רמב"ם הלכות טומאת מת א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר טהרה · הלכות טומאת מת · פרק ראשון | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות עשה קז: "המצוה לנהוג על-פי דיני טומאת מת"

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשין בתורה שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים ונאמר כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים:

הלכה ב[עריכה]

טומאת משא מפי השמועה וקל וחומר הדברים אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם המת לא כ"ש ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת שבעה משאו טומאת שבעה אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אהלו כל שכן משאו:

הלכה ג[עריכה]

טומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר המטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין בידו בין ברגלו בין בשאר בשרו ואפילו בלשונו ה"ז נטמא וכן נראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף הרי הם כגוף אבל אם תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו או שהכניסה לתוך מעי של אשה מלמטה ולא נגעה בבשרה לא נטמא הבולע משום מגע זה שהרי לא נגעה בבשרו שנגיעת פנים אינה נגיעה:

הלכה ד[עריכה]

קרום שעל המכה הרי הוא כעור הבשר לענין מגע טומאות וכשות שעל הקטן אינה כעור הבשר כיצד מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא כאילו נגעה בעורו נגעה בשער הדק שעל בשר הקטן לא נטמא וכן אדם טמא שהיתה בו מכה ונגע הטהור בקרום מכת הטמא נטמא אם היה קטן טמא ונגע הטהור בכשות שלו לא נטמא בין בטומאת מת בין בשאר טומאות וכן לכלוכי צואה או טיט וכיוצא בהם מדברים שאין חוצצין על הגוף וכן גלדי צואה מן הדברים שחוצצין על הגוף אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא:

הלכה ה[עריכה]

כשם שאדם מתטמא בנגיעתו בטומאה כך הכלים מתטמאים בנגיעת הטומאה בהן חוץ מכלי חרס שאינו מתטמא אלא מאוירו כמו שיתבאר בהלכות כלים [וזהו כלל גדול בטומאה כל המטמא אדם במגע מטמא כלים וכל שאינו מטמא אדם במגע אינו מטמא כלים ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה]:

הלכה ו[עריכה]

טומאת משא האמורה בכ"מ בין במת בין בשאר כל המטמאים במשא הוא שישא האדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה אפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשא נטמא ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו ואחד הנושא הוא בעצמו או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה הואיל ונשאת עליו מ"מ נטמא ואפילו היתה הטומאה תלויה בחוט או בשערו ותלה החוט בידו והגביה הטומאה כל שהוא הרי זה נושא ונטמא:

הלכה ז[עריכה]

מסיט בכלל נושא הוא וכל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט כיצד קורה שהיא מונחת על הכותל ועל צדה מת או נבלה וכיוצא בהן ובא הטהור לקצה הקורה השני והנידו כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואין צ"ל אם משך את הקצה השני כנגד הארץ עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ שזה נושא ודאי וזה וכל כיוצא בה היא טומאת היסט האמורה בכל מקום:

הלכה ח[עריכה]

הנושא בתוך בית הסתרים נטמא שאע"פ שאין הנגיעה שם נגיעה הנושא שם נושא הוא אא"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו שמאחר שהגיעה לתוך בטנו אינו לא נוגע ולא נושא ואם טבל טהור ואף ע"פ שהטומאה בתוך מעיו:

הלכה ט[עריכה]

אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים כיצד הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים זה ע"ג זה והנבלה וכיוצא בה בכלי העליון האדם טמא משום נושא נבילה והכלים שעל ידו כולן טהורים חוץ מכלי העליון שנגעה בו הטומאה וכן כיוצא בזה:

הלכה י[עריכה]

טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד ובין שהאהיל האדם או הכלי אפי' מחט שהאהילה על המת או שהאהיל המת על האדם או על הכלים או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים:

הלכה יא[עריכה]

וטומאת אהל האמורה בכ"מ הוא שתטמא אותה טומאה האדם או הכלים באחת משלש דרכים אלו:

אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו ה"ז נטמא באהל אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה"ז נטמא כולו נגע במשקוף וצירף ידו עם המשקוף נטמא כאילו בא מקצתו נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור ומטפח ולמעלה טמא ויראה לי שדבר זה מדבריהם:

הלכה יב[עריכה]

אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא:

הלכה יג[עריכה]

ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל וכן העכו"ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מתטמאין בהן:

הלכה יד[עריכה]

ומדברי סופרים שיהו העכו"ם כזבין לכל דבריהן ואין לך בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי חוץ מן האדם בלבד והוא שיהיה מישראל אחד גדול ואחד קטן מתטמאין בכל הטומאות אפילו בטומאת המת שנאמר בה איש אשר יטמא אחד האיש ואחד הקטן שהרי הוא אומר שם ועל כל הנפשות אשר היו שם אפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל על המת נטמא והרי הוא טמא מת והוא שנולד לתשעה אבל בן שמונה הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה:

הלכה טו[עריכה]

המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס אפילו נשחטו בו שני הסימנים אינו מטמא עד שתצא נפשו שנאמר בנפש האדם אשר ימות נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנחלק לשני חלקים בבטנו הרי זה מטמא אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאיבריו:

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.