אמרי במערבא/מסכת פסחים
מסכת פסחים[עריכה]
פרק א - אור לארבעה עשר[עריכה]
מקור מפסוק לבדיקת חמץ[עריכה]
כתיב ושמרתם את המצות וכו' אם אינו עניין לאכילת מצה תניהו עניין לביעור חמץ (בדיקת חמץ).
בבבלי - אין לכך פסוק, ורש"י (שם ד"ה בודקין) ותוס' (ד"ה אור) דנו מה המקור לזה.
מקצת היום ככולו הוא דיעבד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
זריזים מקדימים למצוות - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ד ה"ח (כ:).
ספק אם בודק לאור אבוקה[עריכה]
מהו לבדוק לאור האבוקות? מה צריכה ליה (מדוע מסתפק), מפני שאורן מבליח (נפסק וקופץ. ונשאר בספק).
בבבלי - פשוט שאין בודקין לאור האבוקה, ומביא לזה כמה טעמים.
מקורות שבודקים לאור הנר[עריכה]
אף על פי שאין ראיה לדבר זיכר לדבר: והיה ביום ההוא אחפש את ירושלם בנרות, ואית דבעי אימר נישמעינה מן הדא: נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.
בבבלי - המקור הוא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר1.
הנר מאיר בלילה יותר מביום, נח בתיבה[עריכה]
לא כמה דהוא מנהר (שהנר מאיר) בליליא הוא מנהר בייממא, דאמר רב הונא כד הוינן ערקין באילין בוטיתא דסדרא רבא (כשהיינו בורחים למערות) היו מדליקין עלינו נירות, בשעה שהיו כיהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה. ותייא כיי דמר (וכמו שאמר) רבי אחווא בר זעירא: נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה. למה? יש חיה אוכלת ביום ויש חיה אוכלת בלילה. והא כתיב צוהר תעשה לתיבה! כמאן דאמר לא שימשו המזלות בשנת המבול.
בבבלי - כל זה לא הובא. רק הוזכר בסנהדרין קח: שבתיבה היו חיות שאכלו בלילה והיו חיות שאכלו ביום. הדעה שמזלות לא שימשו בשנת המבול לא הובאה בבבלי.
בדיקת חמץ ואכילה בבית כנסת ובית מדרש[עריכה]
בתי כניסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה? מה צריכה ליה (מדוע מסתפק), שכן מכניסין לשם בשבתות ובראשי חדשים (וקרבן העדה הביא גירסא: ובעיבור שנה).
בבבלי - לא דן בבדיקת חמץ בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ובמגילה כח. בפשטות אין אוכלין ושותין בבתי כנסיות.
היוצא מביתו ודעתו לחזור אין צריך לבדוק[עריכה]
היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, בתוך שלשים צריך לבדוק. הדא דתימר (זה נאמר) בשיש בדעתו לחזור, אבל אין בדעתו לחזור - אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק.
בבבלי - הסברא הפוכה, שבדעתו לחזור יש יותר סברא שצריך לבדוק.
נשים עצלניות ואינן בודקות יפה[עריכה]
הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים. רבי ירמיה בשם רבי זעירה: לית כאן אפילו נשים (שהן אינן נאמנות). נשים עצמן הן נאמנות, מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא (זה הטעם שאינן נאמנות).
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה הימנוהו) הביאו את הירושלמי. והמאירי (ד"ה ובתלמוד) פירש את הירושלמי להיפך, שכיוון שנשים אינן טרודות בעסקים אחרים (עצלניות) הן בודקות יפה (כל שהוא) וכן נאמנות.
גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל ולא ביערו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"ב (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.
היציאה למלחמה אינה ע"פ סדר הפסוקים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"א (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.
לשון ברכת ביעור חמץ[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"ב (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
ברכת "על מצוות זקנים" ו"על הדלקת נר חנוכה"[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ג ה"ד (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם מברך עובר לעשייתן[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ג (סו.), ועיין מה שכתבנו שם.
שלוחי מצוה אינן ניזוקין - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, ובירושלמי כלל זה לא הובא.
פירושים אחרים בב' שורות על כל המרתף[עריכה]
רב חונה בשם רב (לשיטת בית שמאי): קולפו כמין גם (גאם, דהיינו השורה החיצונה והשורה העליונה), תני בר קפרא: קולפו כמין שני גמין (שתי השורות החיצונות ושתי העליונות).
בבבלי - המחלוקת היא האם שתי שורות מהארץ עד הקורה או שורה אחת כמין גאם.
דעה שבודקים חמץ שלוש פעמים[עריכה]
אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי יודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך שאור (קרבן העדה מפרש שלרבי יוחנן באמת בודקים לרבי יהודה שלוש פעמים. אמנם הפני משה פירש שגם לירושלמי זה נדחה).
בבבלי - זו הו"א, ולמסקנה היא נדחית2.
לא מקרצפים בהמה שמא יתלוש[עריכה]
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ב ה"ח (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שמחצות היום איסור חמץ הוא רק מדרבנן[עריכה]
רבי מאיר אומר: משש שעות ולמעלן מדבריהן, רבי יודה אומר: משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא דרבי מאיר, אך ביום הראשון - זה חמשה עשר, יכול משתחשך תלמוד לומר אך, הא כיצד, תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת (מדאורייתא איסור חמץ הוא רק שעה אחת קודם השקיעה, מחצות הוא רק מדרבנן).
בבבלי - לכו"ע מחצות הוא דאורייתא.
מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ה ה"ב (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
לרבי יהודה קודם זמנו ביעורו בכל דבר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"א (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אליהו לא בא בשבת ויו"ט[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"ו (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
סימנים נוספים לזמן איסור חמץ - שני נרות, שני סדינים[עריכה]
תני שתי פרות חורשות בירושלם. וירושלם לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר היא? נראית כחורשות (ואינן חורשות ממש). אית תניי תני: שתי נירות דולקין, אית תניי תני: שני סדינין (שני נרות או שני סדינים שהיו בירושלים, וכשניטל אחד ידעו שלא אוכלים ולא שורפים).
בבבלי - סימנים אלו לא הובאו.
הלכה כרבן גמליאל, הלכה כדברי המכריע[עריכה]
הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן.
בבבלי - הלשון "הלכה כדברי המכריע"3, ודחה זאת שרבן גמליאל טעמא דנפשיה קאמר ואינו מכריע4, ולכן הסיק שהלכה כרבי יהודה, וכן פסק השו"ע (או"ח סי' תמג סעיף א).
סוגיית טומאה וטהרה באריכות[עריכה]
אב הטומאה דבר תורה, וולד טומאה מדבריהן וכו' (ומאריך שם מאוד בדיני טומאה וטהרה).
בבבלי - גם כן האריך מאוד בדיני טומאה וטהרה.
חרב כחלל לא נאמר על כלי שטף[עריכה]
אית תניי תני טמא מת (שהנר טמא מת), אית תניי תני בטמא מת (שהנר נגע בטמא מת). מאן דאמר טמא מת - בכלי שטף (הנר הוא כלי שטף, ולכן כשנגע במת נעשה אב הטומאה), מאן דאמר בטמא מת - בכלי מתכות (הנר הוא כלי מתכות, ולכן כשנגע בטמא מת נעשה גם כן טמא מת, שחרב הרי הוא כחלל).
בבבלי - כתב רק שחרב הרי הוא כחלל. הרמב"ם (טומאת מת פ"ה ה"ג) סובר שגם כלי שטף הרי הם כחלל, והראב"ד (שם) סובר שרק כלי מתכות. והיפה עיניים (יט:) הוכיח מהירושלמי הזה כראב"ד.
רבי מאיר מחמיר בדרבנן כדאורייתא[עריכה]
אשכחן דרבי מאיר מחמיר מדבריהן כדברי תורה, אמר רבי חיננה: כיי (כמו) דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי רבי מאיר.
בבבלי - לא הובא, ובנידה ה. אמר על משנה זו שרבי מאיר מחמיר בכתמים, ולא בכל דיני דרבנן.
היסח דעת פוסל תרומה מדאורייתא[עריכה]
אמר רבי יוחנן הסיע - דבר תורה (הסיח דעת מהתרומה - פסולה מדאורייתא).
בבבלי - לד. רבי יוחנן סובר שהיסח הדעת פוסל מחשש שמא נטמאה, וריש לקיש סובר שהוא פסול הגוף. אך לא דנו האם פסולו מדאורייתא או מדרבנן.
מחלוקת בני בבל ובני א"י בתשובת הכהנים לחגי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ב (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
ריצוי ציץ על טומאת ידיים[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
האיסור לגרום מום לבכור - אינו בירושלמי[עריכה]
תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו - רבי שמעון אומר: בשעה שהוא לרצון (תמים) אין את רשאי ליתן בו מום ובשעה שאינו לרצון (שכבר יש בו מום אחר) אתה רשאי ליתן בו מום, וחכמים אומרים: אפילו כולו מומין אין את רשאי ליתן בו מום.
בבבלי - לא הביא את דרשות אלו, ומהפסוק "כל מום" דורש בביצה כז: (ועוד מקומות) שאסור לגרום מום לבכור, ובירושלמי לא הביא את איסור זה5.
פרק ב - כל שעה[עריכה]
המשנה כרבי מאיר[עריכה]
מאן תנא כל שעה וכו' רבי מאיר, ברם כרבי יודה (שעה) חמישית אף על פי שהוא אסור לוכל (לאכול) מותר להאכיל.
בבבלי - זו רק הו"א ולמסקנה המשנה כרבן גמליאל6.
חדש מותר בהנאה כי תלוי בזמן[עריכה]
והא כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה! אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי: שנייה היא (הוא שונה) שקבע הכתוב זמן (כיוון שתלוי בזמן מותר בהנאה).
בבבלי - לא הובאה סברא זו, אלא הפסוק "קצירכם" - שלכם (כתבו המפרשים (אתוון דאורייתא כלל י) שטעם הדעה שאיסורי שבת הם גברא הוא שהם תלויים בזמן, ולכן אפשר שהירושלמי כאן קשור לדברי האתוון דאורייתא (שם) שלירושלמי איסורי שבת הם גברא ולבבלי הם חפצא. וכן לגבי מוקצה שיבש ובעליו לא הכיר בו משמע בירושלמי (ביצה פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם) שאיסורי שבת הם גברא).
את ה' אלקיך תירא - לרבות את התורה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשה ברומאי שניסה יהודי האם יאכל נבלה, יעבור ואל יהרג[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ה (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שריב"ז ישב בצל ההיכל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ג הי"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
זה וזה גורם - אינו בירושלמי[עריכה]
אם חדש יותץ, ישן יוצן.
בבבלי - האריך כאן בסוגיית זה וזה גורם ובמחלוקת האם מותר או אסור, וכן הזכיר זאת בעוד מקומות. ובירושלמי מושג זה לא הובא כלל7.
האם הלכה כרבי אפילו מחביריו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ד (לז.), ועיין מה שכתבנו שם.
עוד סוגיות שבהן אמרו לרבי יהודה "כל דין שאתה דן וכו'"[עריכה]
כיוצא בו אמר רבי יודה אשה כי תזריע וילדה זכר וכו', אמרו לו לרבי יודה כל דין שתחילתו אתה דן להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא אם טיהר החי את אמו יטהר אף המת את אמו אם לא זכיתי מן הדין לפיכך אמרה תורה זכר לרבות את המת. כיוצא בו אמר רבי יודה תשבו בסוכות סוכה של כל דבר וכו' אמרו לו לרבי יודה כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא לא מצא מארבעת המינין ישב לו בלא סוכה ואמרה תורה תשבו בסוכות סוכה של כל דבר.
בבבלי - לא הביא את הסוגיות השונות שנאמר בהם "כל דין וכו'"8.
לרבי יהודה קודם זמנו ביעורו בכל דבר[עריכה]
תני: עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, ואתיא כרבי יודה.
בבבלי - יב: הפוך מהירושלמי, שרבי יהודה מודה דווקא לאחר זמנו שהשבתתו בכל דבר.
לשון ביטול חמץ[עריכה]
צריך לומר: כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל.
בבבלי - לא מובאת לשון ביטול חמץ.
לשון ברכת ביעור חמץ[עריכה]
רב אמר: צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות ביעור חמץ.
בבבלי - ז. יש מחלוקת אמוראים בלשון הברכה - לבער או על ביעור.
כופת שאור שייחדה לישיבה - מה דעת חכמים[עריכה]
אמר רבי שמעון בן אלעזר: בצק שעשאו כופת (לישיבה) בטל. פתר לה או חלוקין על רבי שמעון בן אלעזר או אהן כופת מאיס היא? (האם חכמים חולקים עליו? ונשאר בספק).
בבבלי - מה: פשוט שת"ק חולק על רשב"א.
מכירת חמץ לגוי[עריכה]
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו מתנה, וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי: עד שאת לוקח במנה בוא וקח לך במאתים, עד שאת לוקח לך מגוי בוא וקח לך מישראל, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח.
בבבלי - לא מובאת מכירת חמץ לגוי. בשו"ע (או"ח סי' תמח סעיף ג) פסק את דין מכירת חמץ, ובאר הגולה ציין שמקורו מהתוספתא הזו שמובאת בירושלמי כאן.
גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל ולא ביערו[עריכה]
גוי שבא אצל ישראל ובידו חמץ וכו' הפקיד אצלו צריך לבער וכו'. לא ביער לאחר הפסח מהו? רבי יונה אמר מותר, רבי יוסה אמר אסור.
בבבלי - ו. הביא את הדין שצריך לבערו, אך לא דן במקרה שלא ביערו.
דעה שחמץ מותר בהנאה - אינה בירושלמי[עריכה]
האוכל חמץ משש שעות ולמעלה וכן חמץ שעבר עליו הפסח הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת דברי רבי יודה, רבי שמעון אומר: כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה.
בבבלי - הובאו דעות אלו וגם דעת רבי יוסי הגלילי שחמץ מותר בהנאה כל שבעה. ובירושלמי לא הובא כלל.
חמץ שהפקירו אינו עובר עליו[עריכה]
אית תניי תני: לך אין את רואה, רואה את בפלטיא וכו' בשהבקירו (כשהפקירו) קודם לביעורו.
בבבלי - לא הובא דין חמץ של הפקר, אך תוס' (ד: ד"ה מדאורייתא) סוברים שביטול חמץ הוא הפקר.
לבשל שלוש פעמים בכלי של חמץ[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.
האוכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים משום קנס[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בגוזל תרומה מאבי אימו[עריכה]
הגוזל תרומה מאבי אמו כהן - רבי יוחנן אמר משלם לשבט, רבי שמעון בן לקיש אמר משלם לעצמו.
בבבלי - לא הובא.
האוכל תרומה פחות משווה פרוטה חייב בתשלומין[עריכה]
ואת אשר חטא מן הקודש ישלם פרט לפחות משוה פרוטה, אית תניי תני: לרבות לתשלומין (בפחות משווה פרוטה). מאן דאמר פרט לפחות משוה פרוטה לתשלומין - לקרבן (פטור מלהביא על זה קרבן), מאן דאמר לרבות - בתשלומין (חייב לשלם) וכו', אוף הכא כן (גם בתרומה כך).
בבבלי - פשוט שהאוכל תרומה פחות משווה פרוטה פטור גם מהתשלומין.
בדיקת המציאות, מחלוקת במציאות[עריכה]
ויבדקוה (לגבי המחלוקת האם קרמית מחמיצה מקשה שיבדקו זאת)! על עיקר בדיקתה הן חולקין (בדקוה ונחלקו מה מצאו בבדיקה) - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין (רבנן) אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ.
בבבלי - הביאו מחלוקת דומה האם אורז ודוחן מחמיצים, אך לא הקשו שיבדקוה9.
אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ז ה"א (נג.).
מצה מתובלת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"א (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מצה עבה[עריכה]
יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים.
בבבלי - זו רק הו"א, ולמסקנה נדחה10.
מצה ישנה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני בישול פסח הם רק לרבי מאיר[עריכה]
אין נותנין את הקמח לא לתוך חרוסת ולא לתוך חרדל אם נתן יאכל מיד. רבי מאיר אומר: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'.
בבבלי - הגירסא: ורבי מאיר אוסר (אם נתן קמח). אין מבשלין את הפסח וכו' (לכו"ע).
מי פירות מחמיצים[עריכה]
רבי שמואל בר רב יצחק היה לו יין קוסס יהב בגויה שערין (שעורין) בגין דיחמע (להחמיץ את היין). שאל לרבי אימי, אמר ליה צריך את לבער. רבי חנינא בריה דרבי כהיי הוה ליה דבש מזוייף (מעורב) בסולת. שאל לרבי מנא, אמר ליה צריך את לבער.
בבבלי - בפשטות מי פירות אין מחמיצים, ומהירושלמי כאן מוכח שמחמיצים. ומראה הפנים דן בזה.
בישל בחמי טבריה, פסח בחמי טבריה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"ב (נ:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ג - אלו עוברין[עריכה]
מחלוקת אם תכשיטי נשים או טיפולי נשים[עריכה]
אית תניי תני תכשיטי (נשים, כחל ושרק) ואית תניי תני טיפולי (שמשירות את השער). מאן דאמר טיפולי כל שכן תכשיטי, מאן דאמר תכשיטי הא טיפולי לא.
בבבלי - דחה שאינו תכשיטי אלא טיפולי.
מצה מתובלת[עריכה]
יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן.
בבבלי - לו. דנו על מצה שנילושה ביין ושמן ודבש, וחילקו בין יו"ט ראשון ליו"ט שני.
לבשל שלוש פעמים בכלי של חמץ[עריכה]
רבי ירמיה רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב: קדירה שבישל בה מודה (משהו) לא יבשל בה מאותו המין, אלא לאחר הפסח. הא ממין אחר מותר. ובלבד לאחר שלשה תבשילין.
בבבלי - ל: דן בליבון והגעלה מחמץ, ולא הובא את דין שלושה בישולים. בעבודה זרה לג. לגבי כלי שהיה בו יין נסך הוזכר לשפוך בו מים שלוש פעמים.
מחלוקת בטעם כעיקר ובהיתר מצטרף לאיסור[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.
כופת שאור שייחדה לישיבה - מה דעת חכמים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"ב (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שני חצאי כזית בצק שחוט מחבר ביניהם[עריכה]
חברייא בשם רבי יוחנן רבי סימון בשם רבי יושוע בן לוי: בנקלף כולו כאחת (שני חצאי כזית חמץ שיש ביניהם חוץ של בצק - אם כשקולף אחד מהם נקלף גם השני - מצטרפים). עד כדון לח (שהבצק לח ויכול להיקלף), יבש - מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת ואפילו יבש כסדר הזה. רבי ירמיה בשם רבי זעירה: שני חצאי זתים בתוך הבית - אין הבית מצרף, בתוך הכלי - הכלי מצרף.
בבבלי - גם כן כתב ששני חצאי זית שיש חוט ביניהם, אם ינטל החוט וניטלים איתו מצטרף, אך לא דן ביבש. ולעניין בית מחלק להיפך, שהכלי לא מצרף והבית כן.
דינים שונים של חיבור לטומאה ולא להזייה[עריכה]
רבי שמעון בן לקיש אמר כך שנה רבי: צואה שתחת הכסא חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה. רבי שמעון בן לקיש בשם רבי שמעון בר כהנא: אבר מדולדל, צפורן מדודלת, וצואה שתחת הכסא, והידוק, קירויה וכרויה. רבי יוסי בי רבי בון אמר: אף כשות שליקטו חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה (כל זה הובא בגלל הדין של שני חצאי כזית).
בבבלי - לא הביא את דינים אלו11.
בצק מחמיץ בארבעה מיל[עריכה]
לא היה שם (בצק) אחר כיוצא בו שהחמיץ עד איכן (מתי הזמן שיחמיץ)? רבי יעקב בר אחא רבי עולא דקיסרין בשם רבי חנינה: עד כדי הילוך ארבעת מיל.
בבבלי - השיעור הוא מיל אחד.
שומרים אוכלים במקומם בלי נטילת ידיים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ב (נח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקות נוספות האם עדיף לעבור בשוא"ת או בקו"ע[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"י הי"ד (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.
אליהו לא בא בשבת ויו"ט[עריכה]
מובטחין אנו שאין אליהו בא לא בשבתות ולא בימים טובים.
בבבלי - יג. הגירסא: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. וקרבן העדה הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס "לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים".
גדול השלום שהוקש לפסח ומילה[עריכה]
אמר רבי יוסה בי רבי בון: בוא וראה מה גדול הוא השלום שהוקש (במשנה) לשני דברים שחייבין עליהן כרת - מילת בנו ושחיטת פסחו.
בבבלי - לא הובא.
מילה ופסח - מי קודם[עריכה]
מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם? אמר רבי פינחס: מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פיסחו.
בבבלי - לא הובא.
מה גדול - תלמוד או מעשה, מעשה בתלמיד שגמל חסד[עריכה]
כך שנה רבי: המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית ארוס בלוד: התלמוד קודם למעשה. רבי אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי (שילמד תורה) בטיבריה. אתון ואמרון ליה: גמל הוא חסד. שלח ומר (ואמר) ליה: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא? שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארום בלוד שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין: הדא דתימר (זה נאמר) בשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם. דלמא (מעשה): רבי חייה רבי יסי רבי אימי ענון (התאחרו) למיתי גבי רבי אלעזר. אמר לון: אן הויתון (היכן הייתם)? אמרין ליה: גמל (גמלנו) חסד. אמר לון: ולא הוה תמן חורנין (אחרים שיעשו זאת)? אמרין ליה: מגור הוה (הוא היה גר, או שכן, ולא היו לו קרובים שיתעסקו בו).
בבבלי - מעשה זה לא הובא. הדיון אם תלמוד גדול או מעשה גדול הובא בקידושין מ:, והחילוק בין מצוה שיכולה לעשות ע"י אחרים לאינה יכולה לעשות ע"י אחרים הובא במועד קטן ט.
גירסא הפוכה במחלוקת האם חוזרים בכזית או בכביצה[עריכה]
עד כמה הן חוזרין, רבי מאיר אומר: זה וזה בכזית, רבי יהודה אומר: זה וזה כביצה וכו'. אית תניי תני ומחלף (יש גירסא שהדעות הפוכות). רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסי במתניתן אמר רבי יודן סימנא מן ההיא דברכות - עד כמה מזמנין עד כזית, רבי יהודה אומר עד כביצה (ולכן גם במשנתנו בפסחים הגירסא הנכונה היא שרבי מאיר אומר בכזית ורבי יהודה בכביצה).
בבבלי - במשנה יש את הגירסא ההפוכה, שרבי מאיר אומר בכביצה ורבי יהודה אומר בכזית. ואכן הבבלי הקשה על סתירה מהמשנה בברכות שרבי מאיר אומר בכזית ורבי יהודה בכביצה. ובאחד התירוצים באמת תירץ שמוחלפת השיטה, ולא פירש האם מוחלפת בפסחים או בברכות. והיפה עיניים (בברכות שם) הוכיח מהירושלמי כאן שהמשנה בפסחים מוחלפת. אמנם תוס' (ברכות מט: ד"ה רבי) פירשו שהמשנה בברכות היא זו שמוחלפת12.
המעשה שפרחה רוחו וחזר - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא מעשה ברב יוסף בריה דריב"ל שחלש ופרחה רוחו וחזר, ואמר "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (וכן הובא בבבא בתרא י:). ובירושלמי מעשה זה ומימרות אלו לא הובאו13.
השם המפורש היה משתכח מהציבור[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - מקום שנהגו[עריכה]
מקור מפסוק לאיסור מלאכה בערב פסח אחר חצות[עריכה]
מה תלמוד לומר שם תזבח את הפסח בערב? אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב.
בבבלי - לא הביאו לזה פסוק, ומהירושלמי משמע שהוא איסור דאורייתא. וכן תוס' (ד"ה מקום) הביאו את הירושלמי ודייקו ממנו כך.
ישראל צריכים לאסוף את הדגן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ד ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
אלו מנהגים חשובים, מלאכה בראש חודש[עריכה]
נשייא (נשים) דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא (לא לעשות מלאכה במוצאי שבת כל הלילה) - אינו מנהג (נכון, אלא מנהג טעות), עד יפני סדרא (עד שיגמרו את תפילת ערבית בבית הכנסת) - מנהג (נכון), בתרייא ובחמשתא (לא לעשות מלאכה בשני ובחמישי של כל שבוע) - אינו מנהג, עד יתפני תעניתא (עד סוף תענית ציבור) - מנהג, יומא דערובתא (פני משה: הושענא רבה. קרבן העדה: ערבי שבתות וימים טובים) - אינו מנהג, מן מנחתא ולעיל (פני משה: בהושענא רבה. קרבן העדה: בערבי שבתות וימים טובים) - מנהג, יומא דירחא (ראש חודש) - מנהג. אמר רבי זעורה: נשייא דנהגן דלא למישתייא מן דאב עליל (לא לטוות מתחילת חודש אב) - מנהג, (משום) שבו פסקה אבן השתייה.
בבבלי - מנהגים אלו לא הובאו. והשו"ע הביא את מנהג איסור עשיית מלאכה בראש חודש (או"ח סי' תיז סעיף א) ואיסור טוויה בתחילת חודש אב (או"ח סי' תקנא סעיף ח).
טעה וחשב שהדבר אסור - מתירים לו[עריכה]
כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור - נשאל והן מתירין לו, וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור - נשאל אין מתירין לו.
בבבלי - לא חילק, אלא סתם שדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, ותוס' (נא. ד"ה אי) הביאו את הירושלמי.
עצי שיטים שנטע אברהם לצורך המשכן[עריכה]
אעין דשיטין (עצי שיטים שנטע אברהם לצורך המשכן ויעקב קצץ בירידתו למצרים לשם המשכן) הוו במגדל צבעייה. אתון ושאלון לרבי חנינה חברהון דרבנן מהו מיעבד בהן עבודה (או לנהוג בהם קדושה)? אמר להן: מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.
בבבלי - המעשה בעצי השיטים לא הובא.
המנהגים בסדר הברכות בראש השנה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בראש השנה פ"ד ה"ו (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא תתגודדו בפורים בי"ד וט"ו[עריכה]
הרי פורים הרי אלו קורין בי"ד ואלו קורין בט"ו (ועוברים על לא תתגודדו)! אמר ליה: מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר.
בבבלי - יבמות יג: הקשה זאת ולא תירץ (ותוס' שם יד. ד"ה כי כתב שלמסקנת הגמרא לא קשה משום שהוא בשתי ערים, ואין בזה לא תתגודדו).
המוליך פירות שביעית - ר"י מיקל[עריכה]
כלו מטיבריה ולא כלו מציפורין (מציפורי), אמר לו מציפורין הבאתים אם אין את מאמינני צא והבא לך אף אתה (המוליך ממקום שלא כלו למקום שכלו - רבי יהודה מתיר).
בבבלי - הביא זאת ודחה שרבי יהודה לחומרא קאמר14.
מדבר הקרוב לארץ ישראל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת כיצד סוס הורג את בעליו במלחמה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"א ה"ו (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
תודוס פירנס ת"ח, קידוש השם של הצפרדעים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ז ה"א (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
החזקת לומדי תורה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ז ה"ד (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
צא וראה היאך הציבור נוהג[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ז ה"ב (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.
שבעה דברים נבראו קודם העולם - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינם, כסא הכבוד, בית המקדש, שמו של משיח. ובירושלמי לא הובא15.
האש שהדליק אדם הראשון[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
ערוד הוא עונש על יצירת הפרד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
דברים מכוסים ודברים שעלו במחשבה - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא ששבעה דברים מכוסים מבני אדם: יום המיתה, יום הנחמה, עומק הדין, מה בליבו של חבירו, במה משתכר, מלכות בית דוד מתי תחזור, מלכות חייבת מתי תכלה16. ושלושה דברים עלו במחשבה ואם לא עלו דין הוא שיעלו: שהמת יסריח, ושישתכח מהלב, ועל התבואה שתרקב. ובירושלמי כל אלו לא הובאו.
מקצת היום ככולו הוא דיעבד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
ג' אומניות עושין מלאכה בע"פ[עריכה]
שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים: החייטים והספרים והכובסין.
בבבלי - במשנה הגירסא: עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות.
טעמם של חכמים שלא מתקנים מנעלים במועד[עריכה]
וחכמים אומרים: שלוש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים וכו', רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: אף הרוצענין, שכן דרך עולי רגלים להיות מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד. ורבנין (רבנן) אמרין: עשירים היו ובבהמה היו עולין (ולא בלו מנעליהם בדרך).
בבבלי - ביאר שמחלוקתם היא האם לומדים תחילת מלאכה מסוף מלאכה, ולא משום שעשירים היו.
המשכיר יכול למכור את הבית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בבבא מציעא פ"ח ה"ח (לא:), ועיין מה שכתבנו שם.
טבלה של רפואות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ט ה"א (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.
השם "בן מביא יין"[עריכה]
מעשה בבן מביא יין שנתן בנו פיאה לירק לעניים וכו'.
בבבלי - מובא אותו המעשה, ושמו הוא בן בוהיין.
מעשה בעניין צדקה[עריכה]
חד זמן צרכון רבנן נידבא (נדבה), שלחון לרבי עקיבה ולחד מן רבנין (ולאחד החכמים) עמיה, אתון בעיי מיעול לגביה (לביתו של תורם גדול, שכינויו היה "מביא יין"), ושמעון קליה דטלייא (ושמעו את בנו) אמר ליה: מה ניזבון לך יומא דין? אמר ליה: טרוכסימון (מין ירק זול), לא מן יומא דין אלא מן דאתמול, דהוא כמיש וזליל (של אתמול שהוא יבש וזול, משום שהיה עני). שבקון ליה ואזלון לון (ולא בקשו ממנו צדקה). מן דזכון (אחרי שתרמו) כל עמא (כולם) אתון לגביה. אמר לון: למה לא אתיתון גביי קדמיי (בהתחלה) כמה דהויתון נהיגין? אמר: כבר אתינן, ושמעינן קליה דטלייא אמר לך מה ניזבון לך יומא דין, ואמרת ליה טרוכסימון, לא מן דיומא דין אלא מן דאיתמל דהוא כמיש וזליל (והבנו שאתה עני ולכן לא באנו אליך). אמר: מה דביני לבין טלייא ידעתון, מה ביני לבין בריי? (בתמיה, אתם יודעים את מה שביני לבין בני, אך לא את מה שביני לבין בוראי, שלצדקה איני מקמץ). אף על פי כך אזלון ואמרון לה והיא יהבה לכון חד מודיי דדינרין (לכו לאשתי שתיתן לכם כף דינרים). אזלון ואמרון לה. אמרה לון: מה אמר לכון - גדיל (גדושה) או מחוק? אמרו לה: סתם אמר לן. אמרה לון: אנא יהבה לכון גדיל, ואין (אם) אמר גדיל - הא כמילוי (כדבריו), ואין לא - אנא מחשבנא גודלנה מן פרני (אתן מכספי). כיון ששמע בעלה כך - כפל לה את כתובתה.
בבבלי - כל המעשה הזה לא הובא.
פרק ה - תמיד נשחט[עריכה]
זמן קרבן התמיד[עריכה]
הייתי אומר יקרבו שניהן בשחרית ושניהן בין הערבים! תלמוד לומר: את הכבש אחד תעשה בבקר. הייתי אומר יקרב של שחר עם הנץ החמה ושל בין הערבים עם דמדומי החמה! תלמוד לומר: בין הערבים וכו'.
בבבלי - ברייתא זו לא הובאה.
הטעם לשלוש תפילות ביום[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"א (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
טעמם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא[עריכה]
רבי ישמעאל מאחר שעה לפילפולו (שיהיה זמן לשאלות בהלכה שיתעוררו בקרבן פסח), ורבי עקיבה מקדים שעה אחת לעיסוקו כדי שלא יכנסו למצוה משוכרין.
בבבלי - טעמים אלו לא הובאו.
האם בדיעבד אפשר להקריב לפני תמיד של שחר[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מעלתה של לשון ארמית[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ז ה"ב (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.
ספר יוחסין נקרא ספר אגדה[עריכה]
רבי שמלאי אתא גבי רבי יונתן, אמר ליה: אלפן אגדה (למדני ספר אגדה)!
בבבלי - מסופר אותו מעשה, אך נקרא "ספר יוחסין".
האם חומת בית פאגי בתוך ירושלים[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ו ה"ו (לה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת במלק עוף לאחר חצות[עריכה]
מלק עוף על חמץ (בארבעה עשר בניסן אחר חצות) - אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור.
בבבלי - פשוט שאינו עובר בלא כלום.
שני חצאי כזית בצק שחוט מחבר ביניהם[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ג ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
התראת ספק בספק שיתברר למפרע[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם ביבמות פי"א ה"ז (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת בהתראת ספק[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בשבועות פ"ג ה"ז (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שמחצות היום איסור חמץ הוא רק מדרבנן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"א ה"ד (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.
קולו של משה במצרים[עריכה]
ניתן כח בקולו של משה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר? ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת, וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה, ומה אם אבק שאין דרכו להלך את מר (אומר) והיה לאבק בכל ארץ מצרים, קול שדרכו להלך לא כל שכן. אמר רבי לוי: כשם שניתן כח בקולו של משה, כך ניתן כח בקולו של פרעה וכו' ומה היה אומר? קומו צאו מתוך עמי וכו'.
בבבלי - דן בשלוש כתות שהפסח נשחט עליהן, אך לא הביא את המעשה עם משה.
שורה של זהב כולה זהב מחשש שיגנבו[עריכה]
מפני הרמאין (שורה של בזיכי זהב כולה של זהב, כדי שלא יגנבו ויחליפו של זהב בשל כסף).
בבבלי - גם כן תירץ כך, אך דחה והסיק שכך נאה יותר17.
שפיכת הדם בבת אחת[עריכה]
ישפך לא יטיף, ישפך לא יזה, ישפך לא יזרוק (אלא ישפוך את כולו בבת אחת).
בבבלי - לא הובא.
אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ו - אלו דברים[עריכה]
היקש ק"ו וג"ש שפסח דוחה את השבת[עריכה]
אמרו לו (שמעיה ואבטליון להלל): שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? וכו' התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה.
בבבלי - מוזכרים רק הדרשה במועדו והקל וחומר.
שלושה הניחו כתרן[עריכה]
שלשה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא, ואילו הן: יונתן בן שאול ואלעזר בן עזריה וזקני בתירה וכו'. רבנין דקיסרין אמרין: אף רבי חנינה דציפורין (מציפורי הניח כתרו) לרבי מנא.
בבבלי - כאן הובא המעשה עם הלל ובני בתירה, אך לא הובאו יונתן ורבי אלעזר בן עזריה. בבבא מציעא פה. כתב ששלושה ענוותנים הן: רבן שמעון בן גמליאל, בני בתירה ויונתן בן שאול.
הטעם שהלל עלה מבבל[עריכה]
על שלשה דברים עלה הלל מבבל (שלוש שאלות שרצה לשאול את בני בתירה).
בבבלי - לא הובא כלל מדוע עלה.
כיצד מותר להקדיש ביו"ט, האם גזרו שבות בעזרה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ח ה"ג (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
אגדות על עוה"ב, ימות המשיח והתחייה - אינן בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא אגדות על עולם הבא, ימות המשיח ותחיית המתים: עתידים צדיקים שיחיו את המתים, האם הגויים יחיו לעתיד לבוא, אור הלבנה ואור החמה, ורפואת חולים בתחיית המתים. ובירושלמי לא הובאו18.
אגדות על שכר לעוה"ב וימות המשיח - אינן בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"ה (מא.).
המקורות לתחיית המתים מן התורה - אינם בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"י ה"א (מח:).
יש דעה שלוקים על תחומין[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ג ה"ד (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שמחת יום טוב[עריכה]
לא כן תנינן המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו' אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא? (הירושלמי מביא משנה זו לראיה למצוות שמחת יום טוב).
בבבלי - לא הובאה ראיה זו.
מחלוקת מה מטרת שבתות וימים טובים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פט"ו ה"ג (עח.), ועיין מה שכתבנו שם.
אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - כתב שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובירושלמי לא הובא.
לאדם יש תשובות ואינו משיב אותן[עריכה]
ויתיביניה כמתניתן (מדוע רבי אליעזר לא השיב במשנה) לא אם אמרת ביום טוב שאין חייבין עליה כרת תאמר בפסח שחייבין עליו כרת! כיי דמר (כמו שאמר) רבי אימי עשירין היו בתשובות, או ייבא כיי דמר רבי נסא כאינש דאית ליה תרין טעמין והוא מתיב חד מינהון (לאדם יש הרבה תשובות והוא עונה רק אחת מהן).
בבבלי - לא הובא19.
השאלה הראשונה ששאל רבי עקיבא את רבי אליעזר[עריכה]
שלש עשרה שנה עשה רבי עקיבה נכנס אצל רבי ליעזר (היה רבי עקיבא נכנס ולומד מרבי אליעזר), ולא היה יודע בו, וזו היא תחילת תשובתו הראשונה לפני רבי ליעזר (שאמר רבי עקיבא הזיה תוכיח).
בבבלי - לא הובא שזו שאלתו הראשונה.
גזירה דרבה שמא יטלטל בשבת - אינה בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו במגילה פ"ג ה"ד (כה:).
במה מקיים שמחה בשבת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ד ה"ה (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ז - כיצד צולין[עריכה]
החילוק בין רימון לשאר העצים[עריכה]
מה אנן קיימין (במאי עסקינן)? אם בלחין - אפילו של רימון בוצץ (מוציא משקים), אם ביבישין - אפילו כל העצים אינן בוצצין. אלא כיני (כך פירוש המשנה): כל העצים יבישין מבחוץ ולחין מבפנים, רימון יבש מבחוץ יבש מבפנים.
בבבלי - כתב רק שרימון מוציא משקים, אך לא דן בכל זה.
תודוס פירנס ת"ח, קידוש השם של הצפרדעים[עריכה]
מהו תודס (מה היו מעשיו)? אמר רבי חנניה דהוה משלח פרנסתהון דרבנין (היה מפרנס תלמידי חכמים).
בבבלי - נג: גם כן הובא, אך שם הוסיפו דעה שהיה אדם גדול ודרש דרשה בעניין קידוש השם של הצפרדעים במצרים, ודרשה זו לא הובאה בירושלמי20.
המחלוקת באסכלא תלויה בדין תולדות אש[עריכה]
רבן גמליאל לא עבד תולדות אש כאש (ולכן מתיר לצלות את הפסח על האסכלא), ורבנין (רבנן) עבדין תולדות אש כאש.
בבבלי - הסיק שרבן גמליאל לא חולק על חכמים, ומה שהתיר הוא רק באסכלא מנוקבת. ובבבלי שבת לט. פשוט שתולדות האור כאור, ואין בזה מחלוקת21.
ברור לו מיתה קלה שבקלות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ה (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
טומאה דחויה בציבור לכו"ע[עריכה]
הקריבין לצבור (קרבן ציבור בטומאה) אם יש (קרבן אחר שיוכל להביאו בטהרה) אומרים לו הבא (גליון הש"ס על הירושלמי כאן מח: ויפה עיניים יומא ו: הוכיחו מכאן שהירושלמי סובר שטומאה דחויה בציבור, שאם היתה מותרת בציבור לא היה מביא קרבן אחר במקומו, כמבואר בבבלי יומא ז.).
בבבלי - היא מחלוקת האם טומאה הותרה או דחויה בציבור.
הגדרת רוב עם ישראל לדינים שונים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בהוריות פ"א ה"ו (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
נטמא אחד ואין ידוע איזה הוא[עריכה]
בני חבורה שניטמא אחד מהן ואין ידוע אי זהו - צריכין לעשות פסח שני. צבור שנטמא אחד מהן ואין ידוע איזהו - רבי זעורא אמר יעשו בטומאה, תני רבי הושעיה יעשו בספיקן.
בבבלי - לא הובא.
מתי הציץ מרצה[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
הגדרת עם ישראל לדינים שונים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בהוריות פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד משערים את רוב הנכנסים לעזרה[עריכה]
לטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה. מה בכל כת וכת משערין או אין משערין אלא כת הראשונה בלבד? אמר רבי יוסה ברבי בון: עד שהן מבחוץ הן משערין עצמן.
בבבלי - צד: כתב שהולכים אחר רוב העומדים בעזרה.
רוב זבים נדחים לפסח שני[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ט ה"א (סג:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור לטומאת התהום מפסוק[עריכה]
מניין לספק קבר התהום? רבי יעקב בר אחא בשם רבנן: או בדרך רחוקה לכם - מה לכם בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי, יצא קבר התהום שאינו בגלוי.
בבבלי - דחה את הלימוד מהפסוק והסיק שזו הלכה למשה מסיני22.
מחלוקת ר"י ור"ל בעצם שאין עליו בשר כלל[עריכה]
עצם שאין עליו בשר - רבי יוחנן אמר אסור לשוברו, רבי שמעון בן לקיש אמר מותר לשוברו.
בבבלי - מחלוקתם באין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, אך כשאין עליו בשר כלל לכו"ע מותר לשוברו. אמנם גם בירושלמי לקמן (הי"א [נה.]) כתב שלעולם אינו חייב עד שישבור במקום בשר.
השורף עצמות פסח חייב[עריכה]
שהשורף יש בו משום שובר (איסור שבירת עצם בפסח).
בבבלי - סובר שאין בו משום איסור שובר.
המקור שאין שורפין קודשים ביו"ט[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ב ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
נותר טמא משום היסח הדעת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"י ה"ז (עא:), ועיין מה שכתבנו שם.
דין עור השרצים לעניין איסור טומאה ואכילה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פי"ד ה"א (עד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם מתחייב כשמוציא את הפסח או כשאוכלו[עריכה]
אתא רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן: המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל וכו'. אמר רבי יוסה: כיון שהוציאו פסלו.
בבבלי - סובר שאינו חייב עד שיניח.
פרק ח - האשה[עריכה]
קטנה שעיברה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
קטנה שזינתה מותרת לבעלה[עריכה]
קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה.
בבבלי - יבמות לג: הלשון: פיתוי קטנה אונס.
חרשת שזינתה נאסרת על בעלה[עריכה]
וחרשת אין את יכול (להשקותה) דכתיב ואמרה האשה אמן אמן (משמע שחרשת שזינתה נאסרת על בעלה).
בבבלי - לא הובא, אך המשנה למלך (אישות פי"א ה"ח) כתב שחרשת דינה כקטנה שאינה נאסרת על בעלה, וגליון הש"ס על הירושלמי כאן דן בזה.
חצי עבד יכול לקדש בת חורין ביום שעובד לעצמו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בגיטין פ"ד ה"ה (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
נמנה על שני פסחים[עריכה]
הנמנה על שני פסחין כאחת אוכל מאי זה מהן שנשחט ראשון.
בבבלי - הקשה על זה והסיק שמדובר דווקא במלך ומלכה23.
תנאי בית דין שהמעות שבידו חולין[עריכה]
תניי (תנאי) בית דין הוא שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו, ממנה אותו על שלו והמעות יוצאין לחולין מאיליהן.
בבבלי - כתב גם כן שהמעות שבידו חולין, אך לא הוסיף שהוא תנאי בית דין.
כיצד מותר להקדיש ביו"ט, האם גזרו שבות בעזרה[עריכה]
איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר מקדישין (ביו"ט) וחד אמר אין מקדישין וכו'. ותנינן אין מקדישין (ביום טוב)! רבי חנניא ורבי מנא, חד אמר במקדיש למחר (אסור, אך במקדיש לצורך יום טוב עצמו מותר), וחורנה (והאחר) אמר במקדיש לבדק הבית (אסור ביום טוב, אך למזבח מותר), אמר רבי שמי: ואפילו כמאן דאמר במקדיש בעזרה (עזרת נשים) משום שבות שהתירו במקדש (והתירו שבות גם בעזרה).
בבבלי - ביצה לז. פשוט שאין מקדישין ביו"ט. את הקושיא כיצד מקדישים קרבן פסח הקשה גם הבבלי פסחים סו:, ותירץ רק שבחובות שקבוע להן זמן מותר להקדיש ביום טוב. והיפה עיניים (שם) הוכיח מכך שהבבלי סובר שלא התירו שבות בעזרה אלא רק במקדש עצמו24.
אם הכירו שהיו ידיו יפות לא יכולים למחות בו[עריכה]
בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות רשאין לומר לו טול חלקך ואכול לעצמך וכו' אם היו מכירין אותו (שידעו שידיו יפות) לכך התנו עמו משעה ראשונה (ואינם יכולים לומר לו טול חלקך).
בבבלי - לא חילק אם היו מכירין אותו.
בועל נידה אינו כנידה[עריכה]
נדה שוחטין עליה בשמיני, בועל נדה שוחטין עליו בשביעי.
בבבלי - יומא ו. נחלקו האם בועל נידה כנידה.
חבשוהו גוי וחבשוהו ישראל[עריכה]
רבי יוסה בי רבי בון אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: מתניתא בשחבשוהו ישראל, אבל אם חבשוהו גוים - אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר.
בבבלי - כתוב שגויים ספק משקרים, וישראל ודאי אומרים אמת. בירושלמי גויים ודאי משקרים, וישראל ספק. תוס' (ד"ה לא) הביאו את הירושלמי.
גרים אינם מדקדקים בקרבן פסח[עריכה]
רבי יעקב בר אחא בשם רבי איסי: אין עושין חבורה של גרים, מתוך שהן מקולקלין אין מדקדקין בו והם מביאין אותו לידי פסול.
בבבלי - כתוב שהגרים כן מדקדקים בו ולכן יביאוהו לפסול, ותוס' (ד"ה שמא) הביאו את הירושלמי.
ליקוט עצמות בהעברת ארון של אבן ועץ[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"א ה"ה (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מברכים ברכת אבלים בביהכ"נ[עריכה]
אלו הן ברכות אבלים? מה שהן אומרים בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים? מה שהן אומרים בשורה.
בבבלי - כתובות ח: כתב שברכת אבלים מברכים ברחבה. והרמב"ם (אבל פי"ב ה"ז) כתב שמברכים אותה בבית האבל, ומראה הפנים (סנהדרין פ"ו ה"ט (ל.)) דן בדברי הרמב"ם.
פרק ט - מי שהיה[עריכה]
רוב זבים נדחים לפסח שני[עריכה]
מה תלמוד לומר טמא נפש? אלא איש טמא נפש נדחין לפסח שני ואין ציבור טמא נפש נדחה לפסח שיני (שני), טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני (אפילו בציבור).
בבבלי - פ: סובר שרוב זבים לא נדחים לפסח שני.
גולגולתו של ארוונה היבוסי נמצאה תחת המזבח[עריכה]
גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח (ולכן הכהנים והכלים נטמאו. פני משה סוטה (פ"ה ה"ב (כג.)): מצאו אותה כשבאו מהגולה ובדקו וטיהרו את הבית, ועל זה הוכיחם חגי ששהו בטהרת הבית עד אז. שיירי קרבן (שם) ומראה הפנים נדרים (פ"ו ה"ח (כב:)) הקשו שבסוטה שם משמע שמצאו אותה בימי בית שני, ובפסחים כאן משמע שמצאו זאת בימי חזקיהו).
בבבלי - לא הובא25.
טבלה של רפואות[עריכה]
ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה וכו' גנז טבלה של רפואות.
בבבלי - נו. וברכות י: הלשון: ספר רפואות.
איך דורשים מילה מנוקדת בתורה[עריכה]
ורבנן אמרי: בשעה שהכתב רבה על הנקודה - את דורש את הכתב ומסלק את הנקודה, ובשעה שהנקודה רבה על הכתב - את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. אמר רבי: אע"פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן - את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב.
בבבלי - לא נמצא, ותוס' (בבא מציעא פז. ד"ה למה) הביאו כלל זה בשם המדרש.
זמנם של איילת השחר, עלות השחר והנץ החמה[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ב (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.
גודלו של גן עדן, עץ חיים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
עובי הרקיע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד משערים את רוב הנכנסים לעזרה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ז ה"ו (נא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם מומים פוסלים בפסח מצרים[עריכה]
אית תניי תני דוקים ותבלולים פוסלין בו (בפסח מצרים), אית תניי תני אין דוקים ותבלולים פוסלין בו.
בבבלי - לא הובא.
המשקוף ושתי המזוזות[עריכה]
ותני כן: שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים - משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני: ארבעה - סף ומשקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני: סף - כלי, אית תניי תני: סף - אסקופה.
בבבלי - הובאה רק הדעה שהיו שלושה מזבחות.
גם ר"ש סובר שאין מביאים קודשים לבית הפסול[עריכה]
והתנינן נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו, ותני עלה יאכלו כחמור שבהן (ומוכח שרבי שמעון לא חושש להביא קודשים לבית הפסול)! אמר ליה: אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה (ואין חשש שישאר בשר וייפסל).
בבבלי - סובר שלרבי שמעון כן מביאים קודשים לבית הפסול.
פרק י - ערבי פסחים[עריכה]
האוכל מצה בערב פסח[עריכה]
אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה.
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה לא) הביאו את הירושלמי.
הסבה לאשה בליל הסדר[עריכה]
רבי יוסי בעא קומי (לפני) רבי סימון: אפילו עבד לפני רבו אפילו אשה לפני בעלה (צריכים הסבה)? אמר ליה: כרבי עד כאן שמעתי (קרבן העדה ויפה עיניים פירשו שנשאר בספק, ופני משה פירש שאין צריך הסבה).
בבבלי - פשוט שאשה אצל בעלה אין צריכה הסבה.
שמחת נשים וקטנים ברגל[עריכה]
צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, במה משמחן? ביין. רבי יודה אומר: נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם: נשים בראוי להן - כגון מסנים (מנעלים) וצוצלין (בגדים), וקטנים בראוי להן - כגון אגוזין ולוזין.
בבבלי - משמח נשים בבגדים, ולא הוזכרו מנעלים. קטנים לא הוזכרו בבבלי לעניין שמחה, אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שלא ישנו. והרמב"ם (יום טוב פ"י הי"ח) והשו"ע (או"ח סי' תקכט סעיף ב) הביאו שישמח את הקטנים בקליות ואגוזים.
טעמן של ארבע כוסות[עריכה]
מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם רבי בנייה: כנגד ארבע גאולות וכו', רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבע כוסות של פרעה וכו', רבי לוי אמר: כנגד ארבע מלכיות, ורבנן אמרי: כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם.
בבבלי - לא הובא שום טעם26. רש"י (ד"ה ארבע) ורשב"ם (ד"ה ולא) הביאו את הטעם כנגד לשונות של גאולה, ותוס' (ד"ה לא) הביאו שכך איתא גם בירושלמי.
כוס חמישי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה שם כנגד, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
פריסת מפה על הלחם בשעת הקידוש[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה פ"י, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
אכל במזרח התאנה ובמערבה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ו ה"ח (נ.), ועיין מה שכתבנו שם.
סדר ההבדלה ביו"ט שבמוצ"ש[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"א (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.
איש קודש הקדשים[עריכה]
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א הי"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
מבדיל אפילו עד יום חמישי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"ב (לט:), ועיין מה שכתבנו שם.
ספק אם כל השבוע נקרא "מוצאי שבת"[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ז ה"ח (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דימוי קופות בשבת לקופות בשקלים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ח ה"א (נד.), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעורן של כוסות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ח ה"א (נד.), ועיין מה שכתבנו שם.
שתה ד' כוסות בבת אחת[עריכה]
אפילו שתיין בכרך אחד (שתה ד' כוסות בבת אחת) - יצא.
בבבלי - כתב שיצא ידי חובת כוס אחת ולא ארבע כוסות.
ד' כוסות ביין של שביעית[עריכה]
יוצאין ביין של שביעית.
בבבלי - לא הובא.
שיעור של רביעית[עריכה]
כמה הוא שיעורו של כוס? רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל: אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע.
בבבלי - השיעור: אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, ותוס' (ד"ה רביעית) הביאו את הירושלמי ודנו בו.
קידוש והבדלה כשאין יין, ברכת מעין שבע פוטרת קידוש[עריכה]
אמר רבי זעירא: מדברי שניהן מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין. היא דעתיה דרבי זעירה, דרבי זעירה אמר מבדילין על שכר ואזלין מן אתר לאתר למישמע קידושא (צריך ללכת למקום אחר בשביל יין לקידוש). אמר רבי יוסי ברבי בון: נהגין תמן (בבבל) במקום שאין יין שליח ציבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש ישראל ויום השבת.
בבבלי - נחלקו האם מבדילים על השכר, ולכו"ע אין מקדשים עליו. תוס' (פסחים קו: ד"ה מקדש) הביאו את הירושלמי והוכיחו מכאן שאין מקדשים על הפת. בבבלי שבת כד: הזכיר את ברכה מעין שבע, אך לא הובא שהיא פוטרת מקידוש.
סוגיית זוגות, כשפים ושדים - אינה בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך מאוד בסוגיית זוגות, כשפים ושדים. וסוגיא זו לא הובאה בירושלמי, והבבלי עצמו כתב (קי:) שבארץ ישראל לא מקפידים על זוגות27.
השטן מרקד - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"א (לח.).
מחלוקת כיצד סוס הורג את בעליו במלחמה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"ו (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
יוסף ה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ג ה"ז (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
שני התבשילים בליל הסדר - אינם בירושלמי[עריכה]
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת.
בבבלי - במשנה הוסיף "ושני תבשילין".
לקיחת ביצה וזרוע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה בכל, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
נטילת יד אחת לדבר שטיבולו במשקה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ו ה"ו (מח:), ועיין מה שכתבנו שם.
נשבע שלא יאכל פת, כרכה בעלי קנים ואכלה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ג ה"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא אחרת ב"מה נשתנה"[עריכה]
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות (שלוש שאלות:) שבכל הלילות אנו מטבילין וכו', חמץ ומצה וכו', בשר צלי שלוק ומבושל וכו'.
בבבלי - במשנה מוסיף גם את השאלה "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור", כמו כן סדר השאלות שונה28.
גירסא אחרת בארבעת הבנים[עריכה]
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאל.
בבבלי - לא הובא, בהגדה של פסח הוזכר "בן תם" במקום טיפש29.
גירסא אחרת בלשון ההגדה[עריכה]
לפיכך אנו חייבין להודות וכו' למי שעשה לנו את כל הניסים האילו והוציאנו מעבדות לחרות ונאמר לפניו הללויה.
בבבלי - במשנה הגירסא "למי שעשה לאבותינו ולנו". וכן מוסיף "מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשיעבוד לגאולה"29.
גירסא אחרת בברכת הגדה של פסח[עריכה]
כן ה' אלהינו יגיעינו לרגלים הבאים לקראתינו לשלום וכו'.
בבבלי - במשנה הוסיף "למועדים ולרגלים אחרים"29.
המנהגים בסדר הברכות בראש השנה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בראש השנה פ"ד ה"ו (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא תתגודדו בפורים בי"ד וט"ו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ד ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
חילוק המילה "הללויה"[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ג ה"י (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "רוח הקודש" במקום "שכינה" ב[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"א (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
שרי ברד ואש, ודורון למשיח - אינם בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך כאן באגדות, ובהן גם על יורקמו שר הברד ועל גבריאל שר של אש, ושלעתיד לבוא יבואו מצרים כוש ורומי להביא דורון למשיח, ומרומי לא יקבל. ובירושלמי אגדות אלו לא הובאו29, וכן בירושלמי לא נזכרו שרי ברד ואש כלל30.
דעה ש"פרט שיצא מהכלל" לא נאמר כשהם סמוכים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם "פרט שיצא מהכלל" נאמר גם כשהפרט קודם[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
נותר טמא משום היסח הדעת[עריכה]
למה (נותר טמא)? מפני הסיע (היסח) דעת או משם שעבר עליו חצות (משום עצלי כהונה) וכו'? הוי לית טעמא דא אלא מפני הסיע דעת.
בבבלי - פשוט שהוא משום עצלי כהונה.
סיום המסכת[עריכה]
הפסח עיקר והזבח טפילה (מסיים בברכת הפסח).
בבבלי - מסיים במעשה בפדיון הבן31.
השמטות מתלמוד ירושלמי[עריכה]
קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
יש ישיבה בעזרה אפילו לכה"ג[עריכה]
כהן גדול נמי יש לו ישיבה בעזרה.
בבבלי - סוטה מ: סובר שרק למלכי בית דוד יש ישיבה בעזרה. ובירושלמי סוטה (פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם) כתוב שאפילו למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה.
פריסת מפה על הלחם בשעת הקידוש[עריכה]
פורסין מפה כדי שלא יראה הפת בושתו (שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה, ומקדימים ברכת הלחם).
בבבלי - לא הובא32. והמשנה ברורה (סי' רעא ס"ק מא) הביאו.
כוס חמישי[עריכה]
רבי טרפון היה מביא (כוס) חמישי כנגד והבאתי.
בבבלי - לא הובא, והמשנה ברורה (סי' תפ ס"ק י) הביא מנהג כזה.
לקיחת ביצה וזרוע[עריכה]
לכך לוקחין ביעא ודרעא (ביצה וזרוע), כלומר בעא (מלשון ביצה) רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא.
בבבלי - כתוב שצריך שני תבשילים, אחד כנגד פסח ואחד כנגד חגיגה, ודן מה הם. אך לא הביא שהם דווקא ביצה וזרוע. ובשו"ע (או"ח סי' תעג סעיף ד) כתב שנהגו בזרוע וביצה33.
דצ"ך עד"ש באח"ב[עריכה]
דצ"ך עד"ש באח"ב, שכך היו כתובות במטה האלהים.
בבבלי - לא הוזכרו כלל "דצ"ך עד"ש באח"ב", והובאו בנוסח ההגדה וברמ"א (או"ח סי' תעג סעיף ז).
שהחיינו בראש השנה - מדאורייתא או מדרבנן[עריכה]
אומר זמן על הכוס בראש השנה מדברי סופרים, בשופר מדברי תורה.
בבבלי - עירובין מ: דן האם אומר זמן בראש השנה, והסיק שאומרו ואפילו בלא כוס. אך לא דן באמירתו על השופר וכן לא דן האם הוא מדרבנן או מדאורייתא.
1 דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר, כמו כאן שהיא גזירה שווה מגזירה שווה), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סז.
2 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
3 יתכן שקשור לכך שדרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עז.
4 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
5 בבבלי מוזכרים מושגי גרמא, והירושלמי לא משתמש בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עח.
6 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
7 בבבלי מוזכרים מושגי גרמא, והירושלמי לא משתמש בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עח.
8 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
9 שיטת הירושלמי להביא ראיות מהמציאות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סח.
10 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
11 מצאנו שהירושלמי מדמה סוגיות בנושאים שונים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
12 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
13 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
14 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
15 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא וגם בדברים שקודם בריאת העולם, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
16 הירושלמי ממעט לעסוק בענייני העתיד לבוא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
17 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
18 הירושלמי ממעט לעסוק בענייני העתיד לבוא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
19 הירושלמי סובר שייתכן שלאדם יש תשובות ואעפ"כ אינו משיב אותן. והבבלי לא סובר כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עא.
20 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והוא חידוש לדון בכך שהצפרדעים מסרו את עצמן על קידוש השם), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
21 מצאנו שלירושלמי יש מחלוקת האם תולדות האור כאור, ולבבלי אין בזה מחלוקת. בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כא.
22 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
23 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
24 מצאנו שלירושלמי דין עזרת נשים כדין המקדש, ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כב.
25 הירושלמי מביא בכמה מקומות שעם ישראל טעו (שהתברר שהגולגולת היתה שם מימי דוד ושהו מלטהר את הבית עד ימי בית שני), והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מ.
26 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
27 דומה לכך שהירושלמי ממעט בענייני סגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
28 יש כמה וכמה שינויי גרסאות בהגדה של פסח בין התלמודים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף טו.
29 הירושלמי ממעט לעסוק בענייני העתיד לבוא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
30 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
31 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.
32 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
33 קשור לכך שדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.