מעשה אפוד (דוראן)/פרק כח

הפרק העשרים ושמנה

בהנחת שרשים אחרים גם כן תישיר ידיעתם להבנת הכתוב

לא תחשוב כי השרשים האלה אשר נכוין אליהם יהיו מספיקים בהודעת משפטי התורה והשגת הפרטים בם אשר הם כמעט בלתי בעלי תכלית, וכמו שאמר "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" וכו' (תהלים קיט, צו). כי השרשים ההם אין לנו עסק בם במאמר הזה, וכבר נמסרו בקבלה למשה רבינו מסיני, והם השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. ולא בשלשים ושתים מדות שההגדה נדרשת בהן. אבל נכוין בזה למה שיועיל להבנת הכתוב כפי פשוטו, והוא תכלית המאמר הזה. ואחר זה ראוי שתדע כי למוד הכתוב מתחלף מלמוד בעלי חכמת ההגיון בענין זה, והוא כי חכמי ההגיון יאמרו החומה הכוללת [ר"ל משפט כולל] כשתקשר עם נושא הגזרה המחייבת תחייב הכללית, ועם השוללת לא תחייבוהו אבל היא חלקית. כי אמרך כָּל אָדָם חַי כולל, ואמרך כל אדם איננו חי חלקי. וגם יאמרו שהסתמית תלקח חלקית, ואין הענין כן בכתוב. כי אמרו "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא) אשר היא שוללת או מונעת כוללת, כאלו אמר ולא אחד מן האלמנה והיתום תענו. וכן "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ, י), "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל" (ויקרא טז, יז), "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה" (יחזקאל מד, לא), "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם" (ויקרא ג, יז). ולפעמים תלקח חלקית, כי אמרו "כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ" (משלי יט, ז), ירצה החלק הרב מאחיו, "כָּל הָאָדָם כֹּזֵב" (תהלים קטז, יא), "כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם" (תהלים קז, יח), "לֹא יִצְלַח לַכֹּל" (ירמיהו יג, ז). והמחייבת לא תחייב הכללית תמיד, כי "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה" (בראשית מא, נז) ירצה חלק מהארץ, "הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ) ירצה המדבר. ומפני הענין הזה במחוייבות אמרו החכמים "אין למדין מן הכללות" (קידושין לד א). וגם שהמחייבת הכללית לא תלקח בכתוב מוחלט, כי אמרו "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ג), הנה הוא בתנאי שלא תהיה נבלה או טרפה וזולת זה. וכן הסתמיות ילקחו כוללות, כי אמרו "וּמְקַלֵּל אָבִיו" (שמות כא, יז), "וּמַכֵּה אָבִיו" (שמות כא, טו) והדומים ירצה בם הכללות. וכן "וְכִי יַכֶּה אִישׁ" (שמות כא, כ), "כִּי יִגְנֹב אִישׁ" (שמות כא, לז), "כִּי יִתֵּן אִישׁ" (שמות כב, ו) והדומים, ילקחו כוללים כל איש. אמנם לא תחשוב שיהיה זה תמידי, שכבר יהיה הענין גם כן בכתוב על הדרך שאמרו ההגיוניים. כי אמרו "כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז, ד), "כָּל אָרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת" (תהלים כה, י), "כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה" (משלי ל, ה), הם כוללות ומחייבות. וצריך שתזהר שתתפוש הכללות במלה אשר תקשר עמה החומה לא עם זולתה, כי אמרו "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה" (מ"א י, כג), לא יחייב כללות הארץ, אבל יחייב כללות המלכים מחלק מה מהארץ, והוא מה שסביב ארץ ישראל והשכנות אליה. ואולי מי שחשב שמלך בכיפה (מגילה יא ב), חשב זה כאלו אמר וַיִּגְדַּל שְׁלֹמֹה עַל מַלְכֵי כָּל הָאָרֶץ וכו', ואין הענין כן. והזר מזה אמרו "כָּל תִּשָּׂא עָוֹן" (הושע יד, ג), כי הוא כמו כָּל עָוֹן תִּשָּׂא. וכבר דקדקו החכמים ז"ל הדקדוק הזה כשהבדילו בין האומר חֲצִי קָרְבְּנוֹת נָזִיר עָלַי, לאומר קָרְבְּנוֹת חֲצִי נָזִיר עָלַי (נזיר יב ב), וזה להתחלף המלה אשר נקשרת החומה עמה. ומדרך הכתוב גם כן שיקח הסוג מקום המין והמין מקום הסוג, ר"ל השם הכולל מקום הפרט ושם הפרטי מקום הכולל. אם לקיחת הפרט מקום הכלל – אמרו "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם" (בראשית ו, ז), ירצה בו כלל החי הארצי והעוף, כמו שאמר "מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם" (בראשית ו, ז). "אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ" (ויקרא כ, ב) ירצה גם כן לכל ע"ז אחרת. "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ" (תהלים קיב, א) – וכן האשה. "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה" (ויקרא יא, לט) – וכן העוף. "אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ד, ג) – ירצה הַשָּׁמַיִם, ולקח החלק מהם מקום הכל. "אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט, לו) וכו' (צ"ל: וכן]]) לכל מדה ושיעור. "עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" (עמוס ו, ו) – ירצה כלל ישראל. "וַיַּרְא אֶפְרַיִם" (הושע ה, יג) – ירצה גם כן ישראל. "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא יט, יט) – וכן ג י"ט) וכן לכל בהמה. ולקיחת הכלל מקום החלקי –אמר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב, כז), וירצה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. "בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (דה"ב כח, יט) – ירצה חלק ממנו, והוא יהודה. "וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו ו, יב) – ירצה חלק ממנה, והוא ארץ ישראל. ור' יונה חשב בכלל זה "הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר" (ש"א כ, ה), "לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מ"ב ד, כג), ויאמר כי נקרא היום הראשון מהחדש בשם הכל אשר הוא כל השלשים יום הנקראים חדש בהנחה הראשונה לדעתו. והאמת הפך זה, כי אמנם נקרא היום הראשון חדש בהנחה הראשונה להתחדש הלבנה בו, ונקרא אחר כן הכל בשם החלק ממנו. ומדרך הכתוב לזכור הענינים בצד אשר הם בו ורביים ויכלול בם מה שהוא מעטי – "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא) – וכן לכל עשוק. "אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה" (דברים כג, יא) – וכן למקרה יום, אבל הוא מעטי. "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב, ח) – וכן לכל הראוי לו. "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר" (דברים כב, י) – וכן לכל שני מינים. אבל זכר בכל אלה מה שהוא רבוי. וכן בכל הדומה לזה. ומדרך הכתוכ שיזכור המספר ולא יכוין בו הדקדוק, אבל ההפלגה. "זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי" (איוב יט, ג), "אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה" (קהלת ו, ג), "כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים" (ש"ב יח, ג), "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" (תהלים צא, ז), "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, יח), "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה" (קהלת יא, ב), "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק" (משלי כד, טז). וכבר חשב עם זה ר' יונה "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים" (בראשית ו, טז), ואין צורך, ואף שיחלוק בזה עם החכמים ז"ל (סנהדרין קח ב).

ומדרך הכתוב שייחס השגת החוש האחד אל זולתו. וסבת זה כמו שיאמר הא"ע ז"ל (סוף פרשת שמות), להיות מקור החושים כלם החוש המשותף, ובו תשלם השגת כלם. אמר: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" (בראשית כז, כז), "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, טו), "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה" (שמות ה, כא), "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ" (תהלים לד, ט), "כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי" (בראשית לא, לז), "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ" (ישעיהו יא, ג).

ומדרך הכתוב להניח המקור עם הפעל שאינו על גזרתו – "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", "וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר", "בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג). ועם הפעל שאינו על בנינו – "קַטֵּר יַקְטִירוּן" (ש"א ב, טז), "שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ" (ש"ב כג, ז), "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה" (ויקרא יט, כ), "עָרוֹם יַעְרִם" (ש"א כג, כב), "שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ" (זכריה יב, ג), "שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל" (איוב ו, ב). ויבא הפעל החולף מקום המקור – "נִאֵץ נִאַצְתָּ" (ש"ב יב, יד), "לְבִלְתִּי שָׁבוּ" (ירמיהו כג, יד), "וּלְבִלְתִּי רָאוּ" (יחזקאל יג, ג), "הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ" (משלי יט, יא), "הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" (דברים כח, מח), "גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו לא, ה). ובפעל העתיד גם כן מקום המקור – "בְּעֵת יָבִיא אֶת הָאָרוֹן" (דה"ב כד, יא). והתאר מקום המקור – "הָלוֹךְ וְקָשָׁה" (שופטים ד, כד) והוא כמו הוֹלְכָה וקָשָׁה. ומדרך הכתוב להביא שם המקרה במקום התאר – "שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ג, יב), "אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה" (ירמיהו ג, ח), "כִּי מְרִי הֵמָּה" (יחזקאל ב, ז). ויבא מקום הפעול – "בֵּהָרֵג הֶרֶג" (יחזקאל כו, טו). ויבא שם הפעול במקום שם הפועל – "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא), "הָיָה לָבֻשׁ" (זכריה ג, ג) "בְךָ בָּטוּחַ" (ישעיהו כו, ג), "כְּצֵל נָטוּי" (תהלים קב, יב), וכבר כתבתי זה פעמים אחדים. והפך זה – "הָיָה מַעֲמִיד בַּמֶּרְכָּבָה" (דה"ב יח, לד), "הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ (נראה שצריך להוסיף: הִכָּהוּ)" (ישעיהו כז, ז), "עָמַדְתִּי מַרְעִיד" (דניאל י, יא) ויבא העבר מקום הצווי – "עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב וְנִקְבָּצוּ" (יואל ד, יא), "נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת" (ירמיהו מט, ל). והפך זה – "קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי" (תהלים עז, ב), או הוא מקור. ויבא התאר מקום הפועל – "כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים" (קהלת א, ח) – ר"ל מְיַגְּעִים. ומדבר יעדו מקום הנמצא במעמד – "יְיָ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת" (חבקוק א, יב). ושאינו נמצא במעמד מקום הנמצא – "אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל" (רות ד, ד) – ר"ל וְאִם לֹא תִּגְאָל. "וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד" (מלאכי ב, טו) – כמו תִּבְגוֹד. "גַּם אַתֶּם כּוּשִׁים חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה" (צפניה ב, יב) – כמו אַתֶּם. "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם" (ישעיהו א, כט), "כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא" (איוב יז, י). והפך זה – "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז, יט) – כמו וְיַשְׁלִיך, "וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (תהלים פא, יז) – ר"ל אַשְׂבִּיעֶנּו. ושאינו נמצא במעמד במקום המדבר בעדו – "בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" – ר"ל חַטֹּאתֵינוּ. "הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים" (ישעיהו לג, ב), "לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם לֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו סג, יט) לדעת ר' יונה (הרקמה שער כח) ואין צורך, כי שב לאשר (אולי צריך להוסיף: אמר) "עַם קָדְשֶׁךָ". "וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ" (ישעיהו כב, יט) – כמו אֱהֶרְסֶךָ. "קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע יא, ג) – כמו עַל זְרוֹעוֹתַי [ואָמרוֹ קָחָם – מקור סמוך אל כנוי אשר אינו במעמד, כאילו אמר קַחַת אותם]. והפך זה – "בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר" (יחזקאל מג, ג) – כמו בבֹאוֹ. ואמר "וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר" (זכריה ג, ה) – כמו וַיֹּאמַר. ושאינם נמצאים במעמד מקום שאינו נמצאת – "אֶת דֶּרֶךְ יְיָ לָלֶכֶת בָּם" (שופטים ב, כב) – במקום בָּהּ. והפך זה – "יְכַחֶשׁ בָּהּ" (הושע ט, ב) [במקום בָּם], "וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב" (מ"ב ג, כד) [במקום בָּם].

ומדרך הכתוב לספר הדברים כפי מהשיבת אנשים, ואע"פ שאין הענין כן באמת – "וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם" (יהושע ב, ז), "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (יחזקאל כא, ח) –כי הוא הצדיק לפי מחשבתם. "מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה" (מלאכי א, יא) – במחשיבת מקריביה. "רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל ו, יג), "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם" (תהלים עח, לו).ועל דרך זה נקראו נביאי השקר – נְבִיאִים, אלהי העמים – אֱלֹהִים. ומדרך הכתוב להניח הצווי, והכונה בו המניעה. "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" (עמוס ד, ד), "אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ" (יחזקאל כ, לט), "שְׂמַח בָּחוּר" (קהלת יא, ט).

ומדרך הכתוב להניח היחיד מקום הרבים – "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א, י), "הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ" (מ"א ה, יז), "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ), "לַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשׁ" (יחזקאל מח, יא), "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח, ב), "וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ). ובפעלים – "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח" (משלי כח, א), "וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר יג, כב), "וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ" (ש"א טז, ד), "הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן" (יחזקאל יח, כט), "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כג), וכבר נזכר זה. ובכנויים – "עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא, יד), "וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (ישעיהו ה, כג), "הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ" (יהושע ב, ד). "לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם" (יחזקאל מז, י). והפך זה – "אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי" (איוב לה, י), "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו" (שמות כא, ו), "יָשִׁיב לִבְעָלָיו" (שמות כא, לד), "בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו" (יהושע ג, ד), "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם" (בראשית לא, כט). ובפעלים – "וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ" (יחזקאל מו, י), "נָּרוּצָה… נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה" (שיר השירים א, ד).

ומדרך הכתוב להשתמש בשם האחד ליחיד והרבים. "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה" (שמות ז, כא) – לרבים, "מִמְּעֵי הַדָּגָה" (יונה ב, ב) – ליחיד. "אַרְבֶּה אֶחָד" (שמות י, יט) – [ליחיד], "אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ" (שמות י, ד) – [לרבים]. "וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן" (ש"א ד, יב), "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ" (שופטים כ, מא) – לרבים. וכן "וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן" (שם), וכן אָדָם ואֱנוֹשׁ לדעת ר' יונה (רקמה שער כט) – "אָדָם כִּי יַקְרִיב" (ויקרא א, ב) – ליחיד, "וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ" (תהלים עג, ה) – לרבים. "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי" (תהלים נה, יד) – ליחיד, "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי" (תהלים נה, יד) – לרבים.