ביאור:משנה שבועות פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת שבועות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שבועות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

---

שבועת העדות וההבדלים בינה לבין שבועות אחרות

חטיבה I: בין שבועת העדות לשבועת ביטוי

(א) שבועת העדות שבועה של עדים פוטנציאליים, שאינם יודעים עדות. נוהגת

• באנשים - ולא בנשים,

למעשה היה מספיק להביא את ההגבלה "בכשרים ולא בפסולים", כי היא כוללת את הקודמות לה - שהרי נשים וקרובי משפחה פסולים להעיד - ומוסיפה עליהם את שאר פסולי העדות (רשימת הפסולים והקרובים מופיעה בסנהדרין ג, ג-ד).

דינים אלו נלמדים בתוספתא ב, ג מהפסוק "והוא עד" (ויקרא ה א)

וראו סוטה ז, א, שהשבועה נוהגת בכל לשון.

לדעת ר' מאיר אם נשבעו העדים מחוץ לבית הדין מעצמם שאינם יודעים עדות, ושיקרו – חייבים על שבועת העדות. אבל אם יוזמת העדות היתה של בעל הדין, חייבים רק אם נשבעו לשקר בבית הדין. לדעת חכמים בכל מקרה חייבים רק אם נשבעו בבית הדין.

• ברחוקין - ולא בקרובין,

• בכשרים - ולא בפסולין.

ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד.

בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו.

ומפי אחרים - אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים,

אינן חייבין - עד שיכפרו בהן בבית דין:

אם ידעו ששיקרו בזמן השבועה, בין אם התכוונו להישבע בין אם התכוונו רק לכפור בכך שיודעים עדות – חייבים. אבל אם שגגו בעדותם בכך ששכחו שיודעים עדות – פטורים, וראו תוספתא ב, ד.

אפילו אם נשבעו בזדון ובשקר שאינם יודעים עדות – חייבים רק קרבן ולא מלקות. וכך גם אם שגגו בשבועה אבל שיקרו בכוונה.

(ב) וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה -

עם זדון העדות,

ואינן חייבין על שגגתה. של העדות

ומה הן חייבין על זדון השבועה?

קרבן עולה ויורד.

לפי משנה א, וכן לפי המשך המשנה הזו, יש להסביר את השבועה כמתקיימת בבית הדין, אבל כפשטה נראה שהיא עוסקת בשיחה מחוץ לו, ולכאורה מרחיקה לכת אפילו יותר מר' מאיר.

(ג) שבועת העדות כיצד?

אמר לשנים: "בואו והעידוני!"

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות!" שנשבעו בעצמם

או שאמרו לו: "אין אנו יודעין לך עדות!"

"משביע אני עליכם!" - ואמרו: "אמן!" כאן השביע אותם בעל הדין

הרי אלו חייבין.

חטיבה II: שבועת העדות והכפלותיה

כאן עוסקת המשנה דווקא במקרה שהשביע אותם, שלגביו מודה ר' מאיר לחכמים (משנה א) שאין לכך תוקף מחוץ לבית הדין. היא מוצאת בכל זאת משמעות לשבועות המוקדמות, שנעשו מחוץ לבית הדין.

השוו לעיל ג, ז, שם ראינו שבשבועת ביטוי אין חיוב כפול.

כפירה בבית הדין פוסלת את העדות שהיו יכולים להעיד, ולכן השבועות הבאות נחשבות כשבועות של "אינם ראויים להעיד" (ראו משנה א), ואינם חייבים עליהן.

השביע עליהן חמישה פעמים חוץ לבית דין וטענו שאינם יודעים לו עדות

ובאו לבית דין והודו שאכן הם יודעים - פטורים.

כפרו בבית הדין, ואחר כך התברר שידעו עדות - חייבים על כל אחת ואחת. מהשבועות המוקדמות

השביע עליהן חמישה פעמים בפני בית דין וכפרו,

אינן חייבין אלא אחת.

אמר רבי שמעון:

מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות.

לעניין ההבחנה בין שתי כיתי עדים לבין כת אחת - ראו מכות א, ח-ט.

(ד) כפרו שניהן כאחת בבת אחת - שניהן חייבין.

בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור שהרי הוא נשאר עד יחיד, וממילא "אינו ראוי להעיד".

כפר אחד והודה אחד - הכופר חייב במקרה כזה לא משנה סדר העדות..

היו שתי כתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה - שתיהם חייבות ואין זה דומה ל"כפרו בזה אחר זה",

מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן:

(ה) "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה" סוגים שונים של תביעות.

לשון מקרא, ויקרא ה, כא-כב. המשנה מקשרת את שבועת הפקדון שבסוף הפרק לשבועת העדות שבתחילתו.

שתי הדוגמאות מלמדות אותו דין: החיוב נקבע לפי נוסח השבועה ולא לפי נוסח התביעה. הראשונה מדגישה את ההקלה במקרה שנשבעו סתם והשניה את ההחמרה במקרה שפירטו בשבועתם את התביעה. וראו לעיל ג, ב-ג.

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות!"

אין חייבין אלא אחת.

"שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!"

חייבין על כל אחת ואחת.

"משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני

שיש לי ביד פלוני פקדון חטין ושעורין וכוסמין." פיקדון של מינים שונים.

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות!"

אין חייבין אלא אחת.

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין",

חייבין על כל אחת ואחת:

חטיבה III: אין חייבים אלא על תביעת ממון כפקדון

כל סוגי התביעות הללו הן בעלות ערך כספי, ולכן חלה עליהן שבועת העדות.

וראו ב"ק ח, ג.

(ו) "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני

• נזק" ו"…חצי נזק", "…תשלומי כפל", "…תשלומי ארבעה וחמישה",

• ו"…שאנס איש פלוני את בתי", ו"…פתה את בתי", ו"…שהכני בני", ולא עשה חבורה

• ו"…שחבל בי חברי… ביום כיפור", ו"…שהדליק את גדישי ביום הכפורים."

הרי אלו חייבין:

במקרים אלו אין משמעות כספית ישירה לתובע: לעיתים מדובר במעמד אישי, ולעיתים מדובר בדיני נפשות, שעליהם פטורים מתשלום כסף. לכן העדים פטורים משבועת העדות. השוו לשבועת ביטוי, לעיל ג, ה, שם חייבים גם על "דברים שאין בהם ממש".

לכאורה הניגוד בין "שאנס... את בתי" שעליו חייבים, לבין "שאנס... את בתו" שעליו פטורים – הוא בגלל שבמקרה השני העדות אינה נוגעת לתובע. כדי להוציא מהו"א זו מפרטת המשנה בעניין "בן גרושה" גם עדויות הקשורות לתובע וגם כאלו שאינן.

הסבר נוסף:המשנה מפרטת דברים של עצמו ודברים של אחרים, כמו בפרק הקודם. אילו היתה זו שבועת ביטוי היו חייבים, אבל כיוון שנשבעו שאינם יודעים, שבועת עדות - הם פטורים.

וראו גם מכות א, א, שגם אם העידו על מעמד אישי והוזמו אין מקיימים בהם דין עדים זוממים.

(ז) "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני

• שאני כהן", "…שאני לוי", "…שאיני בן גרושה", "…שאיני בן חלוצה",

• "…שאיש פלוני כהן", "…שאיש פלוני לוי"

• "…שאינו בן גרושה", "…שאינו בן חלוצה"

• "…שאנס איש פלוני את בתו", ו"…פתה את בתו", ו"…שחבל בי בני",

• ו"…שחבל בי חברי בשבת…", ו"…שהדליק גדישי בשבת"

הרי אלו פטורין.

(ח) "משביע אני עליכם, אם לא תבואו ותעידוני

תביעה שאין לממשה על סמך העדות, כמו במקרה הנדון - אינה תביעה, שהרי אינם מעידים על חוב אלא על הבטחת תשלום, וראו דוגמאות נוספות בתוספתא ב, ה.

לעצם הכלל ששבועת העדות תקפה רק על תביעת ממון ראו את הדרשה בתוספתא א, ד, להבחנה בין ענייני טומאה לבין שבועת העדות. להשוואה בין שבועת העדות לשבועת הפיקדון, המוכיחה שמדובר בתביעת ממון ראו ספרא חובה פרשה ח ופרק יב.

שאמר איש פלוני לתן לי מאתים זוז - ולא נתן לי!"

הרי אלו פטורים,

שאין חייבין אלא על תביעת ממון, כפקדון.

בחטיבה זו מוצגים היחסים בין התובע העדים והעדות, כבסיס לחיוב העדים. זאת בניגוד להצגה במשנה א, שם התובע לא היה רלבנטי.

חטיבה IV: שישמעו מפי התובע

(ט) "משביע אני עליכם, כשתדעון לי עדות - שתבואו ותעידוני!"

הרי אלו פטורים.

מפני שקדמה שבועה לעדות.

(י) עמד בבית הכנסת ואמר: לקהל, ולא לאדם מסויים "משביע אני עליכם, שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני"

הרי אלו פטורין [עד שיהיה מתכוון להם]:

(יא) אמר לשנים:

"משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני - שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני"

ראו משנה א, שהרי עדותם פסולה.

[שבועה שאין אנו יודעין לך עדות],

והם יודעין לו עדות - עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול -

הרי אלו פטורין.

במשנה א נאמר "מפי אחרים", וכאן נוסף שרק השבעה מפי התובע עצמו מחייבת.

ראו שבועות לה א: שנאמר "אם לוא יגיד..." (ויקרא ה א): אם לו (לתובע) לא יגיד - ונשא עוונו.

אבל בשבועת הפיקדון אין הבדל מי השביע, ראו תוספתא ה, ג.

(יב) שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע:

"משביע אני עליכם, שאם אתם יודעין לו עדות - שתבואו ותעידוהו!"

הרי אלו פטורין -

עד שישמעו מפי התובע.

חטיבה V: לשונות השבועה

(יג) * "משביע אני עליכם", "מצוה אני עליכם", "אוסרכם אני",

הרי אלו חייבין.

אם השביע אותם בשמים ובארץ - פטורים, למרות הכתוב "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" דברים ל יט, כי אין השמים והארץ כינויים לקב"ה.

שבועה ביוד ה"א ראו מכילתא נזיקין טז.

ר' יהודה פוטר בתוספתא ב, ז, אם בירך אותם אם יעידוהו, שהרי הוא פירש "אלה" כקללה, ראו תוספתא ג, ה.

לגבי דעת חכמים במקלל ובמקלל אביו ואמו, שדורשים בשני המקרים שיקלל בשם דווקא - ראו סנהדרין ז, ה, ושם משנה ח.

• "...בשמים ובארץ...",

הרי אלו פטורין.

• "באל"ף דל"ת", "ביו"ד ה"א", "בשדי", "בצבאות",

• "בחנון ורחום", "בארך אפים ורב חסד", ובכל הכנויין כי אלו כינויים לקב"ה.,

הרי אלו חייבין.

המקלל בכולן - חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין.

המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין.

המקלל עצמו וחברו בכולן - עובר בלא תעשה.

• "יככה אלהים…", ו-"כן יככה אלהים…" אם אתה יודע להעיד לי ולא תבוא להעיד, ואמר העד אמן והוא יודע להעיד,

זו היא "אלה" הכתובה בתורה וניסוח זה מתאים לשבועת העדות, וחייבים עליו..

• "אל יכך", ו"יברכך", ו"ייטיב לך" אם תעיד לי - לשונות ברכה שמהם משתמעת קללה

רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין.