מעשה אפוד (דוראן)/פרק כז

הפרק העשרים ושבעה

בהנחת קצת שרשים תישיר ידיעתם להבנת הכתוב

כבר הניח החכם ר׳ יונה בספרו קצת שערים בהודעת דרך לשון העברי בשמושו, ונתן על זה כללים מה חשב להביא עליהם מופת ממה שבא בכתוב. והם ענינים יחלוק עליהם הראוי והמחויב, אבל שאין להמלט מזה בקצתם. והם היות בכתוב אשר הוא ספר האלהים תוספות או חסרון, או שהיה בו מלה והחפץ זולתה, וענינים זרים יוצאים מההקשה. והוא כבר הפליג בזה והאריך בנתינת משלים מהכתוב לאמת סברתו זאת. ועם היות הענינים האלה קשים בעיני מאד, הנה עם כל זה אביא מהם מעט, וביחוד ממה שיראה הכרחי לפי קיצור דעתנו, לא שאחייב שיהיה הענין כן. והנה איעצך להטיב העיון בספרים קודם שתגזור על זה. והנה בהרבה ממה שהניח מזה תראה השגיאה. וכבר קרא אותו הא׳׳ע (צחות שער הרביעיים) על קצת מה שאמר בשער שהניח ממה שנאמר במלה והחפץ בה זולתה: "הופך דברי אלהים חיים". אבל שהוא לא התיר הספק בכל מה שיראה מזה מחוייב לפי קיצור דעתנו. וכבר נזכר קצת מזה במה שעבר. אמר ר׳ יונה (הרקמה שער כה): "וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים" (רות ג, טו) – בחסרון שם המדה. "וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט, יב) – עונך. "יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר" (איוב כא, יב) – ישאו קול. "וַאֲמַרְתֶּם לַייָ וּלְגִדְעוֹן" (שופטים ז, יח) – חרב, או נקמה. "וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן" (דה"א יז, ה) – ואהיה מתהלך, וממשכן אל משכן. "וַתְּכַל דָּוִד" (ש"ב יג, לט) – נפש. "כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם" (ש"א טז, ז), (ש"א ט"ז ז׳) שעורו: כי לא אשר יראה ה׳, כי האדם וכו׳. "אָרוּר כְּנָעַן" (בראשית ט, כה) – אבי כנען. "דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב) – איש דמשק. "חֲנַמְאֵל דֹּדִי" (ירמיהו לב, יב) – בן דודי, כי כן הוא במקום אחר (שם פסוק ח). "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ" (שמות ד, ד-ה) – תעשה זה למען יאמינו. "סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם" (שמות ז, כד) – להוציא. "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה" (שמות כא, יא) – אחת משלש אלה. "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת" (ויקרא יט, יג) – שכר פעולת. "וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה" (יחזקאל טז, מא) – מהיות. "וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (ש"א טו, כג) – (ס׳א ט"ו יג) מהיות מלך. "טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה" (מיכה ז, ד) – רע ממסוכה. "הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ" (ירמיהו ח, ד) – היפלו דברי. "אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב" (ירמיהו ח, ד) – אם ישוב דברי. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם" (ויקרא כה, ו) – תבואת שבת הארץ. "וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם" (ירמיהו ח, יג) – חוקים ומצות. "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה, א) – בגדי מלכות. "כֶּחָצִיר יָמָיו" (תהלים קג, טו) – כימי חציר. "לֹא אוּכַל אָוֶן" (ישעיהו א, יג) (ישעי' א׳ י"ג) – אוכל נשא און. "יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי" (תהלים נט, יא) – נקמה. "לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם" (דה"ב לה, כא) – באת היום. "חֲמוֹר לֶחֶם" (ש"א טז, כ) – משא חמור. "יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים" (דה"ב כה, ח) – פן יכשילך, או למה יכשילך. "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" (קהלת ח, ב) – אני מצות, או אני אומר. "יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם" (ירמיהו ה, לא) – ירדו השוחד. "וְכָל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ" (דה"ב י, טז) – וכל ישראל ראו. "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף" (ישעיהו מח, י) – ולא בכור כסף. "כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ" (איוב לב, יט) – כנוד יין. "הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף" (דה"א כט, ב) – למעשה הזהב ולמלאכת הכסף. "וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וַייָ יְשַׁלֶּמְךָ" (ש"א כד, יט), שעורו: בדרך טובה ה׳ ישלם לו טובה, וה' ישלמך וכו'. "וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" (בראשית מב, לג) – שבר רעבון. ויש שמחסרין המלה השוללת – "וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי" (תהלים לח, ב) – ואל בחמתך. "וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים" (ישעיהו מב, ח) – ולא תהלתי. "וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (דברים לג, ו) – ואל יהי. ואלה והדומים להם אין פלא, כי כבר קדמה המלה השוללת. ומה שהביא זולת הדומים לאלה, כמו "כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה" (ש"ב ב, כז) – לא נעלה, "לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּת" (ירמיהו מט, כה), "לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי" (איוב יד, טז), "וַאֲשֶׁר יִגְאַל" (ויקרא כה, לג) – לא יגאל; הוא זר מאד מההקש שתשמש בחיוב במקום השלילה אשר אי אפשר בם שיצדקו יחד, ולכן אין ראוי להמשך אחר דעתו באלה. וכבר ביארו אותם בלא מלת שוללת. וכבר נמצא שולל אחד שהוא מחייב על כל פנים, והוא "לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת" (ירמיהו מט, ט), ויורה עליו סוף הפסוק. אבל יודע חיובו מאיכות הדבור, ובעל הטעמים הרגיש זה. אמר: ומחסרים מלה זולת השוללת, כמו "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה" (משלי כא, יד), ר"ל יכפה חמה. ויחסר אשר – "אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ) – אשר ילכו. "לָעָם עָלֶיהָ" (ישעיהו מב, ה) – אשר עליה. "וְכָל יֶשׁ לוֹ" (בראשית לט, ד) – אשר יש לו. וחסרו היו"ד – "וְעָלְתָה כָאֹר" (עמוס ח, ח) – כיאור. "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ" (בראשית לז, לו) – מדינים. ו"אֲבִיגַל" (ש"א כה, לב) – אביגיל. ו"ו אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת" (יחזקאל טז, סא) – אחיותיך. "מְדָנִים בֵּין אַחִים" (משלי ו, יט) – מדינים. "תְּהִי נַעֲלָמָה" (נחום ג, יא) – תהיי. "הֶעָשׂוּ לִבְלִי חָת" (איוב מא, כה) – העשוי. "מִלְּפָנַי בַּצִּים" (יחזקאל ל, ט) – בציים. וחסרו האל"ף – "וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד" (יחזקאל לג, ל) – אחד. "בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (ש"א לא, י) – שאן. "שַׁעַר הָשֲׁפוֹת" (נחמיה ג, יג) – האשפות. "שַׁלְתִּיאֵל" (חגי א, יב) – שאלתיאל. "הָהּ לַיּוֹם" (יחזקאל ל, ב) – אהה. וחסרו הבי"ת – "יִרְחֲצוּ מַיִם" (שמות ל, כ) – [במים]. "וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ" (בראשית יד, ד) – בשלש. "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה" (במדבר ל, יא) – [בבית]. "יָבוֹא שָׁלוֹם" (ישעיהו נז, ב) – [בשלום]. וחסרה הה"א – "בֵּעָטֵף עוֹלֵל" (איכה ב, יא) – [בהעטף]. "וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז) – [ובהכשלו]. "בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת" (שמות לד, כד) – [להראות]. "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט, ב) – [הבינותי]. ובבא הה"א ההודעה עם הכ"ף והבי"ת או הלמ"ד יחסרו אותה ברוב – בַּיּוֹם כַּיּוֹם לַיּוֹם וזולתם. ועם הוי"ו – "וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה" (מ"א יג, כח) – [והחמור] "וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ" (ש"ב א, י) – [והאצעדה]. וכבר נמצאו במשפט עם הה"א להנחה אשר בה "לָכֶם וּלְהַגֵּרִים" (יחזקאל מז, כב), "מִי כְּהֶחָכָם" (קהלת ח, א), "יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם" (תהלים לו, ו), "כְּהַחַלֹּנוֹת הָאֵלֶּה" (יחזקאל מ, כה). וחסרו היו"ד היחס מן פְּלִשְׁתִּים עִבְרִים יְהוּדִים וזולתם רבים. וחסרו המ"ם – "מֵרִיבֵי עַמִּי" (ש"ב כב, מד), "הָרוֹדֵד עַמִּי" (תהלים קמד, ב), "לְכָל עַמִּי" (איכה ג, יד) – דינם עַמִּים. "רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי" (ש"ב כג, ח) – השלישים. "מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח, ב) – רמונים. "לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם" (יחזקאל יג, ב) – לנביאים. וחסרו מלת מִן – "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ" (קהלת ט, ח) – מן על. "דָּמָם יִשְׁכָּרוּן" (ישעיהו מט, כו) – מן דמם. "עֲשׂוֹת סְפָרִים" (קהלת יב, יב) – מעשות. וחסרו הכ"ף – "נֶזֶם זָהָב" (משלי יא, כב) – כנזם. "אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט, כא) – כאילה. "חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד) – כחמור, והדומים להם. וחסרה הבי"ת – "דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל" (ירמיהו ג, טו) – בדעה. "יִרְחֲצוּ מַיִם" (שמות ל, כ) – במים. "אֵין כָּסֶף" (שמות כא, יא) – באין. "רַק הַכִּסֵּא" (בראשית מא, מ) – בכסא. "יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא, ו) – בצהרים. "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ" (במדבר ל, יא) – בבית, וכאלה רבים. וחסרו הלמ"ד – "הָיוּ בֶן שָׁאוּל" (ש"ב ד, ב) – לבן שאול. "וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י) – ולשדי. "חַסְדֵי יְיָ עוֹלָם אָשִׁירָה" (תהלים פט, ב) – לעולם וכבר באה הה"א בסוף המלה במקום הלמ"ד הזאת ב"מִצְרַיְמָה" (בראשית יב, י) ו"סֻכֹּתָה" (בראשית לג, יז) ו"פַּדֶּנָה" (בראשית כח, ב) ו"תִּמְנָתָה" (בראשית לח, יב) ו"יְרוּשָׁלְַמָה" (מ"א י, ב). והדומים לאלה. וחסרו הכנויים – "אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ" (ירמיהו נ, יז) – הדיחוהו. "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, יא) – ולקחתה. "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" – ממנו; "וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (ישעיהו נא, א) – ממנה. [צורכם] (זו הגהה שנבעה מטעות בהבנה). "הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שמות יג, ג) – יצאתם בו. "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" (במדבר יג, כז) – אליה. וחסרו מכלל מה חלקים מה להסמכם על מה שנזכר מהם שיורה על השאר – "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה" וכו' (שמות כג, כח), ולא זכר מהשבעה עממין כי אם שלשה, והדין שוה בכלם. "וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ" (ויקרא כד, טז) – ירצה: נוקב ומקלל. "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" (דברים יב, כז) – ירצה: והחלב תקטיר. וחסרו מ"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר" (ישעיהו לה, א) – יששום אולי צ"ל: ישושו מהם. "הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ" (ירמיהו כ, י) – נגיד עליו. "בָּנַי יְצָאֻנִי" (ירמיהו י, כ) – יצאו ממני. "אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי" (יהושע טו, יט) – נתת לי. "בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר" (מ"א יט, כא) – בשל להם. "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל, ו) – דן לי. "כִּי קְדַשְׁתִּיךָ" (ישעיהו סה, ה) – קדשתי ממך. "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה) – לא יגור אתך. "עַצְמוֹת חֹנָךְ" (תהלים נג, ו) – חונה עליך. "אֹיְבִי יְכָלְתִּיו" (תהלים יג, ה) – יכלתי לו. {{תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי}} (שמות טו, ט) – תמלא מהם. "עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב" (יחזקאל לט, כ) – מסוס. וחסרו הדגשין בקצת מלות היו ראויות להדגיש כפי ההקש – "וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת" (יחזקאל ט, ז), "וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ" (ירמיהו ה, א), "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי" (במדבר כה, יא), "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ" (בראשית כו, יד), "וַיְמַלְאוּם עָפָר" (בראשית כו, טו), "מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (בראשית מג, ט), "עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב), "וַתְּאַלֲצֵהוּ" (שופטים טז, טז), "הִתְפָּקְדוּ" (שופטים כ, יז), "וַיִּתְפָּקְדוּ" (שופטים כ, טו), "וַיִּתְיַלְדוּ" (במדבר א, יח), "מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי" (תהלים לה, ד), "הֵתֶל בִּי" (בראשית לא, ז), "בְּחוּקוֹ חוּג" (משלי ח, כז), "בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ" (משלי ח, כט), "נִסְעָה וְנֵלֵכָה" (בראשית לג, יב), "צַו לָצָו קַו לָקָו" (ישעיהו כח, י), "וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים" (ישעיהו כב, י), "שִׁלְחָה לּוֹ" (יחזקאל יז, ז), "שִׁלְחוּ בָאֵשׁ" (תהלים עד, ז), "יָדַי לַקְרָב" (תהלים קמד, א), "הַמְבַקְשִׁים" (שמות ד, יט), "הַמֲלַקְקִים" (שופטים ז, ו), "הַמְעֻשָּׁקָה" (ישעיהו כג, יב), "תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל ד, יב), "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" (שמות טו, ה), "מִגְבוּרָתָם בּוֹשִׁים" (יחזקאל לב, ל), "מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר" (שופטים ח, ב), "וּמִקְצֵה אֶחָיו" (בראשית מז, ב), "וּלְאֹם מִלְאֹם" (בראשית כה, כג), "וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת" (ויקרא יד, נו), "יָחְנְךָ בְּנִי" (בראשית מג, כט) וזולתם רבים. וכבר משכו מכלל זה החסרון הנראה בקצת סוגי הפעלים, וכבר התבארו.

וחסרו קצת תנועות בקצת מלות – "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו" (משלי ל, ו), "קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" (משלי כב, כא), "מֵעִם מִזְבְּחִי" (שמות כא, יד), "מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ" (במדבר יח, כט), "שְׁהֶם בְּהֵמָה" (קהלת ג, יח), "שְׁהוּא עָמֵל" (קהלת ב, כב) – השואין האלה דינם להיות פתוחין או במקום צרי בקצת. ומזה "לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח, כ) – דינו שְׁכֻבָתְךָ על משקל גְּבוּרָתְךָ. "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ" (ויקרא יט, יט) – דינו בְּהֵמָתְךָ על משקל גְּנֵבָתְךָ שְׁאֵלָתְךָ. וכן "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ" (שמות ג, כב) – דינו מִשְּׁכֵנָתָהּ בקמץ. וכן "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ" (מלאכי ב, יד), "אֶת נִדְּחוֹ" (ש"ב יד, יג) – דינו נִדָּחוֹ בקמץ הדל"ת. "גּוֹי שְׁלֵיו" (ירמיהו מט, לא) – דינו כמו "שָׁלֵו הָיִיתִי" (איוב טז, יב). ומזה – "שָׁלַח כְּזֹאת" (בראשית מה, כג), "בְּזֹאת יָבֹא" (ויקרא טז, ג), "לְזֹאת יִקָּרֵא" (בראשית ב, כג) – דינם בקמץ, כמו "כָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי" (ש"ב יז, טו), "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת" (מלאכי ג, י). "אֵי לָזֹאת" (ירמיהו ה, ז). ומזה "הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת" (תהלים צד, כ), דינו הַיְחֻבְּרְךָ, כי הוא עתיד מבנין פועל.

אמר במה שבא בכתוב לדעתו נוסף במה שאין צורך אליו. "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (ויקרא כא, א), "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, יז), "אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ" (ישעיהו ח, יג), "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו" (ויקרא כה, מו) – "אִישׁ בְּאָחִיו" נוסף. "כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ" (ירמיהו י, כה), "הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ" (במדבר יז, כז), "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ" (ש"א יז, יג), "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר" (אסתר ז, ה), "וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם" (נחמיה ט, כט). ומזה לדעתו "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג, ד), "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב, יא) והדומות להם מהשנות המלות. וחשב "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם" (ישעיהו יג, י), שהרבוי מותר, כי אין שם כי אם כְּסִיל אחד, כמו שאמר "כְּסִיל וְכִימָה" (איוב ט, ט), "וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן" (עמוס ג, טו), ולא מצאנו כי אם בֵּית הַשֵּׁן אחד עשהו אחאב, כאשר נאמר "וּבֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה" (מ"א כב, לט). אמר: "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו" (בראשית לג, ד), ירצה: הצואר ואשר סביבו, וכנה הכל בשם צואר. ומזה המין "וְשׁוּלָיו מְלֵאִים" (ישעיהו ו, א), "וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא ה, כד), "וְאִם בְּעֵינָיו" (ויקרא יג, לז), "זֶבַח שְׁלָמָיו" (ויקרא ז, יח), כי הוא [מן] "וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם" (עמוס ה, כב) וכן תַּחְתָּיו ותַּחְתֶּיךָ ותַּחְתֶּיהָ ותַּחְתֵּינִי. וכן הרבוי אשר ב"כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה" (יחזקאל יב, ד), "כִּמְבוֹאֵי עִיר" (יחזקאל כו, י), "מְמוֹתֵי חָלָל" (יחזקאל כח, ח), "לְמִשְׁכַּב דֹּדִים" (יחזקאל כג, יז), "נְעוּרִים" (ישעיהו נד, ו) ו"זְקֻנִים" (בראשית לז, ג) ו"בְּתוּלִים" (דברים כב, יד), ו"זְנוּנִים" (הושע א, ב). ויבא הרבוי להגדלה – "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט, ד), "יָשִׁיב לִבְעָלָיו" (שמות כא, לד), "בָּקָר תְּמִימִם" (יחזקאל מו, ו), "אֱלוֹהַּ עֹשָׂי" (איוב לה, י), "יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט, ב), "בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" (ישעיהו נד, ה), "אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם" (מ"א ט, ו), כי עם האחד ידבר.

ומהנוסף – "אָמַרְתִּי אֲנִי" (קהלת ב, א), "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב, יג), "וּפָנִיתִי אֲנִי" (קהלת ב, יא), "מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי" (ש"ב יט, א). ובא ההשנות מצד הדבור המפסיק – "וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם" (שמות ד, ט), "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר" (יחזקאל י, ב), "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ" וכו' עד "וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף" (זכריה ח, כג), וכן "וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי" וכו' עד "אֵין אֲנַחְנוּ" (נחמיה ד, יז), "וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר" וכו' עד "וְהָיָה עֶרְכְּךָ" (ויקרא כז, ג), והדומים לאלה.

ומהנוסף, היו"ד בקצת העתידים – "יְיֵדָע" (תהלים קלח, ו), "יְיֵטִיב" (איוב כד, כא), "יְיֵלִיל" (ישעיהו טו, ב), "וַיְּיִף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא, ז). וביאור מלת אוֹ נוספת – "אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ" (ש"א כ, י). ואֶל, באמרו "וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים" (יחזקאל לא, י), "לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי" (ש"א כא, ה). ובאו לוֹ ולִי ולְךָ ולָהֶם נוספים – "אֵלֲכָה לִּי" (ירמיהו ה, ה), "יִטְעַם לוֹ" (איוב יב, יא), "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב, א), "קְחוּ לָכֶם" (בראשית מה, יט) וזולתם. ומִן נוסף במִמֶּנּוּ ומִמֶּנִי ומִמֶּנָּה, דינם מֶנּוּ מֶנִּי מֶנָּה. וכן הוא נוסף באמרו "וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב" (נחמיה יג, ד). ומזה לדעתו "מֵימֵי מִצְרַיִם" (שמות ז, יט), כי הקבוץ הוא מַיִם ובסמיכות "מֵי הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג, ח), וכבר חשב במַיִם שיורו על הרבוי, לא על השניות. וכן אצלו "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י, יח), "לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם" (עמוס ו, יג), "אֵת כָּל לֻחֹתָיִם" (יחזקאל כז, ה), וכן שָׁמַיִם, כל אלה אצלו מורים על הרבוי, לא על השניות. ולפי שכל הבאים על דמיונם בכתוב יורו על השניות – יָדַיִם, רַגְלַיִם, אָזְנַיִם, עֵינַיִם, שִׁנַּיִם – להיותם שתי שורות, מָתְנַיִם, עַרְבַּיִם – להיות שני ערבים: ביאת השמש וביאת אורו. וכן דְּרָכַיִם, והעד – כמו שאמר הא"ע – "וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת" (משלי כח, יח), צָהֳרַיִם – לחוזק האור בזמן ההיא להיות השמש בתכלית גבהו וסבוב, והאור אז כאלו הוא כפול ראב"ע פרשת בא. וכן ראוי שנאמר באלו שהביא שהם כלם יורו על השניות. אמנם מַיִם כבר אמר בו הא"ע (פ' בראשית) להיות המים כלם

מורכבים מהתחתונים שהם מימי הנהרות, ומהעליונים שהם מי המטר. ו"בַּעֲצַלְתַּיִם" אני אומר שיורה על השניות, מצד כי התמוטטות והשפל התקרה ונמוכה יסובב אם לחולשתה בעצמה או לחולשת הכותלים אשר היא נסמכת עליהם. ואם כן העצלה מחַזֵּק התקרה והעצלה מחזק הכותלים שתי אלה סבה אל נפילתה. אמנם הבית ידלוף, והוא טפטוף המטר מהגג מצד העצלה בתקון הגג ושפועו כראוי לגג, וזאת העצלה קרא שִׁפְלוּת יָדַיִם למה שהגג בחלק העליון מהבית, והעצלה מתקונו הוא שפלות ידים באמת, ר"ל שהידים בשפל ישבו. ו"לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם" להיותם שנים בכל בעלי קרנים ,אם לא מה שספר מאחד הב"ח. אמנם "לֻחֹתָיִם", להיות האניה בעלת שני צדדים, וכל צד מורכב ומחובר מלוחות רבות, על כן קרא הרבוי הזה כשם השניות, ולזה אמר "לֻחֹתָיִם" שמורה על הרבוי והשניות יחד, כי לוּחוֹת רבוי אחד, והיו"ד והמ"ם על השניות, לזה הרבוי שהוא בשני צדדים. ושָׁמַיִם יורה על השניות גם כן, כי מלת שָׁם תורה על המקום הקיים, תאמר במי ומי שָׁם כשהוא במקום מוגבל וקיים, כי למי שהוא מתנועע לא יאמר שהוא שָׁם אחר שהמקום בלתי רמוז אליו וקיים. ולפי שאין בגלגל חלק יצדק בו שהוא שָׁם להיותו בתנועה תמידית, ושני קטבי התנועה היומית לבד קיימים, ואפשר שיורמז אליהם ויאמר שהם שָׁם. הנה מפני זה נקרא שָׁמַיִם המורה על השניות, להיות תנועתו על שגי אלה הקטבים הקיימים. והחכם השלם ר' לוי בן גרשום אמר כי נקרא שמים לרבוי המצבים אשר לו. וזה רחוק לשתי סבות, כי המצבים ההם עם רבויים הם כלם בכח, ואין אחד מהם נמצא מציאות שלם עד שיצדק בו שָׁם, וגם כי זו הוציא המלה מטבע השניות ומכלל חברותיה. והנה גזר ר' יונה שהמ"ם השנית אשר במֵימֵי אינו המ"ם השנית אשר במַיִם, כי המ"ם המורה על הרבוי בלתי נשארת בסמיכות, אמר "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב) וכל הדומים לו.

ומהנוסף – למ"ד "לְבַעֲבוּר נַסּוֹת" (שמות כ, יז), "לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה" (שמות ט, יח), "לְמִן עוֹלָם" (ירמיהו ז, ז), "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית לג, יב), "לְנֶגֶד הַבּוֹנִים" (נחמיה ג, לז), "לְמִיּוֹם סוּר" (ישעיהו ז, יז); והלמ"ד והמ"ם ב"לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם" (דה"א טו, יג).

ומהנוסף – זכירת השם במקום הראוי לזכור בו הכנוי – "כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ צריך להוסיף: וּבְתוֹרָתוֹ" (תהלים א, ב), "וַייָ הִמְטִיר עַל סְדֹם" וכו' "מֵאֵת יְיָ" (בראשית יט, כד), "וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ" וכו' "עַל יְיָ" (שמות טז, ז), "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע" (ויקרא יג, נ) "וְלָקַח הַכֹּהֵן" וכו' "עַל כַּף הַכֹּהֵן" (ויקרא יד, טו), "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן" (ויקרא יד, לו) – ג׳ בפסוק ההוא. "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" וכו' "וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא טז, יא), "וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי יְיָ וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְיָ" (ש"א כה, כו).

אמר (הרקמה שער כז): ויש ששונים המלה בקצת מקומות בעבור הצורך, אם להורות על התמידות או על הכללות או זולת זה – "יֹום יוֹם", "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר", "שָׁנָה בְּשָׁנָה", "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ויקרא כד, ח), "חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת" (במדבר ג, מז), "אִישׁ אִישׁ", "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה" (במדבר לא, ד). וכבר תבאנה ההוראות האלה בזולת ההשנות – "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט" (ירמיהו כא, יב), "עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב" (עזרא ג, ג), "אֶלֶף לַמַּטֶּה" (במדבר לא, ה), "אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת" (שמות יב, ג), "אִישׁ כִּי יְקַלֵּל" – ירצו: כל איש.

אמר (הרקמה שער כז): יש שמביאין מלה מן המלות, והחפץ בו זולתה, ומכשירים זה בעבור התקבץ השתי מלות בסוג או במין או באיכות או בזולת זה מן הדברים. ויש שיפול הדבר במקום הדבר אע"פ שאינו מתקבץ עמו במאומה וכו׳. וכבר האריך מאד לתת על זה משלים ודמיונות מהכתוב ויבא הדבור בהם. וכבר נמשכו אחר דעתו רבים מהקודמים והמתאחרים מזולת הבדל שיתנו לכללים האלה. והחכמים ז"ל בהרבה ממדרשיהם נמשכו אחר זה. וכבר הגיע מזה עד שאמרו שהשם הגדול המפורש הוא שם בן ארבע ילקח בכתוב מקום ע"ז והוא שם מונח על אלהים אחרים, כאמרו "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְיָ" (בראשית ד, כו), וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בחדושי שבועות (כג ע"א) והוא מקום פלא גדול. ואשר ראוי שתדע,

כי הנביאים והמדברים ברוח הקדש יתנבאו וידברו במשלים ודמיונות, וכמו שנאמר "הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא" (יחזקאל כא, ה), ואמר "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). וכמו שכתב הרב (פתיחה למו"נ). ולכן מן ההכרח ללמוד זה להניח במאמריהם שמות משלים ופעלים יורו בהנחתם הראשונה על זולת מה שיורה עליו אצלם, חו השמות המשותפים במאמריהם. אמנם זה במה שירצו להעלים מהגדת העתיד בהנחתם המלות המושאלות והשתוף בשמות והפעלים, כמו שהוא הענין ברוב מה שהגיד דניאל מהעתידות וקצת בדברי זולתו. וכן במה שירצו להניח ולבאר מסודות החכמה האלהית והטבעית הנקראים אצל החכמים מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה ומַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, ידברו בם בשמות המושאלים יקחו אותם על זולת הנחתם הראשונה לעומק הענינים ההם, וכי יקצרו בם המלות המונחות. וכן במה שיאמר במוסר והמדות ידברו לפעמים במשלים ודמיונות כמבואד בדברי שלמה או במה שהוא מבואר מטבע הדבור שהוא משל, כמו "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י, טז), "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר" (במדבר טז, יד) וכל מה שידמה לזה. או במה שיאמר על צד הגוזמא, כמו "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם" (דברים א, כח), "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם" (הושע ב, א). ועל הענינים האלה ודומיהם יצדקו הכללים ההם ויונחו המלות והחפץ בם זולת זה. אמנם שילקחו הכללים האלה במוחלט כמו שעשה הוא, הוא זר מאד וענין שההקש השכלי יחייב חלופו, כי נתן הכתוב עיר פרוצה אין חומה. ואם בעבור ההשתנות בסוג או המין ילקח הדבר האחד תמורת זולתו והמספר האחד תמורת זולתו, תתבלבל הבנת הכתוב וכמעט שתפול התורה. ולפי שבקצת מה שהביא מזה יראה בתחלת הדעת שסברתו מחוייבת, אפתח לך השער תכנס בו לידיעת האמת, וכי סברתו בטלה בדבר הזה אשר אין לו שחר.

אמר כי "לְעַם נָכְרִי" (שמות כא, ח) – ירצה לְאִישׁ נָכְרִי, ופשט הכתוב הוא, כי האב אשר מכירת הבת רשות לו והוא מושל על זה, וכמו שאמר וכי ימכר, לא תתפשט הממשלה הזאת שיוכל למכרה לעם נכרי, ר"ל לאומה אחרת זולת לבני ישראל, וכאמרו "לֹא יִמְשֹׁל" – ירמוז למי שיש לו ממשלה במכירתה לישראל, והוא האב. כי לו יאמר זה מהאדון, לא יאמר "לֹא יִמְשֹׁל". וכן הבין זה הא"ע. אמנם החכמים כבר אמרו שהאדון אינו רשאי למכרה לאדם אחר, והיה זה קבלה אצלם וסמכוה לזה הכתוב, לא שירצו שיהיה זה פשוטו. אמר: "הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב" (זכריה ד, יב), ירצה: השמן. ואין הענין כן, אבל ראה במראה הנבואה שהיו מריקים מעליהם הזהב, והיה משל ודמיון לשמן. אמר: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ" (שמות לב, כ), ירצה וַיַּתֵּךְ, כי הזהב לא ישרף. ולו עיין בחכמת הכמיאה, ידע כי שריפת הזהב וכל מתכת אפשרית. אמר "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַייָ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר" (דברים טז, ב) – קרא הצאן והבקר שנשחטים בפסח פֶּסַח. והטוב שיאמר כי פירוש הכתוב: וזבחת פסח לה' אלהיך, וצאן ובקר. אמר: "עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר" (ישעיהו יז, ב), רצה בו דַּמֶּשֶׂק, כי בנבואת דמשק הוא. וקרא אותה עֲרֹעֵר, להודיע כי ענינה יגיע אל אחרית רעה עד שתהיה כערער המתבודדת מן הישוב במדבר וכו'. והחכמים ז"ל הבינו ממנו ערער ממש. אמרו: "עומד בדמשק ומכריז בערער שהיה בדמשק וכו'" {{ק|(שיר השירים רבה א ו). וכתב על בירור סברתו כי ערער אינו מערי דמשק אך מערי מואב, כמו שאמר "אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר" (ירמיהו מח, יט). ואני אומר כי מצאנו ערער לבני עמון, כמו שאמר "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית" (שופטים יא, לג), ואמר "וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי רַבָּה" (יהושע יג, כה); ומצאנו ערער לבני גד, כמו שאמר "וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר" (במדבר לב, לד); ומצאנו ערוער "עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן" (דברים ב, לו). וגם כשיתעקש המתעקש ויאמר שכל אלה ערוער אחד הוא, לא יוכל להכחיש שלא היתה לבני גד והיא מארץ ישראל. ולפי שהיתה ערער על שפת נחל ארנן ככתוב, וארנן גבול מואב ובין מואב ובין האמרי (במדבר כא, יג), על כן אמר בחרבן מואב "אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי" וכו', ואמר ליושבת ערער המצרנית למואב שתעמד על דרך ותצפה ותראה מפלת מואב וחרבנה, ותשאל הנס והגולה על דרך השחוק והלעג האם נמלטה מואב מיד שודדיה, והוא אמרו "וְנִמְלָטָה", ותאמר אליו מה נהיית למואב במפלה הזאת. אמר: "גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס" (ירמיהו לג, כו), ירצה אַהֲרֹן ודוד. ואין צורך, אבל יאמר כי יעקב בחר לו יה ויעבר מלכם לפניהם. ואשר יאמר אחר כן "וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ" (ירמיהו לג, יח), הוא יעוד אחר, או להיות הכהנים גם כן זרע יעקב. אמר: "וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל" (ש"ב כא, ח), ירצה מֵרַב, והיא אחותה. ואין צורך, כי הוא על דרך "יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ, כג). וכן יאמר במדרש: לפי שגדלתהו נקראו על שמה (סנהדרין יט ב). אמר: "וְהָיְתָה יַד יְיָ בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם" (ש"א יב, טו), ירצה וּבְמַלְכְּכֶם. ואין צורך, אבל יאמר שתהיה מכת ה' על כלם, אבות ובנים יחדו. אמד "וְשֵׁם אֲחֹתוֹ מַעֲכָה" (דה"א ז, טו) – ירצה: אִשְׁתּוֹ. ואין צורך, כי יאמר שהוא לקח אשה מחֻפִּים ומשֻׁפִּים, והיתה שם אחות האחד מאלה מַעֲכָה והוא לקחה, ושם אחות השני צלפחד, ולקחה גם כן. אמר: "עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (בראשית מז, יט) – במקום קנין. ואין צורך, כי העבדים קנין הם. אמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן" (שופטים יד, טו) במקום בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, והוצרך לפרש לפי זה "וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים" (שופטים יד, יז), כלומר: עד תום שבעת הימים, וכן פירש אותו ר' דוד קמחי, והוא רחוק. ואפלא עליו לפי דרכו איך לא אמר שיהיה שבעה במקום ארבעה. ומה שיראה לו שהענין כן הוא, כי שמשון הקדים לבא תמנתה לפני הזמן אשר יעד לקחת אשתו שבעת ימים, ישתדל בהם בהכנת המשתה העתיד לעשות בלקחו האשה, ותיכף בא לספר החידה לשלשים המריעים, ואמר להם שאם תוך שבעת ימי המשתה אשר יעשה ידעו החידה, יתן להם שלשים סדינים וכו' (פסוק יב), והם באלה הז' יום הקודמים השתדלו והתחכמו שלשת ימים מהם ולא יכלו להגידה ונתיאשו מהשגתה אם לא באמצעות האשה, אבל לפי שעדיין לא לקחה היה להם פתח בזה, והיה היום הז' לבואו אשר הוא ראשון לשבעת ימי המשתה, ולקחו האשה אז תיכף הלכו אליה ואמרו לה "פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ" וכו' (פסוק טו), ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה וכו'. והסברה הנכונה, כי אמרו אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה יורה שלא היה עדיין בימי המשתה, ואפשר שבא שלשה ימים לבד לפני ימי המשיתה כשהתחילו יום שבת והוא בא ביום ד', ויהיה פירוש ביום השביעי ביום שבת כמו שאמר ר' דוד. אבל שהוא רחוק שיקרא יום שבת בשם זולתי בשמו המיוחד. אמר: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית" וכו' עד "וַתֹּאמֶר" (ש"ב יד, ד) במקום וַתָּבֹא. ואין צורך, אבל הכתוב קצר מהביאה, וירצה בו תֹּאמֶר הראשון שאמר לו מה שראוי ונהוג אז שיאמרו אותו המשתחוים לפני המלך, כאלו תאמר יְחִי הַמֶּלֶך והדומה לו. ובוַתֹּאמֶר השני מה שכתב, והוא "הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ". אמר: "וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ" (ש"ב יג, ח), במקום הַקֶּמַח. ואין צורך, כי על שם סופו יקראוהו כן, וכן "וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב), "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים" (בראשית כה, כב), "וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" (שמות כא, כב). או אולי הלישה בלה"ק הוא מה שיקראו החכמים ז"ל קיטוף (פסחים לו א), וכבר אמר במקום אחר "וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק" (ירמיהו ז, יח). הנה זה מה שראיתי להעירך עליו ממה שהביא החכם ר' יונה בשער ההוא, והוא יהיה לך פתח לכל מה שזכר מזה המין.