אגרת רבן יוחנן בן זכאי/באר יצחק
אגרת רבן יוחנן בן זכאי |
---|
מפרשים על הספר: פירוש מהרא"א (אלעזר אשכנזי) || קול יהודא || באר יצחק |
נספחים (דפי פתיחה וסיום, חידושים על מסכת ע"ז): דפוס ווארשא || דפוס אנטוורפן (אברהם יצחק דזובאס) |
פירוש באר יצחק
[עריכה](1) שמעו אלי: בראשית דברי בארתי כי שמונה תיבות הראשונות של האגרת הזאת מן "שמעו" עד "סגולה" בגימטריא כמנין המלות הצעיר יוחנן בן זכאי מירושלים הק', כמו שחתם את עצמו בשלהי האגרת, ונעוץ סופה בתחלתה.
פתח הכתב בלשון 'שמיעה' לפי דבלשון זה השתמשו הנביאים. וכמו כן אמר יעקב אבינו "הקבצו ושמעו בני יעקב" (בראשית, מט). ומתפרש שפיר על פי מה שאמרו במדרש רבה (יתרו כ"ז ט') רמ"ח איברים באדם, והאוזן אחד מהם, וכל הגוף מלוכלך בעבירות, והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים. ובמדרש משלי (ל) איתא אמר הקב"ה איני מבקש מכם אלא שמיעה זו בלבד.
(2) עם סגולה: מתבאר על פי מה דכתיב (שמות, יט) אם שמוע תשמעו בקולי גו' והייתם לי סגולה מכל העמים. וכן כתיב (דברים, ז) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה.
(3) אשר שמו נורא וכו': כן כתיב במלאכי (מלאכי, א) גדול שמי בגוים גו' ושמי נורא בגוים. ובמסכת מנחות (דף קי.) מפרשו חז"ל דקרו ליה אלהא דאלהיא, אפילו מי שיש לו עבודה זרה יודע שיש אלוה על כולם. ובמדרש רבה (שלח ט"ז י"ז) איתא, אמר הקב"ה אומות העולם מכבדין אותי ואתם כמה עשיתי לכם נסים ומכעיסין אתם אותי. ושם בפרשת יתרו (שמו"ר כט, ז) איתא: אמרו הנביאים לירמיהו מהו ראית לומר מלך הגוים דכתיב (ירמיה, י) מי לא ייראך מלך הגוים גו'. אמר ירמיה ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה על אחת כמה וכמה. עי"ש. ועיין בספרי פרשת ואתחנן (ל"א).
(4) והוא יברך אתכם בשלום: כן כתיב בתהלים (תהלים, כט) "ה' יברך את עמו בשלום". וחז"ל אמרו אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום כדאיתא בסוף עוקצין. וירושלמי ברכות (פ"ב) ומדרש רבה נשא (במדבר רבה, יא) פנחס (במדבר רבה, כא).
(5) כאשר דבר וכו': מתבאר על פי מה דכתיב וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל גו' וישם לך שלום (במדבר, ו).
(6) כי הוא יעשה בודאי וכו': וכתיב ההוא אמר ולא יעשה, ודבר ולא יקימנה (במדבר, כג). ואומר, כה אמר מרחמך ה' ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט (ישעיהו, נד). האריך התנא הכותב האגרת, בפתיחת דבריו, בברכת שלום, לפי שאותו איש ימ"ש אמר, שלא בא להביא שלום בארץ, כי אם מחלוקת להפריד בין איש לאחיו, בין בת לאמה, ובין כלה לחמותה -- היפוך ממה שאמרו חז"ל במדרש רבה (צו ט') שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר (ישעיה, נב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. ובתנחומא שופטים (י"ט) מייתי הקרא דכתיב בזכריה (זכריה, ט) ודבר שלום לגוים וגו'. וכמו כן אמרו, כי התורה היא כולה שלום כמו שנאמר (משלי, ג) דרכיה דרכי נעם ונתיבותיה שלום. כדאיתא במדרש רבה פנחס (כ"א א'), ובתנחומא פרשת צו (ג') איתא כל מה שכתוב בתורה לשום שלום הוא נכתב, ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות -- אף המלחמות לשום שלום נכתבו. ורמז להם בזה, שבל יעזבו תורת ה', והיא תשמרם לבל יאונה להם רעה. וגדול השלום שכל הברכות כלולות בו כדאיתא במדרש רבה פרשת צו (ט') וראה בתנחומא שופטים (י"ח) כמה גדול כח השלום, שאפילו לשונאים אמר הקב"ה לפתוח להם לשלום.
(7) זכרו ועשו וכו': מתפרש שפיר על פי מה שאמרו חז"ל במסכת מנחות (דף מג.) זכירה מביאה לידי עשיה. וכדכתיב (במדבר, טו) וזכרתם וגו' ועשיתם, למען תזכרו ועשיתם גו'. ובמסכת מגילה אמרו (דף ב:), אמר קרא נזכרים ונעשים - איתקש זכירה לעשיה. וכן כתב לקמן בהאגרת זכרו תורת משה עבדי - לא לבד לשמוע כי אם לעשות.
(8) הזהרו במעשיו וכו': מתבאר על פי מ"ש רש"י ז"ל (דברים, יא) על הא דכתיב שמור תשמרון, אזהרות שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח, וללכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום, הוא גומל חסד ואתה גמול חסד. עי"ש. ונקט הכא מעשיו קודם לתורתו, לפי מ"ש באבות (פ"ג) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת. ובאבות דר' נתן (פרק כ"ב) אמר ר' יוחנן בן זכאי, שמעשה הוא כמו כלי אומנות שצריך האומן.
(9) והואיל חוש הראיה וכו': כמ"ש חז"ל במנחות (דף מג:) ראיה מביאה לידי זכירה, וכדכתיב וראיתם וזכרתם גו'. וכן איתא במדרש רבה (פרשת שלח), ובמסכת ר"ה (דף כה:) אמרו לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ועיין בתוספתא פרה (תוספתא פרה, ג) ובאהלות (פרק ה' ופרק י"ז) ובספרי פרשת חוקת, שאלו תלמידיו את ר' יוחנן בן זכאי פרה במה נעשית, א"ל בבגדי זהב, אמרו ליה לימדתנו רבינו בבגדי לבן, אמר להם יפה אמרתם, מעשים שעשו ידי וראו עיני שכחתי, כששמעו אזני על אחת כמה וכמה. עי"ש. ולכן כתב להם הכל בכתב, ולא שלח להם שליח לדרוש לפניהם, כדי שלא ישכחו מעולם את דבריו, כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ה) ברית כרותה הלומד מתוך הספר לא במהרה הוא שוכח.
(10) על כן אכתוב וכו': כתב להם שורש מעשי ה' בבריאת עולמו, למען ידעו דור אחרון, וישימו באלהים כסלם, ומצותיו ינצורו, וגם אלה אשר אליהם פנה במכתבו זה, לא ישכחו מעללי אל, וראה בספר עקדת יצחק (פ' וישב ומקץ) שכתב לפי שהזכרון הוא מהכחות הטבעיים אשר אין אדם שליט עליו, ואם ישכח מה יש לו לעשות, ולזה יש לו להעזר בתחבולה, עי"ש.
ובמתנות כהונה (פרשת שלח) פירש על הפסוק כי לא דבר רק הוא מכם, כמו שאחז"ל ואם רק הוא מכם הוא רק, כלומר מצדכם, שהרי אם תרצו תעשו לכם מעשים וסימנים המחזיקים כח הזכרון המביא לידי מעשה. וכההוא דאמרינן במסכת עירובין: אגמריה בסימנין ואסבריה בדדמי ליה. ומסורת סייג לתורה. עיי"ש.
ועיין במסכת עירובין (דף נג.) בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידן. ובמסכת שבת (דף קד:) אמרו סימנים עשה בתורה.
(11) כי נורא הוא: כדכתיב בתהלים (תהלים, סח) נורא אלהים ממקדשיך, ופרש"י אם למקדשו לא נשא פנים קל וחומר לרשעי העכו"ם. וכן פירש רש"י בפרשת במדבר (במדבר כ, יג) כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות.
(12) ואף (אם) הנסתרות וכו': כדכתיב (דברים, כט) הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.
(13) בטעמי שני גירושין וכו': מפרש על פי רמז, הא דכתיב על התיבה "הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת" 'פשטא', ועל התיבה "וְהַנִּגְלֹ֞ת" כתיב 'גרשיים', וכתב הכא למה מרמזין הטעמים האלה. ועיין בזוה"ק פרשת בראשית (ח"א כז, א) שכתב ברזא דמלה של הטעמים זרקא מקף שופר הולך סגולתא, ועיין שם בספר מנחת יהודה ובפרדס (שער הטעמים) ובתיקוני זוהר (תקון י"ט, כ"א, כ"ו).
(14) שלאחר שני גירושין וכו': כתב להם ד'גרשיים' היינו שני גירושין, כלומר שני חורבנין, ור"ל אחר חורבן בית שני יתפשטו עם ישראל בכל העולם, ומלכותם יתגבר על כל מלכות עלמא כמ"ש הלאה בשלהי האגרת, וכדכתיב בדניאל (דניאל, ז) מלכותא ושלטנא ורבותא גו' יהיבת לעם קדישי עליונין גו'. ולכן כתב להם שהוא סוד גדול ונורא, מפני שבעת ההיא עדיין בית המקדש היה קיים. ועיין במסכת יומא (דף לט:) ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין כו' והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ר' יוחנן בן זכאי אמר לו היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך, יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב. וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדו פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. ופרש"י שהפתיחה זו הוא סימן לחורבן, עי"ש. ובתקוני זהר (תקון כ"א) מפרש על הנגינה 'גרשיים' שני גירושין תריך לון קב"ה מן שמיא וארעא. ועל 'פשטא' דרש התם שיתפשטו ישראל. ועוד כתב שם בההוא זמנא שופר מהופך קדמא זקף קט"ן, אתהפך ממשלה דאומין דעלמא, וישראל דאינון מזרעא דההוא דאתמר ביה זקף גדו"ל, עי"ש. והיינו דכתיב בישעיה (ישעיה, ס) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. ועיין בתנחומא (פרשת תבא ב') עתידין ישראל לכבוש ד' מלכיות תחת רגליהם שנאמר ולתתך עליון על כל הגוים וגו'. וראה בזוה"ק (ריש פ' תשא) שכתב דבני אדום מחרפין ומגדפין לון לישראל ואמרו אן הוא אלהכון, אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון, וכי כל עמין דעלמא יכספון מנייכו כו' אנן שלטונין על עלמא, אנן בני גדול ואיהו גדול, אבל אתון זעירין מכולם וכו'. ובספר חזוק אמונה לר' יצחק בר אברהם (ח"א פ"ז) מביא טענותם של הנוצרים על אורך קץ גליותינו, עי"ש. לכן התנא הכותב האגרת שהיה חכם ועדיף מנביא, מדבר על לב בני ישראל, ומנחם אותם לבל יתיאשו מן הגאולה השלימה שתבב"א.
(15) כי יראי ה' המה: כדכתיב (תהלים, כה) סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. וכמ"ש במסכת חגיגה (דף יד.) ת"ח שמקמטין עצמן על דברי תורה, הקב"ה מגלה להם סוד.
(16) וזו נמסר לנו מאבותינו וכו': חז"ל אמרו בסוכה (דף כח.) על ר' יוחנן בן זכאי שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, לכן קאמר הכא כי זה הסוד קיבל מפי רבו. ובחגיגה (דף יג.) אמרו דאין אדם רשאי לדרוש מעצמו סתרי תורה אלא מה שקיבל מרבותיו. ועיין מסכת מגילה (דף ג.) ובנדרים (דף לז:) דהטעמים היינו הנגינות כפרש"י, נמסרו לנו מסיני. ועיין עוד בחגיגה (דף ו:) ובירושלמי מגילה (פ"ד ה"א). וראה בשם הגדולים להרחיד"א (אות ט)[1] מ"ש על הא שכתב הר"א בחור בספרו טוב טעם על הטעמים.
(17) כדי שיזהירו וכו': ר"ל לכן נרמז בטעמים ובנקודות סודות, ולא כתיב כן מפורש, כדי שלא ידעו כולם לדרוש סודות התורה ולא ידברו כזב, והמשכילים ידעו להזהר בהם ועל ידי זה יזהירו כזוהר הרקיע, כי חכמת אדם תאיר פניו. ועיין נדרים (דף מט.) וירושלמי שקלים (פ"ג) ומדרש משלי (א), ובתיקונים בהקדמה מפרש הקרא הזה דכתיב בדניאל (דניאל, יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, היינו אתוון ונקודי ונגוני דטעמי. ועיין בזוה"ק (ריש פרשת בראשית) על הפסוק הזה שכתב כגוונא דתנועי דמנגני ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהון אתוון ונקודי, ואתנענען אבתרייהו כחיילין בתר מלכיהון כו' והמשכילים יזהירו - אתוון ונקודי, כזוהר - נגונא דטעמי, הרקיע - אתפשטותא דנגינא כגון אינון דמתפשטי בפשוטו ואזלי בנגינא.
(18) ולא יעשו עולה עוד: כדכתיב בצפניה (צפניה, ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב.
(19) וזה הסוד נמסר וכו': ר"ל ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמ"ש במסכת תענית (דף ט:), יומא (דף לח.), מדרש רבה נשא (במדבר רבה י, יח), וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים, קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך.
(20) בתחלה ברא אלהים כו': מתבאר שפיר על פי מ"ש בספר נצחון להר"ר ליפמן, (ד' וה') שטעו המינים לומר בראשית זה השי"ת הנקרא ראשון, ברא אלהים, ומפרשים הדבר על אותו איש, ע"ש, לכן תפס התנא הכותב בהאגרת לשון תחילה, כי לפי טענתם הכוזבת היה לו לכתוב בתורה "בראשון".
וראה בבראשית רבה (בר"ר ח, ח):
"שאלו המינים את ר' שמלאי כמה אלהות בראו את העולם, אמר להם אני ואתם נשאל לימים הראשונים הה"ד (דברים, ד) כי שאל נא לימים הראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם, אשר בראו אין כתיב כאן אלא אשר ברא. חזרו ושאלו אותו. א"ל מהו דין דכתיב בראשית ברא אלהים. א"ל בראו אלהים אין כתיב כאן אלא אשר ברא אלהים". וכן איתא בדברים רבה (דברים רבה ב, ח) עי"ש.
ומה שכתב הכא אלהים הרחמים, ר"ל אדון הרחמים, כי הוא לשון אדנות כמו שתרגם אונקלוס על הא דכתיב בשמות (שמות, ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה. ועיין ברש"י בראשית (בראשית כ, יג). והשי"ת הוא אב הרחמים. ועיין בזוה"ק (פ' וישב ופר' ויחי) דקב"ה בגין לקיימא עלמא ולא אתעביד, פריש עליה רחמי, ואינון רחמי מעכבי לדינא דלא ישתצי עלמא.
(21) מאין שהוא שבעה כו': התחיל האגרת בחידוש העולם, כי הוא יסוד תורתינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהמורה (פי"ד ח"ב) וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתחלת פירושו על התורה, כי חידוש העולם הוא שורש האמונה כולה, וכל מי שאינו מאמין בו וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. ועיין בזוה"ק פרשת בראשית שכתב דאותיות בראשית אינון בר"א שי"ת, שית סיטרין דמתפשטין מרזא עלאה באתפשטותא דבר מגו נקודה קדמאה, עי"ש.
(22) שהיא אחדות: כדאיתא במסכת אבות (פרק ה') בעשרה מאמרות נברא העולם. ובראשית נמי מאמר הוא. עיין שם בפירוש הרע"ב. ובראשית עולה במספר קטן י"ג כמספר אחד.
(23) והשתיף רחמים כו': מבואר בפרש"י בפרשת בראשית. מ"ש בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ואח"כ הקדים מדת הרחמים כו'. וכן איתא בבראשית רבה (בר"ר, ח).
(24) מספר רח"ם די"ן: כי מספר קטן של דין הוא עשרה, כמספר קטן של ששת כמ"ש הרא"ש. וכמו כן עולה מספר קטן של ימי"ם, ור"ל בששת ימים היתה משתמשת גם כן מדת הדין כדכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. אבל בשביעי שהוא מספר קטן י"ד כמספר קטן של רח"ם - נחה, וכדכתיב (בראשית, ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו'. ופרש"י באת שבת באת מנוחה. וכן כתיב בשמות (שמות כ, יא) וינח ביום השביעי, ועיי"ש בפרש"י.
(25) וברא (וקרא) אותו שבת בסוד אמת: כדכתיב (שם) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ובסופי תיבות של בר'א אלהי'ם לעשו'ת המה אותיות אמ"ת. ושבת היא חותמו של הקב"ה כדאיתא בבראשית רבה (בר"ר, ו) משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסרה חותם, כך מה היה העולם חסר, שבת. ובמסכת שבת (דף נה.) איתא דחותמו של הקב"ה הוא אמת. ראה בזוה"ק (פרשת יתרו) מה דכתיב תתן אמת ליעקב כמה דאת אמר ושמרו בני ישראל את השבת, ומאן דאסהיד שקרא משקר בשבת דהיא סהדותא דקשוט. ובמשנה דמאי (משנה, דמאי ד, א) איתא דעם הארץ ירא לומר שקר ביום השבת. וכן איתא בירושלמי דמאי (פ"ז). ועיין בתקוני זוהר (תקון ט') דתיבת בראשי"ת אינון אותיות יר"א שב"ת.
(26) ובמלאת הדין והרחמים וכו': כדכתיב (בראשית, ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו' וייצר ה' אלהים את האדם.
(27) בסוד אמת מן האדמה: סופי תיבות של המלות ויבר'א אלהי'ם א'ת האדם - אינון אותיות אמת, ומספר קטן של אד"ם כמספר קטן של אמת, ואותיות האדם המה כאותיות של אדמה. ועיין בזוה"ק (פ' תזריע) שכתב בכמה דרגין אתקרי בר נש גדול שבכולן אד"ם. וראה בספרי זכרון אברהם (ענף אדם) מה שכתבתי שם בזה.
(28) נוספת חמש על האמת: כי אדם ואמת מספר קטן שוה כנ"ל, ובהתיבה אדמ"ה יש אות ה' שגימטריא חמש - נוסף על האמת.
(29) ביד השם: כמ"ש רש"י על הפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפיכה. ועיין בזוה"ק (פ' בשלח) דיד לא איקרי פחות מחמש אצבעות. ועיין בפירוש הרע"ב (אבות פ"ג) על הא דתנן התם מנין אפילו חמשה. ולכן נוספת אות ה' על המלה אדם בבריאתו, לפי שנברא ביד השם שיש בה כביכול ה' אצבעות.
(30) בקריאתם: מתבאר על פי מה שפרש"י (בפ' בראשית) על הפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה' בראם, שנאמר ביה ה' צור עולמים - בב' אותיות הללו של השם יצר שני עולמים. ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א ועולם הבא נברא ביו"ד. ובתקוני זהר (בהקדמה) איתא דהשם י"ה הוא נגד "בצלמו" - עי"ש. כי גם הרשעים נבראו בצלמו וה"ה רמז לרשעים כמ"ש רש"י שם שירדו רשעים למטה לראות שחת כה"א זאת שסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה. ועיין מסכת מנחות (דף כט.) ובירשולמי חגיגה. ועל פי זה יש להבין מה שכתבו התוס' ביבמות (דף סא.) ד"ה ואין העכו"ם קרויים אדם, דיש חילוק בין "אדם" ל"האדם", דעכו"ם בכלל "האדם" נינהו, עי"ש. ולכן כתיב בשעת בריאת האדם נוסף ה' על תיבת אדם כנ"ל. ועיין בבר"ר (בר"ר כב, ד) לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מאדם. מכאן ואילך - בצלמנו כדמותנו - לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה. וכן איתא בירושלמי ברכות ריש פרק הרואה (פ"ט ה"א).
(31) מספר יו"ד הכתובה: ה' הקריאה היינו ה"ה במילואה. וה' הכתיבה הוא בחד ה'. ובקריאה היא בתרי ההי"ן, שעולין מנין עשרה כמספר יו"ד הכתיבה כזו י'.
(32) ושניהם עולים י"ד: ה' הנוסף על האדם, וה' הנוסף על אדמה, עולין כל אחת חמשה כמספר קטן של י"ד.
(33) ושתי ידים עולה שבעה: כי אדם נברא בשתי ידים כפרש"י הנ"ל, וי"ד מספר קטן ה'. ומנין ב' של שתי ידים עולים ביחד שבעה - כימי הבריאה, כפרש"י מה היה העולם חסר - מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה, לכן קאמר הכא דימי הבריאה המה שבעה.
(34) וצוה את (האדם) אמת: כי מספר קטן של אד"ם כמספר קטן של אמת כנ"ל. וכתיב ויצו ה' אלהים על האדם גו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
(35) הוא השם והחט: כי טוב זה הקב"ה כדאיתא במסכת מנחות (דף נג.) וכמו שם הויה ב"ה עולה במספר קטן כמנין טו"ב. וכן ח"ט כמ"ש הרא"א. ור"ל השי"ת צוה את האדם שישמור את אחדותו יתברך - אזי יהיה טוב לו. ואם יחטא ואשם - רע ומר תהיה אחריתו.
(36) וכאחת עולים שבעה: היינו השם והח"ט ביחד עולים ל"ד שהוא מספר קטן ז' כמ"ש הרא"א.
(37) שהוא הנחש וכו': נחש במספר קטן י"ו שהוא מספר קטן ז' כמספר קטן של ע'. ור"ל לכן צוה אותו שישמור את הטוב ואת הרע מפני העין, כי האדם יראה לעינים. ויש דבר שתחילתו נראה כי טוב הוא, ונעים הוא לעינים, ובסופו כעשן לעינים הוא כמ"ש בעל הטורים על הפסוק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים (בראשית, ג). וגם הנחש מספר קטן שלו הוא ע' כנ"ל. ומה שראתה כי טוב העץ למאכל גו' היה מעשה נחש, ולא עין האמת.
(38) תוסיף העין על האמת: כי חוה הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון כפרש"י על הפסוק ולא תגעו בו, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו, כי אמר לה הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. וראה בבראשית רבה ובזוה"ק פ' בראשית. ועל ידי עלילת הנחש שעולה במספר קטן י"ו שהוא מספר קטן ז' שהוא כמספר קטן של ע', באת לכל זה. ולכן נתקללה בז' קללות כדאיתא במדרש רבה פרשת נשא (במדבר רבה י, ה).
(39) לפי שברא בו: היינו כמו שנזכר לעיל שבמלאות הדין והרחמים נברא האדם.
(40) ועולה ביד השם: וכנ"ל שנברא ביד השם.
(41) ואשה יצאה מאמת: אשה נבראת מאדם כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת (בראשית, ב), ומספר קטן של אדם שוה כמספר קטן של אמת כנ"ל, ומספר קטן של אשה הוא גם כן ט' כמספר קטן של אמת.
(42) לעורר העין שנחסרה וכו': ר"ל הנחש הלך לבטל את האמת שבו נברא האדם, ובא לעורר על ידי הח"ט את העין שנחסרה להם, כדכתיב (בראשית, ב) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. ולכן אמר הנחש אל האשה כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאהלים יודעי טוב ורע (שם ג').
(43) בכח הנחש מנחש: כלומר הסמא"ל והנחש באו לעורר החט כמבואר בזוה"ק (פר' בראשית) במד' רות, שהנחש סבב לחוה וסמאל לאדם הראשון, וסמאל לא הוה ביה כחא דיהפוך לאדם עד שבא נחש והפך לִבָא דחוה, וחוה הפכה לבו וחטאו שניהם. ועיין שם בספר הבהיר.
(44) להשאיר אותם בטוב ורע כו': כי קודם שאכלו מן העץ לא ידעו להבחין בין טוב לרע כמו שפרש"י על הקרא "ולא יתבוששו" (בראשית, ב), והנחש אמר לה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע.
(45) ולהאבידם מתואר האדם: כוונת הנחש היתה כדי להסיר צלם אלהים מעל פניהם. כמ"ש הזוה"ק (פר' נח) על הפסוק "ומוראכם וחתכם" - בקדמיתא כתיב בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב בדמות אלהים ברא אותו, כיון דחטאו אשתני דיוקנייהו מההוא דיוקנא עילאה - עי"ש. וכמ"ש רש"י (פר' בראשית) על הפסוק וייצר גו' יצירה זו לשון רידוי וכבוש שכבשן כל חית השדה תחת ידו של אדם, עי"ש. והנחש היה בכלל חית השדה, ולפי שהיה ערום מכל, לכן רצה להאביד מהם צלם אלהים כמ"ש בספר הבהיר בזוה"ק פרשת בראשית עש"ה.
(46) וכדי שיהיה דבריו נשמעים וכו': כדי שיהיה דבריו של השטן נשמעים, לקח הסמא"ל את הנחש עמו שיהפוך את לִבָא דחוה, וחוה תהפוך לבו של אדם כנ"ל. וכן היה. ועיין בזוה"ק פרשת פקודי.
(47) לבטל האמת: כי אדם נברא בסוד אמת כנ"ל ועל ידי החט נתבטל.
(48) הוא כח השטן וכו': ר"ל על ידי שאכלו מעץ הדעת נפקחו עיני השטן, היינו הס"ם והנחש, שעד עתה היו כעורים, והיו מוכרחים לילך בדרך שאדם רצה שילכו, כי היו כבושין תחת ידו כנ"ל, ועל ידי החט יצאו מאסוריהם.
(49) והיו כעורים וכו': הא דכתיב ותפקחנה עיני שניהם קאי על הסמא"ל והנחש כנ"ל, וקאי נמי על עיני שניהם של אדם וחוה, ושתים שהן ארבע, אלא שהשטן נפתח מהקשורים שנקשר על ידי הקב"ה כנ"ל, ואדם וחוה נפתחו עיניהם וידעו כי עירומים הם, כפרש"י מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה.
(50) ופקרו באחדות אלהינו העולה כח: מתפרש על פי מ"ש בתקו"ז (תיקון ס"ט) דאדם תאב במחשבה וחוה חבאת במעשה כו' דאיהו כח דיליה - כ"ח אתוון דמעשה בראשית.
(51) קלל הקב"ה הנחש וכו': כדכתיב (בראשית, ג) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה מכל חית השדה, על גחנך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך גו'. וקילל אותו בע' שהוא מספר קטן ז', כמבואר בזוה"ק (פר' בראשית) בספר הבהיר, שהפיל הקב"ה את סמאל, ואת הכח שלו, ממקום קדושתן מן השמים וקצץ רגליו של נחש ואיררו, ופקד עליו שיהיה מפשיט את עורו אחר שבע שנים, וכן איתא בתרגום יונתן על הפסוק הנ"ל עי"ש. ובמסכת בכורות (דף ח.) ובבראשית רבה (בר"ר, כ) איתא דימי עיבורו של נחש ז' שנין, ובזוה"ק (פר' בראשית) על הפסוק יהי רקיע, איתא דאפעה מוליד לשבע שנין, וגיהנם אקרי בשבע שמהן, וכן כתב בפרשת פקודי עי"ש. ובבראשית רבה (בר"ר, כ) אמרו שדנו לנחש בסנהדרין של שבעים, עי"ש. והיינו כמנין ע'. וקיללו בח"ט כמ"ש הזוה"ק (פר' בראשית) על הפסוק ויגרש את האדם, כד חב אדם משיך עליה חילא מסאבא וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא דאיהו מסאב וסאיב לכל עלמא. או י"ל שקיללו בחט היינו צרעת כדאיתא בבר"ר (בר"ר כ, ו) הלין סלעין דביה צרעין אינון.
(52) והוא ישופך ראש וכו': רא"ש במספר קטן ששה כמ"ש המהרא"א, והנחש נתקלל בשש קללות -- בגחן, עפר, עין, חט, חרם, ודין. ולפי שהחטיא את האדם שנברא ברח"ם ודין כנ"ל, לכן נתקלל הנחש בחר"ם ודין, דאתווא הדין כדין, ובאבות דרבי נתן איתא (אבות דרבי נתן, לט) דששה שמות נקרא הנחש.
(53) ואתה תשופנו וכו': מתבאר על פי מ"ש הזוה"ק (פר' משפטים) (ח"ב קי, ב) "ת"ח מה כתיב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו וכו' אנת דאקרי עקב תשופנו, בקדמיתא ולבסוף הוא דימחי רישך מעלך, ומנו סמאל דאיהו רישא דחויא דמחי בהאי עלמא כו' דלית גופא מיומא דהוה אדה"ר כגופא דיעקב ושופריה דאדה"ר האי שופריה ממש הו"ל ליעקב, ודיוקניה דיעקב דיוקנא דאדה"ר ממש, ובשעתא דאתא חויא ואתפתה על ידוי יכיל חויא ליה מ"ט בגין דלא הוה תוקפא לאדה"ר, ועד כאן לא אתייליד מאן ההוא תוקפא דיליה כו' עד שנולד יעקב דכתיב ביה בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים כו'", עש"ה. והכא ה"פ, כשיבא יעקב אבינו, שנקרא שמו יעקב על שם שידו אוחזת בעקב עשו, ונתוסף לו יו"ד שהוא רומז על אחדות אלהים ולאין סוף כמ"ש בזוה"ק פרשת בראשית על הפסוק ויאמר גו' יהיו מארות - עי"ש. ובמדרש תדשא איתא לכן תיבת אנכי מתחלף באל"ף ומסיימת ביו"ד מנין מלא, שידעו הכל שהוא מלא כל העולם - עי"ש. וראה בספר חזוק אמונה ובספר נצחון, שהם אומרים דמקרא זה קאי על איש פלוני, ומכאן תשובה לדבריהם.
(54) באחרית הימים תמצאנו: כי עקב הוא לשון קץ וסוף, וכדכתיב (דברים, ד) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך. ועיין בזוה"ק פרשת בראשית על הפסוק ויגרש את האדם שכתב וזמין ליה קוב"ה לעלמא דאתי לבערא ליה להאי חויא בישא מעלמא הה"ד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכתיב בלע המות לנצח - עי"ש. ובמסכת סוכה (דף נב.) אמרו לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו וכדאיתא בבר"ר (בר"ר, מח) אין יצה"ר שולט לעתיד לבא. ובמסכת בבא בתרא (דף טז.) איתא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות. ובזוה"ק (פר' בראשית) על הפסוק והנחש היה ערום איתא דהנחש דא יצה"ר כו' וצולמיה דנחש דא איהו שטן כו' דא מלאך המות כו', עי"ש.
(55) הואיל שחסרת האמת וכו': כמש"ל שחסרה האמת וכן כתיב (בראשית, ג) אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים. ועצ"ב במספר קטן הוא י"ח שהוא מספר קטן ט' כמספר קטן של אמ"ת. ולפי שחסרה האמת נתהפך אמת לעצב.
(56) הואיל ושמעת כו': לפי ששמע לקולה וביטל האמת כנ"ל. ואותיות האד"ם אינון אותיות אדמה, לכן נתקללה אדמה בעבורו.
(57) לפיכך קוץ הוא העין כו': קו"ץ במספר קטן י"ו שהוא מספר קטן ז' כמספר קטן של ע' כמ"ש הרא"א. ומתבאר על פי מ"ש בתנחומא פרשת פקודי (ג') דמאותה שעה שחטא אדה"ר מתחלפים על בני האדם שבעה עולמות משעה שנולד עד שעה שמת.
(58) ודרדר הוא שלש כו': דרדר במספר קטן י"ב, ומבואר בפסיקתא ומובא במדרש תנחומא פרשת האזינו (א) דבני אדם נמשלו לי"ב מזלות משעת לידתם עד שעת מיתתם - עש"ה עיין שם הכל(?). ועיין מסכת בבא קמא (דף ס.) דרשעים נקראו קוצים. ועיין שם במהרש"א בחידושי אגדות ובפרש"י מסכת קידושין (דף עה:) דקוץ הוא לשון פסול. ובזוהר חדש (אחרי) איתא קוצין אינון רשעים דאינון מסטרא דסמאל ונחש. ובמסכת ע"ז (דף מו.) אמרו דע"ז הנקראת עין כל, קורין אותה עין קוץ. ועיין שם בתוספתא.
(59) ועתיד לדבר על אל אלים כו': עיין בבעל הטורים על הפסוק קוץ ודרדר תצמיח לך שנרמז בזה אותו איש ותלמידיו, עי"ש. ודרדר במספר קטן י"ב רומז על י"ב שלוחיו. ואמר על אל אחד שהוא שני אלים - אותו ואת בנו. וראה במדרש רבה פר' ואתחנן (דב"ר ב, כד) שדרשו על הפסוק בזכריה (זכריה, יג) פי שנים בה יכרתו ויגועו, הפיות שאומרים שתי רשויות הן יכרתו ויגועו. וכן איתא בתנחומא שופטים (ט) עי"ש. ובמכילתא פר' יתרו אמרו מכאן תשובה לאותן שאומרים ששתי רשויות הן, שכשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך - מי עמד ומיחה כנגדו, אם תאמר במטמוניות היו הדברים, הלא כבר נאמר לא מסתר דברתי, עי"ש.
(60) העולים קוץ ודרדר: מספר קטן של א"ל אלי"ם באח"ד עולים כ"ח, כמו מספר קטן של קו"ץ ודרד"ר.
(61) שתוציא ממנו העין: כשתחסר ע' שהוא מספר קטן ז' מן המספר כ"ח שהוא מספר קטן של קוץ ודרדר -- נשארו כ"א שהוא מספר קטן שלש.
(62) ותשאר שלש במקום הדרדר: דרד"ר עולה במספר קטן י"ב שהוא במספר קטן ג' -- רמז בזה על אמונת השילוש אשר בדה מלבו איש פלוני כמ"ש מהרא"א.
(63) בזעת אפך תאכל לחם וכו': כי לח"ם במספר קטן כמנין י"ה כמ"ש מהרא"א. ורמז לו בזה כי עבודה קשה יהיה מוכרח לעבוד עד שיתקן מה שעוות בחטאו נגד צור עולמים.
(64) עד שובך אל האמת: כדכתיב (בראשית, ג) עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי אדם נברא בסוד אמת כנ"ל, ובחטאו חיסר מהאמת וכשישוב אל אדמתו אזי וכפר אדמתו עליו, כדאיתא במסכת סנהדרין (דף מו:) דמיתה מכפרת. ועיין בזוה"ק (פר' שלח) על הפסוק במדבר הזה יתמו גו' מה מיתתו של אדם אחית ליה לעפרא בגין דיתמחי ההוא יצה"ר די בגויה כו' עי"ש.
(65) כי ממנה לקחת: כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, וכדכתיב (קהלת, יב) וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וכמ"ש הזוה"ק (פר' שלח) עה"פ הנ"ל, מיד דשכבי מתעכלא ההוא זוהמא בישא דקבילו בקדמיתא, וקמין מיד בגופין חדתין מנהרין באינון גופין קדישין דקיימו על טורא דסיני, עי"ש.
(66) כי עפר אתה הוא חט כו': מתבאר ע"פ מ"ש הזוה"ק (פר' פקודי) ד"ה היכלא שבעאה, עפר דא הוא אדם דכתיב כי עפר אתה וגו' ובג"כ כתיב עפר ולא כתיב אדמה ולא חמר, וכתיב ונחש עפר לחמו, עד שיתער קוב"ה ויבער לההוא רוחא מסאבא מעלמא דכתיב בלע המות לנצח וגו' ויקים לההוא עפר ויתער ליה למחדי בעלמא דכתיב הקיצו ורננו שוכנה עפר וגו', עי"ש. והכא ה"ק לפי שחטא לכן נמשל לעפר, וכיון שנחש עפר לחמו לכן יוסיף לחטוא על ידי זוהמת הנחש.
(67) כי עבירה גוררת עבירה: ר"ל זוהמת הנחש שנדבק בו על ידי החט גוררת עבירה, והיינו שאמר קהלת (קהלת, ז) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועפר במספר קטן כמספר ח"ט, ולכן גוררת עבירה. ועיין באבות (פ"ד) ומדרש רבה פר' תצא, ותנא דבי אליהו רבה (פרק ג').
(68) ושני פעמים חט כו': ח"ט בגימטריא י"ז, ו ב' פעמים י"ז ב' פעמים י"ז שווה 34 הוא ל"ד, אשר הוא במספר קטן ז' כמספר קטן של ע'.
(69) ונשאר השלש כו': אמת במספר קטן עם הכולל עולה עשר, וכשתחסיר ז' מעשר -- נשאר שלשה, ועל ידי זה גרם להתפשט אמונת השילוש.
(70) מאור הקדמון כו': מבואר בזוה"ק (פר' בראשית) ובמדרש רות, ועיין שם על הפסוק ויאמר קול דמי אחיך, כתב הזוה"ק דאדם חב באות א' מן אדנ"י - מחשבה דאיהו אור קדמון, וראה בפרש"י (פ' בראשית) עה"פ וירא אלהים אל האור כי טוב ויבדל, שכתב ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. וכן איתא בזוה"ק פ' בראשית בספר הבהיר.
(71) אור הקדמון הוא האמת כו': אור במספר קטן ט' כמו מספר קטן של אמת כמ"ש המהרא"א, ור"ל מפני שאדם חב באות א' 'איהו א' מן אדנ"י כנ"ל, לקח השי"ת אות א' מן אור הקדמון.
(72) ונשארת את האדם בחט כו': נשארו אצלו רק אותיות ו"ר מן התיבה אור, ומספר קטן של ו"ר הוא ח' כמו מספר קטן של ח"ט שגימטריא י"ז, ובמספר קטן הוא ח'.
(73) ונתן במקום האחדות כו': ובמקום אות א' הרומז על אחדות הבורא ית', נתן במקומו אות ע' ולכן כתיב ויעש להם כתנות עו"ר, וראה באותיות דר"ע דאות אל"ף רומז על אחדות הבורא. ועיין במסכת חגיגה (דף טז.) ובספר יצירה, והראב"ע בפי' לשמות (ג' טו) וכן בפי' לדניאל (יו"ד כ"א) מאריך בכחו של מספר האחד. ועיין בראשית רבה (בר"ר, כ) ובירושלמי תענית (פרק ה' ה"א)[2] דבתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות או"ר, באלף. ובזוה"ק (פ' בראשית) עה"פ ותקח מפריו איתא דבקדמיתא הוו כתנות אור דהוו משתמשין כל עלאין דלעילא בגין דמלאכי עילאה הוו אתיין לאתהנאה מההוא נהורא כו' והשתא דחבו כתנות עור, דעור אתהני מנייהו ולא נפשא. ועיין מסכת חגיגה (דף יד.) חד אמר דבר הבא מן העור וחד אמר דבר שהעור נהנה מהם. וראה פדר"א (פרקי דרבי אליעזר, פרק יד).
(74) חוה שהיא אחת כו': מפרש למה כתיב אחר שחטא "ויקרא האדם שם אשתו חוה" - הרי קודם החטא אמר "לזאת יקרא אשה" כמ"ש רש"י שם, אלא על שם האחדות שנחסרה על ידה, כשנתנה לו מן העץ לאכול, לכן קרא אותה עתה בשם חוה, כי חו"ה גימטריא י"ט שהוא מספר קטן א'. ועיין בבר"ר (בר"ר, כ) חוה חיוה לה אדה"ר כמה דורות אבדת ור"א אמר חויא חויך ואת חויא דאדם. ומהרא"א פי' כי אחת במספר קטן כמו אמת - ר"ל עם הג' אותיות והכולל.
(75) וכיון שנאבד האחדות מאדם כו': כי אדם חב באות א' כנ"ל שרומז על אחדות, לכן נחסר האות א' מן האותיות אדם.
(76) נשאר בו דם כו': ונשארו בו רק ב' אותיות של התיבה אדם, כלומר אותיות ד"ם שמספר קטן הוא ח'.
(77) אשר הוא שמונה כחט: ח"ט עולה מנין י"ז שהוא מספר קטן ח'.
(78) מבנות חת כו': מספר ח' הוא שמונה כמספר קטן של ד"ם. ועיין בפרש"י (פ' חוקת) דחטא קרוי אדום על שם הכתוב "אם יאדימו כתולע". ובתקוני זוהר (תקון ע') איתא שערא אוכמא ועיינין אוכמין ואנפוי אוכמין וגופי' אוכמא, אם הוא זכאה איהו מסטרא דשכינתא כו' ואם הוא חייבא הוא מסטרא דשבתאי פתיא אוכמא מצד נוקבא דקליפא דתמן כל קסמין דעורבין אוכמין ועופין אוכמין מסטרא דמסאבא כו', עי"ש. ועיין בזוה"ק (ריש פר' יתרו) על הפסוק "ויבא יתרו גו'". וראה בזוהר חדש (פ' יתרו) דבת זוגיה דאדם אתגלגל ביצחק ואסמק בנורא ואפיק זוהמא לבריה דא עשו, וסומקא דיליה כדמא דשחיטה. עי"ש. וראה בתנחומא תרומה (ז) ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני, עי"ש.
(79) ילד לפצעי: אמנם בקרא (בראשית, ד) כתיב "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי", אלא לפי שסמוכים 'ילד' ל'פצעי' דרש הכי. ומהרא"א פירש ילד במספר קטן ח' כמספר קטן של ד"ם. ועיין בזוה"ק (פ' בראשית) במדרש רות: כד אתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא כו וקין מההוא סטרא דההוא נחש נפק כו' כיון דאתא אדה"ר עלה אתער ההוא זוהמא בההוא זרע ועבד גופא לההוא רוחא בישא זוהמא דהוה במעהא אתכליל ביה ונפק לעלמא בדיוקנא סומקא סגי מכל שאר בני עלמא דהוו אבתרהא, עיין שם הכל.
(80) מלאות עין בעין כו': כלומר על ידי שבעים שנה של גלות בבל, שהגלו שמה אחר חורבן בית ראשון, נתמלא חט העין הנ"ל, וכדכתיב (ירמיהו, כט) לפי מלאות שבעים שנה אפקוד אתכם. ורש"י (פ' בחקותי) פירש שבעים שנה של גלות בבל היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום -- ד' מאות ושלשים שנה, עי"ש.
(81) אז תבוא העין כו': כלומר אותה הע' שהיא תלויה. עיין פרש"י (תהלים, פ) על הפסוק "יכרסמנה חזיר מיער". ועיין מהרש"א במסכת קידושין (דף ל.) בחידושי אגדות מ"ש על עי"ן דיער, עי"ש. ורמז בזה על אותו איש שנתלה. והיה אחר חורבן בית ראשון. וקודם חורבן בית שני. וראה בספר יוחסין (מאמר ה' זמן ו') שכתב שנה שנולד איש פלוני היה בשנת רס"ג לבנין הבית, והראב"ד בסדר הקבלה כתב כי בשנת רצ"ט לבנין הבית נתפש.
(82) קצת אשר בשם ישראל יכונה כו': כי היה מתחבר אל השפלים והנבזים שבעם ישראל, ואכל ושתה עם המוכסים והחטאים, ונשים בעלות שם רע היו בחבורתו, והם אמרו עליו שהוא בן-אלהים, ועל ידם היתה אחדות הבורא ית"ש לחרפה.
(83) הנתקעים בח"ת כו': וע"י שלוחיו, באו בני עשו, שהיה נקרא שמו אדום כדכתיב (בראשית, כה) והיה אדמוני כדמא דשחיטא, כמ"ש הזו"ח הנ"ל. וד"ם במספר קטן הוא ח'.
(84) להאמין בשקוץ ח"ת כו': וח"ת במספר קטן הוא י"ב, כי האמינו בשלוחיו שהיו במספר שנים עשר. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א) שכתב כי בני אדום היו הראשונים אשר נטו להאמין לדברי השליחים, וקבלו עליהם אמונת הנוצרית.
(85) ועל זה צוה השם לאבינו כו': כי אברהם אבינו תיקן מה שקילקל אדה"ר כמבואר בקהלת רבה (קהלת רבה ג, יד), ראוי היה אברהם להבראות קודם אדה"ר אלא אמר הקב"ה הריני בורא אדם, ואם וקלקל יבא אברהם ויתקן אחריו, עי"ש.
(86) הערל שהוא השילוש כו': ראה בזוה"ק (פ' פקודי) ד"ה דרגא שתיתאה, שכתב כלהו אקרון ערלה בגין דינקין מסטרא דנחש כו' וע"ד כל אינון אלנין דאתנטעו בארעא עד לא אשתרשו שריא עלייהו רוחא מסטרא דהאי ערלה וע"ד כתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים. ועיין שם בסתרי תורה. ועיין בתקוני זוהר (תקון ל"ז) יומא חדא שאילנא לאליהו ז"ל ערלה אמאי שווין במאנא בעפרא. א"ל שמענא במתיבתא, דערלה איהו נחש, וכיון דאעברינן ליה מאתריה צריך למיהב ליה מזוניה הה"ד ונחש עפר לחמו. וכן איתא ברעיא מהימנא בזוה"ק פר' לך לך. ועיין בתקוני זוהר (תיקון כ"ד) ברית מילה איהו כגוונא דאגוז, צריך לתברא קליפין דערלה ופריעה ולאעברא לון מתמן כו'. ועיין בזוה"ק פר' בראשית על הפסוק אל גנת אגוז גו' ובאגדת בראשית (פ' י"ז) דערלה נקראת קוצין והה"ד קוץ ודרדר תמציח לך. ובמסכת נדרים אמרו (נדרים לא, ב) מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים כו'. עי"ש. ולכן צוה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה שימול את הערלה ויבטל בזה אמונת השילוש. ועוד אמרו בבר"ר (בר"ר כא, ח) דרש ר"י בן פדייה, מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא יכולת לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים. ובזוה"ק (פ' פקודי) ד"ה היכלא שתיתאה, איתא דבית שני לא הוה בשלם הכי בגין דערלה הוה בנויה וקטרגא ביה תדיר כו' לבתר גרמו חובין ושלטא ההוא ערלה ואתדחיין מבית שני. ובשיר השירים רבה (פ"ב כ"ט) הגיע זמנן של ישראל להגאל, הגיע זמנן של ערלה להזמר. ובזוה"ק פר' לך איתא דדם מילה מכפר. ועל פי זה מובן הא דצותה התורה (ויקרא, יב) ביום השמיני ימול בשר ערלתו, כי על ידי דם המילה יבוטל כחא דקליפא שהיא סומקא כדמא. ומספר קטן של דם הוא ח' שהוא שמונה במספר כנ"ל.
(87) ולהשאיר אברם הוא אמת: לכן השאיר בשמו אותיות אברם, ולא קרא אותו בשם אחר כמו שקרא את יעקב דכתיב (בראשית, לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, לפי שמספר קטן של אברם במספר קטן ט', כמו מספר קטן של אמ"ת.
(88) כי אהיה אשר אהיה אמת כו': אהיה בגימטריא כ"א. ו כ"א פעמים כ"א כ"א פעמים כ"א שווה 441 עולים כמנין אמ"ת, והיינו דכתיב בירמיהו (ירמיה, י) "וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם".
(89) והוסיף לו חמש כו': כדכתיב (בראשית, יז) ולא יקרא עוד את שמך אברהם והיה שמך אברהם.
(90) למלאותו בידו ובצלמו כו': כפרש"י בפרשת לך לך, כל זמן שהערלה בך אתה בעל מום, ובמצות מילה תהיה תמים. ועיין במסכת נדרים (דף לב:) בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח. וביותר מתבאר במ"ש הזוה"ק (פ' לך) דקוב"ה לא קרא ליה אברהם עד השתא כו' דעד השתא לא אתגזר, וכד אתגזר אתחבר ליה האי ה"א ושריא ביה כו'. והיינו דכתיב "בהברא"ם" ותנא בה' ברא"ם. דאינון אותיות אברהם. ועל פי זה מובן הא דכתיב לעיל בהאגרת כי לאדה"ר הוסיף הקב"ה חמש על האמת ביד ה' בצלמו, ונחסר על ידו לאחר החטא, וע"י אברהם אבינו נתמלאה אות ה' כשמל את עצמו, ועל ידי זה ניתקן חטאו של אדה"ר, כי אדם הראשון פגם בברית מילה כדאיתא במסכת סנהדרין (דף לח.). ועיין בתקוני זהר (תקון ס"ט), ובזוה"ק (פר' בראשית) ד"ה ויצו, דאדם הראשון מושך בערלתו הוה, דשבק ברית קודש ודבק בערלה, דאתפתה במלה דנחש, עי"ש. ועפרא לפומיה של שאול הטרסי שכתב אל הרומיים, כי חטאו של אדם הראשון לא יכופר כי אם בדמו של איש פלוני שנהרג.
(91) ומשרי לקח האחדות כו': כמש"ל אשר ע"י חוה נאבדה האחדות, לכן לקח משָרַי אות יו"ד משמה, ואות יו"ד מרמז על אחדות הבורא ית' כנ"ל, וכמ"ש מהרא"א, וכדכתיב (בראשית, יז) "שרי אשתך לא תקרא את שמה שר"ה, כי שר"י שמה".
(92) ונתן במקומה חמש כו': נתן במקום אות יו"ד אות ה' שמספרה חמש. ועיין מדרש רבה פרשת לך (בר"ר מז, א) יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם, עי"ש. כי שניהם תיקנו מה שחסרו אדם וחוה כנ"ל.
(93) למלאות את עיניה שחסרה כו': מתפרש על פי מ"ש הזוה"ק (פרשת חיי) ד"ה גר ותושב, "תא חזי אתת חוה לעלמא ואתדבקת בהאי חויא ואטיל בה זוהמא וגרמא מותא לעלמא ולבעלה, אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת ביה כו' בגין כך שרה זכתה לחיין עלאין, לה ולבעלה ולבנהא בתראה, הה"ד הביטו אל צור חצבתם וגו'". ועיין במדרש רבה פ' נשא (במ"ר י, ה) חוה לפי שהלכה אחר עיניה בעצת הנחש כמו דכתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים מה היתה סופה נתקללה על ידי הנחש בז' קללות. ועיין בבר"ר (וירא נ"ג ט"ו) ר' ישמעאל אומר אין הלשון הזה של צחוק אלא ע"ז כו' מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימסניות וצד חגבים ומקריב עליהם. וכן איתא בזוה"ק פרשת וירא עי"ש. וראה בפירוש מהרא"א.
(94) ואעפ"כ שמה מורה על האחדות: אע"פ שניטל ממנה אות יו"ד שמורה על אחדות אין סוף ב"ה כנ"ל, אעפ"כ גם עתה שנקראת שרה מורה שמה על אחדות, כי שרה במספר קטן י'.
(95) העין שנחסרה ע"י האדם כו': ראה בבר"ר (פ' וירא מ"ט ב') שדרשו עה"כ סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם, איזהו סוד ה'? זו מילה כו' וסו"ד בגימטריא שבעים, ושבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך (דברים, י) ומעמד אני מהן שבעים זקנים שנאמר (במדבר, יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון שנאמר (דברים, א) הואיל משה באר וגו'. עי"ש. ועיין בפירוש מהרא"א. כי על ידם נתמלא ע' שנחסר על ידי אדם הראשון, ומבואר בתקוני זהר (תקון ס"ט) דאדם הראשון אתגלגל באבות והם תיקנו מה שחטא במחשבה ובמעשה, עש"ה עיין שם הכל.
(96) לפיכך נקרא יעקב ישראל כו': כי אם היה שמו יעקב כבראשונה היו שמות אבותינו עולים יחד במספר קטן מ"ד[3] שהוא מספר קטן ח'. וכדי שלא יקומו בקליפת סומקא שמורה על ד"ם שמספר קטן שלו הוא ח' כנ"ל. ומורה על חט, כי מספר קטן שלו הוא י"ז שהוא מספר קטן ח'. לפיכך נקרא יעקב ישראל אשר בזה עולים במספר קטן מ"ג[4] שהוא מספר קטן ז' כמספר קטן של ע'. כפירוש מהרא"א הנ"ל.
(97) ואשרי העין הרואה כל אלה: כיון דלעיל כתב על חטא אדם וחוה, אוי לעין שכך רואות, שגרמו בכיה לדורות, קאמר עכשיו על מעשי האבות - אשרי העין הרואה כל אלה.
(98) כי הוא אמת: עיין בפירוש מהרא"א כי אל"ה במספר קטן ט' כמספר קטן של אמת. ומבואר בתקוני זוהר (תקון ס"ט) דיעקב אשלים כלא כדכתיב תתן אמת ליעקב. ובזוה"ק (פר' ויצא) ברעיא מהימנא על הפסוק ויחלום, כתב דיעקב איהו כליל תלת אבהן דביה רכיב אדם קדמאה, ולאו למגנא אוקמוה מארי דמתניתין שופריה דיעקב כשופרא דאדם קדמאה. ועיין שם בפרשת לך לך. ועיין במדרש רבה תולדות (בר"ר סג, ב) דיעקב הוא מובחר שבאבות. ושם פרשת ויצא (בר"ר ע, ז) יעקב אמתי דכתיב (מיכה, ז) תתן אמת ליעקב.
(99) ולעת עתה הטיל הנחש כו': איתא במסכת שבת (דף קמו.) כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ובזוה"ק (פרשת בראשית) על הפסוק והאדם ידע, כתב דההוא זוהמא דאטיל נחש בחוה אתפשט בכל דרין ותלת גלגולי. וכוונת הזוה"ק יראה לי לפרש דתלת גלגולי היינו שני בני אדם שהיו שמותם ישוע והיו אומרים על עצמם שהם משיח, כמו שאמר רבינו יחיאל מפריז בויכוחו עם הכומרים. אחד היה בימי ר' יהושע בן פרחיה המובא בתלמוד, והשני היה בימי הלל בימי הילני המלכה. וראה בספר הנצחון (סי' שמ"ח) ובהגהות יעב"ץ על מסכת עבודה זרה (כד.) בדפו"י. והראב"ד ז"ל בסדר הקבלה כתב וזה לשונו:
- "כותבי זכרונות בישראל אומרים שיהושע בן פרחיה רבו של ישו הנוצרי. ואם כן הוא בימי ינאי המלך היה. וכותבי זכרונות באומות העולם אומרים כי בימי הורדוס נולד, ובימי ארקילוס בנו נתלה. ומחלוקות גדולה היא זו, שהפרש יש ביניהם יותר מק"י שנים כו'. ומסורת אמת הוא בידינו מהמשנה והתלמוד, כי ר' יהושע בן פרחיה ברח למצרים בימי אלכסנדר והוא ינאי, ועמו ברח יש"ו הנוצרי וקבלת אמת בידינו שבשנת נ"א למלכות בית חשמונאים, ובשנת רצ"ט לבני הבית נתפש, והוא בן ל"ו שנה, בשנת ג' למלכות אריסטובלוס בן ינאי", עכ"ל.
ובעל שלשלת הקבלה בהקדמתו (בסופו) כתב כי מתחיל מספר שנות אמונתם קודם חורבן בית שני ס"ח שנים, כי כן קבלה אצלנו שהיה שנת ג' אלפים תשס"א לבריאה, עי"ש. ובערך (יב"פ) כתב גם כן כי אחר היה בימי תלמידי הלל ושמאי ולא זה היא התלמיד שלו. והראב"ד בספר האשכול (ה' תפלה סי' ט') כתב שנולד רמ"ט לבנין הבית שהוא שנת ג' אלפים תש"ד לבריאת העולם. והר"י אברבנאל בספרו מעיני הישועה (רס"ז) כתב שיש"ו היה באלכסנדריא של מצרים רבו ר' יהושע בן פרחיה שנת רס"ט לבנין הבית ויצא מעולמו שנת קנ"א קודם החורבן. ועיין בפי' נחל אשכול (סי' ט"ו) על הראב"ד ה' תפלה וק"ש (סי' ט') והיוחסין כתב (מאמר ה' זמן ו') שנולד שנת רס"ג לבנין הבית פ"א לחשמונאים שהוא ג' אלפים תרע"א. ועיין בספר צמ"ד (ח"ב ג"א תשס"א) ובסה"ד. והרשב"ץ ז"ל כתב בספר מגן אבות (פ"א מט"ז) שהעכו"ם אמרו שיש"ו הנוצרי היה בימי רבן גמליאל הזקן. וראה מ"ש בספרו קשת ומגן, ובספר מסך יהודה כתב ששמע בשם גדול אחד שבט' בטבת נולד אותו איש, וכתב שלכן צריכין לישב בתענית בט' בטבת. עיין במגילת תענית. ומלבד אלו השנים שאתגלגל בהו ההוא זוהמא דאטיל נחש בחוה, אתגלגלא פעם שלישי באבול קאזים הנקוב בשם מחמד, שהיה בשנת ד' אלפים שע"ד לבריאת עולם, ונתן אמונה חדשה להערביים. והרשב"ץ ז"ל בספרו קשת ומגן, הנשמט מספרו מגן אבות, מראה לדעת איך מעשהו תהו ותורת האיסלם הבל הוא, אשר בדה אותה מלבו, והאריך בזה. עיין שם הכל.
(100) ממנה בן הנדה כו': ראה בתקוני זהר (סוף תיקון ס"ט) שכתב נ"ע ונ"ד בגין דאנת עון דנדה, ובנדה אתעבידת דאיהו זוהמא דהטיל נחש לחוה, עי"ש. ומתפרש על פי מה שמובא במסכת כלה (פ"ב) בברייתא בזה הלשון: פעם אחת היו זקנים יושבים בשער, עברו לפניהם שני תינוקות, אחד כיסה את ראשו ואחד גילה את ראשו, זה שגילה את ראשו ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אמר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה כו'. הלך ר' עקיבא אצל אמו של תינוק וראה שהיתה מוכרת קיטנית בשוק, אמר לה בתי אם את אומרת לי דבר שאני שואלך אני מביאך לחיי עולם הבא. אמרה לו השבעי לי. היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמר לה בנך זה מה טיבו? אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי, ובא עלי שושביני והיה לי בן זה. נמצא התינוק ממזר ובן הנדה. ובאותה שעה אמרו ברוך ה' אלהי ישראל אשר גלה סודו לרבי עקיבא בן יוסף, עכ"ל. ועיין במסכת נדרים (דף כח.) בתוס' ד"ה במוכס, שכתבו וההוא דרבי עקיבא שנשבע ומבטלה בלבו - התם נמי הוי אונס שהיה צורך גדול לידע לברר על אותו עז פנים שהיה ממזר. עי"ש. וראה ביבמות (דף מט.) אמר ר"ש בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש. ועיין שם בתוס'. ועיין במסכת סנהדרין (דף סז.) ובמסכת שבת (דף קד:) שאמרו בן סטדא, בן פנדורא הוא, א"ר חסדא בעל סטדא, בועל פנדירא, בעל פפוס בן יהודה הוא, אמו סטדא, אמו מרים מגדלא נשיא הוא, כדאמרינן בפומבדיתא סטת דא מבעלה (מובא בחסרונות הש"ס). ועיין בתוס' חגיגה (חגיגה ד, ב) ד"ה היה, שכתבו דמרים מגדלא נשיא היתה אמו של פלוני. ובמסכת גיטין (דף צ.) איתא מדת פפוס בן יהודה הוא, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא. ובתולדות יש"ו מספר, ויהי היום צום כפור עבר נגד חלונה של מרים מגדלא נשיא, שהיתה אשת פפוס בן יהודה, הפריץ יוסף פאנדרי, ובראותו כי אין איש בבית, הביא סולם ויצאה מרים בעד החלון וברחו שניהם מירושלים, ותהר ותלד לו את יש"ו כו', עי"ש. ובספר קשת ומגן מביא בשם הרמב"ם ז"ל כי פאנדירי זה גוי היה, וחרש עצים היה. ועיין בפרש"י מסכת שבת (דף קד:) ובתוס' שם (מובא בחסרונות הש"ס), ובמסכת סנהדרין (דף קז:) ובסוטה (דף מו:) מייתי, כד קטלינהו ינאי מלכא לרבנן אזל יהושע בן פרחיה ויש"ו לאלכסנדריא של מצרים, כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקדש לכי אלכסדריא של מצרים, אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה. קם אתא ואיתרמי ליה ההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובא. אמר כמה יפה אכסניא זו. אמר ליה יש"ו, רבי עיניה טרוטות. אמר ליה ר' יהושע בן פרחיה, רשע בכך אתה עוסק, אפיק ד' מאות שיפורי ושמתיה. ובירושלמי חגיגה (פ"ב ה"ב) איתא דזה היה אצל יהודה בן טבאי, ושמה של ההוא אושפיזא היתה דבורה.
(101) חת בשמו כו': שמו היה ישו"ע שהוא במספר קטן י"ז שהוא מספר קטן ח'. ושם תואר שלו היה ב"ן הנד"ה שבמספר קטן עולה כ"ו, שהוא גם כן מספר קטן ח'.
(102) העולה משיח: כי שני פעמים ח' משמו ומתוארו עולים מספר ט"ז, ומשי"ח במספר קטן עולה גם כן ט"ז. ותלמידיו אמרו עליו שהוא המשיח.
(103) יצא מעם השם ומהויות הנחש כו': כלומר, שמו יצא לו, מהשמות אשר נקבו בהן עם ישראל, כדכתיב בנחמיה (נחמיה, ט) ויאמרו הלוים ישוע וקדמיאל גו'. וכן כתיב בדברי הימים (דה"ב לא, טו). ותוארו בא לו מזוהמת הנחש. שנולד מנדה כנ"ל. וראה בפירוש מהרא"א כי נחש גם כן במספר קטן ט"ז כמו ב' פעמים ח'.
(104) מטוב ורע: ר"ל מעורב בו טוב ורע, כי טוב בגימטריא י"ז שהוא מספר קטן ח', וכמו כן ח"ט בגימטריא הכי.
(105) וכפה על האמת את מכסת שקרו: כי העלים מן כולם כי בן יוסף פאנדירא הוא, וכסה את עצמו במכסת השקר, ואמר כי בן אלהים הוא, ונולד בלי שכיבת בעל. וראה בספר פענח רזא (פ' תזריע) שכתב מכאן הוציאו המינין שאשה אשר תלד בלא שכיבת בעל אינה נטמאת כלל כו'. והמה יאמרו כי אלהיהם נולד בלי שכיבת בעל אם כן אלהיהם קדוש יאמרו לו, אבל הבל יפצה פיהם, כי הולכים אחרי ההבל ויהבלו, לפי שאי אפשר לאשה שתלד בלי שכיבת בעל כידוע לבעלי חכמת הניתוח ומבואר בדברי אבן עזרא, ע"ש. וכן כתב הר"ח ויטאל ז"ל בספרו עץ הדעת טוב ועיין במוסף הערוך ערך בית גליא, ובבראשית רבה (בר"ר כב, ד) איתא לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מאדם, מכאן ואילך לא איש בלא שה ולא אשה בלא איש. וכן איתא בירושלמי ברכות ריש פרק הרואה. ועיין במשנה למלך בהל' אישות (פט"ו מהל' אישות ה"ד) דמייתי הא דאיתא בחגיגה (דף יד:) שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכהן גדול מי חיישינן לדשמואל, אמר להו דשמואל לא שכיחא וחיישינן שמא באמבטי עיברה, דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם. וכתב עלה: ונראה דמשכחת לה נמי שתלד ולד של קיימא שהרי בליקוטי מהרי"ל כתוב שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי וכו'. והחכם בעל חלקת מחוקק (סי' א' ס"ק ח') נסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פרו ורבו ואי מיקרי בנו לכל דבר, עי"ש. ולאחר שפילפל בזה בעל משנה למלך, מסיים עלה וכתב: מכל מקום אין אני מצייר דבר זה, ולאחר שהביא התוס' דקידושין (דף עג.) ד"ה מ"ש, שמקשו בההוא עובדא דאבוה דשמואל שהלך למדינת הים ובא ע"י שם ושימש והוליד את שמואל. ודברי הבה"ג שמייתי הרא"ש ומסיק בזה"ל: אלא ודאי נ"ל דס"ל דמציאות זה שתתעבר באמבטי לא יתכן כלל - עיין שם הכל. ובהקדמת הספר בן סירא בן ירמיה, שנדפס בשנת תנ"ז מצאתי כתוב לאמור, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר (איוב, ט) בא וראה כמה גדולים מעשיו של הקב"ה כו' עושה גדולות עד אין חקר כנגד כל יצירה, ונפלאות עד אין מספר כנגד ג' שנולדו בלא הזדווגות איש ואשה, ואלו הן, בן סירא, רב פפא, ורב זירא כו'. ומייתי שם עובדא בבתו של ירמיה שנתעברה באמבטי כו', עכ"ל. ועיין בספר שלשת הקבלה (ערך ירמיה) שכתב בן סירא היה בנו של ירמיה שנולד לו מבתו כנראה בכתובות כו'. ובעל צמח דוד (ח"א ג"א תמ"ח) כתב כי לא מצא דבר זה לא בתלמוד ולא במדרש אך הוא בלקוטי מהרי"ל, ולפי דעתו כתב שזהו גוזמא בעלמא וכן כתב בעל סדר הדורות. וראה במדרש תנחומא פרשת פקודי (ג') ובמסכת נדה (דף לא.) מה שדרשו על הקרא הנ"ל ביצירת הולד, וראה בילקוט ירמיה (סי' י"ג) אמר ר"א אשה כי תזריע ולא אבן, כי תלמידיו אמרו שמן האבנים מקים אלהים בנים.
(106) לדבר בהשם כו': ודבר שקר על השי"ת אשר חותמו של הקב"ה הוא אמת כמבואר במסכת שבת (דף נה.) ובסנהדרין (דף כד.) ודברים רבה (דב"ר, א) וראה במסכת חגיגה (דף יג.) א"ר יוחנן בן זכאי מה תשובה השיבתו בת קול לנבוכדנצר בשעה שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, יצתה בת קול ואמרה לו בן בנו של נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כו' והלא מן הארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה, ועוביו של רקיע מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן חיות הקודש, ורגלי החיות כנגד כולן, וקרסולי החיות כנגד כולן, ושוקי החיות כנגד כולן, ורכובי החיות כנגד כולן כו', ולמעלה מהן כסא הכבוד, ורגלי כסא הכבוד כנגד כולן, וכסא הכבוד כנגד כולן, ולמעלה מהן מלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם, ואתה אמרת אעלה על במתי עב וגו' אך אל שאול תורד אל ירכתי בור, עי"ש.
(107) וכפר באחדות כו': כי העמיד אמונת השילוש במקום אחדות הבורא ית"ש, ועל ידי זה כפר בתורת ה' דכתיב בו (דברים ד, לט) כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ועיין בירושלמי סנהדרין (פ"א) שדרשו על זה: אני ה' ראשון - שלא קבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלהים - שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא - שאיני עתיד למסרה לאחר. ועיין בירושלמי ברכות (פ"ט ה"א) ובבראשית רבה (בר"ר, ח). ושם איתא אני ראשון שאין לי אב כו' ומבלעדי אין אלהים שאין לי בן. ובדברים רבה (דב"ר ב, כג) איתא אמרה כנס"י לפני הקב"ה, כשם שאין לי בשמים אלא אתה כך לא חפצתי אחר בארץ, כשם שלא שתפתי עמך אלוה אחר בשמים כך לא שתפתי עמך אלוה אחר בארץ, אלא נכנסת אני בכל יום לבתי כנסיות ומעידה עליך שאין אלוה אחר אלא אתה ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עי"ש.
(108) ולעג על דברי חז"ל מאד: כמבואר במסכת גיטין (דף נז.) (מובא בקונטרס אומר השכחה) דאונקלוס בר אחתיה דטיטוס הרשע כשרצה להתגייר אזל אסקיה ליש"ו בנגידא, א"ל מאן חשוב בהאי עלמא, א"ל ישראל, מהו לאדבוקי בהו, א"ל טובתם דרוש רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו, א"ל דיניה דהאי גברא במאי? א"ל בצואה רותחת, דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. ועיין בתוספתא דיבמות (תוספתא יבמות, ג) ומסכת יומא (דף סו:) שאלו את ר' אליעזר פלוני מהו לעוה"ב? פרש"י על אדם אחד שאלוהו מה מעשיו בעיניך. אמה להם לא שאלתוני אלא על פלוני כו' לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מרבו לעולם. עיין שם העכל. ומסופר על ידי תלמידיו שחירף וגידף את הפרושים והסופרים, כששאלו אותו מדוע זלזל בנטילת ידים ולמה עשה רפואה בשבת לחולה שאין בו סכנה, וכמו כן לעג על דבריהם כששאלו אותו למה עבר על דברי התורה ודברי הסופרים, וכן איתא בקונטרס תם ומועד, לעגו אשר לעג על דברי חז"ל וזלזל בהורים ומורים. עיין שם הכל.
(109) אבל אנו מקנאין את קנאת השם כו': במסכת סנהדרין (דף מג.) איתא (מובא בקונטרס אומר השכחה) בערב הפסח תלאוהו ליש"ו, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום, יש"ו יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו, ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח, ובדקדוקי סופרים מביא גירסא מתוך כת"י שבפירצנו בערב שבת ובערב פסח, וע"ש בסנהדרין (דף סז.) ובמסכת שבת (דף קד:) בחסרונות הש"ס, ובתוספתא דסנהדרין (תוספתא סנהדרין, י) איתא כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מן המסית. כיצד עושין לו. מוסרין לו שני ת"ח בבית הפנימי והוא יושב בבית החיצון ומדליקין לו את הנר כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו, וכן עשו לבן סטדא בלוד נמנו עליו שני תלמידי חכמים ותלאוהו בערב הפסח. ועיין בירושלמי סנהדרין (פ"ז הט"ז)[5]. ובספר קשת ומגן מוכיח הרשב"ץ ז"ל בראיות ברורות שבן סטדא ויש"ו הנוצרי אחד הוא. ושם כתב כי נשתבש בין הנוצרים בזה שהם מתענים קודם הפסח, ומראה טעותם במה שכתבו תלמידיו כי יש"ו אכל הפסח עם תלמידיו הלילה שמחרתו נתלה, כי לא יהרגו נפש ביום קדש, והאריך בזה להוכיח את שקרותם. עיין שם הכל. ובמסכת סנהדרין (דף מג.) איתא חמשה תלמידיו היו לו, וכולם נהרגו אז עמו - מובא בקונטרס אומר השכחה, ומספורי תלמידיו נראה כי רבן גמליאל הזקן היה מן השופטים שדנוהו למיתה.
(110) ומסרנו אותו למיתה כו': כי ידם לא היתה בו, כי אם צוו להסגירו בידי פילטוס הפחה, אשר הקיסר טיבירוס מלך רומי העמיד אז בארץ יהודה, ותלמידיו מספרים כי לקחו אנשי הצבא של הפחה את יש"ו, ויפשיטו אותו וילבישוהו מעיל ארגמן וישימו כתר קוצים על ראשו וקנה בימינו, ויהתלו בו, וירקו בפניו, והכוהו על ראשו, ואח"כ הפשיטו אותו את המעיל אשר הלבישוהו, וילבישוהו את בגדיו ויוליכוהו לצלוב אותו, ונתנו לו לשתות קורט של לבונה בכוס של יין. ועיין סנהדרין (דף מג.) ובמסכת שמחות (פ"ב ה"ט) היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף עליו דעתו. ובבראשית רבה (בר"ר, נו) איתא כזה שטען צלובו על כתבו, ע"ש וסקלוהו, ואח"כ נתלה כדין כל הנסקלין לדברי ר' אליעזר כדאיתא במשנה סנהדרין (משנה, סנהדרין ו, ד), ולדברי חכמים נתלה לפי שהיה מגדף, כמבואר לקמן בהאגרת. וכן מסופר בתם ומועד, כי היה מגדף והקיסר טיבירוס זה כיבד מאד את המקדש, ונתן מגיני זהב למקדש, ולא רצה שפילטאו פקידו בירושלים יכתוב עליהם שם הנותן, כמבואר ביוסיפון (פ' ס"ב), ובצמח דוד, ובשלשלת הקבלה.
(111) ונקבר בקבר סרוחה כו': ר"ל אע"פ שהיה מהרוגי מלכות ואיתא במסכת שמחות (פ"ב הי"א) הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר, אעפ"כ נקבר בקבר סרוחה, לפי שהיה רשע ומסית כמבואר בסנהדרין (דף קז:) ובסוטה (דף מז:) בחסרונות הש"ס. אמר מר, יש"ו כישף והסית והדיח את ישראל. ועיין בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"ב) ואיתא במשנה דסנהדרין (משנה, סנהדרין ו, ה) דהרוגי ב"ד לא היו נקברין בקברות אבותיהם לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, אלא שני בתי קברות היו מתוקנין לב"ד, אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.
(112) והושלך מקברו כפגר כו': הרשב"ץ בספר קשת ומגן מביא מהירושלמי כי תלמידיו גנבוהו בליל שבת שהיה ליל א' של פסח, כיון שהיו ישראל טהורים במועד ומתעסקין באכילת הפסח ולא יכלו לשמרו, ותלמידיו חללו שבת והוציאוהו מהשוחה שהכניסו אותו בה, כדי לגנוב את לב המאמינים בו כי עלה לשמים, עש"ה עיין שם הכל. ובקונטרס תם ומועד מסופר כי יהדה א"ב שמע את אשר אמר יש"ו קודם מותו כי אחר ג' ימים לקבורתו יצא מקברו ויעלה שמימה, לכן לבש יהודה נקם והציאו מקברו והכניס נבלתו בהשוחה אשר מתחת אמת המים, ולאחר ג' ימים כשראו המאמינים בו כי הקבר ריק ואין בו, התאספו וצעקו כי דם נקי שפכו, כן בן אלהים הוא ועלה לשמים, נטלו החכמים נבלתו וקשרו את ציצית ראשו בזנב הסוס וסחבוהו וגררוהו בחוצות ירושלים כפגר מובס.
(113) מובס: מובס היינו פגר הנדרס כדכתיב בישעיה (ישעיה יד, יט) ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב וגו' כפגר מובס.
(114) אך טומאתו נשארה בארץ: כי המאמינים בו בחייו האמינו גם לאחר מותו כי יקום ויחי.
(115) וקול זוועת הטומאה נשמע בכל מקום כו': כי עשו שערורות באהלי יעקב, ובאו לאכול מן הפסחים ולחוג חג ישראל כדי לתפוש אותם בלבם ולהדיחם אח"כ מאחרי השי"ת כמסופר בזוה"ק (פר' משפטים בסופו) זמנא חדא סליקו ישראל למיחג חגא ואתערבו עע"ז בהדייהו כו' לשתא אחרא סליקו וסליקו עע"ז אינון דאתערבו בהדייהו כד הוו אכלין קרבנין והוו חדאין חמו לאינון עע"ז דטפסקין בקיטרייהו לקוטרא דאומלל(?), אשגחו בהו כלא דלא מברכן, אתו ואמרו מלה לבי דינא, אתו ושאילו לון, אמרו האי דאכלתון חולקא דלכון מאן קורבנא הוה, לא הוה בידייהו, בדקו ואשכחו דאינון עע"ז וקטילו לון. וכן מובא במסכת פסחים (דף ג:) בההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים כו' א"ל ר' יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה, כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה, כי סליק אמר להו מאליה ספו לי כו' אמרו מאי האי דקמן, בדקו בתריה ואשכחיה דארמאי הוא וקטלוהו.
(116) עמד הטומאה וחי כו': כי תלמידיו אמרו כי ראו אותו אחרי שנהרג, פעם במקום זה ופעם במקום אחר, ומששו את פצעיו ואכלו עמו יחד, כדי לגנוב את לב ההדיוטים שהאמינו בו בחייו.
(117) וכותבים ספרים אין קץ כו': כי מלבד ארבעה אבות מזיקין, שהעלו עלי גליון מעשיו של אותו איש איך שנולד ומפותיו אשר עשה, נכתבו בעת ההיא על ידי אנשים שונים כמה מאות ספרים ממעשיו של איש פלוני שלא נעשו מעולם, רק כל אחד בדה מלבו מה שנראה בעיניו, ואחר כמה שנים נאספו מאמיניו ובחרו בארבעה אלה אשר המחבר ספר חזוק אמונה (ח"ב כ"ג) הראה סתירת דבריהם בלידתו ומעשיו, ולדוגמא הביא אותה עובדא שהיה בבית שמעון המצורע כי כל אחד סותר את דברי חבירו, עי"ש. וכמו כן ראינו כי המה סותרים את עצמם במה שכתבו כי בשלחו את י"ב תלמידיו להסית ולהדיח את אחינו בני ישראל, צוה להם אותו איש שלא יקחו מאומה לדרך, לא מטה ולא ילקוט, ולא נעלים, ובא השני וכתב כי צוה להם שלא יקחו בידם מטה אבל נעלים לא אמר להם כלל. ובא השלישי וסותר את שניהם וכתב כי צוה אותם לבלתי ישאו צדה לדרכם זולתי מטה לבדו. ולהנעיל סנדל לכף רגלם. וראה בספר חזוק אמונה הנ"ל ובספר נצחון את כזבם של אלה הד'.
(118) וקראו את שמו משיח כו': ושמעון פיטרוס היה הראשון אשר אמר עליו כי הוא המשיח, ואחריו החזיקו כל הנוהים אחריו, וקראו עליו הא שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (תהלים, ב) ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, כמובא בספר חזוק אמונה (ח"א פ"א) והוכיח שם בראיות ברורות לחכם אחד מחכמי הנוצרים שיש"ו לא היה משיח כלל, משום ד' דברים: א) משום יחוסו, ב) משום פעולותיו, ג) משום זמנו, ד) משום שלא נתקיימו בזמנו הבטחות המיועדות להיות בזמן המשיח המקוה, אי אפשרי להביא כאן את כל דבריו בפרטות כי רבים המה והמצע קצר מהשתרע. וראה בספר נצחון (סי' רכ"ח) ובתשובות הרד"ק להנוצרים על מזמור למה רגשו גוים, ובמסכת סוכה (דף נב.) דרשו חז"ל מזמור זה על מלחמת גוג ומגוג ומשיח בן דוד אשר יבוא בבי"א. לכן קראו תלמידיו על איש פלוני מזמור זה. והרמב"ם ז"ל (בסוף פי"א מהלכות מלכים, בדפוס וויניציא, ובבריטיש מוזעאום מצאתיו) כתב בזה הלשון:
- "אף אותו איש שאמר שהוא משיח ונהרג בבית דין, כבר ניבא עליו דניאל (דניאל יא, יד) ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" - וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו, המשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזיק מצותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם להשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד מבלעדי ה' כו'}}, עכ"ל.
(119) אשר הוא העין אשר תלעג לאב: הוא העין אשר כתב לעיל בהאגרת, בהיות אחר החורבן בית ראשון אז תבוא העין כו', ועליו הכתוב אומר (משלי, ל) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל גו', כי הוא לעג על אבינו שבשמים באומרו כי בן אלהים הוא, וכי עליו נבא דוד המלך עליו השלום (תהלים, ב) ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כמסופר בקונטרס תם ומועד. וראה במדרש שוח"ט (פ"ב) בני אתה - "בן לי אתה" אינו אומר, אלא "בני אתה" -- כעבד שעושה לו רבו נחת רוח ואמר לו אני מחבב לך כבני, מכאן תשובה לאומרים יש לו בן. ובספר נצחון לר' ליפמן (רס"ט) מראה להם טעותם, וכתב כי לשון "ילדתיך" אינו שייך כי אם על האם היולדת הבן, אבל על אביו צריך לומר "הולדתיך", ולשון "ילדתיך" האמור כאן לאו לשון לידה הוא אלא לשון יחוס שיחסו למלכות, מלשון ויתילדו על משפחותם הכתוב (במדבר, א), עי"ש. וראה בזוה"ק (פר' יתרו) על הפסוק ואת שני בניה שכתב וכי בניה ולא בניו של משה כו' הא משה הוה מזדווג באתר אחרא קדישא עילאה, ולא יקרא דיליה למקרי לון בניו השתא, אע"ג דבנוי הוו, בגין יקרא דההוא אתר דאזדווג ביה קרא לון בניה הכא, עי"ש. ואותו איש י"ש לא חש ליקרא דמאריה, ואמר כי בנו הוא, ובז ולעג לו. וראה בשמות רבה (שמו"ר כט, ד) אמר הקב"ה אני ראשון שאין לו אב, ואני אחרון שאין לי אח, ומבלעדי אין אלהים - שאין לי בן. וכן איתא בקהלת רבה (פ"ד י"ג), ובאגדת בראשית (פ' כ"ז) איתא הרשעים אומרים שיש לו בן שנאמר ורוה די רביעאה דמי לבר אלהין. אמר הקב"ה, רשעים שמא כתב בו דמי לאלהין, לא כתיב אלא דמי לבר אלהין, אלו המלאכים שנקראו בני אלהים. ושם (פ' ל"א) כתב, טפש לבם של שקרנין שהן אומרים יש לו בן להקב"ה, ומה אם בנו של אברהם, כשראה שבא לשוחטו ולא יכול לראותו בצער, אלא מיד צווח "אל תשלח ידך אל הנער גו'", ואלו היה לו בן היה מניחו שיהרג ולא היה מהפך את העולם ועושה אותו תהו ובהו. ובירושלמי שבת איתא ירד מלאך וסטרו על פיו, א"ל רשיעא תקין מילך, ובר אית ליה. ומבואר באגדת בראשית (פ' כ"ז) שכתב כשלקה (נבוכדנצר) לא אמר את האמת, שנאמר (דניאל, ג) בריך אלההון וגו' ח"ו לא אמר די שלח בריה אלא אמר די שלח מלאכה וגו', הוי פי שנים בה יכרתו ויגועו כו'. ועיין במדרש רבה (יתרו כ"ט א') שאלו המינין את ר' שמלאי ואמרו לו אלוהות הרבה יש בעולם, והשיב להם תשובה נצחת, עי"ש. ועיין בירושלמי ברכות ריש פרק הרואה. ובבראשית רבה (בר"ר כב, ד).
(120) בטומאת הנגע כו': ר"ל חיזק את שקרו בזה שריפא את הנגעים והמצורעים כמסופר בקונטרס תם ומועד.
(121) בית בשש: כלומר לעג על הבורא ית"ש שצר את העולם באותיות י"ה כדכתיב (ישעיהו, כו) כי ביה ה' צור עולמים, ויבז לתוה"ק שניתנה בששי בסיון כדאיתא בשבת (דף פו:) ואף לדברי ר' יוסי היתה ראויה לינתן בששי כמ"ש התוס' במסכת ע"ז (דף ג.) ד"ה יום הששי-, עי"ש.
(122) למלאות דברי תורה כו': כמובא בספר קשת ומגן להרשב"ץ ז"ל שאמר אותו איש, אל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים, לא באתי כי אם למלאות כו'.
(123) והוא היה בן סורר ומורה: ותלמידו מספר עליו כי הנהו איש זולל וסובא, ועיין פרש"י דברים (דברים כא, יח) ובקונטרס תם ומועד מסופר כי כאשר שאל יש"ו את אמו שתאמר לו האמת - בן מי הוא, והיא אמרה לו כי בן יוחנן הוא, והכיר ששקר דברה, אמר לה כי תוציא לו כתנות מהארגז וילך אל אביו בבלה ללמוד שם, וכאשר פתחה פתח התיבה והרכינה ראשה לתוך התיבה להוציא הכתנות, וימהר יש"ו וידחוק פתח התיבה על ראשה ועל דדיה ואמר לה אם תגידי את האמת בן מי אני - הרי טוב, ואם לאו מות תמותי ולא תמלטי מידי. ותרא האשה כי גדול כאבה מאד, הודתה ואמרה כן הדבר כי ממזר ובן הנדה אתה. ובתולדות מחוקק הנוצרי מספר כי כשראה יש"ו אשר החכמים הכירו שהוא ממזר עשה את עצמו חולי שיניים ואמר לאמו שמעתי רפואת השיניים הוא שתניח אמו של החולה דדיה בין הצירים להדלת, והחולה יניק מדדיה, עשתה אמו כן ויסגור את הדלת, ואמר אל אמו איני מניחך עד שתאמר לי האמת איך ילדתני, ותספר לו האמת, אז הניחה ויקם ויהרוג את יוסף פאנדרי אביו ויברח אל גליל יהודה.
(124) להכות בשש הטמא כו': תלמידיו מספרים כי כששאלו אותו הפרושים והסופרים מדוע יעזבו תלמידיו את קבלת הזקנים כי לא ירחצו את ידיהם לאכילה, והשיב להם אשר יבא אל תוך הפה לא יטמא את האדם, רק אשר יצא מתוך הפה הוא יטמא את האדם. והיוצא מתוך הפה יבא מתוך הלב ומן הלב יצאו מחשבות רעות אשר המה מביאים אל ששה דברים: רצח, נאוף, זנות, גנבה, עדות שקר, וגדופים. אלה הדברים אשר יטמאו את האדם ולא יותר. ועל פי זה התיר כל המאכלות האסורות שנאסרו על פי תוה"ק, והסיר את רובו ככולו דברי התורה הכוליים תרי"ג מצות, וכאשר שאל אותו אחד מה יעשה לרשת חיי עולם, צוה לו לשמור רק חמש מן הדברות שיש בין אדם לחברו ועל לאו דלא תעשוק.
(125) שש בשש כו': והחליף שש המצות הללו, על התורה כולה שנתנה בששי. וראה במסכת ברכות (דף יב:) שאמרו אף בגבולין בקשו לקרות עשרת הדברות בכל יום אלא שכבר בטלום מפני תערומת המינין, ופרש"י שלא יאמרו אין שאר תורה אמת, ותדעו אין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. וכן איתא בירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) שלא יאמרו אלו לבדם נתנו למשה בסיני.
(126) ונתן תורה חדשה כו': כי הורה לתלמידיו דברים אשר בדה מלבו, אשר אין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם, כמו שאמר אם יכך איש על הלחי הימנית, תן לו גם השמאלית, וכל איש החפץ לקחת הכתונת ממך - תן לו גם מעילך. ועוד דברים רבים אשר המחבר ספר חזוק אמונה (ח"ב י"ח) מראה לדעת כי בבלי דעת מלין הכביר, והבל יפצה פיהו. וראה בתרגום יונתן בן עוזיאל על הא דכתיב בתהלים (תהלים קמד, ח) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, שכתב אורייתא דלהון אורייתא דשקרא.
(127) להחליף את האחדות בשקץ כו': כי במקום אחדות הבורא ית"ש נתן אמונת השילוש. וראה בספר נצחון (קכח) שכתב שהמינין שלחו יד בשם הנורא, באומרם שבקרא שמע ישראל וגו' מזכיר ג' שמות ומסיים עליהם אחד. ומשיב אליהם תשובה נצחת, עיין שם הכל. וראה במדרש רבה פרשת ואתחנן (דברים רבה ב, כד) שמפרשו חז"ל אין לו לא אחד ולא בן אלא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ובקהלת רבה (קהלת רבה ד, יג) דרשו על הפסוק יש אחד ואין שני, יש אחד - זה הקב"ה שנאמר בו ה' אחד, ואין שני - שאין לו שותף בעולמו, גם בן ואח אין לו. ובבראשית רבהפ"ח ח') איתא א"ל המינין לר' שמלאי מהו דין דכתיב (יהושע, כב) "אל אלהים ה' וגו'", אמר להם "הם יודעים" אין כתיב כאן, אלא "הוא יודע". ולתלמידיו השיב, שלשתן שם אלהים הם כאינש דאמר בסילונוס קיסר, אגוסטוס קיסר. ועיין בירושלמי ברכות (פ"ט) ובשמות רבה (שמו"ר כט, ד) איתא אמר הקב"ה אני ראשון שאין לי אב, ואני אחרון - שאין לי אח, ומבלעדי אין אלהים - שאין לי בן. ובירושלמי סנהדרין (פ"א) אמרו אני ה' ראשון - שלא קבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלהים - שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא - שאיני עתיד למסרה לאחר. ובאגדת בראשית (פ' כ"ז) איתא אמר הקב"ה הפה שאומר שהן שנים יכרתו ויגועו, והשלישית יִוָתר בה אלו ישראל שנאמר (ישעיה, יט) והיה ישראל שלישיה וגו'. וכן איתא במדרש רבה פרשת ואתחנן (פ"ב כ"ד) הפיות שאומרים שתי רשויות הן יכרתו ויגועו. ומי עתיד להיות לקיום? אלו ישראל שנקראו שלישין שהן משולשים - כהנים לוים וישראלים, שהן מג' אבות - אברהם יצחק ויעקב, והן מקלסין להקב"ה בשלש קדושות - קדוש קדוש קדוש ד' צבאות, עי"ש.
(128) ומה לי להאריך בטומאה: כי מצינו שעיקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה, כדי שלא להוציא דבר טומאה כמבואר בבר"ר נח (בר"ר לב, ה) ואף כשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בטהרה כדאיתא בויקרא רבה (ויק"ר, כו) ובמסכת פסחים (דף נ:) אמרו תלמיד אחד שאמר מפני מה מוסקין בטומאה - לא זכה להורות הוראה בישראל.
(129) כי אסור להסתכל בצורתה כו': ראה במסכת שבת (דף קד.) אסור להסתכל בצלם דמות רשע, וכן איתא בזוה"ק (פ' תצוה) מאי אל זר גו' כגוונא דא אסור לאסתכלא באנפוי. ועיין שם (פרשת קדושים) על הפסוק אל תפנו אל האלילים, ובתורת כהנים (שם), ובאותיות דרבי עקיבא איתא מאי טעמא מחזיר קו"ף פניו מרי"ש, אמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל בפני רשע. ועיין במסכת שבת (דף קמט.) ושם איתא דיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים כו', וכמו כן אסרו לקרות בספריהם של המינים כדאיתא (שבת קטז, א) א"ר טרפון שאם יבואו לידי ספרי מינין אני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו, יכנס לבית עבודה זרה ולא יכנוס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין, והללו אין מכירין וכופרין כו', עי"ש. וכן איתא בסנהדרין פרק חלק כמו שנפרש לקמן בעזרת השם.
(130) הנקראים שליחים כו': כי אותו איש בחר מאנשיו שנים עשר אנשים וקרא אותם בשם שלוחים, ואמר להם אל תשימו פעמיכם להגוים, ואל תבואו אל ערי השומרונים, כי אם אל בית ישראל תלכו, וגם צוה להם שיהיו ערומים כנחשים ותמימים כונים, והמה הסיתו והדיחו את בני ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, ובספורי תלמידיו סותרים זה את זה במספר ובשמות השלוחים האלה. ובמסכת סנהדרין (דף מג.) מובא בחסרונות הש"ס איתא חמשה תלמידים היו לו, ושמות היו: מתאי, נקאי, נצר, בוני, ותודה.
(131) הנרמזים בעי"ן הר"ע כו': כלומר המה מסטרא אחרא שנקראת עין הרע כמבואר בזוה"ק (פר' תרומה קל"ד) ונרמזים גם כן בתלמדיו של שבלעם הרשע שהיתה להם עין רעה כמבואר באבות (פ"ה).
(132) חוטאים ומחטיאים את הרבים: מבואר בסנהדרין (דף קז:) ובסוטה (דף מז:) מובא בחסרונות הש"ס, א"ל יהושע בן פרחיה ליש"ו הדר בך, אמר ליה כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
(133) על כן חזקו ידיכם בטהרה: כי התנא הכותב האגרת ראה שהצליח מעשה שטן, לכן כתב להם שיחזיקו ביותר באלה המצות אשר איש פלוני ותלמידיו זלזלו בהן, כמו מצות נטילת ידים כנ"ל. ולכן מצינו בדברי חז"ל שהחמירו במצוה זו מאד ואמרו (סוטה ד, ב) כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, וכאילו בא על אשת איש. ועיין בזוה"ק פרשת פנחס, ובמסכת עירובין (דף כא:) איתא כשהיה ר' עקיבא חבוש בבית האסורין ולא היה לו מים לנטילת ידים, אמר מוטב אמות מיתת עצמי, ולא אעבור על דעת חברי. ועיין שם בתוס'. ובפרק ה' דעדיות (משנה, עדיות ה, ו) איתא שנידוהו לאלעזר בן חנוך על שפקפק בנטילת ידים. ועיין שם בפירוש הרמב"ם ז"ל.
וכמו כן חזקו את דברי הסופרים במה שאמרו במסכת גיטין (דף צ.) שיכול אדם לגרש את אשתו אפילו הקדיחה תבשילו, ורבי עקיבא אומר אפילו לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אלא אפילו מצא אחרת נאה הימנה, עי"ש. לפי שאותו איש אמר לתלמידיו, את אשר חיבר אלהים אל יפרד אדם, ואיש אשר ישלח את אשתו אם לא על דבר זנות, ונושא לו אחרת - נואף הוא.
כי דברי תורה אין צריכין כל כך חיזוק כמו דברי סופרים כדאיתא במסכת תענית (דף יז:). וכמו כן עשו חז"ל עסק גדול בנסוך המים בשמחת בית השואבה, ובחבוט ערבה -- לפי שהצדוקים לא הודו לדבריהם כמבואר במסכת סוכה בפרק החליל.
ולכן אנו מצינו במסכת סוכה (דף ה.) ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרים, לפי שתלמידיו של איש פלוני אמרו עליו כי הוא עלה השמימה כנ"ל. ואחרים הוסיפו לאמור כי אחר הוא שנהרג במקומו. לכן אמר ר' יוסי אם צדיקים כמותם לא עלו למרום, איך עלה אותו איש. ובבראשית רבה (בר"ר כה, א) איתא שאלו המינים לר' אבהו, א"ל אין אנו מוצאין מיתה לחנוך, כי רצו להוכיח כי גם חנוך עלה למרום אע"פ שהיה חנף, והיה בטימוסין של רשעים כמ"ש במתנות כהונה שם, ועוד איתא התם שאלה מטרונה את ר' יוסי אין אנו מוצאין מיתה בחנוך, ויפה השיבם ר' אבהו ור' יוסי, עי"ש.
(134) אהיה אשר אהיה באמת כו': רמז להם שהשי"ת יהיה בעזרם ואל יחתו מהמה, כדכתיב אהיה אשר אהיהי (שמות, ג), ופרש"י אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבור שאר מלכיות, ואהי"ה בגימטריא כ"א כמנין התיבה ודא"י שהוא לשון אמת וברור בלתי ספק, כמ"ש המפרשים על דברי הפייטן (במוסף של ר"ה) "הודאי שמו כן תהלתו".
(135) מאדם אשר נשמה באפו כו': כדכתיב (ישעיה, ב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא", ור"ל אל תאמינו בו שהוא אל, כי אדם הוא, אשר אם תצא רוחו ישוב לאדמתו.
(136) כי במה נחשב הוא כו': ראה בזוה"ק (פר' תצוה) שמפרש מקרא זה, מאי חדלו לכם מן האדם גו' הכא פקיד קוב"ה לב"נ לבר נש/לבני נשא ואזהיר ליה לאסתמרא מאינון ב"נ דאסטו אורחייהו מארח טב לארח ביש, ומסאבו נפשייהו בההוא מסאבא אחרא כו' ודאי דא ב"נ דמריד במאריה, ואסור לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה כו' ע"זז אתחשיב ההוא ב"נ, ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, עי"ש.
(137) מהפושעים: ר"ל שנחשב הוא מן הפושעים, ובתוכם חלקו, וראה בפי' מהרא"א.
(138) להעמיד שילוש באמת כו': וכמוהו כמוהם העמיד אמונת השילוש במקום האמת, ואמת זו תורה כדאיתא במסכת ברכות (דף ה:) ובירשולמי ברכות שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הפניה-ירושלמי) אין הלכה ח בפרק ג במסכת ברכות.(פ"ג ה"ח) ובילקוט דניאל (תתרס"ו), ור"ל בדו מלבם אמונת השילוש להעמידה במקום תוה"ק שהיא תורת אמת, ואותיותיה משולשים, והכל היה משולש, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, כמבואר במדרש תנחומא יתרו (ו') תורה משולשת - תורה נביאים וכתובים, משנה משולשת - תלמוד הלכות ואגדות, הסרסור משולש - מרים אהרן ומשה, תפלה משולשת - ערב ובקר וצהרים, קדושה משולשת - קדוש קדוש קדוש, ישראל משולשין - כהנים לוים וישראלים, משה אותיותיו משולשין, מבשט לוי שאותיותיו משולשים, מזרע משולש - אברהם יצחק ויעקב, בחדש משולש - ניסן אייר וסיון, על הר סין שאותיותיו משולשין, כו' ולעולם השלישי חביב, עי"ש. ועיין במדרש משלי (כב) ובמסכת שבת (דף פח.) ובזוה"ק יתרו. ועיין במדרש רבה ואתחנן (דב"ר ב, כד), ובמספר זה יש בו סגולה טבעית ואלהית כמ"ש הר"י אבוהב בספרו נהר פישון (ד' ס"ד) והר"מ גלנטי בספר זבח השלמים (פרשת יתרו). וראה במדרש רבה דברים (דב"ר א, ז) חותמו של הקב"ה אמת, ולמה אמת? אמת יש בו שלש אותיות, אל"ף ראשון של אותיות, מ"ם - אמצעית, תי"ו - סופן. לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (ישעיה, מד). ולכן בחרו הפושעים האלה במספר השלישי, והוסיפו על שתי רשויות את הרוח, כדי להעמידם בשילוש. ועיין בספר חזוק אמונה ובספר נצחון (קכח) ובתשובות הרד"ק להנוצרים על המזמור למה רגשו.
(139) שהאחדות נחסר ממנו: כנ"ל כי אות אל"ף רמז על אחדות הבורא ית"ש, והוא חיסר את האחדות, לכן נחסר על ידו אות א' מהתיבה אמת, ונשארו רק אותיות מת כמ"ש המהרא"א.
(140) וחת מחט אנושי כו': מ"ת במספר קטן הוא ח', כמספר קטן של ח"ט שגימטריא י"ז שהוא מספר קטן ח'.
(141) טומאת עולם אשר אין להם תקנה: מבואר בתנא דבי אליהו זוטא (אליהו זוטא, כד) הנוגע בטומאת אדם גרועה הרבה מן הנוגע בנבלת בהמה טמאה, עי"ש שהאריך בזה, והיינו כמ"ש הזוה"ק (פר' תצוה) הנ"ל, מאן דמתחבר באינון ב"נ דאסטו ארחייהו מארח טב לארח ביש, כמאן דאתחבר בע"ז ממש.
(142) ושלוחי המות כו': כלומר המה שלוחי היצה"ר, וכמעשהו עושים, כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף טז.) יצה"ר הוא מלאך המות - יורד ומסית, עולה ומקטרג. ומבואר במדרש רבה בלק (במדבר רבה כ, י) בשעה שאדם הולך לחטוא השטן מרקד לו עד שגומר העבירה כו'.
(143) את שמם הרקבון: ע"פ הכתוב (משלי, י) שם רשעים ירקב, ומבואר במסכת יומא (דף לח:), עי"ש.
(144) אנשי חרם: מתפרש על פי מ"ש בנדרים (דף כח.) נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין, ועיין שם בתוס' ד"ה במוכס שאין לו קצבה. ועיין במסכת בבא מציעא (דף נב.) ובבא קמא (דף קיג.). וידוע כי השלוחים היו מוכסים ודייגים, לכן קורא אותם 'אנשי חרם', וכדכתיב (מיכה, ז) איש את אחיהו יצודו חרם. וכן כתיב (חבקוק, א) יגרהו בחרמו.
(145) לעקר שרשם מן הארץ כו': כדאיתא במסכת ע"ז (דף מה.) עוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה, וכדכתיב (דברים, יג) ובערת הרע מקרבך. ועיין בתנחומא פנחס (ג') שכל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו, שההורגו בעולם הזה יש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. ואם בא להרגך השכם להרגו. ובזוהר חדש (כ"ז:) איתא אין לך דבר עומד כנגד חלול ד' מנ"ל ממסית דכתיב ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ואי קטיל ליה נקרא צדיק, מקנא, ופועל צדק כו' עיי"ש.
(146) דבוריהם השקרים כו': כוונתו על האון גליון[6] שלהם, וכמו שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל (תהלים, קמד) על הא דכתיב וימינם ימין שקר, אוריתהון אורית שקרא, והר"ש מאוסטרפליא זצ"ל מפרש כי וימינ"ם גימטריא או"ן גליו"ן - עיין בליקוטי שושנים[7] המובאים בסוף ספר קרניים ודן ידין.
(147) יתפזרו בארץ כו': התנא הכותב האגרת היה חכם ועדיף מנביא, והבין כי אמונת הנוצרית תתפשט בכל הארצות, כי ראה שהצליח מעשה שטן, ואף כי הקיסר הראשון שקיבל אמונה זו היה הקיסר קונסטנטין שהיה ג' מאות שנה אחר הריגתו של איש פלוני ושאר אומות העולם קבלוה אחר כך כמבואר בספר צמח דוד. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א פ"ב) ולכן העלה ר' יוחנן בן זכאי הכל בכתב למען ידעו דור אחרון להזהר מדבריהם.
(148) כמוץ לפני רוח: כלומר כמוץ אשר תדפנו רוח כן יתפזרו דבריהם השקרים. ועיין בספר קרניים (מאמר ט') ובפירוש דן ידין (אות ט') שכתב כי כמו"ץ גימטריא קנ"ו כמו מספר של או"ן גליו"ן. ומייתי שם בשם ספר יסוד ישרים (דף ט:) על הקרא דכתיב (בתהלים א') כמוץ אשר תדפנו רוח דא אורייתא דלהון. ועיין במדרש רות. ובמסכת סנהדרין (דף צז.) אמרו חז"ל אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, אמר רבא מאי קרא, כולו הפך לבן טהור הוא, ופרש"י כשפשט הנגע בכל העור טהור, כך כשנהפכה כל המלכות למינות תבא גאולה. וראה בשיר השירים רבה (ב' כ"ט) אם תראה דור אחר דור מחרף ומגדף - צפה לרגלי מלך המשיח כו'. ובזוה"ק (פ' דברים) ד"ה פתח ההוא ינוקא איתא כל מה דאתבלי בארעא לסט"א אית ביה חולקא, ומאן חולקא אית ליה - מוץ דתרדפנו רוח, דכתיב לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תרדפנו רוח, וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו גו' בגין דרוח קודשא מפזר ליה בכל סערין דעלמא כו' ומוץ ותבן כדחא אזלין, וע"ד פטור ממעשר דלית להו חולקא בקודשא כו'. ועיין בתנחומא במדבר (ד') התבן והקש אינן נמנין ולא נמדדין כך אומות העולם נמשלין כתבן וכקש שנאמר (תהלים, לה) יהיו כמוץ לפני רוח. וכן הוא אומר (עובדיה, א) ובית עשו לקש, עי"ש. וכן איתא בזוה"ק פרשת פקודי עי"ש.
(149) כאחד הנרדף בעין כו': מתפרש על פי מ"ש למלעלה בהאגרת אשר על ידי החט של אדם הראשון לקח השי"ת אחדותו מאור הקדמון ונתן במקום האחדות העין כמ"ש ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, והכא ה"ק כמו שאות א' המרמז על אחדות הבורא ית"ש נרדפת על ידי הח"ט, של אדה"ר, ובא במקומו אות ע' הרומזת על סט"א כנ"ל, וכמ"ש הזוה"ק (פר' בראשית על הפסוק ויגרש את האדם) כד חב אדם משוך עליה חילא מסאבא וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא דאיהו מסאב וסאיב לכל עלמא כנ"ל, כן ילבישו המה את כל הארץ בדבריהם הטמאים.
(150) עד עת וזמן אשר נטמן מעינינו כו': כלומר עד דייתי משיחא וכמ"ש הזוה"ק (פר' בשלח) על הא דכתיב תשלח חרונך יאכלמו כקש לתחיית המתים. ועיין (שם ריש פר' תשא) ד"ה פתח אידך ואמר שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר (משלי, יב) כתב הזוה"ק חדא זימנא דהוינא אזיל בהדיה דר' אלעזר, פגע בהגמון אחד, א"ל לר"א אנת ידעת מאורייתא דיהודאי, א"ל ידענא, א"ל לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט ואורייתכון קשוט, ואנן דמהימנותא דילן שקר ואורייתא דילן שקר, והא כתיב שפת אמת תכון לעד גו' ואנן מיומיה דעלמא קיימין במלכותא ולא אעדי מינן לעלמין, דרא בתר דרא - תכון לעד ודאי. ואתון זעיר הוה לכו מלכותא ומיד אעדי מנכון, וקרא אתקיים בכו דכתיב ועד ארגיעה לשון שקר. א"ל חמינא בך דאנת חכים באורייתא - תפח רוחיה דההוא גברא, אילו אמר קרא שפת אמת כוננת לעד - הוה כדקאמרת, אבל לא כתיב אלא "תכון" - זמינא שפת אמת דתכון מה דלאו הכי השתא, דהשתא שפת שקר קיימא, ושפת אמת שכיב לעפרא ובההיא זמנא דאמת יקום על קיומיה ומגו ארץ תצמח - כדין שפת אמת תכון לעד. א"ל ההוא הגמון זכאה אנת וזכאה עמא דאורייתא דקשוט ירתון. בתר יומין שמענא דאתגייר. עיי"ש. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בסוף פי"א מהל' מלכים בדפוס וויניציא הנ"ל) וכשיעמוד מלך המשיח האמתי, ויצליח וירום וינשא - מיד הן חוזרים ויודעים ששקר היה. ועיין בספר חזוק אמונה ובספר נצחון (של"א) דמלאך רע בע"כ עונה אמן במכתבו אל הקורנתיים כי בזמן העתיד ישוב אותו האיש המלכות אל האלהים, ואז תהיה הקץ לאמונתו, עיין שם הכל. והיינו דכתיב (הושע, ג) ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר גו' עד אחר ישובו בנ"י ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים.
(151) יבלע ויסיר השם כו': ראה בזוה"ק (פר' בראשית) על הפסוק ויגרש את האדם, שכתב וזמין קוב"ה לעלמא דאתי לבערא ולאעברא ליה לההוא רוח מסאבא מעלמא, הה"ד (זכריה, יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכתיב (ישעיה, כה) בלע המות לנצח גו' וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כמ"ש במדרש רבה (במדבר רבה טו, יא) אותן שאומרים שהן שני אלוהות בעולם יכרתו ויגועו, וכ"א באגדת בראשית (פ' כ"ז) כנ"ל.
(152) והיה ה' למלך על כל הארץ: כן כתיב בזכריה (זכריה, יד) ובמסכת פסחים (דף נ.) מפרש לה, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, אלא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נכתב ביו"ד ה"י ונקרא ביו"ד ה"י. ועיין בילקוט שמות ובזוה"ק (פר' תצא), ושם בפרשת תרומה כתב בזמנא דאתי דיתפרש סט"א מינה כדין יתקרי אחד, דלא יהא בהדה שותפו ודביקו אחרא כד"א ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
(153) שהמה ח"ת הקדושה כו': כי לעתיד יתבטל הטומאה של איש פלוני אשר ח"ת בשמו וח"ת בתוארו כנ"ל, מפני ח"ת הקדושה, וכמ"ש המהרא"א, וכמו כן דברי האנשים הנרמזים בעין הרע כדלעיל יתעברו מן העולם כמ"ש בזוה"ק (פר' תרומה) ובזמנא דאתי דיתעבר עי"ן הר"ע מעלמא ולא תשלוט בהדה, יתקרי אח"ד באתגליא עי"ש.
(154) ואשרי המחכה לו באמת: כדכתיב בדניאל (דניאל, יב) אשרי המחכמה ויגיע לימים אלף של"ה, וכמ"ש הזוה"ק (ריש פר' תשא) זמין קוב"ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט כו' ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא, וכד אזלין לבית מדרשות פתחין ספרין וחמאין כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באוריייתא דאבטח לון קוב"ה ומתנחמין בגלותהון.
(155) הזהרו מפטר חמור כו': מזהיר אותם שלא ישמעו אל דברי שמעון בר יוחנן הנקרא כיפא ובלשון יון פיטרוס, ומסופר על ידי תלמידיו כי כשראה אותו איש את שמעון ואת אחיו פורשים מכמורת על פני הים - כי דייגים היו, ואמר אליהם לכו אחרי ואעשה אתכם לדיגי אדם, וילכו אחריו והיו לצודדי אנשים בלבם. ובספר צמח דוד (ח"ב תתכ"ד) כתב כי הוא היה אפיפיור הראשון ברומי, ונירון קיסר צוה לצלוב אותו בשנת ג' אלפים תתכ"ד. וכן איתא בספר יוחסין (ח"ב ע"ט). והוא היה תלמיד הראשון של אותו איש, והסית את בני ישראל שיפרקו עולו של תורה מעליהם, כי אמר אשר הוא עול שאי אפשר שאתו, והתנא הכותב האגרת מכנה אותו בשם פט"ר חמו"ר, כי פט"ר הוא קיצור מלשון פטרו"ס, והוא לשון פתיחה כי הוא התחיל בעבירה תחילה להסית את אחינו בני ישראל ולהדיחם מן הקב"ה. וחמור קרא אותו התנא לפי שהיה עם הארץ, כמסופר על ידי תלמידיו כי ראו הזקנים אשר בירושלים כי הדיוט ועם הארץ הוא, כשתפסו אותו. ועיין ברעיא מהימנא בזוה"ק (פר' בא) ד"ה וכל פטר חמור, דעם הארץ נקרא חמור. ועיין מסכת פסחים (דף מט:) דעם הארץ נושך כחמור, עי"ש. וראה בספר חסידים (קצ"א)[8] שכתב בזה"ל יהודי שהמיר והלך לעבוד עבודת אלילים מכנין לו שם שנאמר כמוהם יהיו עושיהם, כמוהם יש לכנות לו כגון אם שמו אברהם נקרא אפרם (מלשון אפר), וכן כיוצא בזה, עכ"ל. ובספר חסידים שנדפס בברלין בשנת תרנ"א (סי' קצ"ג) איתא בזה"ל: "כמו שמעון כיפה שאומרים פטר חמור כו'". וכן ראיתי במחזור וויטרי (צד 282 סי' ס"ו) ד"ה ברכת השיר שכתב שם: "ויש שאומרים על אותו נבל שמעון פטר חמור שהוא טעות של רומא כו'", עי"ש. וכוונתו על הא שאמרו חז"ל בתוספתא דעבודה זרה (פרק ז' ג') כל מקומות שנקראו לשבח עבודה זרה מכנין אותו לגנאי, את שקוראין עין כוס קורין אותו עין קוץ, גריא קורין אותו גליא. ובמסכת עבודה זרה (דף מו.) איתא מה תלמוד לומר ואבדתם את שמם - לכנות לה שם גנאי, הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא, עין כל - עין קוץ. ועיין בירושלמי כאן (ה"ו) ובמסכת שבת (פ"ט ה"א), ובמסכת מגילה (מגילה כה, ב) אמרו כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא. וכן איתא בסנהדרין (דף סג:) ע"ש. ואותו איש קרא אותו פעם אחת בשם שטן, ושאול התרסי קרא אותו אחי השקר.
(156) הנדחה שה פזורה: כלומר אחינו בני ישראל המפוזרים והנדחים בין האומות, וקרא אותם כאן בלשון זה על פי לישנא דקרא דכתיב בירמיה (ירמיה, נ) שה פזורה ישראל, ולפי דכתיב (שמות, יג) וכל פטר חמור תפדה בשה. לכן נקט עכשיו לישנא זו.
(157) אל תשמעו אל דבריו כו': כי הוא אמר על תוה"ק שהיא עול שאי אפשר לסבול כנ"ל. עיין בפרש"י ובפירוש מהר"י קרא בעמוד (עמוס ד, ד) על הפסוק "והביאו לבקר זבחיכם" שכתבו זאת אומרת להם כומרי הבעל, ע"א ותרנית היא ואינה מחמרת עליכם, התורה אמרה לא ילין וגו' לבקר, אבל לע"א והביאו לבקר כו', כתוב בתורה כי תדור נדר גו' לא תאחר לשלמו גו', מוצא שפתיך תשמור וגו', אבל עבודה זרה מתרת לכם השמיעו בפיכם נדבה, וכשתרצו תעשו אותה, עי"ש. ופיו דבר שוא, כי חז"ל אמרו (אבות פ"ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.
(158) רק תערפו אותו בקשוי ערפו: צוה לערוף אותו כדין פטר חמור אשר לא נפדה, כדכתיב (שמות, יג) וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו. ולפי שהיה עם הארץ כנ"ל צוה להקנאין שיפגעו בו כמ"ש חז"ל בפסחים (דף מט:) דעם הארץ מותר לקורעו כדג ומגבו, והוא הכה בחרב את עבד הכה"ג כשבא לשום את יש"ו בבית האסורים, וקצץ את אזנו הימנית, וכמו כן הרג את איש אחד וחנניא שמו, ואת אשתו, לפי שמכרו אחוזתם והסתירו חלק מן המחיר לעצמם ולא נתנו כל הכסף להשליחים, כמסופר על ידי תלמידיו, והיה חייב מיתה על פי מה שכתוב בתורה (דברים, יג) כי יסיתך גו' לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים גו' לא תאבא לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו כו' כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
(159) ודחיה שבעולם: ר"ל לפי שפטר חמור עורפו בקופיץ דוקא כדאיתא במסכת בכורות (דף י:) ואותו צוה לערוף בכל מיני ערופה ודחיה שבעולם, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (דף כו:) המינין והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין, וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מהל' עדות ה"י) המורדין והכופרין פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין, ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא. ואלו מורידין ולא מעלין ואין להם חלק לעולם הבא. וכן איתא בפסקי תוספות במסכת עבודה זרה (דף י:), מובא בחסרונות הש"ס, וברש"י מסכת חולין (דף יג.) ד"ה למורידין. ועיין בזוה"ק ברעיא מהימנא (סוף פרשת בא) שכתב ואי לא הדר בתיובתא וערפתו שוי ליה עם קשה קדל, דעתידין לאתמחאה מן ספר חיים דעלייהו אתמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, עי"ש.
(160) ושם עמכם איש צורר היהודים: עכשיו בא להזהיר אותם מפני שאול הטרסי, ועליו זרז אותם יותר מעל הראשון, כי הוא היה שנה ופירש, והיה שונא את ישראל יותר מעם הארץ, כמ"ש בפסחים (דף מט:) שנה ופירש יותר מכולם. ועיין שם בפרש"י. ובספר קשת ומגן להרשב"ץ ז"ל מביא כי היה שליח בית דין והיה רודה את האנשים אשר נטו אחרי אותו איש, ויתנם לבית הכלא, ופתאום נהפך לאיש אחר ויצא לתרבות רעה, והרע את ישראל יותר מכל תלמידיו של אותו איש, וכמה פעמים נלקה במלקות והוכה בשוטים על זה, ולא שב מרעתו, אלא היה רודף אחרי בני ישראל לצודד נפשם ולתפוש אותם בלבם, והיה קנאי נלהב באמונת הנוצרי והיה ערום כנחש, ולכד רבים מבני ישראל בערמה, וכעיט צבוע כן היה לובש צורה ופושט צורה, ומתהפך לכמה גוונים, כמו שמספר בעצמו לבעלי התורה היה כבעל תורה, ולאלה אשר הם בלא תורה היה כמו בלא תורה, לגנוב את לבבם, ונהרג על ידי נירון קיסר באותה העת שנהרג פיטרוס הנ"ל, כמבואר בצמח דוד (ח"ב תתכ"ח) היינו ט"ו שנים אחרי כתיבת המכתב הזה.
(161) איש משחית: מבואר בזוה"ק (פר' פקודי) מאן איש משחית דא איהו ההוא איש דפגים לסיהרא ואקרי איש תהפוכות, איש לשון, איש יודע ציד, איש שדה, דהאי איהו מנע ברכאן מעלמא, עי"ש. וכלהו אתנייהו ביה.
(162) מתלמידי ר' גמליאל הנשיא: כן הוא מספר בעצמו בתולדותיו, כי למד אצל רבן גמליאל למודי תורת אבותינו.
(163) חומץ בן יין: כלומר שנחמץ, ומעשיו היו קשין כחומץ, כמבואר במס' שבת (דף קיג.) ובמסכת ראש השנה (דף ג:) על מי שנעשה רשע, עי"ש. ואולי היה אביו צדיק, לכן קרא אותו בן יין, כדאיתא במסכת חולין (דף קה.) ובמסכת בבא מציעא (דף פג.) ובספר קשת ומגן כתב כי שם אביו היה יונה.
(164) שלש בן עין: עיין בפירוש מהרא"א, ונ"ל שקרא אותו כן לפי שהיה תלמידו של אותו איש שעליו הכתוב אומר "עי"ן תלעג לאב גו'" כנ"ל.
(165) כתנות עור (אור) כו': ידוע כי תלמדיו של אותו איש היו לובשים בגדי פשתים לבד ולא בגדי צמר, ואו"ר הוא לשון לבן, ובאמת היו לבושים בגדים צואים כי היו מלוכלכים בחט, ובזוהמת הנחש, וראה במדרש רבה קהלת (פ"ט ו') שר' יוחנן בן זכאי מפרש הא דכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אינו מדבר אלא במצות ובמעשים טובים ובתורה, עי"ש. ולכן אמרו חז"ל במגילה (דף כד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנין לא יעבור כי חיישינן שמא מינות נזרקה בו.
(166) שאול: בקונט' תם ומועד איתא כי שמו היה אבא שאול, ועיין בספר יוחסין מה שכתב על הא דאיתא במסכת נדה (דף כד:) אבא שאול אומר קובר מתים הייתי כו' - עיין שם הכל. ונקרא גם כן שאול התרסי. ומבואר בתוס' מסכת עבודה זרה (דף יז:) ד"ה רבן, שג' מיני תרסיים הם, גרדיים נקראין תרסיים, וגם צורפי נחושת נקראים תרסיים, ועוד יש אומה אחת שנקראו טרסיים, עי"ש.
(167) אכן שאול ואבדון כו': ראה בזוה"ק (פר' וילך) דבצדיקיא שמיהון גרים לטב, בחייביא שמיהון גרים לביש, ובתנחומא (האזינו ז') איתא לעולם יבדוק אדם בשמות, כי לפעמים השם גורם טוב או רע כו'. ועיין בזוה"ק (פר' ויקהל ופר' תצוה) ובמסכת ברכות (דף ז.) דדייקינן בשמא, ושמו גרם ליה שירד שאולה ולא יעלה, וכדכתיב (איוב, ז) כלה ענן וילך כך ירד שאו"ל לא יעלה. ועיין בתקוני זוהר (תקון כ"א) מ"ש על מקרא זה.
(168) ועדן קרא אותו ימ"ש פועל אות כו': כלומר עתה קרא את עצמו בשם פולוס, שהוא לשון פוע"ל או"ת, ועד"ן הוא במספר קטן כמספר קטן עת"ה.
(169) אותות ומופתים כו': כי גם הוא עשה אותות ומופתים כדי שיאמינו בו, כמו שעשה איש פלוני.
(170) עושה בכח ובפעולת השטן כו': וכמוהו עשה גם הוא הכל על ידי כשפים כמו שאמרו חז"ל בסוטה (דף מז:) (בחסרונות הש"ס) שיש"ו כישף והסית והדיח את ישראל, ותלמידיו מספרים כי הסופרים אמרו עליו כי רוח רע בו ועל ידי שר השדים הוא מגרש את הרוחות. ובקונטרס תם ומועד מסופר בהיותו בבית המקדש רשם לו סדר שם המפורש על הנייר, ושם אותו בתוך הקרע אשר קרע את בשרו באיזמל, ובבואו לביתו הוציאו, והעתיק סדר הצרופים על קלף כשר ועשה פלאות. וראה במסכת שבת (דף קד:) בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו. ופרש"י שלא היה יכול להוציאן כתובים שהיו החרטומים בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת. ומבואר בסנהדרין (דף קז:) מובא באומר השכחה, דיש"ו אזל לאלכסנדריא של מצרים עם ר' יהושע בן פרחיה כנ"ל. ומשם הוציא כשפים. וכדאיתא התם (סז:) דאמו מרים נקראת סטדא כדאמרי בפומבדיתא סטת דא מבעלה, ופרש"י על שם שזינתה קרי לה הכי, עיין שם בחסרונות הש"ס. ובספר קשת ומגן מבאר על פי ראיות ברורות דבן סטדא הוא יש"ו, עיין שם הכל. וראה בספר חסידים ([[ספר חסידים/רו/{{{3}}}|ספר חסידים רו,]]) שכתב אם תראה שמתנבא אדם על משיח דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש כו' ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכים או השדים באים ולומדים לו חשבונות י*ידות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו, עי"ש. ושם ([[ספר חסידים/תעא/{{{3}}}|ספר חסידים תעא,]]) כתב הרי שבקשו חכמים לאותו אדם לעשות אליהם בשם כל מה שיעשה, לא רצה עד שיקבלו חכמים עליהם העון, עי"ש. וכוונתו על הא שמסופר בקונטרס תם ומועד שחכמים התירו ליהודה איש ברתותא שילמוד את שם המפורש וצירופו למען יוכל ללחום עם אותו איש, והבטיחו לו שיתפללו עבורו.
(171) והוא פועל עות כו': התנא הכותב האגרת מחליף אות אל"ף לעי"ן כי גם עליו הכתוב אומר עי"ן תלעג לאב וגו' כמ"ש לעיל על אותו איש, ומפרש לה דלכן קורא אותו פועל עו"ת כי הוא פועל מעוות אשר לא יוכל לתקן, כמ"ש חז"ל בחגיגה (דף ט.) אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעות, ואיזה זה תלמיד חכם הפורש מן התורה וכדכתיב (קהלת, א) מעוות לא יוכל לתקון וגו', והוא היה שנה ופירש כנ"ל, והיה חוטא ומחטיא את הרבים ואין מספיקין בידו לעשות תשובה כדאיתא במסכת יומא (דף פז.).
(172) רשע ופושע יקרא: כלומר נאה לקרותו רשע ופושע.
(173) את שמו הרקב: על פי מה דכתיב (משלי, י) שם רשעים ירקב.
(174) לדבר על השם ועל תורתו סרה: ועליו הכתוב אומר (דברים, יג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם וגו'.
(175) לאמור ננתקה את מוסרותימו כו': נקט לישנא דקרא הכתוב בתהלים (תהלים, ב) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו וגו'. ובתוס' (עבודה זרה ג, ב) ד"ה ומניחין, מייתי הא דאיתא בירושלמי פרק אין מעמידין ננתקה את מוסרותימו זו מצות תפלין, ונשליכה ממנו עבותימו - זו מצות ציצית, עי"ש. וכן עשה זה האיש שאול, כי אמר לבטל את מצות המעשיות והסית להפיר ברית מילה שניתנה בי"ג בריתות, ושינה את יום השבת מלהיות יום מנוחה על יום ראשון בשבת, אשר היא אות בין הקב"ה וישראל כדכתיב (שמות, לא) אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם וגו'. ומבואר בבראשית רבה (בר"ר יא, ט) אמרה שבת לפני הקב"ה, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך. והתוס' (חגיגה ג, ב) ד"ה ומי, מביא בשם המדרש, ג' מעידין זה על זה, ישראל ושבת וקוב"ה, ישראל והקב"ה מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת על הקב"ה שהוא אחד, הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות, עי"ש. והוא כתב באגרותיו שיעמדו בחירות מן התורה וקרא תואת משה בשם 'עול העבדות'.
(176) אבל יושב בשמים כו': במסכת עבודה זרה (דף ג:) דרשו מקרא זה דכל אחד מן הגוים מנתק מצותו והולך שנאמר ננתנקה את מסורותימו וגו' והקב"ה יושב ומשחק שנאמר יושב בשמים ישחק. ועיין בתנחומא שופטים (ט') ובילקוט מיכה (ה'), כי שאול ואלף כיוצא בו יאבדו, ואות אחת מן התורה לא תאבד. ראה נא מ"ש המהרש"א ז"ל בחידושי אגדות במסכת בכורות (בכורות ח, ב) בשאלות סבי דבי אתונא (מובא בחסרונות הש"ס), וזה לשונו: מילחא כי סריא במאי מלחי לה - כי הברית אשר לו יתברך עמנו הוא הברית לעולם כמו המלח שהוא הדבר המתקיים לעולם וכמ"ש ברית מלח עולם הוא, אבל הם אומרים שאינו לעולם וכבר ביטל הברית עמנו בהיותנו בגלות המר, ואותם לקח לעם תחתינו כו', והשיב להם המלחא והברית שלנו ודאי לא סרח והוא קיים לעולם ולזרעינו אחרינו, עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א על מסכת קידושין (קידושין עב, ב) שכתב לדברי ר' יוסי דעתידים ממזרים לטהר, איך אפשר שיתבטל דבר מן התורה ח"ו, ומפרש שיהיה רק הוראת שעה ולא לדורות. וראה מ"ש הרשב"א בחידושיו על אגדות (מובא בעין יעקב בספ"ק דברכות) על הא שאמר בן זומא עתידים שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד, דזה קאי על עולם שאחר המות, אבל בעולם התחיה כשיעמדו בגופן בודאי חקת עולם לדורותיכם כתיב. וראה במסכת ראש השנה (דף ל.) דאיתא התם משחרב ביהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור כו', מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח, עכשיו נמי ניכול כו' וראה שם בהגהות ר"י עמדין ז"ל שכתב שמע מינה מצות אין בטלות לעתיד, ומפרש לה שפיר הא דאמר ר' יוסף בנדה (דף סא:) מצות בטלות לעתיד. ועיין ביפה תואר שהאריך ליישב הא דאיתא במדרש רבה שמיני (ויק"ר יג, ג) אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא. ומפרש שהחדוש הוא שיתיר להם לפי שעה מצוה אחת מהתורה כמו שהיה חדוש שחיטת אליהו בהר הכרמל. ועיין שם ביפ"מ מה שהאריך ליישב גם כן הא דאיתא במדרש רבה (סוף פר' צו) כל הקרבנות בטלין כו' וכל התפלות בטלות. ועיין שם בידי משה שמפרש מפני שלא יחטאו לא יצטרכו להביא קרבנות. וכן לא יצטרכו להתפלל על איזה צרה או חולי, ואין בזה ביטול מצות מהתורה כמו מצות מעקה למי שאין לו בית עי"ש. ועיין תשובת הרדב"ז (ח"ב סי' תרס"ו וסי' תתכ"ח), ותשובות הרשב"א (סי' צ"ג) ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה בביאורי.
(177) והשם ילעג למו: כי משה רבינו נפטר זה כמה שנים, ועדיין גזירותיו מקובלים על ישראל, ומלכי[9]האומות גוזרים גזירות על ישראל ואין דבריהם מתקיימין כמ"ש רש"י בקהלת (קהלת ט, יז). ועיין מסכת שבת (דף ל.) ובמדרש רבה (רות ג' ב') איתא אדריאנוס שחיק טמיא שאל לר"י בן חנייה, א"ל אנא טב ממשה רבך דאנא חי והוא מת כו' א"ל יכול את לגזור דלא ידלק בר נש נור תלתא יומין, א"ל אין, לעידן עמיא סלקא תרויהון על איגר פלטין חמי תננא סליק מן רחוק כו' א"ל תיפח רוחיה, עד דאת קיים בטלה גזרתך, ומשה רבינו משעה שגזר עלינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, לא מדליק יהודאי נור בשבתא מיומוהי ועדיין לא נתבטלה גזירתו עד השתא כו'. וכן איתא בקהלת רבה (ט' ג') עי"ש. ואלה המצות אשר חפץ שאול זה לבטל מבני ישראל עדיין מוחזקת היא בידם, כמו מצות מילה אשר הפיר באגרותיו, אמרו חז"ל במסכת שבת (דף קל.) ישראל מסרו עצמן על מצות מילה שבעת גזרת המלכות ועדיין מוחזקת היא בידם. וראה בתנחומא תצוה, שכתב בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבניו וכדי לעשות רצון בוראו רואה בנו שנשפך ממנו דם מילה ומקבל עליו בשמחה, ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום משתה ושמחה. ועיין שם פרשת תזריע (ה'). וכמו כן הסיר את יום השבת מלהיות יום מנוחה באגרותיו, ובני ישראל שומרים את השבת ומענגא ליה במיכלא ובמשתיא ובחדוא דכלא בלבוש יקר כמ"ש הזוה"ק פרשת ויקהל, ואמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה כדאיתא במסכת ביצה (דף יז.) ועיין במסכת שבת (דף קו.) ובבראשית רבה (בר"ר, יא) עובדא בקצב אחד שזכה לכל טוב בעולם הזה, לפי שכל בהמה שהיתה נאה אמר תהא זו לשבת, עי"ש. וראה במדרש רבה (עקב ג') את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר. וכמו כן אמרו, אין שבת בטלה מישראל (מכילתא פר' תשא). ולכן מצינו שהחמירו חז"ל במצות הללו שזה בא לבטלן. ועשו חיזוק לדבריהן במה שאמרו (נדרים לא, ב) גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ושדוחה את השבת החמורה, ושלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה כדאיתא במדרש רבה שמות (שמו"ר ה, ח) וכמו כן אמרו (נדרים לב, א) גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה. ובזוה"ק (פר' לך) איתא מאן דנטיר האי ברית כאילו נטיר אורייתא כולה, ומאן דמשקר בהאי כאילו משקר באורייתא כולה, כו' וכל מאן דקריב בריה לקורבנא דא כאלו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמי קוב"ה וכאלו בני מדבחא שלימתא קמיה כו' עי"ש. ובאבות (פ"ג) אמרו המפר בריתו של אברהם אבינו ע"ה אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וכמו כן אמרו על מצות שבת (תנחומא תשא ל"ג) שקולה שבת כנגד כל המצות. ועיין בירושלמי נדרים (פ"ג) ומדרש רבה בשלח (שמו"ר, כה), זוה"ק (בשלח). וכן אמרו אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת (קהלת רבה ד, י), ובפרשת יתרו כתב הזוה"ק מאן דמשקר בשבת משקר באורייתא כולה ומאן דנטר שבת כאילו נטיר אורייתא כולה. וכן איתא בשמות רבה (שמו"ר כה, טז), ובקהלת רבה (קהלת רבה יא, ה) איתא אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו, שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם. ועל שאול זה וכיוצא בו איתא בזוה"ק פרשת וירא (במדרש הנעלם בד"ה וד' אמר המכסה) הרשעים שקלקלו ברית מילה שבהם וחללו שבת בפרהסיא וחללו את המועדות ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים וכדומה להם יורדים לגיהנם למטה ונדונים שם ושוב אינם עולים.
(178) והנחש אשר בחור כו': כלומר קרא את האיש שאול בשם נחש הקדמוני אשר הוא בנוקבא דתהומא רבא כמבואר בזוה"ק פר' בראשית ד"ה מתני', עי"ש. והיה ערום כנחש כנ"ל.
(179) ינשוך (ישכון) בלי לחש כו': מתבאר על פי מה דכתיב בקהלת (קהלת, י) אם ישך הנחש בלא לחש, ועיין במדרש רבה קהלת (קהלת רבה י, יד) א"ר אבא בר כהנא לעולם אין הנחש נושך אלא אם כן נלחש לו מלעיל כו'. וראה בפירוש מהרא"א וכדכתיב בדברים (דברים, יג) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם כו' ולקמן מפרשינן.
(180) בלי השגחת עונים כו': מתפרש שפיר על פי מה שאמרו חז"ל בסנהדרין (דף צ.) הגיע תורה לסוף דעתו של עכו"ם לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, פרש"י אפילו תראה אותו נביא מושל ועושה כרצונו דכתיב ונתן אליך או מופת, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו, עיין שם הכל. ועיין מסכת עבודה זרה (דף נה.) א"ל רבא לרב יהודה איכא ע"ז באתרין דכי מצטרך עלמא למיטרא מתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מיטרא כו' א"ל הא מלתא דאמר רב מ"ד (דברים, ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם. וכמ"ש בזוה"ק (פר' מצורע) על הא דכתיב יושב בשמים ישחק כו' דקב"ה נהיר וחייך להו בהאי עלמא, ולבתר זעים וקטיל לון כו' עיין שם הכל. ועיין ביפה תואר פרשת וארא מ"ש על אותן ד' בני אדם שעשו עצמן אלוהות, ובעט שקר סופרים כתבו תלמידי אותו איש כי רבן גמליאל אמר שיניחו את שלוחי אותו איש, כי אם עצתם ופעולתם פעולה אנושית אזי תבוטל בזמן מועט, ואם היא פעולה אלהית אזי אי אפשר להבטל אלא סופה להתקיים ותהיו מתנגדים לרצון האל וגזירתו, כמבוא בספר חזוק אמונה (ח"א פ"ד) כי הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ה מהל' תשובה) רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו כו' אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע -- אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם כו' כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב כעיגול -- ככה חפץ שיהיה רשות ביד האדם לעשות טובה או רעה, עכ"ל. והיינו דתנן בפרק ג' דאבות הכל צפוי והרשות נתונה כו'. ועיין מ"ש הרמב"ם בפירושו על זה. וראה במסכת נדה (דף ל:) ובמדרש תנחומא פר' פקודי (ג) דהקב"ה גוזר על הטפה מה תהא, אבל אם צדיק או רשע לא.
(181) כי אין לו יד בנחלת השם כו': ר"ל מזה שאין לו חלק לעולם הבא, ראיה ברורה היא כי הכל עשה מחפצו ומרשותו, כמ"ש הרמב"ם בפרק ה' מהל' תשובה (ה"ד) (פ"ה מהל' תשובה ה"ד) וז"ל: אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים כו' מה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע כו', עכ"ל.
(182) מות הוא ולא חיים: כדאיתא במסכת ברכות (דף יח:) רשעים אף בחייהם קרויים מתים. ועיין במדרש תנחומא (ברכה ז') רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מערבית ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה כו', עי"ש.
(183) שרף ולא מלאך: כי מלאך היא לשון שליח, כדכתיב בשמואל (ש"א, כג) ומלאך בא אל שאול. ופולוס קורא את עצמו באגרותיו בשם 'שליח', ולכן קאמר התנא הכותב כי נאה לקרותו בשם שרף, כמ"ש באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן, פרק לט) הנחש ששמו שרף שורף בשעה שהוא לוחש. ולכן אסרו חז"ל להתרפאות מן המינים, כדאיתא במסכת עב"ז (דף כז:) וכן איתא בתוספתא חולין (תוספתא חולין, ב) מעשה בר' אליעזר בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בשם יש"ו בן פנדירא, ולא הניחו ר' ישמעאל, א"ל אי אתה רשאי, א"ל אני אביא לך ראיה שירפאני ולא הספיק להביא ראיה עד שמת, אר"י אשריך בן דמא שיצאת בשלום ולא פרצת גדרן של חכמים שכל הפורץ גדרן של חכמים סוף פורעניות בא עליו שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש (מובא בדקדוקי סופרים). ועיין בירושלמי שבת ובעבודה זרה (פ"ב ה"ב) ובמדרש רבה קהלת (קהלת רבה א, כד) ושם (קהלת רבה י, ז) איתא בריה דריב"ל הוה ליה חד בלעא, אזל ואייתי חד מן אלין דבר פנדירא לאפקא בלעיה, א"ל מה אמרת עלוי, א"ל פסוק פלן בתר פלן, אמר והוה נייח ליה דקבריה ולא הות אמר עלוי הדין פסוקא, עי"ש. והיינו שאמרו חז"ל בסנהדרין פרק חלק הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא.
(184) כי קליפת הטומאה כו': היינו סמא"ל שהוא המסית והשטן כמ"ש הזוה"ק (פר' בראשית) ד"ה צולמא דעל ב"נ כו' ואם לא זכה לביש סמאל דאיהו כנגדו למיחטי ליה למידן ליה בגיהנם. ועיין מסכת סוטה (דף י:) בא סמאל וריחקן כו' עי"ש בפרש"י. ובמדרש הנעלם (פר' וירא בזוה"ק) ד"ה ויעל לוט מצוער כו' איתא, היצה"ר הוא מכת הליסטים - עולה מגיהנם לקבלא לבני נשא ולפתות להם בחלק מתק דבריו כו' הטפשים מאמינים בו באהבתו שהוא הולך לפתותם כו' בוטחים באהבתו עד שהולך עמהם ומוליכם באותו הדרך שהלסטים שם בדרך גיהנם אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כיון שמגיע עמהם לשם הוא הראשון שהורג להם ונעשה להם מלאך המות ומכניסן לגיהנם ומורידין להון מלאכי חבלה ואינון צווחין ואמרין ווי דאציתנא לדין ולא מהנייא לון כו', עיין שם הכל.
(185) הנחרה בו לדבר כו': כלומר נתגרה בו, הוא מלשון הכתוב בשיר השירים (שיר, א) בני אמי נחרו בי, ועיין שם בפירש"י ובשיר השירים רבה (שה"ש רבה א, מב)
(186) והנוקם בו הן במיתה הן בגופו כו': כדכתיב (דברים, יג) כי יסיתך אחיך גו' או רעך אשר כנפשך לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים גו' לא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו, כי הרוג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו'. וראה בפירוש הרמב"ם על משניות בחולין (משנה, חולין א, ב) שכתב מסורת בידינו מרבותינו כו' שזמננו זה שאין בו דיני נפשות כו' האפיקורסין כו' הורגין אותן לכתחילה (מובא בחסרונות הש"ס). ובפרק ה' מהל' עכו"ם (פ"ה מהל' עכו"ם) כתב כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו. ועיין בספרי פרשת שופטים.
(187) וברית שלום ינתן לו כו': כדכתיב בפינחס בן אלעזר בקנאו את קנאתי לה' (במדבר, כה) הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. ובמסכת יומא (דף פז.) אמרו אשריהן לצדיקים לא דיין שהן זוכין אלא שמזכין לבניהן ובני בניהן עד סוף כל הדורות.
(188) כי הוא מחלל את השם בפרהסיא כו': ובאבות איתא (משנה, אבות ד): כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כו', עי"ש. וכ"ש המחלל את השם בפרהסיא קנאין פוגעין בו. ובמסכת יומא (דף פו.) איתא היכי דמי חלול השם, מי שקרא ושנה ודרכיו מכוערין, והיכי שחבריו מתביישין מחמת שמועתו עי"ש. וכלהו אתנייהו ביה. וכמו כן אמרו מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפור לכפר ולא ביסורים למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת.
(189) ואין לו חלק בבני ישראל כו': כדאיתא בירושלמי חגיגה (פ"ב) המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן. ובסנהדרין (דף צ.) אפיקורס אין לו חלק לעולם הבא. ושם (דף צט:) בגמרא מפרשו היכי דמי אפיקורס, עיין שם. ועיין ברמב"ם פרק ג' מהלכות תשובה (פ"ג מהל' תשובה).
(190) כי הוא מסית ומדיח כו': כן כתב שאול פולוס במכתבו אל העברים, כי ברית חדשה בלה את הראשונה והבלה,והנושנת קרב קצה.
(191) והתורה כו': כי הסית אותם לשמור תורה חדשה אשר בדה אותו איש מלבו.
(192) ואוי לעין הרואה את כל אלה: מלפני שכתב לעיל בהאגרת אשרי העין הרואה כל אלה כי הוא אמת קאמר הכא אוי לעין הרואה את כל אלה, כי כל דבריהם שקר וכזב, ואסור לקרותם, כמ"ש בסנהדרין (דף ק:) הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא ומפרשו התם היינו בספרי צדוקין ופרש"י שכופרים באל חי. ועיין בירשולמי סנהדרין (פ"י ה"א) ובמדרש רבה קהלת (קהלת רבה יב, יג).
(193) על כן הזהרו מדבריו כו': כדאיתא במסכת עבודה זרה (ע"ז יז, א) על הפסוק הרחק מעליה דרכך, זו מינות.
(194) כי חכמת הטומאה בו כו': כלומר שלא ישיבו אותו על שאלותיו כמ"ש חז"ל בסנהדרין (דף לח:) על הא דתנן באבות (פרק ב') ודע מה שתשיב לאפיקורס, לא שנו אלא אפיקורס עכו"ם אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי. ופרש"י שהרי הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו.
(195) אשר כרסה בטומאת הקרי: כרסה היינו לשון נתיקה(?) כדכתיב (תהלים, פ) יכרסמנה חזיר מיער, והוא לשון משנה (משנה, פאה ב) שדה שקרסמוה נמלים. ואולי צריכין להגיה "כרסמה". וטומאת הקרי היינו לשון גנאי, וכמ"ש רש"י על הפסוק ויקר בפרשת בלק שהוא לשון טומאה, וכן איתא בויקרא רבה (ויק"ר א, יג). ור"ל חכמתו אשר למד אצל רבן גמליאל נטמאה על ידו ודבר ה' בזה.
(196) כי ספרי הקדושים מטמאין את הידים: כדאיתא במשנה ידים (משנה, ידים ד, ו) אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים, ספרי המירס אינם מטמאין את הידים, והשיב להם ע"ז ר' יוחנן בן זכאי תשובה נצחת, עי"ש. ועיין מסכת שבת (דף יד.).
(197) ואת הרגלים הרוצים כו': כמו שמפרש לקמן כי התורה היא סמא דמותא לההולך בהם בטומאה.
(198) וחיים הם למוצאיהם בחכמת השם: כדאיתא במסכת שבת (פ"ח) זכה נעשה לו דברי תורה סם חיים, לא זכה נעשה לו סמא דמותא. וכן איתא במסכת יומא (דף עב.) ובזוה"ק (פר' בראשית) על הפסוק והארץ היתה תהו, עי"ש. ועיין מדרש רבה דברים (דב"ר, א) ובשיר השירים רבה (פ"ב) וכמו דכתיב (משלי, ד) כי חיים הם למוצאיהם גו'.
(199) כי אם על ידי מתנת השם: מבואר במדרש רבה (מטות כ"ב ו') ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם כו', אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה כו' שני חכמים עמדו בעולם אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם כו' למה שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם, עיין שם הכל.
(200) בטהרה: כדכתיב בתהלים (תהלים, יט) יראת ה' טהורה עומדת לעד וגו'. ומסכת יומא (יומא עב, ב) א"ר חנינא זה הלומד תורה בטהרה, וכמו כן כתיב (משלי, יז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, ודרשו על זה במסכת יומא (שם) אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים, שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, עי"ש. לפיכך כתב להם שיבקשו את השי"ת שיתן להם לב לעשות מצותיו ולעסוק בתוה"ק בטהרה. וראה במסכת ע"ז (דף כ:) ובשיר השירים רבה (א' ט') ובפירוש מתנות כהונה שם, דהכי גרסינן יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש כו' ולידי טהרה. ובתוספתא חולין (תוספתא חולין, ב) ובמסכת עבודה זרה (דף טז:) איתא (מובא בדקדוקי סופרים) כשנתפס ר' אליעזר הגדול למינות העלהו לגרדום לידון כו' כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, א"ל רבי עקיבא, רבי תרשיני לומר דבר אחד מה שלימדתני, א"ל רבי שמא דבר מינות בא לידך והנאך ועליך נתפסת. אמר לו עקיבא הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי ומצאתי אדם אחד מתלמידי יש"ו הנוצרי, ויעקב איש כפר סכניא שמו, א"ל כתיב בתורתכם לא תביא אתנן זונה גו' מה לעשות ממנו בית הכסא לכה"ג, ולא אמרתי לו כלום, אמר לי כך לימדני יש"ו הנוצרי (ובתוספתא גרס ישוע בן פנטירי) מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו, ממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, הרחק מעליה דרכך - זו המינות כו' כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. וכן איתא בקהלת רבה (קהלת רבה א, כד). ושם במדרש רבה מסיים: מכאן היה מת ר"א בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בשום פלוני, ולא הניחו ר' ישמעאל כנ"ל. ושם (א' כ"ה) מייתי מר' יהודה בן נקוסה שהיו המינין מתעסקין עמו, היו שואלין אותו ומשיב, שואלין אותו ומשיב, ולפי שעבר על דברי חכמים שאמרו הרחק מעליה דרכך - זו המינות, נענש ונעשתה לו חמת מלאה אבנים טובות ומרגליות שהיו לו מלאה פחמין. ועיין שם בפירוש מתנות כהונה.
(201) כמו שצוה לכם בשמו: כדכתיב דברים (דברים, י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו לשמור את מצותיו ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ואומר (דברים, יא) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם גו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וגו'. ובספר קשת ומגן מביא טענת הנוצרים על תוה"ק באמרם כי תורת משה לא תקפיד לטהר הלב, כי אם לתקון המעשה, עי"ש. ותשובתם בצדם כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם וגו'. ולכן כתב להם בהאגרת שכן כתיב בתורה שיעסקו בטהרת הלב. ובבראשית רבה (בר"ר מא, יא) איתא הקב"ה אוהב מי שהוא טהור לב.
(202) הרועה הנאמן: זה משה רבינו שהיה רועה, כדכתיב (שמות, ג) ומשה היה רועה גו', והיה נאמן כדכתיב (במדבר, יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ועיין במדרש רבה (פרשת שמות ב').
(203) באחרית הנבואה: זה מלאכי הנביא, שהיה סופן של נביאים כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף יד:) ומקרא זה כתוב בסוף נבואתו (מלאכי ג, כב).
(204) רק לעשות כו': ומפרש הא דכתיב בתורת משה (דברים, יא) והיה אם שמוע תשמעו גו' לא לבד לשמוע כי אם גם לעשות, וכדכתיב (שמות, יט) ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וגו'.
(205) כי לא הידיעה עיקר אלא המעשה: כדאיתא באבות (פ"א) לא המדרש עיקר אלא המעשה, וכמ"ש (שם פ"ג) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, וכמ"ש בריש האגרת זכרו ועשו, כי גם הזכירה הוא לעשות כדכתיב (במדבר, טו) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו', ובתנחומא (תבא ד') דרשו על הקרא דכתיב (דברים, ו) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו', לא תהא לומד אלא על מנת לעשות, וכל מי שהוא לומד ואינו עושה - נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ועיין בויקרא רבה (ויק"ר, לה) ובמסכת יבמות (דף קט:) אמרו כל שישנו בעשיה ישנו בלמודה, כל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ובאבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן, כב) איתא לא חכמה מביא דברים ולא דברים מביא חכמה, אלא מעשה. ושם (אבות דרבי נתן, כד) איתא דברים הרבה למה"ד אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה, עי"ש. ובמסכת קידושין (דף מ:) נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. ועיין שם בתוס' ד"ה תלמוד. ועיין במסכת בבא קמא (דף יז.) בפרש"י דמעשה עדיף. ובזוה"ק (פר' משפטים) ברעיא מהימנא איתא מאן דאית ביה תורה בלא מצוה כביכול כאלו הוו ביה בפרידא. וברעיא מהימנא פר' פינחס, כתב אורייתא בלא פקודין אתקריאת עקרא ובגין דא לא המדרש עיקר אלא המעשה, עי"ש.
מזהיר אותם התנא הכותב בהאגרת על המעשה לפי שפולוס-שאול כתב באגרותיו הכל תלוי באמונה ולא במעשים, והוסיף לאמור כי באמונה יצדק איש מבלעדי המעשים אשר על פי התורה כי במעשי מצות התורה לא יצדק שום איש לפני האל. וחז"ל חזקו את דבריהם במה שאמרו באבות (פ"ג) הכל פי רוב המעשה. וכמו כן אמרו בירושלמי פאה, ובתוספתא שם (פ"ד) צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה. ובמסכת כתובות (דף סח.) אמרו המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה. ועיין בתשובות הרד"ק להנוצרים במזמור י"ט שבתהלים.
(206) עסקו בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ כו': כתב להם שיעסקו בתורה שבעל פה, ומזרז אותם על זה, לפי שאותו איש דבר עמק על דברי הסופרים והזקנים, ואמר אל תלמידיו, הסופרים והפירושים[10] יושבים על כסא משה, אך כמעשיהם אל תעשו כי הם קושרים משא כבד מנשוא, ועומסים על שכם אנשים, ואין את נפשם להניע אותו גם באצבעם, לפיכך אמרו חז"ל (עירובין כא, ב) בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, וכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.
(207) ויקח מאבני המקום: כן כתיב בבראשית (בראשית, כח).
(208) ומיעוט אבנים שנים: מבואר בבראשית רבה (בר"ר סח, יג) על הפסוק ויקח מאבני המקום וגו' רבנין אמרו מיעוט אבנים שנים
(209) וזו שתי תורות כו': כי אבנים מרזמים על תורה, כמבואר בספר יצירה: שתי אבנים בונות, עי"ש. ועיין במדרש רבה (פר' ויצא ע' ח'), ובזוה"ק פר' בראשית (בספר הבהיר) ד"ה ויאמר אלהים, כתב: לקח הקב"ה מזיוה אחת מאלפים, ובנה ממנה אבן יקרה נאה ומקושטת, וכלל בה כל המצות כו', בא יעקב ורצה בה. ובתקוני זהר (תקון ס"א) איתא: אית אבן דאורייתא דאתמר בה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, ואורייתא דבעל פה איהו סלע, סלע אינון אותיות ע"ל ס', דאינון שתין מסכתות. ועיין במדרש רבה (פרשת תשא) לחת אבן בזכות יעקב שנקרא אבן. ובדברים רבה (דברים רבה, ג) על הפסוק עת להשליך אבנים זו הלוחות. וכן איתא בירושלמי שקלים (פ"ה). ועיין מסכת עירובין (דף נד.)
(210) והיו לאחדים תחת ראשו כו': לשון זה כתיב ביחזקאל (יחזקאל, לז) וקרב אותם אחד אל אחד גו' והיו לאחדים בידך.
(211) שנאמר ויקח את האבן: כמ"ש במסכת חולין (דף צא:) כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן, תנא וכולן נבלעו באחד, פרש"י נעשו אבן אחת. וכך פירש רש"י בפרשת ויצא.
(212) כי לא שתי תורות המה חס ושלום: הרבה יש בגמרא חס ושלום, ברכות (כח. , סג) חגיגה (ד. , טו) מגילה (דף ב:) ועוד. ועיין פרש"י פר'פרשת מקץ. ועיין מה שכתב הראב"ע בהקדמתו על התורה בדרך הב', בזה"ל: ולמה אין בתורה עליהם עד נאמן רק נחפש כה וכה רמוזות, ולמה בדברי תורה תמימה כזאת, וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא, כי אין הפרש בין שתי התורות, ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות. וכן כתב בספר העבור (סוד העבור) וזה לנו האות כי סמך משה על תורה שבעל פה והנה אנחנו נאמין בלי ספק שקדמונינו העתיקו לנו האמת, עי"ש. ועיין בתנחומא (נח ג') נתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתימות, ופרשום בתורה שבעל פה. ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות כו' ובעלי התלמוד ראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באסור והיתר, בטמא וטהור כו' אור שנברא ביום א' שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה כו', ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשתכח תורה שבעל פה עד סוף כל הדורות. ועיין מסכת גיטין (דף ס:) כי על פי הדברים האלה - תורה שבכתב ותורה שבעל פה - כרתי אתך ברית. ועיין ירושלמי פאה (פ"ב) ושם בחגיגה (פ"א), ובשמות רבה (שמו"ר מז, א) איתא בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא משנה תלמוד ואגדה כו' אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם. א"ל איני מבקש ליתנה להם בכתב מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהו בזוים באומות, אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם כו' כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד, שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו"ם. וכן איתא בתנחומא תשא (ל"ד).
(213) פנים ואחור: כתיב ביחזקאל (יחזקאל, ב) יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור. ובמסכת עירובין (דף כא.) פרש"י מגלת תורה שבעל פה הראהו. ובמסכת גיטין (דף ס.) אמרו כל התורה אקרי מגילה דכתיב (זכריה, ה) ויאמר אני רואה מגילה עפה.
(214) כי דברי חכמים כמסמרות לנטיעה של תורה שבכתב: כתיב בקהלת (קהלת, יב) דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרועה אחד. וראה במסכת חגיגה (דף ג.) ובירושלמי שם. ובמדרש רבה נשא (במ"ר, יד) וקהלת רבה (קהלת רבה, יב), ותנחומא פר' בהעלותך (טו) ובאבות דר"נ (אבות דרבי נתן, יח), וכדבריהם פרש"י שם בקהלת, דברי חכמים שעשו סייג לתורה בגזירות להרחיק את האדם מן העבירה, מה מסמר זה קבוע אף דבריהם קבועים, ומה נטיעה פרה ורבה - אף דבריהם פרים ורבים, כל דבריהם דברי אלהים חיים, הוא אמרן ורועה אחד נתנן מפי הגבורה. עכ"ל.
וראה מה שכתב הראב"ע בספרו יסוד מורא (שער הראשון), והאמת כי התורה מקור חיים והוא יסוד כל המצות רק אין כח במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה אם לא יעמוד על דברי תורה שבעל פה. ושם (שער ששי) כתב יש מצות מבוארות בתורה ויש מצות שלא ידענו פירושם באמת, רק מפי הקדושים המעתיקים שקבלו בן מאביו ותלמיד מרבו, ולולי הקבלה יוכל אדם לפרש אותם פירוש אחר. ויש מצות קבלנום מהן באין זכר להם בתורה. וכלל אומר לך, לולי אנשי כנסת הגדולה ואנשי המשנה והתלמוד כבר אבדה תורת אלהינו ונשכח זכרה ח"ו, כי אלה העמידו כל דבר על בוריה ובארו לנו המצות באר היטב, וכל המשפטים כאשר קבלום. ובפירוש הקצר שלו על שמות (י"ב י"ז) מביא ראיות על זה מן הכתובים. וכן כתב בפרשת ויקרא (י"א ט') ובהקדמתו על התורה האריך בזה. עיין שם הכל. ועיין מדרש רבה נשא (במ"ר יד, יב) שאמרו הוי זהיר בדברי סופרים שאין אדם מורה כראוי מד"ת מפני שהיא סתימה וכולן סימנין. ועיין עוד שם (במדבר רבה יד, כב).
(215) אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים: ראה בתנחומא פר' בהעלותך (טו) שכתב על הפסוק וכמשמרות נטועים, מכאן אמרו חז"ל אסור לקרות בספרים החיצונים שכתב נטועים - אלו הסנהדרין, וא"ת הרי זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר, ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר, בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, למי אשמע? אמר הקב"ה אעפ"כ כלם נתנו מרועה אחד זה משה שנאמר בו ומשה היה רועה שקבל מיחידו של עולם, ודברים אחדים הם אלא זה אומר טעם אחר וזה אומר טעם אחר. ועיין במדרש רבה נשא (במדבר רבה יד, יא), ושם (אחרי כ"א) איתא אפילו מה שהתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני. וכן איתא במסכת מגילה (דף יט.) ובנדרים (דף לח.), ובמסכת ברכות (דף ה.) איתא מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה גו' לוחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה גמרא. ועיין שמו"ר (שמו"ר מא, ו) כללים למדהו הקב"ה למשה - עיין שם הכל.
(216) אשר ראשו מגיע השמימה: כתיב בראשית (בראשית, כח) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. וראה בזוה"ק פר' ויצא דסל"ם דא סינ"י, דמספרם שוה. והכא הכי קאמר, אם יקיימו את מ"ש בתורה שבכתב ושבעל פה יזכו לעלות במעלות התורה אשר בעלי התלמוד עולים ויורדים בהן, ומבואר במדרש משלי (ט) שבשעה שהן יושבין ומבינין כל דבר ודבר שיש בתלמוד דומין למלאכי השרת. ועיין במסכת שבת (דף כה.) מ"ש על ר' יהודה בר אלעאי.
(217) ותבאו אל המקום אשר ברא השם כו': ר"ל שיזכו להיות מהכת של היושבים לפני השכינה. ועיין במסכת חגיגה (דף יד:) ר' יהושע ור' יוסי הכהן היו מהלכים בדרך, אמרו אף אנו נדרוש במעשה מרכבה כו' הלך ר' יוסי הכהן וסיפר דברים לפני ר' יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ואשרי יולדתכם כו' ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני ונתנה עלינו בת קול מן השמים, עלו לכאן עלו לכאן, טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית. ופרש"י לכת שלישית של כיתות היושבות לפני השכינה. ועיין שם בירושלמי דז' כתות מקבלין פני השכינה לעתיד לבוא. וראה בויקרא רבה (ויק"ר ל, ב) ז' כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני שכינה ופניהם דומות לחמה ולבנה לרקיע ולכוכבים לברקים ולשושנים ולמנורה הטהורה שהיתה בבית המקדש, עי"ש. כי על ידי המצות יזכו לכל טוב לעולמי עולמים, כמו דתנן במסכת מכות (דף כג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ובמדרש רבה נשא (במ"ר יד, כב) אמרו נתן הקב"ה לישראל שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי"ג מצות, כדי למלאם מצות ולזכותם, נתן להם תורה שבעל פה להיות מצויינין בה משאר האומות כו' עי"ש. ועפרא לפומייהו של אותן שאמרו כי תורת משה היא עול עבדות ומשא כבד קשה מנשוא כנ"ל.
(218) דעו שהשונא מין אנושי הנחש הקדמוני כו': מבואר בזוה"ק (פר' בראשית) על הפסוק והנחש היה ערום, דנחש דא יצה"ר דא מלאך המות. ועיין במדרש הנעלם פרשת וירא כנ"ל. ובמסכת בבא בתרא (דף טז.).
(219) בא בתחילה בעלילה: כמ"ש רש"י בפרשת בראשית על הפסוק ויקרא האדם - בא עליהם במחשבה ובמרמה.
(220) והסית נגד צוואת השם: מבואר בזוה"ק (בספר הבהיר, ומדרש רות) בפר' בראשית דסמא"ל הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו, משום דאמר קב"ה ורדו בדגת הים ובעוף השמים, אמר היאך אוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו כו' רכב על הנחש ובא לו אצל האשה, והנחש סבב לחוה וסמאל לאדה"ר וסמאל לא הוה ביה כחא דיהפוך לאדם עד שבא נחש והפך לִבא דחוה, וחוה הפכה לבו וחטאו שניהם כנ"ל.
(221) להאביד עץ האדם מלהביא ביכורים: כדכתיב (דברים, כ) כי האדם עץ השדה. ובזוה"ק (פר' פנחס) ברעיא מהימנא איתא, אורייתא אקרי עץ, הדא הוא דכתיב עץ החיים היא למחזיקים בה, ובר נש אקרי עץ הדא הוא דכתיב כי האדם עץ השדה. ופקודין דבה דמיין לאיבא. וכן איתא בסוטה (דף מו.) דמצות נקראין פירות. וזו שאמר הכא דכל כוונת הנחש היתה להחטיאו שיעבור על מצות ה'.
(222) בכורים אלו ישראל להשם: ביכורים אלו ישראל כמ"ש רש"י (בריש פר' בראשית) העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה, ובני בכורי ישראל, ור"ל דכוונתו היתה על ידי זה שיחטא, יגרשו הקב"ה מלפניו ולא יעמיד עוד תולדות שיקיימו מצות ה', אלא שדין ורוחין ידבקו בו כמ"ש הזוה"ק פרשת בראשית על הפסוק "הלא אם תטיב שאת וגו'", מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו, ר"ש אמר מאה ותלתין שנין אתפרש אדם מחוה וכל אינון שנין הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא, בגין ההוא חילא דזוהמא כו', עי"ש.
(223) כל ימי תהו: כלומר בהימים שלא נתנה בהם התורה כדאיתא במסכת סנהדרין (דף צז.) ב' אלפים תהו, ובמסכת יבמות (דף סב:) אמרו העולם היה שמם בלי תורה עד שבא רבי עקיבא כו'.
(224) את זרע אנושי: כדכתיב (בראשית, ד) ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה', כלומר התחילו לקרוא לעבודה זרה בשם ה', כמ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' עכו"ם) "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה ואמרו הואיל והאל ברא כו"ם להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו - ראויין הן לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד כו' ואחר שארכו הימים עמדו נביאי שקר וכוזבים אחרים כו' אבל את צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד אברהם אבינו כו' וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כו'", עכ"ל. וראה בבראשית רבה (בר"ר כב, יב) כמה דורות אבד יצה"ר, דור אנוש ודור הפלגה ודור המבול.
(225) ומעט מהן השכילו בשכל הטבע: זה אברהם אבינו שהכיר את בוראו בשכל הטבע, כדאיתא במדרש רבה נשא (במדבר רבה, יד) שלא היה אדם שלימד אותו היאך להכיר את המקום, אלא הוא מעצמו הכיר להקב"ה. ומבואר בזוה"ק (ריש פר' לך) על הפסוק מי העיר ממזרח שמש דא אברהם דלא נטל אתערותא לגבי קוב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפק בצפרא מסטרא דמזרח, נטל אתערותא לנפשיה, דאיהו קב"ה, אמר דא הוא מלכי דברא יתי, פלח ליה כל ההוא יומא, לרשמא חמא שמשא דאתכנש וסיהרא נהורא, אמר ודאי דא היא דשליט על ההוא פולחנא דפלחית כל האי יומא דהאי אתחשך קמיה ולא נהיר, פלח ליה כל לילא, לצפרא חמי דאזלא חשוכא ותנהיר סטרא דמזרח, אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון, כיון דחמא קוב"ה תיאובתיה דאברהם לגביה, כדין אתגלי עלוי ומליל עמיה. ועיין נמי במדרש רבה פרשת לך לך.
(226) או בעזר השם: זה נח שהיה צריך סעד לתומכו כמו שפרש"י (פר' נח) אבל אברהם היה מתהלך בצדקו מאליו.
(227) מכח מצות השם: כי קיימו מצות ה' עד שלא ניתנו, כדאיתא בויקרא רבה (ויק"ר, ב) נח קיים מה שכתוב בתורה, אברהם קיים את התורה כולה, וכן יצחק יעקב יהודה ויוסף. עי"ש.
(228) עד שבא משה כו': כמבואר בתקוני זוהר (תיקון כ"א) לית בהון דקטל לחויא עד דייתי ההוא דאתמר ביה ויפן כה וכה, ובגין דא אתמר עד כי יבא שיל"ה - שיל"ה בגימטריא מש"ה, עי"ש. ועיין במסכת שבת (דף קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן של נחש מהן. ובמדרש רבה (קהלת רבה ז, מט) איתא שצפה הקב"ה בכל הקנקנים, ולא מצא קנקן זפות מקנקנו של משה כו', עי"ש.
(229) כמספר שבטי בני ישראל כו': כי משה היה שקול כנגד כל ישראל, אשר המה בני השבטים, כדאיתא במכילתא פרשת יתרו, ותנחומא בשלח (י). וראה בשיר השירים רבה (שיר השירים רבה, א) ובזוה"ק ברעיא מהימנא (פרשת עקב), ובפירוש דן ידין להר"ש מאוסטרפולי (בספר קרניים מאמר י"ג אות ט') מ"ש לפרש כי מנין מש"ה בהכאה עולה ששים רבוא כזה: מ' פעמים ש' מ' פעמים ש' שווה 12000 הוא י"ב רבוא. ה' פעמים י"ב ה' פעמים י"ב שווה 60 רבוא -- הרי ששים רבוא, עי"ש. ור"ל כי על ידי תורת משה יתבטלו דברי י"ב תלמידים של אותו האיש אשר אמר להם כי הם ישבו על שנים עשר כסאות לשפוט את שנים עשר שבטי ישראל.
(230) העולה מן המים אשר המה אמת כו': כדכתיב (שמות, ב) ותקרא את שמו משה לאמור כי מן המים משיתהו. ועיין מהש כתב הרדי"א בפרשת שמות על מ"ש הראב"ע כי שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקודש, וראה בפירוש הרמב"ן בפרשת מקץ ע"ש צפנת פענח. ומים זו תורה כדאיתא במסכת מועד קטן (דף יז.), ור"ל שמשה נתעלה על ידי התורה שניתנה על ידו, ואמת זו תורה כדאיתא במסכת ברכות (דף ה.) וכמו כן אמת זה משה כדאיתא בשמות רבה (שמו"ר, ה) חסד זה אהרן ואמת זה משה. ובזוה"ק (פר' ויחי) איתא סימנא דמשה קא בעאת, ואיהו אות אמת. וראה במסכת בבא בתרא (דף עד.) ומדרש רבה קרח (במדבר רבה, יד) ותנחומא קרח (יא) - משה אמת ותורתו אמת.
(231) ונתן התורה בטוב: כלומר בטוב עין, כדאיתא במסכת נדרים (דף לח.) משה נהג בהתורה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך. וראה בתנחומא תשא (ל"ה) ושם עקב (ט) ועיין שם בעץ יוסף. ושם (ברכה א') טוב עין זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל כו', עי"ש.
(232) חקים ומשפטים ומצות: כדכתיב (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו גו'.
(233) כמספר של איברי האדם כו': עיין מסכת מכות (דף כג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה, שס"ה לאוין כמנין ימות החמה, ורמ"ח עשה כנגד איבריו של אדם. ובמדרש תנחומא (פ' תצא) וכ"א במדרש משלי (לא) נצטוו בני ישראל על רמ"ח מצות עשה כנגד האיברים, כל אבר ואבר אומר לו לאדם בבקשה ממך עשה בי מצוה זו, שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, כל יום ויום אומר לו לאדם בבקשה ממך אל תעשה בי עבירה זו. ובתנחומא פרשת פקודי (ג) איתא בזה הלשון: וזרע אותה בגורן לשס"ה חלקים, ועיין שם בעץ יוסף. וראה בספר העצמים להראב"ע (מאמר בבע"ח) שכתב ותמנה לכל גוף וגוף שס"ה עורקים שוקטים ושס"ה עורקים אחרים דופקים, כמנין ימות השנה.
(234) בשתי ידים: מבואר במדרש רבה פרשת פינחס (במדבר רבה כא, טז): טוב עין הוא יבורך - זה משה רבינו שאמר לו הקב"ה וסמכת ידך והוא סמך בב' ידיו, כדכתיב ויסמוך ידיו עליו. וכן פירש רש"י בפרשת פנחס.
(235) ברמ"ח ובשס"ה כו': מתבאר על פי מ"ש הזוה"ק (פר' יתרו) באלין עשר אמירן אתגליפו כל פקודי אורייתא גזירין ועונשין דכיא ומסאבא ענפין ושרשין וכו' והני עשר אמירן דאורייתא אינון דללא דכל פקודי אורייתא, אלין אתחקקו על לוחי אבנין וכל גנזין דהוו בהון אתחזון לעיניהון דכלא למנדע ולאסתכלא ברזא דתרי"ג פקודין דאורייתא דכלילן בהו. וראה שם בספר הקנה. וכן מביא רש"י ז"ל בפירוש בשמות (שמות כד, יב) דרבינו סעדיא פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו, כי כל תרי"ג בכלל עשרת הדברות הן, וכן כתב הראב"ע בפרשת יתרו בשם הגאון ר' סעדיא עי"ש. וכן עשה הראב"ן בספרו מאמר השכל. והכא הכי קאמר, בשני לוחות אבנים אשר הוריד משה בידו כתוב בהם כל התרי"ג מצות. וראה בפירוש המהרא"א כאן.
(236) לשמור נפש האדם מזוהמת כו': כמ"ש הזוה"ק (פ' בראשית) בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא דהא כדין בטול יצה"ר הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו. וכן איתא במסכת עבודה זרה (דף כב:) ובמסכת שבת (דף קמו.) כנ"ל. וכמו שאמרו במסכת קידושין (דף כט.) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' (קידושין ל, ב). והבל יפצה פיהו של שאול, שכתב במכתבו כי אותו איש נהרג כדי לשמור את נפש האדם מזוהמת החטא.
(237) אשר המה חציה להשם כו': בזוה"ק (פרשת יתרו) איתא, בהני חמש אמירן אתגליפו חמש אחרנין ודאי חמש גו חמש, הא כיצד? אנכי ה' אלהיך לקבל לא תרצח, לא יהיה לך לקבל לא תנאף, לא תשא לקבל לא תגנוב, זכור את יום השבת לקבל לא תענה ברעד עד שקר, כבד את אביך לקבל לא תחמוד אשת רעך. עי"ש. ואע"פ שמצות כיבוד אב ואם מיירי בכבוד הבריות, אפילו הכי מנאם בין המצות בין אדם למקום כמבואר במסכת קידושין (דף לא.) בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו מעלה עליהם הקב"ה כאילו דר ביניהם וכבדוהו. ועיין שם במהרש"א ז"ל. וכן איתא במכילתא פרשת יתרו (פ"ח) ובירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) ועיין שמות רבה (שמו"ר, מז) ובפסיקתא רבה (פ"י). וראה בפירוש הקצר של הראב"ע ז"ל בפרשת תשא (ל"ד כ"ח) ובפירושו (בפרשת יתרו) על עשרת הדברות כתב חמשה דבורים המה מצות אשר בין אדם למקום, וחמשה דבורים אשר בין אדם לחבירו, ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם. וע"ש בפירוש הקצר. ובספרי פני יצחק על מסכת קידשין כתבתי מזה.
(238) עומדת התורה (העולם) כולה: כדאיתא באבות (פ"א) כי התורה היא מעמודי העולם אשר עליהם העולם עומד. וכן איתא במסכת נדרים (דף לב.) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, כמ"ש במסכת שבת (פ"ח) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים פני[11] התורה מוטב כו'. ועיין תנחומא ריש פרשת בראשית שכתב שהעולם לא נתיסד אלא על התורה כו' ובשביל שומרי התורה העולם עומד כו'. ועיין בשמו"ר (שמו"ר מז, ה).
(239) הלך המסית והמדיח כו': כמבואר בשמות רבה (שמו"ר מא, י) השטן מצא את ידיו באותה שעה שהיה משה נראה תלוי בין השמים והארץ. ובתנחומא (תשא י"ט) איתא שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר, עי"ש. והסית אותם שיכפרו באחדות הבורא כדאיתא שם בשמו"ר (שמו"ר מב, ב) זה אלהיך אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך - שיתפו אותו עמהם, אמרו אלוה והעגל פדה אותנו. וראה בתוס' במסכת שבת (דף פט.) ד"ה תורה, שמייתו בשם המדרש דבשעת מתן תורה טרדו הקב"ה למלאך המות שלא יקטרג, והוא שטן הוא מלאך המות, עי"ש במהרש"א בחידושי אגדות.
(240) כי אהרן אחד ועגל כו': מספר קטן של אהר"ן הוא י"ג כמנין אחד כמ"ש המהרא"א. ועגל גם כן מספר קטן שלו י"ג. וראה באגרת הטעמים לרבינו אהרן הזקן ז"ל.
(241) ואמר בדעתו לבלבלם כו': כדאיתא במסכת שבת (דף פט.) לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם. וכן איתא במדרש רבה תשא (שמו"ר, מא) ותנחומא שם. וכן פרש"י פרשת תשא וראה במהרש"א בחידושי אגדות במסכת שבת שם.
(242) לא זה אל נכר כו': כמו שהבאתי למעלה שאמרו זה אלהיך פדה אותם, ודברו כזבים על הקב"ה כמבואר בשמו"ר (שמו"ר מב, ב).
(243) וְרָאה מה שעשה הנחש: כמ"ש הזוה"ק פרשת בראשית כד חב אדם באילנא דאכל מיניה גרם לההיא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא ודגם פגימו כו' עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר מנייהו פגימו כו' כיון דחבו ישראל בעגלא תבת כמלקדמין ושלטא חויא בישא ואחיד בה ומשיך לה לגביה ואתפגימת. וכן איתא שם בפרשת תשא עי"ש.
(244) הלך ובטלו באש: כדכתיב (פר' תשא) ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש.
(245) אשר הוא אחד כו': מתפרש על פי מ"ש בתנחומא פרשת נח (ג) על הא דכתיב (ישעיה, ט) העם ההולכים בחשך ראו אור גדול - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור כו' עי"ש. והכא הכי קאמר, בטלו באש זו תורה שבעל פה אשר היא אחד עם תורה שבכתב כמו שכתב לעיל בהאגרת.
(246) ופזר אותו במים כו': כדכתיב (פרשת תשא) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, ואין מים אלא תורה כמ"ש במסכת בבא קמא (דף יז.). ועיין מסכת תענית (דף ז.) כי התורה נמשלה לאש ומים. ובתנחומא האזינו (ג) נמשלה תורה למטר לומר מה מטר משחקת אבנים שנאמר (איוב, י) אבנים שחקו מים, אף התורה משחקת לב האבן. וזהו שאמרו רז"ל אם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. לכך אין טוב לאדם כי אם להמית עצמו על דברי תורה ולעסוק בה תמיד יומם ולילה, עי"ש. ושם (פרשת ברכה ה') א"ר יוחנן כל מי שרוצה לעסוק בתורה יראה עצמו כאילו עומד באש לכך נאמר אש דת למו, עי"ש.
(247) לאמור לא זה אל אמת: כלומר נמס ונמוח, מזה ראיה כי לא זה אל אמת, כי שיקרא לא קאי.
(248) לבל יעשו עוד כזה: כדכתיב (שמות לד, יד) לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא. וכן כתיב (שם) אלהי מסכה לא תעשה לך. ואומר (דברים, ד) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש וגו'. ושם (כ"ז) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, וכמו כן כתיב בדברי הנביאים לאמור שלא יתנו את כבודו לפסילים.
(249) הם נגד עצתו כו': כמ"ש לעיל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, ועל ידי התורה נמוח ונתבטל.
(250) את האיש הרע כו': ראה בספר פענח רזא (פרשת ראה) שמביא שאל מין אחד את הר"ר נתן בן רבינו משולם סיבת אריכת הגלות האחרון, מה שלא היה כן בגלות בבל אע"פ שנחרב על ידי עון עבודה זרה, לא נשתהתה יותר משבעים שנה, ובית שני שחרב על ידי שנאת חנם נשתהה כל כך. והשיב דבבית ראשון עשו צלמים ואשרות שלא היו בני קיימא, אבל בבית שני עשו עבודה זרה מבני ישראל עצמן, דהיינו לאותו איש ותלמידיו, והפכו עליהם הנבואות הקדושות וקבעוהו לעבודה זרה קיימת ומקובלת לעובדיה, לכן הדבר חמור ונענשו כל כך, עיין שם הכל. ועיין בזוה"ק (ריש פרשת תשא) תא חזי לתתא גו שמרים דחמרא דורדייא בישין, נפק חד ערעורא מקטרגא מזיקא קדמאה ואיהו ברוח דיוקנא דאדם, כד קריב לגו קודשא כיון דאתעבר מתמן ובעי לנחתא לתתא בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא, עיין שם הכל.
(251) צר ואויב הזה כו': נקט לישנא דקרא הכתוב במגילת אסתר (אסתר, ז) איש צר ואויב..הרע הזה. ומספר קטן של ישו"ע הוא כמנין הז"ה.
(252) להשחית את חלק השם: וכתיב (דברים, לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וכמו כן כתיב בתהלים (תהלים, קלה) כי יעקב בחר לו יה וגו'. ובמדרש רבה פרשת בלק (במדבר רבה כ, טז) איתא מלך שבירר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים, ואלו חבלתו ונחלתו.
(253) בתורתו ובמצותיו: כי אותו איש בא להפר את התורה והמצוה, כי אמר תירוש לא יותן בנאדות בלים, פן יבקעו הנאדות ונשפך היין והנאדות יכליון. אף כי אמר שלא בא להפר התורה או הנביאים כו' ופתח בטובה ואמר הן אני מגיד לכם עד אשר השמים והארץ יעברון, לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא קוץ אחד עד כי כולם יקומו, וכל המפיר אחת ממצות קטנות אלה והורה כזאת לאנשים, נקלה יקרא במלכות השמים, והשלים ברעה כדרכן של מספרי לשון הרע כדאיתא במדרש רבה שלח (במדבר רבה טז, יא).
(254) והעמיד את דבריו הטמאים כו': וכשהורה לתלמידיו פתח תחילה במה שכתוב בתורה, והוסיף דבריו הטמאים על דברי התוה"ק, כמו שאמר:[12]
- "שמעתם את אשר נאמר לקדמונים לא תרצח כו' ואני אומר לכם כו'. שמעתם אשר נאמר לא תנאף, ואני אומר לכם כו'. ונאמר כי ישלח איש אשתו ונתן בידה ספר כריתות ואני אומר אומר לכם כו'".
- "שמעתם את אשר נאמר לקדמונים לא תרצח כו' ואני אומר לכם כו'. שמעתם אשר נאמר לא תנאף, ואני אומר לכם כו'. ונאמר כי ישלח איש אשתו ונתן בידה ספר כריתות ואני אומר אומר לכם כו'".
וכמו כן זייף את מ"ש בתורה, כי אמר:
- "שמעתם כי נאמר ואהבת את רעך ואיבת את אויבך, ואני אומר לכם אהבו את אויביכם והעתירו בעד רודפיכם כו'".
ואנחנו לא מצאנו בשום מקום בתורה לשנוא את האויב, אדרבה כתוב בתורה (שמות, כג) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו, כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו. ואומר (ויקרא, יט) לא תקום ולא תטור, לא תשנא את אחיך בלבבך. וכן שלמה אמר (משלי, כד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך. וגם אמר (משלי, כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקיהו מים וגו'. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א פ' מ"ה) מה שכתב זה.
(255) כדי להגביר טומאתו על ישראל כו': כלומר כל כוונתו במה שפתח בדברי תורה היתה למען תפוש את בית ישראל בלבם ולצודד נפשותם, כמו שצוה לשלוחיו: היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים[13]. וכן עשו. ומובא במסכת שבת (דף קטז.) מעשה באימא שלום דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי, הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא, בעו לאחוכו ביה אעיילא ליה שרגא דדהבא, אזיל לקמיה, אמרה ליה בעינא דניפלגו לי בנכסי דבי נשי, אמר להו פליגו, א"ל (ר"ג להפלוסוף) כתיב לן באורייתא במקום ברא ברתא לא תירות, א"ל מן יומא דגליתון מארעכון אתנטלית אורייתא דמשה ואתיהיבת עון גליון[14], וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל לה איהו חמרא לובא, אמר להו שפלית לסיפא דספרא וכתיב ביה אנא לא למפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא (נ"א אלא) לאוסופי על אורייתא דמשה אתיתי, וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה נהיר נהוריך כשרגא. א"ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא. וראה בחסרונות הש"ס ובספר קשת ומגן (פ"ד מח"ב).
(256) אל תאמינו אל חלומותיו כו': כדכתיב (דברים, יג) כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא. וראה בספר פענח רזא (פרשת ראה) שכתב ובא אליך האות והמופת בנביא שהיה מתחילה נביא אמרו ובא אז האות והמופת על הדבר שדבר אליו השם, ואח"כ הוא נעשה נביא שקר ואומר לסמוך עליו מכח אותות הראשונים שעשה לעיניהם ונתאמתו בזה מיירי קרא כדאיתא בברייתא. ואין לתמוה אם כן עשאו הוא יתברך נביא מתחילה ולא חש לשמא יטעה את בניך בכך, דזהו אמר קרא כי מנסה ה' וגו' שאף על פי כן הזהר משמוע לו עתה בשקרותו, וקל וחומר שאין להשגיח במופתים שעל ידי מכשפות ומעשה תעתועים כמו של המתעה הגדול שלא היה נביא אמת מעולם ולא הסכים השי"ת על ידי מופתיו, כי דבר סרה כו' כדי להסיר אתכם מאחרי ה'.
(257) דברי השטן: כי כל דברי שט"ן, אשר מספר קטן שלו הוא כמספר קטן של ישו"ע כנ"ל.
(258) ראשונים לא בחנו וסברו את דברי השם כו': כי אמר אותו איש ימ"ש אל הפרושים, שגיתם כי לא ידעתם את התורה ולא את גבורת האלהים, ודרש לפניהם דברים שלא כהלכה. וראה בספר קשת ומגן להרשב"ץ ז"ל.
(259) על כן נלכה ונעבדה עבודה אחת כו': הם אמרו כמו שאמרו צרי יהודה ובנימין אל זרובבל ואל ראשי האבות, כדכתיב בעזרא (עזרא, ד) נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם.
(260) אל תשמעו להם לטמא בהם: אלא תשיבו אותם כמו שענו להם זרובבל וראשי האבות (עזרא, ד) לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו.
(261) רק השמד תשמדון מהר מהאדמה: כמו שאמר הכתוב (דברים, יג) הנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם גו' להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך. וראה במסכת סנהדרין (דף נה.) שאמרו מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה. ועיין בספרא בפרשת קדושים ובפרש"י (ויקרא כ' ט"ו), וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות חולין (פ"א מ"ב) (מובא בחסרונות הש"ס) וז"ל:
- ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלת דברים, רבים מרבים, שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עבירת מיתה. אבל האפיקורסין והצדוקים והביתוסים כפי רוב רעותיהן, הורגין אותן לכתחילה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה. וכבר יצא מזה הלכה למעשה כו', עכ"ל.
(262) לא ימושו עד עולם כו': כמו שהבטיח לנו השי"ת על ידי בן אמוץ החוזה (ישעיה, נט) ואני זאת בריתי אותם גו' ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך וגו' מעתה ועד עולם. ופרש"י אף בגלותם לא תשתכח תורתו מהם. וראה בהרמב"ם (פ"ט מהל' יסודי התורה) וז"ל:
- "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר כו' הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר חקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא - הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות, בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנטצוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו -- הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק כו' שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב כו' כו'" -- עיין שם הכל.
וכן כתב בהקדמתו לפירוש המשניות (ד"ה החלק הראשון). ועיין מסכת מגילה (דף ב:) ובספר העקרים מרבה להקשות על דברי הרמב"ם ז"ל מדברי חז"ל, והר"י אברבנאל בספרו ראש אמנה (פי"ג) משיב לו דברים נכוחים. וראה מ"ש בתשובות הרדב"ז ז"ל (סי' שד"מ).
(263) כי לא איש אל ויכזב כו': כדכתיב מקרקא זה בפרשת בלק (במדבר, כג). ובספר קשת ומגן (פ"ד מח"ב) מאריך לבאר כי דבריהם של אלו שכתבו באו"ג שלהם הוא הבל וריק, אלא תורתנו היא נצחית ולא תשתנה לעולם כדכתיב כי לא איש ויכזב גו' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ועיין בספר אמונות ודעות לרבינו סעדיא גאון ז"ל.
(264) על כן הזהרו מאנשי הנחש כו': קורא אותם אנשי הנחש כי היו ערומים כנחשים כנ"ל והשיאו את ישראל כמו הנחש שהשיא את חוה.
(265) כי עקיצתם עקיצת עקרב כו': מבואר במדרש רבה נשא (במדבר רבה י, כא) עקרב מכה בעוקצו, וכמו כן אלה התחילו בטובה והשלימו ברעה כדרכן של מספרי לשון הרע כמש"ל. וקורא אותם 'עקר"ב כי עקיצת עקרב קשה מנשיכת הנחש כמ"ש הרע"ב (בפרק ב' דאבות). ומספר קטן של עקר"ב הוא י"ב כמנין שלוחיו. ובמסכת ברכות (דף לג.) איתא עקרב עוקץ אף על חנם אפילו אם לא תקניטהו. וכן המה מעשיהם של אלו השלוחים, וכמו שמפרש והולך.
(266) ולחישתן לחישת שרף: כמ"ש הרע"ב (פ"ב דאבות) השרף שורף בשעה שהוא לוחש, כמו כן מי שידבר עמהם שורפין אותו בדבוריהם.
(267) וכל דבריהם כגחלי אש של גיהנם ואבדון כו': כמו שאמר שלמה (משלי, ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן לא ינקה כל הנוגע בה. ועיין שם בפרש"י. וראה במסכת עבודה זרה (דף טז:) ובקהלת רבה (קהלת רבה א, כד) שדרשו על הקרא הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה - זו המינות. עיין שם הכל כנ"ל. וכן איתא בפסקי תוס' במסכת עבודה זרה (דף כז:) לא ישא ויתן עם המינין מתורתן דאתי לאמשוכיה (עיין בחסרונות הש"ס). ובמסכת סנהדרין (דף לח:) א"ר יוחנן הא דתנן באבות (פ"ב) ודע מה שתשיב לאפיקורס - לא שנו אלא אפיקורס עכו"ם אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי. ולכן אמרו חז"ל בתוספתא חולין (תוספתא חולין, ב) ובמסכת חולין (דף יג.) שחיטת המין לעכו"ם ופתן פת עכו"ם ויינם יין נסך ופירותיהן טבלים וספריהם ספרי קוסמין, ובניהם ממזרים, ואין מוכרין להם ואין לוקחין מהם, ואין נושאין מהם ואין נותנין להם, אין מלמדין את בניהם אומנות ואין מתרפאין מהן לא ריפוי ממון ולא ריפוי נפשות. עי"ש. כדי להבדל מהם. ועוד זאת אמרו חז"ל במסכת גיטין (דף מה:) ספר תורה שכתבו מין ישרף.
(268) ושוא ושקר: כי פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, כמ"ש תרגום יונתן בן עוזיאל בתהלים (תהלים, קמד) על מקרא זה, דאורייתהון אורייתא דשקרא כנ"ל. כי אותו איש דרש לפני תלמידיו להיות עניו ולסלוח לכל אדם אף כי עשה לו רעה, והיה נאה דורש ולא נאה מקיים כי הוא בעצמו היה מהפך השולחנות של החלפנים שהיו עומדים אצל בית המקדש[15], והיה לוקה ברצועה שבידו להמוכרים יונות שם, וכמו כן קילל את העיר שלא קיבלה אותו ואת תלמידיו בפנים יפות, וצוה למכור בגד ולקנות חרב[16], ואמר שבא לשלוח אש בארץ ומה מאד חפץ שכבר תהא בוערת[17], וקילל את כפר נחום כרזים ובית ציידה, וגם ראינו היה הפכפך בזה שאמר שהעשיר צריך לתת את נכסיו לעניים, והוא עצמו נתן למשוח את גופו בשמן המור שמחירו היה ג' מאות דינרין. ומצינו כי פעם אחת נתן מחצית השקל לבית המקדש, וצוה למצורע אחד שיראה אל הכהן לטהרו מצרעתו ויקריב קרבן בבית המקדש ואח"כ אמר להחריב את המקדש שלא תשאר בו אבן על אבן.
וכמעשהו עשו גם תלמידיו. כמו תלמידו הראשון, שמעון הנקרא פיטרוס, נשבע לשקר וכיחש באותו איש ג' פעמים, אף כי בטרם שנתפש אותו איש הבטיח לו פטר זה כי את נפשו יתן בעדו. ופולוס מספר עליו כי מצא אותו שאכל יחד את הגויים וכשראה איש יהודי נגש אליו נפרד מהם למען כחש ולגנוב דעת הבריות והשלוחים ובתוכם אחי יש"ו הוליכו עמהם נשים כשהלכו לדרכם, וכן עשה שאול הנקרא פולוס כמו שמספר בעצמו, כי התחפש לקנות את לב היהודים והיה גונב את דעתם כי עשה את עצמו כאילו הוא מאמין בתורה אף כי היה כופר בה, והיה פושט צורה ולובש צורה כדי לגנוב את דעת הבריות. וראה בתוספתא בבא קמא (פ"ז מ"ג) (תוספתא בבא קמא, ז) ז' גנבים הם, הראשון שבכולן גונב דעת הבריות כו' שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב כו'. וכן איתא במכילתא (פרשת משפטים) ובמסכת שבועות (דף לט.) דרשו חז"ל על הא דכתיב בזכריה (זכריה ה, ד) ובאה האלה אל בית הגנב - זה הגונב דעת הבריות. ובמסכת חולין (דף צד.) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עכו"ם. ובמסכת פסחים (דף קיג.) אמרו המדבר אחד בפה ואחד בלב הקב"ה שונאו. ועיין נמי במסכת בבא מציעא (דף מט.) וברמב"ם הלות דעות (פ"ב מהל' דעות ה"ו).
(269) חזו וראו: צ"ל צריך לומר/להגיה "צאו וראו" או "באו וראו", כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי האי לישנא לתלמידיו באבות (משנה, אבות ב, יא). ועיין במדרש שמואל על אבות שם דגרסינן בדרך הטובה "באו וראו" ובדרך הרעה - "צאו וראו", עיי"ש. וכמו כן מצינו לישנא דקרא הכי הוא בתהלים (תהלים, סו) לכו וראו וגו'.
(270) מחטאת הבא מיהודה: התנא הכותב האגרת, מתחיל עתה לחזק את דבריו ומראה לנו כי ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא ובנביאים ובכתובים. ועיין מסכת תענית (דף ט.) ומדרש רבה נשא (במדבר רבה י, יח). ופתח לפרש הא דכתיב בירמיה (ירמיהו, יז), ומפרש על פי רמז שהנביא הזהיר על אודות אותו איש שנולד בארץ יהודה, ובקהלת רבה (קהלת רבה ז, מז) אמרו חז"ל וחוטא - אלו המינים.
(271) בשלש אשר היא כתובה כו': שם כתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, חרושה על לוח לבם וגו', ומפרש לה דחטאת זו כתובה בעט ברזל, וחרותה בצפורן שמיר, וכוונתו הוא על האון גליון אשר כתבו תלמידיו של אותו איש כמו שמפרש ואזיל.
(272) בעט הוא העין: כמ"ש המהרא"א שהיא כמספר קטן של ע'.
(273) הרע הוא ברזל: ברזל במספר קטן - י"ד, כמספר קטן של הרע, ור"ל שנכתב על ידי מי שהיה רע עין, לא כתוה"ק שניתנה על ידי משה רבינו ע"ה שהיה טוב עין כנ"ל.
(274) ביד העומדת על יד התורה: מפרש הא דכתיב שם חרותה בצפורן שמיר, כלומר שנחרת על ידי צפורן אשר על גב היד, ותוה"ק כתובה במכתב אלהים חרות על הלוחות, כי התחילו את ספריהם בתולדות כמו שפתח את התוה"ק.
(275) על לוח הבדוי מלבם כו': אבל דבריהם בדויים הם אשר בדו אותם מלבם, כי חיסרו והוסיפו דורות, כמ"ש בספר חזוק אמונה (ח"א פ' מ"ה, ובח"ב פ"א), וכל אחד כתב לידתו ותולדותיו של אותו איש כפי מה שבדו מלבם, וסותרים זה את זה ומסרסים ומחליפים, ומזייפים את מה שכתוב בתנ"ך. כמ"ש בספר נצחון לר' ליפמן (סי' רכ"ו) ובספר חזוק אמונה (ח"א פ' מ"ט) כי דרכיהם היו לתפוס אות אחת לראיה בלי ראות מה שלפנים ומה שלאחור. עיין בספר שבט יהודה (הגזירה השביעי). ובספר קשת ומגן כתב (ד"ה אמנם הטענה הד') כותבי האו"ג האון גליון עמי הארץ היו, והיו מפחותי בני ישראל, ושבשו המקראות מפני חסרון ידיעתם בתנ"ך, ומביא דבריהם ומוכיח כוזביהם -- עיין שם הכל. ולפי שיש דעות החולקים מאיזה זרע יהיה משיח בן דוד שיבא במהרה בימינו אמן, כמו דעת הזוה"ק שכתב (בפרשת שלח על הא דכתיב על הר גבוה עלי לך) אתתא דנתן בר דוד אימא איהי דמשיחא כו', ודעת הגמרא הוא שיהיה מזרע שלמה בן דוד, כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין (פרק עשירי בעיקר הי"ב) וכן כתב באגרת תימן. וראה בספר מטפחת ספרים לרי"ע ז"ל בהשגה (קל"ט), ושם בהשמטת הפי' עיטור ספרים (ל"ה) מפרש שפיר במה נחלקו, עיי"ש. ולכן כתב סופר אחד מתלמידיו של אותו איש יחוסו מנתן בן דוד, והשני כתב יחוסו מן שלמה בן דוד, והשלישי סותר את שניהם וכתב כי לא היה מזרע בית דוד כלל. ובספר נצחון (סי' ח') משיב להם תשובה נצחת אם לא נולד מיוסף פאנדרי כי אם מרוח, כדבריהם, למה ייחסו אותו ליוסף בספריהם. ועיין שם (סי' רכ"ח). ובספר חזוק אמונה (ח"א פ' כ"א, וח"ב פ"ב) ועוד שם (ח"א פ' מ"ה). וראה מ"ש (שם בח"ב מן פ' ס' עד ס"ד).
(276) אשר הגבר אשר יבטח באדם: כי אדם הוא ולא אל. ועיין במדרש תנחומא תזריע (ט) אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו וישלך בטחונו על בשר ודם.
(277) ושם בשר זרועו: כי בשר ודם הוא ולא אל. ובש"ר ראשי תיבות ב'ושה ס'רוחה ר'ימה, וגם ב'ושה ש'אול ר'ימה, כדאיתא במסכת סוטה (דף ה.) לפי ששאול הנ"ל כתב באגרתו שיבטחו על אותו איש שיפדה אותם מקללות התורה, וכמ"ש המהרא"א כאן, לכן כתב להם שאל יבטחו בבן אדם שאין לו תשועה.
(278) רק יהיה כערער בערבה: כן כתיב שם בירמיה (ירמיהו, יז)
(279) טוב זו תורה: כדאיתא במסכת ברכות (דף ה.) ובתנחומא פרשת תרומה על הפסוק כי לקח טוב וגו'. ועיין מסכת מנחות (דף נג.) ובזוה"ק פרשת בראשית בספר הבהיר על הפסוק ויאמר אלהים. ותורה במספר קטן כמנין טו"ב, וקרא זה נאמר במשלי (משלי, ד).
(280) הצפון לצדיקים לעתיד כו': מבואר במדרש רבה פרשת תבא (דברים רבה ז, י) ובמדרש משלי (ב) על הפסוק מצותי תצפן אתך, אם זכיתם להצפין תורתי אני משביע אתכם מטוב הצפון לעתיד לבוא, שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וגו'.
(281) בארץ מליחה וחררים במדבר כו': מליחה היינו שאינה מוציאה פירות כדכתיב (דברים, כט) גפרית ומלח גו'. וחררים היינו יבישה, כלומר בגיהנם ישכנו.
(282) וירדו לבאר שחת: כמ"ש על תלמידיו של בלעם הרשע (משנה, אבות ה) שיורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. ועיין בזוה"ק (פר' תרומה) אינון דלא הרהרו תשובה נחתו לשאול ולא סלקו מתמן לדרי דרין, עלייהו כתיב כלה ענ"ן וילך, כן ירד שאו"ל לא יעלה, עי"ש. וראה כי מספר קטן של ענ"ן הוא כמספר קטן של ישו"ע ושל פו"ל, ושאו"ל היינו פולוס. ועיין מסכת ראש השנה (דף יז.) המינין והאפיקורסין ושחטאו והחטיאו את הרבים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינם כלין.
(283) אנשי דמים ומרמה כו': כן כתוב בתהלים (תהלים, נה) מקרא זה. ובמסכת סנהדרין (דף קה.) איתא כי גם יש"ו כשנהרג היה פחות מחצי ימי שנותינו ודרשו עליו זה הקרא (עיין בקונטרס אומר השכחה). ובסדר הקבלה להראב"ד מביא דעה אחת כי נתלה כשהיה בן ל"ג שנה. וכן מייתי הרשב"ץ בספרו קשת ומגן, עי"ש. ולפי כותבי הזכרונות של אומות העולם היתה כל פעולותיו ומעשיו אשר עשה, כמו שנה או שנתיים ולא יותר, כי עד ארגיעה לשון שקר.
(284) ואין להם חלק בשם אלהי ישראל: נקט לישנא דקרא הכתוב בספר יהושע (יהושע, כב) אין לכם חלק בה'. ועיין במסכת ראש השנה (דף יז.) ובמסכת אבות (משנה, אבות ג) אמרו המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפיר בריתו של אברהם אבינו ע"ה, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה כו' אין לו חלק לעולם הבא. וכלהו אתנייהו בהו כנ"ל. ועיין עוד סנהדרין (דף צד.) ובירושלמי פאה (פ"א) ובאבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן, כו).
(285) אבל ברוך הגבר אשר יבטח כו': מפרש הלאה מה דכתיב שם (ירמיהו, יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה', ולא באדם, ועפרא לפומיה של שאול שאמר הבוטחים על מצות התורה ימצאו קללה בצדה.
(286) לא יראה חמימות בגיהנם: ומפרש לה הא דכתיב שם, "ולא יראה כי יבא חם", היינו חמימות של גיהנם כמבואר בתנא דבי אליהו רבא (אליהו רבא, יח) כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פורעניות בגיהנם. וכן איתא בזוה"ק (פר' יתרו) מאן דישתדל באורייתא אשתזיב מאשא דגיהנם.
(287) כי מקוה ישראל ה' ולא אדם: ראה בספר חזוק אמונה (ח"א פ' כ"ה) שמביא טענות הנוצרים כי הקרא דכתיב שם (בירמיהו י"ד) מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, קאי על אותו איש ימ"ש, כיון דלא כתיב מי הוא מקוה ישראל, ומכאן תשובה להם, כי בקרא זה הכתוב (שם י"ז) מפרש שפיר אהייא קאי, כי השי"ת הוא מקוה ישראל ולא אדם.
(288) לטהר אותן מטומאת הנחש: מפורש במסכת יומא (דף פה:) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אבינו שבשמים כו' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. ובתנחומא (סוף פרשת מצורע) איתא אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה הייתן מטהרין וחוזרין ומטמאין אבל לעתיד לבוא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו שנאמר (יחזקאל, לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, עי"ש. ויוצק צואה רותחת אל פיהו של זה שאמר כי אותו איש הוא השה הנושא את חטאת הארץ.
(289) ועוזבי השם והסרים מתורתו: מפרש לה הא דכתיב שם בירמיה "כל עוזביך יבושו גו' בארץ יכתבו".
(290) מקור מים חיים האמת: אין מים אלא תורה כנ"ל, ואמת זו תורה כנ"ל, וניתנה בימינו של הקב"ה כדכתיב (דברים, לג) מימינו אש דת למו.
(291) ומי שעזב התורה עזב גם את השם: כמבואר בזוה"ק (פר' ויקרא) כל מאן דאנשי מלולי דאורייתא ולא בעי למלעי בה כאלו אנשי לקוב"ה. ושם בפרשת אמור איתא מאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקוב"ה. וראה במדרש רבה (פרשת ויגש) שאיתא התם אם כבדת המצות כאילו לי כבדתני, ואם בזית אותן כאילו לי בזית. וכן איתא במדרש תנחומא (פקודי ד'), ובירושלמי חגיגה (פ"א) ובפתיחתא דאיכה רבתי (ב') דרשו על הא דכתיב אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ואת תורתו שמרו, כי המאור שבה מחזירו למוטב, עי"ש.
(292) שהוא אלהינו מודיענו רופאינו ותהלתינו: מתבאר על פי מה דכתיב בתהלים (תהלים, יח) האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו. ואמר"ת הוא ראשי תיבות של אלהינו מודיענו רופאנו תהלתנו. וראה בזוה"ק (פרשת בראשית) ד"ה ויאמר אליהם יהי מארות, מארת אתוון אמר"ת ד' צרופה וגו', מגן הוא על אינון רוחין בישין וקסטורין דמשטטי בעלמא. ועיין בתנחומא (שמיני ז') שכתב כך אמר דוד האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה בשביל לצרף בריותיו, מה איכפת להקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה, שיהא נוחר ואוכל ושוחט מן הצואר, מן הירך, כו'. ושם (שמיני ח') דרש על הפסוק הזה שכל דרכיו של הקב"ה תמימות הן, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל, או אם נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות כו' הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל, שנאמר כל אמרת ה' צרופה למה שיהא מגן עליך כו'. וכן מבואר בבראשית רבה (בר"ר, מא) וכדאיתא בספרא פרשת קדושים המובא בפרש"י (סוף פרשת קדושים) מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כו', עי"ש. וכל זה מרומז בקרא הכתוב שם (ירמיהו, יז) רפאני ה' וארפא, הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה.
(293) איה דבר השם בעין הרע כו': מפרש הלאה מה דכתיב שם בירמיה, "המה אומרים אלי איה דבר ה' יבא נא", ור"ל שאין כוונתם לדעת איה מקום כבודו להעריצו ולהקדישו, אלא כוונתם הוא להרע לדבר ה' בעין הרע, כלומר על ידי הסטרא אחרא, כמ"ש הזוה"ק פרשת תרומה (ד"ה כתיב הנה נא ידעתי) דסטרא אחרא היינו עין הרע כנ"ל, ואומרים יבא נא כל הכתוב עליו בתנ"ך, כי אותו איש אמר אל תלמידיו, כי המלא ימלא עליו כל הכתוב בתורת משה בנביאים ובמזמורי תהלים, כי דרשו כמה כתובים על אותו איש כמובא בספר חזוק אמונה ובספר נצחון. ובתשובות הרד"ק להנוצרים.
(294) כי כלה כל דברי התנ"ך כו': כי הם חושבים לכלות את תוה"ק בזה שנתנו במקומה שקו"ץ שמ"ם, שמספר קטן של שקו"ץ שמ"ם הוא כמספר קטן של או"ן גליו"ן, וכמו שמפרש לקמן, וקרא אותו כן על פי מה דכתיב בדניאל (דניאל, יב) ולתת שקוץ שמם.
(295) באבן נגף בצור מכשול כו': אב"ן נגף היינו שמעון הנקרא פיטרוס וכיפא, שהוא לשון סלע כמו שתרגום אונקלוס על 'סלע' - כיפא (חוקת כ' ח'). ויש"ו אמר לו אתה הוא פטרוס ועל הסלע הזה אבנה את קהלתי[18]. וצו"ר מכשול היינו שאול הנקרא פולוס, וצו"ר במספר קטן כמספר קטן של פו"ל, והני תרי שלוחין דאזלין רומאה לאסטאה בני ישראל מאורחא דקשוט. וראה בזוה"ק (פרשת פקודי) בהיכלות בפתחא רביעאה, שכתב: "באבן - דא אבן נגף וצור מכשול כו' מרזא דהיכלא תליתאה די בסט"א נפקין תרין רוחין דאקרון אף וחמה, ומתרין אלין נפקין כל אינון שלוחין דאזלין לאסטאה בני נשא מאורחא דקשוט, ואלין אינון דקיימין על כל ב"נ דקאזל לאורחא דמצוה", עיין שם הכל.
(296) באון גליון: במסכת שבת (דף קטז.) איתא רבי מאיר קרי ליה און גליון, ור' יוחנן קרי ליה עון גליון. ופרש"י רבי מאיר קרי לספרי המינין און גליון לפי שהם קורין אותם אונגליא[19] (עיין שם בקונטרס אומר השכחה), אונגליא הוא לשון יון ובעברית משמעו בשורה טובה, ובראשונה נכתב בלשון ארמית, וכשנעתק לעברית קראו אותו בשם ברית חדשה על שם הקרא דכתיב בירמיהו (ירמיהו, לא) וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה וגו'. והרד"ק ז"ל בפירושו בירמיהו על הקרא הזה כתב בזה הלשון:
- "ואומר כי הנביא נבא אל תורה חדשה שעתידה להיות, לא כתורה הישנה שנתנה מהר סיני, כמ"ש לא כברית אשר כרתי את אבותם והיא התורה חדשה שחדש להם. תשובתם הרי אמרו פי' מה היא, לא כברית אשר כרתי את אבותם והם הפרו את בריתי, וזה הברית לא יפרוה כי אתן תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה שלא תשכח מהם לעולם. וכל הענין כמו שמפרש והולך, כי לא תהיה חדוש הברית אלא קיומה, והרי אומר מלאכי, חותם הנביאים בחתימת דבריו, זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, וכל אותה הפרשה עתידה כמו שחתם, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא -- הרי אתה רואה כי לא תהיה לעולם תורה חדשה אלא אותה שנתנה בהר סיני כמ"ש אשר צוויתי אותו בחורב", עכ"ל.
וכמו כן הכה על קדקדם הרשב"ץ בספרו קשת ומגן, ומפרש לשון הכתוב ברית חדשה, כי דרך הכתוב הוא לקרות חדש מה שלא נתפרסם מתחלתו כראוי ואח"כ נתקיים ונתפרסם כמ"ש לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה - לא שנשתנית המלוכה למלכות חדשה אחרת, אלא קיום הראשונה. ועיין עוד בספר חזוק אמונה מה שכתב בזה. ובספר נצחון לר' ליפמן ז"ל, ובספר קשת ומגן (פ"ד מח"ב) כתב כי ד' תלמידיו כתבו האו"ג, ויש הכחשה ביניהם ושינויים, אם מפני השכחה, אם בכוונה ליפות הדברים, ולעיל בביאורי כתבתי עוד מזה.
(297) חלילה לכם אחב"י להאמין בזה כו': ראה מ"ש בילקוט שמעוני (דפוס סאלוניקי סי' תשכ"ה) במדבר (כ"ג עה"פ וישא משלו)[20] וז"ל: נתן אלהים כח בקולו של בלעם והיה עולה מסוף העולם ועד סופו בשביל שהיה צופה ורואה האומות שמשתחוים לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן, וצפה וראה שיש אדם בן אשה שעתיד לעמוד ומבקש לעשות עצמו אלוה, ולהטעות כל העולם כולו לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם, וכך היה אומר תנו דעתכם שלא לטעות אחרי אותו איש שנאמר לא איש אל ויכזב. ואם אומר שהוא אל הוא מכזב. והוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצים אמר ולא עשה, ראה מה כתיב וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משומו אל, אמר בלעם אוי מי יחיה מאותה אומה ששמעה אחר אותו האיש שעשה עצמו אלוה, עכ"ל. ועיין בירושלמי תענית (פ"ב) שאמרו גם כן על הפסוק הנ"ל אם יאמר לך אדם אל אני - ויכזב.
(298) אשר הוא דבר אלהינו יקום לעולם: כדכתיב לא תשכח מפי זרעו (דברים, יא). ופרש"י הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. ועיין מסכת שבת (דף קלח.) ובתנא דבי אליהו זוטא (פרק ט"ז).
(299) באין סוף: כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ד"ה החלק הראשון, הוא (משה רבינו ע"ה) הגיד לנו בשם הקב"ה שלא תבא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת, והיינו מ"ש לא בשמים היא כו' והזהירנו גם כן מלהוסיף בהם ולגרוע מהם, כמ"ש לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ועל כן אמרו חז"ל (מגילה ב, ב) אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכן כתב בפ"ט מהל' יסודי התורה (פ"ט מהל' יסודי התורה), כמו שהבאתי דבריו לעיל. וראה בספר האמונות והדעות לרס"ג ז"ל (מאמר שלישי, ומאמר עשירי).
(300) נטשו את מים קרים ונוזלים כו': מפרש עתה הא דכתיב שם (ירמיה, יח) מי שמע כאלה שערורות עשתה בתולת ישראל גו' אם ינתשו מים זרים וגו', ואין מים אלא תורה כמו שהבאתי למעלה.
(301) על עיף זה בית ישראל כו': כמו שאמרו במדרש רבה (איכה רבה, ג) כשיבא קץ הגאולה א"ל הקב"ה לישראל בני אני תמה מכם, היאך המתנתם לי כל אותן השנים, והן אומרים לפניו רבונו של עולם אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדוני האומות. וכן איתא בזוה"ק (ריש פרשת תשא) ד"ה פתח ר' יוסי, ישראל סבלו כמה בישין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא. עיין שם הכל.
(302) והתורה מגינה עליהם כו': כמ"ש במסכת סוטה (דף כא.) תורה מגינה ומצלי. ובתנחומא (ברכה ה') איתא כל העוסק בתורה נצול משעבוד גליות. ובאבות (משנה, אבות ו) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה כו'. ובזוה"ק (פרשת יתרו) כל מאן דמשתדל באורייתא אשתזיב מחשוכא דמחשכין כל שאר עמין לישראל. ובפתיחתא דאיכה רבתי (פ"ב) אימתי המלכות גוזרת וגזירותיה מוצלחות? בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ. ועיין בירושלמי ראש השנה (מובא בעין יעקב) עה"ד על הא דכתיב זנח ישראל טוב אויב ירדופו, אין טוב אלא תורה כו' וכל זמן שהקול יעקב נמוך - ידי עשו שולטות בו. וכל זמן שיעקב מצפצף בקולו - אין הידים ידי עשו שולטות בו. וכן איתא בזוה"ק פרשת בשלח. ועיין עוד במדרש רבה חוקת (במדבר רבה, יט) ובמסכת אבות (פ"ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו'.
(303) משביל אשר היה מעולם כו': כן כתיב שם (ירמיהו, יח) כי שכחוני עמי לשוא יקטירו ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם ללכת נתיבות דרך לא סלולה, ומפרשה לה התנא הכותב האגרת דשבילי עולם זו תורה שקדמה לעולם כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף פח.) ובפסחים (דף נד.) וכדכתיב (משלי, ח) ה' קנני ראשית דרכו. ועיין בתנחומא (נשא י"א), והיתה כלי אומנותו של הקב"ה בבריאה כדאיתא בבראשית רבה (בר"ר א, ה) ובמסכת חגיגה (דף יב.). ועיין במסכת שבת (דף פח.) ובזוה"ק (פרשת תרומה) ומדרש שוחר טוב (סי' צ').
(304) ללכת נתיבות דרך לא סלולה: כי דרכם דרך לא סלולה, חדשה מקרוב באה. מה שאין כן תוה"ק. כמ"ש רש"י בשיר השירים (א') על הא דכתיב צאי לך בעקבי הצאן - התבונני דרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי, ולכו בדרכיהם. וכן אמר ירמיה הציבי לך ציונים, שיתי לבך למסילה, עי"ש.
(305) ויאמרו לכו ונחשבה יר"ם י"ה: מפרש הא דכתיב שם בירמיה "ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיה מחשבות", ודורש בשמות, ומפרש דשם ירמי"ה אינון אותיות ירם י"ה, ור"ל הם חושבים מחשבות כוזבות על התורה שנתנה לנו מהיושב מרום.
(306) וזהו כסא כבודו רם ונשא: כלומר הם אומרים מפני שכסא כבודו רם ונשא לכן אין כבודו להשגיח על בני אדם השוכנים על הארץ - ראה בהראב"ע בפירוש על תהלים (פרק קטו) שכתב שיש חסרי דעה שחשבו כי ממשלת האדם בארץ כממשלת השם בשמים, ולא דברו נכונה כי מלכות השם בכל משלה כו' והכל בדבר ה', עיי"ש.
(307) ומחשבות זרות: כלומר גם חושבים מחשבות זרות בזה שהם אומרים כי שלח להם אותו איש בדמות בני אדם, כדי לחלצם מן התורה הישנה לתת להם חדשה, כמ"ש שאול במכתביו, יען במעשים אשר צותה התורה לא יצדק כל בשר לפניו.
(308) שלא תאבד תורה מכהן כו': מקרא זה כתוב שם (ירמיהו, יח) ועיין שם בהמפרשים. וראה בהירושלמי מגילה (פ"א ה"ה) ריש לקיש אמר אף מגילת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל. ובספר ראש אמנה מר"י אברבנאל מאריך בטוב טעם ליישב את מ"ש המדרש כל המועדים בטלים חוץ מפורים ויום הכפורים. וכן הא דאיתא בילמדנו: ה' מתיר אסורים - ה' מתיר איסורים. וכן הא שאמרו חז"ל למה נקרא שמו חזיר מפני שעתיד הקב"ה להחזירו. ועוד כמה מאמרי חז"ל אשר בעל העקרים הרבה להשיב מהם על דברי הרמב"ם ז"ל. והרי"א משיב דברים נכוחים. ואי אפשר לי להביא את דבריו מפני האריכות. ועיין שם ותמצא נחת.
(309) אעפ"כ לכו ונכה את התורה כו': כמו שאמר ר' טרפון במסכת שבת (דף קטז.) כי המינים יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו.
(310) בלשון הרע בזוהמת הנחש: כדאיתא בבראשית רבה (בר"ר לב, ב) ובתנחומא (בראשית ח') דהנחש דבר לשון הרע על השי"ת, כמו כן אנשי הנחש האלה דברו לשון הרע על תוה"ק כמ"ש פולוס במכתבו, חטא לא ידעתי אם לא על פי התורה, כי לחמוד לא ידעתי לולא אמרה התורה לא תחמוד.
(311) להרע ולא להטיב: כי כל דבריהם אפילו מה שפתחו בטובה כוונתם הוא להרע, כמ"ש הזוה"ק (פרשת בלק) על הפסוק וירא בלק, כל מאן דבעי לאסתכל בעינא בישא לא יכיל אלא כד משבח ואוקים לההיא מלה דבעו לאלטייא בעינא בישא, ומאי ארחיה אמר חמו כמה טבא דא וכמה יאה דא בגין דישלוט ביה עינא בישא, עי"ש. ולכן אמרו חז"ל במסכת שבת (דף קטז.) הגליונים (זה און גליון שלהם) וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה, כי המה מטילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים.
(312) ואל נקשיבה לדברי תורה שבעל פה: מפרש הא דכתיב שם בירמיה, "לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו", ומפרש לה על תורה שבעל פה לפי שהמה אטמו אזנם משמוע דברי הזקנים והפרושים אשר שאלו אותם למה זלזלו בדברי הסופרים כמ"ש לעיל.
(313) הקשיבה אלי השם ושמע לקול יריבי: לפי מה שכתב לעיל בהאגרת שהשם ירמיה מרמז על תוה"ק, וראה בזוה"ק (פרשת תצוה) שכתב שמא דההוא נביא ירמיה, אסתלקות דנהורא עילאה, עי"ש. ומפרש עתה הא דכתיב שם (ירמיהו, יח) דברי ירמיה שאמר הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי וגו', דזה קאי על תוה"ק שהיא מתאוננת כן לפני השי"ת על דברי תלמידיו של אותו איש.
(314) זכור עמדי לפניך כו': כמו דאיתא בזוה"ק (פרשת בראשית ד"ה נעשה אדם) ועוד כתב שם (בריש פרשת שמיני) בזה"ל: ובאורייתא אתברי בר נש כו' אמר קב"ה לאורייתא בעינא למברי אדם, אמרה קמיה האי ב"נ זמין לארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה היך יקום בעלמא, אמר לה אנא ואת נוקים ליה בעלמא. ועיין במדרש תנחומא פרשת פקודי (ג) שמייתי בלשון הזה השיב הקב"ה להתורה, ועל חנם נקראתי ארך אפים ורב חסד, עי"ש.
(315) ולהגן דברי עליהם: כי התורה מגינא ומצלא כנ"ל.
(316) כי אני חיים למוצאי: כדכתיב במשלי (משלי, ד) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ובמדרש רבה (מצורע פ"ח ד') אמרו התורה קילורית לעין מלוגמא למכה, כוס עיקרין לבני מעיים, ד"א כי חיים הם למי שמוציאן לאחרים ולמי שממציא אותן. ועיין מסכת עירובין (דף נד.).
(317) לכן תן את בניהם ותלמידיהם כו': כמ"ש ביומא (דף פז.) אוי להם לרשעים לא דיין שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות.
(318) לרעב לשמוע דבר השם כו': כדכתיב (עמוס, ח) והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'. ועיין מסכת שבת (דף קלח:).
(319) ואנשיהם המחזיקים אותם יהיו הרוגי כו': כי כתיב (דברים, כז) ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם. והתוספות מסכת סוטה (סוטה לז, ב) ד"ה רשב"י מייתי מירושלמי, מי שהיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה גו', עיין שם הכל. ולכן קילל את המחזיקים אותם הבאים להפר את דברי התורה, וקילל גם את נשיהם, על פי מה שאמרו חז"ל (פסחים מט, ב) גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמידי חכמים יותר משנאה ששונאין עכו"ם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן.
(320) מוכי חרב בחרב השם כו': מבואר בזוה"ק (פרשת שמות) דחרב השם היינו דין שעושה הקב"ה לחייביא-, ועיין שם בפרשת מצורע. ובמסכת שבת (דף לג.) איתא בעון ביטול תורה חרב בא לעולם. וראה במסכת קידושין (דף סב.) מה שאמרו על הקרא דכתיב אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ובמדרש רבה (בחקותי ל"ה ה') איתא הסייף והספר נתנו מכורכין מן השמים, א"ל אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם.
(321) תשמע זעקה מבתיהם ומבתי תפלתם: מפרש ואזיל מה דכתיב שם בירמיה (ירמיה, יח) לכן תן את בניהם לרעב גו' תשמע זעקה מבתיהם גו'. ומפרש דעלייהו קאי אותן הקללות לפי שהם מאסו את התורה. וראה בפתיחתא דאיכה רבתי (פ"ב) ויתר הקב"ה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. ובמסכת שבות (פרק ו') ובמדרש רבה (תשא פ' מ"א) אמרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, כלומר כל אוי ואבוי שבאו לבריות - הכל הוא על ידי עלבונה של תורה.
(322) בטל את תועבת תפלתם כו': כדכתיב (משלי, כח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ואותו איש ימ"ש וזכרו צוה לתלמידיו שיתפללו בכל יום תפלה מיוחדת אל אבינו שבשמים.
(323) בגדודי השטן לבלבלם כו': שם בירמיה (ירמיהו, יח) כתיב כי תביא עליהם גדוד פתאום, ומפרש לה בגדוד המשחיתים ומתבאר שפיר על פי מ"ש הזוה"ק (פרשת בשלח) על הפסוק מי כמוכה, וכל אינון עובדין דאשתדל בהו ב"נ דלאו אינון פולחנא דקוב"ה וההוא מלה דעביד הבל יתעביד מינה ואזלא ושאטת בעלמא וכד נפקת נשמתיה דב"נ ההוא הבל מגלגלא ליה בעלמא כאבנא בקוספתא. ועיין מ"ש עוד שם על הפסוק ימינך ה' וגו'.
(324) את עצתם עלי למות כו': כי חרצו משפטם על תוה"ק לבטלה ולהשמידה לגמרי מן העולם.
(325) לאמור התורה חסרה כו': ראה בספר קשת ומגן שכתב כי התחכמו לתת דופי וחסרון לתורתינו השלימה, ואומרים כי היתה חסירה ונעדרה השלימות, עד שבא אותו איש והשלימה, עי"ש.
(326) און גליון כליון: מכנה את האון גליו"ן שלהם בשם און כליו"ן, לפי שהוא מכלה ומבלבל את הכל. ועיין בספר קרניים ודן ידין (מאמר ט').
(327) וימללו לצד עילאה זהו תורה שבכתב: עתה בא לפרש על פי רמז הא דכתציב בדניאל (דניאל ז, כה) "ומלין לצד עילאה ימלל, ולקדישי עליונים יבלא ויסבר להשניא זמנין ודת", ומפרש לה ד"צד עילאה" רמז על תורה שבכתב, כי כ"ו דורות היתה התורה במרום עד שניתנה לישראל כדאיתא בבראשית רבה (בר"ר ח, ה).
(328) ויבלאו קדישין עליונים כו': ר"ל הא דכתיב שם בדניאל "קדישי עליונים" - רמז על רבותינו ז"ל אשר המה בעלי תלמוד, כדאיתא במדרש משלי (ט) על הפסוק ודעת קדושים בינה - אלו בעלי תלמוד שנקראים קדושים שנאמר ובינא יהיב לקדישי עליונין, עי"ש. ועיין באותיות דרבי עקיבא שצדיקים נקראים עליונים שנאמר ובני עליון כולכם.
(329) ויסברו להשניא זמנין ודת כו': מפרש לה הא דכתיב שם בדניאל "ויסבר להשניא זמנין ודת", דמרומז על תלמידיו של אותו איש שרצו לבטל דת משה וישראל, וחפצו לשנות גם כן זמן מקרא קדש על זמנים אחרים, ועל מועדים אשר בדו אותם מלבם, כדאיתא במסכת עבודה זרה (דף ו.) בפרש"י (בדפוסים ישנים) ד"ה יום נוצרי, ההולך בטעותו של אותו האיש שצוה להם לעשות יום איד באחד בשבת. ושם איתא אמר שמואל לדברי ר' ישמעאל יום א' לעולם אסור. ופרש"י לעשות עמהן משא ומתן ג' ימים לפני יום א' וג' ימים לאחריו. ובמסכת תענית (דף כז:) איתא באחד בשבת מאי טעמא לא מתענין, אר"י מפני הנוצרים, ופרש"י שעושים אותו יום טוב שלהם. והרמב"ם בפירוש המשניות למסכת עבודה זרה (משנה ג' מובא בחסרונות הש"ס) כתב: ודע שזאת האומה הנוצרית הטועים אחר יש"ו אע"פ שדתותיהם משונות, כולם עובדי עבודה זרה הן ואידיהן כולם אסורים, וראוי לנהוג עמהם בתורת מה שינהוג עם עובדי עבודה זרה, ויום ראשון מכלל אידיהן של גוים, ולפיכך אסור לשאת ולתת עמהן ועם מי שמאמין ביש"ו באחד בשבת כלל בשום דבר. וכן כתב בספרו היד (פ"ט מהל' עכו"ם ה"ד). ובתנחומא פרשת פנחס (י"ז) איתא:
- "עכו"ם אחד שאל את ר' עקיבא למה אתם עושים מועדים, לא כך אמר לכם הקב"ה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, א"ל רבי עקיבא אילו אמר חדשי ומועדי הייתי אומר כך, אלא אמר חדשיכם ומועדיכם, אלא בשביל אותם מועדות שעשה ירבעם כו' אבל המועדים האלה אינן בטלין לעולם ולא החדשים. למה? שהם להקב"ה שנאמר אלה מועדי ה' כו'".
וכן איתא במדרש רבה פנחס (כ"א כ"ג). ועיין שם מתנות כהונה שכתב גם ראש חודש בכלל מועד כמ"ש באורח חיים (סי' תקס"ב) בשם הרמב"ן. ובעל הספר צמח דוד כתב כי את יום הראשון צוה לשמור במקום יום השבת אפיפיור אחד שהיה כמה מאות שנה אחר שנהרג אותו איש. ובעל הספר חזוק אמונה (ח"א פי"ט) דחה דעה זו, ומביא ראיה מדברי פולוס שכתב אין לאיש להרשיע אתכם עוד על דבר מאכל ומשתה או על דבר מועד ראש חודש או שבת, וצוה להם שיתאספו באחד בשבת, עי"ש. וראה גם כן בספר העקרים לר' יוסף אלבו (ח"ג פ' כ"ה).
(330) לכן אל תכפר לעונם כו': מקלל אותם בדברי ירמיה (ירמיהו, יח) שקילל את אנשי ענתות ואמר, אל תכפר לעונם וחטאתם אל תמחה וגו', ואותו איש צוה לתלמידיו שיתפללו בכל יום אל אבינו שבשמים שיסלח להם את אשמתם ואל יביאם לידי נסיון, ויצילם מן הרע, לכן קאמר התנא הכותב בהאגרת אל תכפר לעונם וגו'. ועיין במסכת בבא בתרא (דף ט:) שירמיה אמר אפילו בשעה שכופין את יצרם ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים.
(331) להשמידם מתחת השמים כי מרו כו': מבואר במסכת מנחות (דף מא:) בזמן דאיכא ריתחא ענשינן נמי אעשה, עי"ש.
(332) ודעו שהמה ותורותיהם הכליון כו': עכשיו מפרש סיפא דקרא הכתוב שם בדניאל (דניאל, ז) ומלין לצד עלאה ימלל וגו' ויתיהבין בידה עד עידן ועדנין ופלג עידן, ומפרש לה דרמז הקרא בזה כי יגבירו על עלמין וכי יצליח מעשה שטן ותחבולותיו, ואחריתו עדי אובד כמפורש לקמן.
(333) ועל עמא קדישא כו': כדכתיב שם בדניאל, חזה הוית וקרנא דכן עבדא קרב עם קדישין ויכלה להון.
(334) ואז יתעדו מעל הארץ: כן כתיב שם: "ודינא יתיב ושולטנא יהעדון גו'" (דניאל ז, כו), "כי למועד מועדים וחצי, ככלות נפץ יד עם קודש תכלינה כל אלה" (דניאל יב, ז). ולהניח דעת הקורא אכתוב כאן מה שמובא במסכת עבודה זרה (דף נד:) שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה כו', א"ל אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני שוטים כו' ושאל לו והלא לאדם הן עובדין, והשיב לו מן הקרא דכתיב והכרתי את האדם מעל פני האדמה, עי"ש. ולולי פרש"י ז"ל היה נ"ל לפרש בניחותא זה הקרא, כי אותו איש נכרת ונצלב. ועיין בזוה"ק (פרשת תשא) על הקרא שפת אמת תכון לעד וגו' - אלו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא הוה הכי, אבל נהורא וזהרא דנהיר ודאי קשוט איהו ככבי רומא דרקיעא קשוט אינון, אי בטפשי בחסרונא דלהון אינון אמרי וקראן להון אלהא לא בעו קב"ה לשיצאה עובדוי מעלמא, אבל לזמנא דאתי לא ישתצון ככביא ונהורין דעלמא, אבל מאן ישתצי אינון דפלחי לון. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א פ"ד) ובספר פענח רזא (פרשת ראה).
(335) באש בתורה את כל הארץ כו': כמבואר בתנחומא (יתרו ט"ז) התורה של אש עורותיה של אש, כתבה של אש, חייטה של אש, שנאמר מימינו אש דת למו כו'. ועיין מסכת תענית (דף ז.) התורה נמשלה לאש כו'.
(336) ומלכות עמו ישראל יתגבר כו': כדכתיב שם בדניאל ומלכותא ושלטנא ורבותא גו' יהיבת לעם קדישי עליונים גו' וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון. ועיין מ"ש בספר נצחון (סי' של"א) ובחזוק אמונה (ח"א פ' מ"א) בדבר זה.
(337) אז ילכו כל העמים בתורת ה' כו': כדכתיב בישעיה (ישעיהו, ב) והיה באחרית הימים גו' והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' גו' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו וגו'.
(338) ובעת ההיא יחזיקו עשרה כו': כן כתיב בזכריה (זכריה, ח) בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים וגו'.
(339) של הפושעים האלו בנפשותם כו': כמו שפרש"י (במדבר, יז) על הפסוק החטאים האלה בנפשותם, שנעשו פושעים שנחלקו על הקב"ה.
(340) כי מנסה ה' אתכם כו': כמו שכתוב בספר דברים (דברים, יג).
(341) אחרי ה' תלכו ואותו תיראו כו': וכן כתיב שם (דברים, יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו, ובקולו תשמעו ואותו תעבוד ובו תדבקון.
(342) איך ובמה תיראו כו': וקאמר דסיפא מפרש לרישא, כי לא נתנו מצות לישראל אלא לצרף בהן כדאיתא בויקרא רבה (ויקרא רבה יג, ג) ובתנחומא תזריע (ה) כנ"ל. ולכן מפרש שפיר איך ובמה תיראו אם תשמרו את מצותיו, וכמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו (במדבר רבה, יט) לא המת מטמא ולא המים מטהרין (במי חטאת) אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי. וכן איתא בתנחומא חקת (ח), עי"ש. כמ"ש בספרא בפרשת קדושים ומובא ברש"י בסוף פרשת קדושים שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר כו' כמו שהתבאר לעיל. ואם ישמרו את מצותיו וישמעו בקולו אזי יהיו יראים את ה', כי אין בור ירא חטא, ואם אין חכמה אין יראה כדאיתא באבות. והשי"ת שואל מישראל כי אם ליראה אותו, כמו שאמר משה רבינו ע"ה, וכדאיתא במסכת יומא (דף עב.) אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. ובמדרש רבה פרשת תשא (שמו"ר מ, א) אמרו כל מי שיודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום. וכמו שאמרו במסכת שבת (דף לא.) משל לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהי עייל. וכמו שאיתא במסכת יומא (דף עב.) מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, עי"ש. וכשחלה ר' יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו רבינו ברכנו, אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו', עי"ש. וגדולה היא היראה ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה כדאיתא בקהלת רבה (קהלת רבה ג, יז), ושם איתא עוד גדולה היא היראה ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה. ובמסכת ברכות (דף יז.) איתא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועיין בזוה"ק (פרשת בא) כל אינון דדחלין ליה לקוב"ה על עותרייהו או על בנייהו לאו איהו דחילו כדקא יאות - עיין שם הכל.
(343) ובו תדבקון ולא באחר: ומבואר בכתובות (דף קיא.) וכי אפשר לאדם להתדבק בשכינה, אלא הדבק במדותיו וכו'. וכן איתא במדרש רבה קדושים (ויק"ר, כה). ובמסכת שבת (שבת קלג, א) אמרו הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה תהא כן. ועיין עוד מסכת סוטה (דף יג.) ותנחומא פרשת וישלח.
(344) כי הוא חלקכם: כדכתיב בפרשת במדבר (במדבר יח, כ) אני חלקך ונחלתך. וראה בזוה"ק (ריש פרשת תרומה): ר' חייא פתח, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כמה חביבין ישראל קמיה קוב"ה דאתרעי בהו ובעא לאתדבקא בהו ולאתקשרא עמהון כו' ואינון אתרעו ביה ואתקשרו ביה הה"ד כי יעקב בחר לו יה כו'. ועיין במדרש רבה ואתחנן (דברים רבה ב, כד) יש מאומות העולם שבררו להן מיכאל, ויש מהן שבררו להן גבריאל, אבל ישראל בררו להן הקב"ה, אמרו חלקי ה' אמרה נפשי. וז"ש אזי טוב לכם כל הימים, מתפרש שפיר בתו"כ מובא בפרש"י ויקרא (ויקרא ה, יז) אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו כו' אם מדת פורעניות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה כו' על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
(345) שאנו נקראים קדושים על דעת כו': כדכתיב בשמות (שמות, יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושנוי ומשולש בדברים (דברים ז, ו) (דברים יד, ב) כי עם קדוש אתה. וכתוב בנביאים (ישעיהו, סב) וקראו להם עם הקדש. ובירמיה כתיב (ירמיה, ב): קדש ישראל לה'. ואומר בדניאל (דניאל, יב)[21] יד עם קדש. ובמדרש משלי (ט) איתא מניין שנקראו ישראל קדושים שנאמר (תהלים, טז) לקדושים אשר בארץ המה וגו'. וראה בזוה"ק (פרשת בראשית) ר' אבא פתח זכאה חולקיהון דישראל דאינון קדושין ודמיין לקדישין, ועיין שם בפרשת קדושים.
(346) על דעת משפט הבכורה שלו כו': כדכתיב (שמות, יג) קדש לי כל בכור גו' בבני ישראל, וכן כתיב (שמות, ד) בני בכורי ישראל. ועיין בראשית רבה (בר"ר, א) ישראל עלו במחשבה להבראות קודם לבריאת העולם. וכן איתא בזוה"ק (פרשת בראשית) ובמדרש שוחר טוב (צ"ג).
(347) ונקראים תבואת ה': כדכתיב בירמיה (ירמיה, ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה.
(348) ואין בנו מום: כי אית בנו מהימנותא, לכן אין בנו מום כמ"ש בזוה"ק (פרשת אמור) על הפסוק איש מזרעך גו' אשר יהיה בו מום, דבר נש דאשתכח פגום לית ביה מהימנותא, וההוא פגימו אסהדית עליה כו' דהא קדישא דלעילא לא שריא באתר פגום, עי"ש.
(349) כי יעקב איש תם: כדכתיב (בראשית, כה) ויעקב איש תם וגו'. ובזוה"ק (פרשת שלח) איתא מה בין תם לתמים כו' אמאי איקרי איש תם בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל. וכן איתא בתקוני זוהר (תקון כ"א), עי"ש. ועיין במדרש רבה פרשת ויחי, ובאגדת בראשית (פ' ס"ד) איתא אמר הקב"ה כיבדתי שמך מאבותיך שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב כו' באברהם הזכרתי בו 'אף' בשביל ישמעאל ובני קטורה, ואף את בריתי יצחק הזכרתי בו 'אף' בשביל עשו ואליפז, אבל אתה העמדת לי אותה עדה קדושה כולך יפה רעיתי גו'. וראה בתנחומא קדושים (ב) כיון שנברא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם זהו שאנו מקלסין אותך בשמו, אמר להם לא כו' כיון שבא יעקב אמרו לפניו זה הוא, אמר להן הן כו' ונקראו כל ישראל על שמו באותה שעה קדש הקב"ה את ישראל לשמו כו', עיין שם הכל.
(350) ורוח הקדש מעידה עלינו כו': כלומר הכתוב בשיר השירים אשר לשלמה (ד) וכדאיתא במשנה (משנה, ידים ג) ובשיר השירים רבה (א) דכל הכתובים ברוח הקודש נאמרו כו', עיין שם הכל.
(351) כולך יפה רעיתי כו': כמבואר בתקוני זוהר (תקון כ"א) כד כנסת ישראל איהו שלימה בפקודין דעשה אתמר בה כולך יפה רעיתי וגו'.
(352) אין אנו נאכלין לבעלי כהני האדמה כו': כי הבכור תם, אינו נאכל אלא לכהנים כדאיתא במסכת זבחים בפרק איזהו מקומן.
(353) כהני האדמה: ראה בפרש"י (בראשית מז) הכהנים הכומרים, ולפי שהכהנים שהיו בימי פרעה מלך מצרים היתה אדמתם חלקם ונחלתם כדכתיב (שם) רק אדמת הכהנים לא קנה וגו' לכן קורא להשליחים של אותו איש "בעלי כהני האדמה", מפני שלכהני ישראל ה' הוא חלקם ונחלתם כדכתיב (במדבר, יח) (דברים, יח) בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. ומבואר בספר צמח דוד כי תלמידו הראשון פיטרוס היה קורא את עצמו בעיר רומא בשם 'כומר', והיה הכומר הראשון.
(354) אשר המה במום כו': כי לית בהון הימנותא, לכן יש בהם מום כנ"ל. ועל ידי זה משחיתים ומהרסים את ישראל ואת תורתו.
(355) אשר המכלה הזה לאבדנו: מבואר במסכת בבא קמא (דף ס.) דאש זה פורעניות, שדרשו כן על הא דכתיב (שמות, כב) כי תצא אש ומצאה קוצים, עי"ש.
(356) להטיל בנו מום כו': ראה בספר קשת ומגן שמייתי בשם תלמידו של אותו איש שכתב האון גליון כשכתב תולדות אברהם עד שלמה בן דוד, כשבא אצל יהודה כתב כי הוליד את פרץ ואת זרח מתמר, ואצל שלמון כותב הוליד את בועז מרחב, ובעז הוליד את עובד מרות, ודוד הוליד את שלמה מהאשה אשר לקח מאוריה -- ולא הזכיר שמות נשים אחרות, כי אם את אלו אשר יצאו עליהם ח"ו שום פסול כדי להטיל בנו מום, וכתיב (דברים, טו) הבכור בעל מום הטמא והטהור יחדו יאכלנו.
(357) לאויבנו הגשמי והרוחני: כי התוה"ק מצלת אותנו מן בני עשו השונאים אותנו, וגם מן היצה"ר שהוא אויבנו הרוחני כדאיתא במסכת סוכה (דף נב.) שיצה"ר נקרא שונא, והשטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות כנ"ל. והתורה מבטלת כחו והיא תבלין לנצחו כנ"ל.
(358) לסמא עינינו במאור התורה: התורה נקראת אור שהיא מאירה את האדם כמבואר במדרש רבה נשא (במדבר רבה יד, כב), ובמסכת כתובות (דף קיא.) איתא כל המשתמש באור תורה מחייהו. ובירושלמי חגיגה (פ"א) ובפתיחתא דאיכה רבה (פ"ב) אמרו המאור שבה מחזירו למוטב. ואותו איש ותלמידיו כמהו כמהם בקשו לסמא עינינו במה שאמרו כי עליו נרמז מה שכתוב בתורה בנביאים ובכתובים, והביאו ראיותיהם מן המקראות אשר לא כתובות כלל, וגם סירסו וקיטעו פסוקים הכתובים כמו שהאריכו בזה בספריהם הר"י בר אברהם בספרו חזוק אמונה, וה"ר ליפמאן בספרו הנצחון. וכן כתב הרד"ק בתשובותיו להנוצרים. והרשב"ץ בספרו קשת ומגן. ומיראת האריכות אקצר.
(359) על כן התחזקו והיו לגברים כו': כמ"ש במסכת אבות (פ"ה) הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
(360) אנשי השם: כלומר אנשי קדש כדכתיב (שמות, כב) ואנשי קדש תהיון לי. ובזוה"ק (פרשת בראשית) ד"ה וישם איתא, אנשי שם לא כתיב אלא אנשי השם, אינון אבהן קדמאין דנטל לון קוב"ה למהוי רתיכא קדישא לעילא. ועיין שם בפרשת קדושים. ועיין עוד בתנא דבי אליהו רבה (פ' כא) דאנשי השם אלו ישרא"ל אשר שם א"ל משותף בשם ישראל וכדכתיב ושמו את שמי על בני ישראל וגו'. ועיין שם בפירוש זקוקין דנורא.
(361) כי ה' אור לכם עד עולם: כן כתיב בישעיה (ישעיה, ס) והיה לך ה' לאור עולם גו'.
(362) אזי ישמור את גופכם ונשמותיכם כו': כמ"ש במדרש רבה (ראה ד') אם שמרתם את התורה אני משמר אתכם מן המזיקין. וביותר מבואר בזוה"ק (פרשת האזינו) ד"ה א"ר יוסי, כמה חביבין ישראל קמי קוב"ה בקדמיתא קרא לון גוי קדוש דכתיב כי עם קדוש אתה גו' לבתר קראן לו קדש דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה גו' כל אוכליו יאשמו, מאי "כל אוכליו יאשמו"? א"ר אבא והא איתמר דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה, וכתיב וכל זר לא יאכל קדש, וישראל אקרון קדש בגין כך כל אוכליו יאשמו, עיין שם הכל.
(363) תמימים אתם בלי מום: כמ"ש (דברים, יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, וכמ"ש הרמב"ם (בסוף פי"א מהל' עכו"ם) (פי"א מהל' עכו"ם הט"ז) אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם השם אלהיך", עיין שם.
ולפי שאומות העולם אומרים על ישראל דטמאים הם ומצורעים כמ"ש בזוה"ק (ריש פרשת תשא) דבני עשו מבזין לון לישראל ומרקקין באנפייהו ואמרו כולכו מסאבין כנדה ודא איהו מנדיכם, וכד"א (איכה, ד) סורו טמא קראו למו, ובתנחומא (סוף פרשת תזריע) איתא מנין שהן קורין לישראל טמאים שנאמר סורו טמא קראו למו וגו' א"ל הקב"ה לפי שהייתם קוראין לבני טמאין אני מטמא אתכם בטומאה גדולה ואתם תהיו מצורעין וטמאין, אבל ישראל אני מטהרן ומקדשן וגואלן מביניכם שנאמר (ישעיה, סב) וקראו להם עם הקודש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה, וכן אמר שלמה המלך עליו השלום "יפה את רעיתי ומום אין בם", עי"ש. וראה בספר חזוק אמונה דכן טוענים הנוצרים על עם ישראל, לכן מדבר התנא בהאגרת הזאת על לב בני ישראל, ומודיעם כי אנחנו נקראים קדושין ואין בנו מום, ויסכר פי דוברי שקר של אומות העולם שהיו אומרים לישראל שאין השכינה חוזרת אלינו לעולם כדאיתא בתנחומא (פקודי, ב') אלא ה' יאיר לנו וכבודו יזרח עלינו כמקדם.
(364) ממום הרע הזה: הז"ה גימטריא כמספר קטן של ישו"ע.
(365) שיבא בתואר משיח: כמש"ל שתלמידיו אמרו עליו כי הוא משיח.
(366) אשר שבע תועבות בלבו: עליו הכתוב אומר (משלי, כו) בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.
(367) באומרו לא יסור שבט מיהודה כו': עתה מראה לנו התנא הכותב האגרת כי ליכא מידי דרמיזי בנביאים ובכתובים שלא רמזו גם משה בתורה כדאיתא במדרש רבה נשא (במדבר רבה י, יח) ובזוה"ק (סוף פרשת אחרי) לית לך מלה באורייתא או את זעירא באורייתא, דלא רמיזא בחכמתא עלאה ותליין מניה תלין תלין רזין דחכמתא עלאה, הדא הוא דכתיב קוצותיו תלתלים וגו'. עיין שם הכל. ומקרא זה כתוב הדר הוא בפרשת ויחי (בראשית, מט).
(368) כישו"ע כו': שמו היה ישוע, אלא חז"ל חסרו משמו אות העי"ן, וקראו אותו יש"ו שהוא ראשי תיבות "ימח "שמו "וזכרו, וראה בספר קשת ומגן ובספר חזוק אמונה (ח"א פר' כ"א) מה שכתבו בזה.
(369) ותיבת היו"ד כו': כלומר אות יו"ד מן התיבה יקה"ת מיותרת ומפסקת, (ואולי מטעם זה קראו אותו חז"ל בשם יש"ו).
(370) היא האחדות כו': מבואר בזוה"ק (פרשת פנחס) ברעיא מהימנא דאות יו"ד מרמזת על אחדות הבורא ית"ש, עיין שם הכל. ובתקוני זוהר (תקון כ"ב) איתא דיו"ד אתרמיזן עשר ספירן ויו"ד הוא חכמה ואתחלתא דשמא קדישא. וראה בזוה"ק (פרשת ויחי) על הפסוק הנ"ל כתב באתר אחרא של"ה בלא יו"ד והכא שיל"ה ביו"ד ה"א, רמז לשמא קדישא עלאה דשכינתא. עיין שם הכל. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א פי"ד) שהנוצרים אומרים כי על אותו איש נתנבא יעקב אבינו במקרא זה, וכן איתא בספר שבט יהודה (גזירה מ') בויכוחו של המומר הלורקי שר"י עם חכמי ישראל ז"ל, עיין שם הכל. ולכן שפיר כתב התנא הכותב בהאגרת כי אמנם על אותו איש נתנבא יעקב אבינו בקרא זה אבל לא לשבח רק לגנאי.
(371) כי הוא ידבר על אחדות אלהינו כו': כלומר לכן אות יו"ד פוסקת באמצע שמו לפי שחיסר האחדות, ונתן במקומה אמונת השילוש כנ"ל.
(372) עד כי יבא שילה כו': כלומר עד שיבא המשיח האמתי כמ"ש במדרש רבה (ויחי צ"ח י"ג) שילה - זה מלך המשיח, ולו יקהל עמים - שהוא בא ומקהה שיניהם של עכו"ם.
(373) אשר לו המלוכה של כל עלמא דיליה הוא: ראה במסכת סנהדרין (דף צח:) ובתרגום אונקלוס בפרשת ויחי על הפסוק הזה, והרמב"ם (בסוף פי"א מהלכות מלכים בדפוס וויניציא) הנ"ל כתב על אותו איש וכשיעמוד מלך המשיח האמתי ויצליח וירום ויתנשא, מיד הן חוזרין ויודעים ששקר היה שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד וגו'.
(374) הזהרו ממום שבכם: כאדם שאומר נחזור לראשונות, כן חוזר ומזהיר אותם על שאול הנקרא פולוס הנ"ל שכתב עליו "ושם עמכם כו'", ומזהיר אותם מפניו כי יהיה למוקש בקרבם, כי הוא מסית ומדיח שיסירו עולו של תורה אשר נתן להם משה, ויעמדו בחופש(?) אשר נתן להם אותו איש ימ"ש.
(375) ותדבקו באלהיכם כו': כדכתיב (דברים, יב) אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו.
(376) אזי כל לשון אשר תקום עמכם כו': כמ"ש בישעיה (ישעיה, נד) כל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, וכתיב (ישעיהו ח, כ) אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר, ופירש"י מאחר שתשיבו לו תשובה זו, תראו ותשמעו אם לא יהיו מודים כשרים שבהם לדבריכם ויאמרו כדבר הזה אמת, אשר אין לו שום שחר אין ראוי לשחר פניו, עי"ש. וכמו כן מצינו בכל מקום אשר התוכחו גדולי ישראל עמהם, היתה לגדולי ישראל הצדקה, ולהם בושת הפנים.
(377) כי אין להם העולה אחד כו': ובמספר קטן עולה שח"ר כמנין אח"ד.
(378) וטוב לכם לעולם הבא כו': כמ"ש באבות (פ"ו) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ועולם הבא היינו עולם שכולו טוב כמ"ש במסכת קידושין (דף לט:) ובמסכת ברכות (דף יז.).
(379) כי כולכם בכלל חלק לעולם הבא: כדתנן במשנה דסנהדרין (דף צ:) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
(380) מי כמוך עם נושע בה' ולא באדם: כמ"ש בדברים (דברים, לג) מקרא זה, ומפרש לה נושע בה' - ולא באדם, כדאיתא בתנחומא (סוף פרשת אחרי) עם הושע בה' אין כתיב, אלא עם נושע בה' כו' ישראל במה הם נפדין? כביכול בהקב"ה כו', עיין שם הכל. עפרא לפומיה של זה שכתב כי לא נשלח אותו איש אלא למען יושע בו העולם.
(381) כי תשועת ה' תשועת עולמים: כדכתיב בישעיה (ישעיה, מה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, כלומר בשני עולמים בעולם הזה ובעולם הבא, ובתנחומא (סוף פרשת אחרי) איתא אמר הקב"ה בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם כו' אבל לעתיד לבא אני בעצמי גואל אתכם ושוב אין אתם משתעבדין שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, עי"ש. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א פ' י"ח) שמביא טענת הנוצרים כנגד התורה באמרם שלא נמצא בתורת משה ובדברי הנביאים שום ייעוד גמול הנפשות רק ההצלחה גופנית, ומשיב להם מן המקרא הזה, עיין שם הכל.
(382) אז תאמר התורה מן המצר כו': מתחיל לפרש על פי רמז הא דכתיב בתהלים (תהלים, קיח) ולפי שלמעלה כתב בהאגרת שהמסית הוא העי"ן אשר תלעג לאב בי"ה כו' -- קאמר כאן דכי יבא שיל"ה שהוא רומז לשמא קדישא עילאה כמ"ש הזוה"ק הנ"ל, דאותיות שיל"ה אינון ש"ל י"ה, לכן קאמר עכשיו שהתורה אמרה מן המצר קראתי י"ה כו'.
(383) לא אירא מאדם הסומכים על אדם כו': לפי שאותו איש אמר שבא להביא חרב ומחלוקת בעולם והסומכים ומאמינים בו מטילים איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים כמ"ש לעיל.
(384) חוסה בך ולא באדם: כי התורה היא עץ חיים למחזיקים בה ואורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ושנות חיים ושלום יוסיפו לך כדכתיב במשלי (משלי, ג).
(385) ובימינך עשיתי חיל כו': כי התורה ניתנה על ידי ימינו של הקב"ה כדכתיב (דברים, לג) מימינו אש דת למו, ועיין שם בתרגום אונקלוס ובזוה"ק (פרשת בשלח) איתא ימינך ה' דא אורייתא. ומבואר על פי מ"ש באיכה רבתי (ג' י"ט) האומות מונין את ישראל ואומרין להם אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם עוד אינו חוזר אליכם, והן בוכין ומתאנחין, וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב ופניתי אליכם והפריתי אתכם ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם - והן מתנחמין, עי"ש.
(386) לא אמות כאשר חשבו: כי המה חשבו מחשבות רעות לבטל את התורה ולהשכיחה כנ"ל.
(387) כמו שפרש"י (דברים, לא) הרי זה הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם וכדאיתא בשבת (דף קלח.) וכמ"ש לעיל.
(388) כי אחיה בגבורת ה' כו': כמו שכתב לעיל בהאגרת אם תקיימו את התורה תזכו לעלות בסולם אשר ראשו מגיע השמימה. ועיין בזוה"ק פרשת ויצא. וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה אשר על ידי התורה ראוי להיות צדיק כמשה רבינו כו', עי"ש.
(389) אודך כי עניתנתי כו': מבואר בסנהדרין (דף קא.) חביבין יסורין שכל תורה שלמד חזקיה מלך יהודה למנשה בנו לא העלהו למוטב אלא על ידי יסורין. וביותר מפורש במסכת ברכות (דף ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנו אלא על ידי יסורין: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא. וכן איתא בשמות רבה (שמו"ר, א) ובמדרש שוחר טוב (צ"ד). וידוע דאורייתא וישראל חד הוא.
(390) אבן מאסו הבונים היתה כו': כי תורה נקראת אבן כדכתיב את לוחות האבן והתורה והמצוה כדאיתא במדרש רבה (פרשת בחקותי ל"ה ד') וכנ"ל.
(391) כי מה' היה ולא מאדם: כי משה קיבל התורה ממי שנגלה בסיני, ותורת אמת היא, לכן היתה לראש פנה וקושטא קאי. מה שאין כן תורתם בדו אותם מלבם, וימינם ימין שקר, ושקרא לא קאי.
(392) וה' יעשה נפלאות בעינינו: כדכתיב בתהלים (תהלים, קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך, כי על ידי התורה העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, כמו שאמרו בתנחומא (פרשת נח ג') אור שנברא ביום א' שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה. והמפרש בעל עץ יוסף מביא שם ביאורו בשם גדול אחד, שגנזו בתורתו הקדושה שבה האדם מביט מסוף העולם ועד סופו ומה למעלה ומה למטה, עיין שם הכל.
(393) וכשראתה התורה אריכת הגלות אמרה כו': מפורש בזוה"ק (ריש פרשת תשא) ד"ה פתח ואמר כמו הרה גו' מטרוניתא אמיה מבקרת בכל יומא על ההוא ברא וידעת דברא בהדי זונות אתחבר, הוות שראת למבכי ולאתמררה על ברה, יומא חד עאל מלכא לגבה, חמא לה דאיהי מבכה, שאיל לה על מה את בכאת, אמרה ולא אבכה דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא כו' שרית למבכי ולאתחננא למלכא כו' עיין שם הכל. דמטרוניתא זו היא התורה הקדושה.
(394) ורוה"ק משיבה המתיני בתי המתיני: כדאיתא בסנהדרין (דף קא:) דהקב"ה קורא לתורה 'בתי', כן איתא במדרש רבה תרומה (שמו"ר לג, א) בתי שנתתי לך יחידית היא כו'. וכן איתא במדרש רבה נצבים (דברים רבה ח, ז) אין בריה מכיר את בתי. ובתנחומא (פקודי ד') אמר הקב"ה אם בזה אדם את בתי כאילו מבזה לי, אם נכנס אדם לבית הכנסת ובזה את תורתי כאילו עלה ובזה את כבודי. ובזוה"ק (פרשת תצא) איתא, התורה איהי ברתא דמלכא קב"ה, עי"ש.
(395) עד אשר ברוך הבא בשם אלהיכם כו': זה אליהו הנביא זכור לטוב שיבשר לנו קודם ביאת המשיח כדכתיב (מלאכי, ג) הנה אנכי שולח לכם את אליהו[22] הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
(396) ויאיר לנו בגלות החושך הזה: מבואר במ"ש הזוה"ק (ריש פרשת תשא) גלותא אתמשך אבל קב"ה כל מה דחמי לון לישראל בהאי אחרית הימים, יעביד נסין ונוקמין כו', עיי"ש.
(397) באוֹרך ואמתך לאסור כו': כדכתיב בתהלים (תהלים, מג) שלח אורך ואמתך המה ינחוני וגו'. ומבואר באיכה רבתי (ג' י"ט) א"ל הקב"ה לישראל היאך המתנתם לי כל אותן השנים והם אומרים אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדונו האומות. וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו למסבל כל מה דייתי עלייהו.
(398) עד קרנות המזבח במשיח בן יוסף: ראה במסכת סוכה (דף נב.) שדרשו על הא דכתיב בזכריה (זכריה, ב) אלה הקרנות אשר זרו את יהודה וגו' ויבאו אלה להחריד *** לידות את קרנות הגוים דמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד המה החרשים אשר ילחמו עם ארבע מלכיות. ועיין בשיר השירים רבה (ב' כ"ט) ובאגדת בראשית (פ' נ"ו) איתא ארבע קרנות אלו ארבע מלכיות, כ"ז שקרנות אלו נראין אין קרנן של ישראל מתרומם כו' אימתי ישראל נושאין ראש כשאגדע קרנם כמ"ש (תהלים, עה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק כו', עי"ש. עיין במסכת מגילה (דף יז:) על הא דכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו, וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים, ופרש"י כלו הפושעים שאינם מאמינים בדת משה שהיתה מן השמים כו', עי"ש. ועיין בסוף ספר קרניים (מאמר י"ד) ובפירוש דן ידין בסוד כאשר יבא אז יתעוררו תרין קרניים כו' ובשמו מבטל להרשעה בשמה, כי משי"ח גימטריא שנ"ח כמספר נח"ש, ומבטל ליה לנחש. עיין שם הכל. ולכן קאמר הכא שפיר דקרנות המזבח רומז על מלחמת גוג ומגוג ועל הריגת משיח בן יוסף, ואז יתבטל זוהמת הנחש וכעשן תכלה כל הרשעה כולה.
(399) אשר מיתתו יהיה לנו לחגא: 'חגא' היינו לשון שבר ואימה ופחד כפרש"י בישעיה (ישעיה יט, יז).
(400) במלחמת גוג ומגוג: כמבואר במסכת סוכה (דף נב.) על הא דכתיב בזכריה (זכריה, יב) והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד, שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג. וראה בספר חזוק אמונה (ח"א פ' ל"א) ובספר נצחון (סימן רס"ג) שהנוצרים מביאין ראיה לאמונתם מזה המקרא לפי שאותו איש נדקר ונהרג, והחכמים האלה דחו את טענתם בטוב טעם. ועיין בזוה"ק (פרשת בראשית) ד"ה ת"ח אורייתא שבכתב כו', דמלחמת גוג ומגוג תהיה בחג האסיף, דיכניש קב"ה ביה גלותא דעמיה כו' ויקרי חג הפירות דכלהון שבעה דרגין חפיין על ישראל כסוכה וקוב"ה ירחם על עלמא. ועיין מסכת מגילה (דף לא.) דמפטירין בסוכות "ביום בא גוג", וכתב הטור (באו"ח סי' ת"צ) בשם רב האי ששמע מפי חכמים דמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות. ועיין ברד"ק בזכריה (זכריה יד, טז) שכתב גם כן דמלחמת גוג ומגוג תהיה באותה הזמן. וכן כתב נמי בפירוש ישעיה (ס"ו כ"ג). והכא הכי פירושו, כמו האוסר את הקרבן בענפי הדס להיות נשמר עד זמן השחיטה, כן שומרת התורה את עושיה שינצלו מחבלו של משיח, ויזכו לימות המשיח.
(401) הודו לה' כי טוב: מפורש בפסחים (דף קיח.) על הא דכתיב הודו לה' כי טוב, שגובה חובתו של אדם בטובתו - עשיר בשורו, עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתנגולתה, עי"ש. וכמו כן גובה הקב"ה את חובתן של ישראל על ידי משיח בן יוסף. וראה בתוס' בבא מציעא (דף קיד:) ד"ה מהו שיסדרו, עי"ש.
(402) חסדי עולמו במשיח בן דוד: ר"ל שהראה לנו חסדו כי משיח בן דוד חי וקים, כדאיתא התם (סוכה נב, א) כיון שראה משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, שמשיח בן יוסף נהרג, אמר לפני רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים, א"ל הקב"ה עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד.
(403) בשכר עוסקי ועושי התורה: כלומר בשכר אלו העוסקים בתורה לשמה ומקיימים מצותיה כמ"ש בתנחומא (תרומה ז') בזכות מה הוא מושל מלך המשיח, בזכות התורה שישראל יגעים בה. ועיין בסנהדרין (דף צח.) מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילת חסדים.
(404) אשר נקראים תמימים בלי מום: ר"ל אלה המה אשר נקראים תמימי דרך, וכמו שמפרש והולך.
(405) ונתברכו באשרי לאמור אשרי תמימי דרך כו': כאשר כילה לפרש את ההלל, מתחיל לפרש על פי רמז את השמונה פסוקים הראשונים מן המזמור של תמניא אפי הכתוב סמוך לו שם בתהלים (תהלים, קיט).
(406) אשר נוצרי עדותיו בכל לבם לדרות את המצות כו': כלומר אלה אשר יגעים בתורה כמ"ש בתנחומא (עקב ה') כאדם שיש לו מרגלית כך תהא יגע בתורה, ולא כאדם שיש לו בת בוגרת והוא מבקש לטורפה לכל מי שמוצא -- עיין שם הכל. ועוד שם (ז) כתב כל המצוה אשר אתה עושה אמור כאלו היום שמעת בסיני ממשה. וכמ"ש בירושלמי (חלה פ"א ה"ה)[23] "אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות", ור"ל שיעסקו בתורה שבעל פה כי אין אדם מורה כראוי מתורה שבכתב כדאיתא במדרש רבה נשא (במדבר רבה יד, יב) מפני שהיא סתומה וכולה סימנין, אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי מפני שהם מפרשים את התורה.
(407) תקראו פועלי צדק כו': מפרש הא דכתיב שם בתהלים "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו", וכמו שפירש"י שם בשם מדרש אגדה, אע"פ שלא פעלו עולה אין שכרם שלם אלא אם כן בדרכיו הלכו, וכן הוא אומר סור מרע ועשה טוב, אף על פי שאתה סר מרע, אין הכל שלם אלא אם כן תעשה טוב. עי"ש. לכן קאמר הכא בהאגרת אלו אשר נוצרו עדותיו בכל לבם לדרוש את המצות נקראו פועלי צדק כו', והיינו כמו שאיתא באבות (פרק ב') הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כו', ולאפוקי מהא דאיתא בירושלמי (סוף פ"ק דקידושין) (פ"א ה"ט) על הפסוק הנ"ל כיון שלא פעלו עולה, בדרכיו הלכו, וכן איתא במסכת קידושין (דף לט:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עשה מצוה. ועיין בפירוש המאירי ז"ל על אבות (פרק ב') מש"ש בזה. ראה בזוהר חדש (כז:) מ"ש על הא דכתיב בתהלים (תהלים, טו) הולך תמים ופועל צדק גו' דכלהו עשרת הדברות משתמעי מנייהו, הולך תמים כנגד אנכי ה' אלהיך, מלמד שצריך אדם לקבל עליו עול מלכות שמים ואין לו רשות להרהר במה שאינו יכול להשיג כו', ופועל צדק כנגד לא יהיה לך אלהים אחרים כו' אין לך דבר עומד כנגד חלול ה' מנא לן ממסית דכתיב ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, למה כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך, ואי קטיל ליה נקרא צדיק, מקנא, ופועל צדק כו'. עיין שם הכל.
(408) כי בדרך השם הלכתם כו': ומפרש ואזיל הא דכתיב שם (תהלים, קיט) אתה צויתה פקודיך לשמור מאד, עיין בספרא (פרשת בהר), ובילקוט תרס"ו, ומובא בפרש"י (ויקרא כה, לח) אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפילו הן כבדות עליכם, עיי"ש.
(409) על כן התפללו אל השם שיתן לכם לב כו': וכן מפרש והולך הא דכתיב שם "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך אז לא אבוש וגו'".
(410) ואם את חוקיך אשמור ידעתי כי לא תעזבני כו': כדכתיב שם "את חוקיך אשמור אל תעזבני עד מאד". וכמ"ש במסכת קידושין (דף פב.) התורה עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה לעת זקנותו.
(411) עד שיתמלא השם: מפורש יוצא בתנחומא (פרשת תצא) כל זמן שזרעו של עמלק בעולם - לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק - השם שלם וכסאו שלם. וכן פרש"י (שמות י"ז) על הפסוק כי יד על כס יה. ועיין בתנא דבי אליהו זוטא (אליהו זוטא, יט) כך אמר הקב"ה עשיתי מלחמה בפרעה ובעמלק ובסיסרא ובסנחרב ובנבוכדנצר, ולא נתקררה ונתיישבה דעתי עד שאעשה נקמה אני בעצמי לעתיד בעמלק. וראה במדרש אבכיר (דף מ.) דלעתיד יתפוס הקב"ה לשר של עמלק בציצית ראשו ואליהו שוחטו ומוציא את דמו.
(412) ואבי כל בני עשו כו': זה הוא עמלק שהוא ראשית גוים כדכתיב (במדבר, כד) ראשית גוים עמלק וגו', ופרש"י הוא קדם את כולם להלחם בישראל, ואחריתו להאבד בידם. ועיין עוד בזוה"ק (פרשת אמור) ובתנחומא (פרשת תצא).
(413) הוא גוג ומגוג: כלומר במלחמת גוג ומגוג נתמלא סאתו של עמלק. וראה בתנחומא (סוף פרשת קרח) דגו"ג ומגו"ג בגימטריא ע' שהם שבעים אומות, עיי"ש.
(414) ותאבד על ידי כח השם כו': כדכתיב ביחזקאל (יחזקאל, לח) ביום בוא גוג על אדמת ישראל וגו' ונשפטתי אתו בדבר ובדם. ושם (יחזקאל, לט) ושלחתי אש במגוג וגו' וידעו כי אני ה'. וראה במדרש איכה (פ"ג מ"ה) (איכה רבה ג, ה) אימתי יאבד שמם של אלו (הבאין מעמלק) מן העולם ותעקר ע"א ועובדיה מן העולם ויהיה הקב"ה יחידי בעולם כענין שנאמר והיה ה' למלך וגו' והיה ה' אחד ושמו אחד? בשעה שתרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'. ובזוה"ק (פרשת תרומה) ד"ה הנה נא ידעתי, כתב בזמנא דאתי דיתעבר עי"ן הרע מעלמא ולא תשלוט בהדה כדין יתקרי אחד באתגליא, בגין דהשתא דהוא סטרא אחרא אתדבק בהדה לאו איהו אחד כו' כנ"ל. ושם פרשת בשלח כתב על הא דכתיב ימינך ה' תרעץ אויב, בזמנא דמלכא משיחא, וברוב גאונך תהרוס קמיה - לביאת גוג ומגוג. ועיין במדרש אבכיר ובילקוט פרשת וישלח א"ל יעקב לעשו אני רואה שיסורין עתידין לבוא מבניך על הילדים שלי כו' עד שיעמוד בן דוד מחלצי ויקבל המלכות ממך כו' והקב"ה יתפוס לשרו בציצית ראשו כנ"ל.
(415) וישבר השם את הקשת משמאלו: עתה מתחיל לפרש נבואת יחזקאל שניבא על גוג נשיא ראש משך ותובל הכתוב שם (יחזקאל לט, ג) והכיתי קשתך מיד שמאלך וחציך מיד ימינך אפיל וגו'.
(416) זהו חת הטומאה: כי קש"ת רמז על מלכות ישמעאל שנקראת כן על שם ישמעאל אביהם שהיה רובה קשת, כמו שפרש"י בישעיה (ישעיה כא, יז) על הא דכתיב שם "ושאר מספר קשת גו'", עי"ש. והרד"ק (ישעיהו ס"ו י"ט) כתב גם כן כי מושכי קשת הם הטרקש. וראה מה שכתב הרד"ק עוד שם (נ"ב א') על הא דכתיב עורי עורי לבשי עזך ציון גו' כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, וזה לשונו: ערל זה מלכות אדום, הם הערלים, וטמא זה מלכות ישמעאל שהם מראים עצמם טהורים ברחיצת גופם והם טמאים במעשיהם הרעים, ושתי המלכיות האלה החזיקו בירושלים מיום החורבן ושניהם נלחמים עליה זה זמן רב, זה כובשה מזה וזה כובשה מזה, ומיום הגאולה ואילך לא יעברו בה עוד כימי עולם כו', עכ"ל.
ועיין בפירוש דן ידין מהרב שמשון מאוסטרפולי זצ"ל בסוף ספר קרניים (מאמר י"ד(?)) שכתב: קשת - סוד קשתיאל ומבטל קליפות ישמעאל. וראה מ"ש בספר מחנה דן. ובעל הטורים (סוף פרשת חיי שרה) כתב רמז כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד, עי"ש. ועיין במדרש איכה (איכה רבה א, ג) ובשיר השירים רבה (שיר השירים רבה ח, יא), ולפי שמלכות ישמעאל מראים עצמם טהורים ברחיצת גופן והם טמאים במעשיהם הרעים כמ"ש הרד"ק הנ"ל, לכן קורא אותם בהאגרת "ח"ת הטומאה". וקש"ת במספר קטן הוא ח' כמ"ש המהרא"א.
(417) והחץ אשר הוא גם כן חת הטומאה כו': ח"ץ רמז על מלכות אדום שהם בני עשו כדכתיב (בראשית, לו) עשו הוא אדום, והוא סומקא כדמא, ומספר קטן של ד"ם הוא ח', וח"ץ במספר קטן י"ז שהוא מספר קטן ח' כמ"ש המהרא"א. ולפי שעשו היה איש יודע ציד איש שדה כדכתיב (בראשית, כה), לכן קורא מלכות אדום בשם ח"ץ, וכמו שכתב הרד"ק הנ"ל דערל זה מלכות אדום, וער"ל במספר קטן י"ב כמספר קטן של ח"ת, לכן קאמר הכא אשר הוא גם כן ח"ת הטומאה.
(418) ויפיל אותו על הרי ישראל כו': כמו שכתב הרד"ק הנ"ל אשר מיום הגאולה ואילך לא יעברו בה עוד כימי עולם, עי"ש. ואז תהיה סוף לאמונת הנוצרית כמו שכתב בספר נצחון (סי' רנ"ט) שהנוצרים קורין לגוג 'אנטי קרישט', לפי שהוא אחרית לאמונתם. וראה בספר משמיע ישועה להר"י אברבנאל שכתב שמלכות רומי נקרא על שם מלכות אדום, לפי שהמלך הראשון שמלך בו היה צפו בן אליפז. וראה ביוסיפון (פרק ב'), ובספר חזוק אמונה (ח"א פ"ו) כתב כי בני אדום קבלו אמונת הנוצרית, עי"ש.
(419) אזי ידעו כל האומות את כבודו של השם כו': כמו שכתוב שם ביחזקאל (יחזקאל לט, ז) וידעו הגוים כי אני ה' קדוש בישראל גו' ונתתי כבודי בגוים. וראה במכילתא (פרשת בשלח) כך המדה מהלכת על פני כל הדורות, שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות ילמדו כל אדם דרך ארץ מעמלק שבא לאבד את ישראל ואבדו הקב"ה מעולם הזה ומעולם הבא שנאמר כי מחה אמחה.
(420) אל אלהי ישראל ולא אדם: כי בעת ההיא יעביר אמונתו של אותו איש מן העולם כנ"ל.
(421) והוא הגלה את ישראל בעונם כו': כדכתיב שם ביחזקאל (יחזקאל לט, כג) וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל גו' עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי.
(422) ואז יקנא השם את שם קדשו המחולל בגוים: כדאיתא בתנחומא (פרשת פקודי) יסכר פיהם של אומות העולם שהיו אומרים לישראל שאין השכינה חוזרת אלינו לעולם כנ"ל, וכמ"ש הזוה"ק (ריש פרשת תשא) דבני אדום מחרפין ומגדפין לון לישראל ואמרי אן הוא אלהכון אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון כו' דלית עמא דקא מבזין לון באנפי ומרקקי באנפייהו לישראל כבני אדום כו' ולמען שמי יכבד ה' כו' וע"ד הם יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, עי"ש.
(423) כאשר יכנס השם את עמו ישראל כו': כדכתיב שם ביחזקאל (יחזקאל לט, כז) בשובבי אותם מן העמים, וקבצתי אותם מארצות אויביהם גו' וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם.
(424) ולא יסתיר פניו עוד מהם: כמו שמסיים שם בין בוזי את נבואתו אל גוג מלך המגוג, ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאום אדני ה, ומבואר הכל שפיר על פי מ"ש בתנחומא (פרשת תצא) כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאילו כנף מכסה את הפנים, אבד זרעו של עמלק - לא יכנף עור מוריך. ועוד איתא שם פרשת תרומה (ז) אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואין ד' מלכיות מתגרות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד כו' ודניאל היה רואה ד' מלכיות אלו ומתיירא כו' והוא היה רואה את מלך המשיח כו' ומחת לצלמא לכל מלכות שהם עובדות לצלם כו"ם בצלמות כו', עיין שם הכל. ובספר חזוק אמונה (ח"א פ"ו) כתב שהקשה לו אחד מחכמי הנוצרים שלא מצינו בדברי הנביאים שום יעוד על זה הגלות אשר אנחנו בה היום, ולא שום הבטחה שנהיה גאולים ממנה. ושם (בפרק ז') מביא טענותם באורך קץ גליותינו, באמרם אם היה רצון האל להוציאכם מזו הגלות לא היה עוזב אתכם בה זמן גדול כזה, עי"ש תשובתו מה שהשיב להם. ולכן התנא הכותב האגרת מביא דברי הנביאים והכתובים אשר נבאו על גלותנו האחרון, ועל ידי הנביאים כתוב לאמור כי ישיב את שבותנו כשיתמלא סאתם של אומות העולם. וכמ"ש בסנהדרין (דף צז:) אפילו אין עושין תשובה נגאלין כו', ומביא ראיה מקרא הכתוב בספר דניאל "ככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה", ועיין שם בפרש"י כי יקנא השי"ת את שם קדשו המחולל בגוים, והיינו דאמר ר' יוחנן במסכת פסחים (דף קיח.) לא לנו ה' לא לנו, כי אם לשמך תן כבוד וגו' על מלחמת גוג ומגוג נאמר.
(425) על עזרתנו עזר מעט: כמו דכתיב בדניאל (דניאל, יא) ובהכשלם יעזרו עזר מעט וגו', ופי' שם הראב"ע הטעם שהשם לא יניחם למחות שמם - עיין שם הכל.
(426) עד שיבא המורה צדק לגאלנו כו': כדכתיב בהושע (הושע י, יב) עד יבא ויורה צדק לכם, פירושו כתרגומו תבו לדחלתא ד' כען יתגלי וייתי זכון לכון, עי"ש.
(427) ונאמר שלום לכם כו': פתח את האגרת בשלום ומסיים בשלום, כי אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום, ושקול כנגד הכל, כמו שפרש"י ויקרא (ויקרא כו, ו), וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל. וראה במכילתא (פרשת יתרו) שר' יוחנן בן זכאי דורש בשבח השלום על הפסוק "אבנים שלמות תבנה", אבנים שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, והרי הדברים קל וחומר, אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות אמר הקב"ה לא תניף עליהן ברזל, מי שמטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממלכה לממלכה, בין משפחה למשפחה -- על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות. וכן איתא בפרש"י שם. ואותו איש "ימח "שמו "וזכרו אמר שבא להטל מחלוקת בארץ, להפריד בין איש לאביו, בין בת לאמה, ובין כלה לחמותה כמו שהבאתי לעיל.
(428) הכתב הזה נשלח על ידי תלמיד ינאי הקטן כו': ינאי הקטן זה הוא ר' ינאי הקדמון שהיה אביהם של ר' אליעזר ור' דוסתאי הנזכרים במסכת אבות (משנה, אבות ג) ובגיטין (דף לא.) והאריך ימים כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף קנא.) מיסתמיך ואזיל ר' ינאי, פרשב"ם זקן היה. ובמסכת סנהדרין (דף יא.) אמר משום רשב"ג שהיה אומר אמריא רכיכין. ועיין שם בתוספתא (תוספתא סנהדרין, ב).
(429) עם סגולה בעיר רומא כו': ובעת ההיא נמצאו שם הרבה מאחינו בני ישראל כמו שכתב יוסף בן מתתיהו הכהן בספרו מלחמות היהודים (ספר רביעי פ"י), ובספר שארית ישראל (פרק ב') ובראשית דברי הארכתי בזה, עי"ש.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ שמה"ג חלק ב', מערכת ט' על ספר "טוב טעם" לר' אליהו בחור - ויקיעורך
- ^ יש כאן שגיאה שצריך לתקן... - ויקיעורך
- ^ אברהם יצחק יעקב - ויקיעורך
- ^ אברהם יצחק ישראל - ויקיעורך
- ^ אין אצלנו בויקיטקסט הלכה ט"ז בפרק זו.. צע"ע - ויקיעורך
- ^ Evangelion,וראה (שבת קטז, א) וראה מאמר באנגלית כאן - ויקיעורך
- ^ סימן כ"א - ויקיעורך
- ^ ראו בנוסח המובא כאן בויקיטקסט אשר גם מביא 'פטר חמור' כדוגמה במפורש וגם מכנה אותו צדיק, מה שהמחבר כאן לא הזכיר, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ השערה שלי. מילה זו לא כל כך קריא בסריקת הדפוס - ויקיעורך
- ^ לענ"ד יש להגיה כאן 'פרושים' - ויקיעורך
- ^ אולי צריך להגיה כאן "את" או "בני"...- ויקיעורך
- ^ מצאתי בהבשורה על פי מתי פרק ה, עיין שם - ויקיעורך
- ^ מצאתי כאן - (הבשורה על פי מתי, פרק י) - ויקיעורך
- ^ EVANGELION, כנזכר בבאר יצחק למעלה ס"ק 146 - ויקיעורך
- ^ (מתי 21:12) (מרקוס 11:15) - ויקיעורך
- ^ (לוקאס 22:36) - ויקיעורך
- ^ (לוקאס 12:49) - ויקיעורך
- ^ (מתי 16:18) - ויקיעורך
- ^ על שם EVANGELIA כנזכר לעיל - ויקיעורך
- ^ לא מצאתי כלשון הזה, וראה בסימן תשס"ו, ובסימן תש"ע, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כאן הגהנו לפרק י"ב, ובדפוס המקורי כתוב פרק ז' - ויקיעורך
- ^ כך כתוב בדפוס, למרות שבספרינו כתוב "אליה" - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי למסכת חלה. ובדפוס צוין ברכות פרק ו'. - ויקיעורך