ביאור:דניאל ד לא
דניאל ד לא: "וְלִקְצָת יוֹמַיָּה אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת, וּמַנְדְּעִי עֲלַי. יְתוּב (ולעליא) וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת, וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת, דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, וּמַלְכוּתֵהּ עִם דָּר וְדָר."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - וּלְקֵץ הַיָּמִים, אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, עֵינַי לַשָּׁמַיִם נָשָׂאתִי, וְדַעְתִּי עָלַי תָּשׁוּב, וְאֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי, וְאֶת חַי הָעוֹלָם שִׁבַּחְתִּי וּפֵאַרְתִּי, אֲשֶׁר שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם וּמַלְכוּתוֹ עִם דּוֹר וָדוֹר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ד לא.
אֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי[עריכה]
וּלְקֵץ הַיָּמִים, אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, עֵינַי לַשָּׁמַיִם נָשָׂאתִי[עריכה]
המילה "וּלְקֵץ" מקשרת אותנו לפסוק קודם: "לְקֵץ יְרָחִים שְׁנֵים עָשָׂר, עַל הֵיכַל הַמַּלְכוּת שֶׁל בָּבֶל מְהַלֵּךְ הָיָה" (ביאור:דניאל ד כו). כך ניתן להבין שבמשך שנים עשר חודשי ירח, שזה כמעט שנת שמש שלמה, מחזור שלם של קיץ חם, סתו, חורף קר ואביב, נבוכדנצר היה על גג ההיכל, יום ולילה, וסוף סוף נבוכדנצר החליט שהגיע הזמן לוותר ולהכיר בגדולת אלוהים.
המלך, נכנע, ונשא את עיניו לשמים בבקשה.
וְדַעְתִּי עָלַי תָּשׁוּב[עריכה]
לא ברור אם דעתו שבה והוא הפסיק להיות משוגע ועקשן לפני או אחרי שהוא נשא את עיניו לשמים.
לא ברור אם היתה לו זכות בחירה חופשית, והוא היה יכול להכנע מוקדם יותר.
לפי המשפט נראה שבמשך השנה על הגג, הוא היה חסר דעת, כך שלמעשה אנו לא יודעים אם הוא הבין את מצבו, כעס, חיבל תחבולות, או הצטער. סביר שהוא הבין משהו, אחרת אין כאן עונש.
בכל אופן, כנראה, אלוהים ראה שהוא רוצה לבקש סליחה, השיב לו את דעתו, ואז נבוכדנצר נשא עיניו לשמים, הבין שאין מי שיעזור לו, שהוא לא יכול לנצח אלא רק לסבול יותר, וברך את אלוהים.
וְאֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי, וְאֶת חַי הָעוֹלָם שִׁבַּחְתִּי וּפֵאַרְתִּי[עריכה]
לא נראה שנבוכדנצר יודע מי הוא האל הזה כי הוא לא ברך אותו בשמו.
אולם זאת לא היתה הנקודה. אלוהים רצה שהוא יודה שהוא עצמו אינו 'אל עליון'.
נבוכדנצר מכיר שאלוהים הוא בורא שמים וארץ ואת כל חיות העולם ושהוא יהיה לעולם, ומגיע לא שבחים על מעשיו וחוקיו.
אֲשֶׁר שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם וּמַלְכוּתוֹ עִם דּוֹר וָדוֹר[עריכה]
נבוכדנצר מודה שהוא מלך זמני ומלכותו זמנית, ורק אלוהים, ששולט בכל העולם והטבע, מלכותו היא לעולם, ושליטתו מוחלטת, כרצונו.
מטרת אלוהים[עריכה]
קיימת אפשרות שאלוהים רצה לחנך את מלך בבל, כשם שיונה נשלח לחנך את מלך אשור בנינווה. המטרה היתה לחנך את כל בני האדם ללמוד את דרך אלוהים.
- אולם היהודים עמדו בפני הכחדה וטמיעה תרבותית, כשם שקרה לעשרת השבטים לפניהם.
ייתכן שאלוהים רצה להתערב ולעזור לבני ישראל שהוגלו תחת ממלכת אשור, ולהורות למלך אשור להקל את עולו עליהם. וכך גם אלוהים הורה לנבוכדנצר מלך בבל, להקל את ידו על בני שבט יהודה ובנימין שהוגלו לבבל. ואכן אנו רואים שדניאל היה ראש היועצים למלך והמלך חיבב אותו, ככתוב: "בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב הַחַרְטֻמִּים, אֲשֶׁר אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי רוּחַ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים בָּךְ" (ביאור:דניאל ד ו).
בהמשך, על בנו של נבוכדנצר נאמר: "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה ... נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ, אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל. ... וַאֲרֻחָתוֹ, אֲרֻחַת תָּמִיד, נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כֹּל יְמֵי חַיָּו" (מלכים ב כה כז-ל). כלומר מלך היהודים התמנה לתפקיד חשוב בחצר מלך בבל והיה יכול להגן על היהודים ולעזור להם להתפתח בגלות, ולשרוד.
היהודים הצליחו בבל, ובמשך אלפי שנים, בבל היתה מרכז רוחני ליהודים.