ירושלמי פסחים ד ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת פסחים · פרק ד · הלכה ט | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


מתניתין

ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל ג' לא מיחו בידם אלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר ולא מיחו בידן אלו שמיחו בידן מתירין בגמזיות של הקדש ואוכלין מתחת הנשרים בשבת ונותנין פיאה לירק ומיחו בידן חכמים

גמרא

מאן תנא קוצרין ר"מ מאן תנא גודשין ר' יודה א"ר יעקב בר' סוסיי קומי ר' יוסי כל עמא מודיי שקוצרין וכל עמא מודיי שאין גודשין מפליגין בהרכבת דקלים ר"מ אומר מרכיבין דקלים כל היום וברצון חכמים היו עושין ר' יודה אומר לא היו עושין ברצון חכמים כיצד היו כורכין את שמע אמר רב אחא אמר רבי זעירה א"ר לא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דברי רבי מאיר רבי יודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ר' יוסה אמר ר' זעירה ר' לא שמע ישראל ה' וגו' אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך דברי רבי מאיר רבי יודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש אמרו להן חכמים אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן אסורין אמרו להן אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף שהיו באו ונוטלין אותן בזרוע מה רבנין סברין מימר קורות ופירות הקדישו אפילו תימר קורות הקדישו ופירות לא הקדישו צריכא לרבנין המקדיש שדה אילן מהו שישייר לו מן הגידולין נשמעינה מן הדא משנודעו העוללות העוללות לעניים שנייא היא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מעתה אפילו לא נודעו העוללות יהו העוללות לעניים שנייא היא שהוא כרם להקדש כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הפרט מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית ר"ז בשם ר' יוחנן (ויקרא כה) ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו ר' חייה בר אבא בעא קומי דר' מנא לאוכלו בלא פדיון אי אפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון פדותו ולאוכלו אין אתה יכול שלא יהא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית אמר ליה הגזבר היה מחלפן ביד אחר א"ר מתנייה למה לי נן פתרין לה דברי הכל כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסה מפני שקדם נדרו להבקירו והכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו א"ר יוחנן וחורון כר' יוסה לית הדא פליגא על ר' יוחנן דרבי יוחנן אמר מכיון שעבר עליו ושכחו הרי הוא שכחה שנייא היא בערים שדרכו לבחן אפילו על דר' אושעיה לית היא פליגא דרבי הושעיה אמר רומס הייתי זיתים עם רבי חייה הגדול ואמר לי כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה שנייא היא שכל רוגלות ורוגלות אומן בפני עצמו רבי אבא בר כהנא בעא קומי רבי אימי המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו א"ל לא עלה על דעת שימות ברעב ר' זעירא רבי לא תריהון אמרין מיסתיוסיס באוני הוא ונקנית במקח תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם ביומוי דר' מנא הוות נימורת בציפורין והוון בניהון מישכונין גבין מדאתאי מיזל לון אפיק ר' מנא כדון כהיא דר' אימי אמר לא דאנא סבר כדעתיה אלא בגין ציפרייא דלא יחלטון בניהון ואוכלין מתחת הנשרים מהן נן קיימין אם בשנשרו מעי"ט דברי הכל מותר אם בשנשרו בי"ט דברי הכל אסור אלא כי נן קיימין בסתם ונותנין פיאה לירק לא היו נותנין אלא מן הלפת ומן הקפלוטות שליקיטתן כאחת רבי יוסה אומר אף לאכרוב מעשה בבן מביא יין שנתן בנו פיאה לירק לעניים ובא אביו ומצאן עומדין על פתח הגינה אמר להן הניחו מה שבידכם הניחו מה שבידן ונתן להם בכפליהן מעושרין לא שהיתה עינו צרכה אלא שהיה חושש לדברי חכמים חד זמן צרכין רבנן נידבא שלחון לר' עקיבה ולחד מן רבנין עמיה אתון בעיי מיעול לגביה ושמעון קליה דטלייא א"ל מה ניזבין לך יומא דין א"ל טרוכסמין לא מן יומא דין אלא מן דאתמול דהוא כמיש וזליל שבקון ליה ואזלון לון מן דזכין כל עמא אתון לגביה אמר לון למה לא אתיתון גביי קדמיי כמה דהויתון נהיגין אמר כבר אתינן ושמעינן קליה דטלייא אמר לך מה ניזבון לך יומא דין ואמרת ליה טרוכסימון לא מן דיומא דין אלא מן דאתמול דהוא כמיש וזליל אמר מה דביני לבין טלייא ידעתין לא מה ביני לבין בריי אע"פ כך אזלון ואמרו לה והיא יהבה לכון חד מודיי דדינרין אזלין ואמרין לה אמרה לון מה אמר לכון גדיל או מחיק ואמרי לה סתם אמר לן אמרה לון אנא יהבה לכון גדיל ואין אמר גדיל הא כמילוי ואין לא אנא מחשבנא גודלנה מן פרני כיון ששמע בעלה כך כפל לה את כתובתה