רשב"ם על ויקרא כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רשב"ם על ויקרא · כז

(ב). כי פלא: יבדיל לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה עניין הוא נודר וכמה הוא נודר:

(ג). ערכך: שני הכפין כפל הוא כמו שתאמר מאדם אדמומית מן לבן לבנונית:

(ט). כל אשר יתן ממנו לה': אם הקדישו סתם יהיה קדש, קרבן ולא לבדק הבית:

(יא). ואם כל בהמה: של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טמאה, בעלת מום, והעמיד את הבהמה לפני הכהן ויביא בדמיה קרבן:

(כ). ואם מכר הגזבר 'את השדה לאיש אחר לא יוכל בעלה לפדותה עוד אלא מתחלקת לכהנים ביובל, לכהנים של אותה משמרה:

(כא) תהיה אחוזתו: של מקדיש:

(כד). לאשר קנהו מאתו: שהוקנה אותו לא היה יכול להקדישו אל הפירות שיש לו בו עד היובל:

(כו). לא יקדיש איש אותו: לקרבן אחר כי הוא עצמו קדוש כבר לקרבן בכור:

(כז). ואם בבהמה הטמאה: ממש יקדים אדם, באותה יש פדיון, ובבהמה טמאה ממש פירשו חכמים ושלמים כבעלי מומים כמו שפירשתי:

(כט). יחרם מן האדם: אדם שיתחייב מיתת בית דין אין לו פדיון:

(ל). מעשר הארץ: מעשר שני:

תחת עול כבד לו אני עבד, צואר לי יזבד משש גם רבד, ובספר כהנים הנדרש לפנים, ראש לראשונים ואחרון לאחרונים, עצמה לאין אונים ירבה לשונים, ויעקב ממעונים יברך כבנים, לפניו אונים יכרית להמונים, ישיבו עויינים לו שכר הוונים, וחילים יגבר ומישרים דובר, ימציא לו סבר בספר וידבר: (החרוזים האלו הודפסו בסוף ספר ויקרא).