מ"ג ויקרא כז כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות ויקרא


<< · מ"ג ויקרא כז · כט · >>

מקרא

כתיב: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת

מנוקד: כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.

עם טעמים: כׇּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יׇחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
כָּל חֶרְמָא דְּיִתַּחְרַם מִן אֲנָשָׁא לָא יִתְפְּרֵיק אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל׃
ירושלמי (יונתן):
כָּל אַפְרָשָׁא דִי יִתְפְּרַשׁ מִן אֵינָשָׁא לָא יִתְפְּרֵק בְּכַסְפָּא אֱלָהִין בְּעִלְוַון וּבְנִכְסַת קוּדְשִׁין וּבְמִבְעֵי רַחֲמִין קֳדָם יְיָ מְטוּל דְדֵין קְטוֹל מִתְחַיֵיב:
ירושלמי (קטעים):
כָּל אַפְרָשׁוּ דְּאַפְרֵשׁ מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא לָא תִתְפְּרֵק מִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל חרם אשר יחרם וגו'" - (ת"כ) היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום

"מות יומת" - הרי הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל חרם אשר יחרם מן האדם - היוצא ליהרג, ואמר אחד 'ערכו עלי', לא אמר כלום. מות יומת - הרי הוא הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך", לשון רש"י.

ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו), ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. וייתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לה' כשאר החרמים ויפטר.

ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי:

  • כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לה', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון.
  • אבל המחרים מן האדם, שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר (במדבר כא ב): "אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם", ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

ומצינו אנשי יבש גלעד, שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י): "וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב", ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא. ועוד מצאתי באגדה בילמדנו "תניא, רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה".

ולכך אני אומר, כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה.

והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן, שאמר לו אביו (שמואל א יד מד): "כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן". ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה?

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר. ולא ידע, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עוֹלה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה ס ג, שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה. ואל תהיה נפתה בהבלי ר' אברהם, האומר כי פירוש (שופטים יא לא): "והעליתיהו עולה" "או והעליתיהו", לומר, אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לה' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר, והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה, והיתה בתו צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו (שמואל א א יא): "ונתתיו לה'", והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה! אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.

ולדעת רבותינו ז"ל, יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו (ויקרא יט כו): "לא תאכלו על הדם", וכמו (דברים כד טז): "לא יומתו אבות על בנים", שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז), והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו): "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". וכן זה הכתוב יכלול:

  • דין המעריך מחוייבי מיתה,
  • ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו,
  • והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול.
וזהו שנאמר שם (שמואל א יד מה): "ויפדו העם את יהונתן ולא מת", כי כלפי מה שאמרה בו תורה "לא יפדה מות יומת", אמר שם "ויפדו העם את יונתן ולא מת", כי בעבור שאירע נס על ידו, ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם "אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל" (שם). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: "ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן".

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] מנין למחויבי מיתות שאמר "ערכי עלי" לא אמר כלום? תלמוד לומר "...חרם..לא יפדה".  אין לי אלא מחויבי מיתות החמורות; מחויבי מיתות הקלות מנין? תלמוד לומר "כל חרם...לא יפדה".  יכול עד שלא נגמר דינו? תלמוד לומר "אשר יחרם מן האדם לא יפדה"-- ולא עד שלא נגמר דינו.   [ח] ר' חנניא בן עקביא אומר, נערך מפני שדמיו קצובים אבל לא נידר מפני שאין דמיו קצובים.   ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין.

<< · מ"ג ויקרא · כז · כט · >>