ביאור:משנה מעילה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
אם השתמש אדם בהקדש בשגגה, בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית, ונהנה מהן הנאה שערכה כפרוטה - הוא חייב להחזיר מעילה וחומשה, וכן להקריב איל אשם בשווי שני שקלים לפחות.
אם מעל בזדון - לדעת רבי חייב מיתה בידי שמים, ולדעת חכמים חייב על לאו, ואינו מביא קרבן (ראו תוספתא כריתות, א, ב.) וראו גם סנהדרין ט, ו, שהיו קנאים שפגעו במועלים במזיד. (אמנם יתכן ששם מדובר על סכסוך בין הצדוקים והפרושים בקשר לניסוך המים בחג הסוכות, ראו סוכה ד, ט, ואין כאן מקום להאריך)
קרבנות שהותרו לכהנים, כגון עור העולה, בשר החטאת (חוץ מאמוריה) וכו', לאחר זריקת הדם - אפילו אם נהנה מהם ישראל אין בכך מעילה. גם קדשים קלים פטורים ממעילה - חוץ מאמוריהם, שמוקדשים עם זריקת הדם.
ענייני המעילה קשורים מצד אחד לערך הכספי של הקודשים - ומצד שני לקדושתם. הערך המינימלי של המעילה נמדד בכסף, בניגוד לשאר איסורי ההנאה בבשר הקדשים, הנמדדים בכמות פיזית כגון כזית. אבל קדושת קדשי המזבח קשורה לסדרי העבודה בהם, כאמור לעיל. כתוצאה מגבוליות זו, לעיתים תחולת הקדושה והמעילה בקדשי בדק הבית רחבה מזו של קודשי המזבח.
פרק א במסכת מציג את עיקר דיני המעילה בקדשי המזבח דווקא במקרי הגבול, שבהם נפסלו הקרבנות מסיבות שונות. פרק ב מפרט את דיני המעילה בקדשי הקדשים העומדים להקרבה על המזבח, ומדגיש את הקשרים בין שלבי ההקרבה לבין דיני המעילה.
פרק ג מציג שורת קודשים שבהם אין דין מעילה למרות שאסור ליהנות מהם. בין אלו נמצאות חטאות מתות, כספים שחלקם מיועדים לשלמים, הדשן של הקטורת והמנורה, שאריות של הקודשים, וחלב של בהמה העומדת להקרבה. בעניין זה קדשי בדק הבית הם בעלי תחולה רחבה יותר, וכוללים גם את הגידולים המתפתחים מהם. כאן נכנסת המשנה לבירור הגבול בין גידולי הקודשים לבין דברים שנוספו אליהם, כגון מים שנכנסו לבור מקודש, או שנבעו בשדה ההקדש, ענפי ערבות של מצוות הערבה במקדש והקן שבראש עץ ההקדש.
פרק ד עוסק בשאלת הצירוף של איסורים לכמות של שיעור האיסור. הוא ערוך כהשוואה בין איסורי הקדושה, כגון המעילה בקודשים וקדושת הבשר (פיגול, נותר, איסור אכילה בטומאה) - לבין דיני השיעור של הטומאה. לגבי טומאת אוכלין יש דינים מיוחדים וחמורים יותר מבשאר דיני הטומאה, ובכך ניתן להשוות את האוכל לדיני המעילה, שגם בהם יש החמרה מסוימת כדלהלן.
פרק ה עוסק במעשה המעילה, ומבחין בין מקרים שונים בשאלה אם הפגימה בקודשים היא תנאי למעילה. המיוחד בדיני המעילה הוא שגם אם המועל נתן לחבירו לאכול או ליהנות מהקודשים - הוא מועל בכך.
פרק ו ממשיך בשאלת המעילה ע"י אדם אחר: כיוון שמעילה היא תמיד בשוגג, בהקשר זה יש מעילה ע"י שליח, שלא היה יכול לדעת שמדובר בקודשים. הפרק עוסק בשאלה מי אחראי למעילה, ומציג גם מקרים שבהם האחראי הוא לא המועל ולא שליחו אלא הסביבה, כגון החנוני שמכר לו סחורה והשתמש בכספי ההקדש. בסופו הוא מציג מקרים של ספק מעילה, שבהם מחמיר ר' עקיבא ודורש להביא עליהם אשם תלוי (ראו כריתות ה, ב.)
מעילה בקרבנות פסולים
[עריכה]חטיבה I: סוגי פסול הקרבנות - והשלכות לעניין מעילה
[עריכה](א) קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם - מוֹעֲלִין בָּהֶן. למרות שנפסלו כי נשחטו לא במקומם
|
אם נזרק דם הקרבן ואחר כך הקרבן נפסל - המשתמש בו לא מעל, אבל אם נפסל לפני זריקת הדם, כגון בזמן או במקום לא נכונים, או שפיגל אותו בשחיטה - המשתמש בו מעל וחייב אשם ותשלום קרן וחומש. |
- שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם - וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, בַּצָּפוֹן - וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם,
- שָׁחַט בַּיּוֹם - וְזָרַק בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה - וְזָרַק בַּיּוֹם,
- אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן בזמן השחיטה חשב לאכול את הבשר מחוץ לזמן או למקום הנכונים, ולכן הקרבן פיגול וְחוּץ לִמְקוֹמָן הקרבן פסול - מוֹעֲלִין בָּהֶן.
כְּלָל אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים - אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ,
- וְכָל שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים - מוֹעֲלִין בָּהּ.
וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים? - שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטַּמָּאת, וְשֶׁיָּצָאת.
- וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים?
- שֶׁנִּשְׁחָטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ,
- שֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין, וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ. או זרקו
|
ראו ביאור לנוסח הדפוס של משניות אלו בדף השיחה. הנוסחאות שונות מאד מכ"י לחברו. |
חטיבה II: מעילה וקדושת הבשר
[עריכה](ב) בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁין שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים,
|
הבשר שיצא עדיין מקודש, כי עדיין לא נזרק הדם, ולא היתה לזבח שעת היתר. לדעת ר' אליעזר אין בו דין קודשים לעניין פיגול נותר וטמא, כי ממילא הזבח נפסל. לדעת ר' עקיבא, אמנם הזבח נפסל מלכפר, אבל עדיין ניתן לבצעו - ראו זבחים ט, ב, ולכן חייבים עליו ככל קודשים, אם לא הוקרב (או נשרף, כראוי לכתחילה). הראיה של ר' עקיבא מהחטאת הפסולה, שבשרה נפטר ממעילה עם זריקת הדם של החטאת הכשרה (אבל לא לפני זריקת הדם - ראו תוספתא תמורה ב, ו), ואם היא בעלת מום - מוכרים אותה מייד וניתן לאכול את בשרה. אמנם הכסף עדיין מקודש וחייבים עליו מעילה. בכך יש תקדים למצב שחלה המעילה אבל לא חלים דיני הבשר ואכילתו. וראו גם תוספתא זבחים ד, ב-ג. |
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בּוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
- רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בּוֹ, אֲבָל חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. אם היה פיגול או נותר או טמא - חייב, כדין הקודשים.
אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוּ, וְאָבָדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ,
- וְאַחַר נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת,
- לֹא כַשֵּׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ?
- אִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה - דִּין הוּא שֶׁיִּפְטֹר אֶת בְּשָׂרָהּ!
(ג) אֱמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים,
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא,
|
אמורי קדשים קלים מתקדשים רק עם זריקת הדם. לכן לדעת ר' עקיבא הם כחולין, למרות שאחרי שיצאו נזרק הדם. ר' אליעזר סובר שזריקת הדם בפנים מקדשת את האימורים שבחוץ, והם כקודשים לכל דבר, שהרי הם ניתנים לאכילה מחוץ למקדש. וראו תוספתא א, א, כר' עקיבא. |
- רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
חטיבה III: זריקת הדם - משמעויות הפוכות
[עריכה](ד) מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים - לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר,
- וּבְקָדָשִׁים קַלִּים - כֻּלּוֹ לְהַחְמִיר.
|
קדושת קודשי הקודשים חלה משעת הקדשתם, וזריקת הדם בדרך כלל מתירה את הבשר והעור ממעילה (ראו פירוט בפרק ב,) אבל מחייבת אותם בקדושת הבשר. וראו דעה שונה בתוספתא שקלים ג, י. קדושת הקודשים הקלים אינה מפעילה את דין המעילה, אלא רק לאחר זריקת הדם היא חלה על האימורים. לכן הדם בקדשים קלים מחמיר בלבד, ובקדשי קודשים מחמיר ומיקל. |
כֵּיצַד? - קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים - [מועלים באימורים ובבשר.
- לאחר זריקת דמים] - מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר;
- עַל זֶה וְעַל זֶה על האימורים ועל הבשר, חַיָּבִין מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. אחרי זריקת הדם
קָדָשִׁים קַלִּים - כֻּלּוֹ לְהַחְמִיר. כֵּיצַד?
- קָדָשִׁים קַלִּים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים - אֵין מוֹעֲלִין לֹא בָאֵמוּרִין וְלֹא בַבָּשָׂר;
- לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִין - מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין, וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר.
עַל זֶה וְעַל זֶה - חַיָּבִין מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
נִמְצָא, מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.
- וּבְקָדָשִׁים קַלִּים - כֻּלּוֹ לְהַחְמִיר.