אליהו זוטא כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · אליהו זוטא · כד · >>

פרקי ר׳ אליעזר פרק ו׳ (סדר אליהו זוטא פרק כד)

אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו: בניי, אל תבטחו לא בעושר ולא בגבורה ולא בחוכמה, שנאמר: כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳ (ירמיהו ט; כב-כג).

זהו שנאמר ברוח הקודש על ידי שלמה בן דוד: כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם (קוהלת ג; יט).

כנגד מי אמר שלמה מקרא זה?

לא אמרו אלא כנגד בשר ודם. שהוא בתחילתו רימה וסופו תולעה. ואין אדם מעולה מן הבהמה כלום. ולא עוד, אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב - אבל הנוגע בנבלת אדם הוא טמא טומאת שבעה.

דבר אחר: בהמה שמתה אינה מטמאת באוהל אבל אדם שמת הוא מטמא באוהל.

דבר אחר: הנוגע בנבלת בהמה הוא טמא לבדו ואין מטמא לאחרים, אבל הנוגע בנבלת אדם הוא טמא ומטמא גם כן לאחרים.

ונאמר: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת (שם ט; ד). טוב תינוק בן יומו שהוא חי שאימתו מושלכת על כל הבריות מן עוג מלך הבשן ששימש לאברהם לעבד ופרסות רגליו היו ארבעים מיל, כיון שמת ירדו שקצים ורמשים על גביו.

ועוד שלמה שנאמר בו: ויחכם מכל האדם (מלכים א ה; יא). ואם הוא חכם מכל האדם למה אמר ומותר הדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קוהלת ג; יט). והלא האדם כשהוא אוכל הוא מברך להקב״ה וכשהוא שותה הוא מברך וכשהוא הולך לישון הוא מברך וכשהוא מתעורר משנתו הוא מברך. אם כן היאך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום?

אלא, אין הכתוב מדבר אלא על שעת המיתה. כיון שמגיע קיצו של אדם למות כשם שנמלכין על הבהמה לשחיטה כך נמלכין על האדם למות. לכך נאמר: ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. ולא עוד, אלא בהמה שמתה יש לה מנוחה. אבל בני אדם שעוברים על מצוותיו של הקב״ה ומכעיסים אותו במעשיהם שאינם הגונים ומתו בלא תשובה, מעמידים אותם לדין ומאירים להם כל מעשיהם בפניהם ודנים אותם על כל מעשיהם. ובשביל כך היה בוכה ר׳ יוחנן בשעת פטירתו, ואמרו לו תלמידיו: רבינו נר ישראל אם אתה בוכה אנחנו מה תהא עלינו?

ואמר להם ר׳ יוחנן: בניי, האיך לא אבכה שמעמידים אותי לדין ומאירים לי את כל מעשיי בפניי ודנים אותי עליהם? ולא עוד, אלא שאומרים לי מפני מה מתו בניך בחייך ולא זכיתי לתיקונו של עולם (פי׳ בנים קטנים מתים בחטא אבותם, שבת ב-לב. ואף כשמתו גדולים סימן רע לאביהם, תנחומא ויגש). ולא די לבן אדם בעולם שמתים בניו בחייו אלא שדנים אותו עליהם.

וכן אמר דוד בספר תהילים אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני (תהילים עא; ט).

אל תשליכני לעת זקנה - אמר דוד לפני הקב״ה: רבש״ע, אל תרפה את ידיי לעת זקנתי מן התורה ומן המצוות.

ככלות כוחי אל תעזבני - אל תקהה את שיניי בבניי.

מכאן אתה למד, שכל מי שמתים לו בניו בחייו שיניו קהות ועיניו כהות וכוחו כהה. לכך נאמר: ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.

דבר אחר: כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו וגו׳.

אל יתהלל חכם בחכמתו - אפילו חכם כמשה רבינו אינו ניצול מן המיתה, שהרי משה רבנו אע״פ שעלה למרום וקיבל את התורה לא הניח לו מן המיתה.

אמרו חכמים עליו על משה רבינו, בשעה שאמר לו הקב״ה ומות בהר אשר אתה עולה שמה (דברים לב-נ) אמרו חכמים עליו על משה רבינו, שבשעה שאמר לו הקב״ה: עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרון אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו (דברים לב; מט-נ).

אמר משה לפני הקב״ה: רבש״ע, כתבת בתורתך ביומו תתן שכרו (דברים כד; טו) ואני פועל נאמן הייתי לפניך ארבעים שנה עכשיו תן לי שכרי.

ואמר לו הקב״ה למשה: אתה רוצה ליטול את שכרך בעולם הזה? לא כן כמו שאתה רוצה אלא כשם שאני עתיד לשלם שכר טוב לאברהם ליצחק וליעקב משום שעשו רצוני, כך אני אתן לך שכרך לעתיד לבוא.

אבל יתהלל הקב״ה שכל החכמה היא שלו הוא ברא כל מעשה בראשית, ולא היתה יגיעה לפניו, שנאמר: הלא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה׳ בורא קצוות הארץ לא ייעף ולא ייגע (ישעיהו מ; כח).

ואל יתהלל הגבור בגבורתו - אפילו כשמשון בן מנוח שמבית מושבו ועד כתפיו היו לו שישים אמה וכיון שמת, בטלה גבורתו והלך לו מן העולם.

אבל יתהלל הקב"ה יתברך שמו שכל הגבורה היא שלו, שנאמר: לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל. (דברי הימים א כט; יא-יב).

ואל יתהלל עשיר בעושרו - אפילו כאחאב מלך ישראל שהיו לו שבעים בנים ובנה לכל אחד ואחד פלטין של שן וכיון שמת, בטלה מלכותו ובטל עושרו.

אבל יתהלל הקב"ה יתברך שמו שכל העושר שלו הוא, שנאמר: לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאו׳ת (חגי ב; ח).

ובמה יתהלל האדם בעולם הזה?

בכתרה של תורה, שהיא נותנת לאדם עושר וכבוד בעולם הזה והיא נותנת לאדם חיים ארוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג; טז). ובזכות התורה זוכה האדם שנותנים בו כח שלא יתבטל לעולם, שנאמר: וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו (ישעיהו מ; לא).