משנה סוכה ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לולב א הגזול והיבש ג, פסול.

של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.

נקטם ו ראשו, נפרצו עליו, פסול.

נפרדו ח עליו, כשר.

רבי יהודה אומר, יאגדנו ט מלמעלה.

ציני י הר הברזל, כשרות.

לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל.
נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל.
נִפְרְדוּ עָלָיו, כָּשֵׁר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְאַגְּדֶנּוּ מִלְמַעְלָה.

צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת.
לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר:

נוסח הרמב"ם

לולב הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלן וציני הר הברזל כשרות וכל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר.

פירוש הרמב"ם

לולב הגזול והיבש פסול כו': מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה ולפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול וזו האשרה היא שיהיה האילן הזה נעבד ועוד יתבארו חילוקי אלו האשרות בע"ז וכבר ידעת אמרו יתברך ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואמרו יתברך פרי עץ הדר ובאה הקבלה כי כולם צריכין הדר ולפיכך נפסל לולב יבש לפי שאין לו הדר. נפרצו עליו הוא שישתברו עליו מגב הלולב שהם קבועות בו ויהיה (כמו זו הצורה). ונפרדו עליו הוא שיפרדו עליו קצתם מקצתם (כזו הצורה) ודעת ר' יהודה כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קיבוץ חזק ובמקום ידוע מא"י יש דקלים שבריאת הלולבים לשם הם ראש עלה של זה בצד עיקרו של זה ואינן מורכבות קצתם על קצתם כשאר הלולבים (כזו הצורה) והם נקראים ציני הר הברזל: ואמר ג' טפחים כדי לנענע אותם רוצה בו וכדי לנענע ענינו כדי שיאחזנו בידו וינענעו והוא שיעור טפח. ומן החיוב שלא יהיה הלולב פחות מד' טפחים ומן הטפחים שכל טפח מהם ד' אצבעות בגודל שהוא הבוהן והמדה תהיה מגב הלולב ומתחת עיקר השני עלין התאומים הם בראש הלולב. ואין הלכה כר"י:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לולב הגזול פסול - דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. ולאחר יאוש בעלים נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה ב:

והיבש פסול - דבכולהו בעינן הדר ד וליכא:

של אשירה - אילן הנעבד:

ושל עיר הנדחת פסול - דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים ה:

נקטם ראשו פסול - דלא הוי הדר:

נפרצו עליו - ואינן מחוברין אלא ע"י אגידה ז:

נפרדו עליו - מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:

יאגדנו מלמעלה - אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר"י:

ציני הר הברזל - יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים:

כל לולב שיש בו שלשה טפחים - כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן:

כדי לנענע בו - תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:

פירוש תוספות יום טוב

לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג') ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות. שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א"כ הל"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע"כ. ועיין במשנה ב' דפ"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א"נ משום דאגידי עמיה:

הגזול. כתב הר"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א') והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב. ה"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע"כ. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים ט"ז):

והיבש. פירשו התוס' שיהא נפרך בצפורן והראב"ד פי' משיכלה מראה ירקות שבו דילבינו פניו וכן עיקר. טור סי' תרמ"ה. ועיין עוד במשנה ג':

פסול. כתב הר"ב דבכולהו בעינן הדר כמו באתרוג דכתיב ביה הדר. משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי. גמרא דף ל"א:

של אשירה. כתב הר"ב אילן הנעבד. וכן פי' הרמב"ם ובהעמיד ע"ז תחתיה לא מוקמי לה לפי שר"ש חולק בה בפרק ג' דע"ז משנה ז' וכמ"ש בפ"ק דערלה. ולכאורה נראה דבכל אילן מיירי וא"צ שיהא נטוע מתחלתו לשם ע"ז. ועוד אי בנטוע כן הא תנן במשנה ז' פרק ג' דע"ז דבכך הוא נאסר. ואמאי הצריכו שיהא נעבד. ואין להקשות ממה שכתבו שם במשנה ה' דקיי"ל דאילן אחר שהוא נטוע אינו נאסר דהא מסקינן בגמרא שם דף מ"ח. דעקרו הוא שאינו נאסר אבל תוספתו שהוסיף כל זמן שהוא נעבד. אין הכי נמי דאסור בהנאה ופסק כן הרמב"ם פ"ח דהלכות ע"ז. וא"כ הכא בלולב שנתוסף בזמן שנעבד נוקים לה. כך נראה לפרש דבריהם. אבל בהלכות לולב פרק ח' מפרשים המגיד והכסף משנה דמיירי באילן שנטוע מתחלתו לשם עבודה זרה. ואע"ג דגם שם כתב הכ"מ בזה הלשון אשרה הנעבדת והוכרחו לפרש כן ממ"ש שם דאפי' לאחר שנתבטלה מלעבדה פסולה. ולא מצאו טעם. אלא א"כ בכשהוא נטוע מתחלה דהשתא דכיון שכן הוא ומתחלת ברייתו מכתת שיעוריה מאיסי למצוה אפי' אחר שנתבטלה. ולפירוש רש"י והר"ן והטור איירי באשרה דישראל. דקיי"ל דשל ישראל אינה בטלה לעולמים. והר"ב סתם דבריו במקום שה"ל לפרש. ומ"ש הר"ב טעמא דלשריפה קיימי ומכתת שיעוריה. בגמרא. וכתבו התוספות דף ל"ה דנקט האי טעמא כדי לפסול ביו"ט שני. אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשרפה קאי:

נקטם ראשו. פירש הראב"ד שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים. אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה ולא נגע בשדרה. והרא"ש ז"ל פירש דברוב קטימת העלין העליונים מפסל. טור סימן תרמ"ה:

נפרצו עליו. לשון הר"ב ואינן מחוברין אלא ע"י אגידה. וכן כתב רש"י ופירשו דבריו התוספות והרא"ש שר"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגידה. והר"ן [*ג"כ הבין דעתו כך. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם. דהיינו שניטלו] משדרו של לולב והקשה דהא נפרצו עליו דגבי הדס ליכא לפרושי ליה בהכי שאם נסקו העלין מן העץ מיד הן נושרין. ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכים. ופירשו בשם הראב"ד שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות [*וכן פירשו התוספות והרא"ש] ועיין עוד במשנה ג':

פסול כו'. דלאו הדר הוא. רש"י:

נפרדו עליו כשר. דאע"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו ולא קפיד קרא. אלא על שאינו ראוי לכפותו [כמו שכתבתי בריש מתניתין] הר"ן:

רבי יהודה אומר יאגדנו כו'. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תני בפלוגתא דלולב צריך אגד [דמשנה ח'] דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהו עליו מחוברין ולא פרודין. הר"ן:

ציני הר הברזל. לשון הר"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ. ובגמרא. דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע"ג שנקרא גיא יש שם הר ג"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) לולב. הוא כפת תמרים שבתורה והן חריות של דקל כו'. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במ"ח הלכך מפרש להו ברישא כו' ואע"ג דפרי עשן הדר ברישא כתיב ועוד דהא מברכין אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן הלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש להו כסדרן בכתוב. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) שנאמר והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא כו'. בשלמא לפני יאוש וכו' אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וא"ת לקמן דפסלינן של אשרה כו' משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה. תוספ'. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא. דהא איכא לאקשויי, לכם למ"ל, אע"כ משום דמצוה חבב"ע מדברי קבלה ילפינן לה איצטריך קרא דלכם איום ראשון דמדאורייתא הוא. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) והיבש. פירשו התוספ' שיהא נפרך בצפורן. והר"א פירש משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו, וכן עיקר. טור:

(ד) (על הברטנורא) משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי גמרא:

(ה) (על הברטנורא) בגמרא. וכתבו התוספ' דנקט היינו טעמא כדי לפסול ביו"ט שני, אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשריפה קאי:

(ו) (על המשנה) נקטם. פירש הר"א שנקטם מהעלין עד שחסר מעט מהשדרה. ובעל העטור כתב, לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה. והרא"ש פירש דברוב קטימת העלין העליונים מיפסל:

(ז) (על הברטנורא) ר"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגידה. והר"א פירש שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות:

(ח) (על המשנה) נפרדו. דאע"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות, כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו, ולא קפיד קרא אלא על שאינו ראוי לכפותו. הר"נ:

(ט) (על המשנה) יאגדנו. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין. הר"נ:

(י) (על המשנה) ציני. דקלים קשים הגדלים בהרים. הר"נ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לולב הגזול וכו':    רפ"ח דהלכות לולב וסי' ג'. והתם פסיק דלולב הגנוב נמי פסול וליכא מאן דפליג עליה:

לולב:    כף תמרים והדס וערבה תנו להו באפי נפשייהו. רש"י ז"ל ועיין עוד בפירושו ז"ל דלקמן ריש סימן ה' כמו שהעתקתיו שם. ונלע"ד דאגב דתנא בס"פ דלעיל משלו אותו משל לה"ד וכ' דהיינו שהקב"ה שונאו קתני נמי השתא לולב הגזול פסול דהוי נמי בוצע ברך נאץ ה' כ"ש דהקפיד וכתב ביה קרא לכם משלכם: א"נ נקט גזול ברישא משום דנפקא לן מרישא דקרא דכתיב לכם והדר קתני יבש דנפיק לן ממלת הדר. ועוד משום דמלת לכם דבקרא קאי אכל המינים משא"כ מלת הדר דפשטיה דקרא לא קאי רק אאתרוג אלא דלרבנן מקשינן שאר מינין לאתרוג כמו שנפרש עוד בסמוך:

והיבש פסול:    והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו והיינו דלא כר' יהודה דס"ל בגמ' דדוקא באתרוג בעינן הדר ולא מקשינן שאר מינין לאתרוג ושאר המינין לדידיה היבש כשר. אכן במסקנה ר' יהודה ס"ל בברייתא דאפי' באתרוג לא בעינן הדר וקרא דכתיב פרי עץ הדר דריש ליה הדר באילנו משנה לחברתה כבן עזאי. ופירשו בתוס' יבש שיהא נפרך בצפרן והראב"ד ז"ל פי' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו וכן עיקר. דאז הם כמתים ועליהם אמר בירושלמי לא המתים יהללו יה ואע"ג דבגמ' דידן פסול לה משום הדר אעפ"כ ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת ע"כ בקיצור ועיין עוד בהרא"ש ז"ל. גרסי' בגמ' אמ' שמואל לא שנו אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא בי"ט ראשון הא כתיב לכם משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו בי"ט שני וקתני גזול פסול רבא אמר לעולם בי"ט ראשון ול"מ קאמר ל"מ שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ"ל. וכתוב בהרא"ש ז"ל דנקטי' כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא ופריך לשמואל ממתני' דסתמא קתני דמשמע בין בי"ט ראשון בין ביום טוב שני ואע"ג דדחי ליה רבא לא סמכי' אשינוייא דחיקא וכן פסק בעל ה"ג ורב פלטוי גאון נמצא שאין חילוק בין י"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמרי' לקמן ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגין בכל הימים וי"ט שני דידן הוא כיום הראשון דספיקא הוא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל גרסי' בגמ' עלה דמתני' קפסיק ותני לא שנא י"ט ראשון ול"ש יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול וכו' ואיכא למידק עלה דהכא משמע דמדקתני מתני' סתמא אפי' בשני של דבריהם קאמר ואמרי' נמי בשלמא יבש בעי' הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פוסל כל ז' ואילו לקמן תנן סתמא חסר כל שהוא פסול ומפרשינן לה דדוקא בי"ט ראשון קאמ' אבל בי"ט שני כשר דהא ר' חנינא מטביל ביה פי' אכיל מיניה ונפיק ידי חובתו בשאר וכן אתרוג שנקבוהו עכברים כשר מיום שני ואילך. ותירץ הוא הר"ן ז"ל שני תירוצים ע"ש ואח"כ כתב שהרמב"ן ז"ל תירץ דודאי תנא בכוליה פירקי' קפסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני מיהו י"ט שני דשמעתין ל"ד לי"ט שני דאתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום די"ט שני דשמעתין היינו של תורה פירוש שבמקדש שכל ז' ימי החג ניטל במקדש מן התורה וכולה מתני' דפירקין בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתני' ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני של תורה ולקמן בשמעתין דאתרוג שנקבוהו עכברים הוא בי"ט של דבריהם דאע"ג דתנן בניקב וחסר כל שהוא פסול בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתני' אפי' בי"ט שני של תורה דהא תנן לקמן באתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרי' עלה בגמ' לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא בי"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מיכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה [היא] עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים היא כדאמרי' פ' בתרא דתמורה ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל ז' אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו איסור הנאה כדאמרי' בעלמא לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני דאורייתא אבל בשני של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד דכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינם הדר שכולן כשרין בי"ט שני של דבריהם ובירוש' נמי גרסי' עלה דמתני' דעלתה חזזית על רובו רב נחמן בר יצחק בשם שמואל כל הפסולין אינם פסולין אלא בי"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירוש' דכיון שהכשירו בגמ' דילן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזית ושניטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני איסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפי' בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צריך לומר הפסולין מפני שאינם מינם כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יונאין בהן לעולם וכן הפסולין מפני שיעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן שלשה טפחים ולולב שאין בו ד' ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע"פ שסוגיא זו דריש פירקין בלולב של תורה לפי שיטת הרמב"ן ז"ל אעפ"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא ואין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והאיך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבא דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה [של תורה] והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע"פ שפסולו הוא משום דבעי' הדר אפ"ה פסול אף בשני של דבריהם לפי שניטל כל הדרו לגמרי והרמב"ן ז"ל לפי שיטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהם אבל הראב"ד ז"ל הביא ראיה לפוסלו אף בשני של דבריהם וכו' והרמב"ן ז"ל דחה וכ' ודבריו אינם ברורים אצלי וכו' ע"כ קצת מלשונו של הר"ן ז"ל בקיצור מופלג. עוד כתב ז"ל ומיהו כי אמרי' לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדיין א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין דמש"ה אמרי' גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס"ל לר' יוחנן דיאוש בכדי לא קני ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרי' בגמ' תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרי' אבל כל שקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והביא ראיות לדבר ואח"כ כתב והיינו דגרסי' בירוש' מה פליגין בשגזל משופה אבל גזל ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומ' דקנאו בשנוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ע"כ:

של אשרה:    אילן הנעבד וכו' לשון ר"ע ז"ל עד דלשריפה קיימי. אמ' המלקט דבאשרה דמשה עסיקי' דכתותי מיכתת שיעורה שהצריכה הכתוב שריפה דכתי' ואשריהם תשרפון באש אבל שאר לולב דע"ז כגון דגוי הא אמר רבא לא יטול ואם נטל כשר דייקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ. וכתב הר"ן ז"ל והא אפי' קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפי' לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה וכי מכשרינן אשרה דגוי היינו בשאול שלא זכה בו ישראל דכיון שיש לו בטול לא מיכתת שיעוריה ובי"ט שני עסיקי' שהוא יוצא בשאול אבל בי"ט ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל ה"ל שאול ולא קרינן ביה לכם ואי זכה בהי' ה"ל אשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה וכי אוקימנא מתני' באשרה דמשה היינו משום יום שני דאילו באשרה דגוי יוצא הוא בשאול עכ"ל ז"ל:

נקטם ראשו פסול:    כתב המרדכי בשם רא"ם ז"ל דלכתחלה קאמר שצריך לחזר אַחַר אַחֵר ואי ליכא אַחֵר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דדיעבד כשר ע"כ. וכתב עליו בית יוסף לא ידעתי מי הכריחו לרא"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן ע"כ ובסמוך בסימן ג' הבאתי כל לשונו ז"ל. ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ודקתני בברייתא נסדק פסול היינו שגדל הלולב כמין שני שדראות מחצה עלין לכאן ומחצה עלין לכאן ואיתה בתוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ו) ודס"פ כסוי הדם: וכתוב בכל בו סי' ע"ב ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו משמע דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלא משום חסרון ול"ד לאתרוג בהא ע"כ. וכתוב בהרא"ש ז"ל שהראב"ד ז"ל נסתפק איזהו ראשו אם הוא העליונים אע"פ שלא חסר מן השדרה כלום או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה וכן בהדס וכן בערבה ע"כ. ובסוף דבריו כתב ג"כ וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהוא לולב אבל יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא בגמ' ויש ללמוד מן הירוש' וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל מה שדימה יחד הדס לולב וערבה י"ל שלא לדמותם דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקראין ראשו אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ומה שכתב שהשדרה נקראת לולב ולא העלון גמ' לא מוכחא כן מקאמ' שמואל וכו' ע"כ בקיצור מופלג: והעלו הר"ן ז"ל ומגיד משנה הפי' הנכון בנקטם ראשו הוא שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וי"א שאינו פוסל אא"כ נקטם רובו ויש לחוש בכל שהוא וכתוב בבית יוסף דמשמע מדבריו אלה של הרב המגיד דאפי' בקטימת עלה אחד מן האמצעיים מיקרי נקטם ראשו ושלא כדברי התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דבעינן שני עלין ע"כ. ואח"כ כתב דאפשר ליישב דלא פליגי וכו' ע"ש:

נפרצו עליו פסול:    הכריח הר"ן ז"ל כפי' הראב"ד ז"ל שפירש דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות והעלין נקראין הוצין וכשמחלקין אותן לארכן נקראין חופיא והכי מוכח בירושלמי ודלא כפי' רש"י ורב אלפס והרמב"ם ז"ל שפירשו נפרצו עליו שניטלו העלין ממקום חבורן דהא גבי הדס דקתני ביה נמי נפרצו עליו ליכא לפרושי ביה הכי שאם ניתקו העלין מן העץ מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין ועוד וכו' ודין זה דאם ניתקו העלין לגמרי ממקום חבורן לא הוזכר לפי שהוא פשוט. שכל שניתקו ממקום חבורן פסול אפי' שעומדין ע"י אגד ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי' במיעוטן כדפסלינן ציני הר הברזל כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה ופסול ג"כ דנפרצו עליו לפי' הראב"ד ז"ל כיון דתלי בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ונראה שהמינים הללו שוין בפסולן כדקתני בכולהו נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפיסול המיוחד בו כגון חזזית וניטלה פטמתו וניקב וחסר כל שהוא באתרוג וענביו מרובין מעליו בהדס וצפצפה בערבה הא לאו הכי כל מאי דכשר בחד כשר באידך עד דפסול ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיחא בערבה טפי תנא לה בערבה וה"ה בלולב וכמו ששנינו בה שהכמושה כשרה וה"ה לשאר מינין כדתניא וכולן כמושין כשרין אלא דתני אותה במשנה בערבה מפני שמצוי בה יותר הלכך משמע דה"ה לנשרו מקצת עלי הלולב שהוא כשר דבהדס היינו טעמא דפסול משום דבעינן ביה עבות ולפיכך אין ללמוד בו לזה מערבה כמו שאין ללמוד ג"כ לולב ממנה בנשרו מקצת עליו כל שנשארה השדרה מגולה דהיינו אופתא עכ"ל הר"ן ז"ל וכן כתבו ג"כ תוס' ז"ל נִפְרְצוּ עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא ותוס' והרא"ש ז"ל פירשו לשון רש"י שהעתיק ר"ע ז"ל בנפרצו עליו שר"ל שנעקר לגמרי מן השדרה ואינם מחוברין לו אלא ע"י אגידה ודלא ממה שכתבתי שהר"ן ז"ל ס"ל שדעתו בדבריו אלה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ועיין עוד במ"ש במתני' דבסמוך:

נִפְרְדוּ עליו כשר:    דאע"ג דכתיב כפות ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפיתה מעכבת בו וכדר' זירא הר"ן ז"ל: ר' יהודה אומר יֹאגְדֶנוּ מלמעלה דכתיב כפות תמרים כפות ואם היה פרוד יִכְפְתֶנוּ ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דחניא לקמן בברייתא דלר' יהודה אגוד כשר ושאינו אגוד פסול ולרבנן אפי' שאינו אגוד דהתם היינו לאוגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין הר"ן ז"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל ודעת ר' יהודה כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ע"כ: ונקד הר"מ דילונזאנו ז"ל יֹאגְדֶנוּ היו"ד בחול"ם והגימ"ל בשב"א והדלי"ת בסגו"ל כמו יֹאכְלֶנוּ:

ציני הר הברזל:    גמ' אמר ריב"ז שני תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם: בטור א"ח סי' תרמ"ה וסי' תרמ"ט:

לולב שיש בו ג' טפחים:    פ' התכלת (מנחות דף מ"ב):

כדי לנענע בו:    פי' וטפח יותר כדי לנענע בו:


פירושים נוספים

בבלי כט ב