אגרת רבן יוחנן בן זכאי/נספח - אנטוורפן
| אגרת רבן יוחנן בן זכאי |
|---|
|
מפרשים על הספר: פירוש מהרא"א (אלעזר אשכנזי) || קול יהודא || באר יצחק |
|
נספחים (דפי פתיחה וסיום, חידושים על מסכת ע"ז): דפוס ווארשא || דפוס אנטוורפן (אברהם יצחק דזובאס) |
דף השער - דפוס אנטוורפן
[עריכה]
המבאר את דברי האגרת הזאת באר היטב על פי מראה מקומות בתנ"ך ובשני תלמודים ומדרשים וילקוטים וזוהרים, וגם אספתי וקבצתי בביאורי ההשמטות והחסרונות הנושאות מדברותיהן על דבר איש פלוני ואמונתו, אשר נשמטו על ידי הצנזורים, ואשר נחסרו בדפוסים החדשים מתלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא וילקוט, ומפרש"י ותוס', ומפי' המשניות להרמב"ם ומספרו היד החזקה, ומחידושי אגדות למהרש"א, ומספר מגן אבות להרשב"ץ, ועוד.
המחבר ספרים:
ראשית דבר - דזובאס
[עריכה]"יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא
כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קהלת א, י)
ויהי בימי מהומה ומבוסה ומבוכה, אשר כתתו גוי בגוי, עיר בעיר, ממלכה בממלכה, מהומות רבות היו על כל יושבי הארצות, נלחמו איש באחיו, וחרב איש ברעהו היה, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. בעת ההיא הייתי נדוד מביתי, מפאת שנסעתי מביתי בזמן הנחת-כלי-זיין, לרגלי מסחרי, לדרך לא רחוקה. ולא עברה שבוע אחת, ולא היה בידי לשוב הביתה מפני שאנשי-חיל מהמלכות אשכנז נסוגו אחור. נסים ונופלים לפני חיל-הצר הרודפים אחריהם. שנהפכו מנרדפים לרודפים. ובמסלות הברזל נסעו רק אנשי-חיל, והדרכים שבתו מבלי עובר ושב של אנשים פרטים, קול כלי תותח נשמע מרחוק ומקרוב, הומים ורועשים, כדורי-ברזל מתפוצצים לרסיסים, לא הרחק מן הרחוב שהייתי שוכן בו, חיל אלף אלפין, רצים ודחופים בדבר המלך, אלה ברכב ואלה בסוסים. והנרדפים סוחבים במרוצתם זקנים עם נערים, טף ונשים מאחב"י, הדרים בהמקומות אשר עזבו, כי הציתו באש את העירות הקטנות אשר עברו, והרבה מאחינו בני ישראל נסו בחפזון מסביבות העיר שהייתי בה, עם נשיהם ובניהם וטפם, וכלי משכבם, הכרים והכסתות, צרורות בשמלותם על כתפיהם, חלים ומרעידים מן הקור, והימים ימי קור וקרח, השלג נתך ארצה, וכפור כאפר על פני כל הארץ לסדר ולפ"ג למה הרעת"ה לעם הזה. אוי לעינים שכך רואות!
ממראה זה, ומשמועה זו, תעה לבבי, פלצות אחזתני, נעויתי משמוע, ונבהלתי מראות, ואף גם זאת דאגתי בלבי מב"ב מבני ביתי שיחיו אשר נסתם כל חזון מהם, צר ומצוק מצאוני, שמתי עיני בסיפא דקרא הכתוב בתהלים (קיט,) "מצותיך שעשועי", ולקחתי לי לחבר את הקולמוס שהוא הקנה הנזכר בדברי חז"ל (עיין תענית כ. ופסחים קיח:) ובויקרא רבה (ויק"ר לו, ב) איתא נמשלו ישראל לגפן, מה גפן זו נשענת על גבי קנה, כך ישראל נשענין בזכות התורה שכתובה בקנה. בהקדמת סִפְרִי שלשים דרושים הארכתי בזה עש"ה. ויגעתי באנחתי, ומנוחה מצאתי, ומנוחה זו תורה כדאיתא בתנחומא (פרשת ויחי י"א). והמציא ד' לידי אגרת, אשר כתבה ר' יוחנן זכאי, עם פירוש קצר מר' אליעזר בר"י אשכנזי ז"ל. הכל בכתב. ואח"כ מצאתי כי אגרת הזאת עם פירוש הזה נדפס בעיר מונקאטש, בשנת תרנ"ה לפ"ק ע"י אחד ממשפחת הה"צ מבעלזא זצ"ל. וכתב כי העתיק כל זאת מכת"י אשר מצא בבית עקד הספרים של הה"צ הנ"ל, בשנת תר"ן לפ"ק. שוב ראיתי כי בספר הנקוב "סיפורי מחוקקי דתי הנוצרים" שנדפס בברוקלין-ניו-יארק (לא נזכר שם שם המחבר, ומתי נדפס) נמצא בתוכו גם כן מכתב ריב"ז מירושלים עם פירוש קצר הנ"ל. והעלים שם המפרש. ובו יש כמה שינוים וחסרונות מן האגרת הנדפס במונקאטש. וכאשר ראיתי כי האגרת הזאת מלאה רזין דאורייתא, ובכל מלה והגה לוטה כוונות גדולות, והמה כהררים התלויים בשערה, והפירוש של הר"א אשכנזי הנ"ל נכתב בקיצור נמרץ, ופירושו לפירושא צריך, ועם פירושו זה עודנה כספר החתום, וכולו מקשה, וביאורו אין די עולה. אמרתי אולי משמים הניחו לי מקום להתגדר בו. לכן אינה ד' לידי מכתב הזה -- שמונח עד כה, בקרן זויות, ואין דורש ואין מבקש לו, לעת כזאת, אשר הנני כלוא בבית, ועתותי בידי, ונשאתי על עצמי לפרשו ולבארו על פי דברי חז"ל, כי דברי תורה עניים במקום זה, ועשירים במקום אחר, ומה שחסר זה גילה זה, ומה שנועל כאן פותח התם. (עי' ירושלמי ר"ה פרק ג', מדרש רבה חוקת י"ט י"ז, ושיר השירים רבה פ"א י"ח, ותנחומא חקת כ"ג). והראיתי לדעת, כי דברי התנא רבן יוחנן בן זכאי מתבארים היטב על פי מה דכתיבא בתנ"ך ותנינא בדברי חז"ל המאוחרים בזמן אחר ריב"ז. והיינו שאיתא במסכת בבא בתרא (דף קלד.) ובמסכת סוכה (דף כח:) על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות כו', וכמו שמצינו בש"ס לישנא תנינא להא דת"ר, או מסייע ליה למר, הני תנאי כהני תנאי, או תניא נמי הכי וכדומה. ובסייעתא דשמיא עלתה לי לפרשו עד גמירא, באר היטב, ובלשון צח וקל, למען ירוץ הקורא בו. ומעתה לא תהיה אגרת הזאת, כדיוטגמא ישנה, שאין אדם סופנה(?), אלא כחדשה, שהכל רצין לקראתה.
והנה בפתח השער של האגרת הלזו שמצאתיה בכתב ובדפוס הנ"ל, ראיתי כתוב לאמור
- "האגרת הלזו נמצאת ביד איש מלומד אחד שבא לכאן ק"ק קובין, אשר לפנים היה שמו בישראל יעקב, וכעת יכונה לעאפאלד עמנואל יעקב. פאן דארט[2]. ואמר האיש הנזכר, שזאת האגרת נמצאת בעיר רומי בין גנזי ספרי לשה"ק הקדמונים אשר ביד הרומיים, וכתוב בראש המגילה:"
- "האגרת הזאת כתב ר' יוחנן בן זכאי בצווי רבן גמליאל הנשיא ליהודים אשר בעיר רומי. בשנת שלשת אלפים ושמונה מאות ושלש עשר לבריאת עולם. בחדש כסלו בעשרים וששה בו".
- "והיות שכאן נמצא בעת ההוא שלוחא דרחמנא מעיה"ק ירושלים תוב"ב ה"ה החכם השלם הכולל בכל החכמות מוהר"ר אליעזר בר"י אשכנזי, וקרא את המגילה, פירש כל הדברים הסתומים אשר כתוב בה, כפי מה שנראה לו". עכ"ל.
אמנם לא ידעתי את האיש ואת שיחו, וגם בלתי ידועה לי ממי קיבל הה"צ מבעלז הכת"י. ואינני יכול לשלשל קבלתו. אף על פי כן לא הנחתי ידי מלפרשו ולבארו, כי הקורא בנחת את המכתב הזה, יראה ויוכח כי חכמה וזקנה בו, והדרת שיבה חופפת עליו, ובתוך המכתב נמצא כתוב לאמור: "הזהרו מפטר חמור כו'. ושם עמכם איש צורר היהודים כו' ושמו היה לפנים שאול, והיה מתלמידי רבן גמליאל הנשיא כו'". וכוונתו היתה על שני השלוחים של יש"ו - שמעון הנקרא פטרוס, ושאול הנקרא פולוס. אשר יצאו אז רומאה להסית ולהדיח את אחינו בני ישראל שישבו שמה מן העת אשר נלחמו שני האחים הורקנוס ואריסתובלוס על דבר המלוכה אשר ביהודה, ויוליאוס קיסר רומי אשר מלך אחר פומפיאס, היה אוהב ליהודים והטיב להם ונתן להם שווי זכויות, ומשפט האזרחים, כמבואר בספר מלחמות היהודים אשר ליוסף בן מתתיהו הכהן (ספר רביעי פרק עשירי) ובספר שארית ישראל (פ"ב). ובעת ההיא נמצאו שם כמה אלפים מבני ישראל, ואליהם כתב רבן יוחנן בן זכאי המכתב הזה, והזהירם לבלי ישמעו אל דבריהם, כמו שכתבתי בביאורי לקמן. ובשנת תתכ"ד באלף השלישי נהרגו שניהם במיתות משונות על ידי נירון קיסר, כדכתיב בספר צמח דוד. והרשב"ץ ז"ל בספרו קשת ומגן כתב כי סופרי אוה"ע כתבו שאותו האיש היה בימי רבן גמליאל הזקן, ולפי דברי בעל צמח דוד, היה בשנת ג' אלף תשס"א. ומזמן הזה מתחיל מנין הנוצרים. ולפי זה היה שפיר בימי ר' יוחנן בן זכאי, כי נולד ג' אלפים תשי"ג, וחי מאה ועשרים שנה. ועיין בירושלמי (פ"א) אם יכול אתה לשלשל את השמועה עד משה שלשלהו, ואם לאו תפוס או ראשון ראשון או אחרון אחרון. וראה במסכת נזיר (דף נו:) איתא כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן. לכן כשראיתי כי שמא דמרא מבעלזא חתים עלה, והיתה מונחת בין גנזי ספריו, ובאוהליו שכנה, אחר אחרון אני בא, ותפסתי אחרון תפסתי.
אלא קשיא לי, לפי המבואר בצמח דוד, כי רבן גמליאל הזקן שהיה בן בנו של הלל הזקן, נפטר בשנת ג"א תת"י, וזמנו של המכתב הזה הוא ג"א תתי"ג -- אתמהה, איך צוה רבן גמליאל את ר' יוחנן בן זכאי לכתוב אז את המכתב הזה. ויראה לי כי רבן גמליאל הזקן צוה קודם פטירתו לכתוב אגרת כזו, ליהודים אשר בעיר רומי, על אדות שלוחי יש"ו, אשר התחילו אז בכל תוקפם, לפשט אמונת הנוצרית בעולם, והסיתו את היהודים ע"ז, אלא על ידי איזה סבה אשר בלתי ידועה לנו נתעכב כתיבת המכתב עד שנת תתי"ג, היינו שלש שנים אחר פטירתו, אם מפני שלא רצו להרבות מהומה ברומי כמ"ש כותבי הזכרונות של אומות העולם, כי מפני שהיהודים הרבו שאון בסבת המשיח הנקרא כריסטוס, גרש אותם מרומי הקיסר קלוידיא, שנעשה מלך ברומי בשנת ג"א תת"ג בסיוע של אגריפס מלך יהודה, והטיב לישראל טובות גדולות, ושלח את פילון היהודי לארצו בכבוד גדול כמבואר בספר צמח דוד, ובזמנו נשלח המכתב הזה רומאה. ובשנת תתט"ז הומת בסם המות על ידי אשתו, היינו ג' שנה אחרי כתיבת המכתב, וסמוך למיתתו צוה לגרשם כמבואר בשארית ישראל (פ"ב) עיין שם, ולפי שמצוה לקיים דברי המת כמ"ש חז"ל במסכת כתובות (דף ע.) ומדרש רבה נשא (במ"ר יג, טז) - לכן קיים ריב"ז, שהיה אז אב בית דין, בעצמו מצוה זו כשראה שהזמן הוכשר לכך, ולא צוה לשלוחו לכתוב כי מצוה בו יותר מבשלוחו. אף כי ריב"ז היה אז בן מאה שנה, כי נולד בשנת ג' אלפים תשי"ג כנ"ל. ובשלהי מכתבו כתב כי כל אלה כתב בשם רבינו אור ישראל רבן גמליאל הנשיא.
ואין לדחוק ליישב ולומר כי רבן גמליאל זה שצוה לכתוב האגרת הזאת איננו רבן גמליאל הזקן, אלא רבן גמליאל דיבנה בן ר' שמעון בן גמליאל שנעשה נשיא אחרי פטירת רבי יוחנן בן זכאי בשנת תתל"ג, ה' שנים אחר החורבן, וצוה לחכמים לתקן ברכת המינים כדאיתא במסכת ברכות (דף כח:). והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' תפלה) כתב: "בימי ר"ג רבו האפיקורסין בישראל, והיו מצירין לישראל ומסיתין אותן, לשוב מאחרי השם כו', עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחרת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבדם כו'", עי"ש. ובירושלמי ברכות (פ"ד) ותענית (פ"ב) מבואר כי ברכת המינין ביבנה תקנוה. ורש"י במסכת חגיגה (דף ה:) מפרש "מינין - תלמידי יש"ו שאינם מודים לדברי חכמים" (מובא בחסרונות הש"ס). ובמסכת ראש השנה (דף יז.) פרש"י "המינין - התלמידים אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה", עי"ש. ודורשי רשומות אמרו, כי מי"ן - ראשי תיבות של מ'אמין י'שו נ'וצרי. ובמסכת סנהדרין (דף יא.) איתא כי רבן גמליאל היה יושב ע"ג מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלעז עומד לפניו ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות, א"ל טול איגרא חדא וכתוב לאחנא בני גלותא דבבל, ולאחנא דבמדי, ולשאר כל גלוותא דישראל כו', וכן איתא שם בתוספתא (תוספתא סנהדרין, ב), עי"ש.
ואי אפשר לומר כן, מפני שבאגרת הזאת כתובה אזהרת הכותב על אדות שמעון פיטרוס ושאול פולוס, אשר היו בעת כתיבת המכתב שם עמהם כנ"ל, ומבואר כי המה נהרגו בשנת תתכ"ד. וכן כתב הרשב"ץ ז"ל בספר קשת ומגן, כי בימי נירון קיסר נהרגו שמעון ושאול זמן מרובה אחר תליית יש"ו הנוצרי, עי"ש. ורבן גמליאל דיבנה הרי נעשה נשיא בשנת תתל"ג, ובזמן ההיא כבר נהרגו ונאבדו מן העולם. אלא מחוורתא כדמעיקרא.
הבט נא וראה, איך חז"ל הפליגו לומר אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד (סוכה כא, ב) שנאמר ועלהו לא יבול, ופרש"י דצריך להטות אוזן אף לשיחתן של ת"ח, שאף היא סופה להבין בה דברי תורה, ואפילו דבר קל שבדבריהם לא יבול, עי"ש. אם כן קל וחומר לשיחת קדושין של התנא הקדוש רבן יוחנן בן זכאי, אשר חז"ל העידו עליו כי מימיו לא שח שיחת חולין (סוכה כח, א), כל שכן צריכין להטות אוזן לשיחתו, ולעשות תחבולות שלא יבול כלום מדבריו הקדושים, הרי פרשת גדולת ריב"ז ספרו לנו חז"ל במקומות הרבה כמו דאיתא בירושלמי נדרים (פ"ה) שמונים זוג של תלמידים היו לו להלל הזקן, והקטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי. פעם אחת חלה הלל ונכנסו כולן לבקרו, עמד לו ריב"ז בחצר, אמר להן היכן הקטן שבכם שהוא אב לחכמה ואב לדורות. כיון שנכנס אמר להם, להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. ובמסכת ראש השנה (דף לא:) איתא שנותיו היו מאה ועשרים שנה - מ' שנה עסק בפרקמטיא, מ' שנה למד, מ' שנה לימד. וכן איתא בבראשית רבה (בר"ר, ק) ותלמידיו היו ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניא, ר' יוסי הכהן, ר' שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך כדאיתא באבות (משנה, אבות ב), והיה נמנה עם סנהדרין בזמן הבית (סנהדרין מ, ב) והציל את יבנה וחכמיה כמבואר בגיטין (דף נז.), ולא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, וגזירות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, ושיחת דקלים, משלות כובסין ומשלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן (סוכה כח, א) (ב"ב קלד, א).
לא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין. ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן בביהמ"ד לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בביהמ"ד ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושוגה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מביהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים (שם) וכמו כן אמר אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו - אין די לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבותי (מסכת סופרים פ' ט"ז ה"ח) וגודל ענותנותו נראה ממה שאמר "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (משנה, אבות ב). ולא הקדימו אדם שלום בעולם, ואפילו עכו"ם בשוק (ברכות יז, א).
וכשחלה נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם והיה בוכה, אמרו לו רבינו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה, א"ל אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כעס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשוחדו בממון ואעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחד של גיהנם ואחד של גן עדן, ואיני יודע באיזה מוליכין אותי ולא אבכה כו' (ברכות כח, ב).
ובשעת פטירתו אמר להם "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", פרש"י שבא אלי ללותי (שם). ויראה לי לפרש כיון שחזקיהו מלך יהודה הסיר את הבמות ושבר את המצבות, וכרת את האשירה, וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה גו' (מלכים ב, יח) ובמסכת חולין (חולין ו, א) אמרו מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, ובאגדת בראשית (פ' י"א) איתא שראה חזקיהו שישראל הזניחו את הקב"ה וזנו אחר נחש הנחושת הסירו וכתתו, עי"ש. ור' יוחנן בן זכאי גם כן הסיר טענת הצדוקים ודברי המינים, והשיב להם כאולתם, כמבואר במסכת בבא בתרא (דף קטז.) ומנחות (דף סה:), משנה ידים (משנה, ידים ד), ועיין תוספתא פרה (תוספתא פרה, ג). וגם באגרת הזאת בא להסיר את זוהמת הנחש שהטיל איש פלוני, ולכן בא חזקיהו מלך יהודה ללוותו. ועיין בצל"ח ברכות שם.
ולפי מ"ש בעל הרוקח ז"ל, כי כל אדם צריך לרשום שמו בספרו, וכן עשו הראשונים והאחרונים, שרמזו את שמם בתחילת ספריהם כדאיתא בסדר הדורות (ח"א ג"א רצ"א), עי"ש ערך ר"י הנשיא, וראה בתנחומא (האזינו ה') חתימתו של משה רבינו ע"ה בתוה"ק. ושמתי עיני וראיתי כי גם באגרת הלזו, בהתיבות שמעו אלי בני אברהם יצחק ויעקב עם סגולה בגימטריא הצעיר יוחנן בן זכאי מן ירושלים הק', ואחד חסר, ועם הכולל נשלם. ובלישנא זו חתם את עצמו בשלהי האגרת. ובספר דבש לפי מהרב חיד"א כתב בשם הרמ"ע וגורי האר"י ז"ל רמז מן התורה שעושים גימטריא וחסר אחד היינו עם הכולל, עי"ש. וכמו כן בדעת זקנים בעה"ת, על הפסוק אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי איתא רמז זה ועיין שם בבעל הטורים. וכן כתב הרמ"ק ז"ל בזוה"ק פרשת מקץ (על הפסוק וירכב אותו) על הא דאיתא בזוה"ק דברית שקול ככל אורייתא, כתב כי ברית גימטריא תרי"ג, היינו עם הכולל. וכן ראיתי בבראשית רבה (בר"ר לט, יג) על ה"ד, הדס"ה גימטריא ע"ד, ועם הכולל הוא ע"ה עש"ה.
ואת פירושי נקבתי בשם "באר יצחק" כי באר הוא שלש אותיות הראשונות של שמי - אברהם. ויקרא בו גם שמי יצחק. ובאר הוא גם כן לשון ביאור כדכתיב (דברים א, ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וכן כתיב שם (דברים כז, ח) באר היטב. ובחבקוק כתיב (חבקוק, ב) ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו.
וזכותו של התנא הכותב האגרת יגן עלי ועל זרעי, שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי, בגין דעסקתי לבאר מליו, כדאיתא בספר מגיד מישרים לרב"י ז"ל (אזהרות ותקונים ג') כל חכימי אורייתא מלפין עליך זכות קמי קוב"ה, בגין דאת עסיק ומבאר מיליהון. וכן איתא בספר חסידים (סי' רכ"ד) כל האומר דבר שמועה מפיהם הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו. ובשם הגדולים להחיד"א (ח"א אות מ' סי' ק"א) איתא דבצרת פולין נגלה האלשיך ז"ל בהקיץ לחכם אחד שהיה רגיל לומר דרשותיו, והצילו מתוך ההפכה, עי"ש. ודבריהם מבואר במסכת בבא מציעא (דף סב.) "אמר רבא כי שכיבנא נפיק ר' אושעיא לותי דמתריצנא מתנייתא כותיה".
חסדי ד' אזכיר, על כל אשר גמלנו ברחמיו וברוב חסדיו, ואקדמה פניו בתודה על כי עניתני וכי אנפת בי, כי לולא עת כזאת, שהיית כלוא בבית, לא הגעתי לפרש אגרת הזאת. ראה במסכת נדה (דף ל:) בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ ברגלו לאחד מהם, התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח כו' אפילו בעל הנס אין מכיר בנסו, ע"ש. ובראשית רבה (בר"ר, מב) איתא עובדא בר"א בן הורקנוס, שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר, ונפלה פרתו ונשברה, אמר לטובתי נשברה רגל פרתי, ברח והלך לו אצל ר' יוחנן בן זכאי. ועיין בויקרא רבה (פ"ה) בחד בר נש דהוה שמיה אבא יודן, ועיין בירושלמי הוריות (פ"ג) ובתנא דבי אליהו רבה (פ' כ"א) ומדרש תנחומא פ' שמות עה"פ ותאמרן איש מצרי גו'. וכן איתא בזוה"ק פרשת שמות עה"פ הנ"ל. ועיין בהקדמת ספרי שלשים דרושים מה שכתבתי שם בזה.
וכאן צריך אני למודעא, אשר אין כוונתי בביאורי להבזות את אמונת הנוצרית, וגם אין חפצי לדבר בגנות של מחוקקיה, כי דעתי כמו שאמר הנביא מיכה (מיכה, ד) "כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ד' אלהינו לעולם ועד". ולשונותיהם אשר הבאתי, הוא רק כדי להבין את דברי המכתב הזה, וההכרח לא יגונה, ותמכתי יתדותי בדברי הרשב"ץ ז"ל מה שכתב בספרו מגן אבות, ואשר נשמט מספר נדפס בספר קשת ומגן, וע"ש בחלק שוסינו, ודבריהם לא לקחתי מכלי ראשון, אלא מכלי שני או שלישי, ועשיתי כהיינו דאמרי אינשי, כפא דחטא נגרא בגווה נישרוף חרדלא (פסחים כח, א). ופרש"י כף בזך שחקק האומן, בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל, וכמו דאמרו אביי ורבא התם ע"ש וד' הטוב יכפר בעד.
המחבר ספרים: מלין חדתין, מלין יקירין, דגן בחורים ב"ח, זכרון אברהם, מסמ"ר, פני יצחק, גבורת יצחק, ושלשים דרושים.
אחרית דבר - דזובאס
[עריכה]כנלותך לקרוא את דברי האגרת הזאת, פן יעלה על לבבך לאמור: כמה מלים וביטוים חדשים מקרוב באו נמצאים בה, אשר לא שערום רבותינו התנאים ז"ל, ואיככה אוכל לאמור כי יצאה מעטו של התנא רבן יוחנן בן זכאי?
על כן הסכת ושמע את אשר עלה על דעתי להשיב לך ותנוח דעתך בזה!
הנה מצינו כי רבן גמליאל הזקן אשר על פי צוואתו כתב ר' יוחנן בן זכאי את האגרת הלזו, היה רגיל לכתוב את אגרותיו לבני הגולה בלשון ארמי כדאיתא במסכת סנהדרין (דף יא:) מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו, ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות. אומר לו טול איגרתא חדא וכתוב "לאחנא בני גלילאה עילאה ולאחנא בני גלילאה תתאה - שלומכון יסגא, מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא ממעטנא בזיתא". וטול איגרתא חדא וכתוב "לאחנא בני דרומא - שלומכון יסגא. מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרה מעומרי שיבליא". וטול איגרתא חדא וכתוב "לאחנא בני גלוותא דבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל - שלומכון יסגא לעלם. מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא עדקין וזמנא דאביבא לא מטא ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפת על שתא דא יומין תלתין". וכן איתא בתוספתא (שם פ"ב).
אמנם רש"י ותוס' פירשו שם דרבן גמליאל זה היה רבן גמליאל דיבנה, והיינו לפי מ"ש התוס' במסכת נדה (דף ו:) ד"ה בשפחתו, דאין רגילות להזכיר סתם רבן גמליאל אלא רבן גמליאל הזקן. אולם ראה בחידושי הר"ן למסכת סנהדרין שם, מקשה היאך אמר דגוזליא רכיכין ואמריא דעדקין -- הרי בימי ר"ג דיבנה כבר נחרב הבית, עי"ש. וכמו כן איכא לאקשויי על הא דאיתא התם שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית - אם כבר נהרס הכל. והמהרש"ל בחידושיו למסכת נדה מקשה שם על דברי התוס' הנ"ל, הא רבן גמליאל דיבנה שהיה בנו של רשב"ג הזקן שנהרג מטיטוס הרשע, והיה נוהג נשיאות אחר החורבן אחר רבן יוחנן בן זכאי, וזה המעשה שנזכר בלחמי תודה לא היה יכול להיות אחר החורבן עש"ה. וכן נמי יש להקשות על דבריהם מהא דאיתא במשנה פאה (משנה, פאה ב, ו) מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית כו' -- הלא בימיו לא היו עוד סנהדרין בלשכת הגזית? ועיין בתשב"ץ בפירושו על הגדה של פסח (מאמר אפיקומן) שמקשה על הא דאמר רבן גמליאל כל שלא אמר פסח מצה ומרור כו' -- הרי בימי ר"ג דיבנה פסח מי הוה? ועיין שו"ת רלב"ח (דף ר"ץ) שכתב עה"ד התם שהיה יושב ע"ג מעלות בהר הבית, אפשר לומר שגם אחר החורבן היה הב"ד חוזרין לפעמים לירושלים. עוד כתב שם, ליישב זאת הברייתא נאמר שגם רבן גמליאל הזקן היה ביבנה אע"פ שהיה בזמן הבית והיה שם באותן הארבעים שנה קודם החורבן שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית, ושם כתב דשמואל תקן ברכת המינין לפני רבן גמליאל הזקן כשהיה בא בפעם ההיא ליבנה ומביא שם ראיתי מהא דאיתא בסהנדרין פרק ואלו הן הנחנקין, ומסיק שם כלל הדבר, שאותו המעשה לר"ג הראשון היה בזמן ר"ג הזקן, והשני של האגרת היה בזמן ר"ג השני שהיה אחר החורבן, עש"ה. ועיין בשאילות יעב"ץ (ח"א סי' פ"ז) שמקשה נמי על הא דאיתא במשנה (במסכת פסחים עד.) מעשה בר"ג שאמר לטבי עמדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא, עש"ה. ועיין בספר האשכול להראב"ד ז"ל (ה' תפלה וק"ש סי' ט') ובפירוש נחל אשכול (שם סי' י"ז) מש"ש בזה.
לכן יש לומר שפיר כמ"ש הרשב"ם שמייתי שם התוס' במסכת נדה (דף ו:) ד"ה הנ"ל, דסתם רבן גמליאל היינו גם כן רבן גמליאל הזקן כדאמרינן בשלהי פרק קמא דשבת (דף טו.) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה, ע"ש. ולפי זה רבן גמליאל הנזכר במסכת סנהדרין הנ"ל גם כן היה רבן גמליאל הזקן. והא דאיתא התם דלמא בתר דעברוה -- יש לפרש כפירוש התוס' של רבינו פרץ, המובא בשיטה מקובצת, שכתב וז"ל: "ויש מפרשים בתר דעברוה שעברו השנה ע"מ שירצה נשיא רבן גמליאל, ולפי שלא היה רבן גמליאל אז בשעת מעשה שעברוה אמר באנפי חבראי". וע"ש בסוף ספר חמרי וחיי, וראה בתוספתא כאן (פ"ב) דגרסינן מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו עומדין ע"ג מעלות בהר הבית ויוחנן סופר הלך לפניהם ואמרו כתוב כו', עי"ש. והיינו כדאיתא לעיל (יא.) אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא. ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות אצל שלטון אחד שבסוריא ושהה לבוא ועיברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל וכשבא רבן גמליאל ואמר רוצה אני נמצאת שנה מעוברת. ועיין בהגהות הרש"ש. ובחי' רצ"ח על הש"ס מ"ש בזה.
- [ואין לומר כי גם מכתב הלזה היה ר"ג הזקן קורא מפיו ויוחנן סופר הלע"ז היה כותבו בדיו כדלעיל, ולא נכתב על ידי ר' יוחנן בן זכאי, כי כבר כתבנו למעלה בראשית דברי, אשר לפי כותבי הזכרונות נפטר רבן גמליאל הזקן בשנת ג"א תת"י, וזמנו של המכתב הוא ג"א תתי"ג, הרי בעת ההוא כבר נפטר רבן גמליאל הזקן ע"ש. וכן נמי אי אפשר לומר דרבן גמליאל דיבנה צוה ליוחנן סופרו, לפי דעת רש"י ותוס' דהאי דסנהדרין מיירי בר"ג דיבנה, וראה מש"כ למעלה בראשית דברי עוד טעם אחר אמאי אי אפשר לומר כן. אלא אנחנו חייבים להודות כי נכתב על ידי ר' יוחנן בן זכאי, ועל פי צוואת רבן גמליאל הזקן].
ובין לפרש"י ותוס' דמיירי ברבן גמליאל דיבנה, וכין לפירוש התוס' של רבינו פרץ דמיירי ברבן גמליאל הזקן, ראינו כי חז"ל היו רגילים לכתוב את אגרותיהם בלשון ארמית, לכן נוכל לומר כי גם איגרתא הדין נכתבה על ידי רבן יוחנן בן זכאי בלשון ארמי כאשר היו רגילים אז לכתוב את אגרותיהם, אלא אחר איזה זמן נעתקה ללשונינו העברית, ואולי נעתקה הרבה פעמים בכמה זמנים ולידינו באה העתקה העברית האחרונה, לכן נקבצו בה מלים ובטוים חדשים. ועל פי זה הכל על מקומו יבא בשלום.
- ^ מצאתי ביוגרפיה עליו בדף של בלוג "אישי ישראל" כאן - ויקיעורך
- ^ שמו מובא בויקיפדיה בערך "דברי גד החוזה" בזה"ל: במאה ה-18 יהודי מומר בשם ליאופולד יעקב עמנואל ואן-דורט הגיע לקוצ'ין שבהודו ושאל את יהודי המקום לתולדותיהם. הם ספרו לו שאבותיהם גלו מארץ ישראל לתימן, ולאחר זמן עברו מתימן להודו. במסעות נדודיהם הביאו עימם הגולים, בין היתר, את 'נבואת גד, ונתן, שמעיה, ואחיה', אף כי המספרים לא ידעו דבר על קיומם של ספרים אלו ביניהם וכו' , עי"ש - ויקיעורך