בראשית רבה סח יג

רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בגלות:

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע" – היך מה דאת אמר: (ירמיהו טו, א): "שַׁלַּח מֵעַל־פָּנַי וְיֵצֵאוּ".
"וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" – היך מה דאת אמר: (איכה א, יב): "אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" – (ישעיהו ה, ח): "עַד אֶפֶס מָקוֹם".
"וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" – (ירמיהו טו, ט): "אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה".
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" – (איכה ד, א): "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת".
"וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (ירמיהו יג, יח): "כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם".
"וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", (ירמיהו ג, כה): "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּינוּ וּתֲכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵינוּ".

"וַיַּחֲלוֹם וְהִנֵּה סֻלָּם", זה חלומו של נבוכדנצר:

"וְהִנֵּה סֻלָּם", זה צלמו פסלו של נבוכדנצר: הוא סֶמֶל צֶלֶם הוא סֻלָּם – אותוי דדין הן אותוי דדין אותיותיו של זה (סמל) הן אותיתיו של זה (סֻלָּם).

"מֻצָּב אַרְצָה" – (דניאל ג, א): "אֲקִימֵיהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא" העמידו בבקעת דורא.

"וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" – (דניאל ג, א): "רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּין, פְּתָיֵיהּ אַמִּין שִׁית" גובהו שש אמות, רחבו שש אמות.

"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" – זה‏ חנניה מישאל ועזריה.

"עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ" – מעלים מעלים ומשבחים את שם האל בו, ומורידים את נבוכדנצר, שמזלזלים בו בו – אֹפזים מדלגים בו, קֹפזים קופצים בו, שׂוטנים מקטרגים בו (דניאל ג, יח): "יְדִיעַ לֶיהֱוֵי־לָךְ מַלְכָּא, דִּי לֵאלָהָךְ לָא־אִיתַנָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵמְתָּ לָא נִסְגּוּד." ידוע יהיה לך המלך, כי לאלהיך לא נעבוד, ולפסל הזהב אשר הקימות לא נשתחוה.

"וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", אמר להם לחנניה מישאל ועזריה: (דניאל ג, כו): "עַבְדוֹהִי דִּי־אֱלָהָא עִלָּאָה – פֻּקוּ וֶאֱתוֹ!" עבדי האלוה העליון – צאו ובואו!

דבר אחר:"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" – זה דניאל.

"עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ" – שעלה והוציא את בולעו מתוך פיו, הדא הוא דכתיב (ירמיהו נא, מד): "וּפָקַדְתִּי עַל־בֵּל בְּבָבֶל, וְהֹצֵאתִי אֶת־בִּלְעוֹ מִפִּיו": שהיה לו תנין אחד לנבוכדנצר, והיה בולע כל מה שהיו משליכין לפניו. אמר לו נבוכדנצר לדניאל: "כמה כחו גדול, שבולע כל מה שמשליכין לפניו!" אמר לו דניאל: "תן לי רשות ואני מתישו." נתן רשות. מה עשה? נטל תבן והטמין לתוכו מסמרים, השליך לפניו, ונקבו מסמרים את בני מעיו, הדא הוא דכתיב (ירמיהו נא, מד): "וְהֹצֵאתִי אֶת־בִּילְעוֹ מִפִּיו":

"וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו".