ביאור:דניאל ד א
דניאל ד א: "אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, שָׁלֵו הָיִיתִי בְּבֵיתִי, וְרַעֲנָן בְּהֵיכָלִי.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ד א.
אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר[עריכה]
שָׁלֵו הָיִיתִי בְּבֵיתִי[עריכה]
מלך רגוע ושלו. שלום ושלוה.
זה המלך שכבש את ירושלים הדיח את יהויקים, אחר כך הגלה את בנו יהויכין לבבל ושדד את ירושלים, אחר כך הרג את צדקיהו, שדד את ירושלים, שרף את המקדש ובית המלך, והגלה את העם.
סביר שהוא עשה כך לעמים רבים, וכך מלכים רבים היו בני-ערובה בבל, ובעתיד בנו ישחרר את יהויכין "וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל" (מלכים ב כה כח).
בעזרת אלימות איומה, מרב פחד, כל הארץ היתה קפואה באימה, והמלך היה יכול להיות שלו בביתו.
וְרַעֲנָן בְּהֵיכָלִי[עריכה]
המלך היה רחוץ, נקי, ובריא. הוא אכל טוב, ושמר על גופו. הוא ישן בשלווה וקם בבוקר מלא מרץ.
אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר[עריכה]
בסיפור הזה ובמספר סיפורים קודמים, דניאל וחבריו מופיעים כאנשים מבוגרים ולא נערים אשר נבוכדנצר השני הביא מירושלים. למרות שהמלך קורא לעצמו נְבוּכַדְנֶצַּר, ניתן להבין שהמלך של הסיפור הזה הוא נבונאיד שהגיע למלכות לאחר מספר רציחות של בני שלשלת נבוכדנצר השני. לפי הכתבים נבונאיד, אביו של בלשאצר, עזב את המלכות לבנו ויצא אל נווה המדבר תימא והקדיש את עצמו לעבודת אל הירח סין - וזה נרמז בסיפור הזה על התנהגותו כנזיר והאוֹבְּסֶסְיָה שלו עם אלוהיהיות. בהמשך הוא חזר ויצא עם צבא להלחם בפרס. הוא הובס וכרש מלך פרס היטה את אפיק מי נהר הפרת, וכבש את העיר בבל מידי בלשאצר בנו.
אני ואפסי עוד. אני, אני, אני. כל העולם נוצר לכבודי, כך חשב המלך.
בבל, בתקופה הזאת, היתה שיא התרבות העולמית (כמובן את פאר מצרים, מדע וטכנולוגיה כבר שכחו). בבל היו הגנים התלוים, אחד משבעת פלאי עולם. העיר היתה בנויה על אי בנהר פרת. לעיר היתה אספקת מים בלתי מוגבלת וסירות הביאו אוכל אפילו בזמן מצור. מלכי בבל בנו מגדלים מפוארים כמקדשים לאל מרדוק ולאלה עשתורת. המלך היה בטוח שהוא בחיר אלוהים.
עלילות נבוכדנצר[עריכה]
- נבוכדנצר היה כלי בידי אלוהים.
אלוהים רצה שאנשי יהודה יפוזרו בעולם, בדומה לאלגורית מגדל בבל, כדי להפיץ את תורתו, והפיזור הבטיח את השרדותם.
אשור הגלתה את עשרת השבטים והביאה עמים אחרים לממלכת ישראל. זה גרם שעשרת השבטים קבלו אדמה במקום זר, איבדו את אמונתם באלוהים שהעניש אותם קשות, התבוללו בגוים ואבדו. אפילו השומרונים היו טובים מהם, והם שרד באמונתם, באדמתם החדשה, עד היום.
נבוכדנצר הרס את ירושלים, שדד ושרף את המקדש, הגלה את הנכבדים לבבל העיר, ופזר את העם בכל ממלכת בבל. היהודים התישבו בכל ערי הממלכה, כפי שנאמר: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר" (ביאור:אסתר ח יז).
- כל זה נשמע איום, אולם זאת היתה תוכניתו של אלוהים.
היהודים לא קיבלו אדמה בגלות, ולכן הם שבו להיות סוחרים כאבותיהם הרועים, עוסקים במטלטלין, ככתוב: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (ביאור:בראשית מז ג) וקיבלו עליהם את תפקיד הלווים ללמד את העולם את תורת אלוהים, בכתב ובמעשה, ככתוב: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח כג). נבוכדנצר לא הביא זרים ליהודה, וכך הארץ נשארה פנויה ליהודים לשוב לארצם האהובה. ובנוסף נבוכדנצר שמר על יהויכין מלך יהודה ואנשיו, וכך שימר את המרכז המדיני והדתי של היהודים.
בלי לדעת או להבין, נבוכדנצר יצר את תרבות העם שהתפתח בגולה, ושרד בהצלחה עד ימינו.