קטגוריה:דניאל ד כד

וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק

עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ

בנימוס וכבוד דניאל אומר: "עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ". כלומר, 'אתה לא חייב לקבל את עצתי. הכל נתון לשיקולך. אני רק נותן עצה ומקווה שהיא תהיה טובה בעיינך, ואתה יכול לקבל או לדחות, אבל האחריות לתוצאות מוטלת עליך, ואני לא יכול להגיד מה אלוהים יעשה כתגובה.

דברי דניאל מזכירים את הפתיחה הרשמית לבקשה ממלך, כפי שאמר ממוכן: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב" (ביאור:אסתר א יט), המן (ביאור:אסתר ג ט), ואסתר באריכות: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב" (ביאור:אסתר ה ח).

וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים

"פְרֻק" (ארמית) - שחרר, נתק, הסיר עול, ולכן דניאל אומר שזה יביא "אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ"
"פְדֵה" (תרגום של"ג) - שחרר, שלם בחזרה, תבקש מחילה, תתן תמורה - ' פדיון הבן '.
הפרוש שונה אבל הכוונה היא זהה - תכפר ותשתחרר מחטאיך.

• וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה - נבוכדנצר עשה חטאים רבים. כבש מדינות, הרס מקדשים, הרג גברים נשים וטף, הגלה עמים מאדמתם, שדד רכוש, ועוד. דניאל לא מונה את החטאים אבל לכולם זה ברור שהמלך הגדול היה אכזרי, כדרך מלכים. עכשו, כאשר הוא הזדקן וממלכתו יציבה, דניאל ממליץ שהוא ישלם חזרה לנפגעים. לא נראה שנבוכדנצר עשה זאת. אולם לפי סיפור דניאל ניתן לראות שהוא עשה מאמץ לעזור לבני מנהיגי העמים וללמד אותם את תרבות בבל (דניאל א ד), והוא התיחס יפה לשבויים שהוא הביא לבבל (דניאל א יט). כורש בעתיד יעשה מה שנבוכדנצר לא עשה, וירשה לעמים לשוב לארצם ולבנות את מקדשיהם.
• וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים - העניים הם עניי העמים שהוגלו, או עניי עמו. בכל אופן הכוונה שנבוכדנצר יתן משפט צדק, יתן חנינה לאנשים שנפגעו, ירחם על המסכנים, ויעזור להם לעלות לחיי כבוד.

וַחֲטָאֶיךָ

נבוכדנצר היה כלי בידי אלוהים.

אלוהים רצה שאנשי יהודה יפוזרו בעולם, בדומה לאלגורית מגדל בבל, כדי להפיץ את תורתו, והפיזור הבטיח את השרדותם.

אשור הגלתה את עשרת השבטים והביאה עמים אחרים לממלכת ישראל. זה גרם שעשרת השבטים קבלו אדמה במקום זר, איבדו את אמונתם באלוהים שהעניש אותם קשות, התבוללו בגוים ואבדו. אפילו השומרונים היו טובים מהם, והם שרד באמונתם, באדמתם החדשה, עד היום.

נבוכדנצר הרס את ירושלים, שדד ושרף את המקדש, הגלה את הנכבדים לבבל העיר, ופזר את העם בכל ממלכת בבל. היהודים התישבו בכל ערי הממלכה, כפי שנאמר: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר" (ביאור:אסתר ח יז).

כל זה נשמע איום, אולם זאת היתה תוכניתו של אלוהים.

היהודים לא קיבלו אדמה בגלות, ולכן הם שבו להיות סוחרים כאבותיהם הרועים, עוסקים במטלטלין, ככתוב: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (ביאור:בראשית מז ג) וקיבלו עליהם את תפקיד הלווים ללמד את העולם את תורת אלוהים, בכתב ובמעשה, ככתוב: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח כג). נבוכדנצר לא הביא זרים ליהודה, וכך הארץ נשארה פנויה ליהודים לשוב לארצם האהובה. ובנוסף נבוכדנצר שמר על יהויכין מלך יהודה ואנשיו, וכך שימר את המרכז המדיני והדתי של היהודים.

בלי לדעת או להבין, נבוכדנצר יצר את תרבות העם שהתפתח בגולה, ושרד בהצלחה עד ימינו.

למעשה דניאל רומז מאוד בסתר, שהוא מבקש, שנבוכדנצר ישחרר את יְהוֹיָכִין מהכלא, וירשה לאנשי יהודה לשוב לארצם ולהקים את בית המקדש. דניאל דיבר כל כך בסתר, שהמלך בכלל לא התרגש, וכפרעה זלזל בדברי אלוהים, והחליט לא לעשות דבר. ואז יצאה בת-קול והודיעה לו בפרוש: "לְךָ אוֹמְרִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ, הַמַּלְכוּת עָבְרָה מִמֶּךָּ" (ביאור:דניאל ד כח). רק אז הכיר המלך באלוהים אבל הסתפק להיות נזיר לשנה: יצום ויאכל אוכל צמחוני בלבד, יגדל צפורנים ושערות, יסתובב בגינה ויחשוב על מעשיו, ויהלל את אלוהים.

הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ

דניאל לא מבטיח שאלוהים לא יגדע את העץ ולא יפגע בממלכה. דניאל לא מבטיח שאלוהים יסלח לנבוכדנצר.
כל שדניאל מבטיח, שבמידה והמלך יפסיק מחטאיו ויביא צדק לחלשים, אז המלך ירגיש יותר טוב.