פסחים פ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
טהרה מדחיא טומאה לא מדחיא ומר סבר אפילו טומאה נמי מדחיא איתמר אהיו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים אמר רבי מני בר פטיש אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא השני בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורים דלא עבדי בטומאה הוה ליה טמאי מתים מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון בשני לא עבדי נצרפו זבין עם טמאי מתים דלא עבדי בראשון הוו להו רובא ורובא לא מדחו לפסח שני:
מתני' הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה בנטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה:
גמ' טעמא דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור אמר רבינא גטומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה רבי שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה אלא הא דקתני בין בשוגג בין במזיד ה"ק נטמא בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה והא דקתני דם שנזרק ואח"כ נודע טעמא דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק לא הוא הדין דאפילו נודע ואח"כ נזרק והאי דקתני נזרק ואח"כ נודע משום דבעי למתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפילו נזרק ואח"כ נודע לא קתני רישא נמי נזרק ואח"כ נודע:
נטמא טומאת התהום וכו'. בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום או לא מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בבעלים בכהן לא גמירי או דילמא דבזבחא גמירי לא שנא בכהן ול"ש בבעלים אמר רבא ת"ש דתני רבי חייא הלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ ובמאי עסקינן אי נימא בבעלים ובמאן אי בנזיר מי מהני ביה (במדבר ו, ט) כי ימות מת עליו אמר רחמנא אלא בעושה פסח הניחא למאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ אלא למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמאי שרץ השתא טומאה ידועה הותרה לו טומאת התהום לא כל שכן אלא לאו בכהן ושמע מינה הותרה לו טומאת התהום אמר רב יוסף לא לעולם בבעלים ובפסח ולמעוטי טומאת התהום דזיבה וטומאת תהום דזיבה לא מרצה והתניא רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה
רש"י
[עריכה]
טהרה מדחיא - טומאה לשני כי עבדי ציבור בטהרה:
בראשון לא עבדי - דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי:
מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם:
הציץ מרצה - ופטור מפסח שני:
נטמאו - בעליו טומאת הגוף במת:
אין הציץ מרצה - וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:
הנזיר - דכתיב ביה (במדבר ו) וכי ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:
הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין ולטמא למתים:
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל:
נטמא גופו - בטומאת התהום בטומאת ספק כדמפרש בגמרא הרי זה מרצה דהלכה למשה מסיני היא דהותרה טומאת התהום להם כדאמר בגמרא ובתוספתא מפרש לה הכי כיצד אמרו לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. בתוספת' דזבחים:
גמ' בין בשוגג בין במזיד - קס"ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג:
בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח הותרה לו אם נטמא גופו בספק טומאה וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה:
כי גמירי - דטומאת התהום מותרת להם בבעלים הוא דגמירי אבל בכהן לא:
או דילמא בזיבחא גמירי - בקרבנות הללו בפסח ובקרבנות נזיר גמירי דהותרה להם טומאת התהום של גוף הילכך לא שנא בבעלים ולא שנא בכהן:
לא אמרו טומאת התהום - דהותרה בנזיר ועושה פסח:
אלא במת בלבד - אבל שאר טומאות ספק לא הותרו:
ובמאן - במי תארע טומאת התהום זו דשרץ דקאמר לא הותרה:
אי בנזיר מי מהניא ביה - אפילו טומאות דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת קרבנותיו:
וכי ימות עליו כתיב - פתע זה שוגג פתאום זה מזיד בכריתות (דף ט.):
הניחא למאן דאמר - לקמן בפרק האשה (דף צ:): ה"ג אלא לאו בכהן:
לעולם בבעלים - ובעושה פסח ודקשיא לך הא לא מהניא ביה טומאה אחריתי איכא טומאת זיבה שהיא שבעת ימים ואין שוחטים וזורקים עליו ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא והויא לה טומאת התהום ופסלא ביה:
תוספות
[עריכה]
בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורין כו'. נראה לר"י דס"ל כרב ולא כשמואל דאמר ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדת ביה דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מידחו טמאים לפסח שני:
נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא כו'. פי' בקונטרס שהוא טמא הדם או הבשר וקשה לריב"א דבטומאת בשר ע"כ ציץ לא מרצה לאכילה אלא לפטור מפסח שני וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות וכר' נתן דלא בעי אלא גברא דחזי וא"כ היכי דייק טעמא דנזרק ואח"כ נודע הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח שני וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן מדמפליג בין שוגג למזיד וכן אמר בהאשה רבה (יבמות דף צ. ושם) והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה ועוד הא לעיל (דף עח:) תנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם והיינו מדרבנן דמוקי לה כרבי נתן וא"כ הא דדייק רב לעיל אם זרק הורצה היינו אפילו מדרבנן ונודע קודם זריקה מיירי מדקאמר לא יזרוק ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם והא דדייק בגמ' הא נודע ואחר כך נזרק לא היינו להתיר בשר באכילה אבל פטור מלעשות פסח שני מיהו יש ליישב פירוש הקונטרס דהא דקאמר הציץ מרצה היינו להקטיר האימורין הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה להקטיר האימורים ופטור מפסח שני:
הוא הדין נודע ואחר כך נזרק. וא"ת א"כ מאי דוחקיה דר' שילא לחלק בין טומאה לזריקתו כיון דלאו דווקא קתני במתניתין נזרק ואח"כ נודע ואומר ר"י דר' שילא לאו אהך קושיא אמרה אלא אמאי דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) אהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה מברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והכא אסיק ליה אגב תירוצא דרבינא:
לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ. וא"ת היכי שייך טומאת התהום בשרץ והא לא מטמא אלא במגע וטומאת התהום אינה בגלוי אלא מכוסה וטמון בעפר בתבן או בצרור כדתניא לקמן (דף פא:) ויש לומר כגון שהכניס ידו בעפר ונגע:
אי בנזיר וכי ימות מת עליו אמר רחמנא. תימה לר"י דילמא לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט קרבנות ונטמא דלא מרצי ציץ וכן קשה בסמוך דקאמר אלא למ"ד שוחטין וזורקין כו' הא מכל מקום נפקא מינה לאם שחט פסחו כדפי' ואומר ר"י דלא בעי למימר הכי דא"כ תיפשוט דבזיבחא גמירי לא שנא בבעלים ול"ש בכהן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ז (עריכה)
סב א מיי' פ"ז מהל' קרבן פסח הלכה ו':
סג ב מיי' פ"ד מהל' קרבן פסח הלכה ב', ומיי' פ"ו מהל' קרבן פסח הלכה י"ב, ומיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ו' והלכה ז, ומיי' פ"ו מהל' נזירות הלכה י"ז:
סד ג מיי' פ"ד מהל' קרבן פסח הלכה ב':
סה ד מיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ו':
סו ה מיי' פ"ו מהל' נזירות הלכה י"ח:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ז (עריכה)
שלישתן טהורין ושלישתן טמאי מתים ושלישתן זבין אותן טמאי מתים בראשון לא עבדו הגדילו זבין על הטהורין והוו להו טמאי מתים מיעוטא ומיעוטא נדחין לפסח שני בשני נמי לא עבדי דזבין וטמאי מתים בשני שוין הוו להו בשני רובא ורובא בשני לא עבדי:
מתני' הפסח שנזרק דמו ואחר כך (נזרק) [נודע] שהוא טמא הציץ מרצה וכו' ופשוטא היא ואסיקנא הוא הדין דאפילו נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק הציץ מרצה והאי דקתני נזרק ואחר כך נודע איידי דבעי מתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפילו נזרק ואחר כך נודע לא משום הכי קתני רישא נזרק ואחר כך נודע:
נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה.
בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן של ישראל הותרה לו טומאת התהום או לא ופשט רבא מהא דתאני רבי חייא לא אמרו טומאת התהום שהציץ מרצה אלא במת בלבד ודייק מדקתני במת בלבד מכלל דטומאת התהום בשרץ לא הותרה אלא לכהן ודחה רב יוסף ואמר לא לעולם בבעלים דפסח ולמעוטי טומאת התהום בזיבה דלא הותרה להן.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/פסחים (עריכה)
הפסח שנזרק דמו כו' פי' דוקא שנזרק דיעבד אבל לכתחלה אינו זורק אלא הדם ישפך והבשר ישרף ויביא פסח אחר ולא סמכי' אריצוי. ציץ לכתחלה וה"נ תנן לעיל ניטמא בשר ולחלב קיים אינו זרוק את הדם לכתחלה והכא אשמעי' שאם נזרק הציץ מרצה ובגמרא מדקדק על דיעבד דדוקא בשוגג אבל אם זרק במזיד לא הורצה וחייב להביא פסח אחר:
ירושלמי מתניתא שניטמא משירד לאויר הכלי אבל אם ניטמא עד שהוא מלמעלה נעשה כמקבל מים:
כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התחום או לא קשיא לי טובא ואפי' אם נמצא שהי' הכהן טמא בטומאה ידועה אמאי לא הורצה הוא תנן הפסח נשנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה וה"נ נהי דכהן טמא טימא את הקרבן בנגעו בו אמאי לא ירצה ציץ ולמה הוא שואל על טומאת התחום ונ"ל לתרץ דהיכא מרצה ציץ על טומאת בשר ודם היכא דכהן הוה טהור ונטמאו בשרץ אבם אם הי' הכהן טמא אינו מועיל הציץ מפני שהכהן הטמא מחלל את העבודה בקרבן יחיד והילכך בטומאה ידועה פשיטא לן דמחלל ובטומאת התהום מבעיא לן ומנא תימרא דכהן טמא מחלל עבודה דתנן בריש פ"ב דזבחים כל הזבחים שקבלו דמן זר אונן טבול יום ומחוסר כיפורים ומחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד ע"ג כלים וע"ג בהמה וע"ג רגלי חבירו פסל משמע פסל שאין תקנה לאותו קרבן דכי היכי דזר ואונן וערל וכיוצא בהן מחללין עבודה ואינה מועיל הציץ לרצות הה"נ טמא מחלל עבודה ואל מפני שניטמא הקרבן אלא שאין הטמא ראוי לעבודה ואמרי בגמרא טבול יום מנלן דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום אלמא אפי' טבול יום מחלל עבודה ואל מהני ציץ לרצוי עלי':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה