ביאור:משנה כריתות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כריתות: א ב ג ד ה ו

מסכת כריתות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

החטאת כקרבן אישי לכפרה

חטיבה I: חיוב החטאת

(א) אָמְרוּ לוֹ "אָכַלְתָּ חֵלֶב" והוא אינו יודע מה אכל - מֵבִיא חַטָּאת.

אם הוא אינו יודע, אפילו עד אחד מחייב חטאת. אבל אם העדים סותרים זה את זה - חייב אשם תלוי,

אם הוא כופר בחובה - פטור לגמרי, כי החטאת אינה באה אלא מרצונו, ואין לחייבו לתת אותה; ראו ערכין ה, ו, כדעת חכמים. אפילו אם יאמר שאכל במזיד - עונש כרת אינו ע"י בית דין, ולכן גם החטאת אינה כפויה עליו. בתוספתא ב, א מנסח ר' יהודה את הטענה כנגד ר' מאיר, שהרי אינו עומד להתוודות, ולכן לא יביא חטאת.

וראו גם מקבילות בסוטה ו, ד, ובטהרות ה, ט.

וראו ספרא חובה פרק ז ג-ד, ובספרי דברים קפח, כר' מאיר.

עֵד אוֹמֵר "אָכַל", וְעֵד אוֹמֵר "לֹא אָכַל",

אִשָּׁה אוֹמֶרֶת "אָכַל", וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת "לֹא אָכַל" - מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

עֵד אוֹמֵר "אָכַל", וְהוּא אוֹמֵר "לֹא אָכַלְתִּי" - פָּטוּר.

שְׁנַיִם אוֹמְרִין "אָכַל", וְהוּא אוֹמֵר "לֹא אָכַלְתִּי" - רְבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. חטאת

אָמַר רְבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה, חֲמוּרָה - לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל?

אָמְרוּ לוֹ: מָה, אִם יִרְצֶה, יוֹמַר "מֵזִיד הָיִיתִי!"

חטיבה II: מספר החטאות ומספר שמות האיסור

(ב) אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד - אֵינוּ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.

אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד כי לא ידע שכולם אסורים - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

זֶה חֹמֶר בְּמִינִים הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד.

חֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִים הַרְבֵּה

שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת מִמִּין אֶחָד - חַיָּב,

מִשְּׁנֵי מִינִים - פָּטוּר.

(ג) כַּמָּה יִשְׁהֶה אוֹכְלָן? - כְּאִלּוּ אוֹכְלָן קָלִיּוֹת, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

הזמן שבו אכל שני חצאי זיתים הוא "כדי אכילת פרס", כלומר זמן של סעודה מינימלית, הכוללת פרוסת לחם.

גם האוכל טומאה ונכנס למקדש ("בא אל המקדש טמא"), או שנכנס אליו לאחר שתיית יין, ושהה בו זמן של אכילת פרס - חייב, והשוו נגעים יג, ט, שזה הזמן גם לטומאת השוהה בבית מנוגע.

ר' אלעזר מסייג את החובה על שתיית היין, ומוסיף שאם ברביעית היין היו גם מים - אין כאן רביעית, ופטור.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס.

אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן, נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ

וְשָׁהָא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס,

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם הִפְסִיק בָּהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מַיִם כָּל שֶׁהֵן - פָּטוּר.

(ד) יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת - חַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת טמא שאכל קודשים, אכילת חלב, אכילה ביום כיפור, אכילת נותר וְאָשָׁם אֶחָד: מעילה

טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר מִן הַמֻּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִין.

ראו משחק דומה במכות ג, ט. הסיטואציה היא דמיונית, ומיועדת להדגים את העיקרון שהוזכר במשנה ב, שעל טעות אחת ניתן לחייב כמה קרבנות חטאת. כאן מעמיקים את הטענה, ומחייבים כמה חטאות על מעשה יחיד.

להלכה צודק ר' מאיר, אבל הוא חורג מ"כללי המשחק", כי הוצאת החלב אינה אכילתו, ולכן חכמים מתנגדים למנות אותה כחיוב חטאת נוסף.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה שַׁבָּת, וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת.

אָמְרוּ לוֹ: אֵינוּ הַשֵּׁם.

(ה) יֵשׁ בָּא בִיאָה אַחַת, חַיָּב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת:

הַבָּא עַל בִּתּוֹ - חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם בִּתּוֹ, וַאֲחוֹתוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וְנִדָּה.

וְהַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ - חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם בַּת בִּתּוֹ, וְכַלָּתוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,

אחרי מאמץ מסוים, ועבירות אחדות, אפשר להגיע למצב שבתו היא גם אחותו ואשת אחיו וכו'.

המשנה מדגימה את הכאוס שבעריות, ואת שיאיו ההזויים. יתכן שהכוונה היא לזעזע את הלומדים.

וְאֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וְנִדָּה.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אִם עָבַר זָקֵן וּנְשָׂאָהּ - חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם אֵשֶׁת אָב.

וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ.

(ו) הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ - חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם חֲמוֹתוֹ, וְכַלָּתוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,

וְאֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וְנִדָּה.

כשם שאמרו לר' מאיר במשנה ד "אינו מן השם", אומרים כאן לר' יוחנן "שלשתם שם אחד", כלומר איסור אחד, ולכן חייב עליו חטאת אחת בלבד.

בתוספתא א, יג מנסחים בדרך שונה את הטענה לר' יוחנן: אחרים שקרו לפניך לא מנו את אם חמותו ואת אם חמיו, ולכן גם אתה אל תמנה אותן. הטענה הזאת היא בעלת אופי שמרני ואינה מתאימה לאוירה המשחקית של המשנה.

וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ, וְעַל אֵם חָמִיו.

רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ - חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם חֲמוֹתוֹ,

[וְאֵם חֲמוֹתוֹ], וְאֵם חָמִיו.

אָמְרוּ לוֹ: שְׁלָשְׁתָּן - שֵׁם אֶחָד הֵן.

ר' עקיבא מתחשב בעיקר בשמות האיסורים, וקובע על פיהם את מספר חובות החטאת, כדלעיל משנה ב. לשיטתו אין מספר המעשים האסורים קובע (אם נעשו בהעלם אחד), אלא רק מספר האיסורים השונים.

חטיבה III: שיטת ר' עקיבא בעניין שמות האיסורים

(ז) אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ,

בָּאַטְלֵס שֶׁלְּאֶמָּאוּס, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ:

ר' עקיבא שואל האם אחותו ואחות אביו, הנחשבות כ"שם אחד" (ראו משנה ו), מחייבות את הבא עליהן בהעלם אחד חטאת אחת או שתים. הוא מניח שהחיוב תלוי במספר האיסורים ולא במספר הנשים; וראו את גישתו לקמן משנה י, וכן בשבת ז, א.

רבן גמליאל ור' יהושע משווים את השאלה לאדם שבא על כמה נידות בהעלם אחד, שהוא חייב על כל אחת, ומסיקים שגם כאן חייב חטאות כמספר הנשים.

והשוו ספרא חובה פרק א, ח.

השאלה קשורה לדיני עריות, הקשורים מצדם לחתונה, שלקראתה התכוננו החכמים.

"הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא?

חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?"

אָמְרוּ לִי: "לֹא שָׁמַעְנוּ.

אֲבָל שָׁמַעְנוּ בַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד,

<חסר עמוד בכתב יד קאופמן. עד סוף החסר - הושווה עם פרמה דה רוסי 138>

שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

וְרוֹאִין אָנוּ, שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר."

(ח) שְׁאָלָן רְבִּי עֲקִיבָה: "אֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בַּבְּהֵמָה מַה הוּא?"

אָמְרוּ לוֹ: "לֹא שָׁמַעְנוּ.

השוו חולין ט, ז-ח.

השיטה לחתוך את השחין בערב פסח, כדי לאפשר טבילה בלי חציצה (ראו תוספתא מקואות ו, י) - מלמדת שאבר המדולדל באדם - טהור; אבר הבהמה מטמא פחות ממנו, ולכן יש קל וחומר.

השאלה הזאת קשורה לקניית הבהמה למשתה באיטליז.

אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְאֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם - שֶׁהוּא טָהוֹר.

כָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין: הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פְּסָחִים אֵצֶל הָרוֹפֵא,

וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעוֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בַּסִּירָה - וְנִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ,

וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ - וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ.

וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר."

(ט) וְעוֹד שְׁאָלָן רְבִּי עֲקִיבָה: "הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא?

ר' עקיבא שואל האם חלוקת הגופים של חמש הבהמות מרבה את קרבנות החטאת כמו בחמש נשים נידות (משנה ז), או שאולי כיוון שבנידה יש איסורים החלים גם על הנשים, וכאן אין - מביא חטאת אחת על כל הבהמות.

לגבי השחיטה בחוץ ראו זבחים יג, ג.

ר' יהושע מנסה להשוות את המקרה לחמישה סירים של בשר: אם הם מחלקים ומחייבים כמה אשמי מעילה - ק"ו שחמש בהמות שונות מחלקות את החטאות.

לדעת ר' שמעון השאלה היתה על אכילת נותר, ולא על שחיטה בחוץ. כך דומה עוד יותר הנדון לראיה; וראו גם תוספתא א, יג.

ר' עקיבא דוחה את הראיה, כי במעילה יש חומרות מיוחדות, וראו מעילה ה, ד-ה.

חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד?"

אָמְרוּ לוֹ: "לֹא שָׁמַעְנוּ."

אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי, בָאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד,

שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשֵּׁם מְעִילָה.

וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר.

אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא כָּךְ שְׁאָלָן רְבִּי עֲקִיבָה,

אֶלָּא: "בָאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא?

חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?"

אָמְרוּ לוֹ: "לֹא שָׁמַעְנוּ."

אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי, בָּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד,

שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשֵּׁם מְעִילָה.

וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר.

אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: אִם הֲלָכָה - נְקַבֵּל. וְאִם לָדִין - יֵשׁ תְּשׁוּבָה.

אָמַר לוֹ: הָשֵׁב!

אָמַר לוֹ: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל, וְאֶת הַמַּהֲנֶה כַנֶּהְנֶה, צָרַף אֶת הַמְּעִילָה לִזְמַן מְרֻבֶּה,

תֹּאמַר בַּנּוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ!?

(י) אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: שָׁאַלְתִּי אֶת רְבִּי אֱלִיעֶזֶר:

השוו שבת ז, א: שם נקבע שחייבים על מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, וכן על מלאכות אחדות בהעלם אחד, רק חטאת אחת - כדעת ר' עקיבא כאן. ר' עקיבא מחייב חטאת אחת גם למי שבא על כמה בהמות בהעלם אחד.

נראה שר' עקיבא מנסה לאחד את מעשי השגגה גם במשנה ט (שוחט כמה בהמות בחוץ, או אוכל נותר מכמה זבחים), ואולי נטה לכך גם במשנה ז, שגם בה היה מדובר באותו "שם", כלומר אותו איסור; אבל שם הודה לבסוף, כי היו איסורים גם על הנשים.

ר' אליעזר מחייב לפי מספר המלאכות השונות ("תוצאות"), ואינו מאחד את המלאכות הדומות לחטאת אחת.

בתוספתא א, יג מודה ר' עקיבא שהטענה "הבהמה כשבת" עלתה בדעתו באיחור, לאחר שעת הדיון עם ר' אליעזר.

"הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא?

חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?"

אָמַר לִי: חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר:

וּמָה, אִם הַנִּדָּה, שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת,

שַׁבָּת, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, אֵינוּ דִין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת!?

אָמַרְתִּי לוֹ: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַנִּדָּה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת,

שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל הַנִּדָּה - וְהִיא מֻזְהֶרֶת עָלָיו,

תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת?

אָמַר לִי: הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת יוֹכִיחַ,

שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת כי הקטנות אינן מוזהרות על הביאה, אלא רק הבא עליהן - וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת!

אָמַרְתִּי לוֹ: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת,

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶן עַכְשָׁיו - יֵשׁ לָהֶן לְאַחַר זְמַן, לאחר שיגדלו

תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא עַכְשָׁיו וְלֹא לְאַחַר זְמַן!?

אָמַר לִי: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה יוֹכִיחַ!

אָמַרְתִּי לוֹ: הַבְּהֵמָה - כַשַּׁבָּת!