ביאור:משנה טבול יום פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
רבות מהטומאות אינן פוקעות מיד עם קיום טקס הטיהור, אלא רק בערב של אותו היום. מסכת טבול יום עוסקת באדם או כלי שקיים את טקסי הטהרה, אבל עדיין לא העריבה השמש, ולכן יש בו טומאה.
הטומאה הזו קלה: יש אומרים שהיא רק מדברי חכמים - וראו זבים ה יב - זאת, למרות שיש לה סמך בפסוקים, ראו ספרא אמור פרק ד א. מכל מקום, הקילו בה יותר מבשאר הטומאות, וראו לקמן ב, א, וכן א, א. וראו גם פרה ג, ז, שהקפידו שהכהן השוחט את הפרה האדומה יהיה דווקא טבול יום. טבול יום אמנם פוסל תרומה, אבל אינו מטמא אותה. מעיקרון זה נגרמת שורת הקלות המאפשרות לטבול היום להתכונן לאכילת הקודשים בערב.
וראו ברכות א, א, שהכוהנים היו נוהגים כטבולי יום - כנראה למרות שלא נטמאו - ונכנסים לאכול את התרומה רק לאחר שהעריבה השמש.
נראה שהסיבה להקלות היא העובדה שטהרת טבול היום תלויה רק בזמן, ולא במעשה כלשהו.
עיקר המסכת עוסקת בשאלות של טומאת אוכלין של טבול יום, למרות שהטומאה שלו נוגעת גם לשאלות נוספות.
הפרק הראשון עוסק בטומאת הלחם של טבול היום; הפרק השני עוסק בטומאת הנוזלים שלו, והשלישי עוסק בטומאת מאכלים מוצקים וכן בהכשרתם לקבל טומאה ע"י הרוק שלו.
הפרק הרביעי מציג את טבול היום כאדם הנמצא על הגבול בין הטומאה לטהרה, ומסיק מכך מסקנות לגבי הגבול בין החולין לקדושה. בפרק נדונות תקנות חכמים לגבי דרכים להפריש תרומה, חלה ומעשרות ע"י טבול יום בלי לטמא אותן. תוך כדי כך נדונות גם כמה תקנות חכמים נוספות.
מבוא למסכת טבול יום ומבנה המסכת
חיבור לטומאת אוכלין של הלחם עבור טבול יום
[עריכה]חטיבה I: הקלות בחיבור לטומאת טבול יום
[עריכה](א) הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת לְהַפְרִישׁ, וְנָשָׁכוּ,
|
"נשכו" - נדבקו זו בזו, ראו חלה ב ד. המחלוקת בין הבתים היא בשאלה האם החלות המודבקות מעבירות את טומאת טבול היום מזו לזו. לדעת בית שמאי הן נחשבות כחלה אחת, ולדעת בית הלל הן אינן נחשבות כחלה אחת, ולכן טבו"י שנגע באחת אינו פוסל את האחרות מאכילה בטהרה. וראו תוספתא א, א. כאן מדובר על מי שהדביק את החלות זו לזו (ולכן הן חייבות בהפרשת חלה משותפת), אבל התכוון להפריד אותן לאחר האפיה. המחלוקת קיימת גם על חתיכות בצק (מקרצות) וגם על חלות אפויות (ככרות). כמו כן גם על חמיטות שנאפו בתנור, בשלב שעדיין ניתן להפריד ביניהן, וכן על טבול יום שנגע בעצם ("קולית") רופפת של קרבן שלמים, או בקצף העולה מבישול גריסי פול בפעם ראשונה או מיין חדש. "מחולחלת" - רופפת, וכן כלים י, ג. גם בית הלל, המקילים במקרים אלו, אינם מקילים אם הנוגע היה טמא שאינו טבול יום. רשימה הפוכה - במשנה ב. |
- בֵּית שַׁמַּי אוֹמֵר: חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם.
- בֵּית הֶלֵּל אוֹמֵר: אֵינָן חִבּוּר.
מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרִין נוֹשְׁכִין זֶה בָזֶה,
- הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר,
- וְקוֹלִית שְׁלָמִים הַמְחֻלְחֶלֶת,
- וּרְתוּחוֹת גְּרִיסִין שֶׁלְּפוּל רִאשׁוֹנָה, וּרְתוּחוֹת יַיִן חָדָשׁ.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁלְּאֹרֶז.
- בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם.
- בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוּ חִבּוּר.
מוֹדִין בִּשְׁאָר כָּל הַטְּמָאוֹת, בֵּין קַלּוֹת, בֵּין חֲמוּרוֹת.
(ב) הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ, אלא לעשותן יחידה אחת
- וְהָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה מִשֶּׁקָּרְמוּ בַּתַּנּוּר, וכבר אין דרך להפריד אותן
|
קולית המחזיקה את הבשר נחשבת חלק ממנו, וראו עוקצין ב, ב. |
- וְקוֹלִית שְׁלָמִים שֶׁאֵינָה מְחֻלְחֶלֶת,
- וּרְתוּחוֹת גְּרִיסִין שֶׁלְּפוּל שְׁנִיָּה, בבישול שני וּרְתוּחוֹת יַיִן יָשָׁן, וְשֶׁלְּשֶׁמֶן - לְעוֹלָם, ישן או חדש וְשֶׁלַּעֲדָשִׁין,
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁלַּטּוֹפֵחַ,
טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטְּמָאוֹת.
חטיבה II: חיבור לככר הלחם בטומאות שונות
[עריכה](ג) מַסְמֵר שֶׁאַחַר הַכִּכָּר, בליטה בככר בצורת מסמר וְגַּרְגֵּר מֶלַח קָטֹן, וְהַחַרְחוּר פָּחוּת מִכָּאֶצְבַּע, חלק קטן מהלחם שנשרף
|
ר' יוסי מגדיר את חלקי ככר הלחם לא לפי גודלם, אלא לפי השאלה האם הם נאכלים עם הלחם, וכן במשנה ד, הנותנת רשימה הפוכה לזו. |
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל עִמּוֹ,
- טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צוֹרֵךְ לוֹמַר בְּכָל הַטְּמָאוֹת.
(ד) צְרוֹר אבן שֶׁבַּכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח הַגָּדוֹל, וְהַתָּרְמוֹס גרעין תורמוס שמתבל את הלחם, ואינו נאכל, וְהַחַרְחוּר יָתֵר מִכָּאֶצְבַּע,
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוּ נֶאֱכָל עִמּוֹ,
- טְהוֹרִין בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צוֹרֵךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם.
חטיבה III: חיבור ללחם השנוי במחלוקת
[עריכה](ה) הַשְּׂעוֹרָה וְהַכּוֹסֶמֶת, בִּזְמַן שֶׁאֵינָן קְלוּפִין,
|
ר' מאיר ור' יהודה מוסיפים לרשימה שבמשנה ד תבלינים נוספים כעין התורמוס. חכמים מכניסים את הרשימה הזו למשנה א, לדברים שבית הלל מקילים בהם דווקא בטבול יום. השעורה הקלופה וכו' - רשימה הפוכה לרשימה שבתחילת המשנה. |
- הַתְּיָה וְהַחַלְתִּית וְהָאֵלוּם.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֲפוּנִים שְׁחוֹרִים,
- טְהוֹרִין בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם - דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְהוֹרִין בִּטְבוּל יוֹם, וּטְמֵאִין בְּכָל הַטְּמָאוֹת.
הַשְּׂעוֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁהֵן קְלוּפִין,
- וְהַחִטָּה - בֵּין קְלוּפָה, בֵּין שֶׁאֵינָה קְלוּפָה,
- וְהַקֶּצַח וְהַשֶּׁמְשֵׁם וְהַפִּלְפֵּל.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֲפוּנִין לְבָנִין,
- טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטְּמָאוֹת.