משנה חולין א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק א · משנה ב | >>
השוחט במגל יד, בצור, ובקנה -- שחיטתו כשרה.
הכל שוחטין ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה, והשינים, והציפורן, מפני שהן חונקין.
השוחט במגל קציר בדרך הליכתה -- בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.
ואם החליקו שיניה, הרי היא כסכין.
משנה מנוקדת
הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה,
- שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
- הַכֹּל שׁוֹחֲטִין,
- וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין,
- וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין,
- חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה,
- וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִּפֹּרֶן,
- מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.
- הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ,
- בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין,
- וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין;
- וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ,
- הֲרֵי הִיא כְּסַכִּין:
- בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין,
נוסח הרמב"ם
השוחט במגל יד, בצור, ובקנה - שחיטתו כשרה.
- הכל שוחטין,
- ולעולם שוחטין,
- ובכל שוחטין -
- חוץ ממגל קציר, והמגרה, והשיניים, והציפורן - מפני שהן חונקין.
- השוחט במגל קציר כדרך הולכתה -
- בית שמאי - פוסלין,
- ובית הלל - מכשירין.
- אם החליקו שיניה - הרי זו כסכין.
פירוש הרמב"ם
מגל יד - צידו אחת מגל וצידו אחת סכין, והצד שהוא סכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחילה גזירה שמא ישחוט בצד השני, ואם שחט בו שחיטתו כשירה, לפי שכשאמר השוחט מורה על מה שעבר אבל לכתחילה לא.
וזה אם היה צור וקנה שחברם בקרקע, או מחוברין בתחילתם ואפילו דיעבד, שחיטתו נבילה, אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחילה.
ומה שאמר הכל שוחטין - ואפילו ישראל מומר, יש בו תנאים ואחר כך תהא שחיטתו כשרה:
- האחד, שלא יהא עובד עבודה זרה, שאמרו "משומד לעבודה זרה, משומד לכל התורה כולה".
- והשני, שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא, לפי שעיקר בידינו גם כן ש"המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו".
- ואינו מין.
- והמינים אצל חכמים הם פריצי ישראל, ובאומות העולם קורין לפריציהם בתלמוד ואומרים מיני [גוים] (גוזאים), והם העם שכהה הסכלות עין שכלם, והשחירו התאוות מאור נפשותם, וחלקו על הדת ועל הנביאים עליהם השלום בסיכלותן, ומכזיבין הנביאים במה שאינן יודעים בו מאומה, ועוזבין הדתות ונוהגים קלות ראש. והכת הזאת היא כת ישוע ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להן. ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שראו אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות, לא שיגיענו באותה מעשה תועלת תאווה הוא והדומים לו, אסור לאכול משחיטתו. וכן אמרו "תנו רבנן, שחיטת מין לעבודה זרה, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלים, בניו ממזרין".
- ומתנאי משומד הזה גם כן שמותר לאכול משחיטתו, הוא שלא יהא צדוקי או בייתוסי, והן שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שבארתי באבות, עד ששב האמת אצלם שקר, ונתיבי האור חשך ואפלה, "בארץ נכוחות יעול"(ישעיה כו, י), והם שקורין אותן אנשי דורינו היום מינין בשם מוחלט. ואינן מינין על האמת, אבל דינם להיות כדין המינים, רוצה לומר שמותר להורגם היום בזמן הגלות, לפי שהם מבוא למינות האמיתי. ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלת דברים מרבים, שזמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עבירת מיתה, אבל המינים והצדוקים והבייתוסים כפי רוב דיעותיהן עונשין אותם שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה. וכבר יצא מזה הלכה למעשה אנשים הרבה בארצות המערב כולן, וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו, שהאיש עושה עבירה שחייב עליה מיתת בית דין, הואיל ואין אנו יכולין לדון היום דיני נפשות, היו מחרימים אותן חרם עולם בספרי תורות אחר שמלקין אותו, ואין מתירים אותו לעולם.
ואחזור אל כוונתי, כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלו, ויהיה משומד לעבירה אחת או לעבירות הרבה זולתי אלו כפי הנאותיו ותאוותיו והוא מודה שהוא מורד, מותר לאכול משחיטתו.
ומה שאמר לעולם שוחטין - ביום ובלילה.
ומה שאמר בכל שוחטין - ואפילו בזכוכית והדומה לו.
ומה שאמר השינים - אם היו שנים מחוברין, אבל בשן אחד מותר לשחוט בו.
וכן בצפורן חתוכה מופרש מן היד, מותר לשחוט בו.
ומה שאמר בית הלל מכשירין - רוצה לומר אינה מטמאה כנבלה. אבל באיסור אכילה אין חולק עליו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מגל יד - יש לה שתי פיות, האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות, ובצד שהיא חלקה אין שוחטים לכתחלה, גזירה שמא ישחוט בצד הפגום. ולהכי תנא השוחט דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא. ושמעינן מהא, דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן, אסור לשחוט בה לכתחלה, אלא א"כ כרך הפגם בבגד או בגמי דהשתא ליכא למגזר דלמא אתי לשחוט במקום הפגם:
בצור ובקנה - מתניתין מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן יא ושחט בהן כשהן מחוברים, ודיעבד אין לכתחלה לא. אבל במחובר מעיקרו, אפילו דיעבד פסול יב. ותלוש גמור אפילו לכתחלה שרי:
צור - סלע מחודד. ולשון מקרא הוא (שמות ד), ותקח צפורה צור ותכרות:
הכל שוחטים - לאתויי ישראל מומר לעבירה אחת, או אפילו לעבירות הרבה שמותר לאכול משחיטתו. והוא שלא יהיה מומר לעבודה זרה יג או מחלל שבתות בפרהסיא יד. ובודק ישראל כשר הסכין ונותן לו, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואחר כן שוחט אפילו בינו לבין עצמו, וחוזר ישראל ובודק סכינו לאחר שחיטה, אם היא יפה שחיטתו כשרה. ואלו הצדוקין שאנו קורין להן קראים שאינן מאמינים בתורה שבעל פה, שחיטתן פסולה. אלא אם כן ישראל עומד ורואה השחיטה מתחלה ועד סוף:
ולעולם שוחטים - בין ביום, בין בלילה לאור האבוקה, בין בראש הגג, ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט טו. וכן שוחטים בראש הספינה טז, דמוכחא מלתא דלנקר ספינתו הוא צריך ולא לשר הים קשחיט:
ובכל שוחטים - בין בזכוכית בין בקרומית של קנה שהוא עשב הגדל באגם שחותך כסכין. אבל בקנה עצמו אין שוחטין בו לכתחלה, מפני נימין שפורשים ממנו ונוקבים הסימנים ואתי למעבד חלדה:
מגל קציר - שקוצרים בה התבואה. שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשפוע:
מגירה - סכין מלא פגימות, ויש לכל פגימה מורשא מכאן ומכאן דהיינו אוגרות:
שינים - התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים או יותר יז:
והצפורן - המחוברת:
שהן חונקין - שאין חותכין, אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקים, אשארא קאי ולאו אצפורן, דטעמא דצפורן משום מחובר הוא יח:
מגל קציר - ראשיה כפופים מאד ודרך הליכתה אינה קורעת:
בית שמאי אומרים נבילה - ומטמאה במשא. דגזרינן הולכה אטו הובאה. ובית הלל לא גזרי, דאפושי טומאה לא מפשינן משום גזירה. אבל באכילה מודו דאסורה, גזירה הולכה אטו הובאה:
פירוש תוספות יום טוב
בצור ובקנה. כתב הר"ב מתני' מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן כו'. ולא כן לענין ע"ז [עיין במ"ז פ"ג דע"ג]. [ומ"ש הר"ב] אבל במחובר מעיקרו אפי' דיעבד פסול. גמרא. דיתיב רבי וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר (בראשית כ"ב) ויקח את המאכלת. וכתבו התוס'. וא"ת והא האי קרא בקדשים כתיב. דנפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי [כמו שהעתקתי במשנה ד' פרק י"א דמנחות] ואר"ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב (שם) לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה. אבל כלי לא שייך למילף בחולין. אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת. ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין. ומדכתיב מאכלת. ולא כתיב המחתך. דרשינן כלי בקדשים. ע"כ. וכתבו עוד [ד"ה ורמינהו] דמשום צור איצטריך לאוקמי הכי. דאילו קנה המ"ל דמיירי בשאר קנה שאינו גדל באגם כדלקמן:
הכל שוחטין. כתב הר"ב לאתויי ישראל מומר כו' והוא שלא יהיה מומר לע"ז. שאמרו מומר לע"ז מומר לכל התורה כולה הרמב"ם. ועיין בגמרא דף ה'. ומ"ש או מחלל שבתות בפרהסיא. לפי שעיקר בידינו ג"כ המחלל שבת בפרהסיא. הרי הוא כנכרי לכל דבריו. הרמב"ם. ועיין מ"ש בסוף מתני' דלעיל:
ולעולם שוחטין. כתב הר"ב. בין בראש הגג ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט דשחיטתו פסולה. כדתנן פ"ב מ"ח. ומ"ש וכן בראש הספינה דמוכחת מלתא כו'. לשון רש"י בין בראש הספינה. ואע"ג דתנן לקמן [בפ"ב במשנה ט'] אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא כו':
ובכל שוחטין כו'. כתב הר"ב בין בזכוכית כו'. ואתי למעבד חלדה. פירוש חלדה במ"ד פרק דלקמן:
מגירה. פי' הר"ב ויש לכל פגימה מורשא. פי' בליטה רש"י פרק מי שמתו דף כ"ד [*ומתני' זו ואצ"ל זו קתני והטור בסימן ו' השמיט להמגירה]:
שינים. פי' הר"ב התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים כו'. וכ"כ רש"י ונראה דאילו אחד לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי דלחי הוי כבית יד. וכמ"ש הרמב"ם. דלא כטור שכתב עליו בסימן ו' דלא נהירא:
והצפורן. פירש הר"ב המחוברת. וכתב ב"י סימן ו' דמחוברת לגוף הוא. דאילו ליד והיד תלושה מן הגוף לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) משום צור איצטריך לאוקמיה הכי. אבל קנה הוה מצי למימר דמיירי בקנה שאינו גדל באגם כדלקמן. תוס':
(יב) (על הברטנורא) בגמרא ילפינן מקרא דשחיטה בתלוש. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) שאמרו מומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה. הר"מ:
(יד) (על הברטנורא) לפי שעיקר בידינו ג"כ המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה לכל דבריו. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) דשחיטתו פסולה, כדתנן פ"ב מ"ח:
(טז) (על הברטנורא) לשון רש"י אע"ג דתנן בפ"ב מ"ט אין שוחטין לתוך ימים, בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא דלנקר כו':
(יז) (על הברטנורא) דא. לו אחר לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי, דלחי הוי כבית יד. הר"מ:
(יח) (על הברטנורא) במחוברת לגוף הוא. דאלו ליד והיד תלושה מן הגוף, לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
השוחט במגל יד וכו': פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"א:)
בכל שוחטין: פ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"ו) וביד שם פ"א סי' י"ד י"ט כ"ב ובטור יו"ד סי' ו':
בצור ובקנה: שהיו תלושים ולבסוף חברן וכו' כדפי' רעז"ל. אמר המלקט ומתני' רבי היא ומפיק ליה מקרא דכתיב ויקח את המאכלת דאין שחיטה אלא בתלוש ור' חייא פליג עליה ומכשר במחובר ואפילו לכתחלה דקרא זריזותיה דאברהם קמ"ל שחשש ונזהר שמא לא ימצא צור ואפילו מחובר והביא עמו מאכלת ורבי ס"ל דאי להכי בלבד אתא קרא ה"מ למיכתב ויכין את המאכלת:
והשנים: כשהן שתים דבוקות ואפילו הן תלושות:
השוחט במגל קציר כדרך הולכתה: כך מצאתי מונה:
ב"ש פוסלין וכו': ר' יוחנן גמיר לה מרביה דה"פ דמתני' בש"א נבלה ומטמאה במשא אע"ג דלא קתני ג"ש מטמאים וב"ה מטהרין. בתוי"ט סד"ה בצור ובקנה. קנה שאינו גדל באגם כדלקמן. [הגה"ה פי' קנה הגדל באגם כיון שהוא תלוש ויבש וחד ואין קסמין נבדלין ממנו שלא ינקבו את הושט אבל שאר הקנים אין שוחטין בהם שדרכם להתפצל ולהבדיל קסמין מהן ומנקבין הושט ואפי' בדיעבד פסולין]:
תפארת ישראל
יכין
השוחט במגל יד: האנד זיכעל שפיה אחד חלק ופיה השני מלא פגימות. ואסור לכתחילה לשחוט בפה החלק שמא יטעה לשחוט בצד האחר ולא ירגיש. וה"ה וכ"ש בסכין שיש בו פגימה [רש"י דט"ו ב' ד"ה דלמא]. או שיש עוקץ בראשו. או שיש עוקץ בין. קתא לסכין. בכולהו אפילו יש בסכין כשיעור ב' צווארים חוץ ממקום הפגימה. אפ"ה לא ישחט בו לכתחילה. ואפילו כרך מטלית על הפגימה. ורק בשעת הדחק שרי בשכורך מטלית על הפגימה. מיהו בדיעבד. אם בשעת השחיטה ידע שיש שם פגימה. ואמר השתא ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה. שרי אפילו לא היה מטלית כרוך על הפגימה [י"ד סי' ו']:
בצור: אבן מחודד:
ובקנה: שילף ראהר. ומיירי שהיו ב' אלו תלושין. אף שחברן אח"כ בקרקע. רק שלא נשתרשו שם עדיין. וגם לא בטלן שיהיו שם לעולם. קיי"ל דכתלושין דמי:
שחיטתו כשרה: ואפ"ה לכתחילה לא ישחוט בהן מדנראין כמחובר. מיהו מחובר מעיקרא בקרקע או בגוף חי. אפילו בדיעבד פסול. ותלוש גמור אפילו לכתחלה כשר [שם]:
הכל שוחטין: לאתויי מומר לעבירה א' שלא להכעיס. דלגבי שחיטה נאמן. מיהו מומר לאכול נבילות לתיאבון. בודק סכין ונותן לו שישחט אפילו בינו לבין עצמו כשיודעין בו שיודע הלכות שחיטה. ולכתחילה צריכין אנו לבדוק סכינו גם לאחר שחיטה. ובדיעבד כשר אפילו בלא זה. אבל אסור ליתן לו לכתחילה לשחוט בלי בדיקה שבתחילה על סמך שיבדוק סכינו אחר שחיטה. דשמא ישכח מלבדוק. ולרמב"ם אפילו מומר לשאר עבירות. צריכין אנו לבדוק סכינו תחלה. ולכתחלה גם לאחר שחיטה [י"ד ב' ב' ו']:
ולעולם שוחטין: אפילו בלילה לאור אבוקה. ואפילו בספינה כששוחט על דופן הספינה אף שהדם שותת לתוך המים. אין חוששין שיאמרו ששוחט לשר המים:
ובכל שוחטין: אפילו בזכוכית ובכל דבר חד:
חוץ ממגל קציר: זענזע. שפגימותיה כולן נוטין לצד אחד. אף שכששוחט מושך הסכין לצד שכנגדו:
והמגירה: זעגע. וזו ואצ"ל זו קתני. דמגירה שיניה נוטין לכאן ולכאן. שבין בהולכה בין בהבאה קורע הסימנין:
והשינים: ב' שנים שקבועין בלחי של בהמה מתה. ודוקא כשהן ב' שניים או יותר. דמדיש פגימה בין שן לשן. הו"ל כמגירה. אבל משום מחובר לא מפסל. מדהו"ל לחי כבית יד:
והציפורן: המחוברת בגוף חי:
מפני שהן חונקין: ר"ל קורעין הסימנין. וטעמא דשארא קתני. אבל ציפורן פסול משום מחובר:
השוחט במגל קציר בדרך הליכתה: ששניה כפופין מאד ואין קורעין דרך הולכה:
בית שמאי פוסלין: ר"ל מטמאין כנבילה:
ובית הלל מכשירין: ר"ל מטהרין. דלענין טומאה אין חוששין שמא שחט דרך הבאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל מודים דאסור באכילה מטעם זה:
הרי היא כסכין: נ"ל דקמ"ל דלא גזרינן אטו לא החליק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת