ביאור:משנה דמאי פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז
אחריות הנאמן כלפי אחרים וגבולותיה
[עריכה]חטיבה I: אחריות כלפי עניים
[עריכה]|
העניים פטורים מדמאי, כי התקנה היתה רק למי שההפרשה לא תפגע בו באופן קשה. הפטורים במשנה מלמדים שאין אפילו ציפייה שכל הציבור יהיו נאמנים, והדמאי אינו אלא מידת חסידות. אכסנאים יכולים להרשות לעצמם לעשר על חשבונם - ראו משנה ה, ואם מדובר בגויים - מותר, כמובן, להאכילם דמאי. האכלת הפועלים יכולה להיות מדמאי אם הם עניים. יתכן גם שלא מדובר באכילה בזמן העבודה (ראו ב"מ ז, א,) אלא במזון שניתן לפועלים בשכרם, והם יודעים שהוא דמאי. בתוספתא ג, יט, נאמר שהוא היה מודיע לפועלים שנתן להם דמאי. בית שמאי מסכימים שעניים פטורים מדמאי, אבל אם אפשר לנצל את העובדה שחלקם מעשרים - יש לעשות כך. בית הלל רואים את הפטור של העניים כפטור לכתחילה. |
(א) מאכילין את העניים דמאי,
- ואת האכסניא דמאי.
- רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי.
גבאי צדקה המחלקים אוכל לעניים - בית שמאי אומרים:
- נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר טבל או דמאי למעשר. לעני הנוהג לעשר את מזונו
- נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן.
- וחכמים אומרים: גובין סתם ומחלקין סתם, והרוצה לתקן - יתקן:
חטיבה II: אחריות כלפי הסביבה הכללית
[עריכה]|
אין להשליך עלי ירק שאינם מעושרים, כי יתכן שילקחו על ידי יהודי שאינו מקפיד, ואין נאמן מוציא מתחת ידו ירק לא מעושר. מאותה סיבה אסור לנאמן להחזיר לשוק ירק שאינו מעושר, שהרי הוא מוכר אותו לחנווני (ראו לעיל ב, ב.) אבל אם עדיין לא קנה את הירק במשיכה - מותר לבטל את הקניה. וראו תוספתא ד, א-ב. |
(ב) הרוצה לחזום להשליך להפקר עלי ירק להקל ממשאו - לא ישליך עד שיעשר.
הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר - לא יחזיר עד שיעשר, שאינו מחוסר, אלא מניין. הירק התחייב במעשרות, ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור...
- היה עומד ולוקח, וראה טוען סחורה אחר יפה ממנו - מותר להחזיר, מפני שלא משך:
|
אין חבר מוציא מתחת ידו מאכל שאינו מתוקן, וכאן דנים בשאלת הגבול - מה נקרא "מתחת ידו". יש להעמיד את המשנה במקום שבו מוצא הפירות מחוייב לעשר אותם כדמאי, כלומר במקום שבו רוב הפירות מובלים לשוק - ראו את ההבחנה במכשירין ב, י. אם יצניע את הפירות יש חשש שימצאם אדם אחר ויאכל אותם. וראו תוספתא ג, יז, כת"ק. |
(ג) המוצא פירות בדרך ונטלן לאכלן ולכן התחייב במעשרותיהם, ונמלך להצניע להשאיר אותם במקום - לא יצניע עד שיעשר.
- ואם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו ונמלך עליהם להצניעם - פטור.
כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי - לא ישלח לחברו דמאי.
- רבי יוסי מתיר בודאי לשלוח לחברו טבל, ובלבד שיודיענו:
חטיבה III: החשודים להחליף, וההתנהלות מולם
[עריכה]|
הנכרי אינו מקפיד להחזיר לבעלים את הקמח מהחיטים שלהם, כי אינו יודע על ענייני המעשר והשביעית. אבל הכותי ועם הארץ מכבד את ההקפדה הזאת גם אם אינו נוהג בה בעצמו. בפירות שהופקדו אצל נכרי שאינו טוחן ואינו מקבל פירות מהרבה אנשים - לדעת ת"ק ניתן להניח שהחזיר מפירותיו. לדעת ר' שמעון אין וודאות בכך, ולכן הם דמאי. וראו תוספתא ו, ג, שם מדובר על יהודי שעישר פירות ונתן לגוי, ויהודי אחר קנה אותם ממנו. גם שם מחמירה הברייתא ומורה לנהוג בהם דמאי. וראו גם תוספתא ד, יד-טז. במקומות אחרים יש מחלוקת אם פירות הנכרי עצמם חייבים במעשרות או לא. משנתנו אינה נוקטת עמדה בעניין זה. |
(ד) המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ - בחזקתן למעשרות ולשביעית.
- לטוחן נכרי - דמאי.
המפקיד פירותיו אצל הכותי או אצל עם הארץ - בחזקתן למעשרות ולשביעית.
- אצל הנכרי - כפירותיו.
- רבי שמעון אומר: דמאי.
|
נאמן שמתארח בפונדק ונותן מצרכים לבעלת הפונדק שתבשל לו מהם. בתוספתא ד, כג, נאמר שאם בישלה בפניו אינו צריך לעשר. ר' יוסי אינו מחייב את הנאמן לעשר את מה שנותן לה, למרות שסביר שתתן ממצרכים אלו לאורחים אחרים, כי הרי לא הרשה לה לעשות כך. הפונדקית כאן אינה "רמאית" במובן הרגיל, שהרי התכוונה לטוב - להאכיל את האורח אוכל טרי יותר וכדומה, אבל ר' יוסי מסיר מהאורח אחריות למעשיה שאינם ברשות, למרות שמעשים כאלו מקובלים ונפוצים, וראו גם מע"ש ה א, דברי ר' שמעון בן גמליאל בעניין סימון הכרם עבור גנבים. |
(ה) הנותן לפונדקית - מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה,
- מפני שחשודה לחלוף.
- אמר רבי יוסי: אין אנו אחראין לרמאין!
- אינו מעשר, אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד:
(ו) הנותן לחמותו מצרכים לבישול - מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה,
- מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל.
|
החמות - עוד יותר מהפונדקית - רוצה לתקן, אבל משום כך היא חשודה לקלקל בכך שתחליף את המצרכים המקולקלים. ר' יהודה ממליץ לעשר את מה שנותן לה כדי לתקן את מה שהיא מקלקלת. אמו של הנאמן היתה אומרת לו אם החליפה, אבל החמות שומרת את הסוד לעצמה. התיאור של חמות עם הארץ מוכיח שהתקיימו קשרים משפחתיים בין הנאמנים לבין עמי הארץ, למרות האמור לעיל ב, ב. בענייני שביעית אין לחשוד בחמות, כי כאן היא מקפידה יותר. |
- אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה, ובושה מחתנה.
מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית,
- שאינה חשודה (להחליף), להאכיל את בתה שביעית:
לעיון נוסף
[עריכה]