ביאור:משנה ידיים פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת ידים: א ב ג ד

מסכת ידים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

ויכוחים פנימיים וחיצוניים

חטיבה I: קביעת הלכה נגד ר' עקיבא

(א) בּוֹ בַיּוֹם נִמְנוּ וְגָמְרוּ עַל עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם, שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין, שֶׁנִּסְדָּקָה - שֶׁהִיא טְמֵאָה מִדְרָס.

הערבה היא כלי לרחיצת הרגליים, וניתן להפכה ולשבת עליה.

וראו כלים כ, ב.

שֶׁרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם כִּשְׁמָהּ. ללא הגבלת גודל

(ב) בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ: כָּל זְבָחִים שֶׁנִּזְבָּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרִים,

ראו זבחים א, א-ג.

בן עזאי הוא תלמידו של ר' עקיבא.

אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִין מִשֵּׁם חוֹבָה,

חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת: הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת - בְּכָל זְמַן.

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם: הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם - בְּכָל זְמַן.

אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי:

מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בִּישִׁיבָה,

שֶׁכָּל הַזְּבָחִין הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבָּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרִין,

אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשֵּׁם חוֹבָה,

חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת.

לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

חטיבה II: עמון מואב וישראל

(ג) בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ: עַמּוֹן וּמוֹאָב מַה הֵן בַּשְּׁבִיעִית?

אחרי חורבן המקדש התישבו פליטים רבים בעבר הירדן. שביעית אינה חלה שם, ולכן נוצר למתישבים שם ובחו"ל בכלל יתרון כלכלי על פני החקלאים בא"י. במיוחד כיוון שבשנת השביעית אין להפריש מעשרות.

המנהג העתיק היה כבר קודם לכן להפריש מעשרות בשביעית, כדי לצמצם מעט את הפער. בבבל נהגו להפריש מעשר שני בשביעית ובמצרים - כולל איזור עזה - מעשר עני. מה יפרישו בעמון ובמואב?

ר' ישמעאל מנהל את הדיון. הדיון מתחיל בין ר' טרפון לבין ר' אלעזר, וגדולי החכמים (ר' אליעזר ור' יהושע) אינם משתתפים בשלב הראשון.

סדר הדיון הוא נוקשה, ומתאים לנאמר בתוספתא סנהדרין ז, ד, שקובעת מי צריך להביא ראיה לדבריו.

הדיון אינו משקף מעמד מיוחד של ר' אלעזר בן עזריה. האגדה התלמודית על הדחת רבן גמליאל ומינוי ר' אלעזר במקומו (ברכות כז ב) מופיעה רק בתלמוד הבבלי, ויש לה סימני איחור רבים.

ר' אלעזר היה עשיר. תורתו הכלכלית היא שיש לקדם את הכלכלה כולה, וממילא יהנו גם העניים. הדרך לכך היא להרבות בקרבנות, כגון מעשר שני הנחשב קרבן.

ר' טרפון מנסה להגדיל את תשלומי ההעברה - מעשר עני - וכך לפתור את הבעיה. הוא מדגיש שהשביעית מקשה על עניי ישראל יותר משהיא מקשה על העשירים.

ר' יהושע מתערב בדיון, ופוסק כר' טרפון. השיקול שלו הוא שהגזירה על מעשר עני במצרים היא חדשה יחסית (היא לא מופיעה אפילו בתוספתא ב, טו!) ולכן מתאימה יותר לזמנו. הגישה שלו אינה מתרשמת מתקנות עתיקות של נביאים, אלא מעדיפה תקנות מעודכנות של זקנים - חכמים.

ר' אליעזר סובר כך גם הוא, אבל מהטעם ההפוך: לדעתו כבר הנביאים קבעו שבעמון ובמואב יש להפריש מעשר עני. לדעת ר' אליעזר החכמים בבית המדרש הם מעין נביאים בעצמם, ובעזרת "ברית ה'" הם מכוונים למסורת העתיקה למרות שאינם מודעים לה.

ניתן לומר ששני השיקולים מתאחדים: ההלכה למשה מסיני קובעת שיש לנהוג כדעת הזקנים ולא כדעת הנביאים (ברקוביץ, המשנה של רבי)

וְגָזַר רְבִּי טַרְפוֹן: מַעְשַׂר עָנִי;

וְגָזַר רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

אָמַר רְבִּי יִשְׁמָעֵאל: "אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה! עָלֶיךָ רְאָיָה לְלַמֵּד, שֶׁאַתָּה מַחֲמִיר!

שֶׁכָּל הַמַּחֲמִיר - עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד."

אָמַר לוֹ רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "יִשְׁמָעֵאל אָחִי! אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵּדֶר הַשָּׁנִים,  שבדרך כלל אין שתי שנות מעשר עני רצופות

רְבִּי טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד!"

הֵשִׁיב רְבִּי טַרְפוֹן: מִצְרַיִם חוּץ לָאָרֶץ - וְעַמּוֹן וּמוֹאָב חוּץ לָאָרֶץ;

מַה מִּצְרַיִם, מַעְשַׂר עָנִי בַשְּׁבִיעִית - אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב, מַעְשַׂר [עָנִי] בַשְּׁבִיעִית!

הֵשִׁיב רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: בָּבֶל חוּץ לָאָרֶץ - עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּץ לָאָרֶץ;

מַה בָּבֶל, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית - אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית!

אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: מִצְרַיִם, מִפְּנֵי קְרוֹבָה - עֲשָׂאוּהָ מַעְשַׂר עָנִי,

שֶׁיְּהוּא עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִין עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית,

אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב, שֶׁהֵן קְרוֹבִין - נֶעְשִׂין מַעְשַׂר עָנִי,

שֶׁיְּהוּא עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִית!

אָמַר לוֹ רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:

הֲרֵי אַתָּה כְּמַהֲנָן מָמוֹן - וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִידָן נְפָשׁוֹת!

וְקוֹבֵעַ אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר,

שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג ח) "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלהִים?

כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אוֹתִי! וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? - הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה!"

אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: "הֲרֵי אֲנִי כְּמֵשִׁיב עַל דִּבְרֵי אָחִי טַרְפוֹן,

אֲבָל לֹא לְעִנְיַן דְּבָרָיו:

מִצְרַיִם - מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וּבָבֶל - מַעֲשֶׂה יָשָׁן, וְהַנָּדוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ - מַעֲשֶׂה חָדָשׁ.

יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן!

מִצְרַיִם - מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, וּבָבֶל - מַעֲשֵׂה נְבִיאִין, וְהַנָּדוֹן שֶׁלְפָנֵינוּ - מַעֲשֵׂה זְקֵנִים.

יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים!"

נִמְנוּ וְגָמְרוּ: עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.

וּכְשֶׁבָּא רְבִּי יוֹסֵה בֶן דָּרְמַסְקִית אֵצֶל רְבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אָמַר לוֹ:

"מַה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם?"

אָמַר לוֹ: "נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית."

בָּכָה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: (תהלים כה יד) "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם",

צֵא וֶאֱמֹר לָהֶן: "אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם!

מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי,

שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית!"

(ד) בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵר עַמּוֹנִי, וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ,

מגילת 'מקצת מעשי תורה' שנמצאה בקומראן (עמ' 3 שורות 39-40) תומכת, כצפוי, בעמדת רבן גמליאל; אבל יתכן שהיא מפרשת את הביטוי 'לבוא בקהל' כהיתר כניסה למקדש ולא כהיתר להינשא ליהודים.

המחלוקת בין רבן גמליאל לר' יהושע אינה רק על הגדרת בני עמון, אלא היא גם על הגדרת היהודים (שאלת "מיהו יהודי"!): ר' יהושע טוען, שכשם שישראל נמצאים בגלות - כך גם בני עמון, וכך הוא מנטרל את הפסוק דברים כג ד. בכך הוא מעצים את הטענה שטען במשנה ג, שכח בידי חכמים לתקן תקנות ולא להיות תלויים בגזירות הכתוב. דווקא החורבן הוא שמעניק להם את הכוח הזה.

והשוו לעניין גר מצרי תוספתא קידושין ה, ו, שר' עקיבא טען שגם מצרים עורבבה ע"י סנחריב.

אָמַר לָהֶן: "מָה אֲנִי לָבֹא בַּקָּהָל?"

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: "אָסוּר אַתָּה."

אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: "מֻתָּר אַתָּה."

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַכָּתוּב אוֹמֵר: (דברים כג ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִקְהַל ה',

[גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי]".

אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹנִיִּין וּמוֹאָבִיִּין בִּמְקוֹמָן הֵן?

כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וּבִלְבֵּל אֶת הָאֻמּוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה י יג) "וְאָסִיר גְּבוּלת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים".

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: "הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (ירמיה מט ו) "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן", וּכְבָר חָזָרוּ."

אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: "הַכָּתוּב אוֹמֵר: (עמוס ט יד) "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אָמַר ה'", וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ!"

וְהִתִּירוּהוּ שֶׁיָּבֹא בַּקָּהָל!

חטיבה III: ויכוחים עם הצדוקים

(ה) תֶּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל למרות שאינו כתוב עברית - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

ראו יומא א, ו.

אפילו אם כתב את אותו הטקסט המקודש בכתב שאינו מקובל (עברי קדום) - הוא אינו מטמא, כי אינו מקודש.

הביטוי "אשורית על העור ובדיו" - ראו מגילה ב, ב, ירמיה לו יח.

תֶּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית, וְעִבְרִי שֶׁכְּתָבוֹ תֶּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִי כתב עברי קדום - אֵינוּ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

לְעוֹלָם אֵינוּ מְטַמֵּא - עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית, עַל הָעוֹר, וּבַדְּיוֹ.

(ו) אוֹמְרִין צָדוֹקִין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶן פָּרוּשִׁין!

עצמות חמור אינן טמאות, אלא רק בשרו, וראו טהרות א, ד.

משחק מילים הומרוס - חמור.

יוחנן כהן גדול הוא יוחנן הורקנוס, שהנהיג את הצדוקים, ראו ברכות כט א.

הטעם לגזירה של טומאת כתבי הקודש אינו בהכרח מפני חיבתן, ראו טעמים נוספים בשבת יד א.

שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי מֵירוֹן הוֹמֵירוֹס אֵין מְטַמִּין אֶת הַיָּדַיִם!

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי: וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפָּרוּשִׁין אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד?

הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִין, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִין!

אָמְרוּ לוֹ: הצדוקים, שהסכימו שטומאת עצמות האדם עולה על טומאת עצמות החמור לְפִי חִבָּתָן - הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תָרְוָדוֹת.

אָמַר לָהֶן: אַף כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, לְפִי חִבָּתָן - הִיא טֻמְאָתָן.

וְסִפְרֵי מֵירוֹן, שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין - אֵינָן מְטַמִּין אֶת הַיָּדַיִם.

(ז) אוֹמְרִים צָדוּקִין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶן פָּרוּשִׁים! שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִין אֶת הַנָּצוֹק.

אוֹמְרִים פָּרוּשִׁין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם צָדוּקִים! שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִין כמונו אֶת אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת.

אוֹמְרִים צָדוּקִים: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פָּרוּשִׁין!

הנצוק - ראו מכשירין ה, ט. התשובה היא שגם באמת המים יש רצף של מים לכל אורכה, ואפילו אם עברה בבית הקברות אין מטמאים אותה, וגם הצדוקים מסכימים לכך.

בעניין העבד והאמה שהזיקו, הצדוקים רצו לפסוק בהתאם לחוק היווני (חוקי סולון) והרומי.

וראו ב"ק ח, ד. והשוו תרומות ז, ג, שם נראה שפטור העבד מתשלום החומש אינו כתקנה לאדונו, אלא הוא ביטוי לאחריות המופחתת שלו.

מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵינִי חַיָּב בָּהֶן מִצְוֹת - הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן,

עַבְדִּי וַאֲמָתִי, שֶׁאֲנִי חַיָּב בָּהֶן מִצְוֹת - אֵינוּ דִין שֶׁאֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן?

אָמְרוּ לָהֶם: לֹא! אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת,

תֹּאמְרוּ בְעַבְדִּי וַאֲמָתִי, שֶׁיֶּשׁ בָּהֶם דַּעַת?

שֶׁאִם אַקְנִיטֶנּוּ, יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁלְּאַחַד, וֶאֱהֵא חַיָּב לְשַׁלֵּם?

חטיבה IV: ויכוח עם מין גלילי

(ח) אָמַר מִין גְּלִילִי: קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶן פָּרוּשִׁין! שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל הקיסר עִם משֶׁה בַגֵּט.

התלונה של המין היתה על גיטין ח, ה, שהתאריך בגט הוא לפי שנות הקיסר ובסופו מופיע הביטוי "כדת משה וישראל". הפרושים עונים שגם בתורה יש תופעה כזו, כפי שרואים בפסוק המצוטט, שאף כולל גינוי של הקב"ה בפי פרעה.

סיום המשנה אינו קשור ישירות לויכוח עם המין, אלא לויכוח עם פרעה, וראו מכילתא תחילת בשלח. כשם שפרעה הודה בכוחו של ה' - כך גם היריבים של חכמים מודים בצדקתם, כי ההוכחות של חכמים הן מדברים המוסכמים עליהם.

אוֹמְרִים פָּרוּשִׁין: קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ מִין גְּלִילִי! שֶׁאַתָּה כּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם עִם הַמּוֹשֵׁל בַּדַּף,

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן, וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן:

(שמות ה ב) "וַיֹּאמֶר פַּרְעה, מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?"

וּכְשֶׁלָּקָה מַהוּ אוֹמֵר? (שמות ט כז) "ה' הַצַּדִּיק".