מדרש זוטא (בובר)/שיר השירים/פרשה א

מדרש זוטא (בובר) · שיר השירים · פרשה א · >>

פרשה ראשונה

א.

[א] "שיר השירים" (שיר השירים א, א). ^(א) רבי נתן אומר מלאכי השרת אמרו אותה, שנאמר "שיר השירים", המשוררים לפני הקב"ה מלך מלכי המלכים. ואומרים ק' ק' ק'. רבן גמליאל אומר הקב"ה אמרה שנאמר "שיר השירים", השיר הנבחר מכל השירים ^(ב) ואמרוה האבות והצדיקים והנביאים ומלאכי‏ השרת, מי אמרה, ^(ג) מי שהשלום שלו (בנוהג) [ונוהג] שלום (על) [עם] כל בריות, ^(ד) החמה זורחת על הצדיקים. ועל הרשעים ועושה שלום בין מלאכיו, שכן הוא אומר (איוב כה, ב): "עושה שלום במרומיו" ^(ה) הברקים שטחין מתוך המים והמים אינם מכבין אישן של ברקים והברקים אין שורפים את המים, הרקיע של מים, החמה והלבנה והכוכבים והמזלות של אש רצים ומהלכים ואינם מזיקים זה את זה, ^(ו) ואתה מוצא (במרכבות) [במכותיו ‏ של] פרעה [ברד] ואש מתלקחת בתוך הברד, (שמות ט, כד), שהיו מעורבים שניהם כאחד ולא היו מזיקים זה לזה, וכן בהר סיני ברר וגחלי אש (תהלים יח יג). בארץ אי אפשר לשור לראות את הארי, שהרי שונא, לשור, אבל במרום השור והארי שניהם במרכבה ושלום ביניהם ואוהבים זה לזה, ^(ז) שנאמר (שמות כה, כ): "ופניהם איש אל אחיו", שהיו נוהגים אהבה ורעות, שנאמר (איוב כה, ג): "עושה שלום במרומיו". רבי אומר מי שהשלים לבנים ^(ח) מה שקיים לאבות שאומר כי גר יהיה זרעך וגו' [וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי] (בראשית טז יג-יד) ^(ט) בשתי אותיות קיים לו שהוא גואלם ^(י) ובשבעים |אותיות] גאלם, ^(יא) שנאמר (דברים ד, לד): "במסות באותות ובמפותים ובמלחמה וגו'", כנגד שבעים שירדו עם יעקב למצרים, ובשבעים שנתנו לו ^(יב) כנגד שבעים לשונות, שנאמר (דברים לב, ח): "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", ^(יג) כנגדן נקראו לישראל שבעים שמות ^(יד) ולירושלים שבעים ^(טו) ולתורה שבעים, ^(טז) כנגד שבעים שמות שנקראו להקב"ה:

ד"א "שיר השירים אשר לשלמה". ללמדך שחכמתו של שלמה היא שקולה כנגד התורה, ^(יז) רבי עקיבא אומר אלו לא נתנה שיר השירים בתורה כדאי היתה לנהוג את העולם. מניין שחכמה שקולה כתורה, שנאמר (משלי א, ז): "חכמה ומוסר אוילים בזו" ומוסר זו תורה, שנאמר (משלי א, ח): "שמע בני מוסר אביך", ולא עוד אלא שהקדים חכמה לתורה, שנאמר (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה'". ^(יח) ר' אלעזר בן עזריה אומר אם אין חכמה אין תורה, אם אין בידך יראת חטא אין בידך תורה, לפי שקדמה חכמתו של שלמה, שאמר עליו הכתוב ויאהב שלמה את ה' (מלכים א ג, ג), שהיתה החכמה מתנה לשלמה: אחד משלשה שאמר להם הקב"ה שאלו, אברהם משיח שלמה, אע"פ שכתיב שאמר המקום לאברהם אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ (בראשית טו, א), אמר אברהם כל בקשותי נתת חוץ מאחד, הֵן לִי לֹא (נתת) [נָתַתָּה] זָרַע (בראשית טו, ג), א"ל הקב"ה הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו' (בראשית טו, ה)

למה אמר לו הקב"ה כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו, ה), אלא שהראה לו מזלו של יצחק מן הכוכבים ששמו מזל כה, שנאמר "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב, ה), והלא אני רואה מזלו של יצחק בין הכוכבים, שהיה אברהם אסטרולוגיס במזלות,

ולמה אמר להם "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה), אלא שנתנבא אברהם שהם חוזרים הוא ויצחק בשלום מן המזבח:

ד"א למה אמר "נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב, ה), אלא שנתנבא אברהם על אותו מקום שעקד עליו יצחק בנו, שעתידים הכהנים לברך ולעמוד ופורשים את כפיהם לברך את ישראל בכה, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

ד"א למה אמר להם "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בראשית כב, ה), שנתנבא על אותו מקום בית הבחירה, שנאמר (תהלים קלב, יד): "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב וגו'".

משיח שהוא בא לגאולת ישראל מהרה, א"ל הקב"ה שאל, שנאמר (תהלים ב, ז): "ה' אמר אלי בני אתה וגו'" (תהלים ב, ח): "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וגו'", אמר משיח מה הנאה לי במלכות הואיל ומשיח מלחמה הכני, שכן נתנבא עליו זכריהו ויספדו עליו כמספד על היחיד (זכריה יב, י), מה הנאה יש לי במלכות ובעשר אם עתיד שישלטו בי, איני שואל אלא שתתן לי חיים. אמר לו הקב"ה כבר נתון לך מה ששאלת, עד שלא עמדת נתנבא עליך דוד אביך, שנאמר (תהלים כא, ה): "חיים שאל ממך נתת לו וגו'", ולא חיים בלבד אלא גם עשר ונכסים וכבוד. כשיבא המשיח אז המלכיות פוסקות מן העולם וטועמין את המות, שנאמר (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד [הוא יודע] לה' לא יום ולא לילה", יום שהוא מפסיק בין שני עולמות. אמר לשלמה שאל, אמר שלמה ונתת לעבדך לב (יודע) [שומע לשפוט את עמך] להבין בין טוב לרע וגו' (מלכים א ג, ט), להודיע מתנותיו של שלמה כמה הן גדולות,‏ נאמר בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים א ה, ב) ושיר השירים משובחת מכלם. ^(יט) ר' נחמיה אומר אין דבר שלא אמר עליו שלמה שיר, שנאמר שיר השירים, הרי שלשה שירים, האיך היא שלשה שירים,‏ שלשה שירים לשבעים (דבר) [שמות] שבתורה, (שלשה) ושבעים לישראל‏ ושבעים לירושלם ושבעים להקב"ה, שלשה שירים אמר כנגד שלשה ימים שנשתמש העולם לאור הטוב עד שלא נבראה החמה וכנגד שלשה דברים שהיו קודם בראשית, המים הרוח והחשך, ^(כ) שלשה ספרים כתב, שיר השירים ומשלי וקהלת, שיר השירים כתב בקטנותו, משלי בילדותו וקהלת משהזקין, ^(כא) שלשה שירים אמר כנגד שלש מעלות שעלה, בראשונה כתיב ויתן (שלמה) [המלך] את הכסף בירושלים כאבנים (מלכים א י, כו), וכתיב אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה (שם שם כא, דה"י ב' ט' כ'), המעלה השנית ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה, י), וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה, כו), המעלה השלישית כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה (מלכים א ה, ד), והלא תפסח ועזה נתונות זו בצד זו, אלא כמה שיצא מתפסח וילך ויקיף את כל העולם כולו עד שיבא לעזה, כך היה שלמה שולט בכל העולם כלו, וישב שלמה על כסא ה' למלך (דברי הימים א כט, כג), ^(כב) וכי אפשר לישב על כסא ה', אלא כמו שהקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו, כך היה שלמה שולט מסוף העולם ועד סופו:

^(כג) ד"א שלשה שירים אמר כנגד שלש ירידות שירד, ראשונה שהיה מלך מסוף העולם ועד סופו ונתמעטה מלכותו וחזר להיות מלך על ישראל בלבד, שכן הוא אומר משלי שלמה בן דוד מלך ישראל (משלי א, א), ירידה שניה שחזר להיוה מלך בירושלם בלבד, שכן הוא אומר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם (קהלת א, א), הירידה השלישית שמרדו בו בני ישראל ולא היה מלך אלא על מטתו בלבד, ולא היה יכול אותו המלך הגדול שהיה אדם מזכיר שמו על הרוחות שהן זועות ומרתיחות מפניו, חזר להיות מתירא מהן וגבורי ישראל עומדים עליו ושומרים את מטתו מן הרוחות:

^(כד) [ד"א] שלשה שירים אמר, כנגד שלשה עולמות, השיר הראשון על שירו של העולם הזה, שהוא על שבע מינים, שנאמר שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד), שני על שירו של משיח שהוא על שמונה מינים, שנאמר למנצח על השמינית (תהלים יב, א), השלישי על שירו של העולם הבא שהוא על עשר מינים, שנאמר בנבל עשור זמרו לו (שם לג ב): שיר השירים *) שהוא שבח על כל השירים:

^(כד*) שבעים שמות קרא לישראל ואלו הן: [ישראל], ישרון, בכור, נער, רך, יחיד, [ילד, אח, רֵעַ, אהוב, בן, עבד, עם, גוי, לאם, בת, רעיה], כלה, אשת נעורים, יהודים, עברים, אריה, אפרתים, נחש, אליה, זאב, שור, ראם, כרם, נטע שששועים, גן נעול, פרדס, מעין חתום, ידיד, גאולים, קדושים, ממלכת כהנים, צבאות, משרתים, [אלהים], אדונים, עליונים, אגודה, אישים, עדה, קהל, אילי הצדק, תמר, [אגוז], ענבים, תאנה, רמון, נחלה, סגולה (קנה), [יונה], צבור, בני אל חי, אישון, עגלה, פרה, תולעת, אם, חכמים, גבורים, צדיקים, חסידים, ישרים, קרובים, ענוים, תמימים. הרי שבעים שמות ^(כה) ונתפשרו שמות, ישראל על שם היסורין, ישרון על שם שאמרו שירה על הים. נקרא בכור, שנאמר בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). נקרא נער, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). נקרא רך, שכן הוא אומר כי בן הייתי לאבי רך ויחיד [לפני אמי] (משלי ד, ג). נקרא יחיד, שהם יחידים בעולם. נקרא ילד, שנאמר ילד שעשועים (ירמיהו לא, כ). נקרא אח ורע, שנאמר למען אחי ורעי, (תהלים קכב, ח). נקרא אהוב שנאמר אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א, ב). נקרא בן, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א). נקרא עבד, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). נקרא עם, שנאמר עם ה' (אלהי) [אל ישראל] (מלכים ב ט, ו). נקרא גוי, שנאמר כי מי גוי גדול (דברים ד, ז). נקרא לאם, שנאמר ולאמי אלי האזינו (ישעיהו נא, ד), נקרא בת, שנאמר הבת השובבה (ירמיהו לא, כב). נקרא רעיה, שנאמר אחותי רעיתי (שיר השירים ה, ב). נקרא כלה, שנאמר לבבתיני אחותי כלה (שיר השירים ד, ט). נקרא יהודים, על שהם מודים להקב"ה. נקרא עברים, (שעשו) [שקבלו] את התורה שנכתבה בעבר הירדן *). נקרא אריה, שנאמר הן עם כלביא וגו' (במדבר כג, כד) נקרא נחש, שנאמר יהי דן נחש (בראשית מט, יז). נקרא אילה, שנאמר נפתלי אילה שלוחה (בראשית מט, כא). נקרא זאב, שנאמר בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כז). נקרא שור, שנאמר בכור שורו (דברים לג, יז). נקרא ראם, שנאמר וקרני ראם קרניו (דברים לג, יז). נקרא כרם, שנאמר כי כרם ה' [צבאות בית] ישראל (ישעיהו ה, ז). נקרא פרדס, שנאמר שלחיך פרדס (שיר השירים ד, יג). נקרא מעין, שנאמר גן נעול מעין חתום (שיר השירים ד, יב). נקרא ידידים, שנאמר מה לידידי בביתי (ירמיהו יא, טו). נקרא קדושים, שנאמר קדושים תהיו (ויקרא יט, ב). נקרא ממלכת כהנים שנא' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט, ו). נקרא משרתים, ^(כו) שנאמר (משרתי עליון) [משרתי אלהינו (ישעיהו סא, ו)]. נקרא צבאות, שנאמר יצאו כל צבאות ה' (שמות יב, מא). נקרא אלהים, שנאמר אמרתי אלהים אתם (תהלים פב, ו). נקרא עליונים (ואדונים), שנאמר ולקדושי עליונים (דניאל ז, כה). נקרא אגודה, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו). נקרא אישים, שנאמר אליכם אישים אקרא (משלי ח, ד). נקרא עדה, שנאמר ויאמרו כל העדה (במדבר יד, י). נקרא אילי הצדק, שנאמר וקרא להם אילי הצדק (ישעיהו סא, ג). נקרא תמר, שנאמר צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג). נקרא אגוז, שנאמר אל גנת אגוז ירדתי (שיר השירים ו, יא). נקראו ענבים, שנאמר כענבים במדבר (הושע ט, י). נקרא תאנה, שנאמר כתאנה בראשיתה (הושע ט, י). נקרא רמון, שנאמר כפלח הרמון רקתך (שיר השירים ד, ג). נקרא נחלה, שנאמר ונחלתי ישראל (ישעיהו יט, כה). נקרא סגולה, שנאמר והייתם לי סגולה (שמות יט, ה) . נקרא יונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד). נקראו בני אל חי, שנאמר יאמר להם בני אל חי (הושע ב, א). נקרא אישון, שנאמר יצרנהו כאישון (דברים לב י). נקרא תולעת, שנאמר אל תיראי תולעת יעקב (ישעיהו מא, יד). נקרא עגלה, שנאמר אפרים עגלה (משולשת) [מלמדה] (ישעיהו י, יא). נקרא אם, שנאמר בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג, יא). נקרא חכם, שנאמר רק עם חכם (דברים ד, ו). נקראו גבורים, שנאמר גבורי כח עושה דברו (תהלים קג, כ). נקראו צדיקים, על שם הצדקה שהם עושים. נקראו ישרים, שהולכים בישרת לבם בדרכי המקום. נקראו קרובים, שנאמר לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמח, יד), נקראו ענוים, שנאמר וענוים ירשו ארץ (תהלים לז, יא). נקראו תמימים, שכן הוא אומר ותמימים יותרו בה (משלי ב, כא):

^(כז) שבעים שמות קרא לירושלים. ירושלים. שלום. יראה. יבום. גלעד. לבנון. ציון. (מרומים) [מרום, ים]. כסא ה'. עיר (ישראל) דוד. יפה נוף. [הר ציון]. ירכתי צפון. [קרית מלך רב]. משוש כל הארץ. בעולה. חפצי בה. אבן מעמסה. אפרתה. שרה יער. מנוחה. אריאל. הר מועד. יפה. (על) בתולה. כלה. אשת נעורים. רבתי עם. רבתי בגוים. שרתי במדינות. עיר שחברה לה. בית תפלה. מגדל עדר. מצודה. ידודות. (ירושה) [דרושה]. עיר לא נעזבה. גילה, (גן עדן ה') [עדן. גן ה']. הר מרום. ה' קדושים. עקרה. מוריה. הר גבוה. עיר היונה. קריה נאמנה. עיר הצדק. גיא חזיון. דלתות העמים. במות, נחלה. הר הקדש, הר חמד. גבעת הלבונה. עיר דוד. עיר הנגב. הר מרום ישראל. שם חדש אשר פי ה' יקבנו. (עיר דוד. הנגב. הר מרום ישראל). נקראה שלם, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד, יח). נקראה יראה, שנאמר ה' יראה (בראשית כב, יד), שמתוכה הוא רואה (עם) [עניי עמו] ומרחם עליהם [ומתוכה] ברא את העולם. [נקראה] לבנון, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה). נקראה מרום, שנאמר נשגב ה' כי שוכן מרום (ישעיהו לג, ה). נקראה כסא, שכן הוא אומר בעת ההיא יקראו לירושלם [כסא] ה' (ירמיהו ג, יז), שמתוכה יקשב על כסא [דין] ומחייב אויבי עמו. [נקראה ים], שנאמר ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם (שם) [ונאמר] יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד (בראשית א, ט), וכמו שקבל הים כל מי בראשית כך היא עתידה לקבל את כל בניה. נקראה עיר דוד, שנאמר וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד (שמואל ב ה, ז), ומפני מה נקראת על שם בשר ודם, אלא שהיה גלוי לפני הקב"ה שבשר ודם בונה אותה ובשר ודם מחריבה. אבל (לעולם הבא) [לעתיד לבא] היא נקראת על שמו של הקב"ה, שנאמר עיר [ה'] ציון קדוש ישראל (ישעיהו ס, יד). נקראה יפה נוף, שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח, ג). נקראה הר ציון, כשם שמעמידין ציון לקברות להודיע בין טמא לטהר, כך הודעתי לכל באי עולם (כח) שהיא ואני זווגם. נקראה ירכתי צפון, שעתידין כל נכסי צפון*) להכנס לתוכה. נקראה קרית מלך רב, שהיא עירו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. נקראה כלילת יופי, שנאמר כלילת יופי משוש לכל הארץ (איכה ב, טו). נקראה בעולה, שהיא בעולה שאין לה פרנס אלא הקב"ה. נקראה חפצי בה, שנאמר כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה (ישעיהו סב, ד), (שכן [הוא] אומר ציון דורש אין לה (ירמיהו ל, ז).) [ד"א] חפצי בה, שאני רוצה בה מכל המדינות, שנאמר אוהב ה' את שערי ציון (תהלים פז, ב). נקראה עיר לא נעזבה, [שנאמר ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה (ישעיהו סב, יב)], העיר שאינה נעובת מפני לעולם, [שנאמר לא יאמר לך עוד עזובה וגו' (ישעיהו סב, ד). נקראה גילה, שנאמר הנני (בונה) [בורא את] ירושלם גילה ועמה משוש (ישעיהו סה, יח). נקראה בשן, שנאמר הר גבנונים הר בשן (תהלים סח, טז) (כט) נקראה חדרך, שנאמר בארץ חדרך (זכריה ט, א), שהיא מחרדת למלך שבמרום. נקראה רמה, שנאמר קול ברמה נשמע (ירמיהו לא, יד). נקראה עדן שבניה עתידים להכנס ולהתעדן בתוכה:

(ל) שבעים שמות קרא שלמה לתורה, ראשות. קנין. חכמה. מוסר. בינה. צדק. משפט. מישרים. ערמה. דעת. מזמה. לקח. ירושה. תחבלות. משל. מליצה. חידה. תורה. יראה. ספר הברית. מלחמות. תמימה. טהורה. נאמנה. מחכימה. משיבת נפש. מאירת עינים. עדות. נוצר. משמחי לב. עומדת לעד. חמודה. זהב. כסף. גזית. כלי פז. טובה. פנינים. לוית חן. ענקים. אשורית. דבש. נפת צופים. שמן תורק. מגדים. שעשועים. מועצות. אמרי אמת. נעימים. נהלה. מתוקה. עמוקה. רחבה. עטרת. אשת נעורים. אילת אהבים. יעלת חן. דודים. חכמים. חלב. עץ. חיים. יקרה. חרוץ. תבואה: (לא) ובשבעים שמות נקרא הקב"ה. עליון. רם. נשא. [נשגב]. נפלא. גדול. גבור. עזיז. הוד. הדר. נורא. ישר. אדיר. צור. תמים. נאמן. טוב. חסיד. צדיק. קדוש. טהור. קנא. נוקם. נוטר. בעל חימה. גאה. צח. אדום. [אח]. רחוק. קרוב. איש. שומר. ראשון. אחרון. אריה. נשר. רועה. תפוח. מור. אשכול הכופר. (יער). [עיר]. מגדל. שופט. מלך. מסתתר. יוצר. בורא. גומל. בונה. קורא. רוגע. ה'. אלהים. אהיה אשר אהיה. צבי. עופר האילים. חנון רחום: נקרא עליון, עליון במרומים. אלהים, שבדין ברא את העולם, ה' מרי ארעא ומרי שמיא. אדון, שהוא אדון כל הארץ. אלוה, שהוא אלוה כל בריותיו. שהוא תקיף על כל. אהיה אשר אהיה, שהוא יחידי ואין חוץ ממנו. שדי, שאין העולם כדאי שברא אותו. רם ונשא, [שכן הוא אומר] כה אמר רם ונשא (ישעיהו נז, טז). [נשגב], נשגב ה' כי שוכן מרום (ישעיהו לג, ה). נפלא, לעושה נפלאית גדולות לבדו (תהלים קלו, ד). גדול, גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמז, ה). עזוז וגבור, ה' עזוז וגבור (תהלים כד, ח). הוד והדר, הוד והדר לפניו (תהלים צו, ו). נורא, נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו). אדיר, אדיר במרום ה' (תהלים צג, ד). צור, ה' צורי ולא עולתה בו (תהלים צב, טו). נאמן, האל הנאמן (דברים ז, ט). טוב, טוב ה' לכל (תהלים קמה, ט). חסיד, כי חסיד אני נאם ה' (ירמיהו ג, יב). טהור, טהור עינים מראות רע (חבקוק א, יג). אש, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד). קנא, כי אל קנא (הוא) [ה' אלחים] (דברים ו, טו). נוקם, נוקם ה' ובעל חמה (נחום א, ב). גאה, כי גאה גאה (שמות טו, א). אח, מי יתנך כאח לי (שיר השירים ח, א). רחוק, רחוק ה' מרשעים (משלי טו, כד). קרוב, קרוב ה' לכל קוראיו (תהלים קמה, ח). איש, והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי (לי). אישי (הושע ב, יח). שומר, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד). ראשון ואחרון, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיהו מא, ד). אב, הלא אב אחד לכלנו (מלאכי ב, י). אריה, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג, ח). נשר, כנשר יעיר קנו (דברים לב, יא). תפוח, כתפוח בעצי היער (שיר השירים ב, ג). מור, צרור המור דודי לי (שיר השירים א, יג). אשכול, אשכול הכפר (שיר השירים א, יד). עיר, עיר וקדיש (דניאל ד, י). מגדל, מגדל עז שם ה' (משלי יח, י). שופט, (כי) אלהים שופט צדיק (תהלים ז, יב). מלך, כה אמר [ה'] מלך ישראל (ישעיהו מד, ו). מסתתר, אכן אתה אל מסתתר (ישעיהו מה, טו). יוצר, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד, יג). מושיע, אלהי ישראל מושיע (ישעיהו מה, טו) גואל, גואלם חזק (ירמיהו נ, לד), ישר, ישר יחזו פנימו (תהלים יא, ז). חנון ורחום, חנון ורחום ה' (תהלים קיא, ד). צח ואדום, דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). נקרא הקב"ה (שבעה) [בשבעים] שמות ובחר בישראל שנקראו בשבעים שמות ונתן להם את התורה שנקראת שבעים שמות והוא עתיד לנחם בירושלים שנקראת שבעים שמות: (לב) דבר אחר "שיר השירים אשר לשלמה". עשר שירות הן: שירת אדם, שירת אברהם, שירת הים, שורת הבאר, שירת משה, שירת יהושע, שירת דבורה, שירת דוד, שירת שלמה דשיר השירים ושירת לעולם הבא [שנאמר] שירו לה' שיר חדש (ישעיה מב, י), ושיר השירים משובחת מכולם, שכל השירים יש מהם שתחלתו שבח וסופו גנאי, ויש מהם תחלתו גנאי וסופו שבח, השיר שאמרו ישראל על הבאר תחלתו שבח וסופו גנאי, האזינו השמים (דברים לב א), תחלתו גנאי וסופו שבח, [אשירה נא לידידי (ישעיהו ה, א), תחלתו שבח וסופו גנאי], שיר השירים שבח שבחים, שכל השירים שנאמרו אמרום נביאים בני הדיוטות, אבל שיר השירים אמרו מלך [בן מלך], נביא בן נביא, נשיא בן נשיא: (לג) וחכמים אומרים מהר סיני נתנה:

ד"א "שיר השירים אשר לשלמה". (לד) אמר רבי אלעזר בן עזריה משל למה הדבר דומה, למלך שנתן לנחתום כור חטים ואמר לו הוצא לי משם עשר סאין סולת, חזר ואמר לו [הוציא לי]: מתוך עשר שש, מתוך שש ארבע, כך הקב"ה סילת את הנביאים מתוך התורה ואת הכתובים מתוך הנביאים ושיר השירים נסלתה מכולם:

ד"א "שיר השירים אשר לשלמה". (לה) כל השירים שנאמרו לשעבר, היו אומרים את השירה שעל ידיהן היתה הגאולה, לפיכך היו אומרים שירה לפני הקב"ה עומד לעשות נצחון לבניו הוא עתיד לומר שירה לבניו מנין אתה אומר ששתי שירות אמרו מלאכי השרת, אחת בעקדת יצחק ואחת על הים. ביצחק היו משוררים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ואומרים ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח, ב) ולמה הם אומרים מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), אלא שאמרו מלך מלכי המלכים אם אין לו כבוד בארץ אין שמו בארץ ואין שמו במרום, אם אין עמו ממליכין אותו בארץ כביכול אין לו מלכות בשמי המרום. הרי ישראל אומרים שמע ישראל ה' אלהונו ה' אחד (דברים ו, ד) והם נותנים רשות למלאכי השרת שמקבלים מהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי לנו שירה אחת בעקדת יצחק ואחת על הים, כמה שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עז (תהלים ח, ג), לכך נאמר "שיר השירים", מלמד ששתי השירות האלו אמרו מלאכי המרום, ‏מִפִּי עוֹלְלִים ויונקים יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח, ג), ה' אדונינו מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ (תהלים ח, ב):

ב.

[ב] "ישקני מנשיקות פיהו". זו עמידתו לפני הר סיני, שאמר להם משה כך אמר המקום ואמרו לו מפיו אנו רוצים לשמוע, ואמר לפני המקום מן התשובה אתה למד,‏ הנה אנכי בא אליך‏ בעב הענן (שמות יט, ט), רוצים אנו לראותו, אמר להם הקב"ה רוצים אתם לראותי ואני מתאוה לראותכם, שנאמר הראיני את מראיך (שיר השירים ב, יד): ד"א ישקני מנשיקות פיהו. (לו) אלו הדברות שקבל משה בראשונה, או יכול כל התורה כלה קבל מתחלה, חזר הקב"ה ואמר למשה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כד, יב), מלמד ששתי פעמים קבל את התורה: ד"א ישקני מנשיקות פיהו. (לז) לפי שמצינו מלכי מזרח ומערב נושקים על היד, אבל להודיע חבתן של ישראל שאין נשיקותיו אלא על פה: ד"א ישקני מנשיקות פיהו. באדם שהוא מכובד על המלך והוא מבקש לנשקו על ידו ועל רגלו, אבל בצדיקים ישקני מנשיקות פיהו. (לח) אבא שמעון אומר העברת ישראל בנחלי ארנון שהשיק ראשי ההרים ורצץ ראש שונאיהם: (לט) ד"א עברו ישראל את הירדן: (מ) ד"א ישקני מנשיקות פיהו. שתי נשיקות הן, אחת בעולם הזה ואחת בעולם הבא, נשיקה בעולם הזה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז), נשיקה לעולם הבא, שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לז, יד): כי טובום דודיך מיין, אלו דברי תורה שנתן לישראל, (מא) מה היין תנחומין, אף דברי תורה תנחומין שנאמר תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צד, יט), מה היין כל זמן שמתישן הוא משתבח, אף דברי תורה כל זמן שמתישנים בגוף משתבחים הם. (מב) ד"א כי טובים דודיך מיין. זה הלומר תורה בילדותו, כיון שנגמל מדדי אמו לתוך התורה, גמולי מחלב לזה נאה לדברי תורה, עתיקי משדים, למי שעברו את העתיקים מדדי אמותן, שנאמר ועתיק יומין יתיב (דניאל ז, ט): (מג) ד"א זה היין אין כונסין אותו אלא בכלי חרס ואין כונסין אותו לא בכלי כסף ולא בכלי זהב, למה שאינו מתקיים בהו, כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שרוחו דכא: (מד) שאל רבי יהושע את רבי ישמעאל האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך, אמר לו רבי ישמעאל לא קראתי כן אלא לשום לשון זכר, כי טובים דודיך: (מה) ד"א כי טובים דודיך מיין. אי מה היין כל מה שנתישן הוא חסר, יכול כך דברי תורה, ת"ל לריח שמניך טובים, כשם שאין השמן חסר כך אין דברי תורה חסרים:

ג.

[ג] "לריח שמניך טובים". מה שמן אפרסמון ריחו יוצא חוץ ממנו, כך דברי תורה שמם הולך בכל מקום: (מו) ד"א למה נמשלו דברי תורה לשמן, מה שמן רפואה לאדם (מז) ומצחין את פניו, כך דברי תורה רפואה לאדם, שכן הוא אומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמיתיך (משלי ג, ח): (מח) ד"א למה נמשלו דברי תורה לשמן, אם יתן אדם קורטוב של שמן לתוך חבית של מים, קורטוב שמן יוצא כנגדו, כך מי שהוא מלא חכמה |הכניס] [? – צריך להיבדק] דברי הבטלה, דברי חכמה יוצאים מלפניו לפי מה שהוא. (מט) ד"א לריח שמניך טובים, זה חזקיהו ודורו שנמשלו לשמן, שנאמר וחבל עול מפני שמן (ישעיהו י, כז), עולו של סנחריב. (נ) רבי דוסתאי ב"ר ינאי משום רבי ינאי אומר למה שלח הקב"ה שחין בחזקיה המלך, מפני ששלט בזהבו של בית המקדש וקלפו לתת אותו למלך אשור, לכך נאמר לריח שמניך טובים: (נא) ד"א לריח שמניך טובים, היה רבי חדקא אומר הרי אתה למד שריח הצדיקים יפה ונכר משל רשעים, שכן מצינו שהכיר משה את עצמות יוסף. שהיה ריחו הולך, (נב) ואל תתמה שאף בעוה"ז יש שמבדילים בין עצמות אדם לעצמות בהמה, בין עצמות ישראל לעצמות גוים וכן אתה מוצא ביצחק כשנשק ליעקב, הוא אומר וירח [את] ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כז, כז), מלמד שהיה ריח יעקב נכר מריחו של עשו: (נג) ד"א לריח שמניך. יש שמן (שאין) [שיש] לו ריח ואין לו מראה, יכול כך דברי תורה יש להם טעם ואין להם מראה, ת"ל ‏שמן תורק שמך, כשמן שמריקים אותו מכלי אל כלי וריחו הולך ומראהו נאה, כך דברי תורה. (נד) ד"א "שמן תורק שמך", אם עשית את התורה שנמשלה לשמן הטוב, שמך הולך עד סוף העולם, האומות אוהבין אותך, "על כן עלמות אהבוך". ד"א "שמן תורק שמך", על כל השמנים והברכות שאמרתי לתן לכם לעתיד לבא בשביל (שהוא) שהמלכיות מרחקים אתכם ומבקשים להרוג אתכם ולהחטיאכם לפני, ואתם מורדים עליהם ומבקשים תורתי ומקיימים אותה. ומנין שנמשלו המלכיות כשאול וכמות, שנאמר מיד שאול אפדם ממות גאלם (הושע יג, יד), ומנין אף ברוחות רעות, שנאמר אהי דברך מות אהי קטבך שאול (הושע יג, יד), ומנין אף בגובאי, שנאמר והנה יוצר (גובאי) [גובי] בתחלת עלות הלקש (עמוס ג, א): ד"א "שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך", אלו המלכיות שנקראו עלמות לישראל, שנאמר ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר (שיר השירים ו, ח). ד"א "על כן עלמות אהבוך", העוה"ז והעוה"ב, עשה מצות בעוה"ז יתן לך שני עולמות:

ד.

[ד] (נה) "משכני אחריך נרוצה". כנסת ישראל אומרת למי שברא העולם משכני אחריך נרוצה, (נו) [משכני בגלות על מנת אחריך נרוצה לעתיד לבא], אמר לה אף אני הכתבתי לך ע"י נביא על כן משכתיך חסד (ירמיהו לא, ג), אלא להודיע שכל הימים שהייתם מסורים ביד המלכיות והיו משעבדים אתכם, הייתי מקצר ימי השעבוד ומקרב ימי הגאולה, שגלוי לפני שאתם חוזרים לשעבוד אחר, אבל עכשיו משכתי לכם בחסד את הגאולה ומיד שתגאלו בפעם הזאת, שוב אין אתם חוזרים לשעבוד מעתה: ד"א משכני אחריך נרוצה. מסכינין שבישראל הו [צ"ל היו] עתידין לרצות בין אב לבנים, לכך נאמר משכני אחריך נרוצה: (נז) ד"א משכני אחריך נרוצה. כי שמשכוני נתון ביד חברו, הוא רץ אחריו שלא בטובתו, כך נעשו ישראל משכון למי שברא העולם: (נח) הביאני המלךחדריו. מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי המרום החדרים שברקיע: (נט) א"ר יעקב הרי אתה למד מיעקב, שאמר לו קום עלה בית אל ושב שם (בראשית לה, א), מלמד שהראה הקב"ה עליה למעלה מעליה והראה אותו חדרים שבמרום. (ס) ד"א הביאני המלך חדריו, אלו חדרי גן עדן, מכאן (הן אלו) [אמרו] כמעשה הרקיע כך מעשה גן עדן, מעשה הרקיע עשוי שורות שורות של יריעות ומאירים ככוכבים, מכאן הם אומרים כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן, כשם שהקיטונית נתונה באמצע הטרקלין, כך עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה, אחרים אומרים עץ החיים מכון כנגד גלגל חמה מהלך שנה. (סא) רבי מאיר אומר מה גלגל החמה ת"ק שנה, אף עץ החיים ת"ק שנה וכל פלוגתא דמי בראשית יוצאים מתחתיו, שנאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים (תהלים א, ג), מה מצינו מי בראשית יוצאים מתחתיו. של עץ החיים אף בעליות של מים שבמרום סמיכות לגלגל חמה, לכך נאמר הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, (סב) אמרו ישראל לפני הקב"ה כך אנו שמחים מכל המתנות. (סג) משל (לבן מלך) [למלך] שאמר למטרונה אי אפשי בך, טלי כל מה שתרצי כל כלי טוב שאת יודעת וצאי לבית אביך, מה עשתה, השקתהו והאכילתהו וקראה לעבדי בית אביה ואמרה להם טלוהו במטתו והוליכותו לבית אבא, כיון שנעור משנתו אמר מי הביאני כאן, אמרה לו אני [אמר לה] ומה ראית, אמרה לו אתה אמרת לי ברי לך כלי יפה שבכאן וטלי ולכי לבית אביך, נסתכלתי בכל קניניך ולא מצאתי כלי חמדה יותר ממך, כך אמרו ישראל להקב"ה טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט, עב). וכן מצינו כשנגלה הקב"ה בהר סיני ומלאכי השרת עמו, בררוה מכל מלאכי השרת, שנאמר (ואתא) [ואתה] מרבבות קדש (דברים לג, ב) רבבות שאין להם מספר. (סד) א"כ למה נאמר שנים ועשרים אלף (במדבר ג, לט), אלא לתן כבוד לשבטו של לוי, שהוא מקודש מכל השבטים, כשנגלה מרוח אחת ועמו עשרים ושנים אלף מלאכי השרת ובידם עשרים ושנים אלף כתרים ונותנים בראש כל אחד ואחד משבטו של לוי, שהם שנים ועשרים אלף. ומרוח השניה ששים רבוא ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים מלאכים ובידם כתרי אש ונותנים בראש כל אחד ואחד מישראל. נגלה מרוח השלישית כפלים, שני מלאכים לכל אחד ואחד מישראל, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון (תהלים סח, יג). נגלה מרוח מערבית ועמו מלאכי השרת, שאין להם חקר ומנין שנגלה מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג, ב), הרי שלש רוחות, יכול הרביעית [פנויה], חבקוק מפרשת אלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג), יכול האמצע פנוי, ת"ל ותהלתו מלאה הארץ (חבקוק ג, ג) ולא כמנהג הארץ, כמלך שהוא יוצא ממדינה זו למדינה זו, כשהוא יוצא ממנה מתרוקנת וכשהוא נכנס מתמלאת, יכול כך היה ביום מתן תורה, כשנגלה מהר סיני נתמלא כל העולם כלו מהדרו, יכול השמים היו פנוים, ת"ל כסה שמים הודו (חבקוק ג, ג) יכול הארץ פנויה, ת"ל ותהלתו מלאה הארץ (חבקוק ג, ג). ממלאכי השרת לא בררו להם ישראל אלא הקב"ה, שנאמר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד), ואומר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז, ה), לכך נגילה ונשמחה בך, אימתי אנו גילים ושמחים, כשיעמדו רגלי השכינה על הר הזיתים: ד"א נגילה ונשמחה בך, אימתי היא השמחה כשיעשו האומות כגלים של קש. ד"א נגילה ונשמחה בך. א"ר נחמיה כשיראה הקב"ה קברו של גוג ומגוג לישראל, הרי רגלי השכינה על הר הזיתים וקברו של גוג ומגוג נפתח מימין לנחל קדרון עד גרגשתא של מזרח הים של טבריא ובא עד נכנסה, שנאמר גיא העוברים קדמת הים (יחזקאל לט, יא): נזכירה דודיך מיין, אלו האבות שהיו מן המבול נח ובניו (ואלו הן מישרים אהבוך) (סה) [ד"א] זה אברהם יצחק ויעקב, כשאנו נכנסים לצרה אנו מזכירים ‏ לפניך מעשי אבות וזכרונם בא לפניך יותר מנסוך שנתנסך על גבי המזבח: (סו) מישרים אהבוך. ביושר לבם אהבוך ולא הרהרו בלבם ולא (דנו) [רננו] אחר דבריך, אמרת לאברהם לתן לו את הארץ, שנאמר כי [את] כל הארץ אשר אתה רואה וגו' קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (בראשות י"ג ט"ו וי"ז). (סז) אמרת לו קח בית קבורה ולא (דן) [רנן]. אחריך. (סח) יהושע בן יהונתן היה אומר על מי שהרגו טורנוסרופוס הרשע הרבה אהבו אותך יותר מן הצדיקים הראשונים. ד"א נזכירה דודיך מיין, (סט) זה משה מה הדד הזה מושך חלב כך היה משה מושך חכמה, שהוא אומר עליו לשלשה לילות, מיום שעלה משה להר נבו השמיע כל המדרש וכל ההלכות ויש אומרים לשלש שעות אור ליום שמת בו. ד"א נזכירה דודיך מיין, זה שמואל, בשנה שנאמר עליו ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל (שמואל א ח, א) ולא הלכו בניו בדרכיו (שמואל א ח, א). א"ר הגדול מעלים אנו על שמואל אדם שהיה שני למשה ויודע שאין בניו כשרים והוא ממנה בניו שופטים לישראל, מוצל הוא, אלא כשרים היו מתחלתם ומשמנה אותם דיינים חזרו לקלקול, אבל היו זוכים במשפט כשמואל, לכך נאמר נזכירה ‏ דודיך מיין מישרים אהבוך אלו שמואל ובניו. ד"א נזכירה דודיך מיין. (ע) זה רבי עקיבא וכי אפשר לדד הזה להוציא יין, אלא מה הדד הזה נובע חלב, כך עמד רבי עקיבא ופלש את התורה: מישרים אהבוך. זה בן עזאי וחבריו:

ה.

[ה] "שחורה אני ונאוה". (עא) וכי אפשר לשחור להיות ‏ נאה. משל למה הדבר דומה לתינוקת בת מלכים שקלקלה בבית אביה ונזפה ויוצאת (עב) והיתה מלקטת בשבלים והשחירה, התחילו חברותיה (מחסרות) [מחסדות] אותה, מה היא אומרת להן אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש, ואינו דומה אדם שיצא כעור ממעי אמו לאדם שיצא נאה ונתנול, כי נוח לו במהרה לחזור ולהיות נאה, כך אמרה כנסת ישראל לאומות העולם שחורה אני ונאוה. (עג) שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במעשה המשכן. (עד) ד"א שחורה אני ונאוה, שחורים היו ישראל במצרים כשהיו עושים בטיט בחמר ובלבנים, אבל נאים היו על הים כשהיו טוענים ביזהם של מצרים. (עה) שהיה רבי אלעור בן פילה אומר לא היה סוס (עו) שלא היה במעוטה יותר מבעשר רבוא זהב, לקיים מה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח, יד). ד"א שחורה אני ונאוה, כנסת ישראל אומרת למי שברא את העולם שחורים אנו במעשינו כאהלי קדר אלא מה אתה רואה אהלי קדר מבחוץ, נכנס אדם לתוכו הרי הוא מלא כל ברכה, כך ישראל האומות מבזין עליהם ואינן יודעות שהם מלאים מצות. (עז) ד"א כאהלי קדר. כדרך שמותחים את האהל הזה אין אדם אחד יכול למתחו לעצמו אלא רבים מותחים אותו, יכול כך הוא עושה הקב"ה, ת"ל הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ, כב), הוא עצמו מתח את הרקיעים ולא סיעו בריה לכך נאמר כאהלי קדר: כיריעות שלמה, המלך שהשלום שלו ברא ששת ימי בראשית וברא אה האדם ביום הששי שלא יהיה מתגאה, ומה עכשיו שאין יוצא מן המעינות שלו אלא מים סרוחים הוא מתגאה, אלו היו יוצאים ממנו מעינות של דבש ושל חלב על אחת כמה וכמה שהיה מתגאה:

ו.

[ו] "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי" (שיר השירים א, ו). אלה המלכים (והנגידים) [והנביאים] של שקר. ומנין אתח אומר כשישראל חוטאים לפני המקום לא היה נפרע אלא מן הגדול? שכן המקום אמר (במדבר כה, ד): "קַח אֶת [כָּל] רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לה'". (עח) משל למלך שמרד עליו הלגיון. אמר המלך מה יש לי חשבון עם (עט) (האיסרטיוניות) [האיסטרטיוטות] שהיו (אפסיותיו) [אפסניותיו] כלין אלא דבר, אלא אני הורג את הגדול שהוא נוטל ששים דינרין בבל יום:

"שמוני נוטרה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א, ו). לא היה נפשכם להיות כתובים לימי בראשית ולא לבנין בית המקדש ולא ליציאת מצרים (נאות) (פ) והיו כתובים לשני הקברות, חזרו ישראל להיות כתובים לחמשים למלכותו של (אגוסטות) [אוגוסטוס], לעשרים וחמש שנה למלכות של אדרינוס, וכן לשמונה עשרה שנה למלכות של אסוירוס, לא היה נפשכם שומרים לבית המקדש כגאן והיו שמורים כבורגני הגולה:

ז.

[ז] (פא) "הגידה לי שאהבה נפשי" (שיר השירים א, ז). זה משה שאמר למקום הגידה לי האיך אני רועה את העם הזה, האיך אני מנהיגם והאיך אני מרביצם והאיך אני מפרנסם והאיך הם עומדים במלכיות שנמשלו לשרב ולצהרים, (פב) ומה המקום משיבו,

ח.

[ח] "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן" (שיר השירים א, ח). היציאה אתה יודע מה אני עתיד לעשות להם בעקב. א'מ'ל' (פג) ארבעים יום חררה קיימת בידם במדבר ויש אומרים ארבעים שנה, לקיים מה שנאמר (שמות טז, לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ [אֶת הַמָּן] אַרְבָּעִים שָׁנָה", שהיתה חררה שיוצאת בידם ממצרים קיימת עד בואם אל ארץ נושבת (שמות טז, לה), ואף לעתיד לבא המקום עושה להם נסים, לקיים מה שנאמר (הושע ב, יז): "וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם (עלותה) [עֲלֹתָהּ] מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". א"ר ישמעאל לא נגלה המקום אלא לאחר שלשה ימים הסיך עליהם הענן על משכנות הרועים:

ט.

[ט] "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שיר השירים א, ט). (פד) זו המריה שהמרו ישראל על הים ואיזה המריה שנסה אותם המקום ייבש המים והטיט לא ייבש, התחילו ישראל אומרים המים הוא יכול ליבש, אבל הטיט אינו יכול ליבש, אמר להם המקום נסיתי אתכם ולא עמדתם, כמו שאבדו סוסי פרעה ורכבו כך הייתם חייבים לאבד, אבל אעשה בשביל שמי הגדול שלא יחלל, לכך נאמר וימרו על ים בים כוף ויושיעם למען שמו (הגדול) להודיע את גבורתו (תהלים קו ז-ח), ומנין שיבש המקום את המים והטיט לא יבש, שנאמר דרכת בים סוסיך חמר מים רבים (חבקוק ג טו):

ד"א "לסוסתי ברכבי פרעה [דמיתיך רעיתי]". (פה) מכאן היה רבי מאיר אומר אע"פ שיצא פרעה בסוסיא נקבה, אף הקב"ה הראה אותו בכסא הכבוד בדמות סוסיא נקבה, לקיים מה שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה, ולמה יצא פרעה בסוסיא נקבה, אלא אמר פרעה מי בכל הבהמות שלי קל לרדוף אחרי ישראל, אמרו לו סוסיא שלך מפני שהיתה צבעונין ולא היח כיוצא בה בעולם, לפיכף היו כל הסוסים זכרים רצים אחריה, מיד נטלה פרעה ורכב עליה, לכך נאמר כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים (שמות טו, יט), וכמו שאמר פרעה לחילותיו כך אמר המקום למלאכי השרת, מי בכל הבריות המשמשין לפני קל, אמרו לו הכל גלוי לפניך שאין קל אלא הרוח היוצא מתחת כנפי הכרובים, מיד נגלה עליו הקב"ה, שנאמר וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח (תהלים יח, יא):

ד"א "לסוסתי ברכבי פרעה". (פו) לססתי כתיב, מלמד שהיה הקב"ה שש ושמח לאבד את [שונאיהם של] ישראל עמו:

ד"א "לסוסתי ברכבי פרעה". מלמד שנתן הקב"ה אימתם של ישראל על המצרים והיו מכים את הפרדות שיחזירו אותם למצרים והיו הגלגלים מושכים אותם בים, לכך נאמר לסוסתי ברכבי פרעה רבי יהודה ב"ר שמעון אומר לפי שיצאו המצרים בסוסים, לפיכך התמיד עליהם המקום סוסים בים, לכך נאמר לסוסתי ברכבי פרעה: דמיתוך רעיתי. אין דמיתיך אלא דמיות, מלמד שבדמיון נגלה המקום על ישראל, כאדם שמראה את חברו ואומר זה פלוני, כך היו ישראל מסתכלים בהקב"ה ומדמים אותו, לכך נאמר דמיתיך רעיתי:

יא.

[יא] "תורי זהב" (שיר השירים א, יא). זו עמידתם לפני הר סיני. אימתי, כמה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד, ה), ואומר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח (שמות כד, ו), שהיה דם הברית [זכרון] למי שברא העולם, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם (שמות כד, ה). רבי חייא היה אומר תורי זהב נעשה לך, זו הליכתו של משה למצרים, כמה שנאמר אלכה [נא] ואשובה אל אחי וגו' (שמות ד, יח), עם נקודות הכסף, כמה שנאמר ויעש האותות לעיני העם (שמות ד, ל):

יב.

[יב] "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א, יב). עד שהשכינה במקום קבלו עליהם ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ו). ד"א עד שהשכינה בשמי מרום נתנה רשות להפרע מן האומות:

יג.

[יג] "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג). (פז) רבי יודא אומר הוא הלילה שלקו הבכורות. (פח) בין שדי ילין, זו השכינה שהיתה נתונה בין שני הכרובים. ד"א צרור המור, (פט) זו הפסקה שהמקום מפסיק בין מלחמות גוג ומגוג לתחית המתים, מנין אתה אומר שהשכינה חוזרת למקומה שכן מצינו שהיה המקום מדבר עם משה מבין שני הכרובים, שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו [וגו'] מבין שני הכרובים (במדבר ז, פט), וכשעלתה למרום עלתה על כרוב אחד, שנאמר וירכב על כרוב (תהלים יח, יא), משל למלך שסרחה עליו אשתו והוציאה, והיה לו ממנה שני בנים לפי שהיה בלבו של מלך להחזירה ונהג אחת מן התינוקות והניח אחד אצלה, כך עשה הקב"ה לפי שהיה גלוי לפניו שהשכינה עתידה להחזירה למקום לא עלתה אלא על גבי אחד, כמה שנאמר וירכב על כרוב ויעף (תהלים יח, יא):

יד.

[יד] "אשכול הכפר דודי לי בכרמי עין גדי". זו עמידתם של ישראל בנחלי ארנון, חילפא היה אומר אשכול הכפר דודי לי, בשעה שחנו ישראל בנחל זרד תשע עשרה שנה עשו בנחל זרר ותשע עשרה שנה [עשו] בקדש ברנע, הרי שלשים ושמונה שנה. רבי ישמעאל אומר אשכול הכופר דודי לי, בשעה שקברו את אהרן הכהן הגדול: (צ) ד"א אשכול הכפר דודי לי, זה בית המקדש. בכרמי עין גדי, מה כרמי עון גדי עושים (צא) (ארבעים) [ארבע] וחמש פעמים בשנה, כך הצדיקים עומדים להיות מולידים (ארבעים) [ארבע] וחמש פעמים בשנה, ויש אומרים על כל בעילה ובעילה:

טו.

[טו] "הנך יפה" (שיר השירים א, טו). חביבה כנסת ישראל בכל מקום שישראל משבחים להקב"ה בשני (מקומות) [לשונות]. הרי ישראל אומרים מִי (כמוכה) [כָמֹכָה] (באלים) [בָּאֵלִם] ה' מִי (כמוכה) [כָּמֹכָה] נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ (שמות טו, יא), אמר להם הקב"ה לישראל אתם אמרתם מי כמוכה, אף אני הכתבתי לכם אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג, כט), אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח), אמר להם הקב"ה אף אני הכתבתי לכם ואתם תהיו לי ממלכת כחנים וגוי קדוש (שמות יט, ו) אמרו ישראל אין כאל ישרון (דברים לג, כו), אמר הקב"ה מי כעמך ישראל (דברי הימים א יז, כא). רבי שלמיא היה אומר "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן" (דברים לג, כו), משל לבני אדם שהיו משבחים את המלך, נענה אחד מהם ואמר אף המקום פלוני כיוצא בו, כך המקום אמר לישראל אין אתה כיוצא בו ואין כאל ישרון, כנסת ישראל אומרת דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם (שיר השירים ה, י) והמקום אומר לישראל מה יפו פעמיך (בגעימים) [בנעלים] בת נדיב: ד"א "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי", במתן צדקה ובגמילות חסדים. "רַעְיָתִי", שאתם הולכים בדרכי, אתם אוהבי ורעי, מה המקום רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, מאריך אפו עם כל הבריות, גומל חסדים ינותן צדקה לכל באי עולם, שנאמר "כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב" (תהלים יא, ז), "צדקה" לא נאמר אלא "צְדָקוֹת", הרבה מאכיל ומשקה רעבים וצמאים, מלביש ערומים, פודה שבוים, משיא יתומים, גומל חסדים, שתהיו דומים להקב"ה שהיה נותן צדקה וגומל חסד, אבל איני יודע מתן שכר לנותני צדקה, הצדקה "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" (תהלים יא, ז), הישר הוא הקב"ה, שכן הוא אומר אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד), ונאמר ע"י ירמיהו כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ (ירמיהו ט, כב) אם אין מכיר מי שבראו האיך הוא חכם, ואף ברשעים יש חכמים בעיניהם. בני אדם שהכירו חמה ולבנה והמזלות, מה חמה יתרה על הלבנה וחלקו אותה על החדשים והתקינו החדשים על תקופת החמה נוהגות כמו שהתקינו לא חסד ולא יותר, חכמים הם להתקין תקנה הגדולה הזאת, לידע מעשה האלהים ברקיע ולא ידעו להכיר מי שבראם וגם את העולם כלו, חכמים הם לבנות מדינות ופלכים ובתים, לעשות כלי זיין (צב) ולכבוש את המים בלפדנים לא דרך ולא שביל מהלכים כרוח על פני המים ולא חכמו מי עשה אותן ומי משיב את הרוח, חכמים המה לתקן לאחרים ולא מתחכמים לתקן עצמם ונפשם, חכמים הם בכל ובדבר אחד הם טפשים ובאחת הם מאבדים חכמתם שלא הכירו את האלהים, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא (ירמיהו י, ח). אל יתהלל הגבור בגבורתו (ירמיהו ט, כב), אף הרשעים נקראים גבורים, שנאמר (ישעיהו ה, כב): "הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן", ולהגביה ולעשות מלחמה, ומי הם גבורים, אלו הצדיקים שכבשו את יצרם, שנאמר (משלי טז, לב): "(ומושל) [וּמֹשֵׁל] בְּרוּחוֹ (מלוכד) [מִלֹּכֵד] עִיר", שהם מושלים ביצרם לעשות רצון קוניהם, וכן הוא אומר לא בגבורת הסוס יחפץ (תהלים קמז, י), אלא במה רצונו, רוצה ה' את יראיו, (תהלים קמז, יא): אל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיהו ט, כב). אם אינו נותן צדקה וגומל חסד מנכסיו אז אין לו אלא לתקלה, וכן הוא אומר עשר שמור לבעליו לדעתו ואבד העשר ההוא בענין רע (קהלת ה, יב), שעינו רעה כנגד גבאי צדקה ולעניים או לשבוים להברות אבלים ולקבור מתים והוא מנזיף בהם ומקללם ואומר להם אין לכם מלאכה לעשות לעמול ולאכול, לפיכך אין עשרו מתקיים בענין רע, שהוא עונה אח הגבאי צדקה, וכמה הוא שבחו של אדם השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד (ומשפט) [משפט] וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' (ירמיהו ט, כג). עשית כל המעשים האלה הרי אתה כיוצא בי, רצונך עשות צדקה שהיא חביבה לפני מן הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג): "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", חטא אדם ישוב ויתן צדקה וימחול לו, שנאמר (משלי טז, ו): "בחסד ואמת יכפר עון", אם [יש] לאדם אלף רבוא אין עומדים לו בשעת צרכו בצרתו, שכן הוא אומר לא יועיל הון ביום עברה (משלי יא, ד), ומי עומד לו, איסר אחד שהוא נותן, שנאמר (משלי י, ב): "וצדקה תציל ממו". כל הנותן צדקה אע"פ שהוא חטא ונתן הקב"ה רשות למלאך לשלוט בו, שכר אותה צדקה שנתן מקדים למלאך ואינו מניחו לשלוט בו, ולא עוד אלא שדוחפו וכופתו על פניו ומפייס עליו ואומר אע"פ שחטא ונתנה רשות למלאך לשלוט בו אני קדמתי רשותי קדמה לרשותו, כדאיה היא הצדקה שנתן לרעבים ואלולי שהאכילן היו מתים, הוא כסה ערומים ואלולי שכסן היו מתים, כדאיה היא הצדקה שקיים נפשות להציל נפשו ממות, וכה"א מתן בסתר יכפה אף שוחד בריק חמה עזה (משלי כא, יד). איסר אחד או לחם שאדם נותן אל יאמר בעצמו מנין הוא יודע הסומא הזה מי נתן לו, אמר המקום את האיכרים אני משלם על ידיו. רבי עקיבא אומר משל (צג) אם יהי דניסכום לבעל הזמות הרי לבו גס, הלוה להגמון כמה יהיה לבו גס ומשתבח, ואם הלוה למושל הגדול על אחת כמה וכמה, אלולי שהדבר כתוב כל האומרן חייב מיתה. (צד) אמר הקב"ה נפשך תהא דניקנום ויהא שמח בחיים טובים תן לעני, שכך הוא אומר מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז), או יכול שהוא משלם לו כדרך בשר ודם, (צה) הרי אנו מוצאים בבועז כמה נתן לרות מלא קמצו קמח קלי, מה מצינו ששלם [לו הקב"ה] מה אומר בשלמה שלשים כור סולת וששים כור קמח (מלכים א ה, ב), בשכר הקומץ ההוא, הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ובא לבית הכנסת ונתן משכר פעלו, המקום מעלה עליו כאלו נתן נפשו לעניים, שאין שכר הפועל אלא נפשו, שנאמר (דברים כד, טו): "ואליו הוא נושא אה נפשו". הגוזל שכר הפועל, מעלים עליו כאלו גוזל [את] נפשו, הא למדנו משכרו של בועז שאין סוף למתן הצדקה. (צו) ארבעה דברים שאתה אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והצדקה, והבאת שלום שבין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כלם. ומה שכרו לעולם הבא, חלקו עם אברהם יצחק ויעקב, שנאמר הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים (יהושע יד, טו), כן אמרו לאברהם אבינו נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ (בראשית כג, ו), שהיה גדול כאלהים, ומה שכר נטלו על כך, שכבדו את אברהם נותרה מהם פלטה רחב וכל ביתה, מהם הלכו לאפריקי, אף פלטו במלחמה, הכל בזכות אברהם, שנאמר הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה (יהושע יד טו, יהושע יא כג), מה ענין זה אצל זה, אלא מלמד שלא שקטה ממלחמה אלא בזכותו של אברהם, שנהגו בו כבוד, ומה אם הכנענים על שכבדו אותו עמדה זכותו להם, על אחת כמה וכמה לבניו שהם מכבדים [אותו] עכשיו כאלו היה חי ביניהם, ומה זה שלא עשו כי אם מעט ולא עשו כמעשיו עמדה זכותו להם, בניו שהם הולכים בדרכיו על אחת כמה וכמה, ואוהבים את המקום ועושים צדקות וגמילות חסדים, אם לרשעים עמדה זכותו, לצדיקים לא כל שכן. (צז) ולמה נקרא שם חברון קרית ארבע, קריה של ארבעה גבורים, ענר אשכול וממרא ואברהם יצחק ויעקב, שנאמר "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" (יהושע יד, טו), "האדם" זה אדם הראשון, "הגדול" זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים, באברהם כתיב וה' ברך את אדני מאד ויגדל (בראשות כד לד). ביצחק כתיב ויגדל האיש וילך הלוך וגדול (בראשית כו יג), ביעקב כתיב ‏ ויגדלו הנערים (בראשית כה כז), הרי יעקב ועשו, כשם שחל השם על יעקב, כך היה ראוי שיחול על עשו, עשו היה ראוי שיקרא יעקב ויעקב היה ראוי שיקרא עשו, עשו היה ראוי להעמיד מלכים ויעקב היה ראוי להעמיד כהנים, הברכות הראשונות ראויות לעשו והאחרונות ליעקב, לאה וזלפה ראויות לעשו ורחל ובלהה ראויות ליעקב, ונטלו ממנו כל המתנות האלו. מכר בכורתו ליעקב, מיד נאמר עליו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד (עובדיה א ב), עשו פרק ממנו עול שמים אף אלהים שנאו, שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א ג), נטל את השם וחל על יעקב פעמים, פעמים אלהי יעקב ופעמים אלהי ישראל, נטלה ממנו הבכורה ונתנה ליעקב, זכה במלכות וזכה בכהונה, נטלה ממנו לאה וזלפה וזכה יעקב בארבעתן, לפי שהלך בדרכי אבותיו, שהם נותנים צדקה וגמילות חסדים ואוהבים את המקום ואף הוא זכה בכל המתנות האלה: ד"א קרית ארבע. שנקברו שם ארבע אמהות, חוה שרה רבקה ולאה, ומנין שכל ההולך בדרכיהן יהיה חלקו עמהן, שנאמר מתן אדם ירחיב לו וגו' (משלי יח טו), משרה אותו לעולם עם האבות שנקראו גדולים, מרחיב לו בעוה"ז ומעכב הימנו את הפורענות. רבי עקיבא אומר משל למה הדבר דומה לבני אדם שהיו חייבים [חוב] למלך ונתן להם זמן שיתנו לו חובו ולא היו מקפידים לכבד את המלך ולהוליך לו דורון והיה אחד מהם מכבד את המלך ושואל בשלומו בכל יום ומביא לו דורון והיה אומר דרך ארץ היא כבד הרופא לפני צרכך, וכן ביעקב הוא אומר אכפרה פניו במנהה [ההולכת לפני] ואהרו כן אראה פניו (בראשית לב כא), הגיע זמנו שלח המלך למשכן כל אותם החייבים לו, באו למשכן את האיש שכבדו, אמר להם משאתם ממשכנין אותי יש בידי לשלם, הלך לפני המלך הלכו עמו, כיון שראהו המלך נתן לו ריוח עד שלא הגיע, פשט המלך ידו ושאל שלומו תחלה ואמר לו הכנס לכאן, אלו שהיו חייבים למלך עומדים ורואים אותו בצדו ואומרים מה ראה המלך לכבד את זה והלא הוא חייב אל המלך, לא די שלא נתמשכן אלא שקבל עוד כל הכבוד הזה, אמר להם מפני שהיה מכבד את המלך ומביא לו דורון ומשכים ושואל בשלומו, ואתם לא כבדתם אותו ולא שאלתם בשלומו, הרי אלו שהלכו למשכן רואים אותו יושב והם שמחים שלא משכנוהו ואומרים אלו משכננו את זה, שכך הוא אהוב ומכובד על המלך היינו מתים, שפרענו אוהבו של מלך, מי גרם לאיש לכבוד הזה, הדורון שהיה מביא למלך, התחילו כל אותם חייבים מטפחים על פניהם ואומרים למה לא עשינו כך, ומהו הדורון של הקב"ה צדקה, שכן הוא אומר צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כא ג), כן הנותן צדקה, אפילו היתה בידו עברה ונחתם דינו לאבד ונתנה רשות למלאך הממונה על הפורענות לילך ויפרע ממנו אין וכו' כדלעיל. והקב"ה אומר לו צדקה תציל ממות (משלי י ב) יכול להיות מקבל פני שכינה בכל יום, שנאמר חסד ואמת יקדמו פניך (תהלים פט טו), והקב"ה אומר למלאך של פורענות אל תגע בו, מצאתי לו זכות למחול על כל עונותיו, וכן הוא אומר על ידי אל אליהוא ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממתים אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחגגו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר (איוב לג כג וכד), מי שיש בידו תשע מאות ותשעים ותשע עברות, זכות אחת שעשה היא מעכבת ממנו את הפורענות בעולם הזה ומנחילו לעולם הבא. אם אין לו למי שיתן צדקה, מנין שאם לא באים אצלו שילך אחריהם, שנאמר צדק צדק תרדוף (דברים טז כ), רדוף אחר משפט וצדקה לעשותו, שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא כא), וכן מצינו באברהם אבינו שהיה מקדים לקבל את האורחים העוברים והשבים וזכה לקבל מלאכי השרת, ומה שכר זכה לקבל על הצדקה שהיה עושה, שאמר לו הקב"ה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך (בראשית יג טו), עוד ערך שלחן לבניו ארבעים שנה, ועוד השיבו הקב"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' (בראשית יח יט). וכן במשה א"ל משה גדול כח הצדקה שכל מעשיו של משה לא נשתבחו אלא על הצדקה ועל הדין. וכן בדוד אומר [ויהי דוד] עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב ח טו). וכן מלכת שבא כשראתה גדולתו של שלמה לא שבחתהו אלא על הצדקה, שנאמר וישמך למלך לעשות משפט וצדקה (מלכים א י ט). וכל דור שיש בו צדקה וגמילות חסדים (אף אלו כל) [אפילו שכל] מעשיהם רשעים אין גור דינם לאבדם, מנלן, ממיכה, שהרי מיכה עשה ע"ז שנאמר ויהי לו (הלוי) [הנער] לכהן (שופטים יז יב), ורצו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. אלו היו בני דור המבול ואנשי סדום עושים צדקה לא היו אבודים, וכן מפורש על סדום, אע"פ שהיו בידם כל העברות לא נחתם גזר דינם אלא על שלא רצו לתן צדקה, שנאמר גאון שבעת לחם [ושלות השקט] היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז יט), ומנין לאנשי [דור] המבול כסדום, בסדום הוא אומר זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית יח כ), ובאנשי דור המבול כתיב כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו ה) ומה סדום יד עני ואביון לא החזיקה, אף אנשי דור המבול כן, לא הכירו מי שבראם ולא רצו לעשות צדקה, לפיכך אבדו מן העולם, שכן אליהוא אומר מבלי משים לנצח יאבדו (איוב ד כ), כך היא מדת הרשעים, אע"פ שהמקום מיטיב להם אין מכירין אותו, שנאמר לוה רשע ולא ישלם (תהלים לז כא), אפילו הצדיקים אין כל יגיעם אלא צדקות, שנאמר צדיק חונן ונותן (שם שם), אינם שבעים מן המצות, ובפני הרשעים קשה מצוה לעשותה, שנאמר ראמות לאייל חכמות (משלי כד ז), קשה בעיניהם לתן צדקה ולגמול חסד, יראים לחסר ממונם, שהם תלמידיו של נבל, שנאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה (שמואל א כה יא), כך הרשעים אומרים מה טוב שאני נותן לעניים את שלי, איו הקב"ה יכול לתן להם, אלא לפי שהוא שונאם לא נתן להם ואני אתן לשונאיו של הקב"ה ואינם יודעים שהכניסם לנסיון נותנין לאדם, וכן הוא אומר אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים טו ד), לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו יא). (צח) לכך נקראו נכסים, שהן נכסין מזה ונותנים לזה, כיצד יתקיימו שני כתובים אלה, אלא הקב"ה נותן לך נכסים אם אתה עושה מהם צדקה הרי נכסיך קיימים לך, אם יבא עני ויאמר תן לי צדקה ולא נתנה היכנס תחתיו, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכן חנה אמרה שבעים בלחם נשכרו (שמואל א ב ה), שלא רצו לתן צדקה לעניים ממה שהיה להם, ורעבים חדלו (שם), שעשו צדקה מדוחק ונתן להם המקום שיעשו בריוח. רבי יונתן אומר העושה מצוה מדוחק סופו לעשותה מריוח והמבטל מצוה מריוח סופו לבטלה מדוחק: "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו יא) לתן עד שלא תפתח לטול. שתי ידות הן, הנוהן צריך לתן הודיה [שהוא] מן הנותנין ולא מן הנוטלין. שתי ידות הן, אחת מלמעלה ואחת מלמטה, יד העני מלמטה ויד בעל הבית מלמעלה, שצריך לתן הודיה שהיתה ידו עליונה ולא תחתונה. ד"א פתוח תפתח, כל הנותן צדקה לא לעצמו בלבד הוא מיטיב אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, לכך נאמר פתוח תפתח, אם פתחת ידך לעני אתה פותח להוריד גשמים מן השמים, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב [את] השמים וגו' (שם כח יב) הא נמצא זה מיטיב לעצכו ולכל הבריות, לא יאמר אדם מחסר אני מנכסי אם אתן לעניים, יסתכל אדם כל מה שאינו מחסר אינו מוסיף, שער הראש והזקן שהן מסתפרין לעולם מגדלין, והגבינים אינם מסתפרים לעולם ואינם מגדלין, והן נמשלו ישראל לרחל שגוזזים אותה והיא מגדלת צמר בכל שנה ושנה, החזיר אינו נגזז ואונו מוסיף. אם נתת צדקה לא משלך נתת אלא משל הקב"ה, שנאמר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב ח), וכן הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א כט יד), וכן היה רבי אליעזר אומר כבדו למלך משלו שאתה שלו, וכן היה רבי מאיר אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו. (צט) ומנין אתם אומרים שבזכות הצדקה הגאולה באה ובית המקדש נבנה, שכן אומר ישעיהו ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א כז), במשפט תפדה זו הגאולה, ושביה בצדקה אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מהכנסות, ומנין אתה אומר שמתן צדקה שנותן שלום בעולם, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיהו לב יז), שהרי הוא אומר כי תמעול מעל (ויקרא ח טו), שוה פרוטה, ופרוטה מן שמונה באיסר היא אלף וחמש מאות ושלשים ושש פרוטות מן שמונה באיסר מן ארבעים ושמונה פונדיונים בסלעים, ומה מרובה מדת הטוב או מדת הפורענות, הוי אומר זו מדת הטוב, ומה אם מי שמעל בקדש שוה פרוטה הרי הוא משלם אחד מאלף וחמש מאות [ושלשים] וששה, (הנוטל) [הנותן] צדקה שאין סוף לשכרה על אחת כמה וכמה כמה יטול, אחאב הרשע הוא שלא עשה מצוה ולא כלום, אלא מנע מפיו סעודה אחת ולא מנעה לשם שמים, אלא היה מתענה על עצמו, כמה סעודות נתן לו המקום על אותה סעודה שמנע מפיו נתן לו ארכה, כל ישראל שמונעים מפיהם ומפי בניהם ונותנים לעניים על אחת כמה וכמה, ומנין אתה אומר אדם שנפל ממנו פונדיון או סלע ומצאו עני ומתפרנס בה, מעלים עליו שקיים נפש. המועל בקדשים בלא ידיעה משלם אלף וחמש מאות ושלשים וששה אע"פ שלא היה יודע, מי שהוא זוכה בלא ידיעה אינו דין שיתן לו שכר יותר, והזוכה בלא ידיעה שקבל שכר המכון לזכות עאכ"ו שיטול שכר. (ק) וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל לא היה ביניהם ובין הסדומים אלא צדקה, שנאמר ואחותך סדום ובנותיה (יחזקאל טז נה), אלולא המתן של צדקה שהייתם עושים, כמעט כסדום הייתם רעים מהם, שנאמר לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו (ישעיהו א, ט), ולא עמד לישראל בימי המן אלא צדקה שהיו עושים, שנאמר ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טו), ומנין ידענו שהיה הצדקה מעט שמה, שנאמר לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט, שהייתם מחזיקים ידי עניים, אבל סדום יד עני ואביון לא החזיקה (שם טז מט), וקטנה היא הצדקה [והלא] כבל מקום הוא מפרש עליה שהיא גדולה, (לא) [ולמה] נאמר כמעט, אלא שהיא קטנה מפני עושה. [הנותן] אוסר או דינר או סלע אינו (דומה) [מדמה] שנוטל עליו שכר, אבל לפני המקום (אין) [היא], גדולה שהיא נכנסת בפני השכינה, ומנין אתה אומר צדקה שהגוים עושים תולים חטאיהם, שנאמר צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי (משלי יד, לד), צדקה שעשה עשו היא גרמה לו שקבל מלכות יותר, שכן הוא אומר על חגי שהיו הנביאים מצטערים על ישראל ואומרים אימת יגיע קצנו, אמר להם עוד אחת מעט, עד עכשיו יש להן שתי מלכיות שיעבדו [צריך להיבדק] אותן, עול מלכות יון ועול מלכות אדום, ומה זכות היחה ביון, בזכותו של יפת שחס על כבוד אביו, כמה שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט, כג), ואין כלום טועה לפני האלהים ואינו מאבד שכר בריה [צריך להיבדק], אמר יעמוד מדי מיפת ויקבל מלכות מאה ושמונים שנה בזכות יפת אביהם שכבד שעה אחת את אביו, עמדה מלכות מדי ועמד חגי ואמר האלהים עוד קיים לה עוד אחת מעט ריה [צריך להיבדק] מלכותו של עשו שהיה בידו שתי מצות שהאמין באביו ואמר לו הברכה אחת היא לך אבי (בראשית כז, לח), הא מה לחגי עוד זכות אחד אני נותן לעשו שהיה בוכה ומבקש מאביו הברכה שהאמין באביו מעט היא צדקה וכי עשה [עשו] צדקה מימיו, אלא מה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה, כח), אמר הקב"ה כדאי היא האמנה שעשה שאתן לו מלכות, הא אף לרשעים צדקה תולה, ומה עשו שעשה עם אביו אע"פ שלא היה צריך שהיה יצחק עשיר, נתן לו הקב"ה המלכות בשכרו מעלה עליו המקום שעשה צדקה, ישראל שהם מפרנסים עניים על אחת כמה וכמה, הרי למדנו שאף לרשעים צדקה תולה. וכן דניאל אומר לנבוכדנצר גזר דין נכתב עליך בשמים ואין מעכב פורענותך אלא צדקה, שנאמר וחטאך בצדקה פרוק (דניאל ד, כד), קבל הימנו נבוכד צר [צ"ל נבוכדנצר] ושלח אגרות ואמר כל העניים יבואו ויתפרנסו מנכסי המלך ותלה לו המקום שנים עשר חדש, אלולי שמנע עצמו מן הצדקה לא באה עליו הפורענות, לסוף שנים עשר חדש הגביה צמו ורוחו. כיון שראה שנכנסו חגרין [צריך להיבדק] וסומין לפלטין שלו אמר לעבדיו מה הם עושים בפמליא שהבאתם לי, א"ל הן עניים שאמר לך דניאל לפרנס שיתלה לך האלהים, אמר להם מה הוא יכול לעשות לי, שרפתי ביתו באש, עליו הכתוב אומר לפני שבר גאון (משלי טז, יח), ומנין שנתלו לו שנים עשר חדש, שכן הוא אומר לקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותא וגו' (דניאל ד, כו), אמר לו הא בתקפך עשית תעמוד לך גבורתך ודע שכחה של צדקה גדול מן רוח הגבוה, וכן הוא אומר טוב מעט בצדקה (משלי טו, ח). ויפה לך הצדקה מכל ארצך ומכל כסף וחב וכל גאונך לא יעמוד לך עוד, וכל כך למה נתעסק בו המקום, לא שהיו כל הגוים כלם כְּאַין נגדו, אלא להודיע כחה של צדקה: ד"א צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי. צדקה שישראל עושים מרוממת אותם על כל אומות העולם, שכן הוא אומר ונתנך ה' אלהיך עליון על כל [גויי] הארץ: ד"א צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי. היא גורמת להקב"ה שיהיו כל האומות מרוממין ומנטלין אותן (קא) ומביאין נקרונות וכפרימין, שנאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' (ישעיהו סו, כ): ד"א צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי. שיהירו ישראל מקבלים פני שכינה והוא שרוי עמהם בארץ, שנאמר והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו, יב): וחסד לאומים חטאת. החסד והצדקה שהגוים עושים חטא הוא להם, בונים דימוסיאות ומרחצאות שירחצו בהם עניים ועשירים הרי גומל חסדים הרבה, ומה חטא יש להם בכאן, אלא בזמן שהם גומרים את הבנין אומרים נעשה מקום לע"ז ונמצאת זכותן חובה, אלולי כן שכר גדול היה להם, ואמר אם בזכותם הם חטאים, כשהם חוטאים על אחת כמה וכמה: ד"א צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי. כמה שנאמר וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד), לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד, לד), רשעתם של גוים עליהם, כמה שנאמר וברשעת הגוים האלה וגו' (דברים ט, ד):

(משלי יד, לד): "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת". החסד שעשה יצחק הוא הזכיר רשעתם של גוים עליהם, ואיה החסד שעשה יצחק, שפשט צוארו לסכין, שנאמר מצא חן במדבר עם שרידי חרב (ירמיהו לא, א): ד"א צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי. צדקה שעושה ישראל היא עומדת להם לעתיד לבא, וְחֶסֶד לְאֻמִּים, חסד שישראל עושים היא עומדת להם ומביא את הגאולה, שנאמר וזכרתי לך חסד נעוריך (ירמיהו ב, ב): ד"א החסד שעשה דוד הוא מזכיר עונות לאומות העולם, שנאמר (ואכרות להם) [ואכרותה לכם] ברית עולם חסדי דוד הנאמנים (ישעיהו נה, ג), ואומר והוכן בחסד כסא (ישעיהו טז, ה), שהצדקה וגמילות חסדים היא גורמת לשכינה שתשרה ביניהם: ד"א וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת. החסד שעשה יוסף לאומות שיזכרו עונותם שיבא עליהם רעב שקבל יוסף את המלכות. ואיזה חסד עשה יוסף בבית, שנאמר ויוסף היה רועה את אחיו (בראשית לז, ב), וכי רועה היה והלא בבית המדרש היה, שנאמר כי בן זקונים הוא לו (בראשית, לז), אלא בשביל שהיה עתיד לפרנס את אחיו קראו רועה עד שהוא אצל אביו: ד"א וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת. צדקה שעשה אברהם היא גרמה לבניו שיהיו מתגדלים בין האומות, שנאמר ומי גוי גדול (דברים ד, ז). ומי גרם להם [זאת] הצדקה שעשה אברהם. וחסד שעשה אברהם הוא גרם להביא פורענות על האומות. הלא עשרים דור היו עד אברהם ולא היה עליהם רעב, וכשעמד אברהם מיד ויהי רעב בארץ: ד"א וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת. החסד שעשה בן הדד ונעמן הוא גרם להם שיגלו. אמר להם הקב"ה אלו עובדי ע"ז יכבדו אותי ואתם מכעיסים אותי. וכן מצינו בבלדן החסד שעשה היה גורם קצף על חזקיהו ונזכרו עונותיהם של ישראל, שנאמר הנה ימים באים ונשא (את) כל אשר בביתך (מלכים ב כ, יז). וכן אנשי נינוה כשעשו תשובה נפקדו עונותיהם של ישראל. וכן אמר מיכה שמעו עמים (מיכה א, ב), שהגוים עושים וישראל אינם עושים: ד"א וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת. החסד שהגוים עושים לישראל שיזכירו עונותיהם, שכן אומר במלך מואב ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה [על החומה] ויהי קצף גדול על ישראל (מלכים ב ג, כז): ד"א צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי (משלי יד לד). אלו ישראל שהם מרוממים בעולם הזה ומביאה אותם לעולם הבא. וכן משה אומר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' (דברים ו כה). ובכל מקום הוא מלמד על הצדקה שכחה גדול מכל המצות. וכן בכתובים וצדקה תציל ממות (משלי יא ד). ומהו עונש של מונעי [צדקה] עשרים וארבע קללות כנגד עשרים וארבע ברכות, הרי הן מפרשות ע"י דוד עשרים וארבע קללות, שנאמר הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו בהשפטו יצא רשע וגו', יהיו ימיו מעטים וגו', יהיו בניו יתומים וגו', ינקש נושה וגו', יבזו זרים יגיעו, אל יהי לו מושך חסד וגו', יהי אחריתו להכרית, יזכר עון אבותיו אל ה' וגו', יהיו נגד ה' תמיד ויכרת מארץ זכרם, וילבש קללה כמדו, ותבא כמים בקרבו, תהי לו כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה (תהלים קט ו-יט), הרי עשרים וארבע קללות. על מי הקללות באות, על מי שנאמר עליו יען אשר לא זכר עשות חסד (תהלים קט טז [בטעות כתוב "טו"]). מהו אשר לא זכר, רואה יתומים לא נתן כלום, היה לו להזכיר שלא ימות ויהיו בניו יתומים ויתבזו נכסיו, וכל מה שיש לו, ויהיו אף הם מבקשי צדקה ולא יהא אדם נותן כלום ומרחם עליהם. (קב) וכן הוא אומר וכי הראה ערום וכסיתו (ישעיה נח ז) אם ראית [ערום] צריך להתכסות אל תסתכל בו אלא הסתכל בבשרך ואמור מה אני ומה הוא, אני והוא בשר ודם אכסנו אם אצטרך ויכס אותי. באים עניים רעבים אל תה וך [צריך להיבדק] [פניך] מהם, אם כסית [צריך להיבדק] פניך מהם [צריך להיבדק] חשוב שאתה בשר ודם, ומבשרך לא תתעלם (שם). וכן הוא אומר כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב, כא), אם תענה אותו שומע אני לראשונות ופורע על האחרונות לא רציתם לעשות צדקה על היתומים ועל האלמנות, אני אראה אתכם שאין אדם שאין לו יתומים ואלמנות. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב (שמות כב, כג). נותני צדקה מביאים שלום לעולם, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיהו לב, יז). מונעי הצדקה מביאים חרב לעולם, וכמה ענשם של מונעי צדקה, עשרים וארבע קללות, ושכר נותני צדקה עשרים וארבע ברכות, שכן הוא אומר על ידי ישעיהו אז יבקע כשחר אורך וגו' אז תקרא וה' יענה (ישעיהו נח ח ט), וזרח בחשך אורך, ונחך ה' תמיד, ובנו ממך חרבות עולם, אז תתענג על ה' (שם שם י יא יב יד). יכול בטרוף, ת"ל והיה מעשה הצדקה שלום (שם לב ז). יכול לשעה, ת"ל ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (שם שם ו). ומנין בשבועה, ת"ל כי פי ה' דבר (שם נח יד). הרי עשרים וארבע ברכות לנותני צדקה, כנגד עשרים וארבע קללות למונעי צדקה. והמונע עצמו מן הצדקה מפסיד ארבעים ושמונה חלקים, מרחיק ממנו עשרים וארבע ברכות, ומדבק בו עשרים וארבע קללות. הנותנים צדקה נקראים פרנסים להקב"ה, (קג) שנאמר "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי", במתן הצדקה, "הִנָּךְ יָפָה" בגמילות חסדים, ואין "רַעְיָתִי" אלא פרנסים. מעלה אני עליכם כשאתם מפרנסים את העניים, כביכול לי אתם מפרנסים: ד"א "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי". הקב"ה אומר לישראל אתם מפרנסים אותי, שנאמר (במדבר כח, ב): "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי". יכול יש לפניו אבילה ושתיה? ת"ל (במדבר כח, ב): "(לאישי) [לְאִשַּׁי]". לאישים אתם נותנים, א"כ למה נאמר לחמי, אלא אע"פ שאתם נותנים לאישים כעלה אני עליכם כבנים המפרנסים לאביהם: ד"א "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי". אתם מרצים אותי לכל האומות, בשבילכם אני מיטיב לכל באי עולם. וכנסת ישראל אף היא [אומרת] להקב"ה הנך יפה דודי:

טז.

[טז] "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי" (שיר השירים א, טז). כשאתה נפרע מן האומות. "אַף (נאים) [נָעִים]" (שיר השירים א, טז), כשאתה נותן ידידיך ליראיך:

ד"א "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי" (שיר השירים א, טז). כשאתה תולה לכל באי עולם. "אַף נָעִים", שהיו הצדיקים מקבילים מעשיהם לפי מעשיו. (קד) "אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שיר השירים א, טז). אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סמבטיון, כמה שנאמר (עמוס ג, יב): "בִּפְאַת מִטָּה [וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ]". שלא שייר המקום מהם אלא אחד משבעה ואחד משמונה, כמה שנאמר (עמוס ג, יב): "בִּפְאַת מִטָּה", והפאה של מטה אחת. הרי לך שתי פאות ושתי ירכים וארבע רגלים, והמטה כלה, להיכן הלכה לה, לפנים מדמשק:

יז.

לנמל של יפו (קח) הקציפה הגל. וי"א אחת מן החיות שבים בלעה אותם, כיון שהגיע ניקנור לנמל פלטה אותה ועמדה בים שלשה ימים עד שלא נכר את כלה: ד"א קורות בתינו ארזים. זו קבורת משה, שנאמר וירא ראשית לו כי שם לחקת מחוקק ספון (דברים לג כא). אין ספון אלא ארזים, שנאמר וספון ארז (ירמיהו כב, יד): רהיטנו ברותים. זה בית השכינה:

הערות ותקונים

(א) רבי נתן אומר מלאכי השרת אמרו אותה. רבן גמליאל אומר הקב"ה אמרה:    במדרש חזית בפסיק ישקני איתא הני משום ר' נתן הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנאמר שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. רבן גמליאל אומר מלכאי השרת אמרוהו, שיר השירים, שיר שאמרוהו שרים של מעלה, ומובא בילקוט שה"ש רמז תתק"פ במאמר המתחיל והיכן נאמר, והוא ממדרש חזית:

(ב) ואמרוהו האבות והצדיקים והנביאים ומלאכי השרת:    זה מיותר או המאמר קטוע, וכן המלות מי אמרה מיותרת:

(ג) מי שהשלום שלו:    יש לתקן וכצ"ל לשלמה מי שהשלום שלו, וכן מובא בילקוט שם במאמר המתחיל אשר לשלמה, וחסר הציון ולקוח מן מדרש שה"ש זוטא שלפנינו. ועיין בפסיקתא דר"כ פסקא ויהי ביום כלות משה (ב' ע"ב) במלך שלמה במלך שהשלום שלו, ד"א במלך שלמה שהשלים עם בריותיו, ד"א המלך שהוא עושה שלום בבריותיו כו' ע"ש:

(ד) החמה זורחת על הצדיקים:    מובא בילקוט שם:

(ה) הברקים שטחין מתוך המים:    המלות האלה ליתא בילקוט:

(ו) ואתה מוצא במרכבות פרעה:    תקנתי של פרעה, ובילקוט הובא וכן אתה מוצא ואש מתלקחת בתוך הברד. ועיין בפסיקתא דר"כ ואפילו בין המכות של פרעה עושה שלום דכתיב ויהי דבר ואש מתלקחת ע"ש בהערב נ"ה:

(ז) שנאמר ופניהם איש אל אחיו:    הפסור הזה אין ענינו בכאן וראוי להביא במקומו הפסוק ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן (יחזקאל א, י):

(ח) מה שקיים לאבות:    בילקוט שם מה שגזר לאבות:

(ט) בשתי אותיות קיים לו שהוא גואלם, ובשבעים אותיות גאלם:    במדרש דב"ר פ"א אות י"א א"ר אלעאי ב"ר יוסי בר זימרה כך אמר הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו בב' אותיות, מניין שכך כתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וכשבא לאגלם גאלם בשבעים ושתים אותיות, א"ר יודן מלבוא לקחת לו גוי עד סוף הפסוק ע"ב אותיות, וכן הוא בב,ר פמ"ד אות י"ט באיזה שינויים. ועיין בפסיקתא דר"כ פסקא החדש (נ"ב ע"ב) א"ר יודן וכו', וכ"ה בחזית פ"ב פסוק כשושנה בין החוחים, וי"ר ריש פכ"ג:

(י) ובשבעים אותיות גאלם:    במקומות הנ"ל מובא ע"ב אותיות ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות, ועיין רש"י סוכה מ"א ע"א ד"ה אני זהו:

(יא) שנאמר במסות באותות ובמופתים:    צ"ל מלבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, עד ובמוראים גדולים, כמו שהוא במקומות הנ"ל, ושם הביא לראיה על ע"ב אותיות:

(יב) כנגד שבעים לשונות:    ע' לשון נזכר גם בשבת פ"ח ע"א:

(יג) כנגדן נקראו לישראל שבעים שמות:    מדרש תדשא פ"י סי' י', ובמ"ר פי"ד אות י"א שבעים שמות לישראל, ולהלן מונה אותם בפרטן:

(יד) ולירושלים שבעים:    מדרש תדשא שם, ובמ"ר שם, שבעים שמות לירושלים. ותמצא להלן אשר מונה אותם בפרטם:

(טו) ולתורה שבעים:    מדרש תדשא שם ובמ"ר שם אות י"ב שבעים שמות לתורה. להלן מונה אותם:

(טז) כנגד שבעים שמות שנקראו להקב"ה:    במדרש במ"ר שם, שבעים שמות שיש לו להקב"ה:

(יז) ר"ע אומר אלו לא נתנה שיר השירים בתורה כדאי היתה לנהוג את העולם:   , בשמונה ידים פ"ג ר"ע אמר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל:

(יח) ר' אלעזר בן עזריה אומר אם אין חכמה אין תורה:    הוא במשנה אבות פ"ג מכ"א ולפנינו במשנה אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין יכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה:

(יט) ר' נחמיה אומר אין דבר שלא אמר עליו שלמה שיר כו' הרי שלשה שירים:    בחזית פ"א איתא: ד"א שיר השירים ר' אינו ור' יהודה, ר' איבו אמר שיר חד השירים תרין הא תלתא, ומובא בילקוט שה"ש רמז תתק"פ כלשון המדרש חזית:

(כ) שלשה ספרים כתב שה"ש ומשלי וקהלת:    הוא כדעת ר' יונתן בחזית ריש פ"א:

(כא) שלשה שירים אמר כנגד שלש מעלות כו':    בחזית פ"א אות י' הוא בסגנון אחר שלש מעלות עלה שלמה במעלה הראשונה כתיב כי הוא רודה, במעלה שניה ושלמה היה מושל, במעלה שלישית וישב שלמה על כסא ה' למלך, ומובא בילקוט שה"ש רמז תתק"פ כמו שהוא במדרש חזית:

(כב) וכי אפשר לישב על כסא ה':    בחזית שם מובא זה בשם ר' יצחק, ומובא בילקוט ד"ה רמז אלך פ"ב ומצוין שם "פסיקתא רבתי" והוא בחזית אשר הילקוט יכנהו לפעמים בשם "פסיקתא רבתי", ועיין שו"ט מזמור ע"ב אות ב':

(כג) ד"א שלשה שירים אמר כנגד שלשה ירידות שירד:    הוא בסגנון אחר בחזית שם, ומובא בילקוט שם בקצרה:

(כד) ד"א שלשה שירים אמר כנגד עולמות כו':    מובא בילקוט שה"ש רמז תתק"פ אחר שהביא מאמרים מן מדרש חזית המתחיל שיר השירים שיר המשובח נמצא גם המאמר הזה שלשה שירים כנגד שלשה עולמות, וחסר הציון והוא מן מדרש שה"ש זוטא שלפנינו, רק הסיופ בילקוט שם: "שיר השירים שהיא חביבה מכל השירים לפי שיש בה שבח להקב"ה ראשו כתם פז שבח התורה ודגלו עלי אהבה שבח ישראל כשושנה בין החוחים שבח קבוץ גליות תשורי [צריך להיבדק] מראש אמנה, ולמה כל השירים מרווחין והיא דחוקה, על ידי שרמז בו שעבור דכתיב מצאוני השומרים." ליתא לפנינו בכ"י ואולי נשמט, ומובא ברקנטי פ' בהעלותך בשם מדרש שה"ש:

(כד*) שבעים שמות קרא לישראל:    המאמר קטוע והוספתי שם "ישראל" וכן השמות ילד כו' עד רעיה.

*) שיר שהוא משובח מכל השירים כצ"ל.

וכן שם "אלהים" "אגוז" כמו שהיא לנכון במאמר שלאחריו בראיות מהכתובים, ובראיות מהכתובים חסרים הראיות על אשת נעורים, אפרתים, נטע שעשועים, גאולים, אדונים, קהל, צבור, חסידים, ובעל הטורים בהעלותך פ' אספה סופר ומנה שבעים שמות לישראל בסגנון אחר:

(כה) ונתפשרו שמות:    צ"ל ונתפרשו שמות, צ"ל נפרש כל שם ושם בראיות מהכתובים:

(כו) שנאמר משרתי עליון:    אין זה לשון הכתוב ותקנתי משרתי אלהינו:

(כז) שבעים שמות קרא לירושלים:    זה מובא בילקוט המכירי על ישעיה ס"ב ד' צד 253 בשם הגדת שיר השירים, וכוון למאמר שלפנינו ויכנהו הגדת שיר השירים, והמאמר לפנינו בכ"י קטוע וחסרים איזה שמות ממספר שבעים, וגם בילקוט המכירי המאמר נלקה בחסר, וגם בהראיות מהכתובים חסר הרבה, ובעל הטורים בהעלותך פ' אספה לי שבעים איש סופר ומונה שבעים שמות לישראל ע"ש והביא שבעים שמות לירושלים ולא חשבם בפרוטרט:

(כח) שהיא ואני זווגה. בילקוט המכירי שם הביא הגי' שהיא הגי ואני חגה:

(כט) נקרא חדרך, שנאמר בארץ חדרך שהיא מחרדת למלך שבמרום. דרש חדרך כמו חרדך, ועיין ריש ספרי, וכן בחזית פ' צוארך, מקום הוא שנקרא חדרך, והוא קרוב לדמשק, ובפסיקתא דר"כ פסקא רני עקרה (דף קמ"ג ע"א) בארץ חדרך, מהי חדרך זה מלך המשיח שהוא חד לאומות ורך

*) אולי צ"ל נסיכי העולם להכנס לתוכה.

לישראל:

(ל) שבעים שמות קרא שלמה לתורה. בפרטן חסרים איזה שמות:

(לא) ובשבעים שמות נקרא הקב"ה. גם בכאן המאמר קטוע כי חסרים איזה שמות למספר שבעים, ובמדרש במ"ר פי"ד אות י"ב מובא שבעים שמות להקב"ה. והובא ברקנטי פ' בהעלותך בשם מדרש שה"ש:

(לב) ד"א שיר השירים, עשר שירות הן. מובא בילקוט המכירי על ישעיה צד 37 בשם הגדת שיר השירים, ובענין עשר שירות עי' מכילתא בשלח מסכתא דשירתא פ"א פסוק את השירה הזאת, ונשנה בתנחומא הנדפס מכבר בשלח אות י', ומובא בילקוט שמעוני בשלח רמז רמ"ב וילקוט יהושע רמז כ' בשם המכילתא, וכן נזכרים בתרגום שה"ש א' א' ויש בהם שינויים, ומה שהובא שירת אברהם, נמצא בתשובות הגאונים סימן ס"ו (הוצאת הרב אברהם אליהו הרכבי) כי נשאל לרב האי גאון מצינו בפירושי אדונינו מר סעדיא דאון נ"ע שהזכיר עשר שירות שירת אברהם, ולא הבננו [צריך לומר הבנו?] איזה היא שירת אברהם, ילמדנו אדונינו מה היא. ועל זה השיב רב האי גאון: אין אנו יודעים אלא דברי רבותינו ששנו בשאר ספרי דבי רב עשר שירות הן שירה ראשונה במצרים כו', ויש שקבצו שירות הרבה, אבל במשנת רבותינו לא שמענו שירת אברהם, ואם אמר אדם שירת אברהם, שמא לאיתן האזרחי (תהלים פט, א) נתכוון, או שמא שכתב מר רב סעדיה גאון נוחו [צריך לומר מנוחתו?] עדן שירת מצרים ושירת הים וטעה הסופר וכתב אברהם ע"כ. וכאשר תראה כתיב מפורש גם במדרש כ"י שלפנינו שירת אברהם, ועתה בא לידי מכתב עתי ממזרח וממערב ח"א וראיתי שם צד 85 שהחכם מוה"ר אברהם עפשטיין האריך לבאר מה היא שירת אברהם והביא שם גם דברי התשובה ודברי ילקוט המכירי, שהביא את המדרש הזה שלפנינו ודבריו נכונים ע"ש:

(לג) וחכמים אומרים מהר סיני נתנה. בחזית פ"א פסוק ישקני איתא ר' יוחנן אמר בסיני נאמרה, וע"ש בפ' מהרז"וו כי מה שכתוב שם בהתחלה ר' יודן ברבי סימון אמר בסיני נאמרה הוא טעות ע"ש:

(לד) א"ר אלעזר בן עזריה משל למה"ד למלך. הוא בסגנון אחר בחזית ריש פ"א רבי אלעזר בן עזריה עבד לה מתלא לאחד שהוליך סאה של חטים אצל הנחתום. ובילקוט ריש שה"ש רמז תתקפ"ה הביא כלשון המדרש חזית, עיין תנחומא הנדפס מכבר תצוה אות ה', ובתנחומא הישן ריש תצוה, ומובא ג"כ בסגנון אחר:

(לה) כל השירים שנאמרו לשעבר כו'. במכילתא שם איתא כך, כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה כשם שנקבה יולדת כך התשועות שעברו היה אחריהן שיעבוד אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד לכך קרואה בלשון זכר כו', ועיין בחזית פסוק שחורה אני, ובתוס' פסחים קט"ז ע"ב ד"ה ונאמר:

(לו) אלו הדברות שקיבל משה בראשונה. בילקוט שה"ש רמז תתקפ"א ד"ה שאל רבי יהושע מובא מאמר אחד ומצוין "מדרש" והוא המאמר שלפנינו בסגנון אחר וז"ל ד"א ישקני מנשיקות פיהו אלו עשרת הדברות ששמעו מפי הגבורה, למה אומר מנשיקות שתי נשיקות אחת עשרת הדברות ואחת קבלת התורה:

(לז) לפי שמצינו מלכי מזרח ומערב נושקים על היד. בפסיקתא דר"כ פסקא פרה (ל"ד ע"א) אני משבח את בני מזרח אינם נושקים בפה אלא ביד. וכ"ה במדרש קהלת פ' כל זה נסיתי ובגמרא ברכות ח' ע"ב בשלשה דברים אוהב אני את המדיים כשנושקים אין נושקין אלא על גב היד:

(לח) אבא שמעון אומר. המאמר קשה הבנה עי' ברכות דף נ"ד ריש ע"ב:

(לט) ד"א עברו ישראל את הירדן. המאמר קטוע:

(מ) ד"א ישקני שתי נשיקות הן. הילקוט שה"ש רמז תתקפ"א ד"ה ישקני הביא מאמר אחד ומצוין מדרש, והוא בחזית, ובסוף סיים שתי נשיקות א' בעולם הזה כו' הוא ממדרש שה"ש זוטא שלפנינו וליתא בחזית וכן הסיום "פיהו ולא נשיקה ביד" הוא מן מדרש זוטא:

(מא) מה היין תנחומין. מובא בילקוט שה"ש רמז תתקפ"א בפ' כי טובים והוא מן מדרש זוטא שלפנינו:

(מב) ד"א כי טובים דודיך מיין זה הלומד תורה בילקותו כו'. בילקוט שם הגי' ד"א כי טובים דודיך מיין, זה הלומד תורה בילדותו כדכתיב אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וגו' גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ישעיהו כח, ט). ונראה כי דורש דודיך כאילו היה כתוב דדיך לשון דד, וכן תרגם השבעים:

(מג) ד"א מה היין אין כונסין אותו אלא בכלי חרס. בילקוט מובא שם ד"א מה יין אין מתקיים אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה:

(מד) שאל רבי יהושע את רבי ישמעאל. ע"ז דף כ"ט ע"ב, וחזית פ' כי טובים, וילקוט שה"ש רמז תתקפ"א:

(מה) ד"א כי טובים אי מה היין כל זמן שנתישן הוא חסר. מובא בילקוט שם ד"ה ד"א כי טובים. והוא לקוח מן מדרש שה"ש זוטא שלפנינו:

(מו) ד"ה למה נמשלה דברי תורה לשמן מה שמן רפואה. מובא בילקוט שם:

(מז) ומצאין את פניו. בילקוט מצהיל פנים:

(מח) ד"א למה נמשלו אם יתן אדם קורטוב. מובא בילקוט שם:

(מט) ד"א זה חזקיהו. מובא בילקוט שם.

(נ) רבי דוסתאי ברבי ינאי. זה חסר בילקוט שם:

(נא) ד"א היה ר' חדקא אומר, מובא בילקוט שם:

(נב) ואל תתמה, ליתא בילקוט שם:

(נג) ד"א יש שמן שאין לו ריח. מובא בילקוט שם, ותקנתי יש שמן שיש לו ריח כמו שהוא בילקוט, ובמקום וריחו הולך הגי' בילקוט וריחו נודף:

(נד) ד"א אם עשית את התורה. מובא בילקוט שם, ובילקוט נשמט מאחר שלם אשר הוא לפנינו בשה"ש זוטא, והסיום בילקוט אלו המלכיות שנאמר ועלמות אין מספר הוא מהמדרש שלפנינו בכ"י:

(נה) משכני אחריך נרוצה כנסת ישראל אומרת למי שברא העולם כו'. מובא בילקוט בפ' משכני בסופו המתחיל ד"א משכני בגלות. והמאמר שלפניו בילקוט שם הוא מן מדרש חזית בקצת שינוים, ומן ד"א משכני הוא מן מדרש שה"ש זוטא שלפנינו:

(נו) משכני בגלות. הוספתי כמו שהוא בילקוט:

(נז) ד"א משכני מי שמשכונו נתון ביד חברו. מובא בילקוט שם ריש רמז תתקפ"ב, ולחנם הפרידו המדפיסים והציגו רמז חדש ובאמת הוא סוף המאמר שלפניו והרמז מתחיל מן הביאני המלך חדריו:

(נח) הביאני מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי המרום החדרים שברקיע. מובא בילקוט רמז תתקפ"ב ולקוח מן המדרש כ"י שלפנינו, וכן ראיתי כי הובא ברמב"ן בספרו תורת האדם בשער הגמול (דף ק"ב ע"ג) וז"ל במדרש שה"ש אמרו כן הביאני המלך חדריו מלמד שעתיד הקב"ה להראות לישראל גנזי מרום החדרים שבשמים כו'. וכוון אל המדרש שהש"ש זוטא שלפנינו:

(נט) א"ר יעקב. זה ליתא בילקוט, וברמב"ן שם הגי' א"ר יהודה:

(ס) ד"א אלו חדרי גן עדן. מובא בילקוט שם עד מיכן הן אמרו ומובא ברמב"ן שם עד מעשה הרקיע, וכן בפירוש ה"ר עזריאל לשה"ש הביא וז"ל ואל הענין הזה שפירשתי העירונו ז"ל במדרש שה"ש הביאני המלך חדריו אלו חדרי גן עדן:

(סא) ר' מאיר אומר כו'. בירושלמי ברכות פ"א (דף ב' ע"ג) תני עץ חיים מהלך חמש מאות שנה וכל פילוג מי בראשית מתפלגין מתחתיו ומה טעם והיה כעץ שתול על פלגי מים, וכן בב"ר פ"א אות ה' א"ר יהודה בר אלעאי עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכל מי בראשית מתפלגין מתחתיו. ובמדרש חזית פ"ו פסוק אחת היא יונתי מובא כמו בירושלמי, וכן הוא בשו"ט מזמור א' אות י"ט וע"ש הערה ר"נ [ר"ג?] ובמקום ב"ר פי"א צ"ל פט"ו:

(סב) אמרו ישראל לפני הקב"ה כך אנו שמחים. ילקוט רמז התקפ"ב ד"ה ד"א אמרו ישראל והוא מן מדרש שה"ש זוטא שלפנינו עד הסיום ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, ומן נזכירה הוא מן מדרש חזית:

(סג) משל לבן מלך. מובא בילקוט שם:

(סד) א"כ למה נאמר שנים ועשרים אלף כו'. עיין פסיקתא דר"כ פסקא בחדש השלישי (ק"ז ע"ב):

(סה) ד"א זה אברהם יצחק ויעקב. בילקוט הגי' ד"א נזכירה דודיך מי [צ"ל מיין] פעל לפניך כאברהם יצחק ויעקב כשאנו נכנסים לצרה אנו מזכירים לפניך מעשה האבות, וזכרונם בא לפניך יותר מניסוך שהיה על גבי המזבח:

(סו) מישרים אהבוך ביושר לבם אהבוך. בילקוט שם הובא במאמר שלפנינו בשינוי מעט. א"ר אייבו בישרת [צריך להיבדק] גדולה עבדו אותך האבות לא היה בלבם נבל ולא רננו אחר דבריך, לאברהם אמרת כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, וכשבא לקבור את שרה נתן ארבע מאות שקל כסף ולא רנן אחריך, וכו [צ"ל "וכו'"] אמרת לו קח את בנך ולא רנן, אתמול אמרת לו כי ביצחק יקרא לך זרע:

(סז) אמרת לו קח בית קבורה. הלשון משובש ומובא לנכון בילקוט כמו שהבאתי בהערה שלפניה:

(סח) יהושע בן יהונתן היה אומר. המאמר בלתי מובן:

(סט) זה משה כו' עד כך היה משה מושך חכמה. מובא בילקוט שם והסיום שהביא מישרים אהבוך זה אהרן ובניו בשלום ובמישור הלך אתי. זה ליתא לפנינו:

(ע) ד"א זה רבי עקיבא. מובא בילקוט שם בקיצור:

(עא) וכי אפשר לשחור. מובא בילקוט שם:

(עב) והיתה מלקטת בשבלים. בילקוט הגי' בשפלים וכן בחזית פ"ו פסוק לא ידעתי משל לבת מלכים שהיתה מלקטת בשפלים פי' שבלים על שדה משודד, ובשו"ט מזמור כ"ב סי' י"ב מלקטת בשפלין, אבל בכ"י האחרים משו"ט ובנדפס הגי' בשבלין וע"ש הערה ס"ד:

(עג) שחורה אני במעשה העגל ונאה אני במעשה המשכן בילקוט הגי' כך כנסת ישראל אומרת שחורה אני במעשי, ונאוה אני במעשה אבותי, והילקוט הביא הסיום הזה כמו שהוא בחזית בפ' שחורה, וכן הוא במדרש שמ"ר פמ"ט אות ב':

(עד) ד"א שחורה שחורים היו ישראל כו'. מובא בילקוט פסוק שחורה, בתחלה הביא מאמר גדול מן מדרש חזית בפ' שחורה, והסיום שחורה אני בטיט ולבנים במצרים עד ר' לוי בר חייא הוא ממדרש שה"ש זוטא שלפנינו:

(עה) שהיה ר' אלעזר בן פילא אומר. בילקוט הגי' ר' יהושע בן פדיה אומר:

(עו) שלא היה במעוטה יותר מבעשר ריבוא זהב, בילקוט הגי' שלח היה טעון עליו:

(עז) ד"א כאהלי קדר כדרך שמותחים את האוהל כו'. מובא בילקוט המכירי על ישעיה צד 113 בשם הגדת שיר השירים וכוון למדרש שה"ש זוטא שלפנינו:

(עח) משל למלך שמרד עליו הלגיון. המשל בלתי מובן ומשובש הוא:

(עט) האיסטריוטות. וכן אפסניותיו. תקנתי. ופי' אפסניות בל"י שכר אנשי מלחמה:

(פ) והיו כתובים לשני הקברות. חזרו ישראל להיות כתובים לחמישים למלכותו של אוגוסטוס כו'. המאמר צריך ביאור להבין הכוונה:

(פא) הגידה זה משה. שאמר למקום הגידה לי היאך אני רועה את העם הזה היאך אני מנהיגם. נראה שצ"ל היאך אתה רועה את העם הזה היאך אתה מנהיגם, ר"ל משה שאל את הקב"ה, ובחזית בפ' הגידה, אמר לפניו רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מי ומי הרועים שאתה מעמיד על בניך כו' איכה תרעה בימי מלכיות איכה תרביץ בצהרים בשעבוד מלכיות, ועיין בספרי פינחס פסקא קל"ט:

(פב) מה המקום משיבו אם לא תדעי וגו' צאי לך בעקבי הצאן היציאה אתה יודע מה אני עתיד לעשות להם בעקב. בילקוט שם ד"ה צאי לך בעקבי הצאן הביא וז"ל: מלמד שהראה לו הקב"ה למשה כל רועיהם ופרנסיהם של ישראל עד העקב עד סוף כל הדורות. ד"א יש לך לידע בסוף ורעי את גדיותיך הגדיים הנכנסין ע"כ. וזה ליתא בחזית שהביא במאמר שלפניו, וברור כי לקוח הוה מן ספרי פנחס פיסקא קל"ט:

(פג) ארבעים יום חררה קיימת בידם במדבר. בחזית איתא ר' אלעזר אומר מחררה שנטלו ישראל בידם ממצרים אכלו ל"א ימים וע"ש במ"כ [צריך להיבדק], ובסדר עולם פרק ה' איתא שלשים יום, ובממ"ר פכ"ה אות ד' הצידה שהוציאו בידם ממצרים עשה להם ס"א סעודות ואכלו אותו ל"א יום וע"ש בפי' מהרז"וו [צריך להיבדק] ועיין במכילתא בשלח מסכת ד' פ"א ר' שילא אומר נתפרנסו ממנה ששים ואחד סעודות וע"ש בפי' מאיר עין, והילקוט בשה"ש הביא הגי' שלשים יום:

(פד) זו המרייה שהמרו ישראל על הים. בילקוט רמז תתקפ"ג אחר שהביא מאמר אחד ומצוין בגליון "פסיקתא רבתי" והוא מן מדרש חזית פ"א פסוק דמיתיך אות ה' ואות ו', הביא ד"א לסוסתי זו המרייה כו' והוא לקוח מן כתב יד שלפנינו:

(פה) מכאן היה רבי מאיר אומר אע"פ שיצא פרעה בסוסיא נקבה כו'. במכילתא בשלח מסכתא ב' פ"ו דרש פפוס [צריך להיבדק] לסוסתי ברכבי פרעה רכב פרעה על סוס נקבה כביכול נגלה הקב"ה על סוס נקבה כו', ועיין בחזית בפ' לסוסתי, ובמדרש שו"ט מזמור י"ח אות י"ד:

(פו) לססתי כתיב למלד שהיה הקב"ה שש ושמח. במכילתא שם לססתי כתיב אמר הקב"ה כשם שששתי על המצרים לאבדם, כך כמעט ששתי על ישראל לאבדם, ובחזית הגי' כך ששתי לאבד שונאיהם של ישראל:

(פז) רבי יודא אומר הוא הלילה שנלקו הבכורות. מובא בילקוט ריש רמז תתקפ"ד והמשמיט [צריך להיבדק] שם האומר:

(פח) ד"א זו השכינה. מובא בילקוט שם:

(פט) זו הפסקה. מובא בילקוט שם:

(צ) ד"א זה בית המקדש. מובא בילקוט שם, והגי' שם א"ר ישמעאל זה בית המקדש. ולפנינו המאמר שלפני מובא בשם רבי ישמעאל:

(צא) ארבעים וחמש. תקנתי ארבע וחמש פעמים וכ"ה לנכון [צריך להיבדק] בילקוט ד' ו [?] פעמים בשנה:

(צב) ולכבוש את המים בלפדנים. אולי צ"ל בלברנים, והוראת לברניא בל"י ול"ר ספינה קלה לרוץ ותריב"ע והשיבך ה' מצרים באניות (דברים כח, סח), וכן בירושלמי שקלים פ"ו אפילו ליברנין גדולה אינה יכולה לעבור בה:

(צג) אם יהי דניסכוס לבעל הזימות. המלה משובשת וצ"ל אם יהיה דניסטיס לבעל הזמורה ופי' דניסטיס מצוה וכן מזה במדרש במ"ר ריש פ"ל אם כסף תלוה משל לאחד שלוה מן דיניסטיס. וכל צ"ל לבעל הזמורה ופי' שוטר, ומזה במדרש שו"ט [צריך להיבדק] מזמור ע"ג אות ג' יש שהיה משכים להיות בעל זמורה עשית אותו שלטון כו' ועיין ערוך ערך בעל זמורה:

(צד) אמר הקב"ה נפשך תהא דניקנוס. גם בכאן יש לתקן דניסטים:

(צה) הרי אנו מוצאים בבועז כמה נתן לרות מצא קמצו קמח קלי. אצל רות נאמר רק ויצבט לה קלי (רות ב, יד):

(צו) ארבעה דברים כו'. במשנה פאה פ"א מ"א. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם, אבל הצדקה לא חשב, ועיין בגמרא שבת קכ"ז ע"א:

(צז) ולמה נקרא שם חברון קריצ ארבע, קריה של ארבעה גבורים ענר אשכול וממרא ואברה יצחק ויעקב. פה הלשון משובש וצ"ל כמו שהוא בב"ר פנ"ח אות ד' קרית ארבע ולמה הוא קורא אותה קרית ארבע, שדרו בה ד' צדיקים ענר אשכול וממרא ואברהם. ד"א קרית ארבע שנקרבו בה ד' צדיקים אבות העולם אדם הראשון אברהם יצחק ויעקב. ולפי זה נכון מה שמפורש האדם זה אדם הראשון הגדול זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים:

(צח) לכך נקראו נכסים, שהן נכסין מזה ונותנים לזה. בתנחומא סוף מטות אות ט' ובמדרש במ"ר סוף פכ"ב למה נקרא שמם נכבים שנכסין מזה ונגלין לזה:

(צט) ומנין אתם אומרים שבזכות הצדקה הגאולה באה כו'. מובא בילקוט המכירי על ישעיה צד 18 בשם הגדת שה"ש והוא המאמר שלפנינו:

(ק) וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל. מובא בילקוט המכירי על ישעיה צד 9 בשם שיר השירים צ"ל הגדת שיר השירים:

(קא) ומביאין נקרונות וכפרימין. יש לתקן שצ"ל דורונות. אבל מלת כפרימין לא אדע פתרונה:

(קב) וכן הוא אומר וכי תראה ערום וכסיתו, אם ראית ערום צריך להתכסות כו' מובא בילקוט המכירי לישעיה צד 229 בשם הגדת שיר השירים והוא המאמר שלפנינו:

(קג) שנאמר הנך יפה רעיתי במתן צדקה, ואין רעיתי אלא פרנסים. מובא בילקוט במעוני רמז תתקפ"ה ד"ה ד"א הנך יפה רעיתי במתן צדקה. והוא לקוח מן המדרש זוטא שלפנינו:

(קד) אף ערשנו רעננה אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סמבטיון. מובא בילקוט שם והוא לקוח מן הכ"י שלפנינו, ומאמר זה הביא הרב רבי אברהם בן הרמב"ם ז"ל בשם המדרש הזה עיין במבוא מה שהבאתי שם:

(קה) שבנה בית המקדש לשבע שנים ובנה [ביתו] לשלש עשרה שנה. חזית ריש פ"א סי' ה', ד"א חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה כו', ומדרש משלי סוף פכ"ב, ומפורש בקרא ויבנהו שבע שנים (מ"א ו' ל"א) ואת ביתו שנה שלש עשרה שנים (שם ז' א') ועיין סנהדרין ק"ד ע"ב:

(קו) שהביא חירום משה לשלמה. תקנתי חירום מלך צור לשלמה, ומפורש בקרא ועתה צוה ויכרתו לי ארזים מן הלבנון (מ"א ה' כ'), אני אעשה כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים (שם שם כ"ב) ויהי חירום נותן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו (שם שם כ"ד):

(קז) אלו שערי נקנור שהביא אותם בים כו'. עיין תוספתא יומא פ"ב וירושלמי יומא פ"ג ה"ח (דף מ"א ע"א), ובבלי יומא ל"ח ע"א מסופר המעשה באופן אחר ע"ש, ומה שהובא לפנינו ואבד אחד מהם, מסופר שם כי נטל אחת מהן והטילוה לים, ובירושלמי איתא למינה של יפו, ובבבלי נמל של עכו, ובתוספתא הוא כמו לפנינו נמל של יפו:

(קח) הקציפה הגל. אולי צ"ל הקציפה מלשון מקפץ על הגבעות ענינו דילוג. או הוא מלשון כקצף על פני מים (הושע י' ז'):