוטטות בו: השתא אחת אמרת שרי תרי מיבעיא. ל"ק כאן בפתוחות כאן בסתומות. בסתומות אחת בפתוחות שתים. איתמר רב הונא אמר עד שיהא הראש ושדרה ניכר. רב נחמן אמר ראש או שדרה. מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא בארא ופלמודה דדמו רישייהו לטמאים. פרש"י דאתרוייהו ראש ושדרה פריך וקשה דא"כ אשדרה לא תירץ כלום אמאי לא תני שדרה. ולעיל (דף לט.) נמי אמרינן דליכא דג טמא דאית ליה שדרה הלכך נ"ל דמשדרה לא פריך דלא חשיב התם אלא סימני בראי. ודגוואי לא חשיב. וקשה לי מה שנסתפקו כל הגדולים בדג הנקרא בורבוטא. ור"ת ז"ל דקדק דסימני עוברין דאורייתא מסוגיא דשמעתין ומתוך כך התירו ואמאי לא בדקוהו בחוט השדרה. הילכך צ"ל כפי' רש"י דאתרוייהו פריך ואתרוייהו נמי קמשני. אלא שהתלמוד קיצר והביא ארא ופלמודה הידועים להם דדמו רישייהו לטמאים וא"כ י"ל דאיכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בשדרה. ולהכי לא חשיב התם בסימני טהרה ראש ושדרה. וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאין ידועים לנו. ומ"מ () היכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים שאין ידועים לנו דהנהו לא שכיחי בינינו כדאמר בפ' אלו טריפות (דף סב.) אי משום פרס ועזניה לא שכיחי בישוב הילכך אין לסמוך על הראש ושדרה להתיר דג עליהן:

סימן מב[עריכה]

אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבול בצירן. אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. מדמפליג בין צירן לגופן משמע דציר לא אסור מדאורייתא. וכן משמע בחולין בפרק גיד הנשה (דף צט:) דקאמר התם שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. וקשה דבפ"ק דבכורות (דף ו:) משמע דציר אסור מדאורייתא. דקאמר התם אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור"ש מאת הגמל הא לאו הכי ה"א דחלב בהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. אלמא מדפריך אמאי אצטריך קרא לחלב נילף מציר אלמא דרשא גמורה היא. וכן בפרק העור והרוטב (דף קכ.) מייתי הא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן בהדי הא דהמחה את החלב וגמעו חייב. והמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. ונבלת עוף טהור שהמחהו באור טמא ועביד צריכותא מכולהו. אלמא דרשא גמורה היא. וי"ל דציר דגים דרבנן ושרצים דאורייתא. ומהטמאין דשרצים קדריש כדמוכח בהעור והרוטב (שם.) דקאמר ולכתוב בשרצים וליתי הנך וליגמרי מיניה. ובבהמה טמאה דריש בת"כ טמאים הם לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ובההיא דבכורות גבי חלב בהמה טמאה ה"ל לאיתויי קרא דבהמה טמאה וטמאים הם לכם. אלא דנקיט דרשא דהטמאים דשרצים שהוזכר בגמ' דידן וסמיך אדרשא דטמאים הם לכם דכתיב בבהמה טמאה ואע"ג דבת"כ דריש נמי שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן צירן אסמכתא הוא דזיעה בעלמא הוא. וא"ת בפרק כל הבשר (דף קיב:) גבי רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טריפה וקאסר ליה רבא מהטמאים לאסור צירן. ופריך מדג טמא שמלחו עם דג טהור מותר. מאי פריך מציר דדג אציר דבשר. וי"ל דשפיר פריך דקים ליה דציר דגים אסור מדרבנן דקתני סיפא דההיא אם טמא מליח וטהור טפל אסור. ובהדיא תנן במסכת תרומות (פ"י מ"ח) דג טמא דצירו אסור וש"מ הא דשרי כשמלחו זה עם זה משום דלא בלע הוא. ועל זה אנן סומכין כשמביאין בקרון אחד או בחבית אחד דגים מלוחים טהורין וטמאין ביחד שמתירין אותו. דספיקא דרבנן היא שמא לא נמלחו בתחלה ביחד ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד. אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד:

סימן מג[עריכה]

אמר רב כהנא אמר רב קרבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה. ולמה לי מומחה נבדוק בסימניהם. דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים. ואילו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגלגולת. ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה. שני ראשיה חדין שני ראשיה כדין טמאה. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה. חלבון מבפנים וחלמון מבחוץ טמאה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. אמר רב כשנימוחו. ר"ת דקדק מדלא משני הכא סימני עוברי דגים לאו דאורייתא ואין לסמוך עליהן כי היכי דמשני בפ' אלו טריפות על סימני ביצים דלא בדקינן שמנה עשר ספיקות בסימני ביצים משום דסימני ביצים לאו דאורייתא. ש"מ דסימני דגים דאורייתא. ויש לסמוך עליהן להתיר בורבוטא. שאין מוצאין להן קשקשין ומספקא לן אם השירו. ויש לדחות דהא דלא משני הכי משום דאכתי תיקשי לך בלא מומחה נמי יהיו ניקחין אם יאמר מדג פלוני טהור. כדשרינן באילו טריפות (דף סד.) גבי ביצים ליקח מהן בענין זה וא"ת השתא נמי דמשני כשנימוחו תקשי לך בלא מומחה נמי יהא נקחין היכא דאמר אני מלחתים או אילו הדגים ואילו קריבים. וי"ל דהני טעמא לא שייכי ברוב המוכרין. ולהכי שייך שפיר למימר אין נקחין אלא מן המומחה. ואף ע"ג דבלאו מומחה נמי נקחין כשאומר אני מלחתים או אלו דגים וכו'. דבכה"ג לא שכיח. אבל של דג פלוני טהור שייך ברוב המוכרין. דכל בקי בהן יכול לומר דבר זה. ועוד אי סימני דגים דאורייתא תלי תניא בדלא תניא. ושמא כיון משום דמצוין יותר וניכרין סימני ביצים נקט בהו סימנא לעוברי דגים וגם מן הירושלמי משמע דסימני עוברי דגים לאו דאורייתא. דגרס בירושלמי דפירקין (ירושלמי עבודה זרה, ב) נתן בר אבא אמר קומי שמואל ידע אנא מפרשא בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורין. עוברי דגים טמאין עגולים ועוברי דגים טהורין ארוכין. חמא ליה ההיא סלופתא אמר ליה כזה מהו א"ל טמא. א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא דסופך למימר על טמא טהור. וא"כ יש עובר דג טמא הדומה לשל טהור ואמר בפ' אלו טריפות (שם) כיון דאיכא דעורבא דדמי לדיונה סימנים לאו דאורייתא ודוחק לומר דליכא דדמי אלא שזה היה טועה:

סימן מד[עריכה]

וזיתי גלוסקא המגולגלין. פשיטא. לא צריכא דרפו טובא. מ"ד חמרא רמא בהו. קמ"ל הני מחמת משחא הוא דנפיש בהו: ת"ר החגבים והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין. הנמכרין לפני החנווני בסלים אסורים. מפני שמזלף עליהן יין. וכן יין תפוחים של עובד כוכבים הבא מן האוצר ומן הספינה מותר. והנמכר לחנווני בקטלוזא אסור מפני שמערב בו יין: האי חגבים דקתני הכא כבושין נינהו ולא שלוקין דשלוקין אסורין:


הדרן עלך אין מעמידין