משתמש:Roxette5/ספר החינוך/רסג - שסא

ספר ויקרא-פרשת אמור

- פרשת אמר יש בה עשרים וארבע מצות עשה ושלשים ותשע מצות לא תעשה.

רסג. שלא יטמא כהן הדיוט במת זולת בקרובים המבוארים בכתוב.

שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב. שנאמר (ויקרא כא א) לא יטמא בעמיו, כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת, ואף על פי שנפש טובה לא תמות, יכנה הכתוב הגוף בשם הנפש, כי הוא העקר.

משרשי המצוה. לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת, וכבר כתבתי למעלה (מצוה קנט), שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטמאה, כלומר שיש לו טמאה חזקה עד מאד למעלה מכל טמאה. והענין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו ולא נשאר בו כי אם החומר הרע, וראוי באמת למשרתי השם יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהתר להם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו. וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות ג, א) כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סיעם לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גום ישכן אור זרוע לעולם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[1], שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטומאת משא למדוה זכרונם לברכה מקל וחומר מטומאת נבילה. וטומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאין, ענינה הוא, שיגע האדם בטמאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"א מהל' טומאת מת ה"ג) שאפילו נגיעה בצפרן או בשנים נגיעה היא, וכגוף הם נחשבים. וטומאת משא האמורה בכל מקום, הוא שישא אדם הטמאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים, הואיל ונשאה נטמא. ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא.

ומסיט בכלל נושא הוא גם כן. וכיצד הוא ההיסט? כגון שיש בראש קורה טמאה, מכיון שהניע האדם הקורה בשום צד הואיל ומכחו הנידה, ואף על פי שהטמאה בראש האחד של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זה מסיט וטמא, וטמאה זו וכל כיוצא בה היא טומאת היסט האמורה בכל מקום. וטומאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא משום דין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא. ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד, ולא הכלים. וטומאת אהל אינה זולתי בטומאת מת בלבד ולא בשאר הטמאות, והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באהל, והמת מטמא באהל, בין אדם בין כלים או אוכלין ומשקין, ואחד האדם שנכנס כלו באהל המת או אפילו מקצתו, כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו, הרי זה נטמא כלו ^[2]. והנפלים אף על פי שלא נתקשרו אבריהם מטמאין, וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם, אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. ואבר נקרא כל אחד ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבאדם, שבכל אחד ואחד מהם יש בשר גידים ועצמות. ואין השינים מן המנין. עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה נכרת בהן צורת האדם מטמאין אפילו באהל. ואלו הן העצמות, שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל, השדרה, והגלגלת, ורוב בנינו של גוף ורוב מנינו, כלומר רוב מנין העצמות ושדרה וגלגלת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חליא אחת, וגלגלת כסלע אין מטמאין באהל, ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רוב בנינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל. ורוב מנינו הוא מאה עשרים וחמשה עצמות מן מאתים ארבעים ושמנה אברים שיש באדם, ושאר עצמות שאין בהן רוב בנין ורוב מנין אם יש בהן רבע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל. וטומאת המת היא שבעת ימים. ויתר פרטיה, מבוארים בסדר טהרות, וברוב במסכת אהלות ^[3].

ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות, שכן בא הפירוש אמר אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן. וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת חוץ מששה מתי מצוה במזיד לוקה.

הערות

1. (פ"א מהל' טומאת מת ה"א)
2. (עי' נזיר מג א)
3. יו"ד סימן שעב

רסד. מצות ענין טומאת הכהנים לקרוביהם, ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על ששה מקרוביהם הידועים.

שיטמאו הכהנים למתים (הקרובים) הנזכרים בתורה, שנאמר (ויקרא כא ג) לה יטמא, וזה מצות עשה, שכן בא הפירוש עליו, וכן הוא מפרש בספרא (אמר א יב) לה יטמא מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן, הייתי סבור לומר שיהיה רשות אם רצה מטמא, ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר הקרובים, והייתי אומר, שבאלו הנזכרים בפרשה, הרשהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו, שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמים זכרונם לברכה (זבחים ק א), מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה לז) וזאת בעצמה היא מצות אבול. כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב (אבילות א א) על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן (שם י יט), ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי, ואמרו ומחוזק החובה הזאת, בארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון מדאוריתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובבאור אמרו במועד קטן (יד ב) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות דאוריתא ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבלותו ביום ראשון שמטמא לקרוביו, והבן זה, עד כאן.

משרשי המצוה. מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות כי האדם נפעל כפי פעלותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפעל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחיבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם יתברך לא יענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג לג) כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה, ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי השם יתברך הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן ויחשבו במחשבותיהם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, וכמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם, שישרפו האמלל מי שידאג כלל. ולעקור ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חיבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[1] שיום ראשון הוא דאוריתא והששה דרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ י), ויעש לאביו אבל שבעת ימים. נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם אבל א א) כי משה רבינו תקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה (שם כז א) שאין חיוב האבלות חל עד שיסתם הגולל, כלומר, אחר שכסו גופו של מת בקבר, אבל כל זמן שלא נקבר אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבלות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קדם שנקבר. ומה שאמרו (שבת קלו א) שכל שלא שהה שלשים יום באדם אין מתאבלים עליו, לפי שהוא ספק. ובגמרא (שם) אמרו זכרונם לברכה, שאם ידענו בברור ששלמו לו חדשיו שדינו כשאר מתים לענין אבלות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם.

וכן אמרו זכרונם לברכה ^[2], שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור, וכן המינים והמשמדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלים עליהם כלל, שמתתן שמחה היא לעולם ואין זה עונש לקרובים אבל זכות הוא להם, וכל זה מן השרש שכתבתי, ועליהם נאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך יי אשנא. וכן הממית עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה (מוע"ק כא א) שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים דרבנן, ודין שבעה ושלשים, ודין שנים עשר חדש באבלות אב ואם, ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואיזה זמן, וכיצד על הקרובים, וכיצד על אב ואם, ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל איזה מקומות חרבנן של ארץ ישראל, ודיני הקרעים ששוללין אתן מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה, ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין. ומה שאמרו (שם יט א), שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קדם הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קדם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלושים, בטלו ממנו גזרת שלושים, וראש השנה ויום הכפורים דינם כרגלים של פסח, שבועות וסכות. ומה שאמרו (שם כד ב) שאף על פי שאין אבלות בחולו של מועד, קורע אדם על מתו שחיב להתאבל, ודין שמועה רחוקה לאחר שלשים יום, שאין נוהגין אבלות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין (שם כ ב); אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (בתוות האדם עמ' סא ב), [ולא] לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה.

וענין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחולו של מועד וחנוכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן. וענין צדוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל, וענין לקוט עצמות של קרובים וכן לקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו (שם) שהקרובים שמתאבלים עליהם, מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים [לכבודם] ומה שאמרו שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה או מן העובדת גלולים אין מתאבלין עליהן אפילו נתגירו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, והכהן מטמא לאשתו, אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים עשו אותה כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל, אין מטמא בהן עוד. ומה שאמרו שחיוב אבלות בשלשה קרובים דרבנן ואלו הם אח או אחות מאם, ואחות נשואה או ארוסה, בין מאב בין מאם, ובין אנוסה ומפתה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו הענינים עם יתר פרטיה מבאדים במסכת משקין (מועד קטן) ובמקומות מברכות וכתבות ויבמות ובספרא בפרשת אמר אל הכהנים ^[3].

ונוהגת מצוה זו, של חיוב הטומאה במת הקרוב, בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהנה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפירוש, שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים, הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות, אחר שלא נמנעו מלהטמא במת, כמו שמבואר במקומו (מצוה רסג), כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל ובזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עקר האבלות ביום ראשון בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו), שבית דין כופין על בטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות אבול נחשבת למצוה דאוריתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקדשים דאוריתא, כל ענין אבלות מיהא דרבנן הוא.

הערות

1. (רי"ף רמב"ן ורשב"א במועד קטן שם)
2. (פ"א מהל' אבלות ה"י)
3. יו"ד סימן שעב, שעג, שעד

רסה. שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו.

שלא ישמש כהן טבול יום, עד שיעריב שמשו, ואף על פי שטבל וטהר, צריך הערב שמש. לפי שהוא כשני לטמאה עד שיעריב שמשו, שכן פירשו זכרונם לברכה (ויקרא יא לב) במים יובא וטמא עד הערב וטהר ^[1] הכתוב קרא לטבול יום טמא, אף על פי שטבל, עד שיעריב שמשו, אבל מכל מקום אינו טמא כמו שהיה קדם טבילה, כי מתחלה היה ראשון לטמאה, ואחר הטבילה נקרא שני לטמאה, ועל זה נאמר (שם כא ו) ולא יחללו שם אלהיהם, שכן בא עליו הפירוש המקבל, וכן הוא בפרק תשיעי מסנהדרין (פג ב), שאמרו שם קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם, אם אינו ענין לטמא שכבר נתבאר (במצוה רעח), תנהו ענין לטבול יום ששמש, ויליף לה התם מחלול "חלול".

משרשי המצוה. לפי שהכהן הוא השליח ^[2] בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקרבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכפר עונו, על כן חובה עליו להיות נקי הגוף בתכלית בעת העבודה, ואולי רוח הטומאה לא יעבור לגמרי מעליו עד הערב השמש, וברוך אדון החכמה כי הוא היודע ולא אנחנו עד איזה עת יכשר למי שנטמא לעסק בעבודתו ברוך הוא, והודיענו כי הוא עת בוא השמש לקצת הטמאות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד טבול יום מטמאה חמורה, כגון שטבל מטומאת מת וזיבות וצרעת, או מטמאה קלה, כגון טומאת שרץ וכיוצא בה, טעון הערב שמש. וזה הענין הוא בין באדם בין בכלים בין בטמאה דאוריתא או אפילו בטמאה דרבנן צריך הערב שמש. ופרוש טבול יום כלומר, מי שטבל ולא העריב שמשו, זה פרושו בכל מקום. ואם נגע באכלין ומשקין של תרומה פוסל אותן ועושה אותן שלישי לטמאה, לפי שהוא כשני לטמאה כמו שאמרנו, נגעו הן אחר כן באכלין אחרים אינם פוסלין אותם שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ואם נגע טבול יום באכלי קדש או במשקין עשאן רביעי, כלומר, שפסלן, אבל אין חוזרין הם לטמא אחרים, שאף על פי ששלישי עושה רביעי בקדש, טומאת טבול יום אינה חמורה כל כך שתטמא לרביעי. אבל אם נגע טבול יום באכלי חולין או במשקין הרי הן טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין, כך קבלנו הדברים מחכמינו זכרונם לברכה (סוטה כט א). והנה יתבאר מזה, שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקדש מטמאין משקה אחר ואכל אחר, ואין צריך לומר שאין מטמאין כלים, שאדם וכלים אין מקבלין טמאה אלא מאב הטמאה. וכל המטמאין, בין חמורין בין קלים משקין היוצאין מהן, כגון רקן ומימי רגליהם דינן כמשקים שנגעו בהן. ויתר פרטיה במסכת טבול יום ^[3].

ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בזמן הבית, שהם הזהרו על העבודה ולהזהר מהטמאה, ולא הכהנות. ומי שעבר על זה ושמש טבול יום חייב מיתה בידי שמים. ולא בא על חיוב זה כתוב מבאר בתורה, אלא שלמדו חכמים זכרונם לברכה הענין שם בסנהדרין (דף פג:) בגזרה שוה דחלול חלול.

הערות

1. (רמב"ם אבות הטומאה פ"י ה"א)
2. (עפ"י יומא יח ב)
3. [הלכות ביאת מקדש]

רסו. שלא ישא כהן אשה זונה.

שלא ישא כהן, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, אשה זונה לאשה, שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו. ולשון קיחה משמע דרך אישות, על כן אינו לוקה עליה אלא כשנשאה ובעלה, שכן בא הפירוש, שאין החיוב, עד שיבעלנה, כמו שנכתב בעזרת האל.

משרשי המצוה. לפי שכהנים נבחרו לעבוד עבודת השם יתברך תמיד ולכן ראוי ומחיב להיותם קדשים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל עניניהם, אף כי בענין הזווג שהוא דבר עקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחיב שלא לישא הזונה שמזגה רע ומר, פן תסירנו ותטנו ברב לקחה מדרכו הטוב וכונתו הרצויה. גם היא בשת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטמאתה אשר בשוליה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות סא א) שהזונה האמורה כאן היא, כל שאינה בת ישראל, דכולן בכלל זונות הן, ועוד שכיון שאין קדושין תופסין בהן זמה היא. וכן תקרא זונה כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לנשא לו אסור השוה בכל מקום, לאפוקי אלמנה שנבעלה לכהן גדול או גרשה לכהן הדיוט, שאין אסור זה שוה בכל אדם ואינה נעשית זונה בכך. וכן נמי תקרא זונה, כל שנבעלה לכהן חלל ואף על פי שהיא מתרת להנשא לו, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של אסור, אלא בפגימה. ומפי השמועה למדנו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לו שתנשא לו או מכהן חלל.

ולמדנו מעתה, שהנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה, דדוקא בעילת אדם הוא שעושה אותה זונה (שם נט ב). וכן אם נבעלה בעודה נדה למי שראויה שתנשא לו אינה נעשית זונה בכך, ואף על פי שהיא בכרת. וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה, כלומר שהפקירה עצמה לכל, אינה נעשית זונה כל זמן שלא נבעלה למי שאסורה להנשא לו, כלומר, שהיא ערוה עליו, ואפילו מחיבי לאוין או אפילו מחיבי עשה, בכלל אסור זה. ולפיכך אמרו, שגוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה, שבא אחד מהן על יהודית עשאה זונה ונפסלת לכהנה. ואם היא כהנת נפסלת מן הכהנה. וכן הנבעלת למי שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. וכן מענין המצוה מה שאמרו (נדרים צ ב) באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, ואפילו עד אחד מעיד לו עליה שכן הוא כדבריה שזנתה שאינה אסורה עליו בכך, דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר. ומכל מקום אסורה לכל כהן אחרי מות אישה, דשויתה נפשה חתיכה דאסורא, ואם היתה נאמנת לו או העד נאמן לו הרי זה יוציאנה על כל פנים לצאת ידי ספק. והורונו מורינו ^[1], ישמרם אל, דדוקא שבאת לומר כן בין היא או העד, מתוך שלום שבינו לבינה, אבל אמרה כן בין היא בין עד, מתוך קטטה שיש בינו לבינה, יש לדון בדבר שאינו זקוק להוציאה על כל פנים, שחזקה היא דשקורי משקרא, ואין ראוי להאמינה בדבורה בעד אחד אלא בשני עדים כשרים, אבל מכל מקום אם דעתו סומכת בדבריה או בדברי העד הרבה, ראוי לו לחוש מלבוא עליה. ויתר רבי פרטי המצוה, ביבמות ובקדושין ^[2].

ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן וכהן העובר עליה ונשא אשה זונה מאלו שבארנו דרך אישות ובעלה לוקה.

הערות

1. (עי' שו"ת הרשב"א סי' אלף רלח)
2. (פי"ח מהל' איסורי ביאה)

רסז. שלא ישא כהן אשה חללה.

שלא ישא כהן בין גדול בין הדיוט חללה, שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו. וחללה תקרא שנולדה מפסולי כהנה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרשה מכהן הדיוט, או שנתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהנה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי באסור זונה הקדם לזה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין עח א), שאין חיוב מלקות לכהן הנושא חללה עד שיבעל, אבל נשאה ולא בעל אינו לוקה, שאין חיוב המלקות אלא בבעילה. והוא והיא לוקין. וזה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פד ב) לא הזהרו כשרות לנשא לפסולין אינו מענין זה כלל, ולמטה בדף זה נפרש הדבר, דודאי זו אחר שהיא נבעלת למי שהיא אסורה עליו בלאו, בכלל החיוב היא גם כן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין הפרש בין אשה לאיש בכל ענשין שבתורה, חוץ משפחה חרופה, שכתבתי למעלה בסדר ויקרא במצות קרבן אשם ודאי (מצוה קכט).

וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה כג א) שהכהן עצמו שעובר העבירה שהוא בא על החללה אין גופו מחלל בכך, אף על פי שזרעו מחלל. ובין שנבעלה באונס או בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נתחללה, והוא שהיה הכהן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והיא מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה נתחללה. ומה שאמרו (יבמות נו ב) שאינה נעשית חללה אלא בבעילה, אבל בקדושין לבד לא נתחללה, אבל בנשואין, אף על פי שלא נבעלה נעשית חללה, מפני שכל נשואה בחזקת בעולה, ואף על פי שנמצאת בתולה. ומה שאמרו (שם ס א) שכהן שבא על הנדה, אף על פי שהיא בכרת לא חללה שאין ענין החלול אלא באסור המיחד בכהנים כמו אלמנה וגרשה וחללה זונה, או הנבעלת לאחד מן הפסולין לכהנה כמו החללים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם פה א) שיש חללים מדברי סופרים, כיצד? כהן שבעל חלוצה שהיא אסורה לכהן מדרבנן ושהיא חללה מדרבנן וזרעה חללים מדרבנן. אבל כהן שבא על אחת מן השניות אין זרעו ממנה חללים אפילו דרבנן, לפי שהוא אסור השוה בכל אחד ואינו מיחד בכהנים, וכמו שכתבתי למעלה.

כהן שבא על ספק זונה כגון ספק גיורת ומשוחררת, או על ספק גרושה, וכן כהן גדול שבא על ספק אלמנה הרי זו ספק חללה והולד ספק חלל. נמצאו החללים שלשה, חלל מן התורה, חלל מדבריהם, וספק חלל. וכל ספק חלל או חלל מדבריהם נותנין עליו חמרי כהנים וחמרי ישראל אינו אוכל בתרומה, ואינו מטמא למתים, וצריך לישא אשה שראויה לכהן, ואם אכל תרומה או נטמא או נשא גדשה וחללה זונה מכין אותו מכת מרדות. אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזד, ונושא גרשה, ומטמא למתים, שנאמר אמר אל הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן, עד שיהיו בכהנה [בכהנתן].

ועוד קבלו זכרונם לברכה (ספרא אמור א א) בפרוש זה הכתוב, בני אהרן ולא בנות אהרן, מכאן שלא הזהרו כשרות להנשא לפסולין, ועל כן הכהנת מתרת להנשא לחלל ולגר ולמשחרר. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (קידושין עג א) שהגר מותר לישא כהנת וממזרת, כהנת מפני טעם זה שאמרנו שלא הזהרו להנשא לפסולין, ממזרת משום דקהל גרים לא איקרי קהל, ובאסור ממזר כתיב (דברים כג ג) לא יבא ממזר בקהל יי, ומה שאמרו (שם עז א) שחלל שנשא כשרה כל זרעו חללים ופסולים לכהנה, אבל ישראל שנשא חללה כל זרעו ממנה כשרים לכהנה, שהולד בענין זה הולך אחר הזכר, שנאמר (במדבר א יח) ויתילדו על משפחותם. ומשפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה, אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא, לפי שיש כאן שני ספקות, ובספק ספקא אפילו בדאוריתא לא חישינן. אבל נתערב במשפחה ודאי חלל, כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדק. ויתר פרטיה, בקדושין וביבמות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונשא חללה ודאית ובעלה חייב מלקות. נשא ספק חללה או חללה מדבריהן מכין אותו מכת מרדות. וזה היה בזמן שהישראלים דנו דיני נפשות, אבל בזמן הזה אין מלקין, וכמו שנכתב למטה בעזרת השם בסדר כי תצא (מצוה תקצד) במצות עשה דמלקות.

הערות

רסח. שלא ישא כהן גרושה

שלא ישא כהן, בין גדול בין הדיוט, גרושה, שנאמר (ויקרא כא ז) ואשה גרושה מאישה לא יקחו.

משרשי המצוה. מה שכתבתי באסור זונה הקדם לזה (מצוה רסו).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט א), שגרושה היא נקראת אפילו מן הארוסין, ואין צריך לומר מן הנשואין, אבל הממאנת (שם קח א) אפילו גרשה בגט והחזירה ומאנה בו הרי זו מתרת לכהן. והחלוצה, כלומר, אשה שיצאה מתחת יד יבם בחליצה אסורה לכהן מדרבנן (שם כד א), מפני שנתנו לה דין גרושה. וכהן שכנס ספק גרושה או זונה וחללה מוציאה בגט. אבל כנס ספק חלוצה אין מוציאה, שלא גזרו חכמים אלא על חלוצה ודאית. וכל שאינה ראויה לחלץ, אם נחלצה לא נפסלה לכהנה. יצא עליה קול שהיא חלוצה אין תוששין לאותו קול, שהחכמים הם שגזרו על החלוצה להיות כגרשה והם הקלו בה בענינים אלו שאמרנו. ויתר פרטיה, בקדושין וביבמות.

ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונשא גרשה ובעל חייב מלקות, אבל כל זמן שלא בעל אינו מתחיב מלקות, ואפילו כהן גדול שחיב שני לאוין משום לא יקח ומשום לא יחלל, וכמו שנכתב למטה בעזרת השם (מצוה רעד), ולוקה על שניהם, אינו לוקה לעולם על אחד מהם אלא אחר שבעל, אבל לא בעל אינו לוקה משום לא יקח, דלא יקח אגוד הוא בלאו דלא יחלל (רמב"ם אסורי ביאה יז ד). ופעמים שיתחייב כהן גדול ארבע מלקיות בביאה אחת, וכגון שהיא אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה, ועל כיוצא בזה יאמרו חכמים זכרונם לברכה (קידושין עז ב) איסור מוסיף, שהרי בתחלה האלמנה היתה מתרת לכהן הדיוט, וכשנתגרשה נתוסף בה אסור שנאסרה להדיוט, ועדיין היא מותרת לאכול בתרומה, וכשנתחללה נתוסף בה אסור שנאסרה מלאכל בתרומה, ועדין היא מתרת לישראל, וכשנעשית זונה נתוסף בה אסור לגבי ישראל, שהרי מצינו אסור בישראל בזונה, שהמזנה ברצון תחת בעלה אסורה לבעל ולבועל. אבל אם נשתנה סדר זה וכגון שנעשית תחלה זונה וכו' אין חייבין על ביאתה אלא מלקות אחת, לפי שאין שם אסור מוסיף, וכלל גדול בכל אסורין שבתורה אין אסור חל על אסור אלא אם כן היו האסורין באין כאחת, או שהיה האחד מוסיף דברים אחרים, כמו שאמרנו, או אסור כולל.

הערות

רסט. מצות קדוש זרע אהרן.

לקדש זרע אהרן. כלומר, לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה. וכן להקדימם לכל דבר שבקדשה, ואם מאנו בזה, לא נשמע אליהם. וזה כלו לכבוד השם יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, שנאמר (ויקרא כא ח) וקדשתו לכל דבר שבקדשה לפתוח ראשון, ולברך ראשון, ולטל מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (א יג) וקדשתו על כרחו, כלומר, שזאת המצוה אנחנו נצטוינו בה, ואין זה בבחירת הכהן. ועוד אמרו קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם, והיו קדש לרבות בעלי מומין שלא נאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיהם, למה זה נקדימהו ונכבדהו? על כן אמרו והיו קדש, כלומר הזרע הוא מיוחס כלו תמים ובעל מום.

משרשי המצוה. לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו, ובכל עת כבדנו הכהנים, נזכר ונקבע במחשבתנו כבודו ברוך הוא וגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעלה והרצון הטוב, תחול ברכתו ברוך הוא וטובו הגדול עלינו והוא חפץ בברכה כאשר הודענו כמה פעמים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין נט א), שסדר קריאת התורה בצבור זהו, שכהן קורא ראשון לעולם, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה, ואם אין שם לוי כהן קורא שני פעמים, וכהן אחר כהן לא יקרא, משום פגמו של ראשון, ולוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם, וכבוד זה נעשה להם, כשראויין לכך אבל אם היו בעלי עבירות נמנעים מכבוד. וכבר אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג א) שממזר תלמיד חכם קדם לכהן גדול עם הארץ, ועכשיו בזמן הזה לא ראינו מי שהקדים עצמו לשום כהן מפני חכמתו, ועקב ענוה יראת יי (משלי כב ד). ויתר פרטיה, נתבארו במקומות חלוקים מן גמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתם ^[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה על כולן לכבד זרע אהרן. ועובר על זה ולא כבדם במקום שראוי וכהן הראוי לכבוד בטל עשה זה.

הערות

1. (ה' כלי המקדש פ"ח)

רע. שלא יכנס כהן גדול באהל המת.

שלא יכנס כהן גדול באהל המת ואפילו לששה מתי מצוה, שנאמר ([[ויקרא כא יא) ועל כל נפשות מת לא יבא. כלומר לא יבוא בתוך הבית עמהם, דלשון לא יבוא ביאה [ביאת בית] משמע.

משרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה במצוה רס"ו (רסג) בסדר זה, שענין הטומאה ראוי להתרחק מן הכהנים שהם קדושים עושי מלאכת השם יתברך תמיד, והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים, עם היותו בעל גוף נפשו תשכן תמיד בתוך המשרתים העליונים, על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טמאה לעולם, ואפילו בקרובים כמו לכהנים הדיוטים שכתבתי למעלה (מצוה רסג) דחס רחמנא עליהם, שישפכו נפשם בבית המת כי יחם לבבם על קרוביהם, מה שאינו כן בכהן הגדול, כי מרב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש וישכיח מלבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו, כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים. ובדיני טומאת המת ואהל המת דברתי מעט כמנהגי בסדר זה, אין ראוי להחזירו פן יכבד על הקורא. {{הערה|[הלכות אבל פ"ג].

ונוהג איסור זה בזמן הבית שיש שם כהן גדול ובכל מקום שיהיה, ואפילו אם היה מקרה שיצא לחוצה לארץ מוזהר מהכנס באהל המת. ואם עבר ונכנס שם במזיד ואפילו אביו או אמו מתים בבית לוקה.

הערות

רעא. שלא יטמא כהן גדול בשום טמאה במת.

שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, שנאמר (ויקרא כא יא) לאביו ולאמו לא יטמא, כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו, ואף על פי שבראש הפסוק אסר עליו מהטמא על כל הנפשות, זהו טומאת ביאה לאהל המת, כמו שפרשנו שם (מצוה רע) שהרי כתוב שם לא יבא דמשמע ביאה באהל, וכאן יאסר עליו כל שאר מיני הטומאה בכלל. ואל תחשב שזה שנאמר לאביו ולאמו וגו'. הוא פרוש לראש המקרא שאמר ועל כל נפשת וגו'. שאין הדבר כן, אבל הם שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון ספרא (אמור ב ד) חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (בספרא שם) שחייב כהן הדיוט בלא יבא ולא יטמא, אף על פי שלא נכתב בו, מדין גזירה שוה, כששניהם נאסרו מהטמא בנפש, וכמו שבא בגמרא. ואמנם אין למנות במנין הלאוין לא יבא ולא יטמא בכהן הדיוט לשני לאוין כמו שמנינו אותן בכהן גדול, לפי שבכהן גדול נכתבו בפרוש, ובהדיוט נלמד האחד בגזרה שוה, וכבר הורה זקן הוא הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ שורש ב), שאין לנו למנת במנין תרי"ג מצות אלא המפרשות בכתוב, אבל לא הנלמדות במדות שהתורה נדרשת בהן.

משרשי המצוה. מה שכתבנו במצוה הקדמת לזו, והוא הדין והוא הטעם, כי כונת שתיהן בלא יבא ובלא יטמא ענין אחד הוא.

ובדיני טומאת המת, כבר כתבתי למעלה בסדר זה במצוה רסג קצת מהן.

ונוהג אסור זה בזמן הבית כי אז יהיה שם כהן גדול, ובכל מקום שהכהן שם, גם כן נוהג אסור זה, ואם עבר ונטמא ואפילו לקרוביו במין ממיני הטומאה חייב מלקות.

הערות

ערב. מצות כהן גדול לישא נערה בתולה.

שישא כהן גדול נערה בתולה, שנאמר (ויקרא כא יג) והוא אשה בבתוליה יקח. והראיה שזה נחשב מכלל מצות עשה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות ל א): עושה היה רבי עקיבא ממזר אפילו מחיבי עשה, ובארו זה, כשהיה כהן גדול בא על אשה שאינה בתולה, שהיא אסורה עליו בעשה, שהעיקר הוא אצלנו, לאו הבא מכלל עשה עשה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (הוריות יא ב) מוזהר על האלמנה, ומצוה על הבתולה.

משרשי המצוה. לפי שהעיקר הטוב שבאדם הוא שיהיה לו מחשבת טהרה ונקיות, כי אחרי המחשבות ימשך מעשה הגופות, על כן ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו שהוא קדש קדשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו השם יתברך ממנה טהור ונקי ראוי לעבד בקדשה. ושמא תאמר ומי יודע אם גם הבתולה קבעה מחשבתה באיש זולתי בו ונתנה עיניה באחר, התשובה בזה, שכל זמן שלא יצאה מחשבתה מן הכח אל הפעל אינה נפסלת, אבל כל זמן שנבעלה נפסלה, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט א), דמשתבגר אסורה עליו, הענין הוא, דמכיון שהיא גדולה כל כך, יצר מחשבת לבה רק רע, ואולי קבעה מחשבתה באדם אחר, ומחשבתה רעה מכיון שהיא גדולה, נחשבת לה כמעשה. וכן מזה הטעם אמרו גם כן (שם), שאם נתאלמנה מן הארוסין, אפילו בעודה קטנה, אסורה היא לכהן, דמכיון שנעשה בה מעשה הקדושין, כבר קבעה מחשבתה באיש אחר מתוך מעשה הארוסין ונפסלה, דמעשה פוסל אפילו בקטנות, ומחשבה בגדולות, וכן אמרו (שם), שאם נבעלה שלא כדרכה גם כן פסולה, שכבר נעשה בה מעשה רב, אף על פי שבתוליה קימין. וכן אמרו (שם) שאף מכת עץ פסולה, והטעם בה לפי הדומה לפי שאינה קובעת עוד מחשבתה הרבה בכהן גדול, דמכיון שנאבדו בתוליה אינה כורתת ברית חזק לעולם לאיש, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) כי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והרי זו לא עשאה שום אדם כלי, ומכל מקום לא החמירו זכרונם לברכה באלו הרבה, ואמרו (יבמות ס א) שאם נשא בוגרת או מכת עץ דיעבד יקים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות יב ב) שאחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה או המרבה בבגדים, ואחד כהן גדול העובד או כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה כולם מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה. ומה שאמרו (יבמות נח ב) שאפילו אירס הקטנה ובגרה תחתיו קדם נשואין הרי זה לא יכנס, ואם כנס אינו מוציא, ומה שאמרו (שם נט א) שאינו נושא שתי נשים ביחד לעולם, שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח, דוקא אשה אחת, אבל לא שתים, ומה שאמרו (שם סא א), שאם כנס האלמנה בעודו הדיוט ונתמנה כהן גדול שאינו מוציאה, ואפילו ארסה קדם שנתמנה כהן גדול כנסה לאחר שנתמנה. ויתר פרטיה, בפרק ששי מיבמות ובמקומות מכתבות וקדושין [ה' איסורי ביאה פי"ז].

ונוהג בארץ בזמן הבית והעבודה, כי אז יתמנה הכהן גדול, לא במקום אחר. וכהן גדול העובר על זה ונשא בעלת איש שאינה לא אלמנה ולא גרושה בטל עשה ומוציאה בגט.

הערות

רעג. שלא ישא כהן גדול אלמנה.

שלא ישא כהן גדול [ב] לבד אלמנה, שנאמר (ויקרא כא יד) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח. ולא היה צריך הכתוב לחזר אסור גרושה וחללה זונה בכהן גדול, שדרך כלל נאסרו על כל כהן, והוא ראש הכהנים, ועל כן פירשו זכרונם לברכה (קידושין עז א), כי ללמד לנו ענין זה, בא כפל האזהרה בגרושה וחללה זונה בכהן גדול. ואמרו בגמרא קדושין (שם), שבא ללמד, שבזמן שיקרה שיהיו כל אסורין אלו באשה אחת כסדר הזה שבתחלה תתאלמן ואחר כך תתגרש ואחר כך תתחלל ואחר כך תעשה זונה, ובא עליה כהן גדול שחיב על ביאה אחת ארבע מלקיות, והוא שהזהר בארבעה לאוין, ואם בא עליה כהן הדיוט לוקה שלש. והטעם שיתחייבו עליה הרבה מלקיות כשהיא כסדר הזה, לפי שיש בה בענין זה אסור מוסיף, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה רסח) סמוך במצות אסור גרושה לכהן, שאין אסור חל על אסור אלא כשיהיה אסור מוסיף או אסור כולל או אסור בבת אחת, כמו שמתבאר במסכת כריתות ^[1]. ואין צריך לומר, שאם בעל ארבע נשים ואחת מהן אלמנה ואחת גרושה ואחת חללה ואחת זונה, והתרה על כלון שחייב ארבע מלקיות, בין שיבוא עליה כסדר או שלא כסדר, הואיל והן גופין מחלקין.

ואם תשאל ותאמר ואיך ילקה הרבה מלקיות בין באשה אחת בין בהרבה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, שהרי זה לאו שבכללות הוא, שהרי בכולן באה המניעה בלאו אחד, וכמו שכתוב למעלה (מצוה ז) לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. התשובה דע שכבר בארו זכדונם לבדכה ענין זה, וזהו אמרם בגמרא קידושין (דף עז:) במה שכתוב בכהן הדיוט ואשה גרושה מאישה לא יקחו, שמפני כן נפרדה הגרושה בלאו, ללמד שמלקין על הגרושה בפני עצמה וכמו שמלקין על הגרושה בפני עצמה, כך מלקין על החללה ועל הזונה בפני עצמה. ואמרו שם כשם שחלוקה גרושה וחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול, וללמד דברים אלו נכפלה המניעה בכהן גדול, כמו שאמרנו.

משרשי המצוה. לפי שיש בנשואי האלמנה מחשבות זרות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב א), שבחור שנשא האלמנה שלש דעות יש במטה וכו'.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט א) שאלמנה היא נקראת אפילו מן הארוסין, וכהן גדול שמת אחיו אפילו מן הארוסין, הרי זה לא ייבם אלא חולץ. היתה מקדשת ספק קדושין ומת ארוסה הרי זו ספק אלמנה ואסורה, שכל ספק בדאוריתא אסור הוא מן התורה, ועל כן אמרו זכרונם לברכה בכל מקום, שספקא דאוריתא, לחמרא. ויתר פרטיה, ביבמות וקדושין. וכהן גדול העובר על זה וקדש אלמנה ובעלה לוקה שתי מלקיות: אחת, משום אלמנה לא יקח, ואחת משום לא יחלל זרעו, שהוא לאו בפני עצמו, וכמו שנכתב אותו בסמוך (מצוה רעד), אבל קדש אותה ולא בעלה אחר כך אינו לוקה כלל ואפילו משום לא יקח, וכמו שאמרו שם בקדושין (עח א) בעל לוקה, לא בעל אינו לוקה, דמה טעם קאמר לא יקח? משום לא יחלל. אבל בעל האלמנה אף על פי שלא קדשה לוקה אחת משום לאו דלא יחלל משמע, שכן פירשו זכרונם לברכה (שם) ולא יחלל לא לה ולא זרעו, וכן אמרו שם בקדושין ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קדש לוקה, מאי טעמא? ולא יחלל זרעו אמר רחמנא, והרי חלל, כלומר דבכלל ולא יחלל. משמע דלא יחלל כשרים ולא [יחלל] זרעו.

הערות

1. (כריתות יד, ב)

רעד. שלא יבעל כהן גדול אלמנה.

שלא יבעל כהן גדול אלמנה ואפילו בלא קדושין, שנאמר (ויקרא כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו, ואמרו בקדושין (עח א) כהן גדול באלמנה לוקה שתים, משום לא יקח, ומשום ולא יחלל, כלומר, שאם נשאה ובעלה לוקה שתי מלקיות, ואם בעלה מבלי שקדשה לוקה אחת משום לא יחלל, וכמו שאמר רבא שם, ומודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש לוקה, מאי טעמא? ולא יחלל אמר רחמנא, והרי חלל. קדשה ולא בעלה אינו לוקה משום לא יקח, דהא אמרינן התם דמה טעם קאמר מה טעם לא יקח? משום לא יחלל. משמע דכל זמן שלא חלל אינו לוקה.

וזה הטעם למדנוהו אף בכהן הדיוט בנשים האסורות לו, ואף על פי שכתוב זה דלא יחלל בכהן גדול הוא ובאלמנה, למדנו ממנו שאין ההדיוט גם כן חייב מלקות בנשים האסורות לו עד שיקח ויבעל, דודאי לא החמיר ההדיוט מגדול, וכמו שבארו שם בקדושין בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, ואמרו שדין זה גם כן פכהן הדיוט שאינו חייב על הנשים האסורות לו עד שיקדש תחלה ואחר כך יבעל, אבל בעל זונה או גרושה וחללה בלא קדושין, אף על פי שזה אסור לו ופסלו לכהנה אינו לוקה, מכיון שלא נתבארה המניעה בו מזה בפרוש, דלא יחלל בפרשת כהן גדול הוא כתוב ובאלמנה דוקא. אבל בזונה וגרושה וחללה אף הכהן גדול גם כן אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת כשנשא אותן ואחר כך בעלן, אבל בעלן בלא קדושין אף על פי שזה אסור לו ופסלו מן הכהנה אין לו בזה חיוב מלקות, אלא דינו בזה כמו כהן הדיוט בשוה, שלענין האלמנה דוקא הוא שנתיחד הלאו בכהן גדול לחיבו בלא יחלל, כלומר בבעילה בלא קדושין, כמו שאמרנו אבל לא בשלוש האחרות, שלא נכפלו השלש האחרות בכהן גדול אלא לאותו ענין שאמרנו למעלה (מצוה רעג) לחלק, כלומר לחיב על כל אחת ואחת. ועוד יש טעם אחר בדבר, שבאלמנה יש בה חלול בבעילה, שהיתה כשרה להדיוט ונפסלה בבעילה, ועל כן יש לחיבו מלקות עליה ומשום לא יחלל, אבל בשלש האחרות אין לחיבו מלקות בבעילה מבלי קדושין, שהרי אין לנו לומר בהן חלול, שהרי מחללות ועומדות הן לכהן הדיוט קדם בעילה.

משרשי המצוה. בקודמת לה, וקצת דיניה גם כן.

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית שהיה לנו כהן גדול. עבר ובעל אלמנה אפילו בלא קדושין לוקה משום לא יחלל, שהרי חלל לאלמנה שהיתה ראויה לכהן הדיוט, ועכשיו אסורה לו, וכבר אמרנו שהוא חייב שלא יחלל לא לה ולא לזרעו, וחלול זרעו שיך לומר כשבא על גרושה חללה זונה שהן מחללות, וכשהוא בא עליהן, אינו מחללן, שהרי מחללות ועומדות הן, אבל זרעו הוא שמחלל, שזרעו במקום חלול. וחלול האשה שיך לומר, בבא על האלמנה שהיא כשרה עדין לכהן הדיוט ובביאה זו של כהן גדול נעשית זונה, והרי חללה מכשרותה, ואין ספק כי גם הזרע מחלל בה ממילא, אבל החילוק שיש בין החלול שבה לחלול הזרע שהיא מחללת בהעראה והזרע בגומר ביאתו, כדאיתא בגמרא (קדושין שם).

הערות

רעה. שלא יעבד כהן בעל מום במקדש.

שלא יעבד כהן בעל מום בעבדת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא יז) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כלומר לא יקרב לעבדה, כי כל עניני מאכ קרוי לחם בהרבה מקומות (עי' רש"י בראשית לא נד). ומום זה ענינו מום קבוע, שכן פירשו בספרא (אמור ג ה) אשר יהיה בו מום לא יקרב אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? תלמוד לומר באותה פרשה כל איש אשר בו מום לא יקרב. ומום קבוע הוא, כגון גרב או ילפת והיא החזזית.

משרשי המצוה. לפי שרב פעלות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשנה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעלותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן יפה תאר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו, רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שנוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מג א) ששלשה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלים הכהן מלעבד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מלקרב, ויש מומין אחרים שפוסלים האדם בלבד מלעבד ולא הבהמה מלקרב. ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה, אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלשה מיני מומין אלו אינו עובד. אין פוסלין באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שנטל כליתו או טחל שלו או נקבו מעיו, אף על פי שיעשה בהן טרפה עבדתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי, אף כל שהוא בגלוי. ומנו חכמים (רמב"ם ביאת מקדש ז ח) שהמומין שהם פוסלין בין באדם ובבהמה הם חמשים, מלבד שיש מומין מיחדים בבהמה והם עשרים ושלשה, ונמצאו בבהמה שבעים ושלשה, ויש גם כן מומין מיחדים באדם והם תשעים, נמצאו הפוסלין באדם מאה וארבעים. וזהו כלל התשעים המיחדים באדם, שמונה יש בראש, ושנים בצואר, ארבעה באזנים, וחמשה בגבנים ארבעה בריסי העינים, אחד עשר בעינים. ששה בחטם, שלשה בשפתים, ושלשה בבטן, ושלשה בגבו של אדם, וששה בידים, ארבעה באברי הזרע, חמשה עשר בשוקים וברגלים, ארבעה בכל הגוף, שמנה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן, חרש, שוטה, ונכפה ואפילו לימים, ומי שרוח רעה מבעתתו אפילו בעתים ידועים. ומלבד אלה, יש עוד שנים שפוסלין מפני מראית העין, ואלו הן, מי שנשרו ריסי עיניו אף על פי שנשאר השיער בעקרן ומי שנטלו שניו.

וזהו כלל החמשים שפוסלין באדם ובבהמה חמשה באזן, ושלשה בריס של עין, ושלשה אלו בכלל חרוץ האמור בתורה, שמנה בעין, שלשה בחטם, ששה בפה, שנים עשר באברי הזרע, ששה בידים וברגלים, ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן גרב, והוא האמור בתורה. ב) יבלת שיש בו עצם, וזהו יבלת האמורה בתורה. ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהוא וזו היא ילפת האמורה בתורה. ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.

ועוד שלשה אחרים הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד. ב) החולה שהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו, אבל הטרפה, כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דפן, כשר באדם ופסול בבהמה. ג) המזהם הרי חמשים. ויתר פרטיה במסכת בכורות פרק שביעי.

ונוהגת בזמן הבית בכהנים, וכן העובר על זה ועבד, והוא בעל מום, אם הוא מן המומין הפוסלין באדם ובבהמה, בין שוגג בין מזיד עבדתו פסולה, ואם היה מזיד חייב מלקות. וכן אמרו בספרא (אמור ג יא) אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. ואם הוא מן התשעים מומין המיחדים באדם, אף על פי שהוא לוקה לא חלל עבדתו. ואם הוא מן המומין שפסלותן אינו אלא מפני מראית העין אינו לוקה, ועבדתו כשרה.

הערות

רעו. שלא יעבד כהן בעל מום עובר.

שלא יעבד כהן בעל מום עובר, שנאמר (ויקרא כא כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש, כל רבויא הוא, ומרבה אפילו מום עובר, כי בתחלה יזהיר על מום קבוע, שיהא סבור שהוא מותר לעבד במום עובר שהוא קל ממנו, לפיכך הזהיר גם על העובר, והוא הגרב והילפת.

משרשי המצוה. כענין שכתבנו במצוה הקדמת לה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין סו ב) שאחד מום קבוע או מום עובר פוסל העבדה ולוקה הכהן עליו אם עבד (עבר) במזיד. ומה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מדות ה, ד) שבית דין הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן בהתמדה שהיו בודקין הכהנים ביחסין ובמומין, וכל כהן שנמצא פסול ביחסין לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ומי שנמצא כשר ביחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתליע עצים למערכה, וחולק בקדשים עם אנשי בי אב שלו ואוכל, שנאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. ויתר דיני כל המומין. בבכורות פרק שביעי.

ונוהגת בזמן הבית בכהנים. עבר ועבד במום עובר, במזיד לוקה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת עא) לא ימנה זה הלאו של מום עובר ללאו בפני עצמו, וכתב, דבכלל לאו דמום קבוע הוא, והוא כמו חלק מחלקי המצוה מצוה, וכבר הסכימו הוא והרמב"ם זכרונו לברכה, (בסהמ"צ שורש יא) ודבר ברור הוא שאין לחשב חלק המצוה בפני עצמה.

הערות

רעז. שלא יכנס בעל מום בהיכל כלו.

שלא יכנס בעל מום בהיכל בכללו, כלומר אל המזבח ובין האולם ולמזבח וכל שאר המקומות שבהיכל, שנאמר (ויקרא כא כג) אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש. ונתבאר בספרא (אמור ג י) ששני לאוין אלה של הפרכת והמזבח, לא יספיק אחד מהם בלתי חברו, ושניהם באו להשלים הדין בענין אחד, והוא להרחיק המקום האסור עליהם להכנס בו.

משרשי המצוה. להגדיל כבוד הבית והדרה על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום, כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמד שם מי שיש בו שום חסרון. וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) הרבה פעמים התועלת הנמצא לנו בהגדילנו מעלת הבית הקדוש ותפארתו.

דיני המצוה. כלומר מה הן המומין שבשבילן ימנע הכהן מלכנס, זכרתים למעלה (במצוה רעה) בסמוך ברמז באזהרת בעל מום קבוע, ושם הודעתי מקומן בגמרא וכל הענין כמנהגי. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת ס"ט) שאין לנו לחשב זה הלאו במנין הלאוין, שאסור הכנס בעל מום בהיכל וגם פרוע ראש וקרוע בגדים ושתוי יין אינו אלא מעלה מדבריהם זכרונם לברכה שלא יעבוד כהן טמא ולא בא הכתוב הזה אלא לאסר מהם קריבה לעבודה, וזה בכלל לאו דבעל מום שלא יעבד הוא. וכתב עוד, שאף הם לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח שהוא עשרים ושתים אמה, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שלשים ושתים אמה לא אסרו, וכמו שכתבתי למעלה בסדר ויהי ביום השמיני (מצוה קמט) באזהרת פרוע ראש בשם הרב זכרונו לברכה ^[1].

הערות

1. [הלכות בביאת מקדש פ"ו]

רעח. שלא יעבד כהן טמא.

שלא יעבד כהן בעודו טמא, שנאמר (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. ואמרו זכרונם לברכה בפרק תשיעי מסנהדרין (פג ב) מנין לטמא ששמש שהוא במיתה כלומר מיתה בידי שמים? דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וכתיב במקום אחר ומתו בו כי יחללוהו.

משרשי המצוה. מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם בטהרה ידוע לכל מבין.

דיני המצוה. כגון מה הן הטמאות המטמאות מדרבנן ובאיזה ענין יטהר הטמא מטמאתו, ואיזו טמאה צריכה הזאה וקרבן לטהרתה, ואיזו אינה צריכה אלה טבילה והערב שמש, ומכלל הענין שאי אפשר לעלות משום טמאה כי אם בטבילה, ואיזו טמאה צריכה שבעה ימים לטהרתה, ואיזו יספיק לה יום אחד. ויתר רבי פרטי ענינים אלה אשר רבו למעלה יתבארו כולם בסדר טהרות [שם].

ונוהגת בכהנים בזמן הבית, וכהן העובר עליה ועבד בטמאה חייב מיתה בידי שמים ^[1].

הערות

1. (עי' רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ד ה"א)

רעט. שלא יאכל כהן טמא תרומה.

שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן וגו' בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ואמרינן במסכת מכות (דף יד:) אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא? שנאמר איש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלהו הזרע כלו זכרים ונקבות? הוי אומר זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה הענין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) גבי מחיבי מיתה בידי שמים, שילמדו שם טמא האוכל תרומה מושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא.

משרשי המצוה. להגדיל וליקר בלב כל אדם כל אשר בקדש. וכבר זכרתי פעמים רבות התועלת הנמצא [ת] לנו בדבר, וממעלות הקדש לאכלה בטהרה ידוע.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[1], שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה אף על פי שהוא בלאו אינו לוקה, לפי שאינה קדש, ומה שאמרו (ברכות ב א) שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדה מ א) במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע, ומה שאמרו ברוכבי גמלים ומה שאמרו (בכורות כז א) בתרומת חוצה לארץ שהיא מתרת לכהן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו, כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נדה. ומה שאמרו (חולין קל ב) שכל עמי הארץ בחזקת טמאה, ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשמרה בטהרה. ודיני הטמאות זכרתי למעלה (מצוה קנט) גם כן קצתן בכלל ובפרט.

ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות בארץ ובזמן שהיא בישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאוריתא כדעת הרמב"ם זכרונם לברכה (תרומות א כו): והעובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) שמנו שם מחיבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפרות ארץ ישראל ^[2].

הערות

1. (פ"ז מהל' תרומה ה"א)
2. יו"ד סימן שלא

רפ. שלא יאכל שום זר תרומה.

שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קדש, ובא הפירוש המקבל (פסחים כג א), שזה הקדש הוא התרומה לבד וכל מה שנקדא תרומה, אבל לא בא להזהיר בכאן על קדשים אחרים, ומה שנקרא תרומה גם כן אלו הבכורים, וכמו שדרשו זכרונם לברכה מן הקבלה (שם לו ב) ותרומת ידיך (דברים יב יז) אלו הבכורים.

משרשי המצוה. כמצוה הקודמת. וממעלות הקדש, שיאכלוה משרתי השם ונשיהם ובניהם ועבדיהם אשר קנו להם, ויתנוהו לבהמתם ולכל חיתם ולא לאחרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יב ב) שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, דקנין כספו הוא מכל מקום, וכן אשת כהן שמרדה, הרי היא אוכלת, וכל אשת כהן אוכלת, אפילו היא בת שלש שנים ויום אחד, וגם הארוסה לו היתה ראויה לאכול אלא שחכמים גזרו שלא תאכל, עד שתנשא, כמו שבא בריש פרק חמישי דכתבות ^[1]. עבד עברי של כהן, אינו אוכל, שהרי אסרה התורה שכיר עולם ושכיר שנים, כמו שכתוב (ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. אבל עבד כנעני אוכל, דקנין כספו הוא, וגם אם קנה העבד עבדים גם הם אוכלים על ידו, משום דכתיב (שם יא) כי יקנה נפש קנין, שיש במשמע, שהנפש יעשה קנין, אבל אם העבד השני קנה שלישי אינו אוכל, דכי יקנה הנפש, קנין אמר רחמנא ולא קנין הקנין. וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהנה אסורה לאכול בתרומה לעולם (יבמות סה א), וגם אנדרוגינוס גם כן בין שנבעל דרך זכרותו או דרך נקבותו, ואף משוך והוא מי שנמשכה ערלתו עד שנראה כאלו לא מל אסור לאכול מדרבנן עד שימול פעם שניה (שם עב א), ויתר פרטיה, רבים, יתבארו במסכת תרומות.

ונוהג אסור אכילת התרומה לזרים בכל ישראל זכרים ונקבות בכל מקום שיש שם תרומה דאוריתא, דהיינו בזמן שארץ ישראל בישובה, כי אז חיוב התרומה דאוריתא, כמו שנכתב בסדר שופטים (מצוה תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה בעזרת השם. ובזמן הזה נוהג אסורה מדרבנן בפרות ארץ ישראל וכמו שנכתב שם. והעובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר, או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהנה באחד ממיני החלול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה חייב מיתה בידי שמים, כמו שבא בסנהדרין פרק תשיעי (פג ב), מדכתיב (שם ט) ומתו בו כי יחללהו, ואחריו וכל זר לא יאכל קדש.

הערות

1. (צ"ל פ"ה נז ב)

רפא. שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה.

שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה, שנאמר (ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. שרש המצוה וכל ענינה נכלל במצוה הקודמת, כי טעם אסורן מפני שנחשבו כמו זר אחר שאינו קנין כספו, כי התושב הוא שכיר עולם, והשכיר הוא שכיר שנים ^[1].

הערות

1. (עי' יבמות ע א)

רפב. שלא יאכל ערל תרומה.

שלא יאכל ערל תרומה, כלומר כהן שלא נמול, בין שהוא מזיד, או שוגג, או אנוס וכגון שמתו אחיו מחמת מילה שיראת המות מנעתו מלמול, בכל ענין שיהיה, מכיון שהוא ערל אסור לאכול בתרומה, והוא הדין שאסור בשאר קדשים. ומניעה זו לא נתבארה בכתוב, אלא נלמדה בגזרה שוה. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קלה). ובארו המקבלים עם זה, שזה האיסור הוא מדאוריתא לא מדרבנן. ולשון יבמות (דף ע.) מנין לערל שאינו אוכל תרומה? נאמר (שמות יב מה) תושב ושכיר בפסח, ונאמר (ויקרא כב י) תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר, האמור בתרומה ערל אסור בה, והוא הדין לשאר קדשים. וזה כמו כן לשון ספרא (כאן ד יח), ושם נאמר רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. ושם נתבאר כלומר בגמרא יבמות (דף עב.) שדבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל, ומשוך הוא שנמשכה העדלה בענין שנראה כמי שאינו מהול אחר שנמול. הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה, והמשוך אסור מדרבנן, והבן זה, ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, עד כאן.

ולפי הדומה כל אריכות דבריו כאן הוא מפני שכתוב בעיקר השני בספר המצות שאין כל מה שילמד באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי ראוי למנותו במנין המצות, והנה הגזרה שוה אחת משלש עשרה מדות היא, והנה הוא בעצמו, ימנה אסור הערל בתרומה באחת, ואף על פי שהוא נלמד כן ולכן יתנצל באומרו כי המקבלים בארו שזה האיסור מדאוריתא, לא מדרבנן. ונראה כי כונתו לומר שכל זמן שבארו זכרונם לברכה בפרוש שהענין מדאוריתא לא מדרבנן נמנה אותו למצוה, ואף על פי שהוא נלמד באחד מן המדות, אחר שחכמים יעידו על הדבר שהוא דאוריתא, ואם לא שראוי להזהר מאד בגחלת הרב ואירא, הייתי אומר כי מדחק גדול נכנס לזאת הפרשה. וכבר תפש עליו בזה הרמב"ן זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעיקר השני והרבה עליו ראיות מדברי הגמרא ומן המדרשות, כמה רבו הדברים עד שלא יכילום שבעה דפין גדולים. וסוף דבר אמר הרב כי ספר מצות הרמב"ם זכרונו לברכה, עניניו ממתקים וכלו מחמדים, מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים. משרשי המצוה. לפי שהערל כמו זר נחשב אחר שלא נכנס עם ישראל בברית המילה שהוא ענין גדול, והרחקת זר מן התרומה והטמאים מן הקדש, שרש אחד להם, וכתוב למעלה בסמוך (מצוה רעט).

ונוהגת בכהנים בכל מקום שיש שם תרומה דאוריתא כמו שאמרנו במצוה הקודמת (מצוה רפא). ומי שעבר על זה ואכל תרומה בין טהורה בין טמאה, והוא ערל חייב מלקות.

הערות

רפג. שלא תאכל חללה מן הקדש.

שלא תאכל חללה מן הקדש. כלומר מן התרומה וחזה ושוק שראויות בנות אהרן הכשרות לאכלן, שנאמר (ויקרא כב יב) ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ואמרינן בגמרא יבמות (דף סח.) כי תהיה לאיש זר כגון שנבעלה לפסול לה שפסלה מן הכהנה. ומאשר כתוב בתרומת הקדשים אמרו זכרונם לברכה (שם ב) במורם מן הקדשים לא תאכל, כלומר מחזה ושוק, ושם נאמר לכתב קרא בקדשים לא תאכל, מאי בתרומת הקדשים? שמעת מנה תרתי, חדא שהיא כשנבעלה לפסול נפסלה מלאכל בתרומה וחזה ושוק, ועוד אחרת, שהיא כשתהיה נשואה לזר ומת בעלה שחוזרת לאכול בתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ונמצא שיהיה בכלל זה הלאו אזהרת החללה מלאכל הקדש, ואזהרת כהנת שנשאת לזר שלא תאכל חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה, מה שלא נדין כן בתרומה, שכהנת שנשאת לזר ומת בעלה חוזרת היא לאכול בתרומה. ומשמעות הכתוב כן כי תהיה לאיש זר בתרומת הקדשים לא תאכל. כלומר כשתבעל לאיש זר, כלומר, שהוא פסול לה, וזהו זרותו לא תאכל בתרומת הקדשים, דהיינו תרומה וחזה ושוק כדפרישית. ועוד יש גם כן במשמעות הכתוב כי תהיה לאיש זר למי שאינו כהן, וכן כתב רש"י זכרונו לברכה לאיש זר ללוי או לישראל, כלומר שהוא זר מן הכהנה בתרומת הקדשים אינה אוכלת בעת היותה לו, אבל אחר מותו או שגרשה שהיא אוכלת בתרומת הקדשים, שהרי יצאת מתחת ידי הזר לא תאכל בחזה ושוק, דמכיון שנשאת לזר נפסלה בחזה ושוק לעולם. ואולם תדע, כי אסור אכילת כהנת בתרומה בעודה תחת בעלה ישראל לא למדנוהו מזה הכתוב כלל, שלא בא עליו הפירוש לדרש בו כך אלא מה שכתבנו, אבל זה האיסור למדוהו חכמים זכרונם לברכה (שם) בעלי הקבלה ממקום אחר, מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש, שבא עליו הפירוש שכל זמן שהאשה תחת בעלה דהיינו בעלה הישראל [י] שהוא זר מן הכהנה לא תאכל קדש, כי אשת הזר נחשבת כזר, והרי היא כמו אחת מצלעותיו. ודע זה וקבלהו, כי כן האמת המקבל [ת].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום [ובכל זמן] שיש שם תרומה דאוריתא, כמו שאמרנו במצות הקודמות. עברה הכהנת ואכלה תרומה או חזה ושוק והיא חללה כלומר, שנבעלה למי שפוסלה מן הכהנה, וכן אם עברה ואכלה חזה ושוק אחר שמת בעלה הישראל [י] או שנתגרשה ממנו, וכן אם עברה ואכלה תרומה או חזה ושוק בעודה תחת בעלה הישדאל [י], בכל צדדין אלו חיבת מלקות.

הערות

רפד. שלא לאכול טבל.

שלא לאכול טבל, בין ישראל בין כהן, והוא הדבר שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות, שנאמר (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי. ובא הפירוש המקבל על זה (סנהדרין פג א), שבאוכל טבל הכתוב מדבר. וענין הכתוב לומר, שלא יחללו הקדשים בעודם מערבים עם החולין, וזהו לשון את אשר ירימו שהוא לשון עתיד, כלומר שעדין לא הרמו. וכן הוא בגמרא סנהדרין (סנהדרין פג, א) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי בעתידים להרים הכתוב מדבר, דיליף חלול חלול מתרומה שכתוב עליה ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר יח לב). והיא במיתה כמו שכתוב למעלה (מצוה רפ), מדכתיב (ויקרא כב ט) ומתו בו כי יחללוהו, וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (דף טז:) בענין זה, יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר, אבל נטלה ממנו תרומה גדולה. ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, או מעשר ראשון, או מעשר שני, ואפילו מעשר עני מנין כלומר, מנין שיהיה בדבר חיוב? תלמוד לומר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך. ולהלן הוא אומר (שם כו יב) ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל.

אמנם זה החיוב הוא למלקות, אבל עון מיתה אינו אלא על הטבל שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, וכן נמי באוכל מעשר קדם שנטלה ממנו תרומת מעשר, וזהו שנאמר בצואת הלוים (במדבר יח לב) כשצום להוציא מעשר מן המעשר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזו היא מניעה שלא לאכול מעשר ראשון בטבלו, כן פרשוהו זכרונם לברכה (יבמות פו א) ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי. נמצא מכלל דברינו, שהאוכל הטבל קדם שנטלה ממנו תרומה גדולה, וכמו כן קדם שנטלה ממנו תרומת מעשר הוא במיתה, ואם אכל ממנו אחר שנטלה ממנו תרומה גדולה, ונטלה ממנו גם כן תדומת מעשר, וכגון שהקדים לטול תרומת מעשר קדם מעשר, אף על פי שהוא עדין טבול לשני המעשרות, דהיינו מעשר ראשון ושני, או מעשר עני, אינו בחיוב מיתה, אבל הוא בחיוב מלקות, וכן כל זמן שהוא טבול אפילו לאחד מן המעשרות במלקות. ואזהרותיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו', כמו שנכתוב לקמן בסדר ראה אנכי ושמר ענין זה (מצוה תעג ד), כי כן תמצא האמת אם תזכה ללמד דברי חכמינו בעלי הקבלה זכרונם לברכה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה סמוך בלאו דכהן טמא בתרומה (מצוה רעט).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה עג ב) באיסור הטבל, שאוסר תערבתו בכל שהוא, מה שאינו כן בשאר אסורין שבתורה, חוץ מיין נסך וחמץ בפסח, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קיא). ונתנו טעם בטבל, מפני שאסורו כמו התירו בכל שהוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה, שאין לתרומה שעור מן התורה, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול של חטים, אף אסורו כמו כן בכל שהוא, ונמצא שאם נתערבו מעט חטים של טבל בכמה של חולין, שכולן אסורין. ובסדר זרעים ובמסכת תרומות ומעשר שני ומעשרות יתבאר אי זה דבר חייב בתרומה ומעשדות והן טובלין הפרות, ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר חייב מן התורה, ואי זה מדברי סופרים. ויתר משפטי הטבל שם, ובמקומות מן מסכת דמאי ^[1].

ונוהג אסור זה של טבל בכל ישראל בזכרים ונקבות, ואפילו בכהנים ולוים ^[2] אף על פי שהם האוכלים התרומות ואפילו בדגן שלהם, וכן נוהג האיסור בכל מקום, כלומר, שאסור לאכול הטבל של פרות ארץ ישראל בכל מקום, אבל חיוב תרומות ומעשרות מן הפרות, ידוע הוא שלא חיבתנו התורה בהם אלא בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, שנאמר בתרומה (במדבר טו ב) בבואכם ודרשו זכרונם לברכה (כתובות כה א): ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם. וכן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) ולפיכך אין אסור הטבל מדאוריתא אלא בפרות ארץ ישראל, ובדגן ותירוש ויצהר דוקא, כמו שנכתב במצות מעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה).

וכבר כתבתי קצת חלוקין במקומות שסביב ארץ ישראל לענין שביעית בסדר אם כסף תלוה, ותחומי ארץ ישראל ידועים הם. ועוד אכתב בארכה כל ענין תרומות ומעשרות וחלוק המקומות ומה שהוא מדאוריתא או מדרבנן בסדר שופטים (תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה וקחנו משם. ועוד אודיעך שם מחלוקת המפרשים בענין תרומה אם היא מדאוריתא או דרבנן היום אפילו בארץ, ומי שהוא במקום שיהיה מספק עליו אם הוא מארץ ישראל אם לא, בזמן שהארץ בישובה ראוי להחמיר בדבר על כל פנים לפי שזהו ספיקא דאוריתא, וקימא לן ספיקא דאוריתא לחמרא (ביצה ג ב). ומן הדומה שחכמים זכרונם לברכה (חולין ו ב) היו מחמירין אפילו בפרות שחיוב המעשר שלהם דרבנן במקומות המספקים להם אם הם מארץ ישראל, ואפילו אחר חרבן הבית, אף על פי שאסור זה אינו נוהג אלא בפני הבית מדאוריתא. והעובר על זה ואכל כזית מן הטבל קדם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, וכן קדם שהפרישו ממנו תרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, וכמו שאמרנו למעלה, ואם אכל כזית טבל שנטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, אבל עדין לא הפרישו ממנו מעשרות, ואפילו לא נשארו בו אלא מעשר עני חייב מלקות, ואם הוא טבל של דבריהם, כלומר דבר שאין חיוב התרומה והמעשרות בו אלא מדרבנן, כגון כל שאר פרות חוץ מדגן תירוש ויצהר ואפילו בזמן שישראל בארץ, או אפילו דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל, ובזמן הבית מכין אותו מכת מרדות. ומשקין היוצאין מפרות שהן טבל אסורין כמותן. ומכל מקום אף על פי שהן אסורים מן התורה אין חיוב המלקות על המשקין אלא על גוף הפרות, חוץ מיין ושמן שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים והענבים, והטעם לפי הדומה, מפני שעקרן של אותן פרות, למשקין הן לבריות.

הערות

1. יו"ד סי' של"א
2. (פ"א מהל' מעשר ה"ג)

רפה. שלא נקדיש בעלי מומין למזבח.

שלא נקדיש בעלי מומים להקריבם למזבח, ואף על פי שלא הקריבם, בהקדש לבד יש אסור לאו, ועל ההקדש לבד נאמר (ויקרא כב כ) כל אשר בו מום לא תקריבו, משום בל תקדיש (תמורה ו א).

משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה רעז) בלאו שלא יכנס בעל מום בהיכל כלו, ועין במצות הקרבן (מצוה רפו) להיות תמים ומצאת שם כי תדרשנו.

ודיני המצוה, כלומר, מה הן המומין הפוסלין ומה אינן פוסלין, כתבתי מהן קצת מזה למעלה (מצוה רעה) בלאו שלא יעבד כהן בעל מום בעבודת המקדש. והכל בארכה במסכת בכורות [ה' איסורי מזבח פ"א].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. כל העובר עליה והקדיש בעל מום ואפילו בזמן הזה עבר על לאו זה. ומן הנראה שלא יהיה בזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ראיתי הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ב) שכתב המקדיש בעל מום לוקה, ואולי יעשהו כממיר שיש בו מלקות ואף על פי שאין בו מעשה, שזה וזה הקדש הוא, ואליו נשמע ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי צבאות הוא (מלאכי ב ז).

הערות

רפו. מצות הקרבן להיות תמים.

שיהיה כל קרבן שנקריבהו שלם במינו מן המומין שבאו בכתוב ומאותן שבאה הקבלה עליהם שהם מומין, והוא מה שנאמר על זה (ויקרא כב כא) תמים יהיה לרצון, ואמרו בספרא (אמור ז ט) תמים יהיה מצות עשה והביאו ראיה (מנחות פז א) על היות הנסכים וסלתם ושמנם בתכלית השלמות מההפסד, מדכתיב (במדבר כח לא) תמימם יהיו לכם ונסכיהם.

שרש המצוה נגלה, עם מה שהקדמנו למעלה, בענין הקרבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכון מחשבת בני איש אל השם ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקרבן בלי מום, כי מזמות בן אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות בחשוב, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין.

מדיני המצוה. המומין שמנו חכמים זכרונם לברכה ^[1] שפוסלין בקרבן, שהם שבעים ושלשה, חמשים מהם, בין באדם בין בבהמה, והעשרים ושלשה, מיחדים בבהמה ואינן ראויין להיות באדם. וכמו כן יש מומין שהם מיחדים באדם שאינם ראויים להיות בבהמה והן תשעים, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה רעה) גבי מומין הפוסלין בכהן. וכן מה שחלקו זכרונם לברכה (חולין קל א) בין מום קבוע למום עובר, ומה שאמרו (זבחים קטז א) שאין המומין פוסלין בקרבן עוף, שלא נאמר בהן תמים זכר. ובמה דברים אמורים? במומין קטנים, אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממנחות.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. והעובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האמורין מבהמה בעלת מום על המזבח, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רפח רצ), וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם א ד) נמצאת למד, שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אמוריו על המזבח לוקה ארבע מלקיות, ועל מה שאמר שאם הקדיש לוקה צריך עיון.

הערות

1. (פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ב)

רפז. שלא נתן מום בקדשים.

שלא נתן מום בקדשים. כלומר שלא נעשה בבהמה שהיא קדושה למזבח שום חבורה או שום שבר שיפסלה להקרבה, שנאמר (ויקרא כב כא) וכל מום לא יהיה בו, ואמרו זכרונם לברכה (מנחות נו ב) קרי ביה לא יהיה בו. ולשון ספרא (אמור ז ט) כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום.

משרשי המצוה. לפי שיהיה בזה בזיון הקדשים, וכבר כתבתי כמה פעמים (מצוה צה) התועלת הנמצאת בהתיקר כבוד בית המקדש ומשרתיו וקרבנותיו אל לב בני אדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו שאחד המטיל מום בקדשים עצמן או בתמורתן, עובר בלאו ולוקה, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהמטיל מום בתמורתן, אינו לוקה, לפי שאין ראויין לקרבנות כמו שמתבאר בתמורה (כא א). ויתר פרטיה, מבוארים במקומות מפזרים מזבים ותמורה.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל אין חיוב המלקיות כי אם בזמן שבית המקדש קים שראויה הבהמה לקרבן, כמו שמתבאר בגמרא עבודה זרה ^[1].

הערות

1. (עבודה זרה יג, ב)

רפח. שלא נזרק דם בעל מום על המזבח.

שלא נזרק דם בעלי מומין על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא כב כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה ליי, ובאה הקבלה שזה הלאו הוא מונע מזריקת דם בעלי מומין, וזהו דעת תנא קמא בגמרא תמורה (דף ו:), וכן הלכה, שאמר שם ותנא קמא האי לא תקריבו ליי למה לי? מבעי ליה לזריקת דמים. כל ענין אזהרה זו כאזהרת נתינת מום בקדשים (מצוה רפז) ושחיטת בעל מום (מצוה רפט) והקטרת אימורין (מצוה רצ). אבל אין לחשבו עם האסורים הנוהגים היום, לפי שאין לנו מזבח בעונותינו.

הערות

רפט. שלא נשחט בעל מום לשם קרבן.

שלא נשחט בעלי מומים לשם קרבן, שנאמר (ויקרא כב כב) לא תקריבו אלה ליי; ולשון ספרא (אמור ז א) לא תקריבו משום בל תשחט. כל ענין מצוה זו, מפרש במצוה הקודמת לה. אבל אין לחשב אסור זה עם הנוהגים היום, לפי שאין לנו מקדש בעונותינו לשחוט שם קרבנותינו.

רצ. שלא נקטיר מאמורי בעלי מומין.

שלא להקטיר אמורי בעלי מומין, פרוש אמורין, כתבתי בסדר צו במצות מעשה החטאת (מצוה קלח). ועל זה נאמר (ויקרא כב כב) ואשה לא תתנו מהם על המזבח. ענין המצוה זו גם כן ובאור מקום דיניה, כתוב במצוה הקודמת לחברתה. אבל אין לחשב אסור זה עם הנוהגים היום, לפי שאין לנו מקדש בעונותינו להקטיר בו.

הערות

רצא. שלא לסרס אחד מכל המינים.

שלא לסרס אחד מכל המינים לא אדם ולא בהמה ולא עוף שנאמר (ויקרא כב כד) ובארצכם לא תעשו. אחר שזכר הכתוב ומעוך וכתות ונתוק וכרות שהוא נאמר על כלי התשמיש, אמר ובארצכם לא תעשו ובא הפירוש עליו (חגיגה יד ב) כל שבארצכם לא תעשו. כלומר, לא יעשה זאת בישראל, או פרושו מכל מין שבארצכם לא תעשו, וכל שבארצנו, יכלל האדם והבהמה וכל בעלי החיים. ואין ענין הכתוב לומר שלא יהא אסור הסרוס אלא בארץ, ובפרוש אמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שמנה שרצים (קי ב) תניא, מנין לסרוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו לברך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם צוה את הזכרים ממין האדם על זה למען יעמדו, שאם לא כן, יהיה המין כלה, אחר שהמות מכלה בהם, ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא, ורוצה בהשחתת עולמו הטוב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צ ב) שאפילו לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל אסור, אבל אם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה מותר ללקחה מידו ולאכול אותה, ואם הערים הישראל כגון שאמר דברים בפני הגוי מראים (?) חפצו בכר וכיוצא בענינים אלה כמו שעושין המערימין הפחותין קונסין אותו שיוציאנה מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר, ואפילו לבנו הגדול התירו זכרונם לברכה למכרה, שלא גזרו אלא שתצא מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר אבל לבנו קטן אינו מוכרה ולא נותנה.

ומה שאמרו (שבת קיא ב) גם כן שהמסרס אחר המסרס חיב, וכדאמר רבי חיא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר (ויקרא ו י) לא תאפה חמץ. ולא תעשה חמץ (שם ב יא) במסרס אחר מסרס שהוא חיב, שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חיב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד, ובא אחר וכרת הביצים או נתקן חייב גם האחרון, וכן אם בא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו כולם לוקין, ואף על פי שהאחרון אינו מסרס, שכבר מסרס הוא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיא א), שהמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינין פטור. ומה שאמרו (שם קי א), שהמשקה כוס של עקרין לאדם או לשאר בריות כדי לסרסן אסור, אבל אין לוקין על זה. וכן המושיב חברו במים או בשלג עד שיבטל ממנו כח אברי הזרע אינו לוקה, עד שיסרס ביד, אבל ראוי להכותו מכת מרדות. ואשה מתרת לשתות כוס של עקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה, כמו שכתבתי במצוה ראשונה שבספר. ויתר פרטיה מבוארים במקומות במסכת שבת וביבמות ^[1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאסור גם להם לסרס הזכרים, אבל לא עצמן בכוס של עקרין, כמו שאמרנו. והעובר עליה וסרס אחד מכל מיני בעלי חיים, בין אדם בין בהמה ועוף, בין טהורים בין טמאים לוקה.

הערות

1. [א"ה סי' ה]

רצב. שלא להקריב קרבן בעל מום מיד הנכרי.

שלא להקריב בעלי מומין מיד הגוים, שנאמר (ויקרא כב כה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, שלא נאמר, אחר שהוא גוי נקריב בעדו בעל מום. והצרכה האזהרה בזה עליהם, לפי שכבר התירתנו התורה לקבל מידם קרבנות תמימים, כמו שנאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם. ובא הפירוש על ^[1] "איש", לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות, ומקבלין אותן מהם.

משרשי המצוה. כבוד הבית, וכמו שכתבתי בלאו שלא ינתן מום בקדשים בסדר זה (מצוה רפז).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ז א) שכל מום מן המומין הפוסלין בקרבנותינו כגון השבעים ושלשה מומין הידועים פוסלין גם כן במה שנקבל מהם, ולא נאמר שלא יהיה מום בקרבנותם אלא מה שהם מחשבים אותו מום כמו מחסר אבר. וקצת יתר פרטיה, מפזרים במקומות מהתלמוד.

ונוהגת בכהנים בזמן שישראל שרויין על אדמתן, כי אז הוא זמן ההקרבה. וכהן שעבר על זה והקריב בעל מום, אף על פי שהוא מבן נכר לוקה.

הערות

1. (מנחות עג ב , חולין יג ב)

רצג. מצות הקרבן שיהיה משמנה ימים ולמעלה.

שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה מבן שמנת ימים ומעלה, לא פחות מזה, וזאת היא מצות מחסר זמן בגופו, והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב (ויקרא כב כז) שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. ודברי התורה נוטריקון הם, ומורה הכתוב, שקדם לכן לא ירצה הקרבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה לאו הבא מכלל עשה עשה. ולפיכך אין לוקין עליו, וכמו שבארו זכרונם לברכה בחולין פרק אותו ואת בנו שאמרו שם (פ ב) לענין מלקות הנח למחסר זמן שהכתוב נתקו לעשה.

משרשי המצוה. מה שהקדמנו בענין הקרבן על צד הפשט, כי בכח הפעלה, יתעורר האדם להכשיר מעשהו, ולכן נצטוה להיות פעלת הדברים שבהן הכשר המעשה שלמה בכל כחו. ומשלמות הקרבן, שיהיה מבן שמנת ימים והלאה כי קדם לכן, איננו ראוי לכל דבר ולא יחמד איש אותו לאכלה לסחורה ולתשורה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כב א), שתורים שלא הגיע זמנן שהן אסורין לקרבן כמו בהמה שלא הגיע זמנה, וכן בני יונה גדולים הרבה אסורים. והטעם בהם, שהגדלות בהן נחשב כמום, ודרך כלל אמרו חכמינו זכרונם לברכה במשנה (שם), בתורים ובני יונה, שתחלת הצהוב שבזה ושבזה, פסול, לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות לתורים. ודרשו זכרונם לברכה בזה המקרא (שם לח ב) כי יולד פרט ליוצא דפן, שפסול לקרבן, תחת אמו פרט ליתום, כלומר שנולד אחר שנשחטה אמו. ומן הדומה, שבכל זה אפשר לומר, שאין השלמות בהן כמו בנולדים כדרכו של עולם, וכבר כתבתי (מצוה רפו) כי החיוב להיות הקרבן בתכלית השלמות מכל צד. ויתר פרטיה מתבארים בספרא וסוף מסכת זבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם מצות הקרבן ועל ידם יתקרבו, והם הזהרו מן הדומה בענין, אבל מכל מקום, ראיתי לרמב"ם זכרונו לברכה שכתב, וזה לשונו, וכן המקדיש מחסר זמן הרי זה כמקדיש בעל מום עובר, ואינו לוקה, כמו שבארנו, עד כאן. נראה מדבריו שהוא סובר, שחיוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו, וכיון שכן, יש לנו לומר לדעתו שחיוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים ובזכרים ונקבות. והעובר על זה והקריב מחסר זמן או הקדישו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה בטל עשה, אבל אינו לוקה, לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתבנו.

הערות

רצד. שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד.

שלא נשחט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקדשים בין בחולין, שנאמר (ויקרא כב כח) אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

משרשי המצוה. שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר "אשה כי תזריע" (מצוה קסט), לא כן מיני שאר בעלי חיים, אלא דרך כלל במין ישים השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבע בנפשותינו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחיתנו, צונו לבל נהרג אתו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מדת החמלה.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פב א) שאין חלוק בין אותו ואת בנו, או בנו תחלה ואחר כך האם, ומה שאמרו (שם פג א). דבארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחט, לפי שבארבעה זמנים אלו, כל הקונים מן הסתם לשחטן לשעה קונים, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף בערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן צריך להודיעו דוקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאל משום דספק ספיקא הוא עליו שמא אין לה אם, ואם יש לה שמא לא מכרה לשחט. ומה שאמרו (שם פב א) דשנים שלקחו פרה ובנה, שזה שלקח ראשון ישחט ראשון, ואם קדם השני ושחט שלא כדין אסור הראשון לשחט. ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומתר לשחוט האם עם בת בתה, שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו.

ומה שאמרו שאם שחט האם ובת בתה ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה, (שם עח ב) שאסור אתו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות, שאמרו בפירוש בנו, מי שבנו כרוך אחריו דהיינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחולין (דף עט.) עם הפירושים הטובים, שאם נתברר לנו הדבר שהוא אביו ודאי, שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן שם הלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לא, מדקאמר לענין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב לא היה אומר כן, אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה, מצד אם, אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב, כונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר, אבל להחמיר, ודאי נחוש לזרע האב. ובכל מקום שיהיה חמרא כשנאמר שלא נחוש, אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון דספוקי מספקא ליה אזלינן לחמרא בכל מקום. ולפי זה, היכא שאנו יודעין ודאי הזכר נחוש לו בענין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה, בחולין פרק שמיני ^[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו חייב מלקות.

הערות

1. י"ד סי' ט"ז

רצה. שלא לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם.

שנמנענו מחלול השם יתברך והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו כמו שכתוב במצוה שאחר זה כמו שנאמר (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכדונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת סג) והעון הזה יחלק לשלשה חלקים השנים על הכלל, והאחד על הפרט. והחלק האחד הכללי שכל מי שיבקש ממנו לעבר על מצוה מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכון להעביר, בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבקש ממנו לעבר על עבודה זרה גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד צרה והוא חייב שימסר נפשו ויהרג ואל יעבר, ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ברבים, ועבר על אמרו ולא תחללו את שם קדשי וחטאו עצום מאד, אמנם אינו לוקה, בעבור שהוא אנוס, לפי שאין לבית דין יכלת שיקימו גבול מלקות או הרג, אלא במזיד, ברצון, בעדים והתראה. ולשון ספרא (קדושים ד יג) בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא. אמרו זכרונם לברכה ההוא ולא אנוס, ולא שוגג, ולא מטעה. וכבר התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן מיתת בית דין, ואמנם עבר על חלול השם.

והחלק השני הכללי, שיעשה האדם עברה, אין תאוה בה ולא ערבות, אבל בפעלתו יכוין להכעיס, וזהו כמו כן מחלל שם שמים וילקה, ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. שזה יראה הכעסה בזה הדבר ואין ערבות גשמי בזה. והחלק אשר על הפרט, שיעשה איש מפרסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עברה, וכגון המעשה ההוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה התר חלל השם, והוא אמרם זכרונם לברכה (יומא פו א) היכי דמי חלול השם? כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר. רבי פלוני אומר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. וכבר נכפל לאו זה ואמר ולא תחלל את שם אלהיך אני יי עד כאן.

שרש מצוה זו וקצת דיניה וכל עניניה אכתב כמנהגי במצות קדוש השם שבסמוך.

הערות

רצו. מצות קדוש השם.

שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. כלומר שנמסר נפשנו למות על קיום מצות הדת. וכבר בארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה ענין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה וחי בהם, דמשמע ולא שימות בהם כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עברה. ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עד א), כי שלש מצות הם שחיב האדם שיהרג ואל יעבר בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא. כלומר, כל ענין שלה, האסור לנו מכח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם. וכן גלוי עריות וכל אביזרהא, ושפיכות דמים: שאם יאמרו לו לאדם עבד עבודה זרה או נהרגך יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שיהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר לחשב שהוא כפר בשם, ולשון ספרא (אמור ח ו) על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבר, כמו שאמרנו.

שרש מצוה זו, ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שבאלו השלש עברות שזכרנו, חייב האדם למסר נפשו בכל ענין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעבירו או אפילו להנאת עצמו, אבל בשאר עברות אמרו, דשלא בשעת שמד ובצנעא יעבר ואל יהרג, ואפילו יתכון הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא, כלומר, בפני עשרה מישראל אם להנאתו מתכון המעביר יעבר ואל יהרג ואם להעבירו יהרג ואל יעבר, בשעת שמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבר, ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) אפילו אערקתא דמסאנא כלומר, שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם, וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, הענין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה (פסחים כה א) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי (ירושלמי שבת יד, ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו, הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה יהרג ואל יעבר. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), דהוא לאו המיחד בעבודה זרה. אבל אסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה להרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה.

אחר שכתבתי זה מצאתי במקצת מחדושי מורי ישמרו אל שכתב כי בירושלמי דעבודה זרה (ירושלמי עבודה זרה ב, ב) משמע, דכל שאמר לו הרופא עליו סתם יעבר ואל יהרג.

וענין שפיכות דמים, למדו הענין זכרונם לברכה (סנהדרין שם) מדרך הסברא ואמרו על דרך משל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, כלומר, הנרצח יהיה ראוי לעשות יותר מצות מאותו שהרגו, ועל כן אינו בדין שיהרג שום אדם לחברו, ואפילו יהרג הוא על זה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ירושלמי תרומות ח, ד), שאפילו היו כמה אלפים ישראלים ואמרו להם אנסים תנו לנו אחד מכם, ואם לאו, נהרג כלכם יהרגו כלם, ואל ימסרו נפש אחת מישראל. ודוקא כשאמרו להם אחד סתם, אבל יחדוהו להם בפרוש, שאמרו תנו לנו פלוני ואם לאו נהרג כלכם רשאין לתנו, כענין הידוע בשבע בן בכרי, וכן הדין בנשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם וכו' כדאיתא במסכת תרומות פרק שמיני (מי"ב).

וענין עריות שנהרגין עליהם למדו אותן חכמים זכרונם לברכה (סנהדרין שם) לפי שהקשה נערה מארסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבר כמו שאמרנו כן נערה מארסה, יהרג אדם ולא יבעל אותה, כי התורה לא תמשל משלים חנם, רק ללמד ענין. ועוד יש להם בזה סמך מן הקבלה, שהיא חומת ברזל לכל דבריהם. וכתבו הראשונים דלא אמרינן יהרג ואל יעבד לעולם, אלא לעבר עברה, אבל להבטל ממצוה יעבר ואל יהרג ואל יעשה המצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) באסתר קרקע עולם היתה, כלומר, והוא כעין שב ואל תעשה, שהרי האשה על כרחה נבעלת, ואפילו סיעה האשה בתשמיש לאחר שהלבישה היצר לא תתחיב בכך, שאין אנס גדול ממנו. ומה שמצינו מעשים לחסידים הראשונים שנהרגין אפילו על בטול מצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות כ ו) מה לך יוצא לסקל? על שמלתי את בני, מה לך יוצא לצלב? על שנטלתי את הלולב, מדת חסידות עשו הם וראו שהדור היה צריך לכך, והיו חכמים גדולים ראויין לכך להורות על זה, שאלמלא כן שהיו גדולים וחכמים, לא היו רשאים למסר נפשם למות, שלא לכל אדם יש רשות להרג במה שלא חיבונו זכרונם לברכה להרג עליו, ולא עוד, אלא שמתחיב בנפשו ^[1].

ועוד' ראיתי בענין מצוה זו בספרי מורי ישמרו אל, שבכל אשה שקדושין תופסין בה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר, שאינן בכלל עריות להרג עליהן, אבל מכל מקום להורות לשום אדם לבוא על אשה ואפילו פנויה אין מורין, אלא ימות מחליו אם העלה לבו טינא ואל תבעל לו ולא יספר עמה וכו', בסנהדרין פרק בן סורר (עה א) ובספר מדע (שם ט), ויתר פרטיה מבוארים בפ"ח מסנהדרין ובפסחים ויומא ובמקומות אחרים ^[2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליהם ולא קדש השם במקום שחיב לקדשו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קדשי. וכמו שכתבנו למעלה בסמוך (מצוה רצה). ועון חלול השם גדול וחמור עד מאד, עד שאמרו זכרונם לברכה, שאין כח בתשובה ויום הכפורים ויסורין לכפר, אלא במיתה, דאיתא בפרק אחרון מיומא (פו א).

הערות

1. (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד)
2. י"ד סי' קנז

רצז. מצות שביתה ביום ראשון של פסח.

לשבת ביום ראשון של פסח, שנאמר בו (ויקרא כג ז) ביום הראשון מקרא קדש, ובכל מה שנאמר בתורה מקרא קדש פירשו זכרונם לברכה (ספרא יב ד) קדשהו. וענין קדשתו הוא שלא נעשה בו מלאכה אלא מה שהוא מיחד באכילה, כמו שבאר הכתוב (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והראיה ששביתת יום טוב נחשבת עשה, אמרם זכרונם לברכה (שבת כה א): האי שבתון עשה הוא, ולמדנו מעתה שבכל מקום שנאמר בתורה שבתון גבי יום טוב הוא עשה, וכבר בא הרבה בתלמוד גם כן יום טוב עשה ולא תעשה.

משרשי המצוה. כדי שנחשב בענין המועד בנס שנעשה לנו בו, ונהלל ונפאר במחשבתינו מה שצונו ברוך הוא עליו ועשה לנו נסים בזמן ההוא, ואם יהיה האדם טרוד במלאכתו, לא יהיה לו פנאי לחשב בשום דבר. ועוד נאריך בשרשה ובדיניה בלאו דאיסור מלאכה ביום טוב שבסדר זה (מצוה רחצ) בעזרת השם.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה שלא לצרך אוכל נפש בטל עשה זה, מלבד שעבר על לא תעשה, כמו שנכתב במקומו.

דיני המצוה. מתבארים ביום טוב.

הערות

רצח. שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח.

שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח שהוא יום חמשה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כב ז) ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם. וזה המקרא הביא הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שכג) במנינו. אבל אני כתבתי זה האחר, כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לענין אחד.

ואמר הכתוב כאן מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה לפי שצרכי אוכל נפש התרו לעשות ביום טוב, כמו שבא בכתוב במקום אחר (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וזהו פרוש מלאכת עבודה, כלומר מלאכה שאינה לצרך אוכל נפש, כענין שנאמר ובכל עבודה בשדה (שמות א יד). וכן "קין היה עבד אדמה" (בראשית ד ב), "מלך לשדה נעבד" (קהלת ה ח), "עבד אדמתו" (משלי יב יא), אבל המלאכה שהיא לאכול נפש כמו הבשול וכיוצא בו מלאכת הנאה היא, לא מלאכת עבודה, כן פרש הרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא שם). וכתב עוד שזה הפירוש מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחלה כל מלאכה לא יעשה בהם בסדר בא אל פרעה, הצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים, יקצר, ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסר כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן, ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים כל מלאכה ולא יפרש בהן התר אוכל נפש, כי מלאכת עבודה ילמד על זה. אבל בפרשת כל הבכור בחג המצות אמר (דברים טז ח) וביום השביעי עצרת ליי אלהיך לא תעשה מלאכה. והטעם מפני שכבר התיר בו בחג זה בפרוש אוכל נפש בסדר בא אל פרעה, ואחר כך בסדר זה הזכיר מלאכת עבודה דמשמע בו גם כן התר אוכל נפש, ולפיכך כשחזר והזכירו פעם אחרת בפרשת כל הבכור לא הצרך לומר בו עוד באור, והזכיר מלאכה סתם, וסמך על הידוע. ומכל מקום, לא אמר כל מלאכה כמו בשבת ויום הכפורים, אבל אמר מלאכה כלומר, המלאכה אשר הזהרתיך עליה.

משרשי המצוה. כדי שיזכרו הנסים הגדולים שעשה השם יתברך להם ולאבותיהם וידברו בם ויודעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסקי העולם, יהיו פנויים לעסק בזה, שאילו היו מותרין במלאכה, ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו, וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר, וראשי העם ידריכום וילמדום דעת. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב א) משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת [והלכות חג בחג].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה כח ב), שאף על פי שהתיר הכתוב המלאכות לצרך אוכל נפש, דוקא הדברים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לישה, שחיטה, אפיה, בשול, שכל אלו המלאכות נפסלות קצת בשהיתן. וכמו כן מזה הטעם התירו לדון סממנים ביום טוב משום דמפיגי טעמיהו, בשהיה, אחר שהן נדוכין, אבל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואינן מקבלות בזה שום הפסד, כגון קצירה, דישה. ברירה, טחינה, רקידה, וכיוצא בהן, אסור לעשותן ביום טוב, ואינן בכלל צרכי אוכל נפש כלל, ולוקין עליהם כחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת. ועוד בארו המפרשים האחרונים ענין זה ואמרו כן, דלא נקרא צורך אוכל נפש, אלא מה שנעשה ליומו. כלומר לזמן מועט כמו בשול ואפיה וכיוצא בזה, כמו שאמרנו. וכן מה שדעתו של אדם סומכת בו להכינו לשעתו, לאפוקי צידה שאין דעתו של אדם עליה, דשמא לא תזדמן לו צידה היום. ועוד אמרו, דכי שרינן אוכל נפש במה שנעשה לשעתו, כמו שאמרנו דוקא כשאדם משתמש בגופה של מלאכה, אבל אם משתמש בסלוקה של מלאכה אסור. וזהו שאסרו זכרונם לברכה (שם כב א) לכבות הבקעת, אף על פי שדעתו לכבותה כדי שלא תתעשן הקדרה. ולענין צלית בשר על הגחלים דהינו, בשרא אגמרי הנזכר בגמרא (שם כג א), אף על פי שהאש מתכבה בלחות הבשר אין זה נקרא משתמש בסלוקה של מלאכה, כי צורך הצליה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא ושרי,

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יב א), שאין בכלל התר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד, אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם בו ביום, שהוא דבר מצוה, כגון קטן למולו, ולולב לצאת בו, וכן ספר תורה לקרות בו, דכל יומא ויומא זמן תורה הוא, ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום, כגון רחיצת רגלים במים חמין שהוחמו ביום טוב או לעשות מדורה להתחמם בה, כל דברים אלו מותרין, ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו. כן פירשו הדבר חכמינו זכרונם לברכה ^[1].

ומיהו דוקא דברים השוים בכל גוף אדם הוא שנתיר ונאמר שהוא בכלל התר זה של אוכל נפש, כגון רחיצת רגלים, דכלי עלמא רחצי הכי לפעמים, אבל מה שאינו שוה לכל אדם, כגון מגמר דלאו כלי עלמא מגמרי כדאמרינן בכתובות (דף ז.) ודאי אסור הוא וכל כיוצא בזה. ודוקא בענינים אלו בעינן שיהיה הענין שוה בכל אדם, אבל לענין אכלין, אפילו מאכל שאין דרך לעשותו אלא המלכים והשרים הגדולים, מותר לעשות אותו כל אדם, דמכל מקום, עקד אכילה, דבר השוה בכל נפש היא. וכן מה שאמרו (ביצה ב ב) באסור הכנה, דאין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכין ליום טוב, ולא משתכחא אסור הכנה מדאוריתא לדעתי כי מעינת שפיר בדברי הגמרא כי אם בביצה בלבד, ועיקר איסורה הוא בשנולדה ביום טוב שלאחר שבת או בשבת שלאחר יום טוב, בהכי מתוקמא הכנה דרבה בביצה, ובהכי אסירא אסורא דאוריתא ולא בענין אחר, דהא אסרינן לה כשנולדה בשבת ליום טוב שלאחריו, או בנולדה ביום טוב לשבת שאחריו, וכן בשנולדה ביום טוב עצמו מדרבנן הוא אסורא, והכל משום גזרה דנולדה ביום טוב שלאחר שבת כדאמרן. ויאריך הענין אם באתי לכתבו בביאור רחב ובמקומו בריש ביצה (שם) הארכתי בו כאשר למדוני רבותי, ישמרם אלי.

ודין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן, משום דכתיב (שמות יב טז) הוא לבדו ולא מכשיריו, ודין זימון הגוים (שם כא ב) ביום טוב שאסור, דכתיב לכם ולא לגוים, וכן אין אופין שום דבר לכלבים, דכתיב לכם ולא לכלבים, ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ד ב), בשני ימים של גליות דביצה שנולדה בזה מתרת בזה, ומה שנתלש מן הקרקע בזה דמתרת בזה, דשתי קדשות הן, ומה שאינו כן בשני ימים טובים של ראש השנה. ויתר פרטיה רבים יתבארו כולן בארכה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת יום טוב ^[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה ממלאכות האסורות ביום טוב במזיד חייב מלקות.

הערות

1. (פ"א מהל' יום טוב הט"ז)
2. א"ח סימן תצה

רצט. מצות קרבן מוסף כל שבעת ימי הפסח.

להקריב קרבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר (ויקרא כג ח) והקרבתם אשה ליי שבעת ימים. והוא כקרבן ראש חדש, שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות, וכמו שכתוב בפירוש על כולן בסדר פנחס (במדבר כח יט) אשה עלה ומשפט העולה כבר פרשתיו למעלה (מצוה קטו) [ושעיר אחד לחטאת והיא נאכלת].

משרשי המצוה. כענין מה שכתבנו למעלה בענין הקרבן, כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חמר, אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה. ומזה השרש צונו ברוך הוא לעשות פעלה מיחדת לשם היום למען נתפעל מתוך כך לתת את לבנו לגדל היום וקדשתו והנסים והטובות שגמלנו האל ברוך הוא באותו הזמן.

דיני המצוה. מה שאמרו זכדונם לברכה בפרק רביעי ממנחות (דף מט.) דתמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין זה את זה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מד ב) הפרים והאילים והכבשים אינם מעכבים זה את זה. הפר והאיל והכבשים אינם מעכבים את הלחם. כלומר, מנחת הסלת שזהו הלחם ולא הלחם מעכב את הכבשים, דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן נסס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו, שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם, אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחמש הפקודים, כלומר בספד במדבר סיני קרבו במדבר, והאמור בתורת כהנים, כלומר, בספר ויקרא לא קרבו במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם? שהכבשים מתירין את עצמן, ולחם בלא כבשים אין לו מי שיתירנו. וכן מה שאמרו שם פרק תשיעי (פט א) מערבין נסכי פרים בנסכי אילים, אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. ועוד אמרו שם (פז ב) גם כן שבע מדות של לח היו במקדש הין וחצי הין וכו' רבי אליעזר ברבי צדוק אומר שנתות היו בהין, עד כאן לפר, עד כאן לאיל ועד כאן לכבש. ויתר פרטיה מבוארים שם ובמקומות מקדשים ^[1].

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קרבן מוסף במועדו בטלו עשה זה וחטאם ישאו, ובני ישראל נקיים, כי עליהם מוטל חיוב הקרבנות ביותר. ואם אולי הרגישו ישראל בדבר גם עליהם יהיה הפשע, כי כל ענין הבית הקדוש וכל שכן תמידין ומוספין על הצבור ועל כולן הוא מוטל.

הערות

1. [הלכות תמידין פ"ד]

ש. מצות שביתה בשביעי של פסח.

לשבת ביום השביעי של חג הפסח, שנאמר (ויקרא כג ח) וביום השביעי מקרא קדש. וכבר כתבתי למעלה (מצוה רצז) סמוך למצוה זו, שבכל מקום שנאמר בתורה מקרא קדש ענינו לומר, קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, והיא מצות עשה, וגם שם כתוב רמז משרשי המצוה על צד הפשט. וקצת דיניה, כמנהגנו נכתב בעזרת השם בלאו דאסור מלאכה שבסדר זה (מצוה רחצ), וכל ענין שביתת השביעי כשביתת יום ראשון, ושניהם כרגל אחד הם חשובים לענין שאין אומרים זמן בשביעי, וכן לכל דבר, מה שאין כן בשמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו (יומא ב ב). וכמו שנכתב במקומו (מצוה שכג) בעזרת השם.

הערות

שא. שלא לעשות מלאכה ביום שביעי של פסח.

שלא נעשה מלאכה ביום שביעי של פסח, שהוא יום אחד ועשרים בניסן, שנאמר (ויקרא כג ח) ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו.

שורש מצוה זו וכל ענינה, כתוב במצוה הקודמת (מצוה רחצ) דהיינו יום ראשון של פסח. ואולם ראוי שאבאר לך בני כאן, ענין שני ימים טובים בכל מועד ומועד, ותורתנו לא חיבתנו כי אם ביום טוב אחד, כמו שבא בכתוב מפרש בפסח ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי, וכן בעצרת וראש השנה וסכות.

והאמת כי הענין הוא עכשיו מנהג לבד לא חיוב אחר, רצוני לומר, שאין אנחנו עושין אותו היום מפני הספק, כי כל ישראל בקיאין עכשיו בקביעת החדשים ויודעים יום המועד מכון על פי החשבון המקבל בידם, כמו שכתבתי למעלה בסדר בא אל פרעה במצוה ד. ונקבע ר המנהג מפני שמתחלה כשהיו אנשים סמוכים בארץ היו קובעין החדש על פי הראיה כמצות התורה, כמו שכתבתי שם; ועל כן, כל מקומות ישראל הרחוקים מן המקום הנבחר שהקבע שם שלא היו יכולין שלוחים להגיע שם להודיעם יום הקבוע היה להם ספק באיזה יום קבעו החדש, אם ביום שלשים או בשלשים ואחד, והיו עושים המועד שני ימים מפני ספק זה. ואולם לא היה ספק להם לעולם ביותר מיום אחד, לפי שלעולם היו קובעין ראש חדש ביום שלשים או בשלשים ואחד, בין בעדים בין שלא בעדים, כי ידוע הדבר וברור שאין חדוש הלבנה מתאחר יותר, ועל כן, בין יבואו עדים או לא יבואו, היו קובעין ראש חדש ביום שלשים ואחד. ומפני הספק הזה (ביצה ד ב) שיש לרחוקים מירושלים, קבעו להם בתחלה לעשות שני ימים יום טוב, וחכמים זכרונם לברכה (פסחים נב א) תקנו גם עכשיו לרחוקים מן הארץ לעשות שני ימים כדת שהיו עושין בזמן ההוא, אף על פי שכל ישראל היו בקיאים בקבוע החדש, כמו שאמרנו, אבל הקרובים וכל שכן הדרים בארץ ממש אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו.

ומן הטעם הזה שאמרנו, שהדבר הוא תקנת חכמים לא ספק, אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשיו בשני ימים טובים של גליות נולדה בזה מתרת בזה, כמו שבא בגמרא (ביצה ד ב) דבזמן שהיה הדבר ספק היו אומרים כן, אבל עכשו, מכיון שמתקנת חכמים הוא ולא מתורת ספק כלל לא נאמר כן, אלא דינם כקדשה אחת. ומהם שאמרו דמחמת הספק הראשון תקנום חכמים זכרונם לברכה ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה. ועוד דכי איתמר בגמרא (שם) נולדה בזה מתרת בזה, כבר היה בטל הקבוע על פי הדאיה לפי הדומה וכן נהגו היום. וכל מה שאמרנו דוקא בשני ימים טובים של מועדי השנה, חוץ מראש השנה, דאילו בראש השנה בכל מקום כקדשה אחת היא, ונולדה בזה אסורה בזה, מפני שגם בבית הועד היו עושים אותו לפעמים שני ימים יום טוב שלא מתורת ספק, וכגון שבאו העדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש, ומכל מקום גם בדאש השנה מתקנת חכמים הוא היום לעשות שני ימים בכל מקום, אחר שאנו בקיאין בקבועא דידחא ^[1].

הערות

1. (פ"ה מהל' קידוש החדש הי"ב)

שב. מצות קרבן העמר של שעורים.

שנקריב ביום שני של פסח יתר על המוסף של שאר ימי הפסח כבש בן שנתו לעולה, ועמר אחד של שעורים הנקרא עמר התנופה שנאמר (ויקרא כ"ג, י'-י"א) כי תבואו אל הארץ וגו' והבאתם את עמר ראשית קצירכם וגו' והניף את העמר לפני ה' ממחרת השבת. ותרגם אונקלוס מבתר יומא טבא. כלומר, ביום שני של פסח, שהרי בפסח אירי בפרשה שלמעלה מזה, ונאמר שם ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו וגו'. וקרבן זה של עמר נקרא מנחת בכורים, ואליה הוא הרמז באמרו יתברך, ואם תקריב מנחת בכורים ליי, אביב קלוי באש וגו' (ויקרא כ יד). ולשון מכלתא (משפטים סי' קפב) כל אם ואם שבתורה רשות וכו'. חוץ משלשה שהם חובה וזה אחד מהם. ואמרו שם, אתה אומר חובה או אינו אלה רשות? תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך חובה ולא רשות. וענין המנחה כן (מנחות סג ב) שהיו מביאין שלשה סאין שעורים ומוציאין מן הכל עשרון אחד שהוא מנפה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, ולוקחין זה העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלג שמן ונותנין עליו קמץ לבונה כשאר המנחות ומניפו הכהן במזרח, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חדה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, וקומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות (שם סז ב).

משרשי המצוה. כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו וישלם חפץ השם בנו, שחפץ מרב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחרות ומיגון לשמחה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סח ב) שמצותו של עמר להביאו מן השעורים, ולא מן החטים, ולא מכסמין ושבלת שועל ושיפון, ומן הקרוב לירושלים שבכר תחלה, היו מביאין אותו ממקום אחר מארץ ישראל. ומצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר בניסן, בין בחל בין בשבת, ומצותו להביאו מן הלח, פרוש כדי שיהיה נראה ונכר יותר לעין בכורו, וכל העירות הסמוכות לשם מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. וכל זה מן השרש שכתבנו, כדי שיתנו לבם לדבר השם יתברך מתוך המעשה והשמחה.

ושלש סאין אלו היו קוצרין אותן בשלשה אנשים, ושלש קפות ושלש מגלות (שם סג ב, סה א). וכיון שחשכה, אומר הקוצר לעומדים שם בא השמש? אומרים לו הן שלש פעמים, מגל זו? אומרים הן, וכן שלש פעמים. קפה זו? אומרים הן, וכן, שלש פעמים. אקצר? אומרים לו קצר שלש פעמים. וכל כך למה מפני הטועין שיצאו מכלל ישראל בבית שני, והיו אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת, שהוא שבת בראשית ויתר פרטיה, מתבארים משלם ממנחות ^[1].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים, ואפילו ישראלים חייבין להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאין ועושין כריכות בשדות מערב יום טוב, וכמו שמפרש שם במנחות (סה א), אבל מכל מקום עיקר החיוב היא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, וכל זה בכהנים. ומכל מקום כיון שיש בה חלק לכל ישראל, ויסוד המצוה הוא מפני חדוש התבואה שהוא הדבר הצריך לכל יש לנו לכתבה בחשבון המצות המוטלות על כל בני ישראל.

הערות

1. [הלכות תמידין ומוספין פ"ז]

שג. שלא לאכול מתבואה חדשה קדם כלות ששה עשר בניסן.

שלא לאכול מתבואה חדשה קדם כלות יום ששה עשד בניסן. שנאמר (ויקרא כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה.

משרשי המצוה. לפי שעיקר מחיתן של בריות, היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לשם אשר נתנה טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה א) בדומה לזה, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה, להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום ששה עשר בניסן, היינו מקריבין בזמן הבית קרבן העמר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ע א) שחמש (?) תבואות לבד הן, שהן בכלל אסור החדש, והן, חטה ושעורה וכסמת שבלת שועל ושיפון. ובזמן הבית משקרב העמר ביום ששה עשר בניסן, היה מותר החדש בירושלים. ומקומות הרחוקים מותרין אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ועל כן היה מותר להם בכל מקום לסמוך על חזקה זו. והיום בעונותינו, שאין מקדש, אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושין שני ימים טובים אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדרבנן. ויתר פרטיה במנחות פרק עשירי ^[1] ובמקומות [משבועות] משביעית ומעשרות וחלה.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בזכרים ונקבות. ומי שעבר על זה ואכל כזית מפת חדש קדם יום הקרבת העמר חייב מלקות.

הערות

1. (עי' סהמ"צ להרמב"ם ל"ת קצא)

דש. שלא לאכול קלי מתבואה חדשה עד היום ההוא.

שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קדם הזמן הנזכר, כלומר שאף על פי שלא עשה פת מן התבואה ולא טחנה ולא רקדה אלא שקלה מן החטים או מן השעורים באור ואכל מהן חייב גם עליהם. ועל זה נאמר (ויקרא כג יד) וקלי וגו'. כל ענינה, במצוה הקודמת, וחייב האוכל גם כן מלקות על כזית מן הקלי.

הערות

שה. שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה עד היום ההוא.

שלא נאכל כרמל חדש קדם הזמן הנזכר, שנאמר וכרמל לא תאכלו. והכרמל נקרא תבואה קלויה בשבלים גראני"ש בלעז. וחיבין על הכרמל גם כן בכזית. ואמרו זכרונם לברכה (כריתות ה א) אכל מן החדש לחם וקלי וכרמל חייב על כל אחת ואחת. ואמרו גם כן קלי לא היה צריך לאמרו, אבל הזכירו הכתוב, לחלק, שמתחיב על קלי בפני עצמו, ועל כרמל ולחם. ואמרו בגמרא (שם) על הצד הדחיה, אולי יתחיב על קלי בפני עצמו וכן על כרמל בפני עצמו אחר שהוא מיתר, ויהיה חייב על לחם וכרמל מלקות אחת? והיתה התשובה למאי הלכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע לומר לחם כי קלי, וכרמל כי קלי, ויהיה חייב על כל אחד ואחד. כל ענינה, בשתי מצות הקודמות חברותיה.

הערות

שו. מצות ספירת העמר.

לספר תשעה וארבעים יום מיום הבאת העמר שהוא יום ששה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר תספרו חמשים יום. ואמר גם כן (דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, ובפרוש אמר אביי בגמרא במנחות (דף סו.) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי (עי' סהמ"צ להרמב"ם עשין קסא). ויש מן המפרשים ^[1], שהיה דעתם, כי כונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צרך. ויש מהם שאמרו ^[2], כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ שם) ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ותחשב שהם שתי מצות, שאין הכונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצות, אלו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה, וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחיב שיעשה כך וכך, לא יתחיב מן המאמר הזה שהענין ההוא מצוה בפני עצמה, והראיה המבארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואלו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינם אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העמר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העמר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו, עד כאן.

משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופרוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר.

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדלה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעמר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו רבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת, ואל יקשה עליך לומר אם כן אחר שעברו רב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתיחד כלו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השם יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העמר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו א), שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב תמימות תהיינה. ואמרו זכרונם לברכה, אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים (תוס' מנחות שם בד"ה זכר בשם בה"ג) שאם שכח ולא מנה מבערב מונה למחר כל היום. ויש אומרים שם, שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת הם. ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו, ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל. ומצוה מן המובחר ^[3] למנות מעומד, ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזד ולמנות בברכה (שם הכ"ה). ויתר פרטיה, במסכת מנחות ^[4].

ונוהגת מצוה זו מספירת העמר מדאוריתא בכל מקום בזכרים. בזמן הבית שיש שם עמר ומדרבנן בכל מקום ואפילו שאין עמר קרב, והעובר על זה ולא ספר ימים אלו בטל עשה.

הערות

1. (עי' סוף ר"ן פסחים)
2. (רא"ש בתשובה כלל כד סי' יג)
3. (פ"ז מהל' תו"מ הכ"ג)
4. או"ח סימן תעט

שז. מצות קרבן מנחה חדשה מן החטים ביום עצרת.

להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חטה חדשה, וזהו נקרא בכתוב מנחה חדשה, והם שתי ככרות כמו שכתוב (ויקרא כ"ג, ט"ז-י"ז) ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים. והענין היה כן, (מנחות עו א ב) שהיו מביאין שלש סאין חטים חדשות ושפין אותן ובועטין בהן כדרך כל המנחות, וטוחנין אותם ומניפין מהן שני עשרונים בשתים עשרה נפה, ולוקחין אותן ועושין מהן שתי חלות ומביא שאור (שם נב ב) ונותנו לתוך העשרון, וארך כל חלה (שם צו א) שבעה טפחים, ורחבה ארבעה, וגבהה ארבע אצבעות, ומרבעות היו, ואופין אותן מערב יום טוב, ולמחר אחר הנפתן היו נאכלות לכהנים כל אותו יום וחצי הלילה (שם ק ב), ואותה מנחה היא ראשונה לכל המנחות הבאות מן החטים. ומקריבים עם הלחם, שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים לעולה, ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים, ואלו הן הקרבנות האמורים בחמש הפקודים כל זה היה קרב עם הלחם, מלבד קרבן מוסף היום שהוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים לחטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בספר ויקרא. ובפרוש נתבאר כן בפרק רביעי ממנחות (מה ב) שזה הקרבן, יבא עם הלחם, חלוק ממוסף היום, ואחר הנפת הלחם, היה נאכל לכהנים עם כבשי השלמים.

משרשי המצוה. כתבתי במצות העמר (מצוה שב) שבסדר זה, מה שמספיק גם לשתי הלחם על צד הפשט. ועוד אומר לי לבי בענין כי מפני זה היתה המצוה בחטים להיות המנחה בככרות של לחם, ובמנחת שעורים בקמח, לפי שהחטים למאכל אדם, ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה ונזון מהם, וכל זה מן השרש אשר נטענו בתחלה בענין הקרבן על צד הפשט, כי מתוך המעשה, תתעורר מחשבת האדם אל הדברים, ועל כן, כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה לב אדם מתעורר אליו יותר.

מדיני המצוה. מה שאמרו (שם פג ב) שאם לא מצאו חדש יביאו מן העליה, וחטין שירדו בעבים לא יביא לכתחלה, מפני שיש בהן ספק אם אני קורא בהן ממושבותיכם או לאו ואם הביא כשר. לישתן של שתי הלחם ועריכתן בחוץ, ואפיתן בפנים ככל המנחות, ואין אפיתן דוחה יום טוב, שנאמר (שמות יב טז) יעשה לכם ולא לגבוה. הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים היתה נעשית בעודן חיים. וכהן גדול נוטל אחת מן הככרות, והשניה מתחלקת לכל המשמרות. ויתר פרטיה, מתבארים במנחות פרק רביעי, חמישי, שמיני ואחד עשר.

ונוהגת מצוה זו בזכרים וכו', כמו שכתבנו במצות העמר.

הערות

שח. מצות שביתה ממלאכה ביום עצרת.

לשבת מכל מלאכה זולתי מה שמיחד לצרך אוכל נפש ביום ששה בסיון, שזהו הנקרא חג השבועות, שנאמר (ויקרא כג כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש. וכבר כתבתי במצות שביתת יום ראשון של פסח שבסדר הזה (מצוה רצז) שבכל מקום שנאמר בתורה מקרא קדש ענינו לומר קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, וגם שם כתוב רמז.

משרשי המצוה. שמספיק על צד הפשט בכל הימים טובים. ובמי נוהגת, וקצת דיניה נכתב בלאו דאסור מלאכה דיום טוב (מצוה רחצ) שלאחר זה בעזרת השם ^[1].

הערות

1. או"ח סימן תצז

שט. שלא לעשות מלאכה ביום חג שבועות.

שלא לעשות מלאכה ביום עצרת, שזהו יום ששי בסיון, שנאמר (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תספרו חמשים יום וגו'. ופרוש ממחרת השבת כלומר, מחרת יום טוב ראשון של פסח, שבו דבר תחלה, דאי בשבת בראשית אם כן לא יודיעונו איזהו. ונמצא, שחמשים יום כלים בששה בסיון, כיצד? חמשה עשר ימים מניסן שהוא מלא לעולם, ועשרים ותשעה מאיר שהוא חסר לעולם, וששה מסיון, הרי חמשים. ויום החמשים זה, שהיה יום שנתנה בו תורה, הוא חג העצרת, ונקרא גם כן חג השבועות. וכתוב בסוף הפרשה על זה היום הנכבד כל מלאכת עבודה לא תעשו. כבר כתבנו כי מלאכת עבודה נקראת כל מלאכה שאינה לצרך אוכל נפש.

שרש מצות המועד הזה רמוז במצות ספירת העמר שבסדר זה (מצוה שו), וקחנו משם.

ודיניה כתבתי קצתם כמנהגי במצות שביתת מלאכה ביום ראשון של פסח שבסדר זה, ואין צורך להאריך בשאר ימי מועדי השנה, כי ששת ימי המועדים הידועים, והם, ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג, ועצרת וראש השנה, דין אחד לכולם לכל התרן ולכל אסורן. וביאור כל דיניה בארכה במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת ביצה ^[1].

הערות

1. א"ח סימן תצו

שי. מצות שביתה ביום ראש השנה.

לשבת מכל מלאכה חוץ ממה שמיחד לצרך אוכל נפש ביום ראשון של חדש תשרי, שנאמר (ויקרא כג כד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, וחדש השביעי הוא חדש תשרי, לפי שניסן ראש השנה לחדשים, וראשון יקרא בכתוב, וכתבתי במצות שביתת יום ראשן של פסח, (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה כ, א) האי שבתון עשה הוא, וכל שאר ענין המצוה, כמו שכתוב שם.

הערות

שיא. שלא לעשות מלאכה ביום ראשון בתשרי.

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חדש תשרי, שנאמר (ויקרא כ"ג, כ"ד-כ"ה) בחדש השביעי באחד לחדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו. וחדש השביעי יקרא תשרי, כי הוא שביעי לניסן, שהוא ראש השנה לחדשים. וזה היום של אחד בתשרי אמרו זכרונם לברכה (ר"ה ב א) שנקרא ראש השנה למנות ממנו שנים ושמטים ויובלות, וכן מונין ממנו לנטיעה ולירקות. ובגמרא דמסכת ראש השנה (שם ח יב א) בארו זכרונם לברכה אמרם שהוא ראש השנה לענינים אלה למאי הלכתא. ועוד אמרו שם (טז א), שביום זה נדונין כל בני העולם על מעשיהם. ואמרו על דרך המליצה לבאר שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד (ולא) ועל כל המין דרך כלל, שעוברין כל בני אדם לפניו כבני מרון כלומר, אחד אחד ולא בערבוב.

ומשרשי מצות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה כדי שלא יתרבו העונות כל כך, ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עונות שצריכין מרוק נפרע מהן מעט מעט. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ד א) אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה.

נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיות במנין מועדי השנה היקרים. ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי ראוי לעמד בו ביראה ופחד יותר מבכל שאר מועדי השנה. וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבר כל אחד תקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתב במצות שופר בארכה בסדר פנחס (מצוה תה) בעזרת השם. וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה, לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו, שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין; וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה (דף לב:) אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? וכו' כדאיתא התם.

מדיני השביתה. ביום טוב, כתבתי קצתם כמנהגי פמצות מועד הפסח, ועוד ראוי לכתב כאן מעט מן הענינים הנזכרים במסכת ראש השנה שאמרו שם שארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, פרוש רגלים כלומר רגל שבו תחלה לרגלים, כן פתרונו בגמרא (שם דא), באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה למה שכתבנו למעלה. באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרין, בחמשה עשר בו, ושם מתבאר בגמרא, ראשי שנים אלו, לאיזה ענין הם.

ושם אמרו, (טז ב) שארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם צדקה, צעקה, שנוי השם ושנוי מעשה. וענין שנוי השם הוא לפי הדומה, כדי שיחשב האדם כאילו הוא אדם אחר ^[1], ויכשיר כל דרכיו, ובכל עת שיקרא, יזכר זה ויתן לבו אל הענין. ומה שאמרו שם שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים, וענין פתיחת הספרים נאמר לפי הדומה על דרך משל בענין השגחתו ברוך הוא עליהם, כדי שיכנסו הדברים באזני השומעים ידברו רבותינו לעולם במרגל בבני אדם. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, פרש מורי צדיק גמור בכאן שכלו זכאי, וכן רשע גמור בכאן שכלו חיב, ולפיכך נחתם מיד למיתה. אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו. בינוניים תלויין עד יום הכפורים ואז גמר דין שלהם נחתם. ומה שאמרו שם בסמוך לזה בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין, כלומר, אחר המות של כל אחד ואחד מבני אדם, שזה קרוי יום הדין כת אחד של צדיקים גמורים, וכת של רשעים, וכת של בינוניים, בכאן פירשו צדיק גמור ורשע גמור בדינם. ובזה הפירוש, תסתלק קושיא גדולה מן הענין, אם תזכה, בני, תרגיש בה ויניח לך עמלי זה.

ומה שאמרו שם, שהצדיק גמור בדנו נחתם לאלתר לחיי העולם הבא, אל תחשב, שחיי העולם הבא דבר השוה לכל צדיק, כי יש באותם החיים, מעלות אין מספר, וכל צדיק וצדיק עולה בהן עד מקום הראוי לו לפי שכרו ^[2]. ויתר פרטי ענינים אלה, שם בראש השנה, פרק ראשון ^[3].

ונוהג אסור מלאכה ביום זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה מלאכה שלא לצרך אוכל נפש חייב מלקות, כמו שכתבנו בשאר ימי המועדים.

הערות

1. (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד)
2. (עי' שבת קנב א)
3. או"ח סימן תרב, תרג

שיב. מצות קרבן מוסף ביום ראש השנה.

להקריב קרבן מוסף ביום ראש השנה, שנאמר (ויקרא כג כד כה) ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' והקרבתם אשה ליי וגו' ובסדר פנחס (במדבר כ"ט, ב'-ה') מזכיר הקרבן בארכה. וכל ענינה כמו שכתבתי במוסף הפסח במצות קרבן מוסף של כל שבעת ימי הפסח שבסדר זה (מצוה רצט).

הערות

שיג. מצות תענית ביום עשירי בתשרי.

לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש וגו' ועניתם את נפשותיכם. ובא הפירוש בספרא (אחרי מות ז ג) עינוי שהוא אבוד נפש, ואיזהו? זה אכילה ושתיה, וכמו כן פרשוהו זכרונם לברכה בגמרא (יומא עד ב). ועוד באה הקבלה עליו, שהוא אסור ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ולשון ספרא (שם ח ג) מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה? תלמוד לומר שבת שבתון. כלומר, כי כפל השביתה, יורה על שביתה מהעסקים אלו ושביתה ממזון הגוף.

משרשי המצוה. שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבע להם יום אחד בנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארכה בסדר אחרי מות (מצוה קפה) במצות עבודת יום הכפורים, ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המשוש, יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומערבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ א), ששעור האכילה ביום הכפורים לחיב עליה דאוריתא מאכלין הראויין הוא ככותבת הגסה. והטעם שנשתנה שעור האכילה דיום הכפורים משעור שאר אכילת אסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון ענוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו כמו בשאר אסורין, ופרשו חכמים, שקבלו הדברים מאשר קדמו להם, שאכילה נקראת בכזית, אבל ענוי הוא באדם, כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישב [ת] בפחות.

ושעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלשה (נ"א משני) זיתים גם כן, ששלשה (נ"א ששני) זיתים הן כבצה. כלל הענין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י"ב ארגינ"ץ ועוד שעור ככותבת, ודינו כחצי שעור. וכן מה שאמרו (יומא עג א , פ ב) ששיעור השתיה הוא מלא לגמיו של אדם שהוא כביצה שכבר שערו כי ביצה מחזיקה מלא לגמיו של אדם ובפחות מכן אין בו אסור כרת אלא דינו כחצי שעור, ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט מכשעור שאמרנו, ונותנין רוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שעור אכילת פרס, שהן שלש ביצים כדעת רב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושעור אחד, אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לענין זה. ושעור שבין שתיה לשתיה כדי שתית רביעית. ומתר לשקל ולשער דברים אלו ביום הכפורים לעת הצרך, ומוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שעור, ולא נחוש לאסור המשקל שהוא מדרבנן. וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם עז ב) כי אלו הענוין שהן דרבנן, כגון רחיצה וסיכה, לא גזרו בהן רק שלא לעשותן שלא לצרך, אבל כל שעושה אותן לצרך לא גזרו, כגון מי שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש, ואפילו לנטורי פירי אמרו זכרונם לברכה (שם), שמותר לעבור במים עד הצואר, וכל שכן לדבר מצוה, בין בהליכה בין בחזרה.

ובענין הסנדל פירשו לנו מורינו ישמרם אל, שסנדל הוא בכל מקום של עור, וזהו שאסור ביום הכפורים, אבל לא של מין אחר, וכללא דמלתא לפי קצת הפירושים דכל שהוא ראוי לענין חליצה, כלומר שהוא של עור הוא אסור ביום הכפורים ומתר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, וכל שאינו ראוי לחליצה, כגון של שעם וגמי והוצי ^[1] ושאר מיני עשבים מותרין ביום הכפורים, ובלבד שלא יצא בהם למקום שאינו מערב דמשאוי חשבינן להו. ומן המפרשים דבים ונכבדים, מתירין לצאת בכולן ברשות הרבים.

ודין חולה (יומא פג א) שיש בו סכנה שמאכילין אותו על פי רופא בקי, או על פי עצמו ואפילו רופא אומר אינו צריך ודין עברה (שם פב א פג א) שהדיחה, ודין מי שאחזו בולמוס, ודין קטנים בין תינוק בין תינוקת מאיזה זמן מענין אותן כל היום מדרבנן, וכן מאיזה זמן מחנכין אותן לשעות, וכללא דמלתא לפי קצת מן המפרשים, דשתי שנים קדם גדלות בבריא משלימין מדרבנן, ושתי שנים קדם לכך מחנכין אותם לשעות. ויש שפרשו שנה אחת קדם גדלות משלימין מדרבנן בין תינוק בין תינוקת, ויש שפרשו שאין משלימין מדרבנן רק בתינוקת לבד שנה אחת קדם גדלות, אבל תינוק אינו משלים כלל מדרבנן, וגדלות הוא בתינוק, שלש עשרה שנה ויום אחד, ובתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד. והמלך והכלה ברחיצה ביום זה מה דינן ^[2].

ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בענין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט. ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל ענינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון (יד א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת יומא ^[3].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל ביום הכפורים כשעור הכותבת בטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה אכל או שתה כשעור זה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.

הערות

1. (עי' יומא עח ב דהוא סנדל של עשבים)
2. (יומא עג ב)
3. א"ח סי' תריב

שיד. מצות קרבן מוסף של יום הכפורים.

להקריב קרבן מוסף ביום הכפורים שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש וגו' והקרבתם אשה ליי. ובסדר פנחס פרש הקדבן כמו שכתוב שם (במדבר כט ח) והקרבתם עלה ליי ריח ניחח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו'. וזה הכתוב שבפנחס, הביא הרמב"ם זכרונו לברכה במנינו (סהמ"צ עשין מח), ואני כתבתי הקודם בתורה, והכל עולה לענין אחד.

משרשי מצות קרבן המוסף וקצת דיניו, כבר כתבתי מה שידעתי במוסף הפסח שבסדר זה (מצוה רצט), וקשר אחד לכולם הדומה.

הערות

שטו. שלא לעשות מלאכה בעשרה בתשרי.

שלא לעשות שום מלאכה ביום הכפורים, והוא יום עשירי לחדש תשרי, שנאמר בעשור לחדש השביעי וגו' וכתיב בתריה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם. ומלת כי, הוא נתינת טעם לבטול המלאכה, וכענין שאכתב לקמן בסדר זה במצות עשה דשביתה דכפורים (מצוה שיז), וגם כל ענין מצוה זו שם תמצאנו, ולא אכתב לך תוספת בדבר שאינו צריך.

הערות

שטז. שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים.

שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כט) כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה. כל ענין מצוה זו כתבתי למעלה בסדר זה במצוה שי"ג, עיין שם כי קרוב הוא.

הערות

שיז. מצות שביתה ממלאכה ביום הכפורים.

לשבת מכל מלאכה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם. וכבר כתבתי (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת כה א) האי שבתון עשה הוא, כלומר, שפירושו כאילו יאמר שבתו ביום זה.

משרשי המצוה. על צד הפשט, כדי שלא נהיה טרודים בשום דבר ונשים כל מחשבותינו וכל כונתנו לבקש מחילה וסליחה מאת אדון הכל ביום זה, שהוא נכון לסליחת העונות מיום שנברא העולם, וכמו שכתבתי ב"אחרי מות" במצות עבודת יום הכפורים (מצוה קפה).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ז ב) שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף על פי שאינו מלאכה גמורה אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה, וביום הכפורים בכרת. ומכל מקום התירו זכרונם לברכה (שבת קטו א) לקנב הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, כדי שנמצא אותו מוכן לערב מיד, מה שאינו מותר בשבת. ונהגו העם להחמיר בדבר ולנהג בו אסור כשבת לכל דבר. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת יומא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה מלאכה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רטו).

הערות

שיח. מצות שביתה ממלאכה ביום ראשון של חג הסכות.

לשבת ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסכות. שנאמר (ויקרא כג לה) ביום הראשון מקרא קודש. משרשי מצות השביתה בשבת ובימים טובים, כתבתי בהן כבר מה שידעתי, וטעם אחד לכולן. וקצת דיניה, כתבתי (מצוה רחצ) בלאו דאסור מלאכה שבסדר זה בעזדת השם.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה בטל עשה מלבד שעבר על לאו.

הערות

שיט. שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסכות.

שלא לעשות מלאכה שלא לצרך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסכות, שהוא יום חמשה עשר בתשרי, שנאמר (ויקרא כ"ג, ל"ד-ל"ה) דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו. ענין אסור מלאכה ביום טוב כתבתיו למעלה בפסח בסדר זה (מצוה רחצ), וענינה שוה בכל דבר.

הערות

שכ. מצות קרבן מוסף בכל יום משבעת ימי הסכות.

להקריב קרבן בחג הסכות, שנאמר (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה. וזהו מוסף החג, ובסדר פנחס (במדבר כ"ט, י"ג-ל"ה) מאריך בו יותר ומפרש במוסף של כל יום ויום כמה בהמות היו מקריבין, כי כל יום ויום חלוק מחברו, שחשבון הפרים מתמעטים בכל יום. ואמרו זכרונם לברכה (עי' רש"י עה"ת במדבר כט יח) שבזכות מצוה זו יתמעטו שונאיהם של ישראל, כמו שפרים מתמעטין בכל יום. וכבר כתבתי פקרבן מוסף הפסח (מצוה רצט) שרש מספיק לכל המוספין לפי דעתי על צד הפשט. והרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ מ"ע נ) הביא במנינו הכתוב שבסדר פנחס, ואני הבאתי הבא ראשון בתורה, והכל עולה לטעם אחד.

הערות

שכא. מצות שביתה ממלאכה ביום שמיני של סכות.

לשבת ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום השמיני של חג הסכות, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם, והוא יום שנים ועשרים בתשרי.

משרשי מצות שביתת הרגל, כתבנו למעלה (מצוה רצז) ועוד נכתב בענין בעזרת השם, באסור מלאכה שביום זה בסדר זה (מצוה שכג), ושם נבאר שיום טוב זה, הוא יום טוב בפני עצמו.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי ששביתת הרגל ממצות שהזמן גרמא הוא, אף על פי כן מכיון שבעשית המלאכה יש בה גם כן אסור לאו, הנשים חיבות בה, מן הכלל שבידינו (קידושין לה א) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה. והעובר על זה ועשה מלאכה ביום זה בטל עשה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם.

הערות

שכב. מצות קרבן מוסף ביום שמיני של סכות שהוא נקרא שמיני עצרת.

להקריב קרבן מוסף ביום השמיני מחג הסכות, וזהו מוסף שמיני עצרת, שנאמר (ויקרא כג לו) והקרבתם אשה ליי עצרת היא וגו', ובסדר פנחס (במדבר כ"ט, ל"ג-ל"ח) מפרש אותו בארכה. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא רגל בפני עצמו וקרבן בפני עצמו, ועל כן, יש לנו למנות מוסף זה, מצוה בפני עצמה.

משרשי מצות מוסף ומכל ענינה, כתבתי הרבה פעמים למעלה, מה שהשיגה ידי.

הערות

שכג. שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת.

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה (רש"י עה"ת שם), שהוא נקרא כן, לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם.

כבר אמרנו הרבה פעמים, שאסור מלאכה בכל המועדים שוה, אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בענין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר, שאינו מכלל חג הסכות, ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפרוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת, ואין זכר לחג הסכות בו כלל, אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גליות אנו צריכין לישב בסכה שמנה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה ועל כן אנו יושבים בסכה ביום השמיני של חג הסכות, ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז א) מיתב יתבינן בסכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחיבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד הוספנו גם כן בסכות ועשינו ימי סכה שמנה ימים, אבל מכל מקום, ברוכי לא מברכינן על הסכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר, שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה. ושמא תאמר, למה לא תקנו לברך על שניהם, ונאמר ביום חג הסכות וחג העצרח הזה, כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבח ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן, אבל לישב בסכה ראוי לנו, שישיבת הסכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש) בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גליות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה (מצוה שא).

ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בענין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסכות שאסרו זכרונם לברכה בעשית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפרש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מתרת, אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (יח א). יש מהם שלמדו הדבר ממקרא (שמות כג טו) דאת חג המצות תשמר, והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה, כל ימי חג המצות תשמר מעשית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדשה לפניהם ולאחריהם וכו'.

ואיתא התם דיליף לה (ויקרא כג ז) מכל מלאכת עבודה לא תעשו, והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר, ביום הראשון הוא אסור כל מלאכת עבודה, חוץ מצורך אוכל נפש, אבל בחולו של מועד, לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מתרות ומסרן הכתוב לחכמים. ורבי עקיבא יליף לה מאלה מועדי יי מקראי קדש (שם ד) דמוקים לה אחולו של מועד ומדכתיב ביה מקראי קדש מלמד שאסור בעשית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המתרות בו נפקי ליה מעצרת היא, כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה ולא שאר הימים. אי נמי נפיק ליה מה' השביעי הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי. ששת ימים תאכל מצות, שאמרו זכרונם לברכה וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ולא הששי. ואי זו מלאכה אסורה או מתרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאוריתא, ואשר התירו גם כן מתרת מן התורה, כי בידם נמסר אסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.

והם אמרו דרך כלל, שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד ימצא בה הפסד הרבה מותר לעשותה, וזהו אמרם (מועד קטן ב א) משקין בית השלחין במועד, כלומר, גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד, ואם לא ישקוהו יפסד. לשון שלחין כמו שלהין, מלשון משלהי, שהוא צמא למים. ואמרו זכרונם לברכה, דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הברכה ומימי הגשמים שיש בדבר טרח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו, הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרח בדבר טרח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גנתו רעננה, דשמא תיבש כלה או מקצתה, אבל בכל מלאכה האבדה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים וירא שלא יפסד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד או ענבים אם לא ידרך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה, ולא חשו לטרח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום, שנוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה (שם יב ב) לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להבצר. ועוד אמרו דרך כלל (שם ח ב) בענין זה, שההדיוט תופר כדרכו, והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן, אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה. ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי, אולי מפני שמצאנו בפרוש, שאסרו זכרונם לברכה (שם יח ב) להגיה אפילו אות אחת בספר תורה נחמיר בכתיבה.

ואסרו לכל אדם (שם יב ב) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קדם המועד בענין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסק במלאכה הקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמע נעם אמרי ספר הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג, וכל המכון מלאכתו במועד ועשה אותה בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכון אותה מלאכה במועד אין קונסין בנו אחריו, וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד. וקורא אני על בן זה יכין וצדיק ילבש (איוב כז יז). ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (שם יג א) כל מי שיש לו צרך, כלומר שאין לו מה יאכל לעשות כל מלאכה, וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצרך מי שאין לו מה יאכל, ופרוש, אין לו מה יאכל לפי הדומה הוא, מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחיבין לו לאדם למכור כליו. ויתר פרטי חלוקי מלאכות המועד, רבו עד מאד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן.

וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם, וכן בענין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכר בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' יום טוב ה"ב) שכל אסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' למוע"ק שם ובפי' עה"ת כאן) ורבים עמו אמרו, שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן, נמסרו לחכמים זכרונם לברכה.

הערות

שכד. מצות נטילת לולב.

מצות לולב, שנקח ביום ראשון של חג הסכות בידינו, פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל, שנאמר (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ובא הפירוש (סוכה לה א) כי פרי עץ הדר זה האתרוג וכפת תמרים הוא הלולב, ונכתב כפת חסר וי"ו, לרמז שהחיוב שנקח לולב אחד ולא שנים ושלשה או יותר וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל.

משרשי המצוה. הקדמה. כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעלותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות התפלין להיותן מנחות כנגד אברי האדם הידועים בו למשכן השכל. והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכון כל מעשיו בישר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השרש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו יתברך, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים, בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כולם משמחי לב רואיהם.

ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאברים שבאדם היקרים ^[1]. שהאתרוג דומה ללב, שהוא משכן השכל, לרמז שיעבד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמז שיישיר כל גופו. לעבודתו ברוך הוא, וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמר האדם כל מעשהו בדבור, לרמז שישים רסן בפיו ויכון דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה. וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע, כי עיקר השמחה, ביום ראשון הוא, ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה נטל בו התשובה, כי יום שמיני עצרת כלו לשם יתברך וכמו שאמרו זכרונם לברכה ^[2] משל למלך שעשה סעודה וכו'. כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת, ואם כן אין צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף, וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זכרוננו הגדול לישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בענינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקבלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלשת המינים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כז א) שארבעה מינין אלו, מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה, בשאין לו, אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד (תוס' שם ד"ה לא שנו בשם בה"ג). ונוטלין לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס כשר, כלומר, שיהיו עליו, עשויין תלתא תלתא בקינא כמו שמפרש בגמרא (סוכה לב ב), ולזה רמז הכתוב כשקראו עבות. ושעור אורכו של לולב לכל הפחות ארבעה טפחים, והדס וערבה שלשה טפחים שהן עשר אצבעות בגודל, ושעור אתרוג אין פחות מכביצה. ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן (סוכה כט לד), ודין שתפין שקנו אתרוג בשתפות או אחים שקנוהו מתפיסת הבית (בבא בתרא קלז ב), שאם קנוהו על דעת לצאת בו יוצאין בו כל אחד מהם ואין צריכין זכיה זה מזה, כן הורו לנו מורנו, ישמרם אל. ודיני הנענוע (שם לח א) שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד, והענין, לעורר הנפש שתזכר בעת השמחה כי הכל לשם יתברך, ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכל נכלל בזה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת סכה.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, והעובר עליה ולא נטל ארבעה מינין אלו ביום ראשון של חג הסכות שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל שבעה במקדש, בטל עשה זה. ובמקדש היה נטל ביום ראשון, אפילו בשבת.

הערות

1. (עי' מדרש רבה ויקרא פ' ל' ומדרש תנחומא אמור אות יט)
2. (במדבר רבה פ' כא אות כב ובמדרש הגדול שמות כט לו)

שכה. מצות ישיבת סכה.

מצות סכה, שנצטוינו לשבת בסכה שבעת ימים, שנאמר (ויקרא כג מב) בסכות תשבו שבעת ימים, ויום ראשון הוא יום חמשה עשר בתשרי.

משרשי המצוה. מה שמפרש בכתוב, למען נזכר הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים שסככם מענני כבוד שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה. ויש שפרשו (סוכה יא ב), שסכות ממש עשו בני ישראל במדבר, ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצותיו ברוך הוא, ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו, וזהו חפצו ברוך הוא שחפץ להיטיב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב א), סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכן אם היא נמוכה למטה מעשרה טפחים, וברחבה צריך שבעה טפחים על שבעה, ופחות מכן פסולה, וצריכה שלש דפנות, וצורת פתח שהיא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ודין צלתה מרבה מחמתה שכשרה, ואם לאו פסולה, והמעבה כמין בית כשרה, ודין העושה סכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, ודין העושה סכתו בראש העגלה או בראש הספינה, ודין סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין מבפנים בין מבחוץ כשרה, ודין הסכך שהחיוב לעשותו מדבר שאינו מקבל טמאה, כגון פסלת גרן ויקב, אבל לא בדבר המקבל טמאה, ודין סכך פסול באמצע או מן הצד, ודין אויר שלשה שפוסל בין באמצע בין מן הצד בסכה קטנה, ודין פרס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר שפסולה, פרסן לנאותן כשרה, שכל לנאותה כשרה.

ודין סכה על גבי סכה, ודין ישן בכילה בסכה, שאם יש לה גג אפילו גג טפח אסור ואם לאו מתר, והישן תחת המטה בסכה שאם גבוהה עשרה טפחים אסור, ואם לאו מתר, ואף על גב דבקינופות אסור אף על גב דלא גבוה עשרה, שאני מטה הואיל ולגבה היא עשויה, והפורס סדין על שני נקליטין מותר לישן תחתיו, לפי שאין ללו גג, והרי הוא כמי שעושה חלל באצילי ידיו שזה ודאי מתר. ודין סכה גזולה שכשרה, לפי שאין קרקע נגזלת, ואפילו גזל העצים ועשה מהן סכה כשרה, מתקנת חכמים שתקנו לשלם דמי עצים. ודין מצטער שפטור מן הסכה, שהתורה אמרה תשבו כעין תדורו, וכל שכן חולה שפטור גם כן מטעם זה, ואפילו משמשי חולה פטורים, וכל שלוחי מצוה, וכן החתן וכל חבורתו, דמצוה עבדי ודין הולכי דרכים, ושומרי גנות ופרדסים, ושומרי העיר, ודין ירדו גשמים, ודין סכת גנב"ך ורקב"ש שכשרה. ודין עצי סכה שאסורין כל שבעה מדאוריתא, וביום השמיני ותשיעי בגולה אסורין משום מקצה. ונויי סכה אסורין משום בזויי מצוה, משם הרמב"ן זכרונו לברכה (במלחמות ה ביצה פ"ד), ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סכה ^[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, והעובר על זה ולא אכל אכילה של פת בסכה, או שלא ישן בה ואפילו שנת עראי, והוא שלא יהיה חולה או מצטער או פטור מחמת הדברים שאמרנו בטל עשה זה, וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו'), שבית דין כופין על בטול עשה. ולילה הראשון חייב כל אדם מדאוריתא לאכול בה כזית פח לכל הפחות שאר הימים רשות, שאם רצה לאכול חוץ מן הסכה אוכל, ובלבד שלא יאכל אכילת קבע של פת אלא בסכה, וחסידים הראשונים לא היו אוכלין שום דבר כי אם בסכה (סוכה כו ב).

הערות

1. א"ח סימן תרכה

ספר ויקרא-פרשת בהר

- פרשת בהר יש בה שבע מצות עשה ושבע עשרה מצות לא תעשה.

שכו. שלא נעבד האדמה בשנה השביעית.

שלא נעבד האדמה בשנה השביעית שהיא נקראת שנת השמטה, שנאמר (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית וכו' שדר לא תזרע.

שרש מצוה זו ופרטיה וכל עניניה כתוב באם כסף תלוה (מצוה פד) [מצוה סו] וקחנו משם. והעובר על זה ועבד אדמתו בזמן הבית באחת מן העבודות האסורות מדאוריתא, כמו שאמרנו שם לוקה.

הערות

שכז. שלא נעשה עבודה גם באילנות.

שלא נעשה עבודה גם באילנות בשנה השביעית, שנאמר (ויקרא כה ד) וכרמך לא תזמר ולשון ספרא (בהר א ו) הזרע והזמיר פרוש, לא תזרע ולא תזמר בכלל היו כלומר, בכלל שביתה היו, שכבר אמר ושבתה הארץ, וכן שנת שבתון יהיה לארץ, ולמה יצאו? להקיש עליהם מה זרע וזמיר מיחדין, שהן עבודה בארץ ובאילן וכו', כדאיתא התם. ענין מצוה זו כמצות הקודמות. וקצת פרטיה כתבתי גם כן בפרשת אם כסף תלוה תראנו משם (מצוד פד).

הערות

שכח. שלא נקצר ספיחים בשנה השביעית.

שלא נקצר מה שתצמיח הארץ מעצמה בשנה השביעית. ולא מה שתצמיח בשנה זו ממה שנזרע בה בשנה הששית וזהו נקרא ספיח, שנאמר (ויקרא כה ה) את ספיח קצירך לא תקצר. רוצה לומר, שלא נקצר אותו כדרך שאנו קוצרים תבואתנו בשאר שנים (עי סהמ"צ ל"ת רכב), אבל מכל מקום, אכילתו התרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו (מצוה שכט), כי לא תקפיד התורה בדברים אלו, זולתי שיראה ממעשה האדם בכל ענין שנה זו כאלו אין דבר מיחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל, וכמו שאמרנו למעלה.

משרשי המצוה. מה שכתוב בענין זה (במצוה פד).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, שביעית ד, ב), שאפילו עבר אדם ונטע שדהו בשביעית וצמחה פרותיה מותרין באכילה מדאוריתא, ובלבד שלא יקצר כדרך הקוצרים בכל שאר שנים שקוצרים כל השדה ומעמרין כרי ודשין בבקר, אלא הדין הוא מדאוריתא לקצר מעט מעט ולחבט ולאכול, אבל חכמים גזרו להיות הספיחין אסורין באכילה, מפני עוברי עבירה שיזרעו גנתם עסתיו ויאמרו ספיחין הן, וגזרה זו אינה אלא בירקות ותבואה וקטניות, שדרך בני אדם לזרען, אבל פרות האילנות והעשבים, שאין דרך בני אדם לזרען מותרין ^[1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד מן התורה, ובזמן שישראל שם, ולענין שאר מקומות הכל כמו שכתבתי (מצוה פד). והעובר על זה בזמן הבית וקצר תבואה שזרע כדרך הקוצרים, כגון שקצר את כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כדרך שבני אדם עושים בשאר שנים לוקה. והמלקט מספיחי תבואות הנזרעות אף על פי שלא קצר הכל ביחד היו מכין אותו מכת מרדות, שחכמים גזרו עליהם, כמו שאמרנו.

הערות

1. (פ"ד מהל' שמיטה ויובל)

שכט. שלא נאסף פרות האילן בשביעית כדרך שאוספין אותן בכל שנה.

שלא נאסף מה שיוציאו האילנות בשנה השביעית כדרך שאוספין בני אדם פרות אילנותיהם בכל שנה. אבל יש לנו לעשות בדבר שנוי כדי להראות שהכל כהפקר בשנה זו. וזהו פרוש (ויקרא כה ה) ואת ענבי נזיריך לא תבצר. כלומר, שלא תבצר כדרך הבוצרים, שכן בא עליו הפירוש המקבל, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (משנה, שביעית ח, ו) מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במקיצה, אבל קוצה הוא בחרעה, ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בערבה, אין עושין זיתים בבד ובקטב, אבל כותשם הוא ומכניס לבודדה.

ופרוש נזירך כלומר, שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא עשית מהן הפקר לא תבצר אותם עד שתפקירם, כן הוא דעת רש"י זכרונו לברכה (עה"ת שם) כי הוא סובר שהשומר שדהו ופרותיו בשביעית אין הפרות נאסרין. וכן כתב בפרושיו בסוכה (לט, ב ד"ה אבל) וביבמות ^[1]. וכן הדבר למד מדין תורה בראיות נכונות.

ומה שאמרו בתורת כהנים (בהר א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצר מן השמור בארץ אי אתה בוצר, [אבל בוצר אתה מן המפקר, נפר לדעתינו זה מן השמור בארץ אי אתה בוצר], בעוד שיהא שמור אסור לך לבצר מהם, אבל לא שיאסרו הפרות בכך. והרמב"ן זכרונו לברכה ^[2] פרש נזירך כלומר, גפן שלא עבדוהו ולא זמרו אותו, כי כל גפן שלא יזמר ולא יעבד אמר שיקרא כן, ויאמר הכתוב שאפילו כרם הנזירות לא נבצר כדרך שבוצרין בשאר השנים, וכל שכן כרם שנעבד.

שרש מצוה זו עם מצות שביעית שלפניה אחד הוא. והנה כתבתי לך מקומה איה (מצוה פד), ושם תמצא באיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן, ובמסכתא הבנויה על ענינים אלה והיא מסכת שביעית שם יתבארו כל דיני מצות אלו בארכה, תזכה ותלמד ותלמד.

הערות

1. (קכב א ד"ה של)
2. (בפירוש עה"ת כאן)

של. מצות ספירת שבע שבתות שנים.

למנות השנים שבע שנים, שבע פעמים עד שנת היובל, בהיותנו בארץ ישראל אחר התנחלנו בה. שנאמר (ויקרא כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים. וזאת המצוה, כלומר, זאת הספירה של שני השמטה עד שנת היובל היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצוה, שהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העמר, אחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן.

משרשי המצוה. על צד הפשט, שרצה השם יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ, כמו שכתוב כי לי כל הארץ (שמות יט ה). ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.

וענין זה של יובל, דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא שלוקחים אדמות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון, וכן הדבר הזה, שרצה השם שישוב כל קרקע לאשר לו אחזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש, יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו, ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא צוה לעמו כן, לזכותם ולהיטיב להם, כי השם יתברך חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.

ועוד שמעתי מפי חכמים שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו ^[1]. גם בענין השביעיות שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמנה שמנה, או תשע תשע או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש ענין של חכמה גדול וטוב: ידעוהו הם ולא ירצו למסרו לכל אדם, ואף כי נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם הקף השביעיות סדור בהרבה ממצותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבת, נעבד האדמה שש שנים ובשביעית נשבת, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבת שנה אחת, וזה היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחג העצרת, וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת ואחר מנין השבעה, נחג חג העצרת, וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום ענין על חשבון שבעה, כמו שכתוב (בראשית כא ל) כי את שבע כבשות תקח מידי. וכן בלעם שהיה חכם, עשה מזבחות שבעה. וכמו כן לשון שבועה שהוא מתרגם קיום. אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי. ואתה הבן היקיר, תזכה ותחקר ותראה ותרבה הדעת ותבין בדברים. ואנכי כבד השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה.

ואם תשאל למה חיבו זכרונם לברכה למנות שבע שבע מדכתיב וספרת לך, ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספרו, ולא הזבה ימי ספירתה, ואף על פי שכתוב בהם ([[ויקרא טו יג) וספר לו, וספרה לה זולתי שחיבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינן? תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל ענין התורה תלוי בפרוש המקבל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה, וכמה קשיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ואמת. וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת לך דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגם של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם. וכעין ענין זה מצאנו בתודה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה וכתיב גם כן זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא א) בברכת אמת ויציב, דאוריתא, ושאר הזכירות, די לנו עהם עזכירת הלב בלבד והשגחתינו על הדברים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא בהר א ב), שאין חיוב מצות מנין זה עד אחר כבוש וחלוק הארץ. שנאמר (שם כה ג) שש שנים תרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו. ומשגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלה מצוה זו, לפי שבטלו היובלות מאותו זמן ואילך, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל ישביה. בזמן שכל יושביה עליה דוקא, וגם שלא יהיו מערבים (עי' עוכין לב ב) אלא יושבים בתקנתם ובזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, שנאמר יובל היא, כלומר, בכל מקום (קידושין לח ב). ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי. ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ושדה אחזה, ומקבלין גר תושב.

ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהגין כל אלו, זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת בארץ מדבריהם. וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם. ושנת השמיטה אי זו היא? הכי אסיקנא במסכת עבודה זרה במימריה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק קמא (ט ב), שהיא שנת שבע עשרה לפרט לדעת רש"י זכרונו לברכה, ושנת שמנה עשרה לדעת רבנו חננאל זכרונו לברכה. וכל ענין שמיטת כספים יתבאר יפה בפרק אחרון דמסכת שביעית ^[2]. ויתר פרטי כל דיני שביעית שם באותה מסכת הבנויה על זה. וענין מצוה זו שהיא למנות השנים, זכרוהו זכרונם לברכה בספרא ובמקומות אחרים. וכבר כתבתי למעלה, כי זאת המצוה מסורה לבית דין הגדול דהיינו הסנהדרין, שהם הנקראין עיני העדה, ושאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג.

הערות

1. (עי' רמב"ן ואבן עזרא ויקרא כה ב)
2. [הלכות שמיטה פ"י]

שלא. מצות תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל.

לתקע בשופר בעשירי בתשרי שהוא יום הכפורים. שנאמר (ויקרא כ"ה, ט'-י') והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חרות כל עבד עברי שיצא בן חורין (עי' ר"ה ח ב) בלי דמים, ואין ענינה כענין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבע מחשבתנו על ענין עקידת יצחק, ונציר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת השם יתברך, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני השם לטוב, כלומר, שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החרות, כמו שאמרנו (עי' סהמ"צ עשין קלז).

משרשי המצוה. לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר, בראותם כי הדבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם צער רבים נחמה ^[1]. גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב, בשמעו קול השופר, ומתוך כך, המצוה מתקימת לשוב הכל ברשות אדון הכל.

דיני המצוה. כגון באיזה שופר תוקעין ביום זה, ואיזו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כו ב) דרך כלל במסכת ראש השנה שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס (מצוה תה), נדבר בו קצת בעזרת השם כמנהגנו. ומכל מקום, אף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ל א) ששוין הן חלוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין, בין בפני בית דין, ובין שלא בפניהם.

וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ח ב): כי מראש השנה ועד יום הכפורים, היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם, ולא האדון משתעבד בהן, כיון שהגיע יום הכפורים [ו] היו תוקעין בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהם. ורבים מפרטי דיני היובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה (שם).

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך (מצוה של), איזה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין, ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה בטלו מצות עשה זה.

הערות

1. (עי' דברים רבה ב כב)

שלב. מצות קדוש שנת היובל.

לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה. כלומר, בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר (ויקרא כה י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. ובאר הכתוב שענין הקדשה הוא שיהיו פרותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון, שאמר הכתוב אחר כן, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כלומר, חרות לעבדים, כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. כלומר, שתהיה התבואה הפקר, ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו.

משרשי המצוה. מה שכתבתי במצות מנין השנים (מצוה של), שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכו', כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[1] שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה. והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפרות באכילה ובמכירה ובבעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים, ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית, שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה, שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר, והיא התחלת שש שנים של שבוע ^[2].

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקדוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין [שם]. והעובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה שלג), וענשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.

הערות

1. (רמב"ם שמיטה ויובל פ"י הל' טו, טז)
2. (עי' נדרים סא א)

שלג. שלא נעבד הארץ בשנת היובל.

שלא נעבד הארץ בשנת היובל, כמו שנמנענו מעבודתה בשנת השמטה. שנאמר ביובל לא תזרעו, כמו שנאמר (ויקרא כה יא) בשמטה שדך לא תזרע. וכמו שהשמטה נאסר בה בין עבודת הארץ בין עבודת האילנות כך היובל, ולפיכך אמר לא תזרעו על הכלל יכלל ארץ ואילן.

משרשי מצות היובל, כתבתי במצוה הקודמת מה שיכלתי.

דיניה בענין עבודת הארץ והאילנות, כמו בשביעית ובאם כסף תלוה (מצוה פד), כתבתי קצת מן הענינים לעורר לב הקורא על עניני המצוה כמנהגי, עיין שם אם תחפץ בו.

הערות

שלד. שלא נקצר ספיחי תבואות של שנת היובל.

שלא נקצר ונלקט ספיחי תבואות שנת היובל כמו שאדם קוצר בשאר השנים, אבל יש לנו לעשות בדברים שנוי. שנאמר ולא תקצרו וגו' וכל הענין, כמו שפרשנו בסמוך בספיחי שביעית (מצוה שכח).

הערות

שלה. שלא לאסף פרות האילנות בשנת היובל כדרך שאוספים אותן בשאר השנים.

שלא נאסף פרות האילנות בשנת היובל כמו שאנו אוספין אותן בשאד השנים. שנאמר (ויקרא כה יא) ולא תבצרו את נזיריה. והוא אזהרה דרך כלל לכל פרות האילן. והזהיר הכתוב ביובל בפרות האילן אזהרה בפני עצמה, ובתבואות אזהרה בפני עצמה, כמו בשביעית, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה שלג). והדין בשניהם, כלומר, בשמיטה וביובל, ובלאוין אלה אחד הוא, ומשרש אחד יעלה הכל לפי הדומה, ואין צורך להאריך על כולן. וכבר כתבתי (מצוד של) כי כל זה אינו נוהג אלא בארץ, ועל תנאי שיהיו כל יושביה עליה, ויהיה כל שבט ושבט דר במקומו.

הערות

שלו. מצות עשית דין בין לוקח ומוכר.

שנדין בדין מקח וממכר כענין שצותה התורה עליו. כלומר, שיש צדדין שתתקים המכירה בין המוכר ללוקח. ויש צדדין שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה. ואף על פי שבאו מצות אחרות על זה כמו שכתבנו בפרשת משפטים (מצוה נח), שנצטוינו לדון בין טוען ונטען ובין מזיק וניזק וכיוצא בזה, וכל מקח וממכר בכלל טוען ונטען הוא, אף על פי כן באה המצוה על ענין המקח והממכר מיחדת, מפני שהוא דבר תמידי אל הבריות שאי אפשר לבני אדם לחיות אפילו יום אחד זולתו, ועל זה נאמרה פרשת וכי תמכרו וגו'. ואתה מוצא שכך דרכה של תורה בהרבה מקומות, שלפי צורך הדבר או חומר שבו תתיחד המצוה בו, וכמו כן תכפל האזהרות בדבר פעמים רבות, כמו שאתה רואה באזהרת עבודה זרה שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות, ויחד האזהרה במלך לבדו, לפי שהיתה מצויה הרבה אותה העבודה הרעה, וכן באו בענין שבת שתים עשרה אזהרות בתורה, ונתיחדה האזהרה בו בקצת מלאכות, כמו הבערה והוצאה, ואף על פי שיש בהן מדרש אם לחלק יצאת אם ללאו אין המדרש לנו סתירה הרבה פנים לתורה.

שרש הדינין ידוע. כי הוא דבר ששכל בני איש מעיד עליו ומבקש אותו, כי בדין יתקיים ישוב בין בני אדם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כו כח), שדיני המקח והממכר חלוקים לפי הדברים הנמכרים והנלקחים, שהקרקעות והעבדים נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ובכל אחד מאלו כיצד בכסף, וכיצד בשטר, וכן בחזקה, יש בהם פרטים רבים, כמו שבא ב"קדושין" בפרק קמא. והמטלטלין נקנין בדרכים אחרים יש מהן שנקנין בהגבהה ^[1], וזאת הקניה גדולה ומספקת לכל המטלטלין, ויש מהן שנקנים בקניה פחותה מזו, והיא המשיכה, ומהן שנקנין בפחותה מזו, והיא המסירה. והביאו זכרונם לברכה (בבא מציעא מז ב) ראיה על היות המטלטלין צריכין אלו הקניות ושאינן נקנין כמו הקרקעות, מדכתיב (ויקרא כה יד) או קנה מיד עמיתך. ופרשו הם זכרונם לברכה מצד הקבלה בפרוש או קנה מיד כלומר, דבר הנקנה מיד ליד. וכמו כן הביאו ראיה על קנית הקרקעות בכסף בשטר ובחזקה מכתובים אחרים, כמו שבא שם בקדושין (שם).

ואין ספק כי אלו הקניות כולן מתקנת חכמים הן, והביאו הכתובים לסמך בהם דבריהם. והאמת כי חכמתם היקרה העתידה להגלות על ידם היתה רמוזה וגנוזה בתוך הכתובים, ואף על פי שעיקר הכתובים אינו על אותן אסמכתות נלמדות הן מתוכן. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא מציעא שם) דבר תורה מעות קונות אף במטלטלין, אבל טעם הצריכום(?) משיכה בהן גזרה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה. ומפני שתקנת המשיכה נעשית על זה, אמרו זכרונם לברכה (שם מט ב), שאם היו המטלטלין ברשותו של לוקח, אף על פי שנשכר אותו מקום למוכר, מכיון שהרשות הוא של לוקח ועיניו תמיד עליו, ואם יארע שום מקרה באותן מטלטלין, גם הוא יכול להרגיש בענין כמו המוכר וישתדל בהצלה, שבצד זה לא יקנה במשיכה אלא בכסף כדין תורה. וכן אם הלוקח שוכר אותו מקום שהמטלטלין בו גם בענין זה לא תקנו בהם משיכה ומסירה והגבהה. ואמרו (בבא קמא עט ב) גם כן שהקרקע נשכר עם הדברים שהוא נלקח, והוא כסף ושטר וחזקה, שהשכירות קנויה היא ליומא. ואמרו (בבא בתרא פה א) גם כן כשם שמקומו של אדם קונה לו, כך כליו קונים לו בכל מקום שיהיה לו רשות להניח אותו, ומכיון שיהיו המטלטלין בתוך הפלי אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא הרי הן כמי שהגביהן או כמו שהנחו בתוך ביתו, אבל כל מקום שאין לו רשות ללוקח להניח שם הכלי אין כליו (אינו) קונים לו שם כגון רשות הרבים, וכן רשות המוכר. ומכל מקום אמרו חכמים לענין רשות מוכר, שאם אמר לו מוכד ללוקח קנה בכלי זה, או אפילו לא אמר לו כן, אלא שקנה ממנו ברשות המוכר כלי אחר והגביהו כדי לקנותו ואחר כך קנה ממנו פרות והניחן בתוך הכלי מיד קנה אותן, שמפני ההנאה שיש לו למוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו של כלי, וכאלו הכלי ברשות הלוקח חשבינן ליה.

והמסירה אינה כן, שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם (בבא בתרא עו ב). וקנין המסירה הוא במה שאין דרך בני אדם לרב גדלן להגביהן ולא אפילו למשכן, כגון הספינות הגדולות וכיוצא בהן שאי אפשר לבני אדם להזוז אותן כי אם בטרח רב וברבוי בני אדם (רמב"ם מכירה פ"ג ה"ג).

והמשיכה אינה כן, שאין המשיכה עושה קנין אלא בסמטא, והוא מקום סמוך לצד רשות הרבים, שדרך בני אדם להניח שם כליהם, וכל הקודם להניח שם כליו אין חברו רשאי לסלקו, וכמו כן קונה המשיכה בחצר [שהיא] (שאינה) של שניהם, וההגבהה קונה בכל מקום, לפי שבגופו הוא מגביה, וכן (ובו) הוא קונה, וגופו רשותו הוא בכל מקום שהוא. ועוד יש קניה אחרת בקרקעות ומטלטלין דבר תורה והיא החליפין, וזאת הקניה היתה מרגלת לפנים בישראל. וענין החליפין הוא, שאדם מחליף בבהמת חברו, או כלי בכלי, או כלים בקרקעות, ואמרו חכמים (רמב"ם מכירה ה ה) בכל אלו, שכיון שמשך האחד הכלי מחברו זכה חבדו באותו הכלי האחר שהוא רוצה לקנותו ממנו, בכל מקום שיהיה, ואם יארע בו שום אבדה, נאבד לצרך זה שזכה בו עכשיו בחליפין. ודין קנית החליפין אינו אלא בכלים, אבל לא בפרות, שאין הפרות עושין חליפין (בבא מציעא מז א), שהרי בפרוש מצאנו באותו כתוב שלמדנו ממנו החליפין שבכלי הן, כמו שכתוב (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו, כלומר, בית יד שלו וזהו הכלי. ומכל מקום אף על פי שאין הפרות נעשין חליפין לקנות בהן כמו בכלי, בקנין (נקנין) הן בתורת חליפין, כלומר, בכלי יכול אדם לקנותן כדרך חליפין, שיתן אדם לחברו כלי ויזכה בפרות חברו בכל מקום שהן. מה שאין כן במטבע, שהמטבע אינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, לפי שדעתו של אדם על הצורה, והצורה עשויה להבטל ברצון המלך או גדולי המדינות, ועל מה שאינו דבר קיים אין לב הבריות סומך בו לקנות בו, ועל כן אינו נקנה בחליפין ולא נעשה חליפין. אבל מטבע שאין חשיבותו מחמת הצורה נקנה בחליפין ונעשה חליפין ככל שאר המטלטלין, ואיזהו? זה מטבע שפסלתו מלכות או בני המדינה, וכדאמר ריש לקיש בפרק הזהב (שם מו ב) אפילו כיס מלא מעות, ותרגמה רבי אבא, בדינרא ניאקא ואנגרא, חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה.

ואין הכונה באמרנו שאינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, שמי שמשך פרות מחברו בכך וכך מעות לא יתחיב לתת לו המעות, דודאי מתחיב הוא להשלים לו מעותיו. מכיון שמשך פרותיו, אבל הענין הוא שאינו נעשה חליפין שמי שהיו לו שק של מעות ממטבע שאינו נפסל, כמו שאמרנו, ומשך מחברו כלים או בהמה או פרות, ואמר לחברו הריני מושך פרות אלו חליפי אותו שק של מעות שיש לי בבית שיש בו מאה דינרין אין חברו זוכה באותן דינרין כלל, ואם נאבדו אחר שמשך זה הפרות בשום צד ואפילו באונס לא נאבדו לו כלל, אלא חברו מחויב לתת לו מאה דינרין מכל מקום, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (שם מד א) משך הימנו פרות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו כלומר מחויב הוא להשלים לו הדמים מכל מקום, דלא בתורת חליפין אתמר, אלא בתורת דמים. וכן הוא מבואר בריש פרק הזהב שאמרו שם (מה ב) הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין? לא, בדמים. ומקשה שם אי הכי, קונה? מחיב מבעי ליה כלומר, דלא נפיל לשון קנין אלא בדבר ידוע, אבל זה, מביא הוא לו איזה דמים שירצה. ומתרץ, תני, מחיב כלומר, מחיב הוא לתת לו הדמים מכיון שמשך ממנו את הפרות, ואינו יכול לחזר בו.

אבל הנותן לחברו מעות לקנות ממנו פרות אינו מתחיב בעל הפרות לתתם לו, שזו היא תקנת חכמים זכרונם לברכה, שלא לקנות בכסף אלא במשיכה, אבל מכל מקום חיבוהו זכרונם לברכה (שם מד א), לקבל מי שפרע. לפי שחוזר בדבודו, ואחר שעשה מעשה עם חברו, וקבל ממנו מעות. וקניה זו של חליפין שהיא הנקראת לחכמים זכרונם לברכה קנין היא קניה [חזקה] בכל דבר, בין במכר, בין במתנה, ובכל תנאים שבין אדם לחברו, שנאמר בזה לקים כל דבר וזאת התעודה בישראל. ודין מי הוא ראוי למכור ויתקיים ממכרו, ומי אינו ראוי כגון בן דעת ושאינו בן דעת, ודין מוכר דברים סתם ואינו מפרש כל הענינים שצריך לפרש, ודין משיר בממכרו שום דבר, בגוף או בפרות, ודין מצרים שצריך אדם להזכיר במכר קרקע, ואם הזכיר קצתם ולא כולם היאך תורתו. ודין מוכר ממון שאינו שלו מה דינו, ודין מי שנאנס למכור קרקעו מה דינו והחלוק שבין תלוה וזבין ותלוה ויהיב. ודין המתנה עם חברו שאם ירצה למכור קרקעו שימכרהו לו, ודין המוכר קרקעו על דעת לעשות שום ענין ולא עלה בידו לעשות, אם יתקיים מכרו אם לאו, כגון המוכר אותו על דעת לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה שם, וכן כל כיוצא בזה. וזה שאני אומר על דעת לעשות שום דבר, לא שיפרש המוכר אותו דבר בשעת המכר, אלא שהבריות יודעות מתוך מעשיו ודבריו שכן חפצו (עי, קידושין מט ב ובתוס' שם).

ודין מכירת הקדשות (ערכין כא ב) או בתי כנסיות כיצד, ולאיזה ענין התר המכר בהן, ודין קנית שטרות שצריך בהן מסירת השטר וכתיבה מצד אחר, שיפרש בו שהוא מוכר לו אותו שטר וכל שעבודא דאית ביה (בבא בתרא עו א). ודין נותן מעות לחברו לקנות לו דבר וקנאו לעצמו באותן מעות מה יהא בזה. ודין שלשה שנתנו מעות לאחד, והלך וקנה במקצת הדמים היאך יחלקו, ודין מה שאמרו שבארבעה פרקים בשנה, מעות קונות לענין קונה בהמה, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה בפרק אותו ואת בנו (חולין פג א) שמשחיטין את הטבח על כרחו, וכאוקימתא דרבי אלעאי אמר רבי יוחנן שפירש דארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דברי תורה, וכדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות. ודין מוכר בהמה ונמצאת טרפה, מה דינו (כתובות עו ב). ודין מוכר אומר במנה ולוקח בחמשים, הלך כל אחד ואחד ואחר כך לקחו סתם, ודין מה שאמרו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (יבמות צג ב). ודין בעל המכר, ודין שלוחו של אדם ושתפו במקחו וממכרו, בהפסדו ובשכרו. ויתר פרטי המצוה רבים, יתבארו בפרק ראשון מקדושין, ובפרק רביעי ושמיני ותשיעי ממציעא, ובפרק שלישי ורביעי וחמשי וששי ושביעי מבתרא, וקצת מהן במקומות אחרים מפזרים בגמרא. [ח"מ].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר על זה ודן בין מוכר ולוקח שלא כדין שצותה על זה תורתנו השלמה בטל עשה זה, זולתי אם עשה כן מדעת שניהם, שאלו בקבלת שניהם רשאי, דכל תנאי שבממון תנאו קיים.

הערות

1. (עי' ב"ב עו ב)

שלז. שלא להונות במקח וממכר.

בין נקבה, במקח ובממכר, שנאמר (ויקרא כה יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (בהר ג ד) אל תונו איש את אחיו, זו אונאת ממון, ובגמרא (בבא מציעא נו ב) אמרו זכרונם לברכה, מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, כלומר, מטלטלין. ואין כונת המדרש, שלא יזהיר הכתוב על אונאת הקרקעות כמו כן, אלא הענין הוא לומר, שדיני אונאה כגון החלוקין שאמרו זכרונם לברכה (שם נ ב), שהיא חוזרת ביתר משתות, ודיניה בפחות משתות, ובשתות אינן נוהגין בקרקעות, אלא במטלטלין. ועוד דרשו בזה הכתוב (בספרא שם א) אם באת לקנות קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך. ואולי זה שדקדקו בכאן להיות דיני האונאה במטלטלין לבד, לפי ששנה הכתוב בלשון זה שאמר וכי תמכרו ממכר דמשמע כל ממכר, בין קרקע בין מטלטלין, ואחר כך יחד האזהרה במטלטלין, שאמר או קנה מיד דמשמע דוקא מטלטלין שהן נקנין מיד ליד. למדו מזה לומר, שיש במטלטלין דין מחדש שאינו בקרקע, וזהו חזרת הממון בקצת צדדין שבו.

אבל עיקר האזהרה, בין בקרקע בין במטלטלין הוא באמת, שהזהרנו שלא להונות את הבריות לדעת, אבל החלוק שביניהם הוא, שאם נמצאת אונאה במטלטלין ביתר משתות שיעטל המכר, שדעת הבריות שלא לסבל אונאה יתרה מכן במטלטלין, אבל בקרקע לפי שהקרקע דבר קיים לעולם דרך הבריות למחל בו כל אונאה אחר שלקחו אותו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא יד ב) על דרך ההפלגה, שהקרקע דבר השוה כל כסף הוא. והראיה לדברינו אלה, כלומר, שאסור אונאה אף בקרקע, שהרי עיקר אזהרה זו בקרקעות הוא דכתיב, וכמו שמפרש בפרשה, זהו דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בענין זה וכמו שכתב בפרוש החמש.

שרש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו. ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת ובישר, ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי אם יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב [ה] בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נא א), שהמוכר והלוקח שניהם מוזהרים באזהרה זו. שנאמר וכי תמכרו ממכר או קנה, ולא יאמר הלוקח דרך המוכר לדעת שווי ממכרו, ואחר שהוא מוכרו לי בדמים קלים אין עלי עון, שאינו כן, אלא שניהם באזהרה, וכמו כן שניהם הן בדיני האונאות כמו שחלקום זכרונם לברכה, וכן הוא במשנה (שם) אחד המוכר ואחד הלוקח יש להם אונאה, וכל מי שנתאנה מהם יכול לחזר בו. ואמרו זכרונם לברכה (שם מט ב), ששעור האונאה שמחזירין אותה ויהיה המקח קיים הוא שתות המקח או שתות הדמים, ושעור האונאה שאין מחזירין אפילו אותה, ואין צריך לומר שאין מבטלין המקח בשבילה הוא פחות משתות המקח והדמים, אבל היה בדבר שתות אחד מהם, כלומר שתות המקח או שתות הדמים מחזירין האונאה. ושעור האונאה שמבטלת המקח כלו, הוא כל זמן שהוא יתר משתות המקח והדמים, שהלכה היא כשמואל דאמר בגמרא (שם) שתות מעות נמי שנינו. כלומר, שאם האונאה אינה יתירה על שניהם לא יתבטל המקח, אלא יחזיר האונאה.

ומה שאמרנו שבאונאה שיתרה על שתות יתבטל המקח, ואף על פי שזה הלך לביתו במעותיו וזה בפרותיו דוקא שבא לחזר בו מי שנתאנה, אבל בא לחזר בו המאנה מחמת שנתיקרו הפרות בינתים או בטענה אחרת אין שומעין לו, משום דאמר ליה מי שנתאנה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, והשתא מצית הדרת בך? וכן הוא הלשון בגמרא (בבא בתרא פד א) ורב חסדא הוא דאמר לשמעתא בפרק הספינה ורב אלפס ז"ל פסקה בבטול מקח ופרות, כלומר, דאמר ליה מי שנתאנה למאנה בשעת המכר הרוח היה עמך, וכבר נתקים ממכרנו או מקחנו מחמתך, מה זה שבא לבטל אותה האונאה שעשית לי, הריני מוחלה, כי רבותינו לא בטלו הקנין, אלא מחמת המתאנה, מכיון שהוא רוצה בדבר הרי הוא קיים. וזה ששנינו (שם פג ב) יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזר בו. כלומר, ולא מוכר, רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזר בו, כלומר, ולא לוקח.

ואמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נב א) בעניני האונאה, שאין ראוי להיות דין החזרה או הבטול נמשך לעולם, אלא זמן קצוב הוא שנתנו בדברים, כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם, והזמן שנתנו אינו שוה בכל הדברים, וגם אינו שוה בלוקח ומוכר, כי בכל סחורה שתהיה בחלוף המטבעות נתנו בה שעור כדי שיראה אותה הלוקח לשלחני אם הוא בכרך. ואם הוא בכפר יהיה השעור עד יום השוק שיעלה לכרך, או למקום ששלחני שם. ובשאר כל הסחורות אין חלוק בין כפר לכרך, והשעור בהן הוא כדי שיראה האדם מה שלקח לתגר או לקרובו, ושעור זה לפי ראות עיני הדין, שאי אפשר לקבע בענין זה חשבון שעות. ורבא נתן טעם בגמרא (שם ב) בחלוק המטבע משאר סחורות, ואמרו דרך כלל, טלית לכל אינש קים ליה, סלע לשלחני הוא דקים ליה. עבר זה העת ולא חזר בו הלוקח, אפילו יש באונאה יתר משתות כמה אין יכול לחזר בו מן הדין, אבל אמרו חכמים (שם) שממדת החסידות ראוי להחזירה לעולם. ושעורים אלו הן בלוקח, אבל המוכר חוזר בו לעולם, לפי שאין הסחורה בידו כדי שיוכל למלך עליה.

ולא נאמרו דינין אלו שכתבנו, אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית אין בו אונאה, ולא בטול מקח בתוך הזמן הקצוב שאמרנו, ולא אחר כן, שלא נאמרו אלו הדברים אלא בתגרים לתקון העולם ולישובי המדינות, אבל בעלי בתים אין מוכרין כליהם אלא ביקר, ובני אדם בדעתם ענין זה שהוא כן מוחלין הדבר לעולם בבעל הבית. ואלו דברים (שם נו א) שאין בהם דיני אונאה לשום אדם, ואפילו נמכרו פי שנים כשוים, ואף על פי שיש בהן אסור אונאה, כמו שכתבתי בראש המצוה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה הקרקעות, והעבדים, שהקשו לקרקעות, כמו שנלמד בגמרא (שם ב) מדכתיב והתנחלתם אתם. והשטרות, וההקדשות, וכמו שאמרו זכרונם לברכה. תנו רבנן, וכי תמכרו. וכו' או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד, יצאו הקרקעות שאינן מטלטלין, ויצאו עבדים שהקשו לקרקעות, ויצאו שטרות דאמר קרא ממכר, מי שגופו קנוי, יצאו אלו שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן. מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה. והטעם, לפי שאין מוכרין לו לראיה שבהן, אלא להשתמש בניר. וקא מתמה עליו בגמרא (שם): מאי קא משמע לן? כלומר פשיטא, וכי מגרע גרע ניר מכל שאר מלי? ומשני לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות, והקדשות אמעיטו מדין אונאה, מדכתיב עמיתך.

ותדע שכל עניני האונאה נאמרו בשווי החפץ, כגון שמכר שוה שש בחמש או שוה חמש בשש וכיוצא בזה, אבל המאנה במדתו של חפץ, בארכו ורחבו, בעביו או במשקלו, ואפילו בדבר מועט חוזר. והיינו דאמר רבא (קידושין מב ב) כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. והרוצה להנצל מכל חשש ענינים אלו שכתבנו, יכול לומר ללוקח, חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני שיש בו אונאה עד כך וכך, אם תרצה לקח אותו על מנת שלא לך עלי אונאה קחנו, ואם לאו הנח אותו אין לו עליו אונאה אחר כן, ולא אפילו תרעמת דברים (כמבואר ב"מ נא ב). ויתר פרטיה בפרק רביעי ממציעא ^[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה אונאה לחברו לדעת בשתות או יותר עבר על לאו זה, אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר, מפני תקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום. ואין לוקין על לאו זה, לפי שנתן להשבון.

הערות

1. ח"מ סימן רכז

שלח. שלא להונות אחד מישראל בדברים.

שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר, שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח ב) כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכר מעשיך הראשונים, היו חלאים באין עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו) הלא יראתך כסלתך וגו'. ראה חמרים מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו, ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה לקח, ועל זה נאמר (ויקרא כה יז) ולא תונו איש את עמיתו.

שרש מצוה זו ידוע כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלקת כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה.

מדיני המצוה. כמה אזהרות וכמה זרוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לבישם, והפליגו בדבר עד שאמרו (שם), שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חרוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהם יותר מעל הממון. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו. ולא יהיה באפשר לכתב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב, וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר, ועיקר הענין בפרק רביעי ממציעא.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים, ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו בני ביתו של אדם, והמקל בהם שלא לצערם בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד. והעובר על זה והכאיב את חברו בדברים באותן שפרשו חכמינו זכרונם לברכה בבעל תשובה ובחולה וכיוצא בהן עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל יש ביד האדון המצוה על זה, יתעלה ויתברך.

ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והדשיע לצער חבירו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד, שיהיה בשתיקתו כמודה על החרופין. ובאמת, לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל כל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט). וינצל עצמו אל השומעים מחרופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמד דבר זה שמותר לנו לענות כסיל לפי הדומה מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהרגו (שמות כב א), שאין ספק שלא נתחיב האדם לסבל הנזקים מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין זה יותר מדאי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח ב) הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

הערות

שלט. שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות.

שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה כג), והארץ לא תמכר לצמלתות. כלומר, שלא יתנו ביניהם מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה, לפי שהוא כנגד מצות התורה אף על פי כן, אם עשו כן עברו על לאו הזה, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה ^[1] והרמב"ן זכרונו לברכה כתב ^[2] שדברי הרב בזה כענין המזכר בראשון של תמורה (ד ב), דאמר רבא התם חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא והוא זכרונו לברכה פרש בענין אחר, שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות. ופרוש הכתוב כן, לא תמכר למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה מותר למכרה לו.

משרשי מצות היובל, מה שכתבתי במצות מנין שני היובל שבסדר זה (מצוה של).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עט א), שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר, כל זמן שיזכר לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות, ולא הועלו מעשיהם, שאין מתנין לעבר על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות, אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי (ואולם) למדו זכרונם לברכה, דבר זה מאשר אמר הכתוב לא תמכר לצמיתות, ולא אמר לא תמכר אלא עד היובל דמשמע, שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל.

ובפרוש כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בחדושיו במסכת מכות (דף ג:) שהמתנה על מנת שלא תחזר השדה ביובל שאין תנאו תנאי וחוזר הוא ביובל אף על פי שבשמטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קיים, ונתן טעם בדבר, לפי שבשמטה לא הזהר על שמטת כספים, כי אם המלוה, וכמו שכתוב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו (דברים טו ב). אבל לא הלוה, שאם רצה לפרע הרשות בידו הוא, אבל בענין היובל שניהם הזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה' הארץ, ואין ביד בן אדם למכרה לחלוטין, ומכיון שהחיוב על שניהם אין ביד אחד מהם למחל על הדבר, אבל על כרחם, ישוב הקרקע לאשר לו אחזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל, וטעם נכון הוא.

וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין ל א) שהמוכר שדה אחזה והיו לו שדות אחרות, כלומר, שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה, ומכר מאותן שדות כדי לגאל שדה אחזתו שמכר, שאין שומעין לו, דכתיב בפרשת שדה אחזה ומצא כדי גאולתו, ובא הפירוש עליו עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר, וכן אם לוה ורצה לגאל באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר והשיגה ידו, ולא שילוה.

וענין שדות אחזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחלוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחזתו מחמת הסעת נחלה על ידי בת יורשת נחלה, שדבר ידוע הוא שלא נאמר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחזה, ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לענין הגאולה, ששדה אחזה נגאל על ידי המוכר או על ידי גואלו לאחר שתי שנים בעל כדחו של לוקח, ושאר שדות שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח, אלא שיעמדו ביד הלוקח עד היובל.

ובחלוק בתים משדות. כבר כתבנו להלן (מצוה שמ) במקומו דינם, כי בתי החצרים, דינם כשדה אחזה, כלומר, שיש להם גאולה על כרחו של לוקח, כמו שכתוב בהן גאולה תהיה לו, ויפה כחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה, כדין בתי ערי חומה. ודין בתי ערי חומה מפרש בכתוב, וכבר כתבנוהו להלן גם כן.

ומענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קח א) גם כן, שהלוקח שדה אחזה ונטע בה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת, שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ובא עליו הפירוש המקבל ממכר חוזר ואין שבח חוזר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כט ב) גם כן שהמוכר שדהו, בין שדה אחזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה בפחות משתי שנים, ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב צוה, שיעמוד המכר קיים שתי שנים על כל פנים, שנאמר במספר שני תבואת ימכר לך, אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח, מדכתיב במספר שנים תקנה, ומעוט שנים שנים. ומן הדומה שהענין הוא, כדי שימכר כל אדם קרקעו בקושי, ואל יחשב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים, עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה. וגם אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינה עולה מן המנין. [אבל שנה בורה אמרו זכרונם לברכה, שעולה היא מן המנין] מכרה בשנת היובל עצמה, אין המכירה מכירה, וחוזרין הדמים לבעליו. מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר ושב לאחזתו ולא לאילנות. מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר לאשר לו אחזת הארץ (ויקרא כז כד) ויתר פרטיה, בסוף ערכין ^[3].

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות. וכן הלוקח ממנו בענין זה שניהם לוקין אף על פי שלא הועילו דבריהם, והוא שעשו מעשה בדבר, שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זה דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, אין בזה מלקות כלל, כמו שכתבתי בראש המצוה.

הערות

1. (פי"א מהל' שמיטה ויובל ה"א)
2. (בפירושו עה"ת כאן, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת רכז)
3. [הלכות שמיטה פי"א]

שמ. מצות השבת קרקע לבעליהן ביובל.

להשיב כל הקרקעות בין בית בין שדה וכרם ופרדסין בשנת היובל לבעליהן בלא כסף ובלא מחיר, שנאמר (ויקרא כד כד) ובכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ. כלומר, בכל ארץ ישראל, שהיא אחזתכם, גאלה תתנו לארץ. וענין הגאלה באר הכתוב, שהיא חזרת הקרקע לבעליו, וכמו שכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו.

משרשי המצוה. מה שכתבנו בראש הסדר (מצוה של).

מדיני המצוה. קצתם מבוארים בכתוב איך יהיה דין המוכר עם הקונה כשירצה לפדות נחלתו הנמכרת קדם שנת היובל. והחלוק שבאר הכתוב שהוא בין מוכר בית בעיר חומה למוכר אותו בערי הפרזות, שנקראת בלשון הכתוב ערי החצרים. שדין בתי ערי הפרזות כדין השדות. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ערכין לא א) במצוה זו, שאם מכר בית בבתי ערי חומה לאחד ומכרה הלוקח [ה] ראשון לשני בתוך השנה מונין לראשון, וכיון ששלמה שנה לראשון החלט הבית לשני, מפני שענין מוכר בית בבתי ערי חומה שהוא מחלט לשנה כענין קנס הוא שקנסה התורה למוכר, מפני חיבת הארץ, ומכיון שעמד ביד זולתו שנה ראוי הוא שיחלט גם ביד השני. ועוד, שהראשון מכר לשני כל זכות שלו, ואלו עמדה שנה שלמה ביד הראשון, כבר היתה מחלטת בידו.

ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב) גם כן, שאם הגיע יום שנים עשר חדש ולא נמצא הלוקח [לפדות ממנו הרי זה מניח מעותיו בבית דין ושובר את הדלת ונכנס לבית, ואמתי שיבוא הלוקח] יבוא ויטל מעותיו. ומה שאמרו (שם) שהמוכר בית בערי חומה והגיע יובל בתוך שנת המכר שאינו חוזר מיד ביובל, אלא דינו כמו בשאר שנים שבתוך שני היובל, שהוא נחלט לשנה אם אין המוכר רוצה לגאלה. ומה שאמרו (שם לג א) שהמוכר בית בערי החצרים, שאם רצה לגאל מיד גואל כדין בית בבתי ערי חומה, ואם לא רצה לגאל מיד גואל אותה אפילו אחר שנה כדין שדות, דכח יפה שבשדות, ושבבתי ערי חומה יש להן. ומה שאמרו (שם לב א) שכל שהוא לפנים מן החומה, כגון גנות, מרחצאות ושובכות דינם כבתים, דמכתוב אשר בעיר רבה הכל אבל אם היו שדות בתוך העיר דינן כשדות שחוץ לעיר, שנאמר וקם הבית. כלומר, בית וכל הדומה לבית כגון מרחצאות ושובכות ואף פרדסין, אבל לא שדות. ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אינו נקרא בית, ולפיכך אינו נחלט. ובירושלים אין הבית נחלט בה. ועיר שגגותיה חומתה אין דינה כמקפת חומה, אלא בעינן שתהיה לה חומה מלבד גגותיה, ובעינן גם כן שהקפה חומה תחלה ואחר כך נתישבה, אבל נתישבה ואחר כך הקפה אין זו עיר חומה. ואין סומכין אלא על חומה המקפת בשעה שכבש יהושע את הארץ. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדשת עיר חומה, וכשעלה עזרה בביאה שניה נתקדשו כל הערים המקפות חומה באותה העת, מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחיבו במעשר אף בימי עזרא כן, וכן כשיבוא משיח בביאה שלישית, נתחיל למנות שמיטין ויובלות ויתקדשו בתי ערי חומה שיהיו מקפין באותה העת, ויתחיב כל מקום שנכבש במעשרות, שנאמר (דברים ל ה) והביאך יי אלהיך וגו' ואמרו (שם ב), מקיש ירשתך לירשת אבותיך וכו' ויתר פרטיה מבוארים במסכת ערכין ^[1].

ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שהיובל נוהג. וכבר כתבתי למעלה באיזה זמן היובל נוהג, והוא בזמן שכל ישראל על אדמתן בישובן. והעובר על זה וכבש הקרקע שבידו ולא החזירו לבעליו בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כאלו כופר במעשה בראשית.

הערות

1. (פי"ב מהל' שמיטה)

שמא. מצות פדיון בתי ערי חומה עד השלמת שנה.

שיהיה פדיון הנחלות שהן תוך העיר המקפת חומה עד השלמת שנה אחת, ואחר השנה תהיה בחזקת הקונה אותן ולא יהיו חוזרות ביובל, שנאמר (ויקרא כה כט) ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה וגו'. כבר כתבתי למעלה, (מצוה שמ) שענין היות בית בעיר חומה נחלט לשנה מצד חבת הארץ הוא, כדי שישתדל המוכרה לגאל אותה מהרה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין לא א) שהמוכר יכול לגאלה בכל עת שירצה תוך שנה, וכשפודה אותה נותן לו כל הדמים שקבל במכירתה ואינו מנכה לו כלום מחמת הזמן שדר בה, ואף על פי שבעלמא אסור, דהיינו צד אחד ברבית, התורה התירתו כאן, כדאיתא במסכת ערכין (שם). ושאר הקרובים אין פודין אותה אלא המוכר בעצמו, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולא נראה כן בקדושין (כא א) ואינו לוה וגואל, אלא ימכר נכסים אחרים אם יש לו ויגאלנה, או אם רוח מעות או נתנו לו יכול לגאלה בהם ואינו גואל אותה לחצאין, כלומר שיפרע לו קצת המעות בפעם [אחת וקצתן בפעם] אחרת, כמו שאמרו זכרונם לברכה בקדושין פרק קמא (כ ב). ואם מת הלוקח תוך שנה פודה אותה מיד בנו. ואם מת המוכר פודה אותה גם כן בנו של מוכר מיד הלוקח. ויתר פרטיה, במסכת ערכין.

ונוהגת בארץ ישראל בזכרים ונקבות, בזמן שהיובל נוהג.

הערות

שמב. שלא לשנות ממגרשי הלוים.

שלא לשנות מגרשי ערי הלוים ושדותיהן. כלומר, שלא יחזירו העיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא השדה מגרש, ולא המגרש שדה, והוא הדין מגרש (נ"א שדה) עיר או עיר מגרש, (נ"א שדה) שאין לשנות בענינם דבר. והענין הזה ידוע, כי התורה צותה (במדבר לה ב ז) שיתנו שאר השבטים ערים ידועים לשבט לוי, והם ארבעים ושמנה עיד עם שש ערי מקלט שהיו בהן, וצותה גם כן להיות באותן ערים אלף אמה מגרש. כלומר מקום פנוי לרוחה ונוי לעיר, ואלפים אמה חוץ לה לצרך שדות וכרמים, וזה גם מנויי העיר וממה שצריך לה כמו שמפרש בסוטה (סוטה כז, ב), ובאה המניעה בזה שלא לשנות ענינים אלה לעולם, ועל זה נאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר, שכן בא הפירוש על לשון מכירה זו. כלומר, לא ישנה, דאלו במכירה ממש, לא קאמר, שהרי בפרוש כתוב גאלת עולם תהיה ללוים, מכלל שרשות יש להם למכור.

משרשי המצוה. לפי שערי הלוים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר (ויקרא לג י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ומתוך כך שהחכמה בתוכם, היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם, ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם, כי לא ידע האדם מה ילד יום ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהן, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצואה עליהם שלא לשנות בענינם דבר, כי אדון החכמה יסדן ותקנן והגביל גבולם, וירא כי כן טוב וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גרוע וגנאי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יב א) מלבד אלו השלשה אלף אמה שאמרנו, שהן בין מגרש ושדות וכרמים, נותנין לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה שנאמר (במדבר לה ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, ובא הפירוש בזה, לחיים נתנו ולא לקבורה. ומה שאמרו (ערכין לג ב) גם כן, שכהנים ולוים שמכרו שדה משדותיהם, או בית אפילו בעיר חומה נגאלין לעולם, ואפילו מיד הקדש, שנאמר (ויקרא כה לג) גאלת עולם תהיה ללוים. וישראל שירש אבי אמו לוי הרי זה גואל כלוים ויתר פרטיה, מבואדים בסוף ערכין.

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שישראל שם, בין בלוים בין בישראלים, בזכרים ונקבות, שהכל חיבים שלא לשנות שלשה מקומות האמורים לעולם העיר, והמגרש, ומקום השדות והכרמים. ומן הדומה, כי כל מי ששינה בהן בעדים והתראה חייב מלקות, ולא ידעתי שעור לשינוי זה כמה יהיה ויתחיב עליו, חכם בני ודעהו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל יג יב, יג) על מצוה זו, למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתם עם אחיו? מפני שהבדל לעבד השם יתברך ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים, ולפיכך הבדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא חיל יי, שנאמר ברך יי חילו וגו', והוא, ברוך הוא, זכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך וגו'. ולא שבט לוי בלבד בכלל זה, אלא כל איש ואיש מבאי העולם, אשר נדבה רוחו להבדל ולעמד לפני יי לעבדו לדעת דרכיו הישרים והצדיקים וללמדם לאחרים, פורק מעל צוארו על חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, והרי זה נתקדש להיות קדש קדשים ויהיה יי נחלתו לעולמי עולמים, ויזכה בעולם הזה בדבר המספיק לו כמו שזכה שבט לוי, וכן דוד הוא אומר (תהלים טז, ה) "יי מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

הערות

שמג. שלא להלוות ברבית לישראל.

שלא להלוות ברבית לישראל. שנאמר (ויקרא כה לז) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ואין אלו שני לאוין, שהרבית הוא הנשך, והנשך הוא הרבית. וכמו שאמרו זכרונם לברכה במציעא (סא א) אי אתה מוצא נשך בלא רבית, ולא רבית בלא נשך ולמה חלקם הכתוב? כלומר, למה חלקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך? לעבר עליו בשני לאוין, כלומר, להרבות האזהרות עליו. וזה הענין הוא מה שאמרתי למעלה (מצוה שלו) כי התורה תכפל האזהרות לפעמים על מה שחפץ האל להרחיקנו ממנו הרבה, ואפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא ב) בענינים אחרים דברה תורה כלשון בני אדם, וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להזהר בו, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור, יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר, כדי שיהא המזרז נזכר וזריז על הענין על כל פנים. ואם אמנם כי ראוי האדם להזהר בדבר השם עד מאד ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, כל זה מחסדיו הרבים על בריותיו כפל להם האזהרות פעמים רבות בקצת מקומות כאשר ייסר איש את בנו, על כן נודה לשמו הגדול סלה ברב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא.

משרשי המצוה. כתבתי (מצוה סח) באזהרת ערב ועדים וסופר שלא יתעסקו בהלואת רבית בפרשת משפטים וקחנו משם.

דיני המצוה. כגון החלוקים שלמדונו זכרונם לברכה באזהרה זו, שאמרו שיש רבית שהוא אסור מן התורה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא סא ב) רבית קצוצה. ויש רבית שהוא למטה ממנו והוא אסור מדרבנן, וקראוהו זכרונם לבדכה (שם) אבק רבית, ויש רבית אחרת, שהוא למטה משני אלו הראשונים, והוא (והיה) מן הדין מותר לפי שהוא רחוק הרבה מן רבית האסור מן התורה עד שאין לגזר עליו כלל, אבל חכמים החמירו בענין בראותם החומר שהחמירה התורה ורב האזהרות בדבר הרבית, ואסרוהו כדי שלא יערימו בני אדם לטל רבית, לא מפני דבר אחר. ואלו הן שלשה מיני הרבית שאמרנו, רבית האסורה דבר תורה הוא, כל מי שאומר לחברו הלויני מנה ואתן לך ממנו פרוטה בכל יום, או שלשים פרוטות בחדש, או פחות או יותר, עד שאפרענו. וכן כשאמר לו הלויני מאה דינרים במאה ועשרים לשנה, וכן המלוה לחברו מעות ומשכן לו בהן בית או חצר, שיחזיק בהם ויקח הפרות עד שיחזיר לו מעותיו, מבלי שינכה לו כלום מן ההלואה זו היא רבית קצוצה האסורה מן התורה. ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה (שם סג ב) כל אגר נטר לי אסור מן התורה והוא שבא מיד לוה למלוה זו היא רבית האסורה מדבר תורה, ועליה יאמרו זכרונם לברכה (שם סא ב) רבית קצוצה יוצאה בדינין, כלומר, שבית דין יורדין לנכסי המלוה ומוציאין ממנו, כמו בגזלות וחבלות. ויש מן המפרשים שפרשו יוצאה בדינין לענין כפיה. כלומר, שנופין בית דין את המלוה להחזירה בשוטים, כמו שעושין לכל מי שיאמר שלא יעשה מצות עשה.

כל שאר הרבית שאפשר לקבל חוץ מאלו שאמרנו, הן נקראים רבית דרבנן ונקראים אבק רבית, ואינה יוצאה בדינין, ואסרום חכמים משום גזרה שלא יבא האדם לידי רבית דאוריתא. ומהם כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ע ב) שאין מקבלין צאן ברזל מישראל, פרוש צאן ברזל המקבל ממון על תנאי שתהיה הקרן קיימת לבעל הממון על המקבל ויטל חלקו ברוח. וכן אין פוסקין על הפרות, עד שיצא השער, אבל יצא השער פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה, ובמה דברים אמורים, שאין פוסקין לעולם עד שיצא השער בשלא היה לו, כלומר מאותו המין שפסק עליו, אבל היה לו ממנו כלום פוסק עליו, אף על פי שלא יצא השער עדין, ואפילו לא היה לו ממנו אלא סאה אחת פוסק עליו כמה סאין [כמו בהלואה] שהלכה כשמואל דאמר הכי בגמרא (שם עה א). וזה שאנו אומרים שצריך שיהיה לו מאותו המין, יש מן המפרשים שאמרו ^[1] דוקא מאותו המין ממש צריך שיהיה לו, שאם הוא פוסק על חטין חדשות לא יפסק אליו אם היו לו חטים ישנות, כעין אותו המין ממש מה שפוסק עליו צריך שיהיה לו, ויש מהם שאמרו שאין חלוק בין חדש לישן, דכל שיש לו מאותו המין מתר. ומכל מקום אם היה לו מאותו המין אף על פי שהוא מחסר מלאכה אחת או שתים פוסק עמו עליו, אבל אם היה מחסר שלש מלאכות הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום. ובגמרא פרק איזהו נשך (בבא מציעא עד א), בא הבאור בארכה בחלוק מלאכות אלו בחטים, וכן בכלי יוצר ובדברים אחרים.

וכן מענין המצוה מה שאסרו (שם סו א) להלוות על הקרקע מעות ולהתנות עם הלוה אם לא תחזיר לי המעות מכאן ועד יום פלוני תהא הקרקע שלי, לפי שהקנין הזה אינו מועיל מפני שהוא אסמכתא. כלומר, שדעתו של אדם היתה סומכת בכך, כלומר, שיחזיר המעות בשעת המעשה ולא השיגה ידו להשלים הדבר, וכעין אנס הוא, וכל כי האי גוונא, יש לחוש באכילת הפרות משום רבית. והרבה דרכים נאמרו בגמרא באסמכתא בענין רבית ובענינים אחרים, ודרך כלל למדנו רבי ישמרו אל בענין דיני האסמכתא, שכל שיתנה האדם עם חברו דרך קנס, כלומר, אם לא יהיה כן יענש בממון כך וכך יקרא אסמכתא, ועל זה אמרו זכרונם לברכה (שם ב) לעולם דאסמכתא לא קניא. ובלשון אחרת אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן, כל דאי לא קני. אבל כל תנאי שיתנה האדם עם חברו ויאמר אם אתה תעשה כך אף אני אעשה כך וכך כדרך בני אדם שמתנין בלשון זה, אין זה בכלל אסמכתא כלל חלילה, שאם כן, איך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה, שכלם בלשון "אם" הם, דאי אפשר בלאו הכי, ועוד בכל התנאים הנזכרים בענין גטין וקדושין, שכולן בלשון "אם" מה נאמר בהן? אלא ודאי טעם נכון מה שכתבנו, שלא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה דרך קנס, כגון אם לא פרעתיך עד יום פלוני תהא השדה שלך, או המשכון איזה שיהיה, וכל כיוצא בזה, אבל לא בכל שאר התנאים רבים שמתנים בני אדם, כגון אם תלך למקום פלוני אתן לך כך וכך, או אם תעשה בשבילי ענין פלוני אתן לך מאתים זוז, וכל כיוצא בזה. והבן זה, בני, ותן לבך עליו, כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה. וכמו כן אמרו (שם עה ב) שהוא אבק רבית ואסור מדרבנן רבית מקדמת ורבית מאחרת, כיצד? נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו סבלונות בשביל שילוהו זהו רבית מקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואחר כך שלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זהו רבית מאחרת. וכן אמרו קצת מן המפרשים ^[2], שהמלוה מעות לחברו על מקום שפרותיו מצוין לו תדיר, כגון חצר ומרחץ וחנות, בלא נכוי הרי זה רבית קצוצה, ובנכוי הרי זה אבק רבית. אבל המלוה מעות בלא נכוי על מקום שאין פרותיו מצוין תדיר, כגון שדה וכרם, שאין פרותיו מצויין, כי פעמים ההוצאה בהם מרבה על השבח הרי זה אבק רבית. ובנכוי הרי זה מתר. ומהם שאמרו שאפילו בשדה וכרם בנכוי אסרוה חכמים זכרונם לברכה ולא מצאו משכונה מתרת אלא משכנתא דסורא, שהיו כותבין במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף. והאמת לפי הנראה מדברי הגמרא לרבותינו ישמרם אל עם הפרושים הטובים, שכל משכונא בנכוי בין בית דירה ומרחץ שפרותיהן מצויין, וכל שכן שדה וכרם, הכל בנכוי מתר, וכן נהגו בארצנו על פיהם, והחושש לדברי גאוני עולם שהחמירו בדבר יתברך מן השמים.

ואיזהו רבית האחרת שאמרנו למעלה שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת רבית, כגון שאמר אדם לחברו הלויני מנה, ואמר לו מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בתשעים זה בודאי היה מן הדין מתר, אלא שאסרוהו חכמים מפני הערמת רבית, שהרי דבר זה נראה הוא כרבית, שזה נתן תשעים דינרין ולוקח מאה, אבל אם עבר ועשה כן מוציא ממנו כל המאה, שאפילו אבק רבית אין כאן, אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר. וכן מי שהיתה שדה ממשכנת בידו לא יחזר וישכיר אותה לבעל השדה מפני הערמת רבית. וכיוצא בענינים אלו כמו שבא בגמרא (שם סח א). ואף על פי שדברים אלו אסרו משום הערמת רבית יש דברים אחרים שהן כעין רבית ממש, והתירו אותן חכמים שלא ראו לחוש בהן ולגזר כלל, וזה שהתירו שימכר אדם חובו בפחות, והתירו אותו חכמים גם כן שיתן אדם לחברו דינר שיאמר לישראל אחר שילוהו מנה. ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה (שם סט ב), שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, והענין הוא, לפי שהתורה תבחר ברב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללוה ומלוה, כי כן דרכו של עולם, ואף על פי שאמרו כן והוא האמת, ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל ענין שיש בו הערמת רבית בכל כחו. וכל המחזר ומבקש צדדים לטל רבית מישראל סופו מתרושש, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם עא א), שכל העוסק ברבית נכסיו מתמעטים. גם אמרו (שם עה ב) שפרוטה של רבית, גורמת לו לאדם לאבד כמה אוצרות של ממון. ויתר רבי פרטי המצוה, בבבא מציעא פרק איזהו נשך ^[3].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והלוה ברבית האסורה מן התורה עבר על לאו, ומוציאין אותו ממנו בדינין, שיורדין בית דין לנכסיו, כדרך שיורדין בית דין לנכסים בגזלו או בנזקיו, כדעת קצת מן המפרשים או מוציאין אותה ממנו דרך כפיה כדרך שכופין לישראל שלא רצה לקים מצות עשה, כדעת קצת מרבותינו ישמרם אל. ואם הלוה ברבית האסורה מדבריהם שהוא הנקרא אבק רבית עבר על לאו דרבנן, ואין רבית זו יוצאה בדינין, אבל אם תפש הלוה מן המלוה בכדי אותה רבית אין מוציאין מידו. ואם עבר והלוה ברבית שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת רבית לבד, אין צריך לומר שאין מוציאין אותו מן המלוה אם לקחו שאפילו מן הלוה מוציאין אותו ונותנין אותו למלוה, מכיון שעברו והתנו ביניהם בכך, דמכיון שלא החמירו זכרונם לברכה בדבר אלא משום הערמת רבית לא חששו בדבר בדיעבד, ובדיעבד נקרא, מכיון שנתקימו הדברים בין מלוה ללוה.

הערות

1. (ב"י יו"ד סי' קעה)
2. (עי' רמב"ם מלו"ל ו ז)
3. י"ד סי' קסז

שדמ. שלא נעבד בעבד עברי עבדת בזיון כמו עבדת כנעני.

שלא נעבד בעבד עברי בעבדה שיש בה בזיון גדול והכנעה שדרך לעבד כן בעבד כנעני. שנאמר (ויקרא כה לט) לא תעבד בו עבדת עבד. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (בהר ז ב) בפירוש ענין זה. שלא יטל אחריך בלנשיא (בלונטיא) (עיין סהמצ"מ ל"ת רנז) והוא כלי של בגד קטן שעושין בני אדם לישב עליו בכל מקום שהם כשהם יגעים, ודרך העבד הנבזה שנוטל אותו כלי ומוליכו אחר אדוניו, וכמו כן אמרו (שם) ולא יטל לפניו כלים לבית המרחץ, והם זכרונם לברכה בארו אלו המלאכות, והוא הדין שנלמד מהן לכל כיוצא בהן. נמצא, שיש לו לאדם שיתן אל לבו איזו מלאכה יצוה לעבדו עברי, וזהו מכלל מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כב א) כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. ומכל מקום מה שאמר הכתוב כשכיר כתושב יהיה עמך. יש ללמד שיכול אדם לצוותו בכל הדברים שדרך בני אדם לצוות השכיר והתושב. ובאמת, השכיר שהוא אדם בן חורין, ברב איננו נשכר למלאכה בזויה, וכמו כן התושב שהוא אדם שבא לגור בארץ אחרת, ודרכן של תושבים לעבד עעל הבית שהם מתגוררים עמו לרצונם, ועל כן לא יעשה עמו מלאכה בזויה ביותר, ועל כן אמר הכתוב כשכיר כתושב יהיה עמך ששני אנשים אלו, אף על פי שהם עובדים אין עבדתם עבדה ברב הפעמים. ואף על פי כן צריך העבד לנהג בעצמו מנהג עבדות ויכבד אדוניו בכל כחו, ולא יתגאה בכל זה שאמרנו.

משרשי המצוה. כדי שיתן האדם אל לבו, כי האומה שלנו היא הנכבדת מכולן, ומתוך כך יאהב אומתו ותורתו, ויתן אל לבו גם כן, כי כמו שזה העבד העברי נמכר לו מפני דחקו, כך אפשר שיקרה לקונה אותו, או לאחד מבניו אם יגרם להם החטא, ובכבדו עבדו יחשב מחשבה זו בלי ספק, ומתוך מחשבתו זאת, יזהר מחטא לשם. ועוד תועלת אחרת בדבר, שילמד האדם נפשו במדת החסד והרחמים, ויתרחק ממדת האכזריות הרעה, ובהכין נפשו אל הטובה תקבל הטוב, והשם חפץ להעניק מברכותיו אל בריותיו, כמו שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות.

דיני המצוה. מה שדקדקו זכרונם לברכה פרק קמא דקדושין (כב ב), ממה שאמר הכתוב (דברים טו טז), כי טוב לו עמך, עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן. וכן אמרו זכרונם לברכה (ספרא ז ג) שלא ידור האדון בכרך, והעבד בכפר, שנאמר (ויקרא כה מא) "ויצא מעמך". ויתר פרטיה בספרא ובקדושין ^[1].

ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג. וכבר כתבתי בראש הסדר (מצוה של) באיזה זמן היובל נוהג. ואף על פי שאין ראוי לאשה שתקנה עבד מפני החשד בכלל המצוה היא מכל מקום. והעובר על מצוה זו ועבד בעבד עברי בעבדות הבזויות עבר על לאו זה, אבל מן הדומה שאין בזה חיוב מלקות, לפי שאין בו מעשה, כי בדברים יוסר עבד לעשות מלאכתו בזויה או נכבדת, וכבר כתבתי למעלה (מצוה רמא) כי כל לאו שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה, אף על פי שנעשה בו שום מעשה שאין לחיבו מלקות עליו, דלאו שאין בו מעשה נקרא מכל מקום; זה דרכי זך בעיני.

הערות

1. [יו"ד סימן רסז]]

שמה. שלא נמכר עבד עברי על אבן המקח.

שלא נמכר עבד עברי כדרך שמוכרין עבדים כנעניים בהכרזה על אבן המקח, אלא בהצנע ודרך כבוד. וכן אמרו בספרא (בהר ו א) לא ימכרו ממכרת עבד, שלא ימכרם בסמטא ויעמידם על אבן המקח.

שרש מצוה זו ידוע, שאין ראוי לו לאדם להקל בכבוד חברו, אף על פי שהביאו עונותיו למכר, כי לא ידע אם אולי למחר יבוא גם הוא לכך. באור מצוה זו בקדושין, ודיניה כלולים בעקרה, אין להאריך בהם. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג שאין עבד עברי נוהג, אלא בזמן היובל, כמו שכתבתי למעלה (מצוה של). והעובר על זה ומכר עבד עברי כדרך שהעבדים כנעניים נמכרים עבר על לאו, אבל מן הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה.

הערות

שמו. שלא לעבד בעבד עברי בעבדת פרך.

שלא נעביד עבד עברי בעבדת פרך, שנאמר (ויקרא כה מג) לא תרדה בו בפרך. ואי זו עבדת פרך? ופרשו זכרונם לברכה (בספרא כאן ו), שהיא עבדה שאין לה קצבה, וכן עבדה שאין אדם צריך לה, אלא יעשנה כדי שלא יתבטל העבד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה לא יאמר אדם לו עדר תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדר עד שעה פלונית או עד מקום פלוני. ואמרו גם כן בספרא שלא יאמר לו החם לי כוס זה והוא אינו צריך לו, וכן כל כיוצא בזה, אבל הביאו זכרונם לברכה במשל הקלה שבמלאכות והנמהרת לעשות וכל שכן האחרות. והכלל, שלא נעבידהו זולתי בהיות הצרך לנו לעשות המלאכה ההיא שנצוהו עליה. פרטי המצוה קצרים, והנה כתבתי קצתן.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בזמן שהיובל נוהג. ואין לחיב מלקות עליה, לפי שאפשר לעבר עליה בדבור לבד מבלי מעשה. ואף על פי שאינה נוהגת בזמן הזה לפי שאין קנין עבד עברי נוהג, מכל מקום ראוי לו לאדם להזהר בענין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו ולהזהר בה הרבה, ויתן אל לבו כי העשר ועניות גלגל הוא שחוזר בעולם, ומהשם הוא, ויתננו לאשר ישר בעיניו כל זמן שירצה ולא יותר ואפילו רגע, שגם כי יצבר כעפר כסף ויטמנהו בקרקע ויקנה קרקעות עד אין מספר וטובה הרבה יהיה לו, הכל יאבד ממנו יחד בחטאו לשם, ואם יצדק תתקים בו הטובה, כי כל מין במינו ידבק.

הערות

שמז. מצות עבודה בעבד כנעני לעולם.

שנעבד בעבד כנעני לעולם, כלומר, שלא נשחרר אותו לעולם ושלא יצא לחרות כי אם בשן ועין כמו שבא בכתוב (שמות כ"א, כ"ו-כ"ז), או בראשי אברים הדומין להם, כלומר, אברים שאינן חוזרין, כמו שבא על זה הפרוש המקבל (קידושין כד א), שנאמר (ויקרא כה מו) לעולם בהם תעבדו. ואמרו זכרונם לברכה במסכת גטין בפרק השולח (דף לח:) אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר "לעולם בהם תעבודו". ועבד כנעני נקרא, אחד מכל האמות שקנהו ישראל לעבדות, אבל נתיחסו כל העבדים בשם כנען, מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם. ואף על פי שפרשה זו שנצטוינו בה להשתעבד בהם תדבר בכנענים, כמו שכתוב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה, וכתיב למעלה מזה לתת לכם את ארץ כנען, ידוע לחכמים זכרונם לברכה, דלאו דוקא משפחת כנען ואשר בארצם נקראים עבדים כנענים, דהוא הדין לכל שאר האמות, שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר.

וכן ישראל שבא על שפחה כנענית, כלומר, על אשה מן האמות שקנה אותה אחד מישראל הרי הנולד ממנה ומישראל כעבד כנעני לכל דבר (יבמות כב א), ואפילו היא שפחתו של אותו ישראל שבא עליה, וכן אחד מן האמות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני, שנאמר אשר הולידו בארצכם. אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האמות אין הבן עבד, שהעבד אין לו יחוס. וכן גר תושב כלומר, שקבל שלא לעבד עבודה זרה והוא שוכן בארצנו שמכר עצמו לישראל הרי דינו כעבד כנעני, ואמרו זכרונם לברכה (יבמות מח ב) בענין עבד כנעני שמטפל בו אדוניו עד שנה אם רוצה לכפר בעבודה זרה ולהניחה ושימול ויטבל לשם עבדות ושיתחייב במצות שהנשים ישראליות חיבות בהן מוטב, ואם לאו אסור לנו להשהותו בבתינו יותר משנים עשר חדש, אלא מוכרים אותו מיד, ועל אלה העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות נצטוינו לעבד בהן לעולם.

משרשי המצוה. לפי שעם ישראל הם מבחר המין האנושי ונבראו להכיר בוראם ולעבד לפניו וראוים להיות להם עבדים לשמש אותם, ואם אין להם עבדים מן האמות, על כל פנים יצטרכו להשתעבד באחיהם ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ברוך הוא, על כן נצטוינו להחזיק באלו לתשמישנו אחר שהכשרו ונעקרה עבודה זרה מפיהם ולא יהיו למוקש בבתינו. וזהו שאמר הכתוב אחר כן ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'. כלומר, ובכן לא תצטרכו להשתעבד באחיכם, ותהיו נכונים כלכם לעבודת השם, ואף על פי שיש במשמעות הכתוב שיבא להזהיר שלא להשתעבד בעבודת פרך בעבד עברי שבעים פנים לכתובים.

ומהיות יסוד המצוה כדי שירבו בני אדם בעבודת בוראם ברוך הוא התירו חכמים זכרונם לברכה [לעבר] על מצוה זו בכל עת שבטול מצוה זו יהיה גורם למצוה אחרת, ואפילו בשביל מצוה דרבנן אם היא מצוה דרבים, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וצריכים לשחרר העבד ולהשלים המנין ^[1]. ואל יקשה עליך, ואיך נדחה מצות עשה זו דאוריתא בשביל מצוה דרבנן, כי מפני שיסוד המצוה אינו אלא כדי להרבות עבודתו ברוך הוא, אחר שבשחרורו עכשיו נעשית מצוה. ועוד שגם הוא מתרבה בגופו במצות שלא היה חייב קדם השחרור כין, וזה אמרם זכרונם לברכה (שם) שמותר לשחררו, שכן קבלו הענין.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כב ב) שהוא קונה עצמו בכסף, ובשטר שחרור, ובראשי אברים שאינן חוזרין, והם עשרים וארבעה אברים, ואף על פי שדינו לצאת בראשי אברים שאינן חוזרין צריך גט שחרור מן האדון, וכופין את רבו לכתבו לו אחר שחסרו מאחד מעשרים וארבעה אברים הידועים. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין מג ב) שהמוכר עבדו לגוים או לכותים או אפילו לגר תושב יצא בן חורין, וכן ישראל הדר בארץ שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ כדי שיוציאנו מן הארץ, יצא בן חורין. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (שם מ א) שאם השיאו רבו לעבד בת חורין או הניח לו תפלין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים בספר תורה בפני הצבור, וכל כיוצא באלו הדברים שאינן חייבין בהן אלא בני חורין יצא לחרות בכך, וכופין את רבו אחר כך לכתב לו גט שחרור, ולפיכך צריך הרב להזהר שלא לעשות לו מכל אלו הדברים כלל, כדי שלא יבטל מצות עשה זה, אלא אם כן עשה כן לכבוד מצוה, כמו שפרשנו. ודיני כתיבת גט השחרור ותודתו ויתר פרטיה. בקדושין וגטין ^[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אף על פי שהנקבות אסורות להן לקנות עבדים מפני החשד, מכל מקום, אם קנו אותן אסור להן לשחררן, אלא ימכרו אותם. והעובר על זה ושחרר עבדו שלא לדבר מצוה כמו שאמרנו, בטל עשה זה.

הערות

1. (עי' ברכות מז ב)
2. יו"ד סימן רסז וחושן המשפט סימן קצו

שמח. שלא להניח לגוי לעבד בעבד עברי הנמכר לו.

שלא נניח הגוי השוכן בארצותינו להעביד בעבד עברי שמכר עצמו לו בעבודת פדך. שנאמר (ויקרא כה נג) לא ירדנו בפרך לעיניך. ולא נאמר אחר שזה העברי, עבר על נפשו ומכר עצמו לגוי נניחנו לסבל כל עבודה. ואמרו בספרא (בהר ח ח) לא ירדנו בפרך לעיניך. אין אתה מצוה אלא לעיניך, כלומר, שאין אנו חיבים לחזר עליו ולהכנס בבית הגוי לראות אם יעבידנו בפרך אם לא, אלא כל זמן שנראה הדבר נמנענו ממנו.

שרש מצוה זו נגלה הוא לכל רואי השמש. דיניה כלולים בעקרה.

ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שידנו תקיפה על האמות, שיש בנו כח עליהם לצוותם לעשות דבר או שלא לעשותו. והעובר על זה וראה הגוי מעביד הישראל בעבודת פרך, ויש כח בידו למנעו ולא מנעו עובר על לאו זה, אבל אין מלקין אותו עליו, לפי שאין בו מעשה.

הערות

שמט. שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו לשם.

שלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לשם ברוך הוא, שנאמר (ויקרא כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ואבן משכית תקרא אבן מצירת (עי' סהמ"צ ל"ת יב), וכן אבני גזית מגררות במגרה בכלל אסור אבן משכית.

ומשרשי המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ), שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצירות במלאכה נאה לפני הצלם, והיו משתחוים עליה לפניו. ואפשר לומר כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וצירוה והיא נאה יש מקום לחשד, אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים אין שם מקום לחשד, שהבגד דבר שהוא כלה במהרה ולא יעשנו בריה אלוהו, אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (חולין מ, א) הא דאמר להר, הא דאמר לגדא (למלאך הממונה על ההרים) דהר יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שיחשד בו, ועוד שלא יכשלו אחריו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כב ב) שאין חיוב מלקות בזה, אלא בפשוט ידים ורגלים, שנמצא כלו מוטל על האבן, שכן בא הפירוש המקבל שזו היא ההשתחויה האמורה בתורה, אבל בלא פשוט ידים ורגלים אין בו מלקות, אבל היו מכין העושה כן מכת מרדות. ולענין עבודה זרה אין חלוק בפשוט ידים ורגלים, אלא משעה שיכבש האדם פניו בקרקע לפניה נסקל (הוריות ד א). ומה שאמרו זכרונם לברכה ^[1] שאם פרס מחצלאות על רצפת האבנים וכסה אותן מותר להשתחות עליהם, ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם), דבכל מקום הוא האסור, חוץ מן המקדש שמותר להשתחות לה' על האבנים, שנאמר לא תתנו בארצכם, בארצכם אי אתם משתחוים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפצלות במקדש, וזה הענין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחוה, שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת השם ברוך הוא, ומפרסם לכל העולם כשמש בחצי היום שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו אין שם מקום לחשד, אבל אם כטעם הרמב"ם זכרונו לברכה, שהוא להרחיק עבודה זרה שהיו עושין לה כן, כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקדש שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזכרו אותם, ואולם ידעתי כי יש לרבנו טעם נכון בכל אשר יפנה, ונעלם לפעמים מחסרון הבנת השומע. ויתר פרטי המצות בגמרא מגילה (כב א) ^[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה והשתחוה על האבנים בפשוט ידים ורגלים לוקה, ושומר מצוה אשריו (משלי כט יח ושומר תורה אשרהו).

הערות

1. (רמב"ם הל' עבו"ז ו, ז)
2. [הלכות עבודת אלילים פרק ו]

ספר ויקרא-פרשת בחקתי

- פרשת אם בחקתי יש בה שבע מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה

שנ. מצות מעריך אדם שיתן דמים הקצובים בתורה.

לדון בערכי אדם, כלומר, מי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות, כמו שבא בכתוב מפרש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר ([[ויקרא כז ב) איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי. וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חיבים עליהם משום לא יחל דברו (במדבר ל ג), ומשום לא תאחר לשלמו (דברים כג כב), ומשום ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ג).

ומשרשי המצוה. לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחיב לקים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות. וביתר כל עניני העולם, אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה, וזהו ענין מי שפרע הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו, דברים ומעות [לא] קני, אבל אמרו (בבא מציעא מד א). וכו', כמו שבא בגמרא בפרק הזהב, וכבר הארכתי הרבה בשרשי שבועות ונדרים בסדר "וישמע יתרו" במצות "לא תשא" (מצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יח ב), ששנים אלו האמורין בערכין, כך קבלנו שהם שנים הנמנים מיום ליום. כלומר, מיום הלידה, וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקדש, ושקל הקדש ידענו בקבלה שהוא משקל שלש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, שהוא משקל שלש מאות וארבע ושמנים שעורה בינונית (כ"ה ברמב"ם שקלים א ב ג). וסלע זה, אמרו זכרונם לברכה, שהוא (ארבעה) דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אונקלוס גרה מעה, ומשקלה שש עשרה שעורות.

ומה שאמרו גם כן (שם ב א), שאין חלוק בערכין בין יפה, או כעור, או חולה, או סומא, או גדם אלא הכל נערכין לפי השנים, כמו שצותה התורה בהן, ומה שאמרו (שם) שהדמים אינם כערכין, שהאומר, דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל, שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים, אלא במעריך דוקא, כמו שפרשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית ונותנין הכל לעולם בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקדשי בדק הבית (כ"ה ברמב"ם ערכין א י). ודין טומטום ואנדרוגינוס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו, ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים, ודין היוצא להרג, ודין המעריך אבר אחד, ודין האומר משקלי עלי, ודין האומר, קומתי עלי או מלא קומתי עלי, והאומר הרי עלי כסף וזהב, ולא פרש מאי זה מטבע (מנחות קו ב). ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרע מה שהעריך, כיצד מסדרין לו, וזהו שאמרו חכמים (שם כג ב) עענין זה, חיבי ערכין ודמים ממשכנין אותם, ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרים כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין, אפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות, ואין מוכרין להן לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם, ולא אפילו בגדים שצבעם לשמן, ולא סנדלים חדשים מכיון שלקחן לשמן קדם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.

וענין הסדור הוא, שנותנין לו לזה שיש עליו ערכין או דמים, מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, וכסות הראויה לו וסנדליו ותפליו, אבל לא שאר ספרים, ומטה ומצע הוא הראויים לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, אין נותנין להם מזון וכסות, וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חדש דוקא מכסות הראויה לו, אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מזהבין מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול, אבל לא לשבתות וימים טובים (בבא מציעא קיג ב). ואם היה אמן נותנין לו כלי אמנותו, שני כלי אמנות מכל מין ומין. כיצד? אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגרות. ואם היו לו כלים מרבין ממין אחד ומעטין ממין אחר אין מוכרין מן המרבה כדי לקח לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרבין, וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין לו הבהמה או הספינה, אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו, אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו, שאין זה גם כן בכלל כלי אמנות. ומכאן יש לי ראיה, שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו, שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו, משום כבוד תורה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כג א) שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות. ואמרו גם כן (שם כד א) שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות, ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חדש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב אין שומעין להם כלל, אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי. ובא הפירוש עליו, שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש, שאין מפרנסין אותן, ואין ממתינין להם ליום השוק, ואין מוליכין אותן ממקום למקום, וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים? במטלטלין, אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בקר וערב, ואחר כך מוכרין אותם.

והואיל ואתא לידן ענין סדור, נכתב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בענין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחברו בבבא מציעא (קיג ב), דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו (שם) בזה הרבה קשיות ותרוצין, וסוף הענין מביא בגמרא מעשה דאליהו דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב? ורש"י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מנין שיסדרו בבעל חוב, כלומר, דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו. ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן מיכה מיכה מערכין, כלומר, דכתיב גבי הלואה (ויקרא כה לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. דהיינו הלואה, כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו', וכתיב בערכין (שם כז ח) ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקבל (ערכין כד א) החיהו מערכך.

וגמרינן מיכה מיכה לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחר דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבנו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק, ואף על פי שמצאנו לרבנו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין וראיותיו בספרו אחרי רבים להטות (שמות כג ב). גם הרמב"ם זכרונו לברכה (בהלכות מלוה ולוה א ז) פסק כשאר הגאונים דמסדרין, ומכל מקום אף על פי כן כתב, דאין שליח בית דין מניח לבעל חוב אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש, ונראה שהזקיקו לרב לומר כן, כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה (שם קיג א) היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ולא מנו כלי האמנות, וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקיימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום. ונקט כר ומחרשה, והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו. וכללא דמלתא, לפי הנראה והמסכם לכל גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב, כדכתבינן.

ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרינן בגמרא (בבא קמא יא ב) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה, אפשר לומר, דלשון גזמא הוא, אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב מאותם הוא דאמרינן, שאינם בכלל הסדור. ויתר רבי דיני ערכין, מבוארים במסכתא הבנויה על זה היא מסכת ערכין [ה' ערכין פי"ד].

ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות כלומר נוהגת לענין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קדש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא (יג א) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פרות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פרושו, הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין (כט א) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה הרי זה מחלל, והיינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חלול, אלא פורעין אותו משלם, ולאו דוקא דקאמר שמואל שחללו דיעבד, דהוא הדין דקסבר דמחללין אותו על שוה פדוטה לכתחלה, כדמוכח בגמרא מברר לא קשיא מידי ההיא בהא דאמרינן הכא בהמה תעקר וכו', דהכי קתני דינא, ושמואל קאמר תקנתא, והכי נראה דתרצינהו רבנו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו בפרק קמא דעבודה זרה, דמייתי להו התם תרויהו בהדי הדדי.

והעובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה, או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל, או מה שאמר שמואל בתקנתא בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שמעל מעל בשם, ואם עברו עליו שלשה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל תאחר. ויש שפירשו, שמיד עובר גם כן משום בל תאחר. דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה לאלתר אית ביה משום בל תאחר, לאפוקי קרבן דלאו איהו חייב נפשיה, דלא עבר עלה עד שלשה רגלים, וכדברי רבי שמעון (ר"ה ד ב) עד שלשה רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו, שאפילו בצדקה וכל שכן בשאר נדרים גם כן אין עוברין משום בל תאחר, עד שלשה רגלים, וכדאשכחן בגמרא (שם ה ב) גבי לקט שכחה ופאה, ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה (ו א) וצדקה מחייב עלה, כלומד, לאלתר מחייב בה בעשה ^[1].

הערות

1. [הלכות ערכין פ"ד]

שנא. שלא נמיר הקדשים.

שלא נמיר הקדשים. כלומר בהמה שהקדישה למזבח שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת, אלא תקרב היא בעצמה, ועל זה נאמר (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אתו. ומכיון שהמירוה, כלומר, שאמרו זו תחת זו או זו תמורת זו וכיוצא בלשונות אלו, שזהו ענין התמורה (תמורה כו ב), אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות. ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות. כיצד? המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה. דמכל מקום מזיד הוא בתמורה. אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר ודאי אינו לוקה, חדא דשוגג הוא, ועוד דלא מלקינן אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה.

ואם תשאל, ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שנתק לעשה, והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קדש? כבר פירשו חכמים זכרונם לברכה טעם הדבר ואמרו (תמורה ד ב) מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה שנב), ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו (שם) טעם אחר, לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהצבור וכן השתפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה. ואם תשאל עוד, ולמה לוקין על לאו זה, אחר שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה בדבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפרוש הוציאו זכרונם לברכה (שבועות כא א) מכלל זה נשבע וממיר, ומקלל חברו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחיב בהם מלקות, אף על פי שאין בהם מעשה.

ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין (סה א), דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל, איכא חיוב מלקות בקצת עברות, והן שלש הנזכרות, ומוציא שם רע, ועד זומם, מהם שהמלקות מפרש בתורה בהם, כגון מוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפיק לן מקרא כגון נשבע, כדילפינן בשבועות פרק שבועות שתים (כא א), ומהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מיניה בסוף כגון הא דממיר, שהבהמה נעשית קדש בדבורו ונהנה ממנה מעל בה (תמורה ג ב).

שרש המצוה וקצת דיניה הכל נכתב בסדר זה במצוה הבאה.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח ואחר כך המירה בעדים והתראה חייב מלקות.

הערות

שנב. מצות הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קדש.

להיות התמורה קדש, כלומר הממיר בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר זו תהיה לקרבן תמורת זו שתהיינה היא והתמורה שתיהן קדש. שנאמר (ויקרא כז י) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. וזה הכתוב מצות עשה הוא, כלומר, שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהג קדש בשתיהן. והראיה שזה מצות עשה הוא אמרם זכרונם לברכה במסכת תמורה (תמורה ד, ב) בענין ממיר לא אתי עשה ועקר תרי לאוי כלומר, שהמניעה בתמורה נכפלה שתי פעמים, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו ועקר תרי לאוין אלו. הנה התבאר מה שרצינו דמצות עשה הוא.

משרשי המצוה שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקדש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) במצוה זו, שם תראה על צד הפשט כונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהג בקדש, ועל כן כדי לקבע בלבנו מוראת ענין הקדש צוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדשתה לעולם, ולא נחשב להפקיעה מקדשתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קדש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדשה, ותהיה להפך, שתתפשט יותר ותתפש הכל. והרמב"ם זכרונו לברכה ^[1] כתב בטעם מצוה זו, ובמה שנצטוינו להוסיף חמש בפדיון הקדש, שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע, שטבעו להרבות קניניו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שיחזור בו וינחם וירצה לפדותו בפחות משויו לפיכך יוסיף חמש. וכמו כן יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה, ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע, ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו. ועוד האריך בענין זה וכתב, אף על פי שכל חקי התורה גזרות הן, ראוי אתה להתבונן בהן, (על) [וכל] שאתה יכול ליתן בו טעם תן. ויזכר הרב לטובה שסיע ידי עם דבריו במלאכתי זאת.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יז א) הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדשה חלה עליהם, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן, ולפיכך אינו לוקה. ובהמה בעלת מום עושה תמורה, לפי שיש במינה קרבן. וכמו שאמרו (שם טא), שאין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר ימיר, ממיר בה כל אדם. והממיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר. ואין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ודקדקו זכרונם לברכה (שם יג א) עם הפירוש המקבל, הוא ולא ולדו, ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים כולן תמורה, ולוקה על כל אחת. והעופות והמנחות אינם עושין תמורה, שלא נאמר בכתוב אלא בהמה. ואין קדשי גויים עושין תמורה מן התורה, אבל מדרבנן גוי שהמיר מומר (רמב"ם תמורה א ו). והכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים. ומה שאמרו כיצד דין התמורה לקרב. ודין ולדותיה וולדי ולדות, ויתר פרטיה, מבוארין במסכת תמורה .

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה והמיר ולא נהג קדשה בשתי הבהמות, כלומר, בראשונה ובתמורתה בטל עשה מלבד הענש שיש בדבר שמועל בקדש.

הערות

1. (פ"ד מהל' תמורה הי"ג)

שנג. מצות מעריך בהמה שיתן כפי שיעריכנה הכהן.

לדון בדין ערכי בהמה כמו שצותנו התורה עליו, שנאמר (ויקרא כ"ז, י"א-י"ב) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה. ולתת כפי הערך שיעריכנה הכהן ולא פחת, שאין לפחות ולשקר במה שאדם פותח פיו לשמים, ואפילו בדברי הדיוט אסור לשקר, כמו שפרשתי למעלה (מצוה שנ).

ומשרשי המצוה. מה שכתבתי בדין ערכי אדם בראש הסדר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה לב ב) שהמקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה, הרי זו נערכת ונפדת, ויביא בהמה אחרת קרבן תחתיה, ועל זה נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי והעמיד את הבהמה וגו', שכן בא על זה הפירוש המקבל שהוציאה הכתוב בלשון טמאה, ובין שהקדיש אדם בהמה טהורה למזבח ונפל בה מום, כמו שאמרנו, או טמאה לבדק הבית צריכה העמדה לפני הכהן, שנאמר והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והוא מעריך אותה. ואם מתה קדם שתערך ותפדה אין מעריכין ולא פודין אותה אחר שמתה. ואם שחט בה שנים או רב שנים, אף על פי שהיא כמתה לענין שחיטה כדקימא לן (חולין כח א) שכן נצטוה משה על רב אחד בעוף ורב שנים בבהמה, הרי היא כחיה לענין ערכין, ומביאה לפני הכהן ומעריכה. ויתר פרטיה במקומות מתמורה ומעילה ^[1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית. אבל בזמן הזה אמרו חכמים זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין, ואם הקדיש או העריך או החרים מן הדין הוא שהבהמה תעקר, ופרות כסות וכלים ירקבו, אבל אם רוצה בתקנתן עבד להו כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, כדכתיבנא. וכיון שכן, יש לנו לכתב, שאין דין העמדה לפני הכהן נוהג עכשיו כלל, אבל מכל מקום דין ערכי בהמה נוהג לענין, שמי שעבר והעריך בהמה בזמן הזה שצריך לעשות בדבר מה שצוונו חכמים, ומכיון דבדיעבד צריכין אנו תקנה בדבר אפילו בזמן הזה יש לי למנותה היא וכל כיוצא בה בכלל המצות הנוהגות בזמן הזה.

הערות

1. [הלכות ערכין פרק ד]

שנד. מצות מעריך בתים שיתן כערך שיעריכנה הכהן ותוספת חמש.

לדון בערכי בתים. כלומר, מי שהקדיש ביתו ורוצה לפדותו מיד הקדש, הוא או אשתו או יורשיו שמעריך אותו הכהן, ונותן לו כפי הערך שיאמר הוא, ועוד חמש, כמו שכתוב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו'.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בתמורה בסדר זה (מצוה שנב), כי האל רצה לטובתנו לתת מוראת הקדש בלב בני אדם. ואף פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן, רצה שיוסיפו חמש בפדיונן כדי להתרחק שלא לפחת מדמי ההקדש כלום. ואף על פי שבשדה מקנה אין בו חמש, לפי שאינו מצוי שיקדיש אדם שדה מקנתו שחביבה עליו ביותר, מכיון שקנאה במעותיו לא תקפיד הכתוב לעולם במה שאינו מצוי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם ערכין ה ג), שהמקדיש ביתו וכן בהמה טמאה או מטלטלין שכל אלו נערכין בשוייהן, בין טוב בין רע. וכשבאין הכהנים להעריך אותן כופין הבעלים לפתח ראשון ולומר בכך וכך אני נוטלה לעצמי והדמים נופלין לבדק הבית, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שאין מקדישין, ונראה ודאי, שאם עבר והקדיש בתו בזמן הזה לבדק הבית שמעריכין אותה בשויה ועביד כתקנתא דשמואל, או משליך כל שויה לים המלח. ובין שהיה הבית בערי חומה, בין שהיה בערי החצרים לעולם יכולים הבעלים או יורשים לגאל אותם מיד ההקדש, אבל גאלו אדם אחר, אם היה בבתי ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט, ואם היה בבתי החצרים והגיע יובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל, וממה שאמר הכתוב כי יקדיש את ביתו, ולא אמר בית, דקדקו זכרונם לברכה (בבא קמא סט ב) מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם רוצה להקדיש צריך שיהא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו אף על פי שהוא שלו אינו יכול להקדישו. וכן אמרו זכרונם לברכה (שם סח ב) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. ודוקא במטלטלין, אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו מטלטלין שהפקידן כל שיכול להוציאן בדינין יכול להקדישן. ויתר פרטיה, עמסכת ערכין.

ונוהגת בזמן שהיובל נוהג, שאין דין ערכי בתים נוהג כלומר להקדיש בית לכתחלה, אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והקדיש ביתו ולא נתן הערך בזמן הבית כמשפט הכתוב בפרשה, או שלא תקן הדבר בזמן הזה כמו שאמרנו, בטל עשה, ועוד יש לו עונש שמועל בהקדש.

הערות

שנה. מצות מעריך שדה שיתן כערך הקצוב בפרשה.

לדון בדין ערכי שדות. כלומר, המקדיש שדהו ורצה לפדותה שיתן בערך הקצוב בפרשה זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף לכל שני היובל שהם תשע וארבעים שנה, ולפי החשבון מכון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חמר שעורים סלע ופנדיון לשנה, לפי שהשקל האמור בתורה הוא נקרא סלע סתם בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים. והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו שתות. והסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פנדיונין, נמצא לכל שנה, סלע ופנדיון, שאף על פי שהסלע שמנה וארבעים פנדיונין לפי חשבוננו זה, מכל מקום הרוצה לקח סלע מן השלחני, תשעה וארבעים פנדיונין הוא צריך לתת כדי שירויח בו השלחני פנדיון אחד, ואחר שהוא צריך לתת תשעה וארבעים פנדיונין כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השלחני מחשבין לו שיד ההקדש על העליונה לעולם. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמותה לרע כזה מעריכין אותה, שלא רצה הכתוב לחלק בענין זה, והשוה כל הקרקעות לערך אחד (ערכין יד א).

ואחר שפרשנו השקלים, ראוי שנפרש החמר כמה הוא. דע, שהחמר הוא מדה אחת שנקראת כור והכור הוא שני לתכים, והלתך חמש עשרה סאין נמצא החמר שלשים סאין, שהן עשר איפות, שהאיפה שלש סאין. ידוע הדבר וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה (עירובין כג ב), שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר, שהוא מזרע סאה שעורים, והן אלפים וחמש מאות בתשבורת. נמצא שמקום הראוי לזרע חמר שעורים, שהוא שלשים סאין יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשבורת.

וכיצד דרך החשבון בערכי שדות? שדה אחזה חלוק בענינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה אין מודדין בה, אלא מקומות הראויים לזריעה, וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שבארנו בין יפה בין רעה, ומוסיף חמש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חמש האמור בתורה, שהוא רביע הקרן, כדי שיהא הקרן עם החמש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל פודין אותה בשויה. ואי זו היא הנקראת שדה אחזה? זו, שדה שירשה אדם ממורישיו, ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו, או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירשה.

ודין המקדיש שדה מקנתו ששמין אותה בשויה רואין כמה שוה עד שנת היובל, ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חמש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים (ערכין כד א), וכשיגיע היובל תחזר השדה לבעלים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר על ידי שום אדם ויוציאה מתחת ידו, בין שלא נפדית ויצאה מיד הקדש חוזר לעולם לאשר לו אחזת הארץ ואינה יוצאה לכהנים, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל, ולא כן שדה אחזה, שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש הכהנים נותנין דמיה, לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון, והיא אחזה להם לעולם, ואותן הדמים נופלין להקדש בדק הבית. וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום בבקר ובערב, שהוא שעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין, כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנין מצרניה ואומרים כך היא יפה ובכך היא שומה, וכל הרוצה לקח יבא ויקח (שם כא ב). ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין.

ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים, שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין, כמו שכתבנו למעלה (מצוה של). ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשיו לבדק הבית אפשר ליה בתקנה כדשמואל, שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח, ואם אינו רוצה בתקנה זו נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו ומשליך הדמים לים המלח, כדי שלא יבא למכשול לו או לבניו, מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם, משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא נחסר ממון לחזק את בית אלהינו.

הערות

שנו. שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן.

שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן, כגון שנחזיר השלמים אשם, או האשם שנחזירהו חטאת בזה והדומה לו יש בו לאו, ועל דבר זה נאמר בכאן בבכור (ויקרא כז כו), לא יקדיש איש אתו, כלומר שלא יעשה הבכור, לא עולה ולא שלמים ולא קרבן אחר. ובאה הקבלה דלאו דוקא בבכור הקפיד הכתוב, דהוא הדין לכל הקדש מזבח, שכן אמרו בספרא (כאן ח ג) אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדשה לקדשה? תלמוד לומר, בבהמה לא יקדיש אתו, ירמוז בכל בהמה קדושה בין בקדושה לקדשי מזבח או אפילו לבדק הבית שאין משנין אותה מקדשתה, ועל הכל נאמר לא יקדיש איש אתו, אבל ינח כמות שהוא. משרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה במצות התמורה (מצוה שנב), כי כל זה למוראת הקדש.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה ^[1], שאם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק מזבח, וכן כל כיוצא בזה. ועוד אמרו (תמורה כה א) גם כן שאין מערימין על בהמת ההקדש להקדיש עברה קדשה אחרת, אלא הרי הוא בקדשת אמו, שולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים, מה שאין כן בבכור, שהבכור ביציאתו הוא מתקדש, דבפטר רחם תלה הכתוב, ולפיכך אפשר להערים על הבכור קדם שנולד להקדישו קדשה אחרת, ועל זה נאמר אשר יבכר ליי לא יקדיש איש אתו, משיבכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן, ולפיכך מי שאמר, אם תלד זכר המבכרת הרי הוא עולה יקריב אותו לעולה, אבל אינו יכול לעשותו זבחי שלמים, לפי שאינו יכול להפקיעו מקדשתו, דקדשת השלמים למטה היא מן הבכור, שהבכור נאכל לכהנים לבד, והשלמים לכל אדם. ויתר פרטיה בפרק חמישי מתמורה.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה שאין מקדישין, מי שעבר והקדיש בהמה להקדש אחד אינו יכול לשנותה להקדש אחר. והעובר על זה ושנה אותה מקדשה לקדשה, כגון שהקדישה לשלמים ואחר כך אמר שתהא קדושה לעולה או לקרבן אחר, עבר על לאו זה ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

הערות

1. (תמורה פ"ד הי"א)

שנז. מצות דין מחרים מנכסיו שהוא לכהנים.

לדון בדיני חרמים. כלומר, שכל מי שהחרים דבר מנכסיו סתם, כגון שאמר דבר פלוני ממה שיש לי יהי חרם, שינתן אותו דבר לכהן, שנאמר (ויקרא כז כח) אך כל חרם אשר יחרים איש וגו', אלא אם כן אמר בפרוש שהחרם יהיה ליי, או לבדק הבית, שכך אמרו זכרונם לברכה (ערכין כח ב) סתם חרמים לכהנים, וראיתם ממה שכתוב בפרוש בפרשה כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו.

משרשי המצוה. לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק השם לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל, וכמו שכתוב (דברים לב ט) כי חלק יי עמו יעקב חבל נחלתו. וכמו שאתה מוצא כשגאלם ממצרים, שהיה נס כולל כל האמה, שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם משם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף וגו'. כמו שבא בהגדה. ולכן בכל עת היות ישראל מחזיקים בתורתו ומתעטרים בעבודתו, לא תנוח בהם רק טובה, ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהורה תסמכם, וההפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם. ועל כן כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו, שהם תחת הברכה הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל, שהם חלק השם לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח ב), אבל מכל מקום, אחר שידענו באמת כי כונת המחרים להוציא אותו הדבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדניו ויהיה קדש.

וזה שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שענינו על דרך הפשט, שהמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם שנודרים נדר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב). שימותו, כי שאר האמות אינם בתוך מעין הברכות, כמו שאמרנו, ולשון חרם נתפס עליהן ופועל בהם, וכן פרש הכתוב הזה (הרמב"ן) הרמב"ם זכרונו לברכה (עה"ת בחוקותי כז כט) על צד הפשט. ואף על פי שיש בכתוב מדרשות רבים שבעים פנים לתורה, וכלם נכוחים למבין. ומזה השרש הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח א), שכל אשר ללוים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם. כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו להשם הוא, ובתוך הברכה, אין מקום לחרם חלילה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב) מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים? שחרמי שמים הקדש, ונפדין בשוייהן, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין. וחרמי הכהנים כלומר, חרם סתם שהוא לכהנים אין להם פדיון לעולם, אלא נתנין לכהנים כתרומה. ועל חרם כהנים נאמר לא ימכר ולא יגאל. לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין נתנין לכהנים שבאותו משמר בשעה שמחרים, וחרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם קדש קדשים הוא ליי. נתנם לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם. שנאמר (שם) כל חרם בישראל לך יהיה, ושדה חרמו של כהן אינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם. ויתר פרטיה, בפרק שמיני מערכין וראשון מנדרים ^[1].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, אבל בזמן הזה כבר אמרנו במצוה הראשונה שבסדר זה (מצוה שנ) שאין מחרימין, אבל אם עבר והחרים בזמן הזה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ערכין ח יא), שאם החרים בחוצה לארץ מטלטלין סתם או קרקע לכהנים בפרוש, שהם נתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, שהקרקע שבחוצה לארץ דינו כמטלטלין לענין זה, אבל אם החרים קרקע בארץ ישראל אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והחרים מנכסיו ולא נתנם לכהן או לבדק הבית באותן צדדין שפרשנו שנתנין לבדק הבית בטל עשה זה, וענשו גדול מאד שמועל בקדש.

הערות

1. [ה' ערכין פ"ו]

שנח. שלא ימכר קרקע שהחרימו אותה בעלים אלא תנתן לכהנים.

שלא ימכר שדה החרם. וכן כל שאר קרקעות, והוא הדין למטלטלין שהחרימו אותן בעליהם, אלא ינתנו לכהנים שעאותו משמר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה שנז) במצות מעשר בהמה. ואפילו לגזבר ההקדש אסור לבעלים למכרו, אלא זוכה בו בלא כלום, כי השם זכה החרמים לכהנים, וזה יהיה בסתם חרמים כמו שאמרנו למעלה, דקיימא לן כמאן דאמר, סתם חרמין לכהנים. כלומר מי שהחרים ולא פרש למי, שאלו מחרים בפרוש לבדק הבית לא זכו בהם הכהנים. ועל חרמי כהנים נאמר כאן, כל חרם לא ימכר, אבל הכהנים ודאי מוכרים אותם כרצונם, שחרמי כהנים אחר שיצאו מיד הבעלים שהחרימום והגיעו ליד הכהנים הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה. אבל בעוד שהם תחת ידי הבעלים נאמר עליהם כל חרם קדש קדשים ליי.

ושרש המצוה וכל ענינה, כתוב למעלה (מצוה שנז), עיין שם כי קרוב הוא.

הערות

שנט. שלא יגאל שדה החרם.

שלא יגאל שדה החרם, והוא הדין לכל שאר קרקעות ומטלטלין המחרמין שאין להם פדיון, אלא נתנין לכהנים והם עושין בהם כל חפצם, ועל זה נאמר, כל חרם ולא יגאל. ואמרו בספרא (יב ד), לא ימכר לאחר, ולא יגאל לבעלים.

משרשי המצוה. כתוב למעלה (מצוה שנז).

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ^[1], שהמחרים לשמים הקדיש, אבל נפדה הוא בשויו, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין, אבל חרמי כהנים אין להם פדיון לעולם, אלא הרי הם לכהנים ולזרעם לעולם. וכהן שזכה בשדה חרמים ומכרו חוזרת לו או לזרעו ביובל, שנאמר לכהן תהיה אחזתו. מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחזתו לישראל. ויתר פרטיה וכל ענינה הכל כמו שכתבתי למעלה (מצוה שנז), ומתבאר הכל במסכת ערכין. ואין ספק כי שני לאוין אלו, שהן לא ימכר ולא יגאל", נוהגין היום, וכמו שכתבתי למעלה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, שהמחרים בזמן הזה קרקע או מטלטלין בחוצה לארץ שנתן לכהנים, ואף על פי שאינו נוהג שדה חרמין בארץ אלא בזמן שהיובל נוהג, כך כתב הרמב"ם זכרונו לברכה בספר הפלאה ^[2].

הערות

1. (פ"ו מהל' ערכין ה"ד)
2. (שם ח יא יב)

שס. מצות מעשר בהמה טהורה בכל שנה.

לעשר כל הבהמות טהורות שהן בקר וצאן ועזים (בכורות נג א) הנולדים בעדרינו בכל שנה ושנה, ולהביא המעשר לירושלים ולאכלו שם, אחר שיהיה קרב החלב והדם במזבח (זבחים נו ב). שנאמר (ויקרא כז לב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'. ואמרו זכרונם לברכה בבכורות (נח ב) כיצד מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולים לצאת כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם מעצמם ולא מכח אחר, ומונה אותן בשבט, אחד שנים שלשה ארבעה וכן עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר.

משרשי המצוה. שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות.

ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם, כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו לביתם וישליכו כל דברי החכם אחרי גום, אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרין ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון, ועל ידי זה יזכו למה שכתוב (ויקרא כו יא יב) ונתתי משכני בתוככם. (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נג א), שאין מעשרין מן הבקר על הצאן, ולא מן הצאן על הבקר, אבל מעשרין מן הצאן על העזים, ומן העזים על הצאן, ששניהם הוציאם הכתוב בלשון צאן וכמין אחד נחשבין. ואין מעשרין מן הנולד בשנה זו לשנה אחרת, כמו שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, שנאמר בה (דברים יד כב) היוצא השדה שנה שנה. אבל מכל מקום אם עבר ועשר מן הבהמה ומן הזרעים הישנים על החדשים או מן החדשים על הישנים, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (הל' בכורות ז ה), שיראה לו שהן מעשר מפני חמרת מעשר, שהרי לא כתיב שנה שנה אלא בזרע הארץ, ודי לנו שנלמד ממנו להיות מעשר בהמה כמוהו לענין לכתחלה, אבל לא דיעבד.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם גז ב), שאין הטלאים הנולדים כמו הטבל שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, אלא מותר לאכול ולשחוט מן הטלאים כל מה שירצה, וכשיגיעו הזמנים שקבעו חכמים לעשר והם נקראין גודן מעשר בהמה, יעשר אותן הנמצאים לו. ומשהגיעו אותם זמנים אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשר אותם, ואם עבר ושחט הרי זה מותר.

ושלשה זמנים הם שקבעו זכרונם לברכה בזה ואלו הן, יום אחרון של חדש אדר, ויום שלשים וחמשה מספירת העומר, ויום אחרון מחדש אלול, ולמה קבעו זמנים אלו שהם סמוכים למועדים? כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, שאף על פי שמותר למכור קודם מעשר כמו שאמרנו, מכל מקום נמנעים היו מלמכור עד שיעשרו אותן כדי שיעשו בהן מצוה. ודין המונה אותם וטעה במנינו וקרא לשמיני עשירי או לשנים עשר עשירי, שלא נתקדשו, ואם טעה בתשיעי ואחד עשר וקראן עשירי נתקדשו מפני שהם סמוכים לעשירי, ודבר זה מפי הקבלה ידענוהו (שם כג א). ומה שאמרו (בבא מציעא ו ב) שכל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. והכל נכנסין לדיר להתעשר, בין תמימים בין בעלי מומין, חוץ מן הכלאים והטרפה ומחסר זמן, וכן היתום שמתה אמו או שנשחטה עם לדתו, ודברים אלו מפי השמועה ידענום (שם נז א). ויתר פרטיה, בפרק אחרון מבכורות ^[1].

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ עשין סח), שמצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות, בין בישראלים בין בכהנים ולוים, ובארץ ובחוצה לארץ, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה, ואולם בגזרה מדרבנן, כדי שלא יאכל שלא במום, אחר שאין לנו מקדש, ונמצא בא לידי אסור גדול, שהוא שוחט קדשים בחוץ, אמרו זכרונם לברכה שאינו נוהג אלא בפני הבית, וכשיהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ, עד כאן לשונו. ועוד כתב במקום אחר, שאם עבר ועשה בזמן הזה הרי זה מעשר ויאכל במומו בכל מקום, כי הוא כחולין גמורים. והתמים שנאכל בירושלים בזמן הבית דינו שיאכל לבעלים כלו כפסח, חוץ מן האמורין והדם שהוא קרב, כמו שאמרנו למעלה.

הערות

1. (פ"ו מהל' בכורות הי"ד)

שסא. שלא למכור מעשר בהמה אלא יאכל בירושלים.

שלא למכור מעשר בהמה בשום צד, אלא יאכלוהו בעליו או מי שירצו הם בירושלים, ועל זה נאמר כאן במעשר בהמה (ויקרא כז לג) לא יגאל. ואמרו בספרא (יג ד), במעשר הוא אומר לא יגאל, אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום. ולשון גאלה ישמש כאן בלשון מכירה, לפי שהגאלה מעין מכירה היא, שהאדם נותן דמים ולוקח קרקע.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בסדר זה במצות מעשר בקר וצאן (מצוה שס), ומן הטעם ההוא שתראה שם נצטוינו שלא למכור המעשר בשום צד, אלא יאכלעל כל פנים בירושלים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים נו ב), שמעשר בהמה היה נאכל כלו לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בהם כלום, אבל היה נשחט בעזרה ומקרבין אמוריו וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד. ואם נפל בו מום נאכל בכל מקום. אבל אסרו חכמים למכרו בכל מקום, ואפילו הוא בעל מום, ואפילו שחוט אסור למכרו, גזרה שמא ימכרנו חי (בכורות לא ב), ולפיכך אמרו שאין שוקלין ממנו מנה כנגד מנה, מפני שנראה כמוכר, ואף על פי שדבר זה התר לעשות אפילו בבכור תמים, שאמרו זכרונם לברכה (שם א), כהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שמעשר בהמה שנשחט מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, שלא אסרו למכור אלא בשרו בלבד, ואם היו העצמות יקרים והבליע דמי הבשר בעצמות מתר. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ו מהל' בכורות ה"ה), שיראה לו שהמוכר מעשר לא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה עליו המוכר, לפי שלא הועילו מעשיו, כמו מוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח, וכמו מוכר יפת תואר שלא קנה לוקח, כמו שיתבאר במקומו, עד כאן. ויתר פרטי המצוה, יתבארו במסכת בכורות ובמסכת מעשר שני בתחלתה.

ונוהג אסור זה בזכרים ונקבות, ישראלים וכהנים ולוים, בכל מקום ובכל זמן. ואף על פי שחכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, גזרה שמא יאכלום תמימים, ויהיה בדבר אסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ כמו שכתבנו למעלה, אף על פי כן מי שעבר ועשר בזמן הזה יש בו קדשת מעשר, ואם ימכרנו בשום צד יעבר עליו בלאו הזה שהוא לא יגאל, אבל אין לוקין עליו, כמו שאמרנו בסמוך בשם הרמב"ם זכרונו לברכה. ותהלה לאל גדול ונורא סימנו ספר ויקרא.