משנה עדיות ה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ה · משנה ו | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים.

אמרו לו, עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל.

אמר להן, מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא ז יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו.

הוא היה מטמא שער הפקדה ודם הירוק.

וחכמים מטהרין.

הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, וחכמים אוסרין.

הוא היה אומר, אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשחררת.

וחכמים אומרים, משקין.

אמרו לו, מעשה בכרכמית ט שפחה משחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון.

אמר להם, דגמא השקוה.

ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו.

אמר רבי יהודה, חס ושלום יב שעקביא נתנדה, שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

ואת מי נדו, אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים יד.

וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו.

מלמד שכל המתנדה ומת בנדויו, סוקלין את ארונו.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל אמר להם מוטב לי להיקרות שוטה כל ימיי ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו הוא היה מטמא שיער פקודה ודם הירוק וחכמים מטהרין הוא היה מתיר שיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו וחכמים אוסרין הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה משוחררת וחכמים אומרין משקין אמרו לו מעשה בכורכמית שפחה משוחררת שהייתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה ונידוהו ומת בנידויו וסקלו בית דין את ארונו אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביה נתנדה שאין עזרה ננעלת על אדם בישראל בחכמה וביראת חטא כעקביה בן מהללאל ואת מי נידו את אלעזר בן הנוד שפיקפק בטהרת הידים וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו ללמד שכל המנודה ומת בנידויו בית דין סוקלין את ארונו.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שער פקודה - לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה, כגון שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, ואח"כ חזרה הבהרת. עקביא בן מהללאל מטמא, כיון שנהפך שער לבן בבהרת אע"פ שזו הבהרת שהיא עכשיו אינה אותה שהפכה אותו לשער לבן, טמא:

וחכמים מטהרין - דכתיב (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן, שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה:

ודם הירוק - עקביא בן מהללאל מטמא, דסבר כקרן כרכום היה שהוא מן הדמים הטמאים אלא שלקה:

היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר - הצמר שנשר מן הבכור בעל מום, היה מתירו בהנאה לכהן:

וחכמים אומרים - דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה, ואתו בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה, דכתיב (דברים יב) תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה וכו'. ועקביא שרי, דמגו ח דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לצמר התלוש ומונח בחלון:

אין משקין - מי סוטה:

לא את הגיורת ולא את המשוחררת - דכתיב (במדבר ה) לאלה ולשבועה בתוך עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמם:

דוגמא השקוה - מפני שהיו דוגמתה, כלומר גרים כמותה לפיכך השקוה, ולא מן הדין. פירוש אחר, דוגמא השקוה, עשו דוגמא ודמיון והראו לה כאילו משקים אותה מי המרים, אבל לא השקוה י:

ונדוהו - לפי שזלזל בכבודן יא של שמעיה ואבטליון:

שאין עזרה ננעלת - בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:

שפקפק - שזלזל יג:

מוקלים את ארונו - לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ז) (על המשנה) שלא כו'. חדא ועוד קאמר. כלומר, אפילו כשאחזור בי שלא משום השררה ולא אהא נעשה רשע לפני המקום כי הוא בוחן לבות, אפ"ה לא אתמנה לאב"ד, שלא יהיו אומרים כו'. נראה לי:

(ח) (על הברטנורא) לשונו מגומגם ומהופך. ולשון הר"א, ועקביא סבר לא גזרינן:

(ט) (על המשנה) בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י:

(י) (על הברטנורא) ר"ל שלא השקוה מי המרים, אלא מים אחרים היו שהשקוה. וכלומר, שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה, אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה. הר"מ. הר"א והתוספ':

(יא) (על הברטנורא) דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון כו', היה ג"כ ענינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת והן גרים וכאלו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) ח"ו וכו'. וא"ת, וכי משוא פנים יש בדבר, שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם כו'. וי"ל, דס"ל דהא דאמר דוגמא לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. ועוד נראה לי, דלא פליגי בלשון דוגמא, ואף לר"י היה זלזול בדבר, ואפ"ה אמר ח"ו שנתנדה (והיינו שלא אמר ח"ו שזלזל) מפני שס"ל דלאדם גדול אין הב"ד הקטן ממנו יכולין לנדותו. וכן מוכח מלשון רש"י תענית דף כ"ג. ופסחים דף נ"ג. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ופירש מלת פקפוק על בוריו, הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף. והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתחזקה. הר"מ:

(יד) (על המשנה) בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף, בדבר פלוני ובדבר פלוני. כמו שנתבאר במסכת ידים. הר"מ:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

העיד ארבעה דברים. כדקא אזיל ומפרש. הראב"ד:

שלא יהיו אומרים וכו'. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המחום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב"ד אע"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ"ל:

הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'. עיקרה במסכת נגעים פ"ה משנה ג' וע"ש. והא דכתב הר"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר"ע דהתם ולכך אמר כגון:

ודם הירוק. עיקרה במשנה ו' פ"ב דנדה. וע"ש:

הוא היה מתיר שער בכור וכו'. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע"ש. [ומה שכתב הר"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ"י דחולין משנה ב']. ומ"ש הר"ב וז"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ"ה גזרו וכו' אבל הרמב"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ"ג דבכורות. ע"כ. והקרוב לומר שהר"ב העתיק דברי הראב"ד הללו ושיש חסרון וט"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות:

[בחלון. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ"ג דב"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח') וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג"כ במעילה רפ"ו ובתמיד פ"ה משנה ג']:

בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י פ"ג דברכות די"ט:

דוגמא. בפי' אחר שכתב הר"ב ומסיים ולא השקוה. ר"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ"כ הראב"ד. וכן דברי הרמב"ם גם התוס' דברכות ועמ"ש לקמן בשם הערוך:

ונדוהו. פירש הר"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ"ש הרמב"ם. והראב"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פ"ג דסוטה. ועמ"ש לקמן:

חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א' ג') גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד. ור' יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי. וכ"ש לגרסת הר"ב דגרם בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו. ועוד נ"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ"ה אמר שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב"ה היה. ופירש"י בגמרא דף כ"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע"כ. ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח] אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב ) איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י. ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל' ת"ת. וב"י י"ד סי' של"ד דר"ל בצנעה היה. ע"כ:

שפקפק. לשון הר"ב שזלזל וז"ל הרמב"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע"כ:

בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב"ם:

קישורים נוספים