רמב"ם על חולין א
ראו גם נוסח המשנה חולין א רמבם
חולין פרק א[עריכה]
משנה א[עריכה]
ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות הרבה, והוא:
- כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחילה, ומה שאמר שחיטתן כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו, אבל לכתחילה לא.
- ומה שאמר גם כן וכולן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד, לפי שאילו היתה זאת כוונתו היה לו לומר "ואם שחטו ואחרים רואין אותן", (ואינו) [אלא] שב על מי שנאמר בהם בתחילת הדבור "הכל שוחטין ועל חרש שוטה וקטן", וזה גם כן מאשר יקשה לפי שאלו שנאמר בהם שהן שוחטין לכתחילה אינם צריכין "אחרים רואין אותן".
ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בתלמוד הוא כמו שאבאר עכשיו בקצרה, וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים מפסידי השחיטה והן חמשה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, ועוד יתבארו כולן במקומותן מהמסכתא הזאת. וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה [ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני מי שיודע. ולכשידע דברים המפסידים השחיטה] אם שמא יארעו בה, ואם יהיה מומחה הרי שוחט לכתחילה. ומה שנאמר במשנה הזאת הכל שוחטין, אם היו יודעין ומומחין.
אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו, בודקין אותן ושואלים אותן הדינים המפסידים השחיטה. אם נמצאו יודעין שחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שאם עברו ושחטו שחיטתן פסולה ואפילו שאלו אותן ונמצאו יודעין מפסידי השחיטה, לפי שאנו אומרים שמא קלקלו בשחיטתן, רוצה לומר יפסידו השחיטה ואפילו הן יודעין, מפני שאינן שלמים בדעתן.
וכולן ששחטו - רוצה לומר שאינן מומחין, וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היו אחרים רואין אותן. וכל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע מפסידי השחיטה אם לאו. אבל אם מצינו אותו, על שאילתו אנו סומכין, לא על אחרים שראו אותו.
ודע שסיבת היות שחיטת נכרי נבילה, ואפילו היה חכם ואפילו ישראל עומד על גביו, מפני שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה.
ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודה זרה כפי מה שבארנו במסכת עבודה זרה, לפי שעובדי עבודה זרה נחלקים לשני חלקים:
- האחד מהן, היודעין לעשות אותה, רוצה לומר להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם, להוריד הרוחניות בהן, ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא.
- והחלק השני, הן שעובדין לאותן הצורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הם רוב עובדי עבודה זרה.
- והחלק הזה האחרון, עליו אמרו חכמים העניין בלשון הזה "גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מעשה אבותיהם בידיהם". ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד, ואינו אסור בהנאה.
ומה שאמר ומטמא במשא - ואף על פי שהוא ידוע שכל נבלה מטמא במשא, לפי שאפילו לרבי יהודה בן בתירא שאומר תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל, אומר בשחיטת נכרי שהיא במשא בלבד מטמאת.
ומה שאמר השוחט בלילה - רוצה לומר באפילה של לילה. אבל לאור הנר מותר לשחוט לכתחילה.
[ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחילה] אם הם יודעין ומומחין כמו שזכרנו, וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרם השחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים.
ואמר השוחט בשבת - אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה.
ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת אדם [מזיד] בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת, ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה, ואם שחט אחר כך שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת, קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר, בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת, ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול.
ודע שזה ששחט בשבת בשוגג שאמרו עליו שמותר באכילה אינו נאכל עד מוצאי שבת, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו חי בשבת, אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכול ממנו אלא למוצאי שבת, כמו שנתבאר בשביעית:
משנה ב[עריכה]
מגל יד - צידו אחת מגל וצידו אחת סכין, והצד שהוא סכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחילה גזירה שמא ישחוט בצד השני, ואם שחט בו שחיטתו כשירה, לפי שכשאמר השוחט מורה על מה שעבר אבל לכתחילה לא.
וזה אם היה צור וקנה שחברם בקרקע, או מחוברין בתחילתם ואפילו דיעבד, שחיטתו נבילה, אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחילה.
ומה שאמר הכל שוחטין - ואפילו ישראל מומר, יש בו תנאים ואחר כך תהא שחיטתו כשרה:
- האחד, שלא יהא עובד עבודה זרה, שאמרו "משומד לעבודה זרה, משומד לכל התורה כולה".
- והשני, שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא, לפי שעיקר בידינו גם כן ש"המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו".
- ואינו מין.
- והמינים אצל חכמים הם פריצי ישראל, ובאומות העולם קורין לפריציהם בתלמוד ואומרים מיני [גוים] (גוזאים), והם העם שכהה הסכלות עין שכלם, והשחירו התאוות מאור נפשותם, וחלקו על הדת ועל הנביאים עליהם השלום בסיכלותן, ומכזיבין הנביאים במה שאינן יודעים בו מאומה, ועוזבין הדתות ונוהגים קלות ראש. והכת הזאת היא כת ישוע ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להן. ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שראו אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות, לא שיגיענו באותה מעשה תועלת תאווה הוא והדומים לו, אסור לאכול משחיטתו. וכן אמרו "תנו רבנן, שחיטת מין לעבודה זרה, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלים, בניו ממזרין".
- ומתנאי משומד הזה גם כן שמותר לאכול משחיטתו, הוא שלא יהא צדוקי או בייתוסי, והן שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שבארתי באבות, עד ששב האמת אצלם שקר, ונתיבי האור חשך ואפלה, "בארץ נכוחות יעול"(ישעיה כו, י), והם שקורין אותן אנשי דורינו היום מינין בשם מוחלט. ואינן מינין על האמת, אבל דינם להיות כדין המינים, רוצה לומר שמותר להורגם היום בזמן הגלות, לפי שהם מבוא למינות האמיתי. ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלת דברים מרבים, שזמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עבירת מיתה, אבל המינים והצדוקים והבייתוסים כפי רוב דיעותיהן עונשין אותם שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה. וכבר יצא מזה הלכה למעשה אנשים הרבה בארצות המערב כולן, וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו, שהאיש עושה עבירה שחייב עליה מיתת בית דין, הואיל ואין אנו יכולין לדון היום דיני נפשות, היו מחרימים אותן חרם עולם בספרי תורות אחר שמלקין אותו, ואין מתירים אותו לעולם.
ואחזור אל כוונתי, כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלו, ויהיה משומד לעבירה אחת או לעבירות הרבה זולתי אלו כפי הנאותיו ותאוותיו והוא מודה שהוא מורד, מותר לאכול משחיטתו.
ומה שאמר לעולם שוחטין - ביום ובלילה.
ומה שאמר בכל שוחטין - ואפילו בזכוכית והדומה לו.
ומה שאמר השינים - אם היו שנים מחוברין, אבל בשן אחד מותר לשחוט בו.
וכן בצפורן חתוכה מופרש מן היד, מותר לשחוט בו.
ומה שאמר בית הלל מכשירין - רוצה לומר אינה מטמאה כנבלה. אבל באיסור אכילה אין חולק עליו:
משנה ג[עריכה]
טבעת זו היא הגדולה, והוא גוף מחובר מחלקים רבים והושט וקנה הריאה הסמוכה לה.
ובתוך אותה טבעת יש כמו שני גרגרים מגוף סחוסי וקורין אותה החכמים "חיטי", ועליהן נצמדות פיקות של גרגרת, וצורת החיטין בטבעת כגון זה:
וכששוחט בטבעת עצמה למעלה מן החיטין זו היא "הגרמה". אבל אם שחט, ואפילו בגוף החיטין, ונשאר כל שהוא מן החיטין שחיטתו כשירה, וזהו פסק ההלכה:
משנה ד[עריכה]
לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה, וזכר המחלוקת שבהם כשיש שם שחיטה אין שם מליקה וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה, דיבר על כל הדברים שנחלקו.
והנני מגיד לך עיקר כולן, ואז תדע שהן חלוקין, כמו שאמר עיקר המליקה והשחיטה, שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר:
משנה ה[עריכה]
וכן בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנאמר "בני היונה"(ויקרא א, יד), אבל התורים חייב שיהיו גדולים שנאמר "תורים"(ויקרא א, יד).
ותחילת הציהוב - הוא תחילת צבע הנוצה. אם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר, ואם היה במין התורים הרי הן לא הגיעו לכלל גדולים כדי שיקראו יונים ולפיכך אינן מותרות:
משנה ו[עריכה]
פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנאמר "ושחט אותה לפניו"(במדבר יט, ג). עגלה ערופה דינה בעריפה שנאמר "וערפו שם את העגלה בנחל"(דברים כא, ד).
והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים, שנאמר "כל איש אשר בו"(ויקרא כא, יח) וגו'.
לווים יפסלו בשנים לא במומים שנאמר "ומבן חמשים שנה ישוב"(במדבר ח, כה) וגו'. והתורה הזאת אינה מכלל המצוות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במניין המצוות, ולא נתחייבו בדין זה הלווים אלא בזמן המשכן ומשאיו, אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל לוי בשנים, ואינו נפסל אלא בקול בלבד רוצה לומר כשיפסיד קולו, ולא יפסל במום אחר כל עיקר. והכהן נפסל במום לא בקול, ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלווים והכהנים, והכשר באלו פסול באלו.
ומעיקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי, ואפילו נסמך בו ונגע בו השרץ או זולתו מן המטמאו הוא אינו מטמא מגבו. ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא, ואפילו לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא, שנאמר "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו"(ויקרא יא, לג), זהו דין כלי חרס בטומאה.
אבל שאר הכלים הדבר בהן בהפך, והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופם כל עיקר אינן מטמאין, לפי שנאמר בכלי חרס "תוכו" תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ואם נגעה בהם הטומאה נטמאו ואפילו נגעה מבחוץ. והרמז אל הקבלה שבאה שכל הכלים מטמאין ואפילו מגבן ממה שנאמר "וכל כלי פתוח"(במדבר יט, טו) וגו', ובאה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרס לפי שנאמר "פתוח", אמרו איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחיו זהו כלי חרס כמו שבארנו ממה שנאמר "אל תוכו", ומה שנאמר בו "אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" הא יש צמיד פתיל עליו טהור, וזה בלבד רוצה לומר כלי חרס שמדבר בו הוא שנאמר בו הא יש צמיד פתיל עליו טהור, אבל שאר כלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל טמאין. הנה עולה בידינו שהוא מטמא מגבו, ונתבאר עניין ההפרש שבין כלי חרס לשאר כלים.
אבל כלי עץ, אם היו הכלים שנגרו אותן ויש להן צורת כלים, אלא שחסר יפויין כגון הגרידה והחליקה והחידוד וחיתוך קצוות החתיכות ולשום בהן בית יד אם לאותן כלים בית יד, הם גולמי כלי עץ ומקבלין טומאה. וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם הוא חומר הדבר, והן קורין להיולי כשאין לו צורה שלימה "גולם". ואלו גולמי כלי עץ מקבלין טומאה כמו שזכרנו. אבל פשוטי כלי עץ, כגון הכסאות ולוחי הכתיבה והדומה להן מן הכלים שאין להן בית קיבול לקבל בו שום דבר ניגר, אינן מקבלין טומאה מדאורייתא.
והדבר בכלי מתכות להפך, והוא שגולמי כלי מתכות, כמו כלי הזהב והכסף והנחושת והדומה להן שלא שלמה מלאכתן, טהורין רוצה לומר שאינן מטמאין, ופשוטי כלי מתכות, כמו סייפין והשפוד והדומה להן, מקבלין טומאה.
ודע שאין כוונתי בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה, ולא זכרתי לך מעיקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ההפרש שנתכוין לזכור בכאן. אבל תשלום הדיבור בכל מין מאלו הכלים איך יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא, ואיזו מן הטומאות אין מטמאין ואיזו מהן דאורייתא ואיזו מהם מדרבנן, עוד יתבאר כל זה בסדר טהרות כראוי לגמרי כל מין במקומו.
וכבר ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבים במעשרות אינן חייבים בכך עד שיהא ראויין לאכילה, אבל אם עדיין הם פגין לא. והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בישולן הן ראויין לאכילה לפי שאינן מרין עד שיתבשלו, ולפיכך חייבין במעשר כשהן פגין וכשנגמרים אינן חייבים במעשר. והשקדים המתוקים בהפך, לפי שכשהן פגין אינן ראויין לאכילה ואינן חייבין במעשר, ואם נתבשלו והגיעו לעונות המעשרות חייבין במעשר.
[ופסק ההלכה בשקדים המרים שהן פטורין, בין בקוטנן בין בגודלן]:
משנה ז[עריכה]
לפעמים נותנים מים על שמרי היין ועל זגי הענבים, ומרככין ומצבעים אותן המים והם צבועים אבל אין בהם טעם יין, ואותן הוא הנקרא תמד. וכשיתקיים שם זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ. ולפיכך קודם שיהיה חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחים אותו ממעות מעשר שני, לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח, וכבר נתבאר זה במקומו. ולפיכך גם כן יפסול את המקוה בשלושת לוגין לפי שהם מים שאובים, כמו שזכרנו בתחילת עדיות וכמו שיתבאר במסכת מקואות. וכשהחמיץ היה מאכל כשאר המאכלים והמשקין, ואז לוקחים אותו בכסף מעשר, ולא יפסול את המקוה בשלושת לוגין אלא בשינוי מראה כמו שיתבאר במקומו.
וקלבון - הוא חצי מעה כסף שנותנים על השקל, ואז מקבלים אותו על שני בני אדם, לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הן נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמן מפני העניין הזה.
ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם, והשותפים בשעת השותפות, אם נתנו שקל בשביל שניהן יחד מקבלים מהן ואינן חייבים בקלבון, וחייבין במעשר בהמה. וכשחולקים הנכסים יהיו לקוחות זה מזה, והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות, והן חייבין בקלבון הואיל ואין שותפות ביניהן. וכבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בתחילת שקלים.
וביארנו פעמים שהנקבה נקראת קטנה עד שתביא שתי שערות על מנת שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד, וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלה נקראת נערה עד ששה חדשים, ואחר כך בוגרת. ורבי (יהודה) [מאיר] אומר, שהבא על הקטנה אינו חייב קנס, אבל הבא על הנערה חייב קנס. וחכמים אומרים, אחת קטנה ואחת נערה יש להן קנס. והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אביה יכול למוכרה. ולפיכך מה שאמרו כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' הוא דעת רבי מאיר, ואינה הלכה כמו שביארנו בשלישי מכתובות. וכבר שמעת ממני פעמים רבות שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות, ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות. והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני העניינים.
ונתבאר בסוף סוכה, שכל ערב שבת היו תוקעים במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קודש לחול, ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה. והבדלה על הכוס אינה חיוב מיום טוב לשבת לפי שלא יצאנו מקודש לחול. וביאור העניין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקודש, וההבדלה הוא הערה על יציאת הקודש.
ואין הלכה כרבי יוסי:
משנה חולין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב