קטגוריה:ויקרא כז כט

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו), ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. וייתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לה' כשאר החרמים ויפטר.

ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי:

• כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לה', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון.
• אבל המחרים מן האדם, שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר (במדבר כא ב): "אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם", ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

ומצינו אנשי יבש גלעד, שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י): "וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב", ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא. ועוד מצאתי באגדה בילמדנו "תניא, רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה".

ולכך אני אומר, כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה.

והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן, שאמר לו אביו (שמואל א יד מד): "כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן". ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה?

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר. ולא ידע, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עוֹלה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה ס ג, שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה. ואל תהיה נפתה בהבלי ר' אברהם, האומר כי פירוש (שופטים יא לא): "והעליתיהו עולה" "או והעליתיהו", לומר, אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לה' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר, והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה, והיתה בתו צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו (שמואל א א יא): "ונתתיו לה'", והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה! אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.

ולדעת רבותינו ז"ל, יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו (ויקרא יט כו): "לא תאכלו על הדם", וכמו (דברים כד טז): "לא יומתו אבות על בנים", שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז), והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו): "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". וכן זה הכתוב יכלול:

• דין המעריך מחוייבי מיתה,
• ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו,
• והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול.