ביאור:משנה סוכה פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת סוכה: א ב ג ד ה

מסכת סוכה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

מצוות ארבעת המינים

חטיבה I: בחירת ארבעת המינים

לעניין לולב של אשירה השוו ע"ז ג, ז. עיר הנידחת אינה, כנראה, מצב מעשי אלא משפטי בלבד, ורכושה נחשב חרם, ראו סנהדרין י, ו.

עץ תמר. מהעלים הפתוחים לוקחים לסכך, ומהסגורים שבמרכזו לוקחים ללולב.

(א) לולב הגזול והיבש - פסול יבש - למדים מהאתרוג שנאמר בו "הָדָר", וגם דומה לקרבן בעל מום.

של אשרה של עץ שנטעו אותו לשם עבודה זרה ושל עיר הנדחת שנאמר עליה "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ" (דברים יג טז) וכיוון שמיועד לשריפה, הרי זה כאילו אין לו את השיעור הדרוש - פסול.

נקטם ראשו נקצץ ראשו (ואין בו "הָדָר"), נפרצו עליו נתלשו העלים מהשידרה (ויש מפרשים שנחלקו עלים לאורכם) - פסול.

נפרדו עליו נפרסו העלים (כמו עלי עץ הדקל) - כשר.

רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה אם נפרדו העלים, אפשר לקשור אותם כך שיצמדו לשדרת הלולב (ואין הלכה כמותו).

ציני הר הברזל לולבים הגדלים בהר הברזל (ויש מפרשים שיש להם עלים קצרים מאוד) - כשרות.

לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו ועוד תוספת של טפח כדי להחזיק בו - כשר:

לולב הגזול ופסילתו

ארבעת המינים הם כקרבן, שעליו נאמר "והבאתם גזול ואת הפיסח" (מלאכי א יג) וראו השוואות נוספות בין הלולב לקרבן במשנה ט. אבל ראו תוספתא תרומות א ו, המכשירה קרבן גזול אם הבעלים אינם רודפים אחרי הגזלן.

האיסור להקריב ולהשתמש בלולב הגזול ניתן להסבר בשלוש דרכים:

1. כאיסור הנובע מדיני הבעלות, שהרי הלולב והקרבן אינם שייכים לגזלן, ולכן אינם עשויים לכפר עליו. אבל ראו ב"ק ט, א, שלעיתים אינו חייב להחזיר את הגזילה אלא רק את שוויה, וראו גם שם י, שלעיתים אפילו מכך פטור. מכל מקום, בהקשר של לולב ושל קרבן יש מקום להחמיר יותר. במיוחד במקרים אלו, שבהם יש מצווה מפורשת להכין את ארבעת המינים ואת הקרבן (ויקרא כג מ), יש מקום לדרוש בעלות חוקית מלאה, וראו ויקרא רבה ל ו. לדעת ר' אליעזר אין אדם יוצא גם בסוכה שאינה שלו, ראו תוספתא א, ד, וכן ספרי דברים קמ.
2. כקנס הנובע מחומרת עבירת הגזל, בדומה לאתנן זונה (ראו דברים כג יט).
3. כתקנה שנועדה למנוע נסיונות לכפר על הגזילה ולהתמיד בה.

וראו גם ספרא אמור פרק טז ג, שאינו אוסר לולב הגזול משום מצוה הבאה בעבירה, אלא משום דין מיוחד לארבעת המינים "לכם"-משלכם.

(ב) הדס הגזול והיבש - פסול.

הדס שענביו מרובים מעליו

של אשרה ושל עיר הנדחת - פסול.

לעניין נקטם ראשו ראו תוספתא ב, ח.

לעניין "אין ממעטין ביו"ט" השוו לעיל ב, ג.

נקטם ראשו, נפרצו עליו, או שהיו ענביו פרי ההדס, הדומה לענבים קטנים מרובות מעליו - פסול.

ואם מִעטן תלש חלק מהענבים - כשר.

ואין ממעטין ביום טוב משום שנראה כמתקן כלי:

עץ ערבות

(ג) ערבה גזולה ויבשה - פסולה.

לעניין הצפצפה ראו תוספתא ב, ז.

של אשרה ושל עיר הנדחת - פסולה.

נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפה סוג של ערבה עם עלים גדולים, משוננים והקנה לבן - פסולה.

כמוּשָה נובלת, ושנשרו מקצת עליה כל עוד לא נשרו רוב העלים, ושל בעל שדה המושקה על ידי גשמים (ולא על הנחל) - כשרה:

ארבעת המינים מאוגדים (הלכה כרבי טרפון)

ר' ישמעאל ור' טרפון מציעים ליטול כמה הדסים וערבות, כך שבסך הכל ניטלים שבעה פרטים, המסמלים את שבעת ימי החג. ר' עקיבא טוען שארבעת המינים מסמלים את הקב"ה, ולכן דורש אחד בלבד מכל מין. ראו דרשתו בפסיקתא דרב כהנא כח, ט, (וראו בספר "נשמת המשנה").

(ד) רבי ישמעאל אומר: שלושה שנאמר "ענף עץ עבות" - 3 מילים הדסים

ושתי שנאמר "ערבי נחל" ומיעוט רבים שניים ערבות, לולב אחד שנאמר "כפת תמרים" כפת ללא ו"ו, שנראה כלשון יחיד ואתרוג אחד שנאמר "פרי עץ הדר" בלשון יחיד.

אפילו שנים שני הדסים קטומים ואחד אינו קטום.

רבי טרפון אומר: אפלו שלושתן קטומים לשיטת רבים טרפון אין חובת "הדר" בהדס.

רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד

כך הדס אחד וערבה אחת:

(ה) אתרוג הגזול והיבש - פסול.

של אשרה ושל עיר הנדחת - פסול.

של ערלה שלוש שנים ראשונות לנטיעת האילן (ראה בוויקיפדיה) - פסול שנאמר "לכם" - שיהא ראוי לכם באכילה ובהנאה.

לגבי אתרוג, שהוא פרי, יש גם שאלות של ערלה ותרומה וכו'. ההבחנה בינו לבין שאר המינים היא גם בדרך נטילתו וגם במקומו במשנה, לאחר משנה ד.

של תרומה טמאה - פסול מהסיבה הנ"ל וכן בגלל שראוי לשריפה, וכאילו שאין בו שיעור.

של תרומה טהורה אתרוג תרומה השייך לכהן - לא יטול כי נהגו כל יום לטבול את הלולב במים, וכאשר יצמיד אותו לאתרוג יכשיר את האתרוג לקבל טומאה. ואם נטל - כשר כי יש בו היתר אכילה לכהן.

של דמאי פירוש שלא ידוע אם הם מעושרים או לא (ע"ע) - בית שמאי פוסלין כי אסור לאוכלו, ובית הלל מכשירין כי מותר להאכילו לעניים (ראה דמאי ג, א).

של מעשר שני בירושלים - לא יטול מאותה סיבה של תרומה טהורה. ואם נטל - כשר אבל מחוץ לירושלים, כיוון שאסור לאוכלו (ללא פדיון), גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו:

אתרוג עם פיטם. לא, הוא לא גדל בקופסה.

(ו) עלתה חזזית אבעבועות דקות על רובו, נטלה פטמתו, נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא וכתוצאה מהנקב חסר קצת מהאתרוג (ולא שהנקב עמוק מאוד על הקצה השני) - פסול.

עלתה חזזית על מיעוטו, נטל עוקצו הגבעול, ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר.

אתרוג הכושי שחור ורקוב - פסול.

והירוק ככרתי כמו חציר, עשב - רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל כי איננו הדר, או כי אינו פרי גמור:

אתרוג תימני גדול מאוד

(ז) שעור אתרוג הקטן - רבי מאיר אומר: כאגוז.

רבי יהודה אומר: כביצה.

ובגדול - כדי שיאחז שנים בידו אחת, דברי רבי יהודה כדי שיהיה לו נוח להחזיק את האתרוג ואת הלולב ביד אחת, במקרה שהוא צריך להעביר את הלולב ליד ימין ואת האתרוג ליד שמאל, ואם האתרוג יהיה גדול מדי הוא עלול ליפול ולהפסל.

רבי יוסי אומר: אפִלו אחד בשתי ידיו אתרוג גדול מאוד שצריך את שתי ידיו כדי להחזיק אותו:

(ח) אין אוגדין את הלולב אלא במינו על ידי העלים שלו (או של שאר המינים), כי אם ישתמש בחומר אחר הרי זה כאילו שלקח 5 מינים ועבר על "בל תוסיף" - דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: אפילו במשיחה בחבל (כי לשיטתו אין צורך בכלל לאגוד, והסיבה שאוגדים היא לנוי בלבד, וכיוון שזה לא הכרחי אין זה נראה כמין חמישי).

אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים, עשירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות בחוטים, שרשראות של זהב.

אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה בחלק התחתון של הלולב, במקום בו מחברים אותו עם ההדס והערבה. ומה שאגדו בזהב היה רק מסביב ללולב בחלק העליון, ורק לצורך נוי.:

חטיבה II: נענוע ארבעת המינים וההלל

"אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר, מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ" (דברי הימים א טז לג) - ראו ויקרא רבה ל ד, שלאחר שעברנו את יום הדין בשלום (כי בא לשפוט), אנו שמחים בלולב (ירננו עצי היער) כמו אדם שיוצא מלפני השופט זכאי.

וראו סוכה לז ב‎: "וכיצד מנענע? מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו". הנענוע של הלולב דומה להנפת קרבן (ראו מנחות ה, ו), למרות שלא נענעו לולבים רק במקדש.

העם נוהגים עד היום לנענע בכח את הלולבים, מתוך גישה בעלת אופי מאגי, ואילו החכמים מנענעים בעדינות ובדרך סמלית ומינימלית.

וראו מגילה ב, ה: הביטוי "שכל היום כשר" במקורו עוסק בקרבנות, והלולב והמגילה נספחו עליהם.

(ט) והיכן היו מנענעין? ב"הודו לה'" תחילה וסוף "הוֹדוּ לַה'" שבפסוק הראשון והאחרון בתהלים קיח, וב"אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח כה) - דברי בית הלל.

ובית שמאי אומרים: אף ב"אנא ה' הצליחה נא" (בסוף הפסוק הנ"ל).

אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע,

שכל העם מטרפין בלולביהן, מנענעים בכח ובאופן מבולבל

והן לא נענעו אלא ב"אנא ה' הושיעה נא" ולא ב"הצליחה", כדברי בית הלל.

מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב ליטול - לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אם שכח ליטול לפני שישב לאכול, יפסיק מסעודתו ויטול את הלולב.

לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב:

המשנה אינה אומרת שתהיה מארה למי שגדול מקרא אותו, כי הבושה הגברית היא דווקא כאשר הקטן או האשה מקריאים לו.

העבד והאשה אינם מוציאים ידי חובה, כי הם פטורים, ולכן צריך לחזור אחריהם. הגדול יכול להוציא אותו ידי חובה, ולכן מסתפק בעניית הללויה, כמו "אמן".

אבל גם העבדים והנשים שמוזכרים במשנתנו ידעו את ההלל, ומכאן שחלקם, לפחות, השתתפו בקריאתו.

(י) מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו שהוא לא יודע לקרוא, ולכן נעזר בעבד, אישה או קטן - עונה אחריהן מה שהן אומרין כל מילה שהם קוראים, הוא צריך לחזור אחריהם

ותהי לו מארה לקללה, שלא למד לקרוא.

אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו "הללויה" היו רגילים לענות "הללויה" אחרי כל פסוק שקורא השליח ציבור.:

(יא) מקום במדינות, בבתי כנסת שנהגו לכפול לאמר פעמיים חלק מהפסוקים בהלל (תהלים קיח כא ואילך) - יכפול.

לפשוט בארצות שלא נהגו לכפול - יפשוט.

מנהג המדינה קובע באמירת ההלל, ומשחרב בית המקדש - גם נטילת הלולב שם אינה נחותה מזו שבמקדש.

לגבי קניית האתרוג בשביעית - ראו מחלוקתו של ר' שמעון בתוספתא שביעית ד, כא, שטוען שאי אפשר לשייך את האתרוג לשביעית דווקא.

ולעצם השאלה של מסחר בפירות שביעית ראו תוספתא שם ו, יז-יט.

לברך (אחריו) במקומות שנוהגים להגיד ברכת "יהללוך" אחרי ההלל - יברך (אחריו).

הכל כמנהג המדינה.

הלוקח הקונה לולב מחבירו מאדם אחר שנחשב ל"עם הארץ" שחשוד שאיננו מקפיד על הלכות שמיטה בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה יבקש מהמוכר שיתן לו את האתרוג במתנה (ויכול להבליע את שווי האתרוג בתשלום על הלולב)

לפי שאין רשאי ללקחו בשביעית כי אסור לסחור בפירות שביעית.:

שתי תקנות מנוגדות, לכאורה: התקנה לגבי הלולב מרחיבה את המקדש והופכת כל מקום לדומה לו. התקנה לגבי יום ההנף (ראו הסבר בר"ה ד, ג) מוותרת על קרבן העומר ומסתדרת בלעדיו. אבל שתי התקנות מאפשרות לוותר על המקדש.

המנהג ליטול לולב שבעה ימים במקדש מבוסס על הפסוק ויקרא כג מ, העוסק במקום ש"לפני ה' אלהיכם".

לכאורה מה עניין יום הנף למסכת סוכה? אלא שנענוע הלולב דומה להנפת העומר, וגם הוא קרבן. הנפת העומר אינה אפשרית מחוץ למקדש, ואילו נטילת הלולב והישיבה בסוכה באו מראש להרחיב את המקדש לכל מקום בעולם.

(יב) בראשונה בזמן בית המקדש היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה מחוץ לירושלים - יום אחד.

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי

שיהא לולב נטל במדינה שבעה - זכר למקדש.

ושיהא יום הנף טז ניסן, היום בו מניפים את קורבן העומר כולו - אסור באכילת תבואה חדשה:

בבבל, בגלל הספק בקביעת החודש, הפסיקו ליטול לולב בשבת אפילו ביו"ט הראשון, אבל בא"י המשיכו לנהוג כך עד אמצע תקופת הגאונים לפחות, וראו לקמן ד, ב..

חטיבה III: לולב בשבת

(יג) יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת,

כל העם מוליכין לפני כניסת השבת את לולביהן לבית הכנסת.

במקדש עצמו, עם ריבוי העולים לירושלים, לא התאפשר עוד לעשות כך. וראו לקמן, ד, ד.

הובלת הלולב בערב שבת לבית הכנסת לא היתה בגלל איסורי טלטול בלבד, אלא גם אמצעי להוספת פאר, כי במשנה טו נראה שמותר להחזיר אותו משם בשבת!

למרות התקנה של ריב"ז, יש הבדל בין נטילת לולב ביום הראשון, שרק בו חייב הנוטל להיות גם בעל הלולב - לבין שאר הימים. ההבדל הזה היה אפילו בימי הבית. המשנה עומדת מול משנה יב.

למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו - ונוטלו.

מפני שאמרו חכמים:

אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו שנאמר "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג מ).

ושאר ימות החג - אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו:

(יד) רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת,

אם שכח להביא את הלולב לבית הכנסת - יוציא אותו מביתו אפילו בשבת. ר' יוסי טוען (בתוספתא ב, יא,) שלאחר הנטילה אסור לו לטלטל את הלולב, אבל במשנה הבאה נראה שהיו נוהגים גם להחזיר אותו הביתה בשבת, אפילו אם זכרו להכין אותו מיום ששי.

ויתכן שמשנה טו עוסקת במעטים שהתגוררו במבוי של בית הכנסת ולכן היו יכולים לטלטל את הלולב בלי להעביר אותו ברשות הרבים. אכן לאוקימתא זו אין הוכחה בטקסט.

משחק מילים: רשות הרבים - רשות המצווה.

ושכח ושכח לעשות כפי שצויין במשנה הקודמת, והוציא את הלולב לרשות הרבים

פטור, מפני שהוציאו ברשות ברשות המצוה.

ביום טוב ראשון שחל בשבת, מותר לאישה לקחת את הלולב מבנה ובעלה ולשים אותו במים. והחידוש: 1. למרות שהלולב נשמר כך רענן, אין בזה משום השקאת זרעים. 2. שאפילו לאישה שלא חייבת בלולב, מותר לטלטל אותו בשבת, בגלל שלגברים מותר, וכן בגלל שגם האישה רשאית ליטול לולב.

כאן מופיע הקטן אגב "מיד בנה" שבהלכה הקודמת. הנענוע הוא עיקר המצווה, כפי שראינו במשנה א. כשם שקטן חייב בסוכה משעה שמסוגל לישון בה (ראו לעיל ב, ח), כך חייב בלולב משעה שמסוגל לנענע. הסוכה והנענוע נחשבים כביקור במקדש וכהנפת הקרבן, ואכן מצאנו בחגיגה א, א, שכאשר יכול הילד לעלות להר הבית - הוא חייב בכך, וכן הוא חייב בקרבן חגיגה.

(טו) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת.

רבי יהודה אומר:

בשבת מחזירין מותר להחזיר את הלולב למים שהוציאו אותו מהם,

ביום טוב מוסיפין מותר גם להוסיף לכלי עוד מים (אך אסור להחליף את כל המים, כי יש בזה משום טירחה לתיקון כלי ביום טוב),

ובמועד בחול המועד מחליפין מותר, ואף מצוה, להחליף את המים כל יום.

קטן היודע לנענע - חייב בלולב: