משנה סוכה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


סוכה פרק ג: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק שלישי ("לולב הגזול") · >>

פרקי מסכת סוכה: א ב ג ד ה

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·משנה יג ·משנה יד ·משנה טו ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

לולב הגזול והיבש , פסול.

של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.

נקטם ראשו, נפרצו עליו, פסול.

נפרדו עליו, כשר.

רבי יהודה אומר, יאגדנו מלמעלה.

ציני הר הברזל, כשרות.

לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר.

משנה ב[עריכה]

הדס הגזול והיבש, פסול.

של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.

נקטם ראשו, נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו, פסול.

ואם מיעטן, כשר.

ואין ממעטין ביום טוב.

משנה ג[עריכה]

ערבה גזולה ויבשה, פסולה.

של אשרה ושל עיר הנדחת, פסולה.

נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפה, פסולה .

כמושה , ושנשרו מקצת עליה, ושל בעל, כשרה.

משנה ד[עריכה]

רבי ישמעאל אומר, שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום.

רבי טרפון אומר, אפילו שלשתן קטומים .

רבי עקיבא אומר, כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.

משנה ה[עריכה]

אתרוג הגזול והיבש, פסול.

של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.

של ערלה, פסול.

של תרומה טמאה, פסול.

של תרומה טהורה , לא יטול. ואם נטל, כשר.

של דמאי -- בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.

של מעשר שני בירושלים, לא יטול. ואם נטל, כשר.

משנה ו[עריכה]

עלתה חזזית על רובו, ניטלה פטמתו, נקלף, נסדק , ניקב וחסר כל שהוא, פסול.

עלתה חזזית על מעוטו , נטל עוקצו , ניקב ולא חסר כל שהוא, כשר.

אתרוג הכושי, פסול.

והירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

משנה ז[עריכה]

שיעור אתרוג הקטן -- רבי מאיר אומר כאגוז. רבי יהודה אומר כביצה.

ובגדול, כדי שיאחז שנים בידו אחת, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, אפילו (אחד) בשתי ידיו.

משנה ח[עריכה]

אין אוגדין את הלולב אלא במינו , דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר, אפילו במשיחה .

אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב.

אמרו לו, במינו היו אוגדין אותו מלמטה.

משנה ט[עריכה]

והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחלה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, אף באנא ה' הצליחה נא.

אמר רבי עקיבא, צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא.

מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לטול, לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו.

לא נטל שחרית, יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.

משנה י[עריכה]

מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין, ותהי לו מארה.

אם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללויה.

משנה יא[עריכה]

מקום שנהגו לכפול, יכפול. לפשוט, יפשוט. לברך (אחריו), יברך (אחריו). הכל כמנהג המדינה.

הלוקח לולב מחברו בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללקחו בשביעית.

משנה יב[עריכה]

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש . ושיהא יום הנף כולו אסור.

משנה יג[עריכה]

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו, ונוטלו. מפני שאמרו חכמים, אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. ושאר ימות החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו.

משנה יד[עריכה]

רבי יוסי אומר, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות.

משנה טו[עריכה]

מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת.

רבי יהודה אומר, בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין.

קטן היודע לנענע, חייב בלולב.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל.
נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל.
נִפְרְדוּ עָלָיו, כָּשֵׁר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְאַגְּדֶנּוּ מִלְמַעְלָה.

צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת.
לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר: (ב) הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל.
נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל.

וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר.
וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב:

(ג) עֲרָבָה גְּזוּלָה. וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה.
נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה, פְּסוּלָה.
כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל, כְּשֵׁרָה: (ד) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת: (ה) אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר: (ו) עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִקַּב וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ, נִקַּב וְלֹא חָסֵר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָּרֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל: (ז) שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֶּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּבֵיצָה. וּבַגָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו: (ח) אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִּמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה: (ט) וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִלָּה וְסוֹף, וּבְאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטֹּל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב: (י) מִי, שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה. אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֵא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָה: (יא) מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפֹּל, יִכְפֹּל. לִפְשֹׁט, יִפְשֹׁט. לְבָרֵךְ (אַחֲרָיו), יְבָרֵךְ (אַחֲרָיו) הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶּׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית: (יב) בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטַּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵּף כֻּלּוֹ אָסוּר: (יג) יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ: (יד) רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּרְשׁוּת: (טו) מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בַּלּוּלָב:

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) לולב הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלן וציני הר הברזל כשרות וכל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר.

(ב) הדס הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב.

(ג) ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפת פסולה כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה.

(ד) רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד אפילו שנים קטומין ואחד שאינו קטום רבי טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין רבי עקיבה אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת.

(ה) אתרוג הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול ושל טהורה לא יטול ואם נטל כשר של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר.

(ו) עלת חזזית על רובו ניטלה פטומתו ניקב נקלף נסדק חסר כל שהוא פסול עלת חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר אתרוג הכושי פסול הירוק ככרתן רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל.

(ז) שעור אתרוג קטן רבי מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה והגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו.

(ח) אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אפילו במשיחה אמר רבי מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימונות של זהב (ט) ובאיכן היו מנענעין בהודו לה' (תהלים קיח א תהלים קיח כט) תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא (תהלים קיח כה) כדברי בית הלל בית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא (שם) אמר רבי עקיבה צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם מטרפין את לולביהם והם לא ניענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשייכנס לביתו יטול על שולחנו ואם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב (י) מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרין ותהי לו מארה ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללו יה.

(יא) מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג מתנה שאינו רשאי ליקחו בשביעית.

(יב) בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כלו אסור.

(יג) יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת וכל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל מפני שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו ובשאר כל ימות החג יוצא אדם ידי חובתו בלולבו של חברו.

(יד) רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות (טו) מקבלת אישה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת רבי יהודה אומר בשבת מחזירין וביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין וכל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב.

פירושים[עריכה]