ביאור:בבלי ברכות דף מא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בשלמא למאן דאמר ^[1] תמרי דזיקא ^[2] - היינו דהכא ^[3] קרי לה 'נובלות' סתמא והתם קרי לה '^[4] תמרה', אלא למאן דאמר בושלי כמרא ניתני אידי ואידי 'נובלות תמרה' או אידי ואידי 'נובלות' סתמא?

קשיא.

היו לפניו מינין הרבה [רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך; וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה]:

אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות ^[5]: דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף ^[6], אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ^[7].

מיתיבי* היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית!?

הכא במאי עסקינן? - כשהצנון עיקר ^[8].

^[9]

אי הכי, אימא סיפא: רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה לית ליה לרבי יהודה הא דתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה? וכי תימא הכי נמי דלית ליה, והתניא רבי יהודה אומר: אם מחמת צנון בא הזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית!?

לעולם בצנון עיקר עסקינן, וכי פליגי רבי יהודה ורבנן - במילתא אחריתי פליגי, וחסורי מחסרא והכי קתני: היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית; במה דברים אמורים? - כשהצנון עיקר, אבל אין הצנון עיקר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ^[10], ושני מינין בעלמא ^[11] שברכותיהן שוות ^[12] - ^[13] מברך על איזה מהן שירצה; רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה.

פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא: חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות ^[14]: דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת ^[15]:

בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת – שפיר, אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי, במאי פליגי ^[16]?

אמר רבי ירמיה: להקדים ^[17], דאמר רב יוסף - ואיתימא רבי יצחק – 'כל המוקדם בפסוק זה - מוקדם לברכה, שנאמר (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש' ^[18], ופליגא ^[19]דרבי חנן, דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר ^[20]:

'חטה' – דתנן [נגעים פ"יג מ"ט]: 'הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו - הוא והן טמאין מיד; היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד והן טהורין ^[21] עד שישהא בכדי אכילת פרס ^[22] - פת חטין, ולא פת שעורין ^[23]; מיסב ואוכלן בלפתן ^[24]'.

'שעורה' – דתניא ’[תוספתא אהלות פ"ד מ"א]: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ^[25].

'גפן' - כדי רביעית יין לנזיר ^[26];

'תאנה' - כגרוגרת להוצאת שבת ^[27].

'רמון' – כדתנן [כלים פ"יז מ"א]: 'כל כלי בעלי בתים -

עמוד ב

שיעורן כרמונים ^[28]' ^[29];

'ארץ זית שמן' - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים

'כל שיעוריה' סלקא דעתך? והא איכא הנך דאמרן?

אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים ^[30];

'דבש' - ככותבת הגסה ביום הכפורים ^[31]!

ואידך?

הני שיעורין בהדיא מי כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא; אייתו לקמייהו תמרי ורמוני; שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא; אמר ליה רב חסדא: לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק 'כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה'?

אמר ליה זה שני ל'ארץ' וזה חמישי ל'ארץ' ^[32].

אמר ליה: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ^[33] ונשמעינך ^[34].

איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה ^[35]; אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ^[36] ואין טעונים ברכה לאחריהם ^[37]; וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ^[38], שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד ^[39];

ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל ^[40], ויין פוטר כל מיני משקים.

אמר רב פפא: הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה ^[41] בתוך הסעודה ^[42] - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ^[43]; ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה ^[44] - טעונים ברכה לפניהם ^[45] ואין טעונים ברכה לאחריהם ^[46]; לאחר הסעודה ^[47] - ^[48] טעונים ברכה בין לפניהם ^[49] בין לאחריהם ^[50].

'שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו 'דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם'?

אמר להם: הואיל ופת פוטרתן.'

אי הכי יין נמי נפטריה פת?

שאני יין,

הערות

^ 'נובלות' דדמאי =
^ ונובלות דמתניתין אוקימנא בבושלי כמרא
^ במתניתין תנן (דף מ)
^ נובלות
^ כגון זיתים ותפוחים, דתרווייהו "בורא פרי העץ", ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת
^ איזה שירצה, דמתניתין - את החביב עליו משמע
^ אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן(לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" – יצא', הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה "בורא פרי האדמה", אבל צנון וזית ובירך על הצנון - לא נפטר זית
^ שבשבילו התחיל האכילה, ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון, דהוה ליה זית טפל, ותנן (דף מד.): כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה
^ 'פשיטא' לא גרסינן עד 'מיתיבי', חדא שאין זו שיטת הגמרא: [ש]מעיקרא קשיא ליה 'פשיטא', דלא איצטריך למימרא, והדר קשיא 'היכי מצי למימרא?', ועוד: דלא פשיטא היא: אי לאו דאשמעינן עולא, הוה אמינא 'צנון פוטר את הזית, דהתנן 'בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" - יצא'.
^ וכאן לא נחלקו
^ כגון זית ותפוח
^ והאחד ממין שבעה
^ בזה נחלקו: [תנא קמא אמר]
^ וכדאמרן
^ ומפרש לה ואזיל
^ הא - ודאי לא מפטרי בחדא ברכה
^ ולא גרסינן 'אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה', דהשתא בשאינן שוות מקפיד רבי יהודה על הקדמתן, ואמר: מין שבעה עדיף - כשבא לפטור זו בזו לא כל שכן!
^ אלמא קפדינן אהקדמה, ורבי יהודה אית ליה דרבי יצחק, הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה, דמין שבעה עדיף; ורבנן לית להו דרבי יצחק במקום חביב, דחביב עדיף
^ הא דרבי יצחק, דאמר המוקדם קודם לברכה - אלמא קרא לשבח ארץ ישראל בא: שיש בה פירות החשובים הללו, ומנאן כסדר חשיבותם, ופליג א
^ דאמר 'לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם, אלא שבחה של ארץ ישראל שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן; וכיון דהכי הוא - לא הקפיד הכתוב על סדרן, שהרי בזו כולן שוין
^ בבית המנוגע כתיב והבא אל הבית [כל ימי הסגיר אתו] יטמא עד הערב (ויקרא יד מו), ולא כתיב כבוס בגדים; והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם, פסוק מז) - בשוהא שיעור אכילה, ואפילו לא יאכל, מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו [שם,פסוק מז]; הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו - אין אלו 'בגדיו', וטמאים מיד, שאף בהן אני קורא והבא אל הבית, וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה
^ חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב, שהוא כולו מזון שתי סעודות, וחציו מזון סעודה אחת
^ פת חטין נאכלת מהר
^ דרך הסבה, שהיא נאכלת מהר: שאינו פונה אנה ואנה
^ הלכה למשה מסיני הוא
^ אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין – חייב; ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין, לפי שהיין עב והמים קלושין, ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים, כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית, משום דסמיך, אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית
^ דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:), והיא תאנה יבשה
^ ניקב כמוציא רמון – טהור: בעלי בתים חסים על כליהם, הלכך: ניקָב כמוציא קטניות - מצניעו לזיתים; ניקב כמוציא זית - משתמש לאגוזים; ניקב כמוציא אגוז - משתמש בו רמונים
^ אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי
^ אכילת חלב דם נותר ופיגול
^ 'דבש' האמור בתורה הוא דבש תמרים, ו'כותבת' היא תמרה
^ ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא, הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים, שהרמון חמישי ל'ארץ' הכתובה בראש המקרא, ודבש - שני ל'ארץ' הכתובה בסופו
^ רגלים של ברזל
^ נשמשך ונלך אחריך תמיד
^ ולא ללפת את הפת, דאם כן הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות
^ דלאו טפלה נינהו
^ דברכת המזון פוטרתן
^ דלא פטר אלא מידי דזיין, והני לא זייני
^ לאחר אכילה וברכת המזון, היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב, כדאמרינן בעלמא (עירובין כט:) 'הני כיסני דמעלו לליבא', ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין, כעין אובליאי"ש שלנו [אפיפיות – "ופלים"]; ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט; ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט - לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרינן (בפרקין דף לז:) 'בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום'
^ בין לפניהם בין לאחריהם
^ ללפת בהן את הפת
^ דהוו להו טפלה
^ הלכך כל מידי - בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן - אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו
^ כגון דייסא, וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע
^ דלאו טפלה נינהו, ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא
^ דמיני מזון נינהו, וברכת המזון פוטרתן
^ כגון פירות
^ אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן
^ דלאו טפלה נינהו
^ דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו

[1] 'נובלות' דדמאי =

[2] ונובלות דמתניתין אוקימנא בבושלי כמרא

[3] במתניתין תנן (דף מ)

[4] נובלות

[5] כגון זיתים ותפוחים, דתרווייהו "בורא פרי העץ", ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת

[6] איזה שירצה, דמתניתין - את החביב עליו משמע

[7] אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן(לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" – יצא', הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה "בורא פרי האדמה", אבל צנון וזית ובירך על הצנון - לא נפטר זית

[8] שבשבילו התחיל האכילה, ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון, דהוה ליה זית טפל, ותנן (דף מד.): כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה

[9] 'פשיטא' לא גרסינן עד 'מיתיבי', חדא שאין זו שיטת הגמרא: [ש]מעיקרא קשיא ליה 'פשיטא', דלא איצטריך למימרא, והדר קשיא 'היכי מצי למימרא?', ועוד: דלא פשיטא היא: אי לאו דאשמעינן עולא, הוה אמינא 'צנון פוטר את הזית, דהתנן 'בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" - יצא'.

[10] וכאן לא נחלקו

[11] כגון זית ותפוח

[12] והאחד ממין שבעה

[13] בזה נחלקו: [תנא קמא אמר]

[14] וכדאמרן

[15] ומפרש לה ואזיל

[16] הא - ודאי לא מפטרי בחדא ברכה

[17] ולא גרסינן 'אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה', דהשתא בשאינן שוות מקפיד רבי יהודה על הקדמתן, ואמר: מין שבעה עדיף - כשבא לפטור זו בזו לא כל שכן!

[18] אלמא קפדינן אהקדמה, ורבי יהודה אית ליה דרבי יצחק, הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה, דמין שבעה עדיף; ורבנן לית להו דרבי יצחק במקום חביב, דחביב עדיף

[19] הא דרבי יצחק, דאמר המוקדם קודם לברכה - אלמא קרא לשבח ארץ ישראל בא: שיש בה פירות החשובים הללו, ומנאן כסדר חשיבותם, ופליג א

[20] דאמר 'לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם, אלא שבחה של ארץ ישראל שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן; וכיון דהכי הוא - לא הקפיד הכתוב על סדרן, שהרי בזו כולן שוין

[21] בבית המנוגע כתיב והבא אל הבית [כל ימי הסגיר אתו] יטמא עד הערב (ויקרא יד מו), ולא כתיב כבוס בגדים; והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם, פסוק מז) - בשוהא שיעור אכילה, ואפילו לא יאכל, מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו [שם,פסוק מז]; הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו - אין אלו 'בגדיו', וטמאים מיד, שאף בהן אני קורא והבא אל הבית, וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה

[22] חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב, שהוא כולו מזון שתי סעודות, וחציו מזון סעודה אחת

[23] פת חטין נאכלת מהר

[24] דרך הסבה, שהיא נאכלת מהר: שאינו פונה אנה ואנה

[25] הלכה למשה מסיני הוא

[26] אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין – חייב; ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין, לפי שהיין עב והמים קלושין, ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים, כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית, משום דסמיך, אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית

[27] דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:), והיא תאנה יבשה

[28] ניקב כמוציא רמון – טהור: בעלי בתים חסים על כליהם, הלכך: ניקָב כמוציא קטניות - מצניעו לזיתים; ניקב כמוציא זית - משתמש לאגוזים; ניקב כמוציא אגוז - משתמש בו רמונים

[29] אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי

[30] אכילת חלב דם נותר ופיגול

[31] 'דבש' האמור בתורה הוא דבש תמרים, ו'כותבת' היא תמרה

[32] ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא, הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים, שהרמון חמישי ל'ארץ' הכתובה בראש המקרא, ודבש - שני ל'ארץ' הכתובה בסופו

[33] רגלים של ברזל

[34] נשמשך ונלך אחריך תמיד

[35] ולא ללפת את הפת, דאם כן הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות

[36] דלאו טפלה נינהו

[37] דברכת המזון פוטרתן

[38] דלא פטר אלא מידי דזיין, והני לא זייני

[39] לאחר אכילה וברכת המזון, היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב, כדאמרינן בעלמא (עירובין כט:) 'הני כיסני דמעלו לליבא', ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין, כעין אובליאי"ש שלנו [אפיפיות – "ופלים"]; ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט; ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט - לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרינן (בפרקין דף לז:) 'בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום'

[40] בין לפניהם בין לאחריהם

[41] ללפת בהן את הפת

[42] דהוו להו טפלה

[43] הלכך כל מידי - בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן - אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו

[44] כגון דייסא, וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע

[45] דלאו טפלה נינהו, ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא

[46] דמיני מזון נינהו, וברכת המזון פוטרתן

[47] כגון פירות

[48] אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן

[49] דלאו טפלה נינהו

[50] דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]