עם טעמים:
רֵ֘אשִׁ֤ית חׇכְמָ֨ה ׀ יִרְאַ֬ת יְהֹוָ֗ה שֵׂ֣כֶל ט֭וֹב לְכׇל־עֹֽשֵׂיהֶ֑ם תְּ֝הִלָּת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
ראשית - בעבור שהזכיר שהוא נורא אמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב יש לכל עושי פקודיו וכל אחד מהעושים תהלתו עומדת לעד כמו בנות צעדה עלי שור ויתכן שישוב וי"ו תהלתו אל שכל טוב.
ורבי משה אמר: כי ה"א ומ"ם עושיהם שבים אל החכמה והיראה והטעם כי העושים כפי חיובם וכדרך שיודו.
"ראשית חכמה" - הנכון הוא שבתחלת למוד החכמה ישריש האדם בלבו יראת ה' ולשכל טוב יחשב לכל העושים כן כי אז תהיה תהלתו עומדת לעד להיות מהולל בחכמה ותהיה מתקיימת משא"כ אם לא תקדים היראה אל החכמה וכמ"ש רז"ל
"ראשית", אולם ראשית החכמה ושרשה היא יראת ה', שבאשר החכמה היא מקובלת מאדון החכמה, ואין חקיה ושרשיה מתבררים במופתים, והתאוה והיצר מסיתים את האדם לסור מחקי החכמה, צריך לאסור את הנפש במוסרות היראה, שאם יירא את ה' לא יעבר מחקי החכמה אשר צוה וישמור פקודיו ומצותיו, ואז יהיה "שכל טוב לכל עושיהם", כינוי עושיהם מוסב אל הפקודים הנזכר למעלה, שאז ימצא העושה את הפקודים בם שכל טוב, ורוח ה' ישכילהו להבין טעמם וסודותם, ואז "תהלתו עומדת לעד", כי ימצא בם אושר הנצחי ולישרים נאוה תהלה:
ביאור המילות
"ראשית חכמה". התבאר בפי' משלי.
"ושכל טוב". מורה תמיד על ההשכלה ברוה"ק, וכינוי עושיהם, על פקודיו שבפסוק ז':
