רמב"ם על חולין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על חולין · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה א[עריכה]

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן כו': שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא: השוחט בלילה וכן הסומא ששחט כשרה: השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב כו': ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי הגמרא לפי שיש בה ספקות הרבה והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחלה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחלה לא ומה שאמר גם כן וכולן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאילו היתה זאת כוונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותן ואינו שב על מי שנאמר בהם בתחלת הדבור הכל שוחטין ועל חרש שוטה וקטן וזה ג"כ מאשר יקשה לפי שאלו שנאמר בהם שהן שוחטין לכתחלה אינם צריכין אחרים רואין אותן ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בגמרא הוא כמו שאבאר עכשיו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים שמפסידים השחיטה והן חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור ועוד יתבארו כולן במקומות מהמסכתא הזאת וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכמים ולכשידע *) [סיבות] המפסידות השחיטה אם שמא יארעו בה ואם יהיה מומחה הרי שוחט לכתחלה ומה שנאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם היו יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלים אותן הדינים המפסידין השחיטה אם נמצאו יודעין שחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאם עברו ושחטו שחיטתן פסולה ואפילו שאלו אותן ונמצאו יודעין מפסידין השחיטה לפי שאנו אומרים שמא קלקלו בשחיטתן ר"ל יפסידו השחיטה ואפילו הן יודעין מפני שאינן שלמים בדעתן. וכולן ששחטו ר"ל שאין מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היו אחרים רואין אותן וכל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע מפסידי השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאילתו אנו סומכין לא על אחרים שראו אותו: ודע שסבת היות שחיטת עובד כוכבים נבילה ואפילו היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודת כוכבים כפי מה שבארנו במסכת ע"ז לפי שהעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים האחד מהן היודעין לעשות אותה ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא וזאת עבודת כוכבים ממש והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי כוכבים והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים הענין בלשון הזה עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד ואינו אסור בהנאה: ומה שאמר ומטמאה במשא ואע"פ שהוא ידוע שכל נבלה מטמא במשא לפי שאפילו לרבי יהודה בן בתירא שאומר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל אומר בשחיטת עובדי כוכבים שהיא במשא בלבד מטמא: ומה שאמר השוחט בלילה רצה לומר באפילה של לילה אבל לאור הנר מותר לשחוט לכתחלה: ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחילה אם הם יודעין ומומחין כמו שזכרנו וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרם השחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים. ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול ודע שזה ששחט בשבת בשוגג שאמרו עליו שמותר באכילה אינו נאכל עד מוצאי שבת אבל השוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו חי בשבת אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכול ממנו אלא למוצאי שבת כמו שנתבאר בשביעית:

משנה ב[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו בשרה: השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי כו': מגל יד צדו אחת מגל וצדו אחת סכין והצד שהוא סכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחלה גזירה שמא ישחוט בצד השני ואם שחט בו שחיטתו כשירה לפי שכשאמר השוחט מורה על מה שעבר אבל לכתחלה לא: ובענין צור וקנה יש בהם דינים חלוקים וזה אם היה צור וקנה שחברם בקרקע **) או מחוברין בתחלתם ואפילו דיעבד שחיטתו נבילה אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחלה ומה שאמר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר יש בו תנאים ואח"כ תהא שחיטתו כשרה האחד שלא יהא עובד עבודת כוכבים שאמרו מומר לעבודת כוכבים מומר לכל התורה כולה והשני שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא לפי שעיקר בידינו ג"כ שהמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו מין והמינים אצל חכמים הם פריצי ישראל ובאומות העולם קורין לפריציהם בתלמו' ואומר' מיני' גוזאים והם העם שכהה הסכלות עין שכלם והשחירו התאוות מאור נפשותם וחלקו על הדת ועל הנביאים עליהם השלום בסכלותן ומכזיבין הנביאים במה שאינן יודעים בו מאומה ועוזבין הדתות ונוהגים קלות ראש והכת הזאת היא כת דואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להן ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שראו אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות לא שיגיענו באותה מעשה תועלת תאוה הוא והדומים לו אסור לאכול משחיטתו וכן אמרו תנו רבנן שחיטת מין לעבודת כוכבים פיתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים בניו ממזרין ומתנאי הג' מומר הזה גם כן שמותר לאכול משחיטתו הוא שלא יהא צדוקי או בייתוסי והן שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שבארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה בארץ נכוחות (יפלו) (צ"ל יעוולו) והם שקורין אותן אנשי דורינו היום מינין בשם מוחלט ואינן מינין על האמת אבל דינם להיות כדין המינין לפי שהם מבוא למינות האמיתי ***): ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלת דברים רבים מרבים שזמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים והבייתוסים כפי רוב רעותיהן עונשין אותם שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה הלכה למעשה אנשים הרבה בארצות המערב כולן וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו שהאיש עושה עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד הואיל ואין אנו יכולין לדון היום דיני נפשות היו מחרימים אותן חרם עולם בספרי תורות אחר שמלקין אותו ואין מתירים אותו לעולם: ואחזור אל כוונתי כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלו ויהיה מומר לעבירה אחת או לעבירות הרבה זולתי אלו כפי הנאותיו ותאוותיו והוא מודה שהוא מורד מותר לאכול משחיטתו: ומה שאמר לעולם שוחטין. ביום ובלילה: ומה שאמר בכל שוחטין. ואפילו בזכוכית והדומה לו: ומה שאמר השינים אם היו שנים מחוברין אבל בשן אחד מותר לשחוט בו וכן בצפורן חתוכה מופרש מן היד מותר לשחוט בו: ומה שאמר בית הלל מכשירין רוצה לומר אינה מטמאה בנבלה אבל באיסור אכילה אין חולק עליו:

משנה ג[עריכה]

השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט כו': טבעת זו היא הגדולה והוא גוף מחובר מחלקים רבים והושט וקנה הריאה הסמוכה לה ובתוך אותה טבעת יש כמו שני גרגרים מגוף סחוסי וקורין אותה החכמים חיטי ועליהן נצמדות פיקות של גרגרת וצורת החיטין בטבעת כגון זה* וכששוחט בטבעת עצמה למעלה מן החיטין זו היא הגרמה אבל אם שחט ואפילו בגוף החיטין ונשאר כל שהוא מן החיטים שחיטתו כשירה וזהו פסק ההלכה:

משנה ד[עריכה]

השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק כו': כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה כו': לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שבהם כשיש שם שחיטה אין שם מליקה וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עיקר כולן ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר וכן בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנאמר בני היונה אבל התורים חייב שיהיו גדולים שנאמר תורים ותחלת הציהוב הוא תחלת צבע הנוצה אם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי הן לא הגיעו לכלל גדולים כדי שיקראו יונים ולפיכך אינן מותרות:

משנה ה[עריכה]

( ראה פירוש הרמב"ם למשנה ד' )

משנה ו[עריכה]

כשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה כו': כשר בכהנים פסול בלוים כשר בלוים כו': טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור כו': החייב בשקדים המרים פטור במתוקים החייב כו': פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנאמר ושחט אותה לפניו עגלה ערופה דינה בעריפה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל: והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנאמר כל איש אשר בו וגו' לוים פסלו בשנים לא במומים שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב וגו' והתורה הזאת אינה מכלל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלוים אלא בזמן המשכן ומשאיו אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל לו במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר"ל כשיפסיד קולו ולא יפסל במום אחר כל עיקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלוים והכהנים והכשר באלו פסול באלו: ומעיקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי אפילו נסמך בו ונגע בו השרץ או זולתו מן המטמאן הוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפילו לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו זהו דין כלי חרס בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בם בהפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופם כל עיקר אינן מטמאין לפי שנאמר בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה בהם הטומאה נטמאו ואפילו נגעה מבחוץ והרמז אל הקבלה שבאה שכל הכלים מטמאין ואפילו מגבן ממה שנאמר וכל כלי פתוח וגו' ובאה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרס לפי שנאמר פתוח אמר איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו זהו כלי חרס כמו שבארנו ממה שנאמר אל תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור וזה בלבד ר"ל כלי חרס שמדבר בו הוא שנא' בו הא יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר כלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל טמאין. הנה עולה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתבאר ענין ההפרש שבין כלי חרס לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו הכלים שנגרו אותן ויש להן צורת כלים אלא שחסר יפויין כגון הגרידה וחליקה והחדוד וחתוך קצוות החתיכות ולשום בהן בית יד אם לאותן כלים בית יד הם גולמי כלי עץ ומקבלין טומאה וכבר בארנו בפירושנו לאבות שגולם הוא חומר הדבר והן קורין להיולי כשאין לו צורה שלימה גולם ואלו גולמי כלי עץ אין מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחי הכתיבה והדומה להן מן הכלים שאין להן בית קיבול לקבל בו שום דבר נגר אינן מקבלין טומאה מדאורייתא. והדבר בכלי מתכות להפך והוא שגולמי כלי מתכות כמו כלי הזהב והכסף והנחשת והדומה להן שלא שלמה מלאכתן טהורין רוצה לומר שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו סייפין והשפוד והדומה להן מקבלין טומאה ודע שאין כוונה בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא זכרתי לך מעקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ההפרש שנתכוין לזכור בכאן אבל תשלום הדבור בכל מין מאלו הכלים איך יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אין מטמאין ואיזו מהן דאורייתא ואיזו מהם מדרבנן עוד יתבאר כל זה בסדר טהרות כראוי לגמרי כל מין במקומו: וכבר ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבים במעשרות אינן חייבים בכך עד שיהא ראויין לאכילה אבל אם עדיין הם פגין לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בישולן הן ראויין לאכילה לפי שאינן מרין עד שיתבשלו ולפיכך חייבין במעשר כשהן פגין וכשנגמרים אינן חייבים במעשר והשקדים המתוקים בהפך לפי שכשהן פגין אינן ראויין לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונות המעשרות חייבין במעשר:

משנה ז[עריכה]

התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר כו': פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנאמר ושחט אותה לפניו עגלה ערופה דינה בעריפה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל: והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנאמר כל איש אשר בו וגו' לוים פסלו בשנים לא במומים שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב וגו' והתורה הזאת אינה מכלל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלוים אלא בזמן המשכן ומשאיו אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל לו במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר"ל כשיפסיד קולו ולא יפסל במום אחר כל עיקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלוים והכהנים והכשר באלו פסול באלו: ומעיקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי אפילו נסמך בו ונגע בו השרץ או זולתו מן המטמאן הוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפילו לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו זהו דין כלי חרס בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בם בהפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופם כל עיקר אינן מטמאין לפי שנאמר בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה בהם הטומאה נטמאו ואפילו נגעה מבחוץ והרמז אל הקבלה שבאה שכל הכלים מטמאין ואפילו מגבן ממה שנאמר וכל כלי פתוח וגו' ובאה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרס לפי שנאמר פתוח אמר איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו זהו כלי חרס כמו שבארנו ממה שנאמר אל תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור וזה בלבד ר"ל כלי חרס שמדבר בו הוא שנא' בו הא יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר כלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל טמאין. הנה עולה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתבאר ענין ההפרש שבין כלי חרס לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו הכלים שנגרו אותן ויש להן צורת כלים אלא שחסר יפויין כגון הגרידה וחליקה והחדוד וחתוך קצוות החתיכות ולשום בהן בית יד אם לאותן כלים בית יד הם גולמי כלי עץ ומקבלין טומאה וכבר בארנו בפירושנו לאבות שגולם הוא חומר הדבר והן קורין להיולי כשאין לו צורה שלימה גולם ואלו גולמי כלי עץ אין מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחי הכתיבה והדומה להן מן הכלים שאין להן בית קיבול לקבל בו שום דבר נגר אינן מקבלין טומאה מדאורייתא. והדבר בכלי מתכות להפך והוא שגולמי כלי מתכות כמו כלי הזהב והכסף והנחשת והדומה להן שלא שלמה מלאכתן טהורין רוצה לומר שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו סייפין והשפוד והדומה להן מקבלין טומאה ודע שאין כוונה בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא זכרתי לך מעקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ההפרש שנתכוין לזכור בכאן אבל תשלום הדבור בכל מין מאלו הכלים איך יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אין מטמאין ואיזו מהן דאורייתא ואיזו מהם מדרבנן עוד יתבאר כל זה בסדר טהרות כראוי לגמרי כל מין במקומו: וכבר ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבים במעשרות אינן חייבים בכך עד שיהא ראויין לאכילה אבל אם עדיין הם פגין לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בישולן הן ראויין לאכילה לפי שאינן מרין עד שיתבשלו ולפיכך חייבין במעשר כשהן פגין וכשנגמרים אינן חייבים במעשר והשקדים המתוקים בהפך לפי שכשהן פגין אינן ראויין לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונות המעשרות חייבין במעשר:

כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום כו': כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכל מקום שיש כו': לפעמים נותנים מים על שמרי היין ועל זגי הענבים ומרככין ומצבעים אותן המים והם צבועים אבל אין בהם טעם יין ואותן הוא הנקרא תמד וכשיתקיים שם זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך קודם שיהיה חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחים אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח וכבר נתבאר זה במקומו ולפיכך גם כן יפסול את המקוה בשלשת לוגין לפי שהם מים שאובים כמו שזכרנו בתחלת עדיות וכמו שיתבאר במסכת מקואות וכשהחמיץ היה מאכל כשאר המאכלים והמשקין ואז לוקחים אותו בכסף מעשר ולא יפסול את המקוה בשלשת לוגין אלא בשינוי מראה כמו שיתבאר במקומו: וקלבון הוא חצי מעה כסף שנותנים על השקל ואז מקבלים אותו על שני בני אדם לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הן נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמן מפני הענין הזה ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשביל שניהן יחד מקבלים מהן ואינן חייבים בקלבון וחייבין במעשר בהמה וכשחולקים הנכסים יהיו לקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות והן חייבין בקלבון הואיל ואין שותפות ביניהן וכבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בתחלת שקלים וביארנו שפעמים שהנקבה נקראת קטנה עד שתביא שתי שערות (ע"מ שתהא) [אע"פ שהיא] בת י"ב שנה ויום אחד וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלה נקראת נערה עד ששה חדשים ואח"כ בוגרת ורבי (יהודה) [מאיר] אומר שהבא על הקטנה אינו חייב קנס אבל הבא על הנערה חייב קנס וחכמים אומרים אחת קטנה ואחת נערה יש להן קנס והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אביה יכול למוכרה ולפיכך מה שאמרו כל מקום שיש מכר אין קנם וכו' הוא דעת ר"מ ואין הלכה כמו שביארנו בשילהי [פ"ג] מכתובות וכבר שמעת ממני פעמים רבות שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני העניינים: ונתבאר בסוף סוכה שכל ערב שבת היו תוקעים במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קדש לחול ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה. והבדלה על הכוס אינה חיוב מיו"ט לשבת לפי שלא יצאו מקודש לחול וביאור הענין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקודש וההבדלה הוא הערה על יציאת הקודש ואין הלכה כרבי דוסא: