ר"ן על הרי"ף/עבודה זרה/פרק ב

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף ז עמוד א

אין מעמידין בהמה בפונדקאות. שעושין להתאכסן שם עוברי דרכים ומעלין שכר לבעלים:

מפני שחשודין על הרביעה: ובני נח נאסרו בה (סנהדרין דף נח א) דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ויש כאן משום לפני עור ומסתברא דה"מ במקומות שהעובדי כוכבים חשודין על הרביעה אי נמי בסתם עובדי כוכבים אבל כגון עובדי כוכבים שבמקומות הללו שאינן חשודין בה אדרבה מכין ועונשין עליה מותר:

בת ישראל לא תילד את הכותית: מפרשים בברייתא בגמ' (דף כו א) מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים:

אבל כותית מילדת את בת ישראל אמרינן בברייתא בגמ' בזמן [שאחרות] עומדות על גבה: אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשות דישראל: אבל לא תמסרנו לה להוליכה לביתה שלא תהרגנו. ירושלמי בת ישראל לא תניק את בנה של כותית מפני שנותנת לו חיים אמר ר' יוסי הדא אמרה שאסור ללמדם אומנות כהדא תרתין אומנין בגירו זגנייא וקוסטרייא זגנייא לא אלפין וקמון קוסטרייא אלפין ואתעקרון:

דף ז עמוד ב

ומדאמרינן דכותית מניקה בנה של בת ישראל משמע דחלב הכותית שרי ואיכא למידק דבפ' חרש (דף קיד א) משמע שאינו מותר אלא במקום סכנה דתניא התם תינוק יונק מן הכותית ומן הבהמה טמאה ואין חוששין משום יונק שקץ ואוקימנא התם משום סכנה כלומר דליכא מינקת ישראלית ולא בעי אומדנא דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב וכתב שם ר"ח ז"ל דמהא שמעינן דאסור להניק בנה של ישראלית מן הכותית אלא במקום סכנה כבהמה טמאה והכי נמי משמע בתוספתא דשבת דתניא התם אין יונקין מן הכותית ומן הבהמה טמאה ויש מן שאומר דודאי הכי הוא קושטא דמילתא דחלב כותית לא משתרי אלא במקום סכנה ושמעתין דהכא נמי במקום סכנה מיירי וכי תימא אם כן מה טעם דרבי מאיר דאסר בגמ' אפילו באחרות עומדות על גבה ומאי טעמייהו דרבנן נמי דלא שרו אלא באחרות עומדות על גבה איכא למימר כגון שאפשר לו להביא מינקת ממקום קרוב ר"מ סבר כיון דאיכא תקנתא חיישינן לשפיכות דמים ורבנן סברי באחרות עומדות על גבה ליכא למיחש לשפיכות דמים וכיון דהשתא ליכא מניקות וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב [שרינן ליה חלב] כותית אבל בדאיכא מינקת ישראלית חלב כותית אסור וכן נראה מן הירושלמי דהכא משום סכנה הוא דשרי דגרסי' בירושלמי אבל כותית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך תני יונק תינוק מן הכותית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואין חוששין לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה אלמא מתניתין דהכא דומיא דההיא בהמה טמאה היא ומשום סכנה כדאוקימנא התם דהא אמתניתין דהכא מייתו לה אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדינא חלב הכותית מותר דכיון דאסיקנא בפרק אע"פ (דף ס א) דחלב מהלכי שתים מותר מנא תיתי שיהא יותר אסור חלב כותית מחלב של ישראלית אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית שלפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן משום הכי עריבו לה כותית בהדי בהמה טמאה אבל לא שיהא דינן שוה שבהמה טמאה אסור מן הדין וכותית אינו אלא ממדת חסידות וה"נ מוכח במדרש ואלה שמות רבה דאמרינן וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב מצרית לא כן תנינא אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן ולמה פסלן אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן מצרית והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו':

גמ' ארמלתא לא תרבי כלבא: שמא תתאוה ותרביעהו עליה:

ולא תשרי בר בי רב באושפיזא: שמא יחשדוה עליו:

אין אשתו משמרתו: דלא קפדא:

טופלו לימינו: מחברו לכותי בימינו של ישראל שאם ירצה הכותי להורגו ישלח את ימינו ויאחוז בו:

בסייף: אם הכותי חגור סייף טופלו ישראל לימינו כדי שתהא שמאלו של כותי שהסייף חגור בו לצד ימינו של ישראל ומזומנת ימין ישראל לאחוז בה:

במקל: אם ביד כותי מקל:

טופלו: ישראל:

לשמאלו: שתהא יד ימין הכותי שהמקל בה סמוכה לישראל שאם ירצה הכותי להכותו במקל יחזיק ישראל במקל הסמוך לו ואי טופלו לימינו הוי המקל רחוק מידו של ישראל:

במעלה: בהר או בסלע:

לא יהא ישראל למטה: אלא למעלה בעלייה ילך ישראל לפני הכותי דהיינו למעלה אלא שטופלו לימינו ולא הוי אחריו ממש ובירידתו ילך הכותי לפניו:

ולא ישוח לפניו: אפילו במישור אל ישחה ישראל לפני הכותי ליטול כלום:

שמא ירוץ: ירוצץ את גולגלתו:

ירחיב לו את הדרך: אם היה צריך לילך עד פרסה יאמר שתי פרסאות אני צריך לילך שמא ימתין לו הכותי מלהכותו עד פרסה שניה וזה יפרוש ממנו קודם לכן:

נסע סכותה: לא הלך עד שעיר לעשו:

לעכו: רחוקה מכזיב:

כותית מילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה: ירושלמי ותנינן מילדת מבחוץ אבל לא מבפנים שלא תמוק העובר במעיה:

בשכר שרי: משום איבה. אבל בחנם ליכא איבה ואסור:

אולודי בשבת: לכותית בדברים שאין בהן חלול שבת שרי:

בשכר: משום איבה דהא אינהו חזו דאנן מילדינן בשבתא: דידהו דלא מינטרו שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. דמצי' אמרה דבכל אולודי איכא חלול שבת מיהו לדידן מחללינן שבת כדי שישמור שבתות הרבה:

העובדי כוכבים: טפשים שבאומות שאין מבחינין למי עובדין:

והרועים בהמה דקה: אפילו ישראל לפי שמרעין בשדות אחרים ורגילים בעבירה זו תמיד:

לא מעלין אותם ולא מורידין אותם: כלומר שאין ממיתין אותן בידים ואין מצילין אותן מן הסכנה:

קאי ברי אאיגרא: ואם לא אורידנו ימות ונוח לי להפסיד השכר ולהצילו:

המינין: כומרים לעבודת כוכבים בין עובדי כוכבים בין ישראלים:

והמומרין: מומר לעבירה אחת וקא סלקא דעתך השתא דאפילו באוכל נבילות לתיאבון ולא דמו לרועה בהמה דקה דהתם אינו עושה החטא בידו ממש א"נ הנהו בסתמא והכא בידוע:

והאפיקורסין: מבזין תלמידי חכמים או חבירו בפני ת"ח כדאיתא בסנהדרין (דף צט ב):

לתיאבון: שאין לו בשר אבל אינו מופקר שאם יש לפניו איסור והיתר שיניח ההיתר ויאכל האיסור ואם עושה

דף ח עמוד א

כן זהו להכעיס:

מין הוא: והא תנא ליה רישא מינין:

פליגי בה רב אחא ורבינא מצינו חלוק בין מין למומר כגון ספר תורה שכתבו מין ומיהו כי פליגי בשאר עבירות אבל מומר לחלל שבתות בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה כולה כדמוכח בפ"ק דחולין (דף ה א):

ולענין הלכה כיון דרב אחא ורבינא פליגי בהא מילתא וליכא לאכרועי בינייהו מידי דאע"ג דכל רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (חולין דף צג ב) בהא מילתא שייכי בה קולי וחומרי וחזינן רבי יוחנן דאמר מין הוא כדאמרינן קסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא קיימא לן כוותיה וכן נראה דעת האלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח ושמירת נפש:

לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור עשויה בקרקע מגררה: והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר:

ונקיט ליה עילא: כלומר אית ליה לאישתמוטי מאיבה ולמימר ליה דלא תיחות חיותא עילויה דרך מעלה זו ותמות בבור:

בעינא לעבורי חיותאי: צריך אני להעביר עדר צאני למרעה ודרכי על שפת הבור הזה וירא אני שלא יפלו: וכי תימא אכתי קשיא אי אחותי מחתינן אע"ג דלא מצי נקיט עילא כי האי גוונא מבעיא איכא למימר דלעיל דהוה סבירא לן דבלא מעלין לא צריך מעשה כלל הוה מקשינן פשיטא אבל השתא סבירא לן דה"ק מורידין כשידנו תקיפה בזמן הבית ואפי' כשלא היה ידנו תקיפה היו מסבבין מיתתו בידים בכל מה שאפשר כגון חד מהני גווני:

מתני' מתרפאין מהן: מקבלין מהם רפואות:

ממון ונפשות: מפרש בגמ':

ואין מסתפרין מהם בכל מקום: אפי' ברה"ר שעוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער:

גמ' רפוי ממון בהמתו: רפוי נפשות גופו ה"ג בגמ' מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון בשכר כלומר ומש"ה שרי דחייש לפסידא דאגריה ולא קטיל ליה רפוי נפשות בחנם כלומר שמנפשו ומעצמו הוא עושה כמו אם יש את נפשכם בדעתכם אי הכי ניתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם אלא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה כלומר שאין העובד כוכבים יכול לקלקלו באותה מכה להמית אבל יכול לקלקלו שתכאב לו יותר ויוציא ממון לרפואה ורפוי נפשות דבר שיש סכנה והאמר רב יהודה א"ר אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו פירוש כוסילתא הוא כלי אומן המקיז בכתפים וריבדא היינו מכת הכלי וה"ק אפילו אי כיבא ליה ריבדא דכוסילתא שהקיז לו אומן ישראל לא אמינא ליה לעובד כוכבים לאסויי דאסור למסור גופו ביד העובד כוכבים. אלא רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו כלומר ואפילו אין סכנה בדבר והיינו דרב יהודה אמר רב:

סבר: העובד כוכבים:

שיולי משייל: האי ישראל דמדלא בעי לאתסויי מינאי לא סמיך עלאי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת:

דף ח עמוד ב

ספק חי ספק מת. חולה שאם אין לו רופא ספק יחיה ספק ימות:

אין מתרפאין מהן: דאיכא למיחש דלמא עובד כוכבים קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה:

ודאי מת: היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ודאי ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהם דעובד כוכבים מה עביד ליה הא בלאו הכי ימות ושמא לא ימיתנו העובד כוכבים:

חיי שעה: שהעובד כוכבים ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה:

אם אמרנו נבא העיר: בארבעה אנשים מצורעים כתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו:

והא איכא חיי שעה: שמא ימיתום מיד:

לא חיישינן: הואיל וסופו למות כאן:

ופרכינן עלה בגמרא ולחיי שעה לא חיישינן מיתיבי לא ישא אדם ויתן עם המינין ואין מתרפאין מהן ואפילו לחיי שעה ומעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל ואמר לו ישמעאל אחי הנח לי ואביא לך מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו קרא עליו רבי ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה כלומר במותר ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש: כלומר שהפורץ גדרן של חכמים ישכנו נחש דהיינו חויא דרבנן דלית ליה אסותא כדאמרינן (אבות פ"ב) שעקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף ולית ליה אסותא כלל ואף אם היה מתרפא מנשיכה זו סופו למות ע"י נשיכת חביריו שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה ואמרינן עלה מאי הוה ליה לבן דמא למימר כלומר איזה מקרא היה לו להביא שהוא מותר אמר רב נחמן וחי בהם ולא שימות בהם. כלומר למאי דמסקינן השתא שמשום חשש עבודת כוכבים לא הניחו רבי ישמעאל אבל למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא שמפני חשש של חיי שעה לא הניחו ודאי קרא דוחי בהם לא שייך כלל אלא על כרחין מקרא שהיה לו לומר היינו מדכתיב אם אמרנו נבוא העיר דמשמע מיניה דלחיי שעה לא חיישינן: ולמאי דמסקינן הוא דאמרינן דוחי בהם הוה ליה למימר ורבי ישמעאל שלא הניחו ס"ל דה"מ בצנעא אבל בפרהסיא לא כלומר מפני שיש חלול השם בדבר שהקול יוצא ולומדים ממנו לזלזל בקדושת השם דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומר לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי והא דרבי ישמעאל ליתא וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך:

ואיכא למידק דהכא מסקינן דאין מתרפאין מן המינין ואפילו לחיי שעה ואילו בגמרא אמרינן דיעקב מינאה רמא סמא בשקיה דר' אבהו ותירצו בתוס' דהני מילי כגון שהמינין באין לרפאות ע"י לחשין דאיכא צורך דעבודת כוכבים והכי משמע בירושלמי דאמרי גבי עובדא דבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שבא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בשם רבו ולא הניחו רבי ישמעאל אבל רבי אבהו כי הוה מיתסי מיעקב מינאה על ידי סם הוה ומשום הכי שרי: ואם תאמר הא דתניא אין מתרפאין [מהן] אי מן המינין בלחש של עבודת כוכבים דוקא מתוקמא מאי איריא מן המינין אפילו מכל עובדי כוכבים נמי ליתסר ואיכא למימר דמן המינין חושש לכל הלחשים שלהם אבל מן העובד כוכבים מתרפאין ממנו בלחש סתם אא"כ יודע שמזכיר בו שמה של עבודת כוכבים והכי מוכח בירושלמי דאמר התם בר בריה דרבי יהושע ב"ל הוה ליה בלע אתא ההוא עובד כוכבים ולחש עליה משמא דעבודת כוכבים א"ל מאי אמרת עלאי א"ל מלת פלן א"ל ניחא ליה דלימות ולא משמע הדא מילתא אלמא דסתם לחשין של עובד כוכבים מותרין ואינו אסור אלא בידוע אא"כ הוא מין:

כל מכה שמחללין עליה את השבת: דהיינו מכת סכנה אין מתרפאין מהן אבל כשאין בה סכנה מתרפאין:

של חלל: בחלל גופו:

מאי בינייהו: דהא קי"ל בפ' בתרא דיומא דכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת:

גב היד: מחללין עליה את השבת אע"פ שאינה של חלל ללישנא קמא אין מתרפאין אבל ללישנא בתרא מתרפאין דהואיל ומתחזיא אי חזי דמקלקל ליה לחיך ליה לסמא ומעבירו:

אינה צריכה אומד: דמסתמא מחללין עליה את השבת: וכתב רש"י ז"ל דהא דרבי יוחנן דאמר כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו מכת סכנה דמשמע הא מכה שאין בה סכנה מתרפאין פליגא אדרב יהודה אמר רב דאמר דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו וכמו שכתבתיה למעלה ולדבריו לא קי"ל כרב יהודה אמר רב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן והרב אלפסי ז"ל נמי כתבה להא דרבי יוחנן והשמיט לדרב יהודה נראה מדבריו שדחאה לדרב יהודה אמר רב מקמיה הא דרבי יוחנן אלא שכתב בהלכות רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו והקשו עליו דהא אליבא דרב יהודה תרצינן הכי כי היכי דלא תקשי ליה אבל כיון דאנן כרבי יוחנן קי"ל ודלא כרב יהודה נקטינן פירושא דס"ד מעיקרא דרפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל דהא דרב יהודה הלכתא היא ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל מאי דנקיטינן בפירושא (דרב יהודה אמר רב) דמתני' אליביה ודרבי יוחנן לא פליגא עליה דרבי יוחנן הכי קאמר כל מכה שהיא במקום סכנה שאפשר לבא לידי מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואע"פ שהיא עכשיו מכה קטנה שמא יכניס לו סם המות ויכבידנה הואיל והיא במקום סכנה והיינו דרב יהודה דריבדא דכוסילתא מקום סכנה הוא דשוריאני דכולו גופא בההיא דוכתא אגידי הלכך אפילו לרבי יוחנן אית לן לפרושי רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו ומפני כך כתבה הרב אלפסי ז"ל וכי תימא א"כ אמאי לא מפרשינן רפוי ממון מקום שאין בו סכנה רפוי נפשות מקום סכנה משום דאי מוקמינן רפוי ממון בגופו לא מיקרי לגביה רפוי נפשות אלא כל שיש בו סכנה עכשיו אבל כי אמרינן רפוי ממון בהמתו מיקרי שפיר רפוי נפשות כל מכה שהיא במקום סכנה אע"פ שעכשיו אין בה סכנה וזה שהשמיט הרב אלפסי מימריה דרב יהודה דריבדא דכוסילתא לא לדחותה מהלכה נתכוין אלא לפי שהיא בכלל דברי רבי יוחנן דאמר דכל מכה שהיא במקום סכנה אין מתרפאין מהן וריבדא דכוסילתא נמי במקום סכנה היא ואין זה מחוור בעיני שאין לך מקום בגוף שע"י סם המות לא יוכל לבא לידי סכנה דהא בגמרא אמרינן דיעקב מינאה רמא סמא לרבי אבהו בשקיה ואי לאו דלחכוה הוה פסקיה לשקיה ולפיכך נ"ל שהרב אלפסי ז"ל כרבי יוחנן הוא פוסק ולדחותה לדרב יהודה נתכוין שכל שאין בה סכנה עכשיו מתרפאין מהן וזו (היא) שכתב רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו ולא כתב רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה כדקס"ד מעיקרא מקמי הא דרב יהודה ללמדך שרפוי ממון דבהמתו מתרפאין מהן שלא תאמר דוקא רפוי ממון דגופו מתרפאין לפי שהוא משגיח על עצמו ורואה אם העובד כוכבים מכביד עליו ועובד כוכבים נמי מירתת אבל רפוי ממון דבהמתו כיון דלא משגח עלה זימנין דמפסיד לה עובד כוכבים מיניה וישראל לאו אדעתיה הילכך ליתסר קא משמע לן דרפוי בהמתו שרי דכיון דלרב יהודה שרי אע"ג דלא קי"ל כרב יהודה מדרב יהודה נשמע לרבי יוחנן דלא שמעינן להו דפליגי בהכי ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל רפוי ממון בהמתו ללמדך שבבהמתו מתרפאין מהן ולא הוצרך לכתוב רפוי ממון דבר שאין בו סכנה שכבר נתבאר מכלל דברי רבי יוחנן ואפשר עוד דלרבי יוחנן נמי קושטא דמילתא בפירושא דמתני' דרפוי ממון בהמתו ורפוי נפשות גופו דבפרק אין בין המודר (דף מא ב) דתנן נמי ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון אסיקנא בגמרא רפוי נפשות גופו רפוי ממון בהמתו ואע"ג דבגמרא פרכינן מדרב יהודה לא מוכחא דקי"ל כוותיה דהא אשכחן טובא בתלמודא דפרכינן ממאי דלא קי"ל הכי דבפרק האיש מקדש (דף נא א) אמרינן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וקי"ל דקנה מחצה ובפרק האשה שנתארמלה (דף טז א) נמי פרכינן וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי ניזל בתר רובא והא פירכא לאו כהלכתא היא

דף ט עמוד א

דהא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובדוכתי אחריני טובא כך נראה לי לדעת הרב אלפסי ז"ל וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש אבל ר"ת ז"ל כתב דכיון דמקשינן בהדיא מדרב יהודה משמע דהלכתא היא ומדאמרינן נמי כי מתרצינן מתני' אליביה והיינו דרב יהודה ולא מדכרינן לרבי יוחנן כלל ולפיכך הוא ז"ל מקיים את שתיהן ואומר דשלשה דינין הן חולה שיש בו סכנה וחולה שאין בו סכנה ומיחוש שחושש בעצמו כריבדא דכוסילתא וכיוצא בה וכך הוא פסקן של דברים חולה שיש בו סכנה אין מתרפאין מהן משום דלא מירתת דלמא מרע נפשיה שכיון שהיתה סכנה בחליו מימר אמר אמרי אינשי שמפני סכנת חליו מת ולא מפני שאינו בקי ברפואותיו אבל כשהוא חולה שאין בו סכנה מתרפאין מהן שאילו ימות יתלו הדבר בחסרון ידיעתו ויקפח פרנסתו והיינו דרבי יוחנן אבל רב יהודה מיירי כגון שאינו חולה כלל אלא מיחוש בעלמא כריבדא דכוסילתא דבכי האי גוונא לא מתסינן מינייהו לפי שאפילו ימיתנו לא מרע נפשיה שלא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו שהרי רפואה קלה כזו הכל בקיאין בה ועל כרחן יתלו הדבר שהגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו בידים וא"ת אם כן בפירושא דמתני' דמקשינן מדרב יהודה לימא ליה מתניתין בחולה ובכי האי גוונא אפי' רב יהודה מודה יש לומר דכיון דקתני מתרפאין מהן סתמא משמע ליה בין בבריא בין בחולה:

הא דתניא היה רבי ישמעאל אומר וכו' ליתא דקי"ל כרבי אליעזר דאמר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כלומר יאמר החביב וכל שכן דאינו חביב ואילו לרבי ישמעאל דסבירא ליה שעל כולן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם ואפי' בעבודת כוכבים ופרהסיא דקאמר יהרג ואל יעבור מלא תחללו את שם קדשי מפיק לה לדידיה קרא דואהבת את השם בכל נפשך לא משמע ליה שיתן נפשו באהבתו של הקב"ה אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כענין שכתוב (מלכים ב כג) אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ומש"ה לר' ישמעאל לא קשיא ליה אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך דאורחיה דקרא הוא אבל ר"א קשיא ליה משום דמשמע ליה קרא שחייב אדם לתת נפשו ומאדו לאהבתו של מקום ומשום הכי פריך יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב והיינו טעמא דמפקינן קרא דואהבת לעבודת כוכבים בלחוד ולא מוקמינן ליה בכל המצות שקיומן הוא אהבתו של הקב"ה (והיינו טעמא) דכיון דמקרא אחד [מיקל] דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת מסתברא לאוקומי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בעבודת כוכבים בלבד שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה:

בכל מתרפאין: במקום סכנה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם:

חוץ מעצי אשרה: פירשו בתוספות דמיירי כגון שאינו יכול להתרפאות בעץ אחר ואפילו ממינו כגון ע"י שדים או על ידי דבר אחר משום דאתא למטעי בתר עבודת כוכבים אבל בירושלמי בפירקין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא מהן ושמע מינה דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאימשוכי בתר עבודת כוכבים אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואף על גב דליתא לאו דעבודת כוכבים ממש אפילו הכי בעבודת כוכבים וכולהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור וכן נמי לרבין דאמר חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בכולהו לאוי דגלוי עריות אמרינן יהרג ואל יעבור והכי מוכח בפרק בן סורר ומורה (דף עה א) דאמרינן התם מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגלוי עריות:

כי אתא רבין אמר בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: שמועה זו כתבה הרב אלפס ז"ל בפ' כל שעה ושם כתבתיה בארוכה:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה: מושח לרפואה:

בגוהרקי דערלה: בוסר זיתים קטנים:

דרך הנאתן: לאחר שיתבשלו ויצאו שמנן בבית הבד אבל אנא קא עבדינא בעוד שהפסולת מעורב עם השמן והוה ליה שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן כדאמרינן התם בפרק כל שעה (דף כד ב) דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן בר מכלאי הכרם ובשר בחלב כדאיתא התם ומשום הכי אין מתרפאין בהם כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורי כולהו כיון דלא אסירי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאין מהן אפילו בחולה שאין בו סכנה וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין באיסורי הנאות של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחו"ל אפי' בחולה שאין בו סכנה [פירוש ואפי' כדרך הנאתן] ומיהו לענין אכילה אין לנו דאיפשר שעשאום כשל תורה [שלא] להתרפאות בהם שלא במקום סכנה. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאות של דבריהם כדרך הנאתן דאפשר דכל שהוא כדרך הנאתן השוו אותן לשל תורה ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה על ידי עובד כוכבים בשבת ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משום בשולי עובדי כוכבים ואע"פ שאין בדבר ראיה מכרעת דאי מדאמרינן התם בפרק מפנין (דף קכט א) צרכי חולה נעשין על ידי עובד כוכבים בשבת ההיא אפשר לאוקומי בדברים שאין בהם משום בשולי עובדי כוכבים אלא דכיון דסתמא איתמר הראשונים שהנהיגו כן לא ראו לחלק ואף על פי כן אין להביא ראיה משם להתיר לחולה שאין בו סכנה לדבר שאיסורו מצד עצמו כגון גבינה של עובדי כוכבים וסתם יינן דהתם כיון שהדבר מותר בעצמו לא רצו להחמיר בו יותר מפני שהוא בשולי עובד כוכבים ממעשה שבת והרא"ה ז"ל כתב דאפשר דטעמא דמילתא משום דמאי דאסרי רבנן משום חתנות לא השוו בו מדותיהן שהרי פתן לא אסרו אלא במקום שיש פלטר ישראל ומצינו ג"כ מרבותינו שהיו נוהגין בה היתר בשדה ובשכר ג"כ התירו חוץ לביתם ובשלקות התירו בסיוע ישראל כגון מחתה בגחלים והתירו ג"כ כשאין העובד כוכבים מתכוין לבשל כדאמרינן לקמן (דף לח א) דכיון דמשום חתנות אסרו כל היכא דאיכא הכירא דלא ליתי לידי חתנות שרי ואף כאן עובד כוכבים המבשל לחולה בשבת שהיא שעה שאין אנו יכולין לבשל בשולי עובדי כוכבים כי הני לא מיתסרי משום חתנות ולפיכך כתב ז"ל שמותר לבריא במוצאי שבת דליכא משום בשול עובדי כוכבים כלל כיון דלא שייך הכא חתנות ואין לסברא זו ראיה שאפילו נאמר דבכלל צרכי חולה שנעשין על ידי עובד כוכבים בשבת הוי דבר שיש בו משום בשולי עובד כוכבים וכמו שפשט המנהג אכתי אפשר דהיינו דוקא לחולה מפני שהתירו בו כל דבר הנעשה ע"י עובד כוכבים שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו:

הנאה הבאה לאדם בעל כרחו: כגון ריח של עבודת כוכבים ובעל כרחו היינו לומר שלא בא לכאן בשבילו אלא הנאת הריח ממילא קא אתיא ובכי האי גוונא אע"פ שהוא מכוין לה בעל כרחו מקריא דהא שקלינן וטרינן בשמעתין באפשר וקא מכוין:

אפשר וקא מכוין: אפשר לו ליבדל. ומתכוין ליהנות מאותו הריח או אפילו א"א לו ליבדל ומיהו מתכוין הוא ליהנות כ"ע לא פליגי דאסור כיון דקא מכוין:

דף ט עמוד ב

לא אפשר. לו ליבדל:

ולא קא מיכוין: ליהנות דאיכא תרתי להתירא כ"ע לא פליגי דשרי:

היינו פלוגתא דרבי יהודה ור"ש: פלוגתייהו בפרק במה מדליקין (דף כט ב) גבי גרירת מטה כסא וספסל: והלכתא כרבא הלכך בין אפשר בין לא אפשר אי מכוין אסור ואי לא מכוין שרי:

[גרסינן בגמרא] אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת וכתבה הרי"ף ז"ל בפרק שמנה שרצים ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא:

רואה במראה: מירא"ל בלע"ז לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר הכותי דכיון דקפיד בהכי אדם חשוב הוא ומסתפי למקטליה:

לבלוריתו: שהוא מגדל לעבודת כוכבים:

שומט את ידו: קודם לכן שלש אצבעות לכל רוח כדלקמן כדי שלא יהא הוא מתקנה ואיכא למידק דמהכא משמע דמותר לאיש להסתכל במראה וליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ובפרק שואל בשבת (דף קמט א) משמע נמי הכי דתנן התם דאין רואין במראה בשבת ואוקים לה בגמרא במראה של מתכת ומשום השרת נימין הא בחול או אפילו בשבת בשאינו של מתכת שרי ואילו בתוספתא תניא התירו לבית ר"ג לראות במראה מפני שהן זקוקין למלכות והכי איתא בירושלמי יש לומר דבכל מקום שרגילין האנשים להסתכל במראה כמו הנשים מותר וליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ושמעתא דהכא ומתני' בשבת ותוספתא נמי בהכי איירי ואפ"ה הוצרכו להתיר לבית רבן גמליאל לפי שהחברים היו נמנעים בכ"מ וכי ההיא דאמרינן בפרק שני נזירים (דף נט א) האי גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבי אמי דלייה לדרעיה ואיגלי בית השחי דידיה [חזייה] דלא מעבר אמר ליה שבקיה מן חבריא הוא דין והיינו לפי שבאותו מקום נהגו האנשים להעביר שער של בית השחי ושל בית הערוה וזה שלא העביר הכיר שהיה מן החברים דאי לכולי עלמא אסור היכי קאמר משום דחזייה דלא מיעבר דמן חבריא הוא ומכאן הורו הגאונים ז"ל שמותר להעביר שער של בית השחי ושל בית הערוה במקום שנהגו:

מתני' אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין וכו' שהיה מתחלתו יין: ביד העובד כוכבים לאפוקי היכא דזבן עובד כוכבים חומץ מישראל דתו לא מיתסר כלל אע"פ שבא לידם משום דלית ביה משום נסוך דחומץ לא מנסכי ליה ואיסורא דיין אניסוך אסמכוה וכמו שאפרש בגמ' בסייעתא דשמיא ולפיכך כל שאין לחוש בו לניסוך לא מיתסר משום בנותיהם ומשום הכי אמרינן דיין מבושל לא מיתסר משום מגע עובד כוכבים:

וחרס אדרייני: מפרש בגמרא ששורהו במים ויוצא ממנו היין הנבלע בו:

ועורות לבובין: שהן קרועין כנגד הלב ודרכן לעשות כן לעבודת כוכבים שמוציא את הלב דרך אותו קרע בעוד שהיא חיה ומיתסר משום זבחי מתים:

משוך מותר: שאין עושין כן לעבודת כוכבים:

והיוצא אסור: בהנאה דעשאו תקרובת:

ההולכין לתרפות: לטעות עבודת כוכבים למרחוק:

אסור לשאת ולתת עמהן: דאזלי ומודו ועוד דזבני מידי דאיצטריך להו לעבודת כוכבים:

גמ' אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וכו': אף יין שנתנסך לפני עבודת כוכבים אסור:

ויאכלו זבחי מתים: זבח עבודת כוכבים שהיא מתה ואין בה ממש:

כפרה כתיב בה: כפר לעמך ישראל אשר פדית הלכך אסור בהנאה כקדשים וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך ואילו לקמן בגמרא [דף לו ב] אמרינן דמשום גזירת בנותיהן נאסר י"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייא למיסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמנן אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אע"פ שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרין אותו כי אם בשתיה הרואין סוברין לומר שמשום נסוך נאסר ויבאו להתיר אף יין נסך ודאי בהנאה ולפיכך רצו להשוות יינות שלהן ומשום הכי אמרינן עלה דמתני' מנא ה"מ כלומר דאיכא שום חמרא ואפילו נתנסך ודאי שיהא אסור בהנאה שאילו משום בנותיהם בלחוד דיו לאוסרו בשתיה ולא בהנאה וכדכתיבנא וא"ת א"כ גזירת בנותיהן למה לי תירץ רבינו שמואל דיין שנתנסך לעבודת כוכבים מיעוטא היא ולמיעוטא לא חיישינן והרמב"ן ז"ל מוסיף בה דברים דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה וכדאמרינן בריש פרקין בגמרא [דף כב ב] אם איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה ואע"ג דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי נמי של ישראל התם משום דחשיבא להו מילתא לההנות עבודת כוכבים שלהם בשל ישראל אבל מאי דמנסכי אינהו לעבודת כוכבים שלהם אינן מוכרין ולא נותנין אותו לישראל להכי איצטריך למיגזר משום בנותיהם:

חומץ שלנו חומץ של ישראל שהפקידו אצל עובד כוכבים אינו צריך אלא חותם א' דהואיל ואשמעינן מתני' דלא מנסכי חומץ:

משום איחלופי: לצרכו להחליפו ברע ממנו לא טרח ומזייף לסתור חותמו של ישראל ולעשות חותם אחר מזויף:

ת"ר יין מבושל ואלונתית של עובדי כוכבים אסורין אלונתית כברייתה מותרת: פרש"י ז"ל דאלונתית של עובד כוכבים אסורה מפני שמערבין בה יין אבל אלונתית כברייתה שעשאה ישראל ולקחה עובד כוכבים ממנו מותרת דתו לא מנסך לה:

עושין יינמלין: בשבת שהוא לשתות:

ואין עושין

דף י עמוד א

אלונתית. בשבת שהיא לרפואה להצטנן כשיוצאין מבית המרחץ:

ומים צלולים: שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומים להיות צלולין ושופין העליונים בנחת במסננת ומדברי רש"י ז"ל שכתב באלונתית כברייתה למדנו שתבשיל שנתערב בו יין אין חוששין בו משום מגע עובד כוכבים אבל רבינו חננאל ור"ת ז"ל פירשו דאלונתית מתחלה אין בה יין והיינו כברייתה כלומר מן האוצר ומשום הכי שרי אבל כשמכרה על יד על יד נותן לתוכה יין ומש"ה אסירא והכי מוכח בפירקא קמא דחולין (דף ו א) דבלא יין אלונתית שרי דאמרי התם הלוקח יין לתת לתוך האלונתית ומ"מ כתב בעל התרומות ז"ל שיש ראיה להתיר תבשיל שלנו שנתערב בו יין ונגע בו עובד כוכבים מדתניא בתוספתא אלונתית של עובד כוכבים אסורה מפני שתחלתה יין אלמא מדסיים בה שתחלתה יין ש"מ שאם [לא] היתה תחלתה אלונתית ביד עובד כוכבים כגון שערב בה ישראל יין ובאה לידם כשהיא מעורבת שריא וכדדייקינן בגמרא דילן גבי חומץ ויין מבושל: ולענין יינמלין אי [מותר] במגע עובד כוכבים או לא לא משמע בגמרא דידן מידי אבל בירושלמי גרסינן רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי מתוק מר וחד אין בהם משום גילוי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך רבי סימון מפרש החד קונדיטון וקונדיטון היינו יינמלין האמור כאן שמצינו במדרש בפרשה בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כן והשתא איכא לספוקי אי אמרינן דרבי יצחק בר נחמן ור' סימון לא פליגי אלא דתרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולפי זה יש ללמוד מן הירושלמי דאין ביינמלין משום מגע עובד כוכבים או שנאמר דפליגי אליבא דר' יהושע בן לוי דר' יצחק בר נחמן אמר משמיה [דאין בהם משום גילוי אבל משום יין נסך יש בהם ור' סימון אמר משמיה] דכי היכי דאין בהם משום גילוי ה"נ אין בהם משום יין נסך ואם יהיה פירוש הירושלמי כך יש לנו לפסוק הלכה כר' יצחק בר נחמן דגמרא דילן אתיא כותיה שהרי בסמוך הביאו מימרא דר' יהושע בן לוי דאמר שלשה יינות הם ואין בהם משום גילוי ולא הזכירו בהם יין נסך אבל מ"מ הסברא מכרעת שכל שיש בו פלפלין הרבה נשתנה טעמו וריחו ויצא מתורת יין ולפיכך נאמר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומיהו צריך שיש בו השליש מפלפלין דהכי אשכחן בירושלמי לענין גילוי שאמרו שם בר מרנא ה"ל קונדיטון מגלי שאל לרבנן ואסרין ולא כן אמר ר' יצחק בשם ר' יהושע בן לוי המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי רבנין אמרין בשם ר' יודא בר טיטוס בההוא דשחיק חד לתלתא ומשמע דה"ה ליין נסך וכתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש בו פלפלין כשיעור הזה אע"פ שאין בו דבש אין בו משום מגע עובד כוכבים שבכלל קונדיטון הוא תדע שהרי בגמרא דילן פירשו החד המר ופלפלין ומה שאמרו במדרש שיש בו דבש מפני שהעושין אותו בדורות ההם נותנין בו דבש אבל אפילו לא נתן בו דבש קונדיטון הוא ואין בו משום יין נסך: והר"ם במז"ל כתב בפרק אחד עשר מהלכות מאכלות אסורות שהורו גאוני המערב ז"ל שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם העובדי כוכבים והקשו עליו דאע"ג דלדידן פסול דלמא אינהו מנסכי ליה מידי דהוה איין מזוג דמפסיל לדידן כדתניא בספרי ונסכו יין רביעית לכבש האחד האי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג והכי מוכח בפרק המוכר פירות (דף צז ב) דאמרינן התם אלא למעוטי יין מזוג כלומר שכיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין מקדשין עליו דאלמא דיין מזוג פסול לגבי המזבח ואפ"ה אסקינן דיש בו משום יי"נ שאין כל הפסול לגבי המזבח נפסל לתקרובות שלהם דהא אינהו מקרבי פירות דקל טב שהוא דבש שאסרה תורה ועוד שאפי' תאמר שאין בו משום חשש עבודת כוכבים אעפ"כ יש לאסרו משום בנותיהן שכל שלא נשתנה טעמו וריחו יש בו (משום יי"נ) משום אקרובי דעתא אלא שבזו י"ל שלא גזרו אלא על היין הראוי לנסך שעיקר גזרתם אחששא דנסך אסמכוה והכי מוכח הא דאמרינן עלה דמתניתין דתנן דיין של עובדי כוכבים אסור [דף כט ב] מנא לן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וגו':

יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך: איכא מאן דאמר דכי אמרינן דיין מזוג יש בו משום יין נסך ה"מ כגון דליכא טפי משלשה חלקים מים אבל איכא מים טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יין נסך והביא ראיה מדאמרינן בפ' המוכר פירות (דף צט ב) שמרי יין מברכין עליהן שהכל אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן ואמר רבא רמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק ה"ל פלגא חמרא ולאו כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא נפיק אלמא לכולי עלמא אי תלתא נפיק לאו חמרא הוא כיון דאיכא טפי מעל חד תלתא מיא ואינו ראיה דהני מילי בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור כל היכא דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יין נסך וכתב הרמב"ן ז"ל דאע"ג דלפום דינא דגמרא משמע דיין היוצא מן השמרים עדיף טפי מיין היוצא מן החרצנים מדאקשינן בפרק אלו עוברין (דף מב ב) וסבר רבי יהודה תמד לאו בר עשורי הוא והא תנן המתמד ונתן מים במדה [ומצא כדי מדתו] רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ומשני לא קשיא הא בדחמרא הא בדפורצני ופירש רש"י ז"ל דבשמרים מחייב רבי יהודה ובפורצני פטר וליכא למימר איפכא דהכי מוכח בהדיא בפרק המוכר פירות [דף צז א] דההיא דהמתמד בשמרים הוא ושמעינן מינה דכל דבשמרים אינו יין כל שכן בפורצני הלכך לא מיקרי יין עד דרמא תלתא ואתא ארבעה מיהו הני מילי בפורצני דידהו שהיו דורכין אותו בגת ויוצא מהן כל לחלוחית שבהן וכי האי גוונא כל היכי שאינו יוצא יותר ממדתו לאו חמרא הוא אבל בפורצני שלנו שהם נדרכים ברגלי אדם ורמו בהו מיא והיין נמשך מאיליו אין להקל בכך שהרי ברוב הפעמים אינו מוציא כדי מדתו ואפ"ה חמרא מעליא הוא לפי שהפורצנין [עצמן בולעין] המים והיין יוצא מאיליו הלכך הכל לפי טעמו וריחו והראב"ד ז"ל כתב דביין נסך דחמור לא אזלינן בתר הני שיעורי דהא אמרינן בפרק המוכר פירות (שם) ושל הקדש לעולם אסור משום דחמיר ויין נסך הרי הוא [חמור] כשל הקדש וזו אינה ראיה אלא לשמרים של עובדי כוכבים דאף על גב דרמא בהו מיא כמה זימני אסור דהא מיערב בהו חמרא דאיסורא דומיא דהקדש אבל לשמרים שלנו שנתן עליהם מים ונגע בה במה שיצא מהן אינה ענין:

יין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך: כתב הראב"ד ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל הכי דייקי [הגאונים] הראשונים דכיון שהרתיח נעשה מבושל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שכשחסר ע"ג האור ממדתו נעשה מבושל מדגרסינן בירושל' אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ממדתו ואפשר דדא ודא אחת היא שעל ידי רתיחה הוא מתמעט: [בגמ' דף ל א]

וקסטא (דחמרא) [דמיא]: שם מדת יין שבעיר:

אימת ישן: אדם הישן שם:

ולא מבי ארמלתא: אע"פ שהיא ישראלית דלא בקיאה בהלכות גילוי:

האי חמרא דאקרים: שהתחיל להחמיץ ואינו חומץ גמור:

עד תלתא יומי וכו' רבא לטעמיה דאמר בפרק בתרא דמכלתין (דף סו ב) ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא אבל לאחר שלשה ימים משהתחיל להחמיץ חומץ גמור הוא וחומץ אין בו משום יין נסך כדאמרינן לעיל אבל ר"ת ז"ל היה מורה איסור לחומץ [שלנו] שנגע בו עובד כוכבים עד שנים עשר חדש משום דאיכא חלא דשתו ליה רובא דאינשי וכן דעת הרמב"ן ז"ל בכל העשוי לשתותו ע"י הדחק משום פרצה וכן היה רת"ם ז"ל מנהיג איסור במגע עובד כוכבים בבוסר לפי שאין אנו יודעין מתי קרוי בוסר ויש אנשים שקורים בוסר למה שאחרים קורין לו יין וכתב בתשובותיו וכבר היתה שנה שלא נתבשלו הענבים והיו כולן טעם בוסר ולדברי המתירין לא נהגו איסור יי"נ באותה שנה:

יין תוסס: יין חדש מגתו ועל שם שהוא מבעבע כמין אבעבועות של מים רותחין נקרא תוסס:

טיף טיף: כלי שתחת החבית שמקבל מה שהוא טורד טפין טפין:

טיף טיף להדי טיף טיף: שמטפטף תמיד והטפין רודפות זו את זו ותכופות והנחש שומע ובורח:

פי

דף י עמוד ב

תאנה כשתולשין אותה נעשה (פה קצר) [פתחה] במקום עוקצה:

שוקע: לפי שהוא חזק וכבד שוקע בתוך המשקה לקרקעותיו של כלי:

מפעפע: בינתים:

לא ישתה ממנו עשירי: שהארס שוקע למטה וישתהו וימות:

אבטיח: אלבודיק"ה בלעז וכשפותחין אותו לאכול קצת ועומדת מגולה אוכל הנחש ממנה:

לא ישליכם לרה"ר: שמא יעבור עליהם אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה:

ולא ירביץ: להשכיב ולחבר האבק שלא יעלה:

ולא ישקה מהם בהמתו: בראויה לאכילה לפי שהאוכל ממנו ניזוק:

ולא בהמת חבירו: אפילו בשאינה ראויה לאכילה משום דמכחש לה הכי מפרשי בגמרא:

אחרים אומרים מקום שאין בו סירטא מותר: שאין הארס מתעכב שם אבל במקום שיש בו סירטא מתוך שהארס מתעכב ואינו נופל מהרה נוקב בבשר:

כמה ישהו: המים מגולין היכא דהוא עצמו הניחו מגולין:

הרחש: הנחש רחש תרגום של שרץ:

מתחת אוזן כלי: חוששין שמא שם היה:

ביסתקא דדובשא: כד של דבש:

תומא שחיקא סכנתא דגילוי: לפי שהנחש אוכל ממנו:

בכלים כל שהן: אפי' הם מרובים אסורים שכל שהמים בכלי אין כוחן יפה והארס יש לו כח בהם:

בקרקעות ארבעים סאה: שכיון שהם ארבעים סאה והם בקרקע בטל מהם כח הארס:

נשוכת נחש: בהמה שנשכה נחש:

ר' נחמיה מתיר שמפני שהיא מנטפת: הנחש שומע קולו ובורח:

אסור ליתן פריטי גו פומא: אסור ליתן מעות לתוך פיו מפני שיד הכל ממשמשת בהם ויש מהם חולים וזוהמתם דבקה בהם ואותה זוהמא קשה לאדם שנותנה לפיו:

פיתא תותי בי שחיא: וכן אסור לתת פת בבית השחי מפני שהוא מקום זוהמא וכן אסור לתת תבשיל תחת המטה מפני שרוח רעה שורה על האוכלין שתחת המטה:

ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא: וכן אסור שלא ישקע אדם סכין בתוך אתרוג וכן לתוך צנון לפי שאינו ניכר ופעמים שאדם בא לישב עליו ונכנס בו:

תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים ומפתח וחותם ביד ישראל: פרש"י מפתח או חותם וכדבריו נראה מדאמרינן בגמרא בסמוך רבי יוחנן אמר אפי' יין משתמר בחותם אחד ומוקמינן לה בגמרא כרבי אליעזר אלמא דלר"א בחותם אחד בלחוד סגי והכי משמע בפרק כל כתבי (דף קכב א) דאמרינן התם התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של עובדי כוכבים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר ליה כר' אליעזר אי משום אימתא דבי נשיאה אלמא לרבי אליעזר בחותם אחד בלחוד סגי ואיפסיקא הלכתא בשמעתין משמיה דרב כר' אליעזר ולפי זה מפקידין יין ביד כותי בחותם אחד ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (דף לט א) אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד ויין מכלל חבי"ת הוא ואפילו הכי אסר ליה רב בחותם אחד ואם כן קשיא דרב אדרב ועוד דלענין הלכתא משמע דחותם בתוך חותם בעיא מדשקלינן וטרינן בסוגיין היכי דמי חותם בתוך חותם ואם איתא דלר' אליעזר בחותם אחד סגי לה לדידן דקי"ל כותיה מאי נפקא לן מינה ה"ד חותם בתוך חותם הא בחותם אחד סגי לן וי"ל דרב אדרב לא קשיא דהא חזינן בסוגיין דהא דאמר רב הלכה כרבי אליעזר אמוראי נינהו דמר אמר לה משמיה דרב ומר אמר לה משמיה דזעירי הלכך מ"ד לה הכא משמיה דרב לא אמר בההוא דלקמן [דאמר רב] דאסור בחותם אחד אלא חב"ת אבל יין לא ומ"ד לה הכא משמיה דזעירי [הלכה] כרבי אליעזר אמר בההיא דרב [חבית ויין בכללה] דלדידיה לא ס"ל דרב פסיק הלכה כרבי אליעזר ומיהו אנן כר' אליעזר קי"ל דהכי הוה מסקנא דסוגיין ועוד מדאמרינן בפרק השוכר (דף סט ב) וכי מאחר דקי"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכו' וסוגיין דאמרינן היכי דמי חותם בתוך חותם לא קשיא דהכי קאמרינן היכי דמי חותם בתוך חותם ונפקא מינה לרבנן אפילו ליין ולדידן דקי"ל כרבי אליעזר נפקא מינה לחלב ובשר ותכלת דבעו חותם בתוך חותם כדאמרינן לקמן בפרקין ומשום דבכולה סוגיין ביין עסקינן נקיט רבא למלתיה בכליהן של יין דהיינו נוד וחביתא אף על גב דלענין הלכתא לגבי יין לא נפקא לן מידי נמצא שלפי שטה זו מפקידין יין ביד עובד כוכבים בחותם אחד: אלא מיהו קשיא טובא מדאמרינן לעיל [דף כט ב] אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד עובד כוכבים אין צריך חותם בתוך חותם ודכותה נמי ביין מבושל מכלל דביין גמור ס"ל לרב אשי דצריך חותם בתוך חותם ואף בזו תרצו דרב אשי לתרוצי למתניתין אתא דמקשינן עלה פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסור ואתא רב אשי לתרוצי ומשום דלא משכח לה פתרון אליבא דרבי אליעזר מוקי לה אליבא דרבנן אע"ג דלא קי"ל כוותייהו כי היכי דלא תיקשי למתני' ואמר דכי קתני שהיה תחלתו יין הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד עובד כוכבים אינו צריך חותם בתוך חותם ואי לרבי אליעזר פשיטא דאפילו יין בחותם א' סגי ליה ואין זה מחוור בעיני דודאי אנן לא שמעינן ממתני' דחומץ שלנו ביד עובד כוכבים אינו צריך חותם בתוך חותם דתנא לאו בהכי עסיק כלל ורב אשי הכי קאמר הא אתא לאשמועינן דחומץ שלנו לא מנסכי ליה עובדי כוכבים וכיון שכן בחותם אחד סגי כיון דשמעינן ממתני' דלא מנסכי ליה ואי משום חלופי מפשט פשיטא לן דכיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף וכיון דתנא דמתני' לאשמועינן דחומץ לא מנסכי ליה קאתי הכי נמי מצי לתרוצי אליבא דר"א כדמתרצין לה אליבא דרבנן אלא ודאי משמע דרב אשי סבירא ליה דיין צריך חותם בתוך חותם

דף יא עמוד א

וכיון דבתרא הוא קי"ל כותיה ועוד ראיה דחותם בתוך חותם בעינן מדאמרינן בסוף מכילתין [דף עד ב] רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו ופירש רש"י ז"ל משום חותם בתוך חותם ואם בכליהן של יין בעינן שתי חותמות כל שכן ביין עצמו ואם כן קשיא שמעתין דמסיקנא הכא ובפרק השוכר דהלכה כרבי אליעזר ונראין דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו דהא דמסקינן כרבי אליעזר דשרי בחותם אחד הני מילי כגון שישראל זה שחתמו והפקידו ביד עובד כוכבים חוזר ורואה חותם שלו כשהעובד כוכבים מחזירו לו דבכי האי גוונא עובד כוכבים מירתת ולא מזייף כלל שבענין זה הוא לוקח ושוכר בית בחצרו של עובד כוכבים שנחלקו בה ר"א וחכמים אי נמי בשולח יין לחבירו ומודיע אליו מתוך כתבו ענין חותמו היאך הוא ועובד כוכבים יודע בכך ואותו ישראל שנשתלח לו מוצא החותם באותו הענין שהודיעו ישראל חברו ובכי האי גוונא שרי בחותם אחד וכי אמרינן בכולהו סוגין בעינן חותם בתוך חותם הני מילי בשולח יין לחבירו ואינו מודיע לו ענין חותמו היאך הוא דבכי האי גוונא בעינן שני חותמות. אבל אחרים אומרים שמחלוקת של רבי אליעזר וחכמים שר' אליעזר מיקל לעשות מפתח וחותם אע"פ שאין זיופו של מפתח ניכר וסגי ליה לר"א במפתח וחותם כאילו היו שני חותמות וחכמים אוסרין דסבירא להו דשני חותמות גמורים בעינן ופסקינן כרבי אליעזר דבמפתח וחותם סגי והיכא דליכא מפתח בעינן שני חותמות והיינו כולה סוגיין דבעי ביין חותם בתוך חותם ולפיכך כי אמר רבי יוחנן אפילו יין משתמר בחותם אחד בהדי מפתח קאמר וההיא נמי דבפרק כל כתבי (דף קכב א) דאמרינן דלרבי אליעזר יין הבא בקרונות של עובדי כוכבים מותר בחותם אחד כגון שהיה מפתח בידם של בית רבי מתוקמא נמצא שלפי שטה זו מפקיד יינו אצל עובד כוכבים לא סגי ליה לעולם אלא או במפתח וחותם או בשני חותמין וכן נראין דברי הר"ם במז"ל בפרק י"ג מהל' מאכלות אסורות ואף דברי בעל הלכות ורבינו אלפסי ז"ל מטין כן ויש אומרים שמה שהביא הרב אלפסי ז"ל הא דאמר רבי יוחנן הכל משתמר בחותם בתוך חותם ביד עובד כוכבים ואפילו יין והיכי דמי חותם בתוך חותם וכו' לאו למימרא דיין צריך חותם בתוך חותם אף על גב דרבי יוחנן סבירא ליה הכי אלא לפיכך הביאה הרב אלפסי ז"ל לפסוק הלכה כמותו שהכל משתמר בחותם בתוך חותם ולא שהכל יהא צריך חותם בתוך חותם אלא לומר דאפילו מטהר יינן של עובד כוכבים ברשותו דאמרינן לקמן בפרק רבי ישמעאל (דף סא א) שהוא צריך שומר חותם בתוך חותם כשומר דמי לפי שהכל משתמר בחותם בתוך חותם וכתבו בשם רבינו יצחק ז"ל דשתי אותיות הוו כשני חותמות:

היכי דמי חותם בתוך חותם: כבר פירשתי למעלה למאי נפקא מינה על פי השטות שכתבתי:

אגנא אפומא דחביתא: כפה מזרק על פי החבית:

שריקא: טח בטיט ודיבק סביבות פי המזרק לדפני החבית:

דיקולא: כפה סל על פי חבית והחבית מגופה היינו שני חותמות:

מגופת החבית: שדבוקה בחבית ונתייבשה וסל הכפוי עליה:

ומיהדק: נכנס בדוחק פי הסל לבלוע את החבית הוי חותם בתוך חותם דלא טרח עובד כוכבים לזיופיה כולי האי:

לא מיהדק: דנוח ליטלו הוי כמאן דליתיה:

נוד: של עור מלא יין וקשור ומונח בדיסקיא של עור ופיו של נוד למטה בתוך הדיסקיא הוי חותם בתוך חותם דטורח הוא להפוך ולהתיר קשר הדיסקא וקשר הנוד ולחזור ולקשרה וכוליה האי לא טרח:

ואי כייף פומיה: של נוד לגו וצייר וחותם כעין שקושרין נודות שלנו של שמן שלאחר שקושרין אותו מכניסים פי הנוד כשהוא קשור בתוכו ועוד קושרין אותו פעם אחרת אפילו אין דסקיא הוי חותם בתוך חותם:

גרסי' בגמרא [דף לא ב] השולח חבית של יין ביד כותי ציר ומורייס ביד עובד כוכבים אם מכיר חותמו וסתומו מותר ואם לאו אסור: והכי פירושו השולח חבית של יין ביד כותי וכל שכן ביד עובד כוכבים וצריך הכרת החותם דאע"ג דכותי לא מנסך מיהו לא קפיד אמגע עובד כוכבים וציר ומורייס ביד עובד כוכבים ציר אע"ג דלאו אורחיה למירמי ביה חמרא כדתנן לקמן (דף לט ב) ואלו מותרין ציר שיש בה דגה דאלמא לא חשידי למירמי ביה חמרא דדמי היין יקרים הרבה מן הציר אפילו הכי חיישינן שמא מחליף ליה בציר של דגים טמאים ומורייס נמי חיישינן דאיידי דדמי המורייס יקרים מדמי יין דלמא שקיל מורייס ורמי עובד כוכבים ביה חמרא ומערב אבל כותי לא חשיד לאיחלופי וקאמר דאם מכיר חותמו וסותמו כלומר שלא נזדייפה חתימתו מותר ואם לאו אסור ולפי דברי רבותינו [בעלי תוספות] הצרפתים ז"ל שכתבו לעיל בסמוך הא דבעינן הכא מכיר דוקא בחותם אחד אבל בשני חותמות אפילו אינו מכיר כגון שולח לחבירו ואינו מודיעו ענין חתימותיו כל שהודיעו שהוא חתום בשני חותמות ומוצא אותן כן שרי אבל אחרים כתבו דאפילו בכמה חותמות בעינן שיכיר והאי מכיר פירש הראב"ד ז"ל בטביעות עינא: ולפיכך כתב שהשולח יין לחבירו ביד עובד כוכבים אין [מסירת] סימן מועיל לו שהרי לא יהיה עליו טביעות עין ולפיכך אין לו תקנה אלא דוקא בכתיבה בפירוש הכל לפי שאין אותו סימן יוצא מתחת ידי עובד כוכבים לעולם אבל אחרים אומרים דכי אמרינן מכיר לאו בטביעות עינא אלא כגון שמודיע לחברו ענין חתימותיו היאך הם וחבירו עומד עליהם ומוצא אותם כענין שהודיע לו:

מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים רמי בר חמא אמר משום חתנות: שלא יהא רגיל לעשות משתאות אצל עובד כוכבים ויתן עיניו בבתו:

באתרא דמצלו מיא: במקום שרגילין להשהות המים בכלי עד שיהיו צלולין והמים יש בהן משום גלוי אבל משום שכר גופיה ליכא למיחש שאין שרצין שותין ממנו:

ותרוייהו משום חתנות: דאי משום גלוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתו בביתייהו תו ליכא קרוב הדעת: וכתוב בתוספות שהשכר לא אסרוהו ראשונים ולפיכך אין איסורו לא במשנה ולא בברייתא אלא שאמוראין היו פורשין הימנו אי משום גלוי אי משום חתנות ואפשר שמפני כך הקלו עליו כדאמרינן רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי ואילו בפת שלא נאסר כמו כן אלא משום חתנות אמרינן לקמן (דף לה ב) גבי איבו דהוה אכיל נהמא דארמאי אמצרא דמתא דלא לישתעו מיניה וטעמא דמילתא דמפני שהפת הכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים אלים חתנות דידיה טפי משכר:

האי חלא דשכרא דארמאי וכו' ומאוצר שרי: אם הביאו מן האוצר מכלי העשוי לקיום: מיסרח סרי. מסריח כשמשהין אותו ומכאן אסרו בתוספות ליקח יין רמונים מכותים אא"כ בא מן האוצר לפי שיש לחוש עליו שמא ערב בו חומץ שלהם שהרי דמיו קלין ממנו והכי מוכח הא דאמרינן בסוף פירקין [דף מ ב] וכן יין תפוחים של עובד כוכבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותר והנמכר [בקטליזא] לחנוני אסור מפני שמערב בו יין נסך מכאן יש לדון ליין של רמונים אבל במקומותינו נהגו ליקח יין רמונים מן העובד כוכבים [וכך דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהל' מאכלות אסורות] וכן נראה לי דשרי דכיון דיין של רמונים לרפואה מוכרים אותו ואיכא קפידא אם נתערב בו חומץ אם לאו [הלכך] ללוקחו מן התגר שרי דכל היכא דאיכא למקפד טפי עלה דמלתא תגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עליה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק התכלת (דף מג א) הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו' מן העובד כוכבים מן התגר כשרה מן ההדיוט פסולה וטעמא דמילתא משום דתגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עלה דמילתא דתכלת אין לה בדיקה וכדאמרינן התם משום טעימה:

(מתני') חרס של הדריינוס קיסר: כשהיה יוצא בגייסות היה מוליכו עמו ומפרש בגמרא דאדריינוס

דף יא עמוד ב

נטע כרם בקרקע בתולה שלא נעבדה והיה כל כחה קיים והוציאתו ביין זה ונעשה חזק וההוא חמרא רמו ליה בגולפי חדתי שהיו מוצצין היין והיו שוברים אותן חביות ונושאין שבריהן וכשהיו רוצין לשתות היו שורין אותן החרסים במים והיו פולטין היין שבהם: וגרסינן עלה בגמ' [דף לב א] איבעיא להו מהו לסמוך בהם כרעי המטה רוצה בקיומו על ידי ד"א שרי או אסור כלומר ישראל שרוצה בקיומו של יין נסך ולא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה אי אסור אי לאו ואמרינן עלה תא שמע דרבי יוחנן ור"א חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר ומותבינן למאן דשרי מדתניא נודות העובדי כוכבים רבן גמליאל אומר משום ר' יהושע בן קפוצאי אסור לעשות מהן שטיחין ע"ג החמור והא הכא דרוצה בקיומו ע"י ד"א וקתני אסור ומפרקינן התם היינו טעמא שמא יקרע נודו ויטול ויתפרנו ע"ג נודו:

ומכאן היה נראה לומר דלמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור לאו דוקא בחרס הדרייני אלא אפילו בכל כליהן של עובדי כוכבים דהא מקשינן הכא למאן דשרי בחרס הדרייני מנודות העובדי כוכבים מכלל דלמאן דאסר אתי שפיר דכי היכי דאסר בחרס הדרייני אסר נמי בכל כליהם של עובדי כוכבים ולפי זה לדידן דקי"ל כמ"ד דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור אסור לתת מים בכליהן של עובדי כוכבים ולהשתמש בהן כלל ואין זה מחוור דהא שרינן לקמן לתת לתוכן שכר ולפיכך נראה דמאן דאסר דוקא בחרס הדרייני שכיון שבליעתו מרובה ה"ל כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה וכן נמצא במקצת נוסחאות ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור מאי שנא קנקנים דשרו בהנאה אמר לך התם ליכא איסורא בעיניה הכא איכא איסורא בעיניה ולפי זה כי מקשינן מנודות העובדי כוכבים בדרך קל וחומר מקשינן כלומר בשלמא למאן דאסר איכא למימר דלאו דוקא בחרס הדרייני אלא ה"ה לנודות אבל למאן דשרי ודאי קשיא א"נ ה"ה דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך לדידך מי ניחא ודכותה טובא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר ולפי שאין דין זה נוהג אלא בחרס הדרייני השמיטו הרב אלפסי ז"ל לפי שאינו מצוי עכשיו:

כל שקרוע כנגד הלב: שכן דרך עבודתן להוציא דרך אותו קרע לב השור מחיים:

וקדור: קרוע בנקב עגול:

יש עליו קורט דם: גלוד קרושט"ו בלע"ז: אסור. בידוע שמחיים נקרע:

אין עליו קורט דם: אחר הפשטו אירע בו כך ולא לעבודת כוכבים:

אימר מלח העבירתו: לאותו קורט דם:

מתני' בשר הנכנס לבית עובד כוכבים: שהעובד כוכבים רוצה להכניסו:

מותר: בהנאה אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקרבנו:

לתרפות: לבקש טעותם למקום אחר:

גמ' עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור: דכיון דלשם עבודת כוכבים אזיל הוה ליה כלפני אידיהן:

בחזרה מותר: דמאי דהוה הוה:

ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר: דלמא הדר ביה ולא אזיל ובחזרה אסור דכיון דישראל הוא דטעי בתר עבודת כוכבים מיבק אביק בה ואיכא למיחש דלמא הדר ואזיל:

עובד כוכבים ההולך ליריד: שוק של עבודת כוכבים:

בהליכה אסור: דכיון שעובדין שם עבודת כוכבים ה"ל כלפני אידיהן ובחזרה אסור דאמרינן עבודת כוכבים זבין ודמי עבודת כוכבים איכא בהדיה ואע"פ שיש דברים ידועים שמותר לילך בשבילם ליריד וליקח מן העובד כוכבים כדאיתא בפ"ק (דף יג ב) הכא מיירי בידעינן שלא הלך שם בשביל כך:

עבודת כוכבים זבין: צלמים מכר שם:

ואם איתא דה"ל להאי ישראל גלימא או חמרא הכא לדידן הוה מזבין:

דהא אסיקנא בפ' השוכר את הפועל דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין: כבר הארכתי בזה בפרקא קמא:

קשורין: שחוזרין חבורה יחד ולא בד בבד:

מתני' נודות העובדי כוכבים: של עור.

וקנקניהם: של חרס:

ויין ישראל כנוס בהם: כתב רש"י ז"ל הכניס בהן יין לקיום ולא ידעתי למה כתב כך ואפשר דסבירא ליה אפילו לר"מ אין יין שבתוכן אסור בהנאה אא"כ הכניסו לתוכן לקיום ומלשון כנוס דאיק ליה:

אסורין ואיסורן איסור הנאה: אסורין הנודות לענין שאיסור הבא מחמתן הוא אסור הנאה כלומר שהיין שבתוכן נאסר מחמתן בהנאה ומיהו אפילו ר"מ מודה דנודות גופייהו שרי בהנאה דלא מיתסר בהנאה אלא חרס הדרייני דאיידי דבליע טפי חשבינן ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל בנודות וקנקנים לא וכמו שכתבתי למעלה:

וחכ"א אין איסורן איסור הנאה: שאין איסור בלוע שבהם אוסר יין שלנו בהנאה ודיו ליאסר בשבילם בשתיה:

החרצנים והזגים: פסולת של ענבים וגרעינים שבתוכם:

לחים ויבשים מפרשינן בגמרא דלחים כל שנים עשר חדש ויבשים לאח"כ:

המורייס: שומן של דגים:

ואיסורן איסור הנאה: שמא ערב בו יין:

וגבינת בית אונייקי: שם הכפר. ומפרשינן בגמרא דמ"ה מתסרא בהנאה לפי שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לעבודת כוכבים ומתסרי בהנאה ומעמידין בקיבתן:

וחכמים אומרין אין איסורן איסור הנאה: מפרשינן בגמרא טעמייהו דמורייס משום דחמרא דיהבי ביה לאו למתוקי טעמא הוא אלא לעבורי זוהמא ומשום הכי מיסתייא למיתסר בשתיה וגבינת בית אונייקי היינו טעמא משום דאותן רוב עגלים הנשחטין לעבודת כוכבים מיעוטא הוי לגבי שאר בהמות ומיעוטא דעגלים גופייהו לא משחטי לעבודת כוכבים ומיהו באכילה אסורה שהרי גזרו על כל גבינה של עובדי כוכבים כדאיתא לקמן. ור"מ דאסר ליה אפילו בהנאה לטעמיה דחייש למיעוטא:

גרסי' בגמרא [דף לג א] ת"ר נודות העובדי כוכבים חדשים גרודים מותרין ישנים ומזופתין אסורין: זו היא גרסת רש"י ז"ל ופירש גרודין והם חדשים מותרים דאכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר:

ישנים ומזופתין: כלומר ישנים או מזופתין אסורים ישנים איידי דכנוס בהן יין זמן מרובה בלע עור ומזופתין אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין אלו דברי רש"י ז"ל ולא נתברר לנו מדבריו אם נודות הללו דבר שמכניסין בהם לקיום או לאו אבל בעל הלכות גדולות כתב שאין מכניסין לקיום ויש שדקדקו כן אף מדברי רש"י ז"ל עצמו שכתב לקמן [דף לד ב] גבי אבטא דטייעי שהוא כמכניסן לקיום מפני שהולכי דרכים נושאין אותו למרחוק מלא יין הא שאר נודות אין מכניסן לקיום ואם לזה נתכוון רש"י ז"ל למדנו מפירושו שכל הכלים של עור ושל עץ שאין מכניסן לקיום שנשתמש בהן עובד כוכבים זמן מועט מותרין בהדחה בעלמא אבל כל שנתישנו ביד עובד כוכבים או שהן זפותין צריכין הכשר גדול דהיינו מלוי וערוי דכיון דקתני סתמא אסורין משמע דצריכין מלוי וערוי דסתם אסורין הכי משמע כדגרסינן בפרק השוכר (דף עד ב) הגת והמחץ והמשפך של עובדי כוכבים רבי מתיר בנגוב וחכמים אוסרין כלומר דצריכין ערוי וה"מ בשאר כלים [כגון מדות] אבל בכלי חרס [כגון קנקנים] אפי' חדשים שלא נשתמש בהן יין אלא זמן מועט אע"פ שהן כלים שאין מכניסין לקיום דומיא דנודות צריכין ערוי שהרי כתב רש"י ז"ל ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר. וא"ת והא אמרינן בפרק השוכר (שם) רבא כי הוו משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אשוליהו אלמא קסבר כ"ד שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרי ביה רבנן והא התם

דף יב עמוד א

כלי חרס הן ואפ"ה אמרינן דמשום שמכניסין לקיום דגזרו רבנן בלפי שעה הא לאו הכי משמע דלא גזרינן אפילו בשל חרס י"ל ה"מ בגולפי דידן שתחלת תשמישן בידי ישראל אבל כלי חרס שתחלת תשמישן בידי עובדי כוכבים אפי' אין מכניסן לקיום אסורין מיד וה"נ מוכחא ההיא דכסי דבסמוך וכמו שאפרש בס"ד ולפי שטה זו שפירשנו הא דאצריך רב יהודה בההוא זיקי [דף לג א] דבר עדי טייעא מלוי וערוי ואע"ג דלכאורה משמע שלא נשתמש בהן זמן מרובה משום דזפותות הוו וכל שהן מזופפות בלעי טובא בין בשעת שהן זופתין אותו בין לאחר מכאן הא אם לא היו זפותות כל שלא נשתמש בהן אלא זמן מועט בשכשוך שרי כדתניא הכא חדשות מותרין מפני שהנודות דבר שאין מכניסין לקיום הן כך נראה שטתו של רש"י ז"ל ומה שאמר בחדשים וישנים שחדשים רוצה לומר תשמיש מועט וישנים תשמיש מרובה אין מחוור דהא תניא כהאי לישנא ממש ברייתא דבסמוך גבי קנקנים שהן של חרס דחדשים מותרין וישנים אסורין ובברייתא אי אתה יכול לפרש כן דחדשים מותרין ע"כ בשלא נשתמש בהן כלל שאם נשתמש בהן אפי' שעה אחת כיון דכלי חרס הן ומכניסין לקיום כדמוכח בפ' השוכר אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן וכיון שכן ע"כ כל שנשתמש בהן פעם אחת ישנים קרי להו וחדשים כגון שלא נשתמש בהן כלל וא"כ חדשים דהכא ישנים דהתם וכן הדין היוצא לנו משטתו של רש"י ז"ל דכלי עור ועץ אע"פ שאין מכניסין לקיום כל שנתיישנו ביד עובדי כוכבים צריכין ערוי אינו נראה דהא אמרינן בסמוך [דף לג ב] הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכן במים ואינו חושש וכן נמי חצבי שחמי ופתואתא דבי מכסי משום דהוו ככלי עץ וכמו שאפרש בס"ד אמרינן בסמוך דכיון שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין ומדקאמר סתמא ולא מפליג בין חדשים לישנים משמע דאפילו ישנים כל שאין מכניסין לקיום מותרין אפילו בשכשוך וכן מעשה בכל יום בכוסות של עץ שנתיישנו ביד עובדי כוכבים שמשכשכין אותם ושותין בהן אלא הכי פירוש' דהני נודות דבר שמכניסים לקיום הן וה"ק חדשים מותרים כלומר אם נראה לו שהם חדשים גמורים שלא נשתמש בהן כלל סומך על טביעות עין שלו ומותרין ישנים כלומר שנשתמש בהן כל עיקר אסורין שכיון שמכניסין לקיום הן אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן וכפשטא דההיא דפרק השוכר [דף עד ב] דאמרינן כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ומדקאמר סתמא כל דבר משמע בין כלי חרס בין שאר כלים אע"ג דהתם בגולפי איירי וכן כל שהן מזופתין אפילו רואה אותם שהן חדשים גמורין אסורין שהדבר ידוע שנכנס בהן [יין] בשעת זפיתה. נמצא פסקן של דברים לפי פירוש זה שכל הכלים של עור ושל עץ שמכניסין לקיום אפילו לא נשתמש בהן אלא לפי שעה צריכין ערוי אבל כל שאין מכניסין לקיום אפילו נתיישנו ביד עובדי כוכבים מותרין בשכשוך וכדמוכח ההיא דכובא דארמאי אבל בכלי חרס אפילו אין מכניסין לקיום כל שתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים צריכין ערוי וכדעתו של רש"י ז"ל בזה והכי מוכח ההיא דכסי דבסמוך אלא שיש חולקין בדין זה של כלי חרס שאין מכניסו לקיום וכמו שנפרש בס"ד ויש שגורסין כך נודות העובדי כוכבים גרודין מותרין מזופתין אסורין וכך פירושה נודות העובדי כוכבים שאין מכניסין לקיום גרודין הרי אלו מותרין אע"פ שהן ישנים מזופתים אסורין אע"פ שהן חדשים שבשעת זפתן מכניסין בהן יין למתקו וגירסא זו ופירושה עולה לטעם אחד עם השטה שפירשנו בסמוך שכלי עור ועץ שאין מכניסין לקיום אפילו ישנים מותרין בהדחה אלא שהוספנו ללמוד מגירסא זו שכל הזפותין אסורים אע"פ שאין מכניסין לקיום דזפת בלע טובא שאילו לפי השטה של מעלה היה אפשר לומר דכל שאין מכניסין לקיום אפילו זפותין מותרין דטעמא דברייתא דקתני מזופתין אסורין מפני שהן כלים המכניסין לקיום ואפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן אבל לא שיהא הזפת מוסיף באיסורן אבל מגירסא זו למדנו דין זה וה"נ מוכח בסוף פ' השוכר [שם] בברייתא דתניא התם ואם היו מזופתות אסורות שהזפת מוסיף באיסורן של כלים ומ"מ אם קלף זפתן מותרין בשכשוך כיון שהן כלים שאין מכניסין לקיום שאין הזפת מוסיף באיסורין של כלים אלא בזמן שזפתן עליהן דזפת בלע טובא אבל לא שנאמר שהזפת מבליע הכלי עצמו יותר ממה שהיה בולע אילו לא היה מזופת והראיה מדאקשינן בפ' השוכר [שם] גבי הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בנגוב ממתני' דתנן ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה כלומר דצריכה ערוי ואם איתא שהזפת מבליע את הכלי יותר ממה שהיה בולע בלא זפת מאי קושיא שאני התם שהיה מזופת כבר אלא ש"מ שאין הזפת מבליע את הכלי אלא זפת עצמו בולע ולפיכך כל שנקלף זפתו הרי הוא כאילו לא היה מזופת מעולם וא"ת היכי אמרינן הכא דכל שאין מכניסו לקיום אפילו נתיישן ביד עובד כוכבים בשכשוך בעלמא שרי והא תניא בברייתא בסוף פ' השוכר הגת המחץ והמשפך של עץ ושל אבן ינגב והנהו אין מכניסין לקיום נינהו כדתניא בההיא ברייתא ומודה רבי בקנקנים של עובדי כוכבים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אלמא אע"ג דאין מכניסן לקיום לא שרו בשכשוך אלא נגוב בעי תשובתך כלי הגת ענין אחר להם שיצאו מתורת כלים שאין מכניסן לקיום ומפני שתשמישן בשפע ולכלל מכניסין לקיום לא באו ולפיכך לא התירו אותם בהיתר קל דהיינו שכשוך ככלים שאין מכניסן לקיום ולא הצריכו אותם הכשר חמור דהיינו ערוי ככלים המכניסן לקיום אלא נתנו עליהן הכשר בינונית דהיינו נגוב ועל דרך זה יש לך לתרץ לפי שטת רש"י ז"ל שכתבנו למעלה שמה שאנו מתירין בברייתא זו חדשים בשכשוך מצריכין בישנים ערוי ובאותה ברייתא שנינו סתם ינגב בין בחדשים בין בישנים היינו טעמא שכיון שבכלי הגת משתמשין בהן בשפע בפעם ראשונה יצאו מכלל חדשים וכיון שאין משתמשין בהן אלא משנה לשנה לעולם אין מגיעין לתורת ישנים ולפיכך נתנו עליהם הכשר בינוני דהיינו נגוב: וסיפא דברייתא דלעיל [דף לג א] הכי כיצד עובד כוכבים ריבבן ועבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אין חושש והכי פירושו כיצד לוקחין נודות מזופפין מן העובד כוכבים כגון שהעובד כוכבים ריבבן ועבדן כלומר שהתיך הזפת לתוכן ונתן לתוכן יין שכן דרכן שבעוד שהזפת חם נותנין לתוכן יין כדי ליטול מרירותו של זפת וכל שישראל עומד על גביו אינו חושש ופרכינן וכי מאחר דעובד כוכבים נותן לתוכן יין כי ישראל עומד על גביו מאי הוי ומפרקינן אמר רב פפא ה"ק עובד כוכבים ריבבן ועבדן וישראל נותן לתוכן יין וישראל אחר עומד על גביו אינו חושש ופרכינן וכי מאחר דישראל נותן לתוכן יין ישראל אחר עומד על גביו ל"ל ומפרקינן דלמא אגב דטריד מנסך ליה ולאו אדעתיה כלומר אגב טירדיה דישראל זה שעוסק בנתינת היין לתקן הנוד מנסך ליה העובד כוכבים ולאו אדעתיה דישראל להבין ורב זביד אמר לעולם כדקתני ודקא קשיא לך ישראל עומד על גביו מאי הוי השתא מיהא כי קא שדי ליה כזורק מים לתוך הטיט דמי כך נראה גי' רש"י ז"ל והכי פירושא שאותו יין ראשון הולך לאבוד לגמרי ובטל טעמו ולפיכך אע"ג דקא שדי עובד כוכבים חמרא דידיה שרי והא דבעינן עומד על גביו משום דחיישינן שמא יתן בהם יין לאחר שהזפת יצטנן ואותו יין לא ילך לאבוד וישאר טעמו וריחו בתוך הזפת ולפי זה אתי שפיר מאי דגרסינן בגמרא בתר הכי אמר רב פפי ש"מ מדרב זביד האי עובד כוכבים דשדא חמרא לבי מילחא דישראל שרי כלומר מפני שהיין נבלע וכלה במלח ואמרינן עלה מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קא אזיל לאבוד הכא לא קא אזיל לאבוד אלא שקשה על פירוש רש"י ז"ל מה שכתוב ברוב הספרים ודקא קשיא לך כי ישראל עומד על גביו מאי הוי דלמא מנסך ליה מעיקרא השתא מיהא כי קא שדי ליה כזורק מים לתוך הטיט דמי ואם כפירוש רש"י ז"ל הא לא שייך למימר ביינו של עובד כוכבים דלמא מנסך ליה מעיקרא שהרי מנוסך ועומד הוא ועוד דכיון דאזיל לאבוד כי קא מנסך ליה מאי הוי ולפיכך [לפי] הגרסא זו נראה כמו שפירש הראב"ד ז"ל שיינו של ישראל נתון בתוכו ואפ"ה כל שהעובד כוכבים שופך מכליו של ישראל אע"פ שאינו נוגע ביין אוסרו בשפיכתו וכדמוכח לקמן בפרק השוכר (דף עב ב) והיינו דמקשינן כי ישראל עומד על גביו מאי הוי ומשנינן דכי בעינן ישראל עומד על גביו משום חששא דדלמא מנסך ליה מעיקרא קודם שישפכנו אבל לשפיכה זו לא חיישינן דכי קא שדי ליה כזורק מים לתוך הטיט דמי כלומר דע"כ לא קאמרינן בשופך דאסר אלא בשופך על גבי קרקע דלא מאיס אבל זה ששופך ע"ג הזפת דמאיס הרי הוא כזורק לתוך הטיט ואין דרכן לנסך על גבי דבר מאוס והכי מוכח בירושלמי דאמרי התם וחש לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך ע"ג דבר מאוס מעתה [אפילו] אין ישראל עומד על גביו אני אומר שמא יחליף כלומר ביין שלו והרי זה מפורש כדברי הראב"ד ז"ל אלא זה שאמרו גבי עובד כוכבים דשדא חמרא לבי מלחא התם הא קא אזיל לאבוד מתיישב יותר לשטתו של רש"י ז"ל:

בר עדי טייעא וכו' מעת לעת: בכל שלשה ימים מערן מעת לעת ונותן מים אחרים היינו לומר שצריך שישהו המים בכל פעם יום אחד שלם מעת לעת ולא פחות אבל ודאי יכול הוא להוסיף ולהשהותם שם יותר:

ה"מ דידן: כגון הנך זיקי דרב יצחק ברבי יוסף שנבלע

דף יב עמוד ב

בהן יין כשר בתחלה ולא בלעי כ"כ מיין נסך אבל דידהו שנבלע בהן יין נסך מתחלתן לא סגי להו בהכי:

ה"מ נודות: דהיינו זיקי ושל עור הן:

אבל קנקנים: של חרס דבלעי טובא לא סגי להו בהכי:

תני רב זביד בדבי ר' אושעיא הלוקח קנקנים מן העובד כוכבים חדשים: כלומר שלא נכנס בהם יין מעולם נותן לתוכן יין:

ישנים נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה: אע"פ שלא מלאן מים לפי שהציר והמורייס שורפים את הנבלע ומכלין אותו:

קינסא: הכניס קסמים דלוקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו ופסקו כמאן דאסר ולפי זה יש מי שאומר דלעולם אין להם הכשר אפי' בנתינת גחלים מרובין לתוכו דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא מסיק להו שפיר. אבל הרב בעל התרומות ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל דאם עשה אש בפנים כ"כ שלא יוכל לנגוע בו בידו מבחוץ בדפני החבית אז חשוב כמו הגעלה. ונראה שהוא ז"ל פירש דכי אסרינן בקינסא היינו היכא דרפא זיפתא בלחוד דעלה דההיא קיימין אבל היסק גמור מבפנים כ"ש דמועיל וכן מטין דברי רש"י ז"ל שכתב והלכתא כמאן דאסר דלא דמי להחזירו בכבשן דהתם כיון שהוסק מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתן נושרת ומכל מקום מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב דחשיב כהגעלה למדנו שהוא סובר דהגעלה לכלי חרס מהניא ונראה שדעתו ז"ל שאע"פ שלא מצינו הגעלה לכלי חרס הכא מהניא מתורת שריפה דכיון דציר ומורייס שורפין כ"ש חמי האור. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכלי חרס הצריך ערוי אינו ניתר בהגעלה. ומיהו כלי חרס המוכשר בהדחה דבר ברור הוא שניתר בהגעלה אבל כלי עץ אפילו מכניסן לקיום ניתרין בהגעלה ובכלי ראשון שאין הכשר לכלי עץ גדולה מן ההגעלה אבל לשפוך עליו מים רותחין אם הוא כלי שמכניסו לקיום דבעי עירוי [שלשה ימים] מסתברא דלא סגי ליה בהכי דכיון שתשמישו בראשון הוא צריך הגעלה בכלי ראשון. ואף כלים שאין מכניסן לקיום לגמרי כגון גת וכליו דבעי נגוב אפשר דלא סגי להו בדרך ההגעלה אלא בהגעלת כלי ראשון ולא בכלי שני ולא בשפיכת מים רותחין עליהן וכן דעת רבינו חננאל ז"ל דגבי נעוה ארתחיה [דף עד ב] פירש נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על גבי האור נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל אלו דברי הרמב"ן ז"ל. אבל הרב בעל התרומות ז"ל כתב דבערוי מים רותחין עליהם שרי ואפילו כלים המכניסין לקיום עוד התיר כלי עץ בקליפה בקרדום דערוי לא מפליט יותר מכדי קליפה והרמב"ן ז"ל חולק בדבר:

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר וכו' לא חש למילתא: למגזר שיכרא אטו חמרא ושרי דשיכרא מבטל לה לטעמא דחמרא ואחרים פירשו דשכר נמי מיקלא קלא לחמרא משום מרריתא דכשותא דאית ביה והראשון יותר נראה ומיהא שמעינן שהמים של מלוי וערוי מותרין בשתיה והקשה הרשב"א ז"ל א"כ מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים ותירץ לו הר"י ז"ל שבליעת היין אינה אלא משהו וכיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם מבטלין אותו לכתחלה ושמכאן יש להביא ראיה למה שהתירו קצת מרבני צרפת ז"ל כלי עץ שנשתמש בו יי"נ שצריך ערוי בקליפה בעלמא כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה וכדאמרינן בריש פרק כיצד צולין (דף עו א) שאני סיכה דמשהו בעלמא עבדי לה וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו הבלוע לכתחלה ואפילו בשאר האיסורין כגון טיפת חלב או דם שנפלה לתוך הקדרה ודוקא כשהאיסור שנפל שם הוי משהו שאי אפשר לבא לידי נותן טעם או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בשול מרובה שאי אפשר לאותו איסור לתת טעם לתבשיל שרגילין לבשל בו אבל אם נפל בכלי שאפשר ליתן לתוכו תבשיל מועט כדי שיתן טעם האיסור לתוך התבשיל אסור לבטלו לכתחלה גזירה אטו תבשיל מועט שיהא בו נתינת טעם אלו דבריו זכרונו לברכה ולי נראה גברי רברבי חזינא אבל אינו רואה לדינם מכאן ראיה לפי שהכשר המים של מלוי וערוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין [ובולעים איסורו דנימא ביה משום הכי אין מבטלין איסור לכתחלה אא"כ דהוא איסור משהו. מהר"ם] שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן יפליט אלא ודאי אין המים מכשירן אלא מפני שמפיגין היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמו ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הן כאילו שורפין אותו במקומו ועוד שאפילו תאמר שהן מוציאין אותו משם ומערבין אותו עם ההיתר לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו הא לאו הכי לא שאם לא תאמר כן למי שסובר דמאי דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא הוא ומוכח לה מדאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צט א) דזרוע בשלה חדוש הוא וכמו שכתבתי שם אם כן היאך הכשירה תורה כלי מדין בהגעלה דודאי בבני יומן אמרינן כן דאילו כלים שאין בני יומן אינן צריכין הכשר מן התורה לדידן דקי"ל (דף סח ב) דנותן טעם לפגם מותר ומעתה היאך צותה תורה להגעילן והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחלה במים שהוא מגעיל אותן אלא ודאי לא אמרו אין מבטלים איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ולפיכך אין להביא ראיה מכאן שבליעת היין לא תהא אלא משהו ושיספיק בה קליפה:

והלכתא קנקנים של עובדי כוכבים לאחר י"ב חדש מותרין: כלומר בלא שום הכשר דישון כי האי מבטל היין שבתוך הכלי לגמרי:

פרזק: שם האיש:

רופילא: שני למלך:

כסי: כוסות של חרס ואין מכניסין בהן יין לקיום אלא שותים בהן:

אי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון ושני כולי עלמא לא פליגי דאסיר: דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלא אותן מים שלשה ימים אבל משניה ואילך כבר שבע מלבלוע ולפיכך מותר בהדחה בעלמא ובלשון הזה כתבה רבינו חננאל ז"ל ומכאן שכלי חרס אע"פ שאין מכניסו לקיום כל שתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים צריך הכשר גדול דהיינו ערוי וכמו שכתבנו למעלה אבל ר"ת ז"ל פירש אי שתי בהו עובד כוכבים ואח"כ הדיחו בפעם ראשונה ושניה של הדחה אסור שלישית מותר ומביא סמך לדבר מדתניא (זבחים דף עט ב) (בטהרות) חרסן של זב ושל זבה בראשון ושני טמא שלישי טהור שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית של הדחה ובמגילת אסתר רבתי מצאו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח אותו שלש פעמים וכן פירש הר"ם במז"ל בפרק אחד עשר מהלכות מ"א וכן נהגו:

גרסינן בגמרא [דף לג ב] אמר ר' יוסנא א"ר אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית מאי כלי נתר אמר ר' יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף: כלומר קרקע שחופרין משם צריף ובלע"ז אלו"ם: וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית אלא שאין להם שום הכשר מיד ואפילו בערוי אבל בישון י"ב חדש ודאי נתרין דלא גרעי מחרצנים וזגים

דף יג עמוד א

ודורדיא דלבתר תריסר ירחי שתא שרו. והקשו עליו שאין זה לשון עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להן אבל יומית אין להם: לפיכך נראה כדברי הראב"ד ז"ל שפירש דאפילו לאחר י"ב חדש אסורין ואיסורן איסור הנאה שהיין משתמר בהם ודמו לחרס הדרייני אבל חרצנים ודורדיא מכיון שנתייבשו כלה לחלוחית שבהן ולפיכך מותרין:

קוניא: כלי חרס המצופה באבר:

ירוקא אסור משום דמצריף: שיש בו קרקע ממחפורת של צריף ובלע טפי:

קרטופני: בקעים וסדקים:

דתשמישו על ידי חמין: שנשתמשו בו כל ימות השנה חמץ על ידי חמין ובלעי טפי:

והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: דכתיב ישבר דאלמא אין לו טהרה אלא שבירה:

וירוקא דאסרינן משום דמצריף כתב הרמב"ן ז"ל דאין לו טהרה עולמית דה"ל ככלי מחפורת של צריף דאיתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיורי שרי בשכשוך בעלמא דככלי עץ הוו משום דשיעי ואקושי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמי ואית להו טהרה בערוי כשאר כלי חרס ולא דמי לירוקא דמצריף ע"כ: והאי קוניא דאמרינן דאוכמא וחיורא שרי מסתברא דבכלים שאין מכניסין לקיום פסקינן ומש"ה אוכמא וחיורא שרי דאין דינן אלא ככלי עץ ומשכשכן במים ומותרין וירוקא אסור משום דמצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי שדינן ככלי חרס שכל שתחלת תשמישן ביד עובד כוכבים אפי' אין מכניסין לקיום צריכין ערוי וכפי הסברא שכתבנו למעלה. אבל כשמכניסין לקיום אפי' אוכמא וחיורא אסירי שכל כלי המכניסו לקיום צריך ערוי ולא שמענו חלוק בין כלים לכלים. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות שפירש לזו בכלים שמכניסין לקיום ואפ"ה אוכמי וחיורי שרי שאינן בולעין אבל בשאין מכניסן לקיום אפילו כלים של חרס מותרין שהוא ז"ל אין לו חלוק בין כלי חרס לשאר כלים בשאין מכניסן לקיום כאותה סברא שכתבנו ולפיכך פירש כסי כפירושו של ר"ת ז"ל ומ"מ כיון שלימדנו הרב שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום נתרין בשכשוך מפני מיעוט בליעתן הדבר פשוט בעיני להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום בשכשוך דשיעי ואקושי ובליעתן מעוטה מכל הכלים:

כשהן אסורין: כי תנא דלחין אסורין: אפילו בהנאה. ויבשין דתנן בהו דמותרין דהיינו לאחר י"ב חדש מותרין אפילו באכילה והרב אלפסי ז"ל כתב בזה פירוש אחר שאמרו בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור כלומר דזמנין דאפילו לחין מותרין לאלתר ואפילו באכילה כגון ששלה אותן העובד כוכבים מתוך הגת שלו עד שלא דרך ולא נמשך היין שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור:

האי דורדיא: שמרים של יין נסך. כתב ר"ת ז"ל דורדיא היינו שמרים שנתמדו אבל אם לא נתמדו אפילו לבתר תריסר ירחי שתא אסורי דלא גרעי מחרס הדרייני והיינו דתניא בתוספתא במסכת תרומות בפרק בתרא שמרי עובדי כוכבים שיבשו אסורין בהנאה ויבשו היינו לאחר י"ב חדש כדאמרינן הכא בשמעתין ואפ"ה קתני דאסורין לפי שלא נתמדו דבכה"ג מיקרי שמרים אבל כי נתמדו מיקרו דורדיא ולפי זה כתב דאם חימץ בהם את העיסה כמו שרגילין במקצת המקומות שמייבשין את השמרים בתנור ומחמיצין בהן שכל העיסה אסורה דכל מידי דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל וכדתנן במס' תרומות בפ' בצל תפוח של תרומה שרסקו ונתנו בעיסה כל העיסה אסורה אבל ראיתי לר"מ במז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות וכן שמרים של יין שיבשו לאחר י"ב חדש מותרין שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר ואדמה ולפי זה איכא למימר דההיא תוספתא דתרומות ר"מ היא וי"א שכך הדין אף במה שנדבק בדפני הקנקנים שקורין רוש"ה שכל שנתיישן י"ב חדש מותר:

האי אבטא דטייעי: חמת מעור עב:

דטייעי: הולכי דרכים נושאין אותו מלא יין למרחוק והוי כמכניסו לקיום ומש"ה צריך שהייה י"ב חדש כך פירש רש"י ז"ל וי"א דמהא שמעינן שכל כלי שדרכו להשתמש בו יין תדיר אע"פ שהוא קטן חשוב מכניסו לקיום דבין שהוא מכניסו לקיום מתוך גדלו ובין שנשתמש בו תדיר מכניסו לקיום מיקרי:

מורייס אומן: של עובד כוכבים אומן:

מותר: מורייס לא עבדי ליה מדגים טמאים ומשום חמרא אסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא כדמפרש ואזיל ואיידי דנפיש שומניה פעם ראשון וב' מקלקל ליה חמרא:

לנמילא דעכו: פור"ט בלעז מקום שהספינות עולות בו ליבשה:

קיסטא: שם המדה:

בלומא: בזוזא במדינתו של עובד כוכבים היין היה ביוקר ומורייס בזול אבל כאן המורייס ביוקר והיין בזול וחיישינן לערובי:

אירא דצור אתא: דרך שפת הים הסמוכה לצור אתא האי ארבא ושם היין בזול וערבו בו מן היין:

עקולי: מים שהולכין עקלתון:

ופשורי: מי שלגים נפשרים על שפת הים ואין מושכי הספינה יכולין לבא באותו הדרך: ומדאמרינן קיסטא דמורייסא בלומא וכו' שמעינן דלא חיישינן לעולם שיערב העובד כוכבים שום דבר כדי להעביר הישראל אלא אם כן היה מרויח בדבר ושמעינן תו שלא השוו חכמים מדותיהן באיסור המורייס לאסור אותו בכל מקום ובכל זמן הלכך מסתברא שלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין אבל בזמן שאין רגילין לתת לתוכו יין מותר וזה הוא מה שכתב הר"ם במז"ל בפרק [שבעה] עשר מהלכות מ"א המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יוקר מן המורייס מותר וכתב הרשב"א ז"ל שעל זה סמכו ליקח מורייס בכל מקום מכל אדם לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכו יין כלל:

מתני' מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים: לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה:

והלא קיבת עולה חמורה: שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה:

שדעתו יפה: שאינו קץ ומואס בה:

שורפה: גומעהו:

ולא הודו לו: לא אמרו כן להתיר' לכתחלה אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא אלא דרבנן גזרו בה והכי משמע לא נהנין מדרבנן ואם נהנה אין בה מעילה אלמא מדלית בה מעילה ש"מ דהאי חלב הכנוס בקיבת (הטלה) [העולה] פרשה בעלמא הוא:

בקיבת עגלי עבודת כוכבים: שנעשו לה תקרובת וגבי עבודת כוכבים אפי' פרשא אסור דניחא ליה בנפחא שתהא יפה וגדולה כדאמרינן בגמרא [דף לד ב]: והשיאו לדבר אחר. לא רצה לגלות לו טעם הדבר כדאמרינן בגמ' [דף לה א] דכי גזרי גזיריתא במערבא לא מגלו טעמא עד לבתר תריסר ירחי שתא דלמא איכא איניש דלא מסתבר ליה טעמא ואתו לזלזולי בה ובגמרא יהבי ביה טעמי טובא איכא מ"ד מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ועור לאו פרשא הוא ואסור ואיכא מ"ד משום גלוי ונקטינן שגבינות העובדי כוכבים אסורה בכ"מ ובכל זמן שהרי אפי' במקומות שאין חוששין לגלוי ראוי לאוסרה מפני

דף יג עמוד ב

שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והגאונים סומכין על טעם זה שהרי הרב אלפסי ז"ל כתבו במסכת חולין וכן כתבו הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ועוד כתב שם שאפי' גבינה שנודע שהעמידוה העובדי כוכבים בעשבים וכיוצא בהן שהורו מקצת הגאונים ז"ל שהיא אסורה לפי שכבר גזרו על כל גבינות העובדי כוכבים בין שהעמידוה בדבר האיסור בין שהעמידוה בדבר המותר גזרה משום שהעמידוה בדבר האסור וכן הסכים הראב"ד ז"ל בהשגות שהיא אסורה ואפילו מן הדין וכמו שכתב הוא ז"ל וכתב עוד הרמב"ן ז"ל דאפי' למ"ד משום נקור אסורה לעולם ואפילו במקום שאין חוששין לגלוי לפי שהגבינה נאסרה במנין וצריך מנין אחר להתירו אבל שאר המגולין לא הושיבו ב"ד עליהם ולא נאסרו במנין אלא שהיו אוסרין עליהם שסכנתן מצויה להם וכן השיב רבינו יצחק הזקן ז"ל בתשובה לחכמי פרובינצ"א ואין בדבר זה ספק כלל שהגבינה במנין נאסרה דבגמרא אמרינן [דף לה א] דא"ל רבי יהושע לרבי ישמעאל השיק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב ופרש"י בגמ' משום שגזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה והקשה הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל למה לן למימר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה אפילו כשרה נמי ליתסר משום בשר בחלב ותו היכי מיתסרא בכל דהו ליטעמיה קפילא וליהוי בנותן טעם וניחא ליה אי משום בשר בחלב לא מתסר אלא בנ"ט כדתנן במסכת חולין (דף קטז א) המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ"ט אסורה ומשום קיבת נבלה נאסרה בכל שהוא דכיון דאוקומי קא מוקים לא בטיל דומיא דהא דאמרינן לעיל בגמ' [דף לה א] אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי ולזה הסכים הרמב"ם (ז"ל) תלמידו ז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות מכלל דסבירא להו ז"ל דבאיסורין הללו הולכין אחר נ"ט אלא דהכא אסור משום דאוקומי קא מוקים אבל הראב"ד ז"ל כתב דבלאו הכי לא אזלינן בה בתר נ"ט דבכל דבר של עובדי כוכבים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרצו שהרי למ"ד מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין הולכין בה אחר נ"ט וכן בשמן של עובד כוכבים למאן דאמר זליפתן של כלים אסורין [אוסרתן] וכן בקורט של חלתית אלמא בכל דבר של עובד כוכבים אין הולכין בהן אחר נותן טעם:

מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה וכו':

הפת והשמן שלהן והשלקות: מפורש בגמרא שאיסורו של פת משום חתנות ושמן ג"כ ואף שלקות פירש רש"י ז"ל שמשום חתנות נאסרו וא"ת א"כ אמאי פלגינהו תנא דמתניתין לפת ושלקות בתרתי הרי שניהן משום בשולן נאסרו ומשום חתנות י"ל שתי גזירות הוו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' (דף לו א) דתרוייהו שייכי בהדי יין ושמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מילתא דאכיל איניש ושתי אבל על השלקות לא גזרו ואתא בי דינא אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומשום הכי פלגינהו תנא דמתני' בתרתי ולי נראה שהפת של עובדי כוכבים אפילו שנתבשל ע"י ישראל כיון שהעובד כוכבים לשו וערכו ומן העובד כוכבים הוא לוקחו אסור משום חתנות וכי אמרינן לקמן בגמרא (דף לח ב) דפת שלש מלאכות יש בו ואי אפה ישראל שרי ה"מ בפת שלנו שהרי אין בו איסור אלא משום בשולי עובדי כוכבים ואיסור בשולו של פת התירו אותו חכמים באחת משלוש מלאכות שתהא נעשית ע"י ישראל אבל פת שלהם אפילו נאפת על ידי ישראל אסורה ומשום הכי פלגינהו תנא בתרתי ותדע לך דלשמואל דאמר דשמן שאסר תנא דידן משום זליפתן של כלים אסורין אסרו כדאיתא בגמרא על כרחך הפת אפילו לא אפאו העובד כוכבים אסור משום זליפתן של כלים וכי אמרינן בגמרא מה ראו חכמים לאסור משום חתנות היינו אליבא דרבי יהודה הנשיא דסבר דנותן טעם לפגם מותר אי נמי לרב דאמר דשמן דניאל גזר עליו וכדאיתא בגמרא וכיון דלשמואל הפת כל שנלוש ביד עובד כוכבים אף על פי שלא אפאוהו עובדי כוכבים אסור אף לרב דאמר משום חתנות דמשמע דאסור דהא לא איפלגו בהכי אלא אם כן תדחוק לומר דכי היכי דאיפליגו בשמן דלשמואל כל שאין בו לחוש לזליפתן של כלים אסורין מותר ולרב אסור ה"נ (שאפילו) בפת הוי אפכא שאם לא אפאו העובד כוכבים מיתסר לשמואל משום זליפתן של כלים טמאים ולרב שרי ואין זה נראה אלא לתרוייהו מיתסר והיינו דבכל האי פיסקא דפת לא אייתינן ההיא דרבי יוחנן דאמר שלש מלאכות יש בו לפי שהפת השנויה במשנתנו לא מתורת בשולו בלבד נאסר אבל לקמן בפסקא דשלקות [דאיירינן באיסור] בשוליהן של עובדי כוכבים מייתינן לה לפי שהוא ענין לפת שלנו שאין בה איסור אלא משום בשולן של עובד כוכבים כך נראה לי ואף לראב"ד ז"ל מצאתי שפירשה לההיא דלקמן דפת שלש מלאכות יש בו דוקא בפת שלנו אבל לא מן הטעם [חתנות] שכתבתי אלא שהוא חושש לפתן אף משום גיעולי עובדי כוכבים [ולדבריו] גם כן הפת ששנינו במשנתנו אפילו בשלא אפאו עובד כוכבים נאסר ומפני גיעול מפני חשש קדרה בת יומא שלדבריו ב' איסורין יש בו משום גיעול ומשום בשול אלא שאין זה מחוור שהסוגיות מוכיחות דלקדרה בת יומא לא חיישינן וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד. אבל ראיתי לר"ם במז"ל שכתבה לההיא דג' מלאכות דפת סתם בפרק י"ז מהל' מאכלות אסורות ולא חלק בין פת שלנו לשלהם ואפילו לפי דבריו ז"ל נראה דמשום הכי פלגינהו לתרתי לפי שאינן שוין בדינן שהפת כל היכא דשגר ישראל תנורא שרי כדאמרינן בההוא דג' מלאכות דלקמן ואילו בשאר בשוליהן כל היכא דבישל עובד כוכבים אע"ג דשגר ישראל אסור וכמו שיתבאר לפנים בס"ד ומתוך שחלוקים בהלכותיהן ולא נאסרו בענין אחד פלגינהו תנא [דמתני'] בתרתי אע"פ ששניהם משום בשול נאסרו לדברי הר"ם במז"ל:

רבי ובית דינו התירו את השמן: כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה דהא איהו לא שריא אלא רבי יהודה נשיאה בר בריה שריא כדאמרינן בגמ' [דף לז א] מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה וכל רבי יהודה נשיאה דגמ' היינו ר"י נשיאה בנו של ר"ג ברבי שהיה בימי האמוראים וה"נ אמרינן בגמרא רבי יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ואילו רבי בנו של רבי שמעון היה כדאמרינן בהשוכר (דף פד ב) אבל כיון שכתוב כן בגרסת הרב אלפסי ז"ל אית לן למימר דרבי דהיינו רבינו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו ואתא רבי יהודה נשיאה בר בריה וקבילו מיניה:

וכבשים שדרכן וכו': ירקות כבושים במים אם דרכן לתת לתוכן יין וחומץ אסורין ובגמרא מסקינן שאם ידוע בבירור שנתנו לתוכו יין או חומץ אסורין בהנאה:

וטרית: מין דגים קטנים מלוחין:

טרופה: שנטרפו ונשתברו ואין נכרין הלכך חיישינן לטמאין:

וציר שאין בה דגה [כילבית]: ציר דגים והיה דרכן לתת לתוך הציר דג אחד או שנים מאותו המין לראיה שממנו נעשה ציר זה ודרכן היה שלא לערב ציר דג טמא עם ציר טהור ולפיכך כל שיש בו דגה מותר משום דאי משקר הוי נתפש כנגב דומיא דמאי דאמרינן בפרק אלו טרפות (דף סג ב) גבי ביצים שאם אמר לו של עוף פלוני וטהור הוא מותר דתו לא מצי משתמיט אבל בשאין בה דגה מצי משתמיט ורש"י ז"ל פירש בענין אחר כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא:

והחילק: מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר וקשקשת ועתידה לגדל לאחר זמן וקי"ל דשרי ואמרינן בגמרא מפני מה אסרוה מפני שערבונין עולין עמה. כלומר דגים קטנים טמאים הדומים לה הלכך לא שנא טרופה

דף יד עמוד א

ולא שנא שאינה טרופה אסורה אבל טרית [אין] דג טמא דומה לה ומשום הכי כל שאינה טרופה שריא:

חלתית: מין פרי הוא ומחתכים את הקורטים בסכין ומתסר משום שמנינותא דסכינא:

ומלח סלקונתית: מפרשינן בגמרא דאסירא מפני שקרבי דגים טמאים מעורבין בה:

גמ' אי משום איערובי: שמא יערוב בו חלב טמא:

נינסי: ינסה אותו שהרי אפשר לעמוד עליו: טהור עומד. נקפה:

לכמכא: תבשיל של חלב:

ונישקול מיניה קלי ונוקים: יטול ממנו מעט ויעמיד אותו ויהא ראיה על כולו:

כיון דבטהור נמי איכא נסיובי: מי חלבא שאינו נקפה ליכא למיקם עלה דמלתא דשמא נתערב בו חלב טמא וכשמעמידין החלב טהור שבו עומד והטמא נשאר עם הנסיובי הלכך אין זה נסיון להכשיר הראשון למאכל:

השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני איטפי: כלומר דעד השתא סלקא דעתך דחלב טמא לא מיחליף בנסיובי דטהור הלכך כל היכא דבעי לגבינה שרי שכל שאינו רואה חלב טמא מתברר מתוך חלב שלקח מן העובד כוכבים כשהוא מגבנו אין בו לחוש לביני איטפי שהיאך אפשר שכל חלב טמא שבו ילך לו לביני איטפי ולא ישאר ממנו כלל לחוץ שיהא ישראל רואהו וזה ודאי אי אפשר אבל השתא דאתית להכי דאמרינן שאין אדם מכיר בין חלב טמא ונסיובי אפילו לגבינה נמי אסור לפי שכשיתברר טמא מתוך טהור יתלה אותו בנסיובי שמא תאמר אפילו היה בחלב זה שלקח תערובת חלב טמא גבינה שריא שכלה מן הטהור דטמא לא קאי ליתא דאיכא למיחש דקאי ביני איטפי והיינו דאמרינן השתא דאתית להכי:

פת פורני: הוא תנור שלנו שהוא גדול ופיו מן הצד וכל תנור שבמשנה קטן הוא מקום שפיתת שתי קדירות ופיו למעלה:

לאוסרה בשדה: ליכא למיחש לאימשוכי דאקראי בעלמא הוא וא"ת אכתי ראוי לאוסרו משום גיעולי עובדי כוכבים דסתמא דמילתא הפת בחמין לשין אותו ואיכא משום גיעול ויש לומר דנותן טעם לפגם הוא שכל הכלים שאינן בני יומן הן פגומים ולבני יומן לא חיישינן והביא ר"ת ז"ל ראיה לדבר ממאי דאמרינן לקמן [דף לח ב] בכוספן של עובדי כוכבים דאפילו הוחמו חמין ביורה גדולה שרי דנ"ט לפגם הוא אלמא דלא חיישינן לבת יומא וראיה עוד מדאמרינן בסוף מכלתין [דף עה ב] גבי הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכולן שנשתמש בהם עד שלא געל ועד שלא לבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר אלמא לבני יומן לא חיישינן וכ"ת התם בששיהן א"כ למה לי לאוקומי ההיא דתניא אסור כמ"ד נ"ט לפגם אסור ולא כהלכתא לוקמינהו תרוייהו כמ"ד נ"ט [לפגם] מותר אלא דהא דתניא אסור בשלא שיהן והא דתניא מותר בששיהן אלא לאו ש"מ דהא דתניא נמי מותר בלא שיהן דלכלים בני יומן לא חיישינן והיינו טעמא נמי דשרא רבי יהודה הנשיא שמן של עובדי כוכבים משום דסבירא ליה נ"ט לפגם מותר ולא חשו לכלים בני יומן וכ"כ רש"י ז"ל בתשובותיו דליכא בפת משום גיעולי עובדי כוכבים והביא ראיה ממה שאמרו בפסחים (דף מ א) הקמחות והבצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ועוד גרסינן התם (דף לא ב) חנות ישראל ופועלי עובדי כוכבים נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ותנן נמי התם (דף כח א) חמץ של עובדי כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וגרסינן עלה בירושלמי הדא דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובדי כוכבים מותר אפילו באכילה ומדתלו ליה במנהגא ש"מ דלית ביה משום גיעולי עובדי כוכבים ובפסחים [דף ל א] נמי אמר רבא פוקו ואייתי לנו חמירא דבני חילא וכל הני [לא] מתוקמן בשנלוש בפני ישראל ובכליו וטעמא דכלהו משום דלא חיישינן לכלים של עובדי כוכבים שיהו בני יומן ויש שדוחקים לומר דלעולם לבני יומן חיישינן אלא שאלו כולן נפגמים הן אפילו בבני יומן אבל בדברים אחרים חיישינן ואין זה מחוור שכיון שהוזכרו בגמ' הרבה פת ושמן וקפריסין וקפלטאות וחמין וכוספין ואהיני דוחק הוא לומר שכל אלו נפגמים בבני יומן ושנחוש לכל הדברים שלא הוזכרו בגמרא אלא ודאי לכלי בן יומו לא חיישינן וטעמא דמילתא משום דהוו ספיקי טובא ספק נשתמשו בו היום ספק לא נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו שמא בהיתר ואת"ל באיסור שמא אין בזה נ"ט או שמא טעם פגום הוא מעקרו וכיון דהוי ספיקי טובא שרינן ליה כדאמרינן בתרי ספיקי בכתובות בפירקא קמא (דף ט א) וא"ת והא אמרינן בפירקא קמא דחולין (דף ח ב) השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח אלמא חיישינן לבן יומו שאם לא מפני כך ה"ל נותן טעם לפגם ומותר יש מי שתירץ שכיון שסכין תשמישו תדיר חיישינן לבן יומו והרמב"ן ז"ל הקשה לזה מדאמרינן לקמן [דף לט א] גבי קורט של חלתית דאסור משום דמפסקיה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נ"ט לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה והוי ליה נ"ט לשבח אלמא בסכין נמי לא חיישינן לבן יומו דאי חיישינן בלא חורפא דחלתיתא ה"ל נותן טעם לשבח ותירץ שאפשר שהחלתית אי לאו משום חורפא דיליה נפגם אפי' בבן יומא אלא דחורפא דיליה מחליא ליה ומהדר ליה טעמיה לשבח ואינו מחוור לי שכיון שכל הדברים או רובן אינן נפגמין בכלים בני יומן וחלתית ג"כ מכללם היאך אמרינן סתם אע"ג דאמר מר נ"ט לפגם מותר עד שהוצרך לומר דחורפא דידיה מחליא ליה לפיכך נראין הדברים דסכין נמי סתמו אינו בן יומו וכי אמרינן השוחט בסכין של עובד כוכבים קולף או מדיח לדידן דקי"ל דנ"ט לפגם מותר ליתא אלא בסכין בן יומו דוקא אלא ששם בפרקא קמא דחולין נקטינן לה סתמא משום דפלוגתא היא בנ"ט לפגם אי אסור אי מותר ולפיכך לא פירשו אי בסכין בן יומו דוקא או אפי' בסכין שאינו בן יומו אלא סתמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

רבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עובד כוכבים ה"מ בשדה אבל בעיר לא: איכא מ"ד דרבי יוחנן אלישנא דר' חלבו סמיך ותרתי בעי ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ואיכא מ"ד דרבי יוחנן לא סמיך אדרבי חלבו כלל אלא כולה מילתא תליא בין שדה ועיר דבשדה שרי לעולם ובעיר אסור לעולם ויש להקל עוד ולומר דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו ונקיטינן בתרוייהו לקולא דבשדה לעולם מותר ובעיר מותר בשאין שם פלטר ישראל וכיון שהפת מדבריהם הוא ועוד שלא פשט אסורו ברוב ישראל כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא ראוי להקל בכך אבל מדברי הר"ם במז"ל בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות נראה דהני לישני פליגי כפירוש ראשון שכתבתי ופסק כלשון ראשון ופסק לקולא [במקום שאין פלטר ישראל מותר משמע אפי' בעיר] ולא הזכיר שדה כלל ותמהני היאך נתיר הפת אפילו של פלטר ואפילו בשדה דהא כל הני לישני ליתנהו אלא למה שהיו סבורין העם דרבי התיר את הפת ואנן הא מסקינן דלא היא דרבי לא אמר אלא פלטר ישראל וראיתי לרשב"א ז"ל שכתב דאין ה"נ הוא לפום גמרא דילן דפת אסור בכל ענין דרבי חלבו ורבי יוחנן אליבא דמ"ד התיר רבי הפת שקלו וטרו ולדידהו לא סבירא להו אלא שכיון שהפת לא פשט איסורו ברוב ישראל וכל ב"ד יכול להתיר את איסורו אע"פ שהוא קטן מן הראשונים בחכמה ובמנין כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא ואנו סומכין על הירושלמי דאמרינן התם דפת של עובדי כוכבים עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש וכמו שכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות ואין זה מחוור בעיני שכיון שכבר הוזכר בגמרא שלנו שהיה מי שסבור שהותר פת ואסיקנא דלא הותר אין לנו לסמוך על הירושלמי בזה דדלמא סברי לה כמ"ד הותר ומסקנא דגמרא דילן דלא הותר אלא כך ראוי לומר דלפום מסקנא דגמרא דילן נמי הותר דודאי רבי חלבו ור' יוחנן לא שקלו

דף יד עמוד ב

וטרו אטעותא דטעו כל העולם דאמרי דהותר אם איתא דקושטא דמלתא דלא הותר כלל שהיאך ראוי לחלק בין עיר לשדה ומקום שיש בו פלטר ישראל לאין בו אם איתא שכל מי שאומר שהותר אינו אלא טועה אלא ודאי אמוראי נינהו דרב יוסף ס"ל דרבי לא התיר בפת כלל אלא שהעולם טעו בכך ואיכא מאן דפליג עליה ואמר דרבי התיר את הפת ורבי חלבו ורבי יוחנן שקלו וטרו אליבא דמ"ד הכי והיינו דאמרינן אפילו למ"ד מכלל דאיכא מ"ד וכיון דשקלו וטרו אליביה נקיטינן כותיה והירושלמי מוכיח כן דאיכא מ"ד הותר ולפיכך כתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות אבל לא שיהא סבור שיהא חלוק על גמרא שלנו וכי א"ל רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה בסמוך [דף לז א] בימינו תתיר [את הפת תתיר] לגמרי קא"ל ואפי' מבעל הבית ודאמרינן פת לא התירוה בב"ד היינו לומר שלא הושיב רבי ב"ד על כך אלא באקראי בעלמא גלה דעתו שאין ראוי לאסור את הפת ומאותו ענין ואילך הותר. כך נ"ל: ולענין מי שיש לו פת בסלו ולוקח מפלטר עובד כוכבים מפני חשיבותו של פת כמו שנוהגין עכשיו הרשב"א ז"ל התירו בשם רבו הרב ר' יונה דכיון שהותר פת של פלטר לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל. שכיון שדעתו של אדם נוחה יותר בפת של פלטר מפני חשיבותו הרי זה כפת דחוקה לו וכן הדין היכא שיש פלטר ישראל אלא שהפת של פלטר עובד כוכבים נאה הימנו ולענין פת של פלטר שהוא ביד בעה"ב אם מותר ללוקחו מבעה"ב אם לאו נראה מדברי הראב"ד ז"ל דשרי וראיה מדאמרינן בפרק השוכר (דף סה ב) ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא למטחנה ולאפוייה ולזבונה לעובד כוכבים שלא בפני ישראל הא בפני ישראל אסור לפי שישראל זה שראה שמישראל היה אף הוא יקחנו מן העובד כוכבים אלמא בתר תחלתו אזלינן ואף בפת של פלטר שבא ליד בעה"ב עובד כוכבים ה"ה והוא הטעם דבתר תחלתו אזלינן ומינה לפת בעה"ב שבא לידו של פלטר שאסור ללוקחו מן הפלטר וכן הסכים הרשב"א ז"ל אע"פ שראיתי חלוקים עליו זה נ"ל עיקר ונמצא בתשובת הגאונים ז"ל שמותר לאכול פת של עובד כוכבים בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הלכך מותר:

איבו מנפית: נושך:

אבי מיצרי: בשדות:

לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי: מהא שמעינן שאיסורו של פת כיון שלא פשט איסורו ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כמו שיתבאר אין מלקין ולא משמתין לעובר עליו אלא שמוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בב"ה והיינו דאמרי' לא תשתעי מיניה דאיבו כלומר לא תאמרו דבר שמועה משמו וכן נמצא בתשו' הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של עובדי כוכבים אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בב"ה:

פת מהלכות של עמעום הוא: שלא נמנו עליה להתירה אלא שיצא הדבר בהיתר וכמו שכתבתי למעלה:

רבי יהודה הנשיא ובית דינו אמורא היה בן בנו של רבינו הקדוש ואע"פ שהוא מי"ח דבר לא פשט איסורו ברוב ישראל שאילו פשט לא היה שום ב"ד יכול להתירו אפילו גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין דהא אמרינן בגמרא [דף לו א] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כשהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין חוץ מי"ח דבר שאפי' יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו וא"ר שמעיה מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל בר משמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל ואמר רב שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן ישבו ובדקו על השמן וכו': וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כלומר נהי דלא פשט איסורו אפ"ה גדול הימנו בחכמה ובמנין בעינן ומהדרינן דאין גוזרין גזרה על הצבור וכו' ומהא שמעינן ששלשה דינין הן. פשט איסורו ברוב ישראל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו ואפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו טעמן של י"ח דבר שאין שומעין להתירן אפילו מאליהו ובית דינו. לא פשט איסורו ברוב ישראל אבל מכ"מ היא גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה זה היא ששנינו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין הא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין מיהא מתיר. לא פשט איסורו ברוב ישראל מפני שהיא גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה אפילו קטן מתירה והיינו דאמרי' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א ברבי צדוק וכו'. והכי פירושו כי לא פשט איסורו של שמן בכל ישראל מאי הוי מכ"מ גדול בחכמה ובמנין בעינן והיינו מתניתין וכדכתיבנא להכי אמרינן דסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כלומר כי בעינן גדול ה"מ בגזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה אפילו קטן מתירה ומכ"מ צריכה היתר דהא פת גזרה היא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד [בה וצריכה היתר] מדאמרי' בגמ' [דף לז א] מסתמיך ואזיל רבי יהודה [נשיאה] אכתפא דרבי שמלאי שמעיה אמר לרבי שמלאי לא היית עמנו אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר את הפת א"ל א"כ קרו לן בי דינא שריא אלמא צריכה היתר ושמעינן מהא שגזרת הפת לא פשטה ברוב ישראל שגזרה היא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכדאיתמר בשמן שאם לא כן היאך יהא רשאי רבי יהודה הנשיא להתירו אי לאו דקרו ליה בי דינא שריא והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא ודאי גזרה היא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה דומיא דשמן ומשום הכי היה יכול כל ב"ד להתירה ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל שאפילו בזמן הזה אם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אע"פ שהן קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין שהרי רבי יהודה הנשיא קטן מהם היה כדאמרי' בגמרא ואי לאו משום דלא ליקרו ליה בי דינא שריא הוה שרי נמי הא:

והשלקות וכו' גרסי' עלה בגמרא [דף לז ב]

שלקות מנא לן אמר ר' חייא בר אבא דא"ק אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף וכו' מה מים שלא נשתנו אף אוכל נמי שלא נשתנה אלא מעתה חטים ועשאן קליות ה"נ דאסורין והא תניא חטים והקליות שלהן מותרין אלא דומיא דמים מה מים שלא נשתנו מברייתן אף כל שלא נשתנו מברייתן אלא מעתה חטים וטחנן ועשאן קמח ה"נ דאסור והא תניא הקמחין והסלתות של עובדי כוכבים מותרין אלא דומיא דמים מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל נמי שלא נשתנה מברייתו ע"י האור מידי אור כתיב [דף לח א] אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כלומר מדרבנן משום חתנות כמו שכתב ר"ת ז"ל במשנתנו או כדי שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא כמ"ש רש"י כאן ונ"ל דמ"מ כיון דאסמכוה בעלמא אקרא דומיא דקרא בעינן וכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור כגון קליות אפילו הוא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים וכי אמרינן אלא מדרבנן לא עקרי לגמרי מאי דאמרינן עד השתא דמה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף אוכל וכו' אלא דלאו דרשא ממש היא אלא אסמכתא בעלמא ומיהו נקיטינן לה כדאמרי' עד השתא באסמכתא וזהו היתרן של קליות מפני שהן לא נשתנו מברייתן [ולא] מפני שיהו נאכלין כמות שהן חיין ומדברי רש"י ז"ל למדתיה שכתב לקמן [דף לח ב] בברייתא דהכמון והקליות דחמין מותרין מפני שלא נשתנו מברייתן ע"י האור וקליות נמי לא נשתנו עד כאן אלמא היתרא דלא נשתנה מברייתו אמסקנא נמי קאי אף דברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן שכתב חמין וקליות של עובד כוכבים וסלתות וקמחין שלהן כולן מותרין ואם לאו שהוא ז"ל סובר כן לא היה צריך לכתוב זה כיון שהוא כותב לישני דסוראי ופומבדיתאי כדאיתא בסמוך ומדנקיט להו בהדי סלתות וקמחין נראה שהוא סובר דהיתרן של קליות מפני שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק שבעה עשר מהלכות מאכלות אסורות וכן קליות של עובדי כוכבים מותרין דלא גזרו עליהן שאין אדם מזמן את חברו על קליות:

כל הנאכל כמות שהוא חי וכו'

דף טו עמוד א

דגים קטנים אדרי ודייסא. אין נאכלין חיים ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בשולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו אדרי בולט"ט בלע"ז:

ודגים קטנים מלוחים: ונאכלין כמות שהן חיין מחמת מלחן:

כסא דהרסנא: טגנו במורייס שומן דגים על הקמח:

מהו דתימא הרסנא עיקר: הרסנא מורייס ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי:

קמ"ל קמחא עיקר: ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים דקמח אינו נאכל כמות שהוא חי: ולענין הלכה פסק ר"ת ז"ל כלישנא דפומבדיתא דכל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים משום דרבי יוחנן קאי כי האי לישנא לקמן בפרק ר' ישמעאל (דף נט א) בגמרא גבי תורמסא וכן בפ' החולץ ביבמות (דף מו א) וכיון דר' יוחנן סבר לה הכי א"נ רב כלישנא דסוראי סבירא ליה קי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והא דאמר רב [אסי] דנים קטנים מלוחין אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים לא תידוק מינה הא שאין מלוחין יש בהם אע"פ שאין עולין על שולחן מלכים דאפשר דמלוחין מחמת מלחן עולין על שולחן מלכים ומש"ה איצטריך ליה ועוד דאפי' דייקת מינה הכי איהו משמיה דרב קאמר וס"ל כלישנא דסורא ומיהו אנן כרבי יוחנן קי"ל וכלישנא דפומבדיתא הלכך כל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בשולי עובדי כוכבים ואפי' עולה על שולחן מלכים אם נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים והכי רהטא סוגיין דכולי פירקין ולקמן [דף לט ב] גבי דבש אמרינן למאי ניחוש ליה אי משום בשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי הוא דפומבדיתאי לאוסופי אלישנא דסוראי קא אתי ולומר שאפילו אינו נאכל כמות שהוא חי כל שאינו עולה על שולחן מלכים מותר תדע דאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו' ואם איתא דפומבדיתאי לא מודו בלישנא דסוראי לימא נמי איכא בינייהו איפכא דברים שהן עולין על שולחן מלכים ונאכלין כמו שהן חיין דללישנא דסוראי שרו ולפומבדיתאי אסור אלא ש"מ דפומבדיתאי מודו ללישנא דסוראי ואוסופי הוא דקא מוספי עלייהו וכן דעת ר"ח ז"ל וכ"כ הר"ם במז"ל בפ' י"ז מהל' מאכלות אסורות אבל הרמב"ן ז"ל פסק כלישנא דסוראי דכל שאינו נאכל כמות שהוא חי אע"פ שאינו עולה על שולחן מלכים יש בו משום בשולי עובדי כוכבים והביא ראיה מאהיני שליקי דלקמן [דף לח ב] דס"ל לרב ז"ל שאין עולין על שולחן מלכים ואפ"ה מרירי ומציעאי אסירי ואין זו ראיה דמאן לימא לן דהנהו אהיני שליקי דידהו לא היו עולין על שולחן מלכים דאפילו מרירי נמי אפשר שהן מתמתקין בשליקתן. ונמצא פסקן של דברים דכל שיש בו אחת מג' מדות הללו שהוא נאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שולחן מלכים או שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אין בו משום בישולי עובדי כוכבים אלא שלא ראיתי לראשונים מפורש דכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור יהא מותר והרב אלפסי ז"ל כותב לישני דסוראי ודפומבדיתאי ואינו מכריע בהם כלום ומדאמרינן קמ"ל קימחא עיקר למדו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהיינו ככרות של פלטר עובד כוכבים שטחין אותם בביצים מותרות כל שאין לחוש לטמאים שאע"פ שיש בביצים משום בשולי עובדי כוכבים כדלקמן [דף לח ב] קימחא עיקר ולענין כלי שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דבר שיש בו משום בישולי עובדי כוכבים כתב הרשב"א ז"ל דצריכים הכשר שאע"פ שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזרת בנותיהן ובבליעת הכלי לא שייך חתנות אפ"ה כיון שכשהוא בעינו נאסר משום חתנות אף פליטת בליעתו כמוהו וכן נראה מדברי בעל התרומות ז"ל שכתב דאותן פלאדיש של דגים שאפה עובד כוכבים כיון שהדגים אסורין משום בישולי עובדי כוכבים כמו כן העסה שבחוץ אסורה דאע"פ דפת התירו וגם השמנונית הבלוע בה אינו בעין מכ"מ קודם שנבלע בעסה היה אסור ונמצאת העסה בלועה מאיסור דרבנן ע"כ:

כל החגבים שבאגם: שנחרכו ונתבשלו מחמת האור:

אסורין: אע"פ שחגבים אין טעונים שחיטה:

אפילו מריש אוניה: שהאוזן רכה ונצלית בחרכיותה אפ"ה שריא הואיל ועובד כוכבים לא לבשל נתכוון:

דשדא סיכתא: קיוול"א בלעז ומיבשה בתנור והרי"ף ז"ל פרשה בענין אחר בפרק כלל גדול:

וקבר ביה ישראל קרא מעיקרא: שהטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור והסיקו העובד כוכבים ונתבשל הדלעת:

שפיר דמי: הואיל ועובד כוכבים לא לבשל נתכוון ואמרינן בגמרא פשיטא מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין כלומר לבשלא להאי סיכתא והרי לשום בשול הסיקו קמ"ל דלשרורי מנא קא מכוין כלומר להקשות את היתד ואין דעתו לבשולי וא"ת הא דאמרינן בפרק כלל גדול (דף עד ב) האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל [פשיטא] מהו דתימא לשדורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפה רפי והדר קמטי י"ל דאיהו ודאי לשרורי קא מכווין ומש"ה שרי הכא ואפ"ה גבי שבת חייב דכיון דאי אפשר אא"כ רפי מעיקרא אע"פ שאינו מתכוין לבשול חייב דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ודאמרינן ואתא ישראל וקבר ביה קרא מעיקרא משמע דבכי הא צריכא למימר דאילו לבתר שהסיק העובד כוכבים פשיטא דשרי זה נראה לפי הגירסא הכתובה בגמרא אבל הרב אלפסי ז"ל הוסיף אבל לבסוף אסור ולפי זה משמע דמעיקרא דאכוין עובד כוכבים לשרורי סיכתא ובתר הכי [דמכוין] לבשולי [אסור] ואינו מחוור:

גרסינן בגמרא [דף לח א] אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שהניח בשר ע"ג גחלים ובא עובד כוכבים והפך בו מותר ה"ד אילימא דכי לא מהפך ביה נמי בשיל מאי קא עביד: כלומר ופשיטא דשרי: אלא דכי לא מהפך ביה לא מטי [וכי מהפך ביה מטי] אמאי מותר:

לא צריכא דכי לא מהפך ביה מטי בתרתי שעי וכי מהפך ביה מטי בחדא שעתא מהו דתימא קרובי בישולא מילתא הוא קמ"ל דלאו מילתא היא איני והא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כל שישנו כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים התם כגון דאותביה בסלתא ושקליה עובד כוכבים ואותביה בנורא: כלומר דהתם בלא מעשה העובד כוכבים לא מטיא אבל הכא דמנחא אגומרי בלא הפוך עובד כוכבים הוה בשיל לזמן מרובה ואמרינן עלה תניא נמי הכי מניח ישראל בשר על גבי וכו' כמו שכתוב בהלכות: שפיתת קדרה קרי כשנותנין אותה על האור:

ומגיסה: מהפכת בכף:

גמרו ביד עובד כוכבים מותר גמרו ביד ישראל לא כ"ש וא"ת מאי ק"ו אדרבה גמרו ביד עובד כוכבים דין הוא שיהא מותר דהא אסיקנא לעיל בסמוך דקרובי בשולא לאו מילתא היא ומשום האי טעמא גופיה ראוי לאסור כל שגמרו ביד ישראל י"ל דכי אמרינן לעיל דקרובי בשולא לאו מילתא משום קולא דבישולי עובד כוכבים אמרינן הכי דבמילי אחרינא ודאי מילתא היא וכדאמרינן בפרק ידיעות הטומאה (דף יז ב) דקרובי עבודה עבודה היא ומש"ה דיינינן ק"ו דהשתא גמרו ביד עובד כוכבים דשייך למגזר ביה טפי משום חתנות לפי שהוא נהנה מיד של עובד כוכבים ואפ"ה שרינן ליה משום קולא דבישולי

דף טו עמוד ב

עובד כוכבים כ"ש גמרו ע"י ישראל:

ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים: כתב רבינו חננאל ז"ל דסוגיא דשמעתא דכל שהניח עובד כוכבים ונתבשל על ידו עד כדי מאכל בן דרוסאי מקרי תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים ואסור ואע"פ שנגמר בשולו ע"י ישראל ואע"פ שיש חולקין עליו ואומר דכל שבא לידי ישראל בענין שאינו ראוי לרוב בני אדם ונגמר בשולו ע"י ישראל מותר דברי רבינו חננאל ז"ל עיקר:

פת שלש מלאכות יש בה:

דשגר עובד כוכבים: הסיק התנור:

א"נ שגר ישראל ואפה עובד כוכבים שרי: מיהו דוקא בפת לפי ששגירת התנור היא מלאכה מיוחדת בו אבל בשאר תבשילין לא והכי מוכחא כולה שמעתין דאמרינן שופתת אשה קדרה ואמרינן הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ומשמע דהדלקת האש בלחוד לא מהני וכן כתבו הראשונים ז"ל ואין בדבר ספק כלל וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי דהא דאמר ר' יוחנן דוקא בפת שלנו אבל בפת שלהם אינה ניתרת במלאכות הללו:

ואתא ישראל וחתה חתויי שפיר דמי: פירש רש"י ז"ל שבחתיית הגחלים מתחמם האש ויצא חומן של גחלים נראה מדבריו דבעינן קרובי בשולא ע"י ישראל אבל כגון אלו שנוהגין שישראל זורק עץ לתוך התנור כתב הרמב"ן ז"ל דלא מהני והביא ראיה מדאמרינן לעיל [דף לח א] בסמוך היכי דמי אילימא דכי לא מהפך ביה הוה בשיל מאי עביד ואלא דכי לא מהפך ביה לא בשיל אמאי מותר אלמא כל היכא דלא מנכר בישוליה לאו כלום הוא דבעינן או קרובי בישולא או בישולא ומ"מ הורה הרב ז"ל דאי מייתי ישראל גחלים ומשים בתוך התנור או בתוך הפורני ומהן מדליקין את האש דאפשר שהוא מותר דישראל שגריה לההוא תנורא כיון שהוא הביא שם עיקר האש:

ואף היתר זה אינו ברור בעיני שאם באנו לדמותה לההיא דלעיל אף בענין זה אסור דה"ל כי ההיא דאמרינן לעיל ואלא דכי לא מהפך ביה לא מטי אמאי מותר דה"נ במעשיו של ישראל לא היה תנור זה ראוי לאפות בו את הפת וכיון שע"י תוספתו של עובד כוכבים נראה לכך ה"ל כאילו שגריה עובד כוכבים לההוא תנורא ולא עוד אלא שקרוב אני לומר דהשלכת עץ לתנור הראוי לאפות מהני טפי מהיכא שישראל הביא עיקר האש ואינו ראוי לאפות דבעץ איכא קרובי בשולא מיהת וכ"ת כש"כ דבמביא עיקר האש איכא קרובי בשולא ליתא משום דמשמע דקרובי בשולא [לא] מהני אלא היכא שיש שם אש הראוי לבשל דאי לא תימא הכי היכי אמרינן לעיל ואלא דכי לא מהפך ביה לא מטי אמאי מותר דהא ודאי א"א דלא ליהוי קרובי בשולא בהנחת ישראל אלא ודאי כיון דכשעשה ישראל מעשה שלו [לא] היה ראוי להתבשל אין בקרוב בשול של ישראל כלום ולפיכך המשים מעט גחלים בתנור לא עשה ולא כלום אבל המשליך עץ בתנור שהוא ראוי לאפות קרובי בשולא איכא דא"א בלאו הכי ואע"פ שאין זמן הקרוב נכר משמע דמהני דהא פסק ר' יוחנן ואמר דכי ישראל מחתה בגחלים שרי ואע"פ שאפשר שלא יהא נכר זמן קרוב האפייה בכך והרמב"ן ז"ל כתב שהרב אלפסי ז"ל גורס וישראל מהדר הדרויי כלומר שישראל מהפך בפת דלמטי ליה בשולא מכל צדדיו דהיינו אפייה גמורה הנכרת בפת אבל לא מצאתי גירסא זו בהלכות וכן דעת הר"ם במז"ל להתיר בעץ בפרק י"ז מהל' מאכלות אסורות:

דג מליח: פירש רש"י ז"ל דבדג שמלחו עובד כוכבים פליגי דחזקיה סבר שאינו נאסר מחמת שנמלח ביד עובד כוכבים דאין זה בשול ורבי יוחנן אסר דמליחתו זהו בשולו וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות ואינו נראה דא"כ לרבי יוחנן דאמר דמליחתו זהו בשולו תיקשי ליה מתני' דתנן בפירקין דכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ מותרין ואמאי נימא כבוש הרי הוא כמבושל אלא ש"מ שלא גזרו משום בשולי עובדי כוכבים אלא על תולדות האור וא"כ תיקשי לרבי יוחנן לפיכך נראין הדברים דהכא בדג גדול מליח שצלאו עובד כוכבים פליגי דחזקיה שרי כיון דנאכל ע"י הדחק כמות שהוא מלוח ורבי יוחנן אסר דקסבר אכילה ע"י הדחק בכי הא לא שמה אכילה וסבר ליה נמי דעולה הוא על שולחן מלכים [וכן כתב במרדכי גם בשם רבינו שמעיה ע"ש]. ואפשר לתרץ לפי פירושו של רש"י שהכבשין ששנינו במשנתנו דוקא בשאינן עולין על שולחן מלכים ולפיכך שרו אפילו לרבי יוחנן דסבר שאפילו על המתבשלין שלא ע"י האור ותולדותיו גזרו רבנן וכיון דקי"ל כחזקיה שמעינן מינה לפי פירושו ז"ל שאין במליח משום בשולי עובדי כוכבים ובירושלמי פרק הנודר מן המבושל אמרו שאין במעושן משום בישולי עובדי כוכבים וכתבו הר"ם במז"ל בפרק הנזכר:

ביצה צלויה: שצלאה עובד כוכבים:

חזקיה ובר קפרא שרו: הואיל ובלוע אוכל דידה ולא נגע עובד כוכבים באוכלא (ולא כתב כרבי יוחנן) אבל בדג מליח הלכה כחזקיה יש חולקין בזה ופוסקין כרבי יוחנן אף בדג מליח משום דהא דרב [אסי] דאמר דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בשולי עובד כוכבים כוותיה שייכא וכן דעת הרב רבי יונה וזה על דרך מי שמפרש דג מליח שצלאו עובד כוכבים קאמר:

קפריסין: הן ממין צלף ושומר לפרי הן ודרך לאכלן חיין ויש ששולקין אותן ואם בשלן עובד כוכבים מותרין:

קפלוטות: כרתי נאכלות כמו שהן חיין:

והמטליא: בגמרא מפרש היכי עבדי לה:

והחמין: מים חמין דהא אין משתנים מברייתן ע"י האור וקליות נמי לא נשתנו:

וה"מ קפריסין וקפלטאות הבאות מן האוצר: דבלאו הכי איכא למיחש בהו לזלוף יין נסך:

וכספן: פסולת של תמרים שעושין מהן שכר וחולטין אותו בחמין ואוכלין אותו:

בין ביורה גדולה: אע"פ שאפשר שבשלו דבר איסור בתוכה:

נותן טעם לפגם: פלוגתייהו בפרק בתרא (דף סז ב) וכל גיעולי עובד כוכבים נותנין טעם לפגם שהרי נתבשל שם האיסור מאתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדרה בת יומא דנותן טעם לשבח ואסור וסתם כליהם של עובדי כוכבים אינן בני יומן:

אי משום ערובי: שמא נתערב בו יין:

מסרי: מסריח:

אהיני: תמרים:

מרים: אין נאכלין חיין ובשולם ממתקן:

מציעי: נאכלין חיין ע"י הדחק:

שתיתא: תבשיל העשוי מקמח של קליות שיבשן בתנור ויש שעושין אותו מקמח של עדשים ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ ואפילו במיא אסור משום דמיחלף בטלופחי דחלא אבל בחיטי או בשערי אין דרך לתת חומץ:

מאי שנא ממורייס: דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע:

התם חמרא לעבורי זוהמא: דדגים והוי כמאן דאזיל לאבוד:

והלכתא כותיה: מיהו לדידן דקי"ל דבסתם יינן אפילו יין ביין ימכר כולו לעובד כוכבים

דף טז עמוד א

חוץ מדמי יין נסך כדאיתא לקמן בפ' השוכר (דף עד א) ה"נ ימכרו הכבשים חוץ מדמי שבח היין והקשה הראב"ד ז"ל כיון שבידוע אסור מספיקא נמי יהא אסור בהנאה ואפילו לרבנן כיון שדרכן לתת בהן יין כדאסר ר"מ גבינת בית אונייקי בהנאה וכדתנן [דף כט ב] א"כ [למה לא] אסרוה בהנאה ותירץ ז"ל דהתם שאני דכיון דכ"ע מעמידין בקיבה חיישינן לקיבת עבודת כוכבים ולר"מ חיישינן אפילו למיעוטא אבל הכא כיון דלא ידיע אי רמא ביה חמרא אי לא מספיקא לא מחמרינן ביה כולי האי לאסריה בהנאה ותנן נמי [טהרות פ"ד משנה ו] גבי טומאה כי האי גוונא היו שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברה"י וכו' היה רוק אחד ונגעו והסיטו ברה"ר שורף עליו וא"צ לומר ברה"י ש"מ דאע"ג דב' רוקין חדא ספקא וברוק אחד חדא ספקא כיון דהכא שמא לא נגע בטמא והכא ודאי נגע ביה זה טמא וזה תולין וה"נ קיבה שהעמידו בה גבינה זו לרוק אחד ספק טמא ספק טהור דמיא דאף היא ספק של עבודת כוכבים ספק של נבלה גרידא ואין כאן קיבה שהוחזקה בהיתר הנאה כרוק טהור כי היכי דנדמיה לב' רוקין ויש שתרצו דכי אמרינן בגבינה מפני מה לא אסרוה בהנאה היינו טעמא משום דכיון דאוקומי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי הלכך כל שודאו אסור בהנאה ספיקו נמי אסור אבל בכבשין דליתיה לאיסורא בעיניה אע"ג דודאו אסור בהנאה דיינו לגזור איסור אכילה בספקו:

מאי חילק אמר רב חנן בר אבא אמר רב סולתנית מפני שערבונה עולין עמה: דגים קטנים טמאים מתערבין עמה: אין לו עכשיו קשקשים:

אפונס ואטונס: לשון פרסי הם:

טמא טהור: טמא ביבשה טהור בים: צמחי. קשקשים דקים:

מחליא ליה: ממתקו:

חצר שמוכרין בה תכלת: ודרך הרמאין למכור קלא אילן לשם תכלת: וגרסינן בגמרא אשת עם הארץ שנשאת לחבר וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר צריכין לקבל דברי חברות אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ כולן אין צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה:

חבי"ת אסור בחותם אחד חמפ"ג מותר בחותם אחד: טעם מפורש בירושלמי דגרסינן התם טעמיה דרב כל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד. חבי"ת איסורו מגופו וחמפ"ג אסור משום תערובת חוץ מפת שאיסורו מגופו שהרי הפת עצמו גופיה אסור וכ"ת אם כן פת ליבעי שתי חותמות י"ל דכל שאיסורו מדבריהם אע"פ שאיסורו מגופו מותר בחותם א' וראיה לדבר מדאמרינן לעיל [דף כט ב] חומץ שלנו ביד עובד כוכבים אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסך אי משום חלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ופת נמי אסורה מדבריהם ומש"ה סגי ליה בחותם אחד ויין אע"פ שהוא מדבריהם בעי שתי חותמות דמשום חיבת נסך טרח ומזייף:

אין לוקחין בסוריא ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה: מוחזק בכשרות לפי שהחנונים שבסוריא היו חשודים ליקח דברים הללו מן העובדי כוכבים ומזבנו להו לישראל ולא קפדי על לפני עור לא תתן מכשול ומיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך אם נתארח עמו מותר לאכול וכן אם שגר לו במתנה:

מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה: החשובין שברומי לפי שהיו מערבים בה שומן דגים טמאים והיה מעביר קצת כח המלח:

מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו: בגמרא מפרש לה:

והדבש: בגמרא מפרש לה דליכא למיחש ליה:

והדברבניות: אשכולות של ענבים:

אע"פ שמנטפות: יין אין חוששין שמא שראום ביין נסך ויין היוצא מהן נמי אין תורת יין עליו לאסור במגע עובד כוכבים:

ואין בהם הכשר משקה: דאע"ג דהבוצר לגת הוכשר הכא כיון דלאכילה בעי להו לא ניחא ליה במשקה היוצא מהן:

והכבשים שאין דרכן לתת בהם יין וחומץ: ולא גזרינן אטו דרכן:

וטרית: פירש רש"י ז"ל מין דגים מלוחין שאינן טרופות שחתיכותיו נכרות וא"ת ואע"פ שחתיכות נכרות אמאי לא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאין דליכא למימר דטמאין בטהורין לפגם הוא דהא אמרינן בפרק כל הבשר (דף קיג א) דטמא מליח וטהור תפל אסור ומסיקנא דאף שניהם מלוחין אסורין ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזקינן היכא דשכיח כי הא ודאי חיישינן י"ל דכיון דפליטת דגים אינה אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צט ב) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא והכא ספיקא הוי אזלינן ביה לקולא וכן כתוב בספר העטור דדגים מלוחין של עובדי כוכבים מותרין

דף טז עמוד ב

אלא שכתב שנהגו בהן איסור ובכל מקומות הללו נהגו בהם היתר:

ציר שיש בו דגה: מפרש בגמרא:

ועלה של חלתית: מפרש בגמרא דלא נצרכה אלא לקורטין שבו כלומר הנדבקין בעלין וקמ"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן האילן בסכינא דארמאי ונתנום בעלין משום דאם איתא דהכי הוה משרק הוו שרקי. כלומר נופלין היו מן העלין:

וזיתי גלוסקא המגולגלין: שנתחממו ונרפו מחמת שמנן ונעשו רפין כמו ביצה מגולגלת וקמ"ל דלא חיישינן שמא נתן לתוכן יין:

רבי יוסי אומר השלחין אסורין: מפרשינן בגמרא שאוחזן בידו וגרעינתו נשמטת והיינו לשון שלחין שמשתלחין הגרעינין מעצמן וכיון דרפו כולי האי בידוע שנתן לתוכן יין:

מן הסלולה: כשנותן אותן בסל למוכרן בשוק לאלתר אסורין לפי שאז (אין) מזלף עליהן יין אבל מן ההפתק דהיינו מקום כינוסן מותר לפי שאין נותן בהם יין דמקלקל להו:

וכן בתרומה: מפרשינן בגמרא וכן לכהן החשוד למכור תרומה בשם חולין כלומר מפני שהתרומה אין דמיה יקרין שאינה ראוי' אלא לכהנים ולפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר ומן הספינה מותר משום דאירתותי מירתת סבר שמעי ליה רבנן ומפסידו לי כלומר שיפקירו את האוצר:

גמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים: ואע"פ שאינו רואהו:

דאי משום איערובי: דבר טמא:

מיסרח סרי: הלכך לא מערבי ואחרים פירשו אי משום איערובי שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש ליכא למיחש בהכי לפי שהמתערב בו עד שלא נמוח מסריח ומותר וכדאמרי' בתמורה בפרק כל האסורין (דף לא א) אפרוח ביצה טריפה מותר דאימת קא גדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא:

כל שראשה ושדרה ניכר: פירש רש"י ז"ל שהדגים נכרין בראש ושדרה שהטהורין ראשן עגול ושל טמאין חד וטהורין יש להן חוט השדרה וטמאין אין להם:

כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בו: פירש רש"י כלבית דג טמא הוא וגדל מאליו בציר של דגים טהורין. ואם יש ציר של דג טמא עמו לא תגדל בו כלבית והיא עצמה טמאה וכן משמע בפ' גיד הנשה (דף צז א) דכלבית דג טמא הוא דאמרי' התם [ע"ש] כלבית באלפס הוא ושיעורה בששים אבל ר"ח ז"ל כתב שהוא דג טהור שכיון שיש בציר דג קטן אחד טהור אף כל הציר אנו מחזיקין בטהור ולפי זה כלבית פירושו דג קטן בין טמא בין טהור והאי דפרק גיד הנשה טמא והאי דשמעתין טהור. וא"ת הא בטרית בעי' שיהא ראש ושדרה נכרת לכל אחד ואחד אלמא אין סומכין בחתיכה על סימני חברתה ואפילו לטבל בצירן כמו שנכתוב לפנינו בס"ד וה"נ לא נסמוך על הציר אע"פ שיש בתוכו דג טהור י"ל דקל הוא שהקלו חכמים בציר לפי שאיסורו אינו אלא מדבריהם כדאיתא בפרק גיד הנשה (שם) דהא דתניא (חולין דף קיב ב) אלה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם אסמכתא בעלמא הוא ולפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד אבל טרית כיון דלאכילת גופה צריך הכרת ראש ושדרה לכל אחד ואחד אפילו על צירן גזרו משום גופן שכיון שגופן מעורב בצירן אי שרי צירן אכלי נמי גופן אבל ציר זה שאין בו דג טמא כלל מותר בסימן אחד דהיינו כלבית שבו:

השתא אחת אמרת שרי תרי מיבעיא לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות: פירש רש"י ז"ל חבית פתוחה לא סגי ליה בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל בה וצריך לומר לפי פירושו שכלבית טמאה זו חיה היא זמן מועט בציר דגים טמאים דאי לא היכי חיישינן דלמא מעלמא נפל ומיהו אינה חיה שם הרבה שא"כ אף בסתומות ניחוש שאין לך סתומה שלא היתה מתחלתה פתוחה ומדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות נראה דהכי פירושו דבפתוחות סגי להתיר כל החביות בכלבית א' שנמצאת בחבית אחת דכמאן דמערבן בהדי הדדי דמיין אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצאו שם שתי חביות כל אחת בכלבית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות. ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמ' [דף מ א] עובד כוכבים שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כלבית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמערבא בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא בשלא נמצאת כלבית אלא באחת מהן שאילו נמצאו בשתים היו כלן מותרות ונראה שעל פירוש זה סמך הרב אלפס ז"ל שהשמיטה לו מן ההלכות:

איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר: דס"ל לרב הונא דאיכא בדגים טמאים שראשן עגול או שיש להן חוט השדרה אבל אין בהן שיהא לו שני סימנין הללו ורב נחמן אמר או ראש או שדרה ס"ל שאין בטמאין לא ראש עגול ולא חוט השדרה ולפ"ז הא דאמרינן לעיל בגמרא [דף לט א] אילימא משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה לא מצי קאי דאלמא ליכא דג טמא דאית ליה חוט השדרה כרב נחמן אתיא דאילו לרב הונא איכא טמאין דאית להו שדרה ומש"ה בעי הכרת ראש בהדה והרמב"ן ז"ל פירש דרב הונא נמי מודה דדגים טהורין נכרין בראש או בשדרה אלא הכא בדגים חתוכים כל אחד ואחד לשנים ובאין ראש בפני עצמו וגוף בפני עצמו רב נחמן סבר אם ראש קיים וניכר שהוא טהור אוכלין את הגוף דמיניה הוא ואע"פ שהוא טרוף ואינו ניכר ורב הונא סבר דבעינן סימן בכל חתיכה וחתיכה אא"כ הן חתיכות [שוות ומתאימות] והקשה ז"ל א"כ דדגים נכרים בראש ושדרה לעיל [דף לט א] בגמרא דמייתינן מעובדא דמייתי דגים קמי רבנן והוו חיישי' להו לטמאים ובתר הכי בבדיקה יתירה אשכחו להו קלפי למה להו כולי האי לבדקינהו בראש ושדרה ואפשר דאיכא טהורין דדמי לטמאים בראש ושדרה אבל אין לך דג טמא שיהא לו ראש ושדרה כשל טהור כל זה לפי שטת רש"י ז"ל ונמצינו למדין דראש ושדרה סימני דגים טהורין הן אבל הראב"ד ז"ל פירש שזו שאמרו שיהא ראש ושדרה ניכר בטביעת עינא קאמר ויהא ניכר שהוא דג פלוני טהור ואין פירושו מתיישב בהלכה כלל דבגמרא [דף מ א] מותיב רב עוקבא בר חמא לרב הונא ולרב נחמן מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת כלו' דמשמע דלית להו סימני טהרה אחריני ולפי' הראב"ד ז"ל מאי קושיא ולפיכך נראה עיקר כפירושו של רש"י ז"ל אלא שכתב הרמב"ן ז"ל דצריכה רבה מפני שלא מצינו בחבור הגאונים ז"ל שיהיה סימן לדגים בראש ושדרה:

אמר רב פפא הלכתא וכו': לעיל מינה גרסי' בגמרא אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחד ואחד. אמר ר' זירא מריש הוה מטבלינא בצירן כיון דשמעיתא להא דאמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אפילו בצירן נמי לא מטבלינא. ובתר הכי גרסי' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחד ואחד ומשמע דאפילו לטבל בצירן אמרי' הכי דעלה קאי וזה דעת הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות. מיהו בתר הכי גרסי' בגמרא [שם דף מ א] ההיא ארבא דצחניתא דאתאי לסורא נפק רב הונא בר חיננא חזא ביה קלפי כלומר במקצתה ושריא א"ל רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא בדוכתא דשכיחי קילפי כלומר שמא דגים טמאים

דף יז עמוד א

נתערבו עמה נפקי שיפורי דרבא ואסרי נפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרו אמר ר' ירמיה לדידי אמר לי רב פפי כי שרא רב הונא בצירן אבל בגופן לא שרא אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפא כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן ואנא לא מיסר אסרנא ולא משרא שרינא לא מיסר אסרנא דאמר לי רב פפא ולא משרא שרינא דהא אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל או"א. זו היא סוגית הגמרא. ומעתה פשטא דמלתא דרב אשי שרי צירן בסימן [חתיכה] אחד דהא איהו אדרב הונא בר חיננא סמיך ואי לאו הא דרב יהודה משמיה דעולא אפילו בגופן הוה שרי ונהי דהא דרב יהודה אפיק משריותא גופן צירן מיהא כדקאי קאי ושרי ומעתה למה סמכו הראשונים על רב פפא ולא התירו צירן מדרב אשי. אבל נראה לי לדעתם דאפשר דרב אשי הכי קאמר אי לאו דרב יהודה הוי שרינא אפילו גופן דסמכינא אדרב הונא בר חיננא ודרב נחמן דאמר או ראש או שדרה דהוה אמינא דרב נחמן נמי אפילו גופן שרא אבל כיון דאמר עולא דבגופן נמי אפילו רב נחמן אסר מעתה אין דבריו של רב הונא בר חיננא שהוא מתיר אפילו גופן במקום רב הונא ורב נחמן ורבא ורבי זירא דאסרי. וכיון שכן לא משרא שרינא אפילו צירן דהא דרב הונא בר חיננא אידחיא ליה וליכא מאן דמפליג בין גופן לצירן אלא רב נחמן ולא סמיכנא עליה. ובהאי עובדא דארבא דצחניתא איכא למימר דצחניתא היינו חילק וכדמוכח ממאי דאמרי' לעיל בגמ' [דף לט א] האי צחניתא דפום נהרא שריא ומעתה היכי שריא רב הונא בר חיננא ולא חשש לערבונה. ואפשר דההיא ארבא של חביות מלוחות היתה וסבירא ליה שאין לחוש לתערובות טמאין שטמא והטהור מקלקלין זה את זה לפיכך בשעת מליחה מפרישין הטמאים מתוכן ומשום הכי שריא כי היכי דאיכא מאן דשרי לעיל [דף לד ב] חילק אומן ומשום הכי אקשי בגמרא (לרבא) דאסר מדתניא חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה ואפילו אחת ממאה כולן מותרות ומעשה בעובד כוכבים אחד שהביא גרב מלא חתיכות דג לצידן ובדק רשב"ג ונמצא סימן באחת מהן והתיר את הגרב כולה כלומר דכיון שנמלחו בגרב אחד אין לחוש לתערובת טמאין ומפרקינן תרגמא רב פפא בשחתיכות שוות פירש רש"י ז"ל כשמחברין אותן יחד מתחברות ונכרות שהן כולן מדג אחד אי הכי מאי למימרא מהו דתימא איתרמויי איתרמי קא משמע לן ומדברי הר"ם במז"ל בפרק שלישי מהל' מאכלות אסורות נראה דכי אמרי' בשחתיכות שוות היינו לומר שמתוך חתוכן נראה שהוא מין דג אחד: ואחרים פירשו האי עובדא דכולה ארבא חד מינא הוה ושוין במראה ורב הונא אשכח קילפי בדופנא של ארבא והיה תולה שמאלו נשרו וכיון שניכר לעין שכולן מין אחד שרינהו לכולהו ואמר ליה רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא בדוכתא דשכיחי קילפי כלומר שמא מדגים אחרים טהורין נשרו קילפין הללו ונדבקו בדפני הספינה ולפי זה כי מקשינן מהא דעובד כוכבים אחד שהביא גרב מלאה חתיכות לצידן אדרב פפא מקשינן דאמר הלכתא עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחד ואחד וקא סלקא דעתיך שכיון שגרב זה מלא חתיכות מלוחות והיה סימן באחד מהן שרי שאין דרך למלוח טהורין וטמאין ואילו רב פפא בעי שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחד ואחד אבל לא קאי הך מיתיבי לההוא עובדא דארבא דצחניתא דהא לא שייך ביה כלל. ודאמרי' נפקי שיפורי דרבא ואסרי נפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרי כתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא אלא מעיקרא נפקי דרב הונא דשרי שהרי חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ועוד דאילו בשקול הדעת שלהם נחלקו אפילו התיר אינו מותר אלא מקמי הכא שרי תדע דהא מעיקרא הכי קאמרינן דנפק רב הונא ושריא והדר אתא רבא בתריה עד כאן ואין צורך דהא [ודאי] רב הונא בר חיננא שריא תחלה ואע"ג דרבא אפיק שיפורי ברישא לאו שיפורא גרם דכי אמרי' חכם שאסר וכו' משמע דוקא בשאסר תחלה ולא עוד אלא לפי מה שכתבתי למעלה [דף ז א] [סימן אלף קצב] כל שאחרון גדול מיניה מצי שרי ומשמע דרב הונא בר חיננא הוה עדיף טפי מדסמיך רב אשי עליה:

אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ומיעי דגים אין נקחין אלא מן המומחה: נראה מדברי רש"י ז"ל דמומחה היינו בקי בהן ואחרים פירשו מאי מומחה נאמן דומיא דאלא מן המומחה דתניא לעיל [דף לט ב] בברייתא דאין לוקחין מ"ח מח"ג וכן מוכיח בירושלמי דאיתמר התם תני אין לוקחין מיעי דגים וקרבין אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה מדתניא להו בחדא משמע דמומחה דהכא [דומיא] דמומחה דתכלת ומאי מומחה נאמן וטעמא דמילתא לפי שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן העובדי כוכבים בחזקת טהורים ושמא טמאין הן. ומיהו בגמרא ליכא ומיעי דגים אלא סוגיא הכי איתא קרבי דגים ועוברין כלומר ביצים אין ניקחין אלא מן המומחה רמי ליה (רבא אריכא) לר' דוסתאי דמן בירי מי אמר רב קרבי דגים ועוברי דגים אין נקחין אלא מן המומחה ורמינהו דג טמא משריץ כלומר שהדג עצמו נוצר במעי האם דג טהור מטיל ביצים א"ל סמי מכאן עוברין רבי זעירי אמר לא תסמי דתרוייהו מטילין ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים. כלומר דג טהור לאחר שהטיל ביצתו משרצת ונוצרת מאליה בחול אבל דג טמא משריץ מבפנים במעי האם לאחר שנגמרין ביצים במעיו ופרכינן למה לי מומחה ליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כלומר של עוף כך סימני דגים סימני דגים סנפיר וקשקשת נינהו אלא אימא כך סימני עוברי דגים ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת כלומר כודרת מלשון כדור ואי תנא כודרת בלחוד הוה אמינא כעין כדור מעוגל שוה מכל צדדין להכי תנא עגולגולת לומר שאין עגולה שוה ואי תנא עגולגולת בלחוד הוה אמינא כעין עדשה להכי תנא כודרת שתהא עשויה כמין כדור ראשה אחד כד כלומר עגול ועב ככד ראשה אחד חד כלומר מחודד טהורה שני ראשיה כדין או שני ראשיה חדין טמאה חלבון בחוץ כלומר לובן הביצה וחלמון מבפנים טהורה חלבון מבפנים וחלמון מבחוץ טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ מפרש בפרק אלו טריפות (דף סד א) דנפקא מינה שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום השרץ השורץ על הארץ ומפרקינן אמר רבינא בשנימוחו כלומר ומשום הכי בעינן מומחה דלא מצינן למסמך אסימנין ולרבי דוסתאי דמן בירי דאמר סמי מכאן עוברין והא קתני כך סימני עוברי דגים כלומר דאלמא יש להן עוברין ומהדרינן ולאו תרוצי קא מתרצת תריץ הכי כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים והיכי משכחת [לה] כלומר בסימני קרבי דגים שיהא כד וחד וכי בני מעיים עשויין כך ומהדרינן בשלפוחא כלומר וישיג"א של דג שמלאה רוח זו היא סוגיית הגמרא ורב אלפסי ז"ל נראה שסמך על רבי דוסתאי דאמר סמי מכאן עוברין ולפיכך כתב קרבי דגים ומיעי דגים וכתב ג"כ בברייתא כך סימני קרבי דגים ולפי זה ביצי דגים נקחין מכל אדם לפי שאין לדג [טמא] ביצים כלל והוא מן התימה למה נקל בכך שיותר ראוי לסמוך על דברי ר' זעירא דאמר דתרוייהו מטילי ביצים נינהו ולא מצטריכינן לסמויי עוברין ולתרוצי לישנא דעוברי דגים דמרגלה בברייתא ועוד שהוא להחמיר להצריך אף בעוברי ביצים סימנין וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ג' מהל' מאכלות אסורות והרב אלפסי ז"ל כתב סתם מימרא דקרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה ולא אוקמה בשנימוחו כדאוקמה רבינא ונראה מדבריו דאפילו בשלא נמוחו אין נקחין אלא מן המומחה לפי שסמך לו על סוגיא דפרק אלו טרפות דאסיק ר' זירא [בדף סד א] התם עלה דהך ברייתא דכסימני ביצים וכו' דסימנין לאו דאורייתא וברייתא הכי קתני שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין ודאי טמאין חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה ראשו אחד כד וראשו אחד חד אי נמי חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אי אמר לך של עוף פלוני טהור הוא סמוך עלויה ואי לא לא תסמוך עלויה דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה הכי אסקא ר' זירא לסוגיא דהתם ולפום האי פירוקא לא צריכינן לאוקמא בשנימוחו אלא אפילו לא נימוחו בראשה אחד כד וראשה אחד חד דמשכחת לה טהורה ומשכחת לה טמאה אין נקחין אלא מן המומחה ואוקמתא דרבינא דהכא פליג אמסקנא דאסיק רבי זירא בסוגיא דהתם ואע"ג דרבינא בתרא הוא ז"ל סמך אסוגיא דהתם משום דאיתמרא בדוכתה ועוד דמוכחין לה התם משמונה ספיקות דרב אשי וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ור"ת ז"ל מקיים את שתיהן ואומר דנהי דסימני ביצים לאו דאורייתא היינו דוקא בבצים משום דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה אבל בקרבי דגים סימנין דאורייתא נינהו דליכא טמאין דדמו לטהורין ודאמרי' כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים לענין סימנין בלחוד הוא דמדמינן להו ומיהו לא דמו לגמרי דסימני דגים דאורייתא [ודביצים לאו דאורייתא] ובירושלמי במכלתין לא משמע הכי דאמרי' התם רבי נתן אומר קמי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאין לעוברי דגים טהורין עוברי דגים טמאין עגולין עוברי דגים טהורין ארוכין אחמי ליה חדא סלפתא כלומר הראה לו מין דג ושמו סלפתא והוא טהור ועובריו עגולין והרי הוכיח שאין סימני מובהק אמר ליה טמא אמר ליה לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור כלומר אין ריעות כלל שלך מפני הוכחת מין דג טהור ששמו סלפתא שהוא טהור ולפי כלל זה הוא טמא שזה חומרא הוא ולא נפיק מינה חורבא אלא צריך לומר על טמא טהור כלומר כשם שהראיתי לך שטעית בכלל זה לענין חומרא ונמצא שאין כלל זה קיים כך אפשר שתטעה בו להקל שיהו עוברי מיני דגים טמאין ארוכין אלמא אפילו סימני עוברי דגים ליתנהו מדאורייתא. אבל אחרים כתבו דשמעתא לא פליגן דנהי דקי"ל דסימנין לאו דאורייתא במסקנא בפרק אלו טרפות אפ"ה איצטריך רבינא הכא לאוקמה בשנימוחו משום דמומחה דהכא לאו בקי בהם קאמר אלא מוחזק בכשרות כמו שכתבתי למעלה ומש"ה פריך למה לי שיהא מוחזק ליבדוק בסימנין דהא כל היכא דאיכא סימני טהרה אפילו עובד כוכבים דאמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן כדמוכח בפ' אלו טרפות וכל שכן עם הארץ שאינו מוחזק בכשרות ולהכי איצטריך לאוקמא בשנמוחו ומ"מ נראה [בין לפר"ת בין לפירוש רב אלפס] דעוברי דגים שלמים שראשן אחד כד וראשן אחד חד אי אמר עובד כוכבים של דג פלוני וטהורים הן נאמן כדמוכחא סוגיין דאלו טרפות [דף סג ב] דסמכינן בביצים על העובד

דף יז עמוד ב

כוכבים שאומר של עוף פלוני דטהור הן אבל יש מחלקין ואומרים דדוקא בביצי עופות אמרי' הכי לפי שביצי כל עוף ועוף ידועין ונכרין מה שאין כן עוברי דגים מיהו בביצים משמע התם בהדיא דבההיא גוונא דמשכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה לוקחין אותן מן העובד כוכבים באומר של עוף פלוני וטהור הוא. אבל ראיתי לר"ם במז"ל שכתבה בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות בלוקח מן הישראל אבל בלוקח מן העובד כוכבים לא ונראה לי דמשום דברייתא התם קתני לוקחין ביצים בכל מקום משמע ליה להרב ז"ל דבלוקח מישראל עסקינן והיינו דקאמר בכל מקום אפילו במקומות החשודין כסוריא וכיוצא בה דאי מעובד כוכבים קאמר מאי בכל מקום ולא מיחוור דבמאי דפרכינן התם [דף מד א] וטרופות בקערה מי מזבנינן מינייהו והא תניא אין מוכרין ביצה טרופה לעובד כוכבים אלא אם כן טרופה בקערה וכו' מוכח דאפילו מעובד כוכבים קתני דלוקחין ואי אפשר לתרצה אלא בדוחק וכבר פירשתי לישנא דבכל מקום בפירושי הלכות חולין בס"ד:

אין שם מומחה מאי אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים: אני מלחתי הדגים וראיתי שדגים טהורין הן ומהם הוצאתי קרבים הללו והאי דלא סגי לן באומר של דג פלוני וטהור הוא כדסגי לן בביצי עוף טהור בפרק אלו טרפות (דף סג ב) משום דהכא אפירוקא דרבא קיימינן דאוקמא בשנמוחו או שיש לחלק ביניהן כמו שכתבתי למעלה:

דרפו טובא: מגולגלין ביותר ובלעז מול"ש:

קפריסין וקפלוטאות: אלו כבושין הן:

ההפתק: מקום כנוסן:

סלולה: סל:

קטליזא: שוק והא דחיישינן ביין תפוחים הנמצא בקטליזא טפי משכר דעלמא היינו מפני שיין תפוחים יקר מן היין מה שאין כן בשכר:

הדרן עלך פרק אין מעמידין