ביאור:בבלי עבודה זרה דף י
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עבודה זרה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שית שנין יתירתא [1]; סבור רבנן קמיה דרבי למימר: האי – 'שטר מאוחר' הוא [2], ניעכביה עד דמטיא זמניה ולא טריף [3].
אמר רב נחמן: האי - ספרא דוקנא כתביה [4], והנך שית שנין דמלכו בעילם, דאנן לא חשבינן להו - הוא קחשיב ליה [5], ובזמניה כתביה [6], דתניא: רבי יוסי אומר: שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך פשטה מלכותן בכל העולם כולו.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ממאי [7] דלמלכות יונים מנינן [8]? דלמא ליציאת מצרים מנינן [9], ושבקיה לאלפא קמא [10] ונקטיה אלפא בתרא [11], והאי [12] מאוחר הוא!?
אמר רב נחמן: בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד [13].
הוא [רב אחא בר יעקב] סבר דחויי קא מדחי ליה [רב נחמן]; נפק, דק ואשכח דתניא 'בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד'.
אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא [14], דתנן [ראש השנה פ"א מ"א]: 'באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים', ואמרינן 'למלכים'? למאי הלכתא? - אמר רב חסדא: לשטרות [15]. ותנן [בהמשך המשנה שם]: 'באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין', ואמרינן 'לשנים'? למאי הלכתא? ואמר רב חסדא 'לשטרות'! קשיא שטרות אהדדי!? ומשנינן: כאן למלכי ישראל כאן למלכי עובדי כוכבים: למלכי עובדי כוכבים מתשרי מנינן, למלכי ישראל מניסן מנינן, ואנן השתא - מתשרי מנינן [16], ואי סלקא דעתא ליציאת מצרים מנינן [17] - מניסן בעינן למימני [18]! אלא - לאו שמע מינה למלכי יונים מנינן?
שמע מינה.
ויום גינוסיא של מלכיהם וכו':
מאי ויום גינוסיא של מלכיהם?
אמר רב יהודה: יום שמעמידין בו עובדי כוכבים את מלכם.
והתניא יום גינוסיא ''ו''יום שמעמידין בו את מלכם?
לא קשיא: הא דידיה הא דבריה [19]
ומי מוקמי [20] מלכא בר מלכא? [21] והתני רב יוסף (עובדיה א ב) 'הנה קטן נתתיך בגוים [בזוי אתה מאד] - שאין מושיבין מלך בן מלך, בזוי אתה מאד - שאין להן לא כתב ולא לשון [22]'!?
אלא מאי 'יום גינוסיא'? - יום הלידה.
והתניא יום גינוסיא ''ו''יום הלידה?
לא קשיא: הא דידיה הא דבריה.
והתניא יום גינוסיא שלו יום גינוסיא של בנו ויום הלידה שלו ויום הלידה של בנו!?
אלא מאי יום גינוסיא? - יום שמעמידין בו מלכם, ולא קשיא: הא דידיה הא דבריה; ואי קשיא לך דלא מוקמי מלכא בר מלכא - על ידי שאלה מוקמי [23], כגון אסוירוס בר אנטונינוס דמלך [24].
אמר ליה אנטונינוס לרבי: בעינא דימלוך אסוירוס ברי תחותי, ותתעביד טבריא קלניא [25], ואי אימא להו - חדא עבדי, תרי לא עבדי!?
[יעץ לו רבי יהודה הנשיא:] אייתי גברא ארכביה אחבריה, ויהב ליה יונה לעילאי [בידיה] [26] ואמר ליה לתתאה: אימר לעילא דלמפרח מן ידיה יונה [27]!
אמר: שמע מינה הכי קאמר לי: את בעי מינייהו דאסוירוס ברי ימלוך תחותי, ואימא ליה לאסוירוס דתעביד טבריא קלניא!
אמר ליה: מצערין לי חשובי [רומאי].
מעייל ליה לגינא; כל יומא עקר ליה פוגלא [צנונית] ממשרא קמיה;
אמר [אנטונינוס]: שמע מינה הכי קאמר לי: את קטול חד חד מינייהו, ולא תתגרה בהו בכולהו.
ולימא ליה מימר [בהדיא] [28]?
אמר: שמעי <בי> חשובי רומי ומצערו ליה [29].
ולימא ליה בלחש?
משום דכתיב (קהלת י כ) [גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר] כי עוף השמים יוליך את הקול [ובעל הכנפים יגיד דבר].
[*## קשה להבין מהדוע רש"י כך מפרש, ולא מפרש 'בצורה גלויה'=בהדיא?]
הוה ליה ההוא ברתא דשמה 'גירא', קעבדה איסורא [30].
שדר ליה [31] גרגירא [32] - שדר [33] ליה כוסברתא [34];
[35] שדר ליה כרתי [36] - [37] שלח ליה חסא [38];
כל יומא הוה שדר ליה דהבא פריכא במטראתא [39] וחיטי אפומייהו [40]; אמר להו: אמטיו חיטי לרבי? אמר [ליה רבי]: לא צריכנא, אית לי טובא. אמר: ליהוו למאן דבתרך דיהבי לבתראי: דאתו בתרך ודאתי מינייהו ניפוק עלייהו [41]!
הוה ליה ההיא נקרתא [42] דהוה עיילא מביתיה לבית רבי [43]; כל יומא הוה מייתי תרי עבדי; חד קטליה אבבא דבי רבי, וחד קטליה אבבא דביתיה [תוספות: העבדים היו מלפני כך חייבי מיתה].
אמר ליה: בעידנא דאתינא - לא נשכח גבר קמך.
יומא חד אשכחיה לרבי חנינא בר חמא דהוה יתיב, אמר: לא אמינא לך בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך?!
אמר ליה: לית דין בר איניש.
אמר ליה: לימא ליה לההוא עבדא דגני אבבא דקאים וליתי!
אזל רבי חנינא בר חמא, אשכחיה דהוה קטיל; אמר: היכי אעביד? אי איזיל ואימא ליה דקטיל - אין משיבין על הקלקלה! אשבקיה ואיזיל - קא מזלזלינן במלכותא!
בעא רחמי עליה ואחייה ושדריה.
אמר: ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים, מיהו בעידנא דאתינא - לא נשכח איניש קמך.
כל יומא הוה משמש לרבי [44]: מאכיל ליה, משקי ליה;
כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא - הוה גחין קמי פוריא.
אמר ליה: סק עילואי לפורייך!
אמר: לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי.
אמר: מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא.
אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי?
אמר ליה: אִין!
אמר ליה: והכתיב (עובדיה א יח) [והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום] לא יהיה שריד לבית עשו [כי ה' דבר]?
בעושה מעשה עשו.
תניא נמי הכי: (עובדיה א יח) [והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום] לא יהיה שריד לבית עשו [כי ה' דבר]; יכול לכל? תלמוד לומר: 'לבית עשו' = בעושה מעשה עשו.
אמר ליה: והכתיב (יחזקאל לב כט) שָׁמָה [45] אדום מלכיה וכל נשיאיה [אשר נתנו בגבורתם את חללי חרב המה את ערלים ישכבו ואת ירדי בור]?
אמר ליה: 'מלכיה' ולא 'כל מלכיה', 'כל נשיאיה' ולא 'כל שריה'.
תניא נמי הכי: 'מלכיה' ולא 'כל מלכיה', 'כל נשיאיה' ולא 'כל שריה': 'מלכיה' ולא 'כל מלכיה' - פרט לאנטונינוס בן אסוירוס; 'כל נשיאיה' ולא 'כל שריה' - פרט לקטיעה בר שלום.
'קטיעה בר שלום' מאי היא?
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא: מי שעלה לו נימא ברגלו [46], יקטענה ויחיה [47] או יניחנה ויצטער?
אמרו לו: יקטענה ויחיה.
אמר להו קטיעה בר שלום: חדא דלא יכלת להו לכולהו, דכתיב (זכריה ב י) [הוי הוי ונסו מארץ צפון נאם ה] כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם [נאם ה’]: מאי קאמר? אלימא דבדרתהון בארבע רוחות, האי 'כארבע רוחות'? 'לארבע רוחות' מבעי ליה!? אלא: כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות - כך א"א לעולם בלא ישראל; ועוד: קרו לך 'מלכותא קטיעה'.
אמר לה: מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא [48]!
שדו ליה לקמוניא חלילא [49].
כד הוה נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא [50]: ווי ליה לאילפא [51] דאזלא בלא מכסא [ספימה שלא שלמה את המכס אינה יכולה להכנס לנמל] [52]!
נפל על רישא דעורלתיה, קטעה; אמר: יהבית מכסי, חלפית ועברית; כי קא שדו ליה – אמר: כל נכסאי לרבי עקיבא וחביריו.
יצא רבי עקיבא ודרש (שמות כט כח) והיה לאהרן ולבניו [לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה’] מחצה לאהרן ומחצה לבניו [אבל לרש"י פסוק אחר: ויקרא כד,ט: והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם; ומפרש רש"י: בלחם הפנים כתיב; וכהן נוטל מחצה, כדאמרינן בסדר יומא [53] 'ונוטל חלה אחת משתי חלות של עצרת וארבע או חמש ממעשה לחם הפנים'; והתם מפרש לה דפלגא היא; והכי נמי השוה אותי נגד כולן: שהזכיר שמי לבד].
יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים!
אנטונינוס שמשיה לרבי, אדרכן [54] שמשיה לרב.
כי שכיב אנטונינוס - אמר רבי: נתפרדה חבילה [55];
כי שכיב אדרכן - אמר רב:
הערות
[עריכה]- ^ שבא לפני ב"ד בשנה שנכתב בו, ומצא בו שש שנים יותר ממניינם, כגון שהיו עומדים בשנת חמש מאות למלכות יון, ובו היה כתוב בשנת חמש מאות ושש שנים לוה פלוני מפלוני, וסתם היה כתוב, ולא היה כתוב בו שום מלכות
- ^ מלוה עשה עמו טובה, ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים, וכל מי שיקנה קרקעו בתוך שש שנים - אינו מפסיד, שהרי זמן מכירה קודם לזמן טריפת השטר
- ^ אינו יכול לטרוף לקוחות אלא אותן שיקחו ממנו משש ואילך
- ^ מדקדק בחשבונות הוא, ואינו הולך אחרינו
- ^ שאין אנו מתחילין למנות לתחלת מלכות יון אלא לאחר שש שנים שמלכו בעילם, והוא מונה לתחלת מלכותן
- ^ ושיעבודו מיום כתיבתו הוא, ומהיום והלאה יטרוף, ואין כאן מחילה, לפי שחמש מאות שלנו - הן חמש מאות ושש לתחלתן
- ^ ממאי דהאי דמנינן לשטרי לש"פ שנים קודם חורבן
- ^ דעתין למלכי יון, דתימא דהנך שית שני יתירתא היינו האי דאתחיל למימני מתחלת מלכותן, דניחא לך למימר הכי, ולא ניחא לך למימר 'מאוחר הוא': לפי שאין דרך למחול שעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו בתוך זמן האיחור ויפסיד את חובו
- ^ בין אנן בין הא ספרא, האי דמנינן לש"פ שנים קודם חורבן - לאו דעתין אמלכות יון אלא ליציאת מצרים מנינן
- ^ דמיציאת מצרים
- ^ ומתחלינן למימני מתחילת אלפא בתרא, והיא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותן בכל העולם: דמיציאת מצרים ועד חורבן - אלף וש"פ שנים: ת"פ שנים עד בנין בית ראשון, ות"י דבניינו - הרי תת"צ, ושבעים דגלות בבל, ות"כ דבית שני - הרי אלף וש"פ שנים, ומלכות יון נמי פשטה בכל העולם שלש מאות ושמונים שנים קודם חורבן, שהוא תחלת אלף שנים! וכיון דדעתין איציאת מצרים - ליכא למתלי הנך שית שנין אלא במחילת השעבוד
- ^ שטר
- ^ וכיון דלמלכות יון מנינן, ואיכא למיתלי להנך שית שנין בספרא דוקנא - תלינן ביה, ולא תלינן ליה במחילת השעבוד: שאין כל אדם עושה כן
- ^ דלמלכות יון מנינן
- ^ דכל אימת דקאי מלכא, מכי מטי שילהי אדר - סלקא ליה שתא, ובניסן ריש שתא תנינא למיכתב בשטרי
- ^ כל תשרי מחַדשים שתא, אלמא ודאי: מניינא דידן - למלכי האומות הואי, ואין לך מלכות באומות מתחלת שלש מאות ושמונים שנה קודם אלא מלכות יון
- ^ דהאי דמנינן לשלש מאות ושמונים שנה קודם חורבן, דדעתין איציאת מצרים
- ^ ולחדושי שתא, דקיי"ל בשמעתא קמייתא במסכת ראש השנה דליציאת מצרים - מניסן מנינן
- ^ כשמעמידין בן מלך בחיי אביו להחזיקו במלוכה - שמח האב, ועושה אותו יום איד
- ^ רומיים
- ^ כל הני יום אידיהן דמתניתין - דרומיים נינהו, כדתניא לעיל 'יום שתפסה בו רומי מלכות', ותניא 'רומי עשתה קלנדא';
- ^ כתב ולשון של רומיים - מאומה אחרת באה להן; אחרים תקנו להן כל ספריהם
- ^ נוטלין רשות מן השרים ומבקש האב מהן להעמיד בנו תחתיו
- ^ על ידי שאלת אביו
- ^ בת חורין: שלא תתן מס לעולם; משום דאית בה רבנן, ואנטונינוס עצמו היה משמש בפני רבי, כדלקמן, ומשום הכי היה אוהב לרבנן
- ^ כלומר: הרכב את בנך עליהן ועליך, ותהא טבריא מסורה בידו
- ^ ואימא ליה לברך דליפרחה ליונה מן ידיה כלומר דליעבד טבריא קלניא להוציאה מתחת עולו
- ^ בפרהסיא*
- ^ לרבי
- ^ זנתה
- ^ אנטונינוס לרבי
- ^ עשב ששמו 'גרגירא': רוק"א בלע"ז, והבין רבי: מה לי ולעשב הזה? ודאי סימנא הוא דשלח לי גרגירא!? נגררה ונמשך לב גירא עם הנואפים! יודע היה ללמוד אנטונינוס
- ^ רבי
- ^ כוסברתא בלע"ז אלוינאר"א; כלומר: שחוט הבת: 'כוס ברתא' - שתי מלות
- ^ הדר
- ^ בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי
- ^ הדר
- ^ לייטוג"א בלע"ז, כלומר: חוס עלה
- ^ דיאסקאות של עור כמין שקים גדולים
- ^ שאם יפתחו השקים - רואים החטים ולא יבינו]
- ^ היוצאין מבניך יוציאו הוצאות למלכי רומי העומדין אחרי על סמך הממון הלז
- ^ מערה; לשון 'נקרת הצור' (שמות לג כב)
- ^ ללמוד תורה
- ^ משמש לפניו בסעודה
- ^ בגיהנם משתעי קרא
- ^ בשר מת ומצערו
- ^ ויבריא
- ^ נוצח את המלך בדברים בושת הוא למלך, ומשפט האיש להשליכו
- ^ בית מלא עפר
- ^ רומית
- ^ ספינה
- ^ כלומר: אוי לך! הואיל ועליהן אתה נהרג, שלא מלתה את עצמך ותטול חלק עמהם
- ^ דף יז:
- ^ שר שבעובדי כוכבים היה
- ^ אהבתינו שנקשרה נפש בנפש