מדרש זוטא (בובר)/שיר השירים/פרשה ב

<< · מדרש זוטא (בובר) · שיר השירים · פרשה ב · >>

פרשה שניה

[א]

(א) "אני חבצלת השרון [שושנת העמקים]": (שהיא) [כדרך שהשושנה הזו] נאה, כך ישראל נאים במעשיהם מכל האומות: ד"א "אני חבצלת השרון". אין השרון אלא שהיא שרה למקום, למי שברא את העולם: "שושנת העמקים". שאין שושנה נאה בעולם אלא שושנת העמקים. כדרך שהשושנה נאה כך ישראל (ב) נאים בזמן הבכורים שהיה שבט יהודה מביא, והשיר בראשם ועטרה של זהב בראשם. הגיעו למקדש היו השליחים מעטרים את בכוריהם. הקריבו היו מביאים ענבים ותאנים ותמרים והשיר היה מכה לפניהם, והיו הסגנים והפחות והגזברים עומדים מפניהם. הגיעו לעזרה היו הלוים מכים בשיר ואומרים (אודך) [ארוממך] ה' כי דליתני (מאר) (תהלום ל ב). לכך נאמר אני חבצלת השרון שושנת העמקים, שממנו שבח למי שברא העולם: ד"א "אני חבצלת השרון". אימתי שרו ישראל למקום, כיון שעלו מן הים אמרו שירה. וי"א "שושנת העמקים" זה נחשון שירד לתוך הים והיה מהלך במים עד שהגיעו המים בחוטמו, שנאמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש (תהלים סט, ב). וי"א "שושנת העמקים", בשעה שירדו ישראל לתוך הים בעמקי הים, נכפפו המים בראשיהם עליהם, והיו המים בימינם ובשמאלם על גביהם [צריך להיבדק], התחילו ישראל בוכים ומצטערים (ג) ואומרים מה מתונים והטעה [צריך להיבדק] כל הקהל הזה, אמר הקב"ה עשיתי נסים לעמי ולא ידעו כח המטה אשר בידך והכה את הים וקרם הכיפין של מים ויחזרו המים למקומם, וכך עשה משה. ומנין לך שכך היה, הרי חבקוק מפרשה, נקבת במטיו ראש פרזיו יסערו לחפיצני (חבקוק ג, יד). באותה שעה העלה עליהם המקום וימרו על ים סוף ולא עשו אלא נותנים אחת מרגליהם ביבשה ואחת על הים והיוּ אומרים שירה, לכך נאמר‏ "אני חבצלת השרון": ד"א "אני חבצלת השרון". זה אברהם ששר למקום כשעלה מכבשן האש: ד"א זה חנניה מישאל ועזריה ששרו בשעה שעלו מתוך כבשן האש: ד"א זה דניאל ששר למקום בשעה שעלה מגוב אריות:

[ב]

כשושנה בין החוחים. כדרך שהשושנה נאה בין החוחים, כך ישראל נאים בין האומות, אימתי נאים בשעה שעלו ממצרים (ד) וצהלו כחבצלת: ד"א כשושנה בין החוחים. אימתי השושנה נאה כשהיא נראית למעלה מן החוחים, אם נתחייבה השושנה הרוח נושבת בחוחים והם מכים אותה:

[ג]

"כתפוח בעצי היער וגו'". מה ה"תפוח" הזה כשאדם רואה אותו בסתו אינו מכירו, (ה) כיון שהוא מוציא עלי הנץ קודם את (העלין) [העליו], כך היו ישראל עד שלא עמדו לפני הר סיני, כך קדמו ישראל המעשה לשמיעה, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז): ד"א "בתפוח בעצי היער וגו'". הרי ישראל אמרו למקום כדרך שהתפוח הזה נאה בתוך אילני סרק. (ו) כך ברקונו [צריך להיבדק] של ע"ז לא היה מואב ועמון וצדון, לקיים מה שנאמר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, אני חמדתי לדברי תורתך לא אתה כפפת אותי, (ז) לא דומה בא לו מטב לבא מעצמו, נחמדנו לישב בצלך. ופריו מתוק לחכי, אלו דברי תורה לקיים מה שנאמר ממני פריך נמצא (הושע יד, ט):

[ד]

"הביאני אל בית היין". זה דורו של משיח: "ודגלו עלי אהבה". אלו האבות: "סמכוני באשישות וגו'". מה החולה הזה מצפה להרוחה, כך ישראל מצפים לגאולה: ד"א למה נמשלו ישראל לחולה, מה החולה אינו אוכל לא דבלה ולא פת בריא, אלא פת חמה מעט, כך הדור הזה אינו מבקש מסכתות ולא קולין וחמורין, אלא טעמי האגדות ושיחות [צריך להיבדק] חכמים:

[ו]

"שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". (ח) זה משה, כמה שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו סג, יב): ד"א "שמאלו תחת לראשי". שבח לפני המקום, השמאל מרחקת והימין מקרבת: (י) ד"א "שמאלו תחת לראשי". אלו ענני הכבוד שהיו מקיפים את ישראל מלמעלה ומלמטה:

[ז]

"השבעתי אתכם בנות ירושלים [וגו' את האהבה]". (יא) איזו היא האהבה, זו ירושלים, שאמר הקב"ה לישראל בניתם את בית המקדש וחרב, לא תבנו עוד עד שתשמעו קול מן השמים לקיים מה שנאמר כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (ישעיהו יח, ג): אם תעירו ואם תעוררו וגו'. השביעם הקב"ה שלא לעמוד כנגד מלכות, כך נאמר בצבאות, בכי שהוציא את צבאותי ממצרים. (יב) ד"א במה משביע אותם בצבאות, בישראל שנקראו צבאות, כמלך שהוא נודר בחיי בנו: או באילות השדה, במי שהוא מזעזע את המדברות, כמה שנאמר קול ה' יחיל מדבר קול ה' יחולל אילות (תהלים כט, ט): ד"א בצבאות או באילות השדה. אם מרדתם על המלכיות הרי דמיכם כצבי וכאיל:

[ח]

"קול דודי הנה זה בא". אלו הקולות שעתידים לבא קודם למשיח: ד"א "קול דודי הנה זה בא". (ג) כיון ששמע קול השופר עשרה זועות עתידין לבא, עשרה מקומות נהפכים ועשרה [מקומות] נשרפים, מלמד שאין הפתח נפתח כלו כאחת, אלא אליהו בא לו לעיר אחת ונעלם מחברתה ומדבר עם האיש ונעלם מחברו:

[ט]

דומה דודי לצבי או לעפר האילים. יכול לצבי זקן, נאמר לעפר האילים שאין מגדלים לעולם זכר זקן ועושים אותו אמרה: ד"א או לעפר האילים. אין לעפר אלא עולם, כמה שנאמר מי מנה עפר יעקב (במדבר כג, י). מלמד שנראה המקום לישראל כעולם. כך משל המקום את השכינה שהיא חוזרת למקומה: הנה זה עּמד אחר כתלנו [משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים [צריך להיבדק] ]. מלמד שהמקום נראה מציץ ומפיע: (יד) ד"א משגיח מן החלונות. זה המשיח, שכיון שיבא שערי מזרח נפתחים לו כמה שנאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיהו מא, ב). ולמה הוא בא ממזרח, אלא מהיכן שהיום עולה, (זה משיח) [והמשיח] מבני בניו של דוד שהוא משול כחמה, שנאמר וכסאו כשמש נגדי (תהלים פט, לז). וכמה שאמר עליו הכתוב שהוא נעור כשהוא כאלו ישן, אף הקב"ה כיון כשהגיע הקץ אמר הכתוב העירותי מצפון ויאת ממזרח שמש יקרא בשמו (ישעיהו מא, כה). ולמה הוא בא מן הצפון, אלא שגלו ישראל לצפון כביבול גלה עמהם הכבוד לצפון, בשביל כך נאמר העירותי מצפון. וכן אמר יחזקאל וארא והנה רוח (גדולה) [סערה] באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). להיכן הוא הולך לדרום, למקום ישיבתו, לכך נאמר לפתוח לפניו דלתים (ישעיהו מה, א). אלו שערי מזרח, ושערים לא יסגרו (שם), אלו שערי הדרום:

[י]

ענה דודי ואמר לי [קומי לך רעיתי]. זו היא הגאולה, אין אומרים לאדם קום אלא כשהוא יושב, שהמשיח עתיד לחזק ידיהם של ישראל שנתרפו במעשה הטוב:

[יא]

"כי הנה הסתו עבר". הענוי: "הגשם חלף הלך לו". אלו ימי השעבוד:

[יב]

הנצנים נראו בארץ. אלו מעשי הצדיקים: עת הזמור הגיע. זמנה של מלכות, כמה שנאמר זמיר עריצים יענה (ישעיהו כה, ה): ד"א ענה דודי ואמר לי לך רעיתי. כיון שיבואו למדבר שיגיע זכרון מלכיות מלאכי המרום עונים עליהם, לקיים מה שנאמר הידד כדורכים יענה {{ממ|ירמיהו|כה|ל}: ד"א קומי לך רעיתי. אמר רב נחמן ביום שאמר הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צרים {{ממ|יהושע|ה|ב}:

[יד]

יונתי בחגוי הסלע. זו כנסת ישראל שנמשלה ליונה, כשראתה רץ אחריה הים סוגר מלפניה ושונא רודף אחריה, יצא פרעה כגבור והקב"ה יצא כנגד פרעה כגבור ולא הודיע שהוא איש מלחמה עד שיעשה מלחמה כנגד פרעה, כמה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו (שמות טו, ג). יצא פרעה בשריון והקב"ה יצא בצדקה, שנאמר וילבש צדקה כשריון (ישעיהו נט, יז). יצא פרעה בכובע וקשת וחצים והקב"ה יצא בצדקה בכובע, שנאמר וכובע ישועה בראשו (שם). בחצים, [לאור חציך יהלכו] לנגה ברק חניתך (חבקוק ג, יא). וצלח פרעה על הסוס והקב"ה צלח כנגדו, שנאמר והדרך צלח רכב (תהלים מה, ה): בחגוי הסלע. זו עמידתם לפני הר סיני, כמה שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז). משל למה הדבר דומה, למלך שהוא מבקש אשה, שלח שתנשא לו, קבלה עליה. אמר המלך לראותה, ראה אותה, אמר לה דברי ואני שומע דבריך, [והיתה מדברת] באזניה מלך, והיה קולה ערב (לאחר). כך אמר הקב"ה לישראל הריני את מראיך (שיר השירים ב, יד), זו הגאולה שהביא הקב"ה לישראל בימי רבי שמעון ורבי ישמעאל, שהיה מעשה בשבעה אנשים שהיו עולים לירושלים כצא הראשון תמרה אחת ואמר יעלה חברי וכן השני, כך עשו כולם עד שהגיע השביעי ונטלה עד שהגיע לכור וחלקוה ביניהם. (טו) עד עכשיו היה קורא כור תמרה, כיון שהגיע המעשה לפניהם אמר כדאי היא שתבא הגאולה על ידיהן, על אלה נאמר הראיני את מראיך במעשים טובים, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ (שיר השירים ב, יד) במצות: (טז) ד"א השמיעיני את קולך. אמר רבי אלעזר נותן כח לישראל כקולו של משה שהיה במצרים יושב ודורש וכל ישראל [שומעים] עד שנים עשר מיל, כמה שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט יט): ד"א השמיעיני את קולך. כשאתם מתפללים לפני בקול גבוה כי קולך ערב בתפלתך:

[טו]

(יז) אחזו לנו שועלים. אלו המצרים הזקנים: קטנים. אלו בניהם, שהיו רעים לישראל יותר מן הגדולים, שהיה נכנס לתוך ביתו של ישראל ורואה יונק ומיסרו: מחבלים כרמים. אלו ישראל הגדולים: וכרמינו כמדר, אלו היונקים, שכך כונתם של מצרים, אמרו הרי אנו הורגים קטנים והגדולים מתים והנקבות נשאות למצרים ונמצא זרעו של אברהם כלה מן העולם:

[טז]

"דודי לי ואני לו וגו'". "דודי לי" בשעה שאמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ואני לו, כשאמר והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות יט, ה): "הרועה בשושנים". כשירעה את ישראל, שנאמר רועה ישראל האזינה וגו' (תהלים פ, ב). ידוע תדע פני צאנך (משלי כז, כג). אלו עם הארץ. שית לבך לעדרים (משלי כז, כג), אלו הנשיאים:

[יז]

"עד שיפוח היום ונסו הצללים". כשתעבור פורענות מישראל: ד"א עד שיפוח היום. כשתעברו גבול בני עשו: ונסו הצללים. אלו בני לוט: סוב דמה לך דודי וגו'. זוכר אני להם מעשה אברהם בין הבתרים:

הערות ותקונים

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.