ביאור:בבלי שבועות דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
עולה ויורד ניתי, מידי דהוה אשמיעת קול [1] ואביטוי שפתים [2]!?
אמר קרא (ויקרא ה ג) ’[או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא] בה [ונעלם ממנו והוא ידע ואשם] [3]- 'בה' למעוטי תרומה.
אימא [4], [5]'בה' למעוטי מקדש, [6] דלא סגי ליה בקרבן עולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע [7]!?
קרי רבא עליה דרבי 'דולה מים מבורות עמוקים' [8], דתניא: רבי אומר: אקרא אני 'חיה' [9]; 'בהמה' למה נאמרה? נאמר כאן (ויקרא ה ב) [או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת] בהמה טמאה [או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם] ונאמר להלן [10] (ויקרא ז כא) [ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או ב]בהמה טמאה [או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]; מה להלן טומאת קודש - אף כאן טומאת קודש.
אשכחן טומאת קודש, טומאת מקדש מנלן?
אמר קרא: (ויקרא יב ד) [ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה] בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא [עד מלאת ימי טהרה] - איתקש מקדש לקודש.
אי הכי - תרומה נמי [11], דאמר מר 'בכל קדש לא תגע' (ויקרא יב ד) - [12] לרבות את התרומה [13]!?
הא - מיעט רחמנא 'בה'.
אימא 'בה' - למעוטי מקדש?
מסתברא מקדש לא ממעטינן [14], שכן [15] בכרת כמותה [16];
אדרבה: תרומה לא ממעטינן, שכן אכילה כמותה [17]!
אלא אמר רבא: שלש כריתות בשלמים [18] – למה? אחת לכלל [19] ואחת לפרט [20], ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא [21] - הוי אומר טומאת קודש; ואם אינו ענין לטומאת קודש [22] - דנפקא ליה מדרבי - תנהו ענין לטומאת מקדש [שגם בטומאת מקדש יש כרת, ולא לתרומה, שאין בה כרת אלא מיתה בידי שמים].
תוספות ד"ה אחת לכלל ואחת לפרט. פירש בקונטרס: 'וא"ת כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט' ואגב ריהטיה לא דק, דה"ל להקשות 'פרט וכלל הוא, ונעשה כלל מוסיף על הפרט': דהפרט ב'צו' וכלל ב'אמור'! ומה שפירש דמדת כלל ופרט המרוחקין אינה כמדת כלל ופרט וכלל - אין נראה: דבפרק 'נגמר הדין' [23] מוכיח דריבה ומיעט הוי כמדת כלל ופרט המרוחקין! ובקונטרס גופיה פירש (לעיל דף ד:) דריבה ומיעט שוה למדת כלל ופרט וכלל, ואי תימא: כיון דמדת כלל ופרט המרוחקין זה מזה שוה למדת כלל ופרט וכלל - א"כ לא הוה לן למעוטי קדשי בדק הבית לבד, אלא ה"ל למימר: מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין - כדדריש רבי שמעון לקמן גבי פיגול, ונצריך כרת שלישי לדברים שאין להם מתירין, ומנ"ל לאוקמה לטומאה הכתובה בתורה סתם או לדברים שאינן נאכלין? - וי"ל דלדברים שאין להם מתירין לא אצטריך, דבפרק 'בית שמאי' [24] מרבי להו מ'אשר הם מקדישים'; ולספרים דגרסי התם דמרבו להו מ'ואל הקדשים' - לא יתכן, דהאי קרא גופיה מוקמינן ליה הכא לכלל!
תוספות ד"ה תנהו ענין לטומאת מקדש. אבל לתרומה - ליכא למימר, דכרת בתרומה ליכא; ומיהו בסמוך: דנפקא לן מ'טומאתו' – קשה: דנוקמה בתרומה! וכי תימא משום דכתיב גבי כרת - הכי נמי כתיב גבי אכילה! ומיהו עדיפה מינה פריך.
והאי מיבעי ליה לכדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: שלש כריתות בשלמים למה? אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת לדברים שאינן נאכלין; ולרבי שמעון, דאמר [25] 'דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כרת משום טומאה' - לאיתויי חטאת הפנימית; דסלקא דעתא אמינא: הואיל ואמר רבי שמעון 'כל שאינו קרב על מזבח החיצון [26] כשלמים [27] - אין חייבין עליו משום פיגול' - משום טומאה נמי לא, קא משמע לן דמיחייב!
אלא אמרי נהרדעי משמיה דרבא: שלש טומאות בשלמים [28] – למה? אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא, הוי אומר טומאת קודש; ואם אינו ענין לטומאת קודש - דנפקא ליה מדרבי - תנהו ענין לטומאת מקדש.
והאי נמי מיבעי ליה: איידי דבעי למכתב כרת לכדרבי אבהו - כתב נמי טמאות, דלא סגי לה בלאו הכי!
אלא אמר רבא: אתיא 'טומאתו' 'טומאתו': כתיב הכא [29] (ויקרא ה ג) [או כי יגע בטמאת אדם] לכל טומאתו [אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם],
וכתיב התם [30] (במדבר יט יג) [כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו] טמא יהיה עוד טומאתו בו; מה להלן טומאת מקדש - אף כאן טומאת מקדש; ואלא ’[אשר יטמא] בה' למה לי [31]? - לרבות נבלת עוף טהור [32]'.
הא אמרת 'בה' מיעוטא הוא!?
משום דמיעוטא הוא - אייתר [33]: כתיב [34] (ויקרא ה ג) 'או כי יגע [בטמאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם] ': דבר נגיעה, אִין, דלאו בר נגיעה – לא [35]! וכתיב 'בה' – מיעוטא! הוה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים וכו' [תולה]:
תנו רבנן: '(ויקרא טז טז) וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל [ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם] [36]; יש לי בענין זה להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים:
בעבודה זרה הוא אומר: (ויקרא כ ג) [ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך] למען טמא את מקדשי [ולחלל את שם קדשי];
בגילוי עריות הוא אומר: (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות [אשר נעשו לפניכם] ולא תטמאו בהם [אני ה' אלקיכם];
בשפיכות דמים הוא אומר: (במדבר לה לד) ולא תטמא את הארץ [אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל];
יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר? - תלמוד לומר: (ויקרא טז טז) [וכפר על הקדש] מטומאות בני ישראל [ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם] - ולא כל טומאות [37]; מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל טומאות [38]? - הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו [39] - אף כאן [40]בטומאת מקדש וקדשיו [41] [42], דברי רבי יהודה;
רבי שמעון אומר: ממקומו הוא מוכרע [43]: הרי הוא אומר: 'וכפר על הקדש מטומאות' - מטומאות של קודש;
יכול על כל טומאה שבקודש יהא שעיר זה מכפר [44]? - תלמוד לומר 'ומפשעיהם לכל חטאתם': חטאים דומיא דפשעים: מה פשעים שאינם בני קרבן [45] - אף חטאים שאינם בני קרבן [46];
ומנין ל'יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף' ששעיר זה תולה [47]? תלמוד לומר: 'לכל חטאתם' [48] - חייבי חטאות [49] במשמע [50].'
אמר מר: 'יש לי בענין זה להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים' - האי עבודה זרה היכי דמי? אי במזיד - בר קטלא הוא! אי בשוגג - בר קרבן הוא [51]!?
הערות[עריכה]
- ^ שבועת העדות
- ^ ושבועת ביטוי, דאיתנהו נמי בקרבן עולה ויורד, ואין עונש על זדונן לא מיתה ולא כרת
- ^ בענינא דעולה ויורד כתיב
- ^ חיובא בתרומה היא
- ^ ו
- ^ והואיל וזדונו כרת
- ^ אלא קבוע לעשיר ולעני שוה
- ^ משום דהוא יליף לה שפיר
- ^ אקרא אני חיה. בקרבן עולה ויורד; כתיב (ויקרא ה ב) 'או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה'; ודי אם הייתי קורא 'בנבלת חיה טמאה' שנכתב ראשון, ולא היה צריך לחזור ולכתוב 'בהמה', שהרי בהמה בכלל חיה, שנאמר 'זאת החיה אשר תאכלו' (ויקרא יא ב) וסמיך ליה 'מכל בהמה אשר על הארץ' [סוף הפסוק] [המובאה ברש"י: 'כל בהמה מפרסת פרסה' – אינה סמוכה, אלא בדברים יד,ו]
- ^ באוכל קדשים בטומאת הגוף, ב'צו את אהרן'
- ^ אימא תרומה נמי אתרבאי, דאיהו נמי איתקש לקודש
- ^ ודרשינן: 'בכל'
- ^ שאסורה לטבול יום, כגון יולדת בימי טוהר שלה, שהיא טבולת יום ארוך: שאין לה הערב שמש עד מלאת ימיה, שמביאה למחר כפרתה
- ^ מדין קודש
- ^ ביאתו
- ^ כאכילת קודש
- ^ וחיובו - על ידי אכילה הוא
- ^ באוכלן בטומאה: אחת ב'אמור אל הכהנים' (ויקרא כב ג): כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' [וטמאתו עליו ונכרתה...], ואמרינן בזבחים בפרק רביעי (דף מה:) דהא 'יקרב' - אכילה הוא; ומהו 'יקרב'? - בראוי להקרבה: שהוקדש בכלי; ושתים ב'צו את אהרן': 'והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים [וטמאתו עליו ונכרתה...]’ (ויקרא ז כ) וסמיך ליה [פסוק כא] 'והנפש כי תגע בכל טמא... [ונרכתה]’ ובתרוייהו כתיב 'ונכרתה'
- ^ ההיא ד'אל הקדשים' (ויקרא כב ג) שכלל את הכל
- ^ ואחת מן השתים – לפרט; ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו', כיצד?: 'והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' - והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, ולמה יצאו? - להקיש אליהם: מה שלמים מיוחדין: קדשי מזבח - אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית: שאין חייבין עליהן משום טומאה. ואם תאמר: למה אין נידונים בכלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט: שלמים – אִין, מידי אחרינא – לא!? - משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים; וכך מפורש במנחות בפרק 'כל המנחות באות מצה' (דף נה:): דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל - נידון במדה זו: ללמד על הכלל וכו'; ואם תאמר: מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל, שאתה דן כעין הפרט הרבה? - יש שמדת 'כעין הפרט' באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו, וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו; ודברים רבים למידין במדה זו שאינן באין במדת 'כעין הפרט', כגון בהבערה: שאנו אומרים 'לחלק יצאתה', ובמדה זו היא באה: 'הבערה בכלל היתה, ולמה יצאה? להקיש אליה ולגלות על כל הכלל: שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה - כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו
- ^ ואחת מן הכריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על הטומאה הכתובה אצל עולה ויורד, וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן - הופנה 'כרת' ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא: שהוא טומאת קדש
- ^ לדברים שאינן נאכלין, כגון עצים של מערכה ולבונה וקטרת: אם אכלן בטומאה - חייב
- ^ סנהדרין דף מו.
- ^ זבחים דף מד.
- ^ במסכת זבחים, בפרק 'בית שמאי' (דף מה:)
- ^ חטאות הפנימיות, כגון פר ושעיר של יום הכפורים, ופר כהן משיח, ופר העלם דבר - שטעונין הזייה בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב
- ^ משום דפיגול בשלמים כתיב - יליף רבי שמעון מינה שאינה נוהגת בחטאות הפנימיות
- ^ בהנך שלש כריתות כתיב בכל חדא וטומאתו עליו
- ^ בעולה ויורד
- ^ בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה
- ^ למעוטי תרומה? דמהיכא תיתי לחיובא, דמהני לא אתיא, שכן כרת
- ^ המטמאה בבית הבליעה: שאם אכלה ונכנס למקדש - חייב
- ^ מיעוט זה בא לרבות, כדמפרש ואזיל; ואיתרבאי ביה נבלת עוף טהור על ידי מיעוט אחר מיעוט
- ^ בטומאת אדם בעולה ויורד
- ^ שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה על ידי אכילה, כדכתיב (ויקרא יז טו) 'אשר תאכל נבלה וטרפה... וכבס בגדיו' ומוקמינן לה בנבלת עוף טהור בתורת כהנים; ואמרינן התם: 'יכול תטמא במגע? תלמוד לומר: 'לטמאה בה': אין לך אלא האמור בה, שאין לה טומאה אלא אכילתה' [דומה לספרי שלנו פרשת שמיני, פרשה י, משנה ז]
- ^ בשעיר הנעשה בפנים כתיב, ב'אחרי מות'
- ^ והואיל ולא פירש לך על איזו מהם - לא מסרן אלא לחכמים לפרש על איזו מְדַבֵּר: צא ולמד בבנין אב
- ^ כלומר: איזהו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר
- ^ ולקמן מפרש לה היכא
- ^ שחילק להיות בכפרה ואין שאר טומאות עמה - דע ש
- ^ הכתוב מדבר
- ^ ולא גרסינן 'נחלוק'
- ^ אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר, כי בו עצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו
- ^ בין שיש בה ידיעה, בין שאין בה ידיעה
- ^ שאין 'פשע' אלא מזיד
- ^ יצא שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, שהיא בת קרבן
- ^ ולא לשאין בה ידיעה בתחלה אף על פי שאף היא אינה בת קרבן
- ^ הראוי לבא לכלל 'חטאתם', יצאה שאין בה ידיעה בתחלה, שאינה באה לכלל חטאת עוד לעולם
- ^ ולא גרסינן 'כל חייבי חטאות'
- ^ הראוי לבא לידי חטאת לכשתוודע לו ידיעה בסוף
- ^ כבר מפורש קרבן בפרשת 'שלח לך'
- ^ ואינו נהרג בלא התראה, כדאמרינן בסנהדרין בפרק 'היו בודקין' (דף מא.)
- ^ סלקא דעתך אמינא לתלי ליה להגן מן היסורין עד שֶׁיִוָדַע לו