קטגוריה:ויקרא כה לג

והא דקאמר 'אם קנה בית או עיר', ולא אמר 'שדה', מפני שפשוט דיוצא השדה שלהם ביובל, וכי גרע שדה שלהם משדה ישראל שיוצא ביובל (פסוק כח), ולפיכך הוצרך לאשמועינן. והרא"ם פירש דשדות הוי בכלל עיר אחזתו, שנכללים גם השדות בו. ואינו נכון כלל, דלא הוצרך לומר דבר זה, דפשיטא דשדה חוזר ביובל:

[נא] הרי זו מצוה אחרת. היינו לפירוש השני דפירש "ואשר יגאל" לשון גאולה, שגואל לעולם, אם כן הא דכתיב "ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו [ביובל]" דלא איירי בגאולה, אלא שיצא ביובל, צריך לומר דהוי מילתא באפי נפשיה:

[נב] לפיכך הם להם במקום שדות ויש להם גאולה כשדות. אף על גב דלפני זה כתוב "ויצא ביובל", והוי ליה לומר 'ויוצא ביובל כשדות' (קושית הרא"ם), משום דלא שייך לומר דמפני שבתי ערי אחוזתם הוא להם כשדות שלהם - ולכך יוצא ביובל, דאין זה טעם כלל שיהיה יוצא ביובל מפני שאין להם שדות, דמה יעשה הלוי עד היובל, דהיובל הוא מחמשים לחמשים. ולפיכך עיקר טעם הדבר שלכך נתנה התורה גאולת עולם ללוים מפני שאין להם שדות, והבתים הם להם כשדות, וכיון שיש להם לגאול לעולם - בשביל כך יצא ביובל, דכל מידי דמצי לגאול כל זמן שירצה, ואינו נמכר לצמיתות, יוצא ביובל. אבל עיקר טעמו שיש ללוי לגאול לעולם, מטעם "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם":

והקשה הרא"ם, בשלמא לפירוש ראשון דפירש "ואשר יגאל" לשון מכירה, הוי טעמא שפיר "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", ולפיכך יש להם לגאול לעולם מן הישראל. אבל לפירוש השני דפירש "ואשר יגאל מן הלוים" בן לוי שגואל מבן לוי, מאי טעם הוא זה "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", הא גם השני הוא לוי, ולא יופקע נחלתם מהם. ואין זה קשיא, שהתורה הקפידה לעולם על תקנת המוכר שהיה מוחזק בקרקע, ולא יופקע נחלת המוכר שהיה מוחזק בידו בתחילה, לפיכך אמרה תורה "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", והקפידה התורה על המוכר כמו שהקפיד התורה על המוכר בשדה אחוזה גבי ישראל, אף על גב שגם לישראל מכרה, הקפידה התורה על המוכר, שהוא מוכר מפני דוחקו, וגם היתה בחזקתו כבר, ולא על מקנת הלוקח, שלא היה הבית ברשותו, וגם כיון דהוא לוקח - הוא עשיר. והכי נמי גבי לוים, אף על גב דהקונה גם כן לוי הוא, הקפידה התורה על תקנת המוכר, ולא על תקנת לוקח מהאי טעמא: