עיקר תוי"ט על סוכה ג

משנה סוכה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) לולב. הוא כפת תמרים שבתורה והן חריות של דקל כו'. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במ"ח הלכך מפרש להו ברישא כו' ואע"ג דפרי עשן הדר ברישא כתיב ועוד דהא מברכין אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן הלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש להו כסדרן בכתוב. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) שנאמר והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא כו'. בשלמא לפני יאוש וכו' אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וא"ת לקמן דפסלינן של אשרה כו' משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה. תוספ'. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא. דהא איכא לאקשויי, לכם למ"ל, אע"כ משום דמצוה חבב"ע מדברי קבלה ילפינן לה איצטריך קרא דלכם איום ראשון דמדאורייתא הוא. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) והיבש. פירשו התוספ' שיהא נפרך בצפורן. והר"א פירש משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו, וכן עיקר. טור:

(ד) (על הברטנורא) משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי גמרא:

(ה) (על הברטנורא) בגמרא. וכתבו התוספ' דנקט היינו טעמא כדי לפסול ביו"ט שני, אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשריפה קאי:

(ו) (על המשנה) נקטם. פירש הר"א שנקטם מהעלין עד שחסר מעט מהשדרה. ובעל העטור כתב, לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה. והרא"ש פירש דברוב קטימת העלין העליונים מיפסל:

(ז) (על הברטנורא) ר"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגידה. והר"א פירש שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות:

(ח) (על המשנה) נפרדו. דאע"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות, כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו, ולא קפיד קרא אלא על שאינו ראוי לכפותו. הר"נ:

(ט) (על המשנה) יאגדנו. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין. הר"נ:

(י) (על המשנה) ציני. דקלים קשים הגדלים בהרים. הר"נ:

(ב)

(יא) (על המשנה) הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין או יתי. על כן סמוכין זה לזה בעגול אחד. גמרא:

(יב) (על המשנה) נקטם. אע"ג דבלולב פירוש ראש העלין, היינו משום דבלולב לעולם העלין למעלה יוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו, אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש חבד אלא דפעמים ראש חבד הוא חלק, הלכך ראש דידהו הוא ראש חבד ולא ראש העלין, ואפילו אם עלה יוצא מראש חבד גם נקרא נקטם עד שיקטם ראש הבד. הרא"ש:

(ג)

(יג) (על המשנה) ערבה. הוא מין ידוע הנקרא ערבי נחל על שם ההוה שגדל על נחל וסימניו נתפרשו שעלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום:

(יד) (על המשנה) גזולה כו'. כמו בלולב. והא דתני לה במתניתין ד' בבי ולא עריב ותני להו, משום דיש בכל אחד ואחד מה שאין בחבירו הלכך אצטריכו ד' בב'. רש"י:

(טו) (על הברטנורא) והטעם מבואר. לפי שכמו דשמעינן לר"ט בהדס, ה"ה והוא הטעם בערבה. תוי"ט:

(טז) (על המשנה) והצפצפה פסולה. דכתיב קח על מים רבים צפצפה שמו. אמר הקב"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים, מאי ניהו ערבה והן שמו עצמם כצפצפה, אלמא גריעותא, דבתוכחה כתיב. גמרא:

(יז) (על המשנה) כמושה. ה"ה לשאר מינין דכמושין כשרים דהא יבש תנן בהו דפסול הא כמוש כשר, והכי איתא בגמרא בהדיא. אלא לגבי ערבה איצטריך, סד"א כיון דכתיב ערבי נחל, כמושה לא, קמ"ל. הר"נ:

(יח) (על המשנה) מקצת. לאשמעינן שנפרצו היינו ברוב וגבי פסולה נקט נפרצה משום דהוי ברוב וגבי מעוטא שייך לשון נשרו. הרא"ש:

(יט) (על הברטנורא) כלומר ובכלל ערבי נחל הן חוץ מצפצפה דקרא מיעטה בהדיא:

(ד)

(כ) (על המשנה) ג' הדסים. דכתיב ענף עץ עבות. ופירש"י ענף חד עץ חד עבות חד:

(כא) (על המשנה) שתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים: [כב] והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה משום דענפיו חופין את עציו ואין קטימתו נראית כל כך. רבינו ישעיה ז"ל:

(כג) (על הברטנורא) שלשתן קטומים. אפשר דר"ט בעי ג' מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר"ט לא נקט ג' לעיכובא אלא סרכא דר"י נקט, ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כר"ע דמכשיר בהדס אחד. הר"נ:

(כד) (על המשנה) הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא והיינו כחזרה דר"י וא"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל. תוי"ט:

(ה)

(כה) (על המשנה) אתרוג. שנא' פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש"י שהאתרוג דר וגדל באילנות ב' וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה:

(כו) (על הברטנורא) אע"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך, כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה. תוספ':

(כז) (על המשנה) תרומה טהורה. כמ"ד בגמרא מפני שמכשיר לקבל טומאה. הר"מ. פירש"י דאמרינן במתניתין מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבש וכשנוגעין באתרוג הוכשר לטומאה. ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור:[כח] בגמרא. וז"ל רש"י לכהן וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילו לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתר לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא:

(כט) (על הברטנורא) א"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע"ג דלדידיה לא חזי הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים ואפ"ה חוץ לירושלים פסול. ועתוי"ט:

(ו)

(ל) (על הברטנורא) ז"ל המגיד. חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגם או ילפת או חזזן ופסול מפני שאינו הדר:

(לא) (על המשנה) נסדק. יש שפירשו לארכו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה אבל בחוטמו אפילו כל שהוא פסול וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית כו'. ויש מחמירין לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה. הר"נ:

(לב) (על הברטנורא) פירוש לפירושו אפילו אינו בכאיסר ובכ"ש ר"ל כמות שהוא ולא קאי אחסרון כלל דהא מסיים דסיפא דתנן כשר מיירי באינו מפולש ואינו רחב כאיסר. ושעור כאיסר ר"ל בלא חסרון וקאמר דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר הוא דכשר. הא אף על פי שאינו רחב כאיסר ואין בו חסרון אלא שהוא מפולש פסול. תוי"ט וע"ע:

(לג) (על המשנה) מעוטו. דוקא באחד כשר אבל כשהם ב' חזזות בב' מקומות אע"ג דעל מיעוטו הן פסול. הר"נ:

(לד) (על המשנה) עוקצו. פירש"י זנבו כמו בעוקצי תאנים:

(לה) (על הברטנורא) וטעמא דיר'ט שני דינו כשאר הימים משום דבקיאינן בקביעא דירחא:

(ז)

(לו) (על המשנה) שנים. ה"ג רש"י. ופירוש שני אתרוגים בידו אחד. וטעמא מפרש בגמרא דכיון דמצות לולב בימין ואתרוג בשמאל וזימנין דמחלפי ליה כו' ואתי להפכינהו מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב בידו עד שיחליף ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול מיד ואתי לאפסולי שיארע בו נקב. והר"נ מקיים הגירסא במשניות ישנות, שניהם בידו אחד. כלומר הלולב והאתרוג, מטעם הנזכר:

(לז) (על המשנה) אפילו אחד. וטעמא דר"י לא חייש לדלמא מפיך להו. ולגירסת הר"נ אפילו בב' ידיו כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחד וזה בידו אחד ולא חייש כו':

(ח)

(לח) (על המשנה) במינו כו'. פירוש לאגוד עם ההדס והערבה כמ"ש גבי נפרדו עליו וטעמיה דר' יהודה מפרש בגמרא דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב כו' מה להלן אגודה אף כאן אגודה הלכך במינו דוקא, דאל"ה ה"ל ה' מינין ועובר משום בל תוסיף:

(לט) (על המשנה) במשיחה. כרבנן דברייתא דלית להו לקיחה לקיחה ואין צריך אגד. ואמרינן בסנהדרין דף פ"ח דאי אין צריך אגד לית ביה משום בל תוסיף דאינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו:

(מ) (על הברטנורא) נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשר מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף. רש"י:

(ט)

(מא) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש"י במנחות דף ס"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב כדי לעצור רוחות רעות חבאות מארבע רוחות. וז"ש לצפון ודרום כו' ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהיו אלא לימין כו' ובשם מהרי"ל בב"י מזרח דרום מערב צפון. ועתוי"ט:

(מב) (על המשנה) בהודו כו' ובאנא. דכתיב אז ירננו עצי היער. ובתריה הודו לה' כי טוב. וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבראש השנה באין לדין ואין יודעין אם יצאו זכאי נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא. הרא"ש:

(מג) (על המשנה) אף באנא כו'. נ"ל דסבירא להו דאף על גב דגבי ירננו כו' לא כתיב אלא ואמרו הושיענו היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה נא והוא הדין לסופו דהצליחה נא הואיל ומקרא אחד הוא. ולפי שבית שמאי באו להוסיף על דברי בית הלל סדרם אחריהם. תוי"ט:

(מד) (על הברטנורא) לפי מה דמשמע דר"ג ור"י כב"ה ס"ל. היאך כתב ואין כך הלכה. ונראה שהר"ב גירסא אחרת היתה לו אלא כו' בלבד. וכך גרס בירושלמי הא בהודו לא. ועתוי"ט:

(י)

(מה) (על הברטנורא) שאלו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שהוא אומר אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מארה שדרך הגדול להקרות ואפילו לבקיאים. הר"נ:

(יא)

(מו) (על הברטנורא) גמרא וטעמא איתא במגילה דף כ"ח כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כלישנא והוא עבר לפניהם. ואף דהלל תקנת נביאים הוא וא"כ תקשי היכי מברכינן וצונו, תירץ בגמרא מלא תסור, א"נ שאל אב. ך ויגדך זקניך ויאמרו לך:

(מז) (על הברטנורא) והלוקח חבר דאי ע"ה מי ציית למחשד לחבירו ואפ"ה קרי ליה חבירו כמ"ש הטעם במ"ב פ"ד דדמאי. תוי"ט:

(מח) (על המשנה) אתרוג. דאתרוג בכלל לולב דקתני. וז"ל רש"י חבר שקונה הושענא כולה מע"ה, ונותן לו, יבקש ממנו שיתן לו:

(יב)

(מט) (על המשנה) זכר למקדש מנין דעבדינן זכר למקדש, דאמר קרא ציון דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה. גמרא:

(נ) (על המשנה) ושיהא כו' משמע שתקנם ביחד והלכך כיון דמייתי הראשונה אגב תני לשניה דעמה:

(נא) (על הברטנורא) ומקשים בגמרא דאבני אימת, אי ביום ט"ז כבר הותר משהאיר המזרח, אלא דנבנה קודם ט"ז, מחצות אשתרי כר ומשני דאבני בלילה, א"נ סמוך לשקיעת החמה ופירש"י דהיא היא מרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד חבאתו כדתנן התם, לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות:

(יג)

(נב) (על הברטנורא) נטילתו בלבד דוחה שבת. הר"נ. כלומר אבל לא לענין הוצאה. ובגמרא דף מ"ד מסקינן דהכא בגבולין מיירי מדלא קתני להר חבית ומיהו בזמן שבהמ"ק קיים דניטל בשבת ביום הראשון במקדש ובמקומות הסמוכים ששלוחי ב"ד מגיעים שם ויודעים אימתי הוקבע החודש. אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים אע"פ שעדיין קבעו על פי הראייה הואיל ואין כאן מקדש שניטל הלולב בו השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות כי היכי שלא תהא תורה כשתי תורות:

(יד)

(נג) (על המשנה) מפני כו'. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתניתין דוקא בזמן שבהמ"ק קיים. הר"ן:

(נד) (על הברטנורא) וכתבו התוספ' דסוגיא דהכא ס"ל דמצות א"צ כונה, דהא במוציא לרה"ר אין שייך מתכוין לצאת, ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד:

(טו)

(נה) (על המשנה) מקבלת אשה. דמהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל דלגבה אסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. גמרא:

(נו) (על המשנה) בשבת. בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת. הר"מ: