מעשה אפוד (דוראן)/הקדמה

מעשה אפוד (דוראן) · הקדמה · >>

מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)

<עמ' 1>

הקדמת המחבר

"תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" וגו' (תהלים יט). משרשי התורה השלמה אשר היא תורת ה' ואין זולתה, כי לאדם, וישראל קרויים אדם (יבמות סא א), מציאות יותר שלם מזה המציאות, והוא הצלחתו האחרונה הנצחית אשר לא תשוער איכותה לאחד ממנו באלה החיים לגדלתה ומעלתה, וכמו שאמרו (ברכות לד ב) על אמרו "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד ג). והדרך אל השגתה והמביא אליה הוא שמירת התורה האלהית ועשיית מצותיה. והוא שאמר: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה" (דברים לב מז), אמר כי בשמירת התורה יושגו החיים הנצחיים אשר הם חיים במוחלט ואריכות הימים על האדמה. ואמר במקום אחר: "וַיְצַוֵּנוּ יְיָ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו כד), אָמרוֹ "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" ירצה להגיע אל עולם שכלו ארוך והוא העמידה המתמדת, ו"לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" ירצה העמידה הגשמית, וכמו שכתב הרב ז"ל במאמרו הנכבד (מו"נ ג כב).

ולהיות תכלית התורה האלהית התכלית הזה, אמר נעים זמירות "תּוֹרַת יְיָ" וגו'. וזה כי אחר שספר כי השמים בתנועתם סבה למציאות אלה ההוים הנפסדים, וכמו שאמר "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם" וכו' (פסוק ה), זכר פעלות השמש אשר הוא הפועל הגדול לאלה הנמצאות ההוות הנפסדות, וכמו שאמר "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (פסוק ז), ירצה שכל הנמצאות ובייחוד הבעלי חיים אשר עמידתם בחום הטבעי הנה הוא אמנם קנוי להם מחום השמש. הנה אחר שזכר זה, ואין באחד מאלה מה שיהיה בידו להקנות הִשארות ותמידות לאדם והצלחה אחרונה לו, זכר התכלית לתורה האלהית וכי היא יותר שלמה בענין זה מהם, והוא אמרו "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", ירצה שהתורה כבר תכלול מהשלמות עד שהיא תתן מנוחה והשקט לנפש האנושית בבית מנוחתה. ויהיה לפי זה אמרו "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" נגזר מאָמרו "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל טו). ואפשר שנֹאמר, והוא היותר נכון, שירצה בו שתשיבה אל שרשה והמקור אשר ממנה חוצבה והוא העולם העליון, ושבה אל בית אביה.

ואחר שזכר התורה השלימה בדרך כלל והודיע תכליתה, זכר החלקים אשר תחלק עליהם אחד לאחד ובמה שייוחד בו כל אחד מהם. ואמר "עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה" וכו' (פסוק ח), רצה ב'עדות' החלק ההגדיי אשר בא בתורה מהעבר והעתיד. בעבר, כמו הענין בספור החדוש לעולם וספורי האבות, ובעתיד, כמו מה שבא מהגדת העתיד והייעודים על קיום התורה וזולת זה. ואמר שהחלק הזה והוא "עֵדוּת יְיָ", הנה הוא אמת בעצמו לא יתערב בו שקר כמו הענין בספורי שאר התורות הבדויות, ולזה יתן חכמה מזה הצד לפתאים במה שיקנו משלמות העיון והמדות מספורי התורה השלימה.

ואמר "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים" וכו' (פסוק ט), קרא 'פקודים' החקים, והם המצות אשר אמרו החכמים ז"ל שיצר הרע ואומות העולם מקטרגין עליהם (יומא סז ב), והם אשר לא נתבארו לנו סבותם, כמו הענין בקרבנות והמקדש והעבודות הנעשות בו וזולתם. ולפי שלאלה החקים סודות נעלמים והערות נפלאות בהודעת סודות המציאה וימשכו מהם השפעות אלהיות, ישלם בכל זה השכל האנושי, וישמח במה שישיג מזה תכלית השמחה, וישיגהו תכלית הערבות, וכמו שאמר "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע" (תהלים קיט טז), לזה אמר שהם "יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", והיושר בהם כי הם המישרים והמדריכים האדם אל דרך הישר להגיע אל תכליתו האחרון. ולהיות הסבה בפקודים נעלמת, ואולי יביא זה אל <עמ' 2> ההקל בהם, לזה אמר במקום אחר: "אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד" (תהלים קיט ד), ולהעלם סבתם אמר ג"כ: "דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי" (תהלים קיט כז).

ואמר "מִצְוַת יְיָ בָּרָה" וכו' (פסוק ט), קרא 'מצוה' החלק מהתורה מהמצְוֹת עשה שהם מיוחדות לתקן מדות האדם ודעותיו ולהשלימו בשניהם, ואמר שהמצוה הזאת "בָּרָה" וזכה ו"מְאִירַת עֵינָיִם", כי שלמות המדות ממה שיקנה זוהר והוד לאדם, ושלמות החכמה ג"כ, וכמו שאמר "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח א).

ואמר "יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה" וכו' (פסוק י), מהחלק מהתורה הכולל האזהרות, כי ה'יראה' תפול ביחוד על ההזהר מעשות הנמנע עשותו, כמו ש'אהבה' תפול על שמירת וקיום המצות עשה. ולפי שזה החלק מהתורה אמנם כלו או רובו יסוב על הרחקת התאוות ולבוז להם ולמעטם, ועל ההזהר מהטמאות והדברים הכעורים והמגונים, לזה אמר "יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד". אמנם תאר זה החלק ב'עמידה לעד', לפי שהוא חלק מניעה ויכלול כל הזמן, מה שאין כן בעשה, כי לא יכלול כי אם זמן המעשה.

ואמר "מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (שם), מהחלק מהתורה הכולל המצות אשר באו בתיקון הקבוץ המדיני, כהרחקת העָוֶל והחמס בעסקים אשר בין בני אדם במקח והממכר והלואות והפקדונות וזולת זה מעסקיהם, ואמר שאלה כלם בתורת ה' 'צודקים יחד' ומסכימים למה שיגזור אותו השכל מהם, לא יחלוק קצתם על קצתם. ולפי שהמיוחדים להעמיד הצדק והיושר באלה המשפטים התוריים הם השופטים והשוטרים, וכמו שאמר "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" וכו' (דברים טז יח), ואולי אלה יטו הדין לאהבתם הממון, "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (שם פסוק יט), והשוחד יהיה אם בכסף ובזהב או בדבר מהמאכל והמשתה במנחות ובדורונות וזולת זה, לזה אמר כי אלה המשפטים נכספים ו"נֶחֱמָדִים" יותר "מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (פסוק יא). או אמר זה על צד המשל.

ולפי שהמלך הוא הראש בהעמדת וקיום אלה המשפטים ואפשר לו מצד הכח והיכולת המלכיי להחליפם ולשנותם באופן מה, וכמ"ש "דינא דמלכותא דינא" (גיטין י ב), וכי הוא דבר שבממון והמתנה בו על מה שכתוב בתורה תנאו קיים (כתובות פג א), לזה אמר נעים זמירות על עצמו: "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם" (פסוק יב), ירצה בו כי לא היה מסכים בשום צד לחלוק במשפטיו על משפטי התורה השלמה, ונתן סבת זה בשאמר "בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב", ושב הכנוי ב'שמרם' לכל חלקי התורה שזכר, ואמר כי בשמירתם יושג שכר גדול שאין יותר גדול ממנו, ולזה יתואר בשהוא "רָב", כי אלו היה שכר יותר גדול ממנו לא היה זה רָב במוחלט, והיה אפשר שיתואר בשהוא מעט בצרוף אל אשר הוא גדול ממנו. וכן הוא על דרך האמת, כי השכר והגמול המחויב משמירת התורה האלהית הוא ההצלחה הנצחית הבלתי נערכת לכל הצלחה זולתה. הנה שכבר ביאר הסבה התכליתית לתורה האלהית בכלל, וכי הוא קנין ההצלחה האחרונה אשר היא ההשארות והתמידות הנצחית לאדם, והוא התכלית האחרון לתורה. וכבר היה לתורה תכלית אחֵר ראשון, והוא השגת ההצלחה בענינים העולמים הזמניים בשמירתה ועשיית המצות, וכמו שכתוב זה בתורה במקומות רבים, אבל אין זה התכלית אשר יכוון אליה, כי הוא התכלית האחרון הנצחי אשר יושג בשמירתה כמו שהתבאר.

אמנם אופן השגת זה מצד התורה איננו מבואר בתחלת המחשבה, ונפל בו מחלוקת בין האנשים. מהם מי שיחשוב שזה אמנם יושג בקיום המעשה לבד המצוּוה והמוזהר בתורה, וכי מדרגות האנשים מתחלפות בהצלחה הזאת לפי התחלף מעשיהם בכמות ובאיכות. ואמרו שזה הענין הוא בטבע אלה המעשים התוריים וסגולה דבקה בהם, ולזה אמר בעבורם "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט ה), ואמר "וַייָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כו יח). וכמו שנתן יתברך סגלות וכחות לנמצאות בהתמדת בריאות גוף האדם ולהחזירה בסורה, כן נתן למצותיו יתברך סגלות וכחות ישמור בם בריאות הנפש וירפאו חלייה ויהיו סבת השארותה והתמדתה. וכמו שנתעלם מאתנו איכות פעולות הסגולות לסמי הרפואה, כן הענין באיכות התחייב זה ההשארות משמירת התורה, אבל נאמין אמונה מוחלטת לרופא האמתי המסדר הרפואות האלה וכמו שהבטיח זה כפי שהתבאר מן הכתובים הקודמים. וכבר יראה אִמּוּת <עמ' 3> הסברא הזאת מכח הכתובים, והוא כי בהרבה מהם תראה האזהרה על המעשים לא זולת. אמר: "הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ" וכו' עד אמרו: "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח), ואמר "וַיְצַוֵּנוּ יְיָ לַעֲשׂוֹת" וכו' (דברים ו כד), ואמר "וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" וכו' (דברים ל ח) וכאלה רבים בכתוב שיראה מהם כי המעשה הוא העקר אשר בו יושגו תכליות התורה. והנה שמעתי מקצת בעלי הדעת הזאת כי במעשה מוחלט מזולת שיכֻון בו השלמת רצון המצַוה והישרת המחשבה הזכה אליו יושגו התכליות האלה, וחשבו לאמת זה במשל הרפואה, כי אין מהכרחיותה כונת שומר הבריאות או החולה, וכי מפני הענין הזה אמרו: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין פרק יג הלכה ב), ירצו מפני מה שיעשו מקצת מעשי התורה, וגם כי לא יכונו להשלמת רצונו יתברך. והמחשבה הזאת בטלה, כי המעשה המשולל מהכונה בתורה הוא פעל ההבל. ואין הכרח בלימוד השיריי וההמשלי לאמת כיוצא באלו הדרושים. וגם כי אין הנדון דומה לראיה בכאן, כי הסמים הרפואיים פעולתם טבעית, והמעשים התוריים הם מפעלי שכל ומחשבה. וחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא הם האנשים אשר יקיימו המעשים מהשבע מצות אשר לבני נח ויכונו בם השלמת רצונו יתברך ומצותיו אשר צוה עליהם בסיני, וכמו שכתב הרב ז"ל בס' שופטים בהלכות מלכים (פרק ח הלכה יא): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותם הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו מקדם שבני נח נצטוו עליהם, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם" עד כאן. הנה אם כן הוא מבואר שמעשה המצות המשולל מהכוונה אין לו מבוא בהשלמת השגת התכליות אשר לתורה, ובייחוד התכלית האחרון. וחכמי האמת ז"ל במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים יבארו הכרח הכונה במעשים התוריים, ומה לנו לכל זה וכבר אמר הנביא בביאור, מאשים האנשים אשר יעשו המעשים התוריים בזולת כונה: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט יג).

ומהם מי שיראה כי להיות תכליות התורה שני תכליות, ראשון ואחרון, כמו שהונח הנה, השגתם נמשכת מהתורה משני צדדין, שהם החכמה והמעשה. ויושג הראשון וחלק מה מהשני מהמעשה, והשני וחלק מה מהראשון מהחכמה. והיה זה כן, כי האדם מורכב משני חלקים שהם הגוף והנפש, והיה התכלית הראשון לגוף במעשה, והאחרון לנפש בחכמה, והוא הגמול לשני חלקי האדם אשר בם ישלם המעשה והחכמה, ובמזהיר על העבודה לשם יתברך בשני אלה החלקים אמר: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג), ירצה שתהיה שלם בעבודתו בשני חלקיך שהם הגוף והנפש. ולאמת הדעת הזה ימצאו כתובים רבים בכתוב, לפי שהוא מזהיר תמיד על הלימוד ועשה מהלימוד והמעשה שני חלקים, אמר "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה א), "וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי" (דברים ד י), "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו ז). ואזהרת השמירה והזכירה מכלל זה, אמר "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח ו), "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי" (שמות יט ה), וירצה בזה התורה, "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג כב), "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ" (במדבר טו לט), "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו), כל אלו הכתובים יורו כי הנרצה מהתורה זולת המעשה הוא החכמה בה, והוא החלק היותר שלם מהתורה, עם שהמעשה ימשך ממנו יותר שלם ובנפש יותר זכה. וזאת היא דעת החכמים ז"ל (קידושין מ ב) שנמנו וגמרו שהתלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה. ולא שיחשבו שיהיה המעשה תכלית לתלמוד, שאלו כן יהיה המעשה יותר גדול, כי התכלית יותר נכבד ממה שלפניו, ולא יְדמה משכיל חלוף זה, אבל אמרו שעם שלמות ומעלת התלמוד מצד עצמו, וכי הוא <עמ' 4> הנרצה והתכלית הנכבד, הנה ימשך ממנו גם כן שלמות המעשה בכונה נרצית, ולזה אמרו 'המביא אל המעשה' ולא אמרו שהוא 'מפני המעשה', כי היה זה מורה שהוא התכלית לבד, ואין הענין כן.

והנה הדעת הזה הוא היותר נראה וקרוב אל הדעת, שהעבודה האלהית לנפש היא ההשתדלות בחכמה והעסק בה. אבל שמקום העיון הוא מהנרצה בחכמה בכאן, ומה היא חכמת התורה אשר בה יושג התכלית האחרון הנזכר אשר הוא הצלחת האדם האחרונה, ונחלקו בני אדם בזה לשלש כתות.

הכת האחת בעלי חכמת התלמוד, רצוני החכמים בחבור הזה המפורסם אשר חברו רב אשי, והוא המבאר חבור המשנה אשר לרבינו הקדוש ומוציא לאור תעלומותיה על דרך החקירה והמשא והמתן בין חכמי ישראל המפורסמים, כי בא בו מן העומק מה שהוא מפורסם אצל מי שזכה לשוט במי חכמתו, וההתחכמות הזה והחקירה הזאת לפי דעתם מביא האדם אל הצלחתו האחרונה, וזוכה בה למעלת החכמים בגן עדן כפי שיעור מה שיגע בחכמה ופלפל בה, ועליה הוא נשאל מאת השופט האמתי ויאמר לו "פלפלת בחכמה" (שבת לא א), ועליו אמרו: "העוסקים במקרא מדה, במשנה מדה ונוטלים עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו" (בבא מציעא לג א). וענין ה'מדה' הוא התאר החשוב והכח אשר הוא קנין לנפש אשר הוא התחלה וממנו יצאו הפעולות החשובות והטובות. ועליו אמרו "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ א), כאלו הוא הסבה העצמית להשגת ההצלחה ההיא הבלתי נערכת לכל הצלחה זולתה. וטענו על זה במאמרים רבים זולת אלה, נזכרו בחבור התלמוד הנזכר ובמדרשי החכמים ז"ל מסכימים לאלה; ובראיה שכלית לפי שרשי התורה, והיא כי אחר שהיו אלה המצות אשר באו בתורה מאתו יתברך והוא צוה בהם להנחיל אהביו יש ולהיות לו סגולה מכל העמים, הנה כבר יחויב שהחקירה בהם תתן מעלה גדולה ושכר בלתי נערך לחוקר ומתחכם לדעת משפטיהם בתכלית החקירה והחפוש, כי זה אות מיוחד על הפלגת אהבת המצוה, כשיפליגו הדקדוק והחקירה ההיא על מצותיו, והוא מה שאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה), "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ" (דברים יא יג). ויחויב שימשך מזה השגת אהבתו יתברך, וכמו שאמר: "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב" (משלי ח יז). והמאמינים באמונה שלמה בקודם מזאת הראיה יחויב אצלם בלא ספק קיום הנמשך, רצוני השקידה על חכמת התלמוד. ועוד כי הבדל האדם המיוחד הוא הכח השכלי אשר לו ובו יובדל מהב"ח, וההשארות הנצחי והצלחתו האחרונה הוא מחוייב שיהיו בזה החלק אשר הוא בו אדם, וכל מה שיצא הכח הזה אל הפעל ויוסיף אור וזוהר בהשגתו הוא יותר מוכן אל קבול ההשארות הזה אם היה שישיגהו מצד שלמות השכל. אבל החקירה התלמודית לעמקה וקושי השגתה תוסיף אור וזוהר אל השכל ויוציאהו מחשך ואפלת הסכלות במה שתתן לו מן החדוד והפלפול בעומק החקירה יותר מכל שאר החכמות, כמו שהוא מבואר אצל מי שחקר בחכמת התלמוד ובזולתה מן החכמות. הנה כבר יחויב מזה הצד שתהיה החכמה התלמודית הסבה המיוחדת בהשגת זאת ההצלחה הנצחית, כי ההצלחה ההיא הנה היא אל הנפש מצד הכח השכלי אשר לה, כי מהצד ההוא היא נבדלת ולא תעשה פעולתה בכלי גשמי, על כן לא תאבד באבדו, והיא במצוע החכמה הזאת תנחל העולם ההוא העליון אשר הוא כלו שכלי.

והנה הטענות האלה כפי האמת חזקות מאד בקיום הדעת הזה אצל כל מאמין אמונה שלמה ואמיתית בתורת ה'. וקצת בעלי הדעת הזה סוברים מפני זה כי כל משתדל וחוקר בידיעה אחרת זולתי בחקירה והחכמה הזאת שהיא חכמה באמת לפי השרש התוריי, הוא ייגע לריק ויולד לבהלה, ומכלה הימים במה שאין בו מועיל הולך אחרי ההבל ויהבל, אם יכוין בידיעות ההם השגת ההצלחה האחרונה, ועל כל חוקר ומעיין בחכמות וידיעות אחרות להשגת התכלית הזה בהניחו החכמה הזאת התוריית אמר הנביא: "הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה <עמ' 5> בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיהו ח ט), וכבר הפליגו לגנות כל חכמה זולתה עד שאומרים שכל עוסק בזולתה נוחל גיהנם וגורם לעצמו האבדן והצער הנצחי, כמו הענין בחכמות הטבעיות והאלוהיות המפורסמות ליונים במה שבא בשתיהן מהדעות החולקות על דעות התורה האמיתית. ושמעתי לקצתם שאומרים על צד הדרש: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" (תהלים א א) – אלה הם בעלי חכמת הטבע ליונים, וקרא אותם "רְשָׁעִים" להיות הטבע לפי דעתם התחלת התנועה, כי הרֶשע כבר יֵאמר על התנועה – "וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ" (איוב לד כט), "שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז" (איוב ג יז). "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" – אלה הם בעלי החכמה האלהית ליונים, ואלה הם חטאים לה' בדעותיהם הרעות המגונות כמו שהוא הענין לפי סברתם בידיעת ה' יתברך הפרטים ובהשגחתו עליהם. "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א א) – בעלי ההלצה וההטעאה והשיר. ולפי הדרש הזה אמר ברשעים "הָלַךְ" ובחטאים "עָמָד", כי ההליכה תצדק על המתנועע והעמידה על הבלתי מתנועע. "כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ" – היא תורה שבכתב, "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה" – היא תורה שבעל פה. וכמוכיח המזהיר מהשתדל וחקור בחכמה אחרת זולתי בחכמת התורה אמר החכם במשליו: "וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (משלי ה כ), "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" וכו' (שם פסוק יט), ה"זָרָה" וה"נָכְרִיָּה" לבני ישראל הם הטבעיות והאלהיות ליונים, ו"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" הן תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא החכמה התלמודית הנזכרת. וכבר נשאל לאחד מן החכמים (מנחות צט ב) אם מותר ללמוד חכמה יונית, והשיב כי הוא מותר, אך שיהיה זמן הלמוד שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה, משום דכתיב "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א ח), "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א ב). וכבר הפליגו עוד קצתם עד שאמרו שגם העסק במקרא הוא אבוד זמן, וירצו בו העסק בכל הכתוב תורה נביאים וכתובים כי הוא נקרא מִקְרָא סתם, וישענו במאמר האומר לפי קצת נסחאות "העוסקים במקרא מדה ואינה מדה", ועל מה שאמרו "מנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח ב), פי' בו רש"י ז"ל: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא". אבל שזה בטל, לפי שכבר אמרו חכמים ז"ל במקום אחר: "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד" (קידושין ל א), וכונת רש"י ז"ל ב"יותר מדאי" – יותר מהשליש. וחלילה שיחשוב אחד מחכמי התלמוד שיהיה העסק במקרא דבר בטל.

ואמרו חסידי הכת הזאת שהתכלית הנזכר מההצלחה הזאת האחרונה לאדם אמנם יושג וישלם בחכמת התלמוד, בתנאי שתהיה הכוונה רצויה, והוא שיכוין בה שלמות הנפש וההתקרב אל האלהים בעבודה והשלמת רצונו יתברך ואהבת תורתו, ושתהיה מחשבתו זכה ומשוללת מכל כונה זולתה, רצוני שלא יכוין בתלמוד הזה אל שיקרא רַב ולבקשת השררה והרשות והטיל אימתו היתרה על אנשי זמנו ולהתגבר על העשירים מהם לנדותם ולהחרימם ולשמתם בכחם הגדול ובזרועם הנטויה, נשיכתם נשיכת נחש ועקיצתם עקיצת עקרב, להשיג ממונם ונכסיהם באיזה פנים שיזדמנו, ויתדמה בזה לנביאים אשר מתנאיהם כמו שאמר הרב ז"ל (פיה"מ אבות ד ה) הבטל מחשבתם ותשוקתם לראשיות ולשררות שאינם אמתיות, ר"ל בקשת הנצוח ולהגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו, ולא יבקש היותו ראש ופרנס על הצבור ולפקח בעסקיהם העולמיים, ויזכור מאמר האומר "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא כח) – "הטל עליהם צרכי צבור" וכו' (סנהדרין יז א), אם לא באשר אי אפשר זולת זה להעדר המשתדלים ורבי הפעלים, ושיכוין בזה הישרת העם, לא הרדיפה אחר הכבוד, ולא יכוין אל השגת ההסתפקות ביותר מכדי בטלתו, כמו שהיה מנהג החסידים בעלי חכמת התלמוד, ולא ישים תכלית החכמה הזאת היקרה קנין הממונות וההשקע בהתגנות, ולא יפנה אל רהבים ובקשת התענוגים הגופיים מאכל ומשתה וזולת זה אבל יבזם וימאסם, שזאת היא תחלת מדרגת אנשי החכמה, והוא מאמר ר' צדוק: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לאכול מהם, וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף, הא כל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (משנה אבות ד ה). הנה החכמה הזאת עם התנאים <עמ' 6> הנזכרים מהכונה הרצויה תהיה הסבה המיוחדת והעצמית אל השגת ההצלחה הנצחית האחרונה ביותר שלם שאפשר לחכמים מבני ישראל וגרי הצדק הנספחים עליהם לפי סברת הכת הזאת.

ולאומר שיאמר כי הוא בלתי אפשר שיתיחד החבור הזה התלמודיי בהקנאת ההצלחה האחרונה לאדם, לפי שהחבור הזה כולל ענינים רבים שאי אפשר שיתחייב מהם הצלחה לאדם, כמו שהוא הענין בהרבה מההגדות הנכללות בו וקצת מעשיות, וגם כי החבור הזה כולל המחלוקות הגדולות אשר נפלו בין חכמי ישראל במשפטי התורה, אשר האחד מחלקי הסותר לבד הוא הצודק וזולתו בטל, ואי אפשר שתתחייב הצלחה נצחית מהבטל, וכבר אמרו על דבר המחלוקות האלה: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (סוטה מז ב), והחבור הנזכר מלא כלו מהמחלוקות האלה והדומים להם; ותשובת זה, כי המכוון בחכמת התלמוד אינו כל מה שבא בחבור הזה, שאלו היה הענין כן, במה זכו דוד ושלמה וכל חכמי ישראל שהיו קודם חתימת החבור הזה, התחשוב שתהיה חכמת שלמה השגת ידיעת החבור הזה שחובר אחריו ביותר מאלף ושלש מאות שנה. וכבר אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה קודם החרבן, שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות וכו' (סוכה כח א), והחבור הזה חֻבר ביותר מארבע מאות שנה אחר החרבן, והתלמוד זכרו אותו בהרבה מקומות החכמים שהיו קודם החבור הזה בכמה שנים. הנה אם כן המכוון בתלמוד הוא זולת זה, והוא החקירה האמיתית במשפטי המצות האלהיות מכח השכל להוציא דבר מתוך דבר, ולהבין בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, וההקפה במה שבא מקובל ממשה רבינו ע"ה מסיני מקצת משפטים התוריים שלא נזכרו בתורה האלהית או שנזכרו אבל ברמז. וכבר כתב הרב מה שיובן ממנו זה בהלכות תלמוד תורה פ"א (הלכה יא). וכתב רבינו שרירא בתשובתו לקהל קירואן שנת ד' אלפים תשמ"ח ז"ל: "ותלמוד נמי דשאלתון עלוהי, אפי' ראשוני ראשונים הוה להון תלמוד, דהא אמרינן דהוו להון הלכתא דגרסי להו, והוו עקרין דלהון קלות וחמורות וגזרות שוות, ופנים של מדרשות דמנהון י"ג מדות דר' ישמעאל ומנהון נמי דברים אחרים, כגון סרוס מקרא, יתור מקרא, רבויין ומעוטין, משמעות דורשין, דרישת סמוכין" וכו' עד אמרו "ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ודברים רבים כאלה, כד הוו אמרין הנך ראשונים הלכותיהון כל חד וחד כדגריס, ואלין מלין הווין תלמודהון לגלויי טעמי תורה, וכדאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: תלמיד אחד היה לו לר' מאיר וסמכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמנה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמנה טעמי טהרה" עכ"ל.

הנה כבר התבאר מהו הנרצה בחכמת התלמוד אשר יכוונו אליו בעלי הכת הזאת, ומפני החלק הזה אשר בא בחבור התלמוד דרב אשי נקרא בשם זה, לא מפני מה שבא בו ממחלוקת הקבלה והויות אביי ורבא והדומה לזה, שזה דבר קטן הוא אצלם, וכמו שאמרו "דבר קטן הויות דאביי ורבא" (סוכה כח א), וחלילה שיכוונו בזה אל מה שנזכר מחכמת התלמוד על הדרך שהתבאר. הנה זה הוא מה שתאמינהו הכת האחת מחכמת התורה.

והכת השנית הם בעלי התורה המתפלספים ההולכים אחרי עקבות הפילוסופים כארסטוטליס והנמשכים אחריו, והם עם זה מהנמשכים אחר תורת משה רבינו לפי סברתם ורוצים לקבץ בין שני אלה ההפכים, וסוברים כי למעשה מבוא במקרה בקנין ההצלחה האחרונה מצד שהוא שלמות מדותיי לנפש, ותהיה מפני זה מוכנת לשלמותה המיוחד אשר הוא שלמות החכמות הגיוניות למודיות טבעיות ואלהיות, ועל הדרך שהניחו אותם חכמי יון בספריהם. ואלה הם סודות התורה לפי סברתם, והטבעיות מהם נקראו בתורה 'מעשה בראשית', והאלהיות 'מעשה מרכבה', והם סודות התורה אשר יזהירו החכמים מחקור עליהם כי אם בתנאים ידועים, וידיעת כל זה היא סבת ההשארות הנצחי לנפש בצאתה מן הכח אל הפעל בקנין מושכלי אלו הדברים, והשכל המשיג המושכלות האלה ומתעצם בהם יקראו <עמ' 7> 'השכל אשר בקנין'. וישענו על זה כשיאמרו כי אין בנמצא זולת האל ומעשיו, הנה אם כן כבר יחויב שיהיה שלמות הנפש מצד הידיעה בו יתברך ובמעשיו, והידיעה בו הוא ידיעת תאריו ועל איזה אופן ייוחסו אליו, וידיעת אחדותו ואופן התחייב המציאות ממנו, ובריאתו והנהגתו הנמצאות, והשגחתו וידיעתו בקצתם, וכל מה שידמה לזה מהחקירות האלהיות, והידיעה במעשיו היא הידיעה הנתלית בכל נמצא זולתו יתברך, כידיעה בחמר ובצורה והידיעה בשמים וביסודות ומה שהורכב מהם מהדומם והצומח והחי והמדבר וסבותיהם הפועלות והחמריות והצוריות והתכליתיות הקרובות מאלה והרחוקות, והידיעה בתועלות אברי הב"ח וכל מה שנזכר בספר 'תועלת האברים' וזולת זה מהידיעה בחלקי הנמצאות. ואמנם היו אלה סבה אל קנין ההצלחה האחרונה, לפי שמשלמות הפעולה יִוָּדַע שלמות הפועל, ויביא זה אל החשק אליו ואהבתו יתברך אשר הוא עקר התורה, וכמו שאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" וכו' (דברים ו ה), זאת היא סברתם. וכבר אמתו אותה בקצת מאמרים לחכמי ישראל, מהם מה שבא בתלמוד ממעשה מרכבה שאמרו בו שהוא דבר גדול (סוכה כח א), ואמרו זה מפני שהוא סבה להשארות הנזכר, וחשבו ש'מעשה מרכבה' הוא מה שכתבו ארסטוטליס ב'מה שאחר הטבע' מהחכמה האלהית. והחכם ר' בחיי שאמר בספר 'חובת הלבבות' זה לשונו: "לא יוכל לעבוד עלת העלות ותחלת ההתחלות כי אם נביא הדור בטבעו והפילוסוף המובהק במה שקנה מהחכמה, אבל זולתם עובדים זולתו, מפני שאין מבינים נמצא אלא מורכב" ע"כ (חובות הלבבות שער א פרק ב). והרב אמר במורה: "אבל מי שיחשב בשם וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו" ע"כ (מו"נ ג נא).

והיותר חזק ממה שיטענו בו לפי דעתם, הוא מה שכתבו הרב במשל שהביא פרק נ"א חלק שלישי מהמלך שהוא בהיכלו וכו' שם אמר כי המגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות האמיתיות מדרך קבלה ולומדים מעשה העבודות ולא התעמקו בעיון שרשי התורה וכו'. ושם נאמר: "ודע בני שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו ז"ל על צד המשל 'עדיין בן זומא מבחוץ', וכשתבין הענינים הטבעיים, כבר נכנסת בבית ואתה הולך לפרוזדור, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלהיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות". וכבר נתן במאמרו זה לפי דעת אלו מדרגת התלמודיים למטה ממדרגת הלימודיים וההגיוניים, ואף כי למטה מהטבעיים והאלהיים. בתלמודיים אמר שהם מגיעים אל הבית והולכים סביבו לבד, ובלימודיים וההגיוניים אמר "המתהלכים סביב הבית לבקש השער". ואלה האנשים, מצד שהם נמנים מכלל אנשי התורה וזרע אברהם, יאמינו או יאמרו שיאמינו כי לחכמת התלמוד מבוא גם כן במקרה בהשגת ההצלחה האחרונה מצד שתיישיר אל המעשה הטוב והוא תכליתו לפי דעתם, והוא במדרגת חכמת המדות לפילוסופים, ולא נתנו לו מעלה יותר גדולה מזו, אבל שיאמרו זה בחשאי, מי יתן והיה לבבם שלם עם התורה האלהית ולא יאמרו כזה בה. וכבר הגיע מסכלות קצתם עד שיאמרו בקצת ספורי התורה ובקצת מצות שהם משל ודמיון לאלה הענינים הפילוסופיים, ועל כיוצא באלה נאמר "וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים" (ירמיהו כג לו). ויטענו עוד במה שאמר הרב: "ואמנם שאר הדעות האמתיות בכל זה המציאות, אשר הם החכמות העיוניות כלם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון אף על פי שלא צותה התורה עליהם בפירוש כמו שצוה על הראשונות, אבל צוה עליהם בכלל והוא אמרו לאהבה את ה'" וכו' כמו שכתב חלק שלישי פרק כ"ח, וזה ממה שיורה כי החכמות העיוניות והם המפורסמות ליונים הם העקר בהשגת ההצלחה האחרונה לאדם לפי דעתם.

ולפי שאלה האנשים לא יטענו בזה במאמר כתוב, וכי אין שום פסוק במאמרי התורה והנבואה שישענו עליו, והיה להם הרב בדעתם זה לאבן נגף ולצור מכשול ושב <עמ' 8> מטרה לחצי סכלותם, אני רוצה להעירך על הבנת דברי הרב ז"ל ולהצילו מחרבות לשונותם. וכבר ראיתי ושמעתי לגדולי חכמי ישראל מגמגמים להאשים הרב על מאמריו אלה, וקרה להם זה למיעוט חקרם בשלמות מאמריו ודקדוק כל חלק שבא בהם. כי הרב בדבור הזה עשה מהתלמודיים שלש כתות. כת המתחילים בתלמוד והלומדים בו מעשה העבודות לבד ולא התעסקו בעיון שרשי התורה, אבל יאמינו אמונה סתם בקצת דעות אמתיות, ולאלה אמר במשלו שהם המגיעים אל הבית ההולכים סביבו. וכת שנית מהם במדרגה למעלה מהנזכרת, שהם עם חכמתם התלמודית הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת, ולאלה אמר שנכנסו בפרוזדור וכי הם חלוקי המדרגות. וכת שלישית יותר עליונה שהם עם חכמתם התלמודית הגיעו לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת וכו', ולאלה אמר שכבר הגיעו עם המלך בתוך הבית. ואמנם היו שלשת אלה הכתות לבעלי חכמת התלמוד, כי בחכמה ההיא ובמדרשים הנפלאים ובתעלומות מאמריהם עם השכל הישר והחקירה הגדולה והמדות שהגדה נדרשת בהן, יגלו סודות התורה והנבואה באלה הענינים אשר הם החכמות הטבעיות והאלהיות האמתיות אשר יביאו אל ההצלחה בתכלית השלמות. אחר כן עשה מבעלי החכמות שלש כתות ג"כ, הכת האחת המתעסקים בחכמות הלמודיות ומלאכת ההגיון, ולאלה אמר שהם מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, ירצה שיבקשו ההליכה סביב הבית לא שיהיו הולכים בפעל, כי ה'מִתְהַלֵּך' זולתי ה'הוֹלֵךְ' לפי שמוש ההִתְפַּעֵל, כאמרו "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ" (דברים כח סח), ירצה בו בקשת ההִמכר לא ההמכר בפועל, שכבר אמר "וְאֵין קֹנֶה". וכן "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה ו), ויבוא ביאור רחב בזה (לקמן פרק כא). והנה לא אמר בכת הזאת שהם מגיעים אל הבית והולכים סביבו כמו שאמר בכת הראשונה מן התלמודיים, ואם כן מדרגתם למעלה ממדרגת אלה, בחלוף ממה שהניחו אלה האנשים. והכת השנית מבעלי החכמות הם אשר הבינו הענינים הטבעיים, ואמר שנכנסו בבית והם הולכים לפרוזדור, לא שנכנסו לפרוזדור בפעל, ובכת השנית מהתלמודיים אמר שכבר נכנסו בפרוזדור, ובזה היתה אצלו מדרגת הכת הזאת השנית מהתלמודיים יותר גדולה ממדרגת הכת השנית מבעלי החכמות. והכת השלישית מהם הם אשר השלימו הטבעיות והבינו האלהיות מצד החקירה, ולאלה אמר שנכנסו עם המלך אל החצר הפנימית והם עמו בבית אחד, ובכת השלישית מהתלמודיים אמר שכבר הגיעו עם המלך בתוך הבית, ובין שני המאמרים הבדל גדול, כי ההגעה עם המלך בתוך הבית זולתי ההכנס עמו אל החצר הפנימית והיות עמו בבית אחד, ולא אמר באחד מאלה שהם בבית המלך אבל שהם עמו בבית אחד, כי הבית המיוחד למלך והוא אשר בעבורו נאמר "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" (שה"ש א ד), ייחד אותו הרב למדרגה היותר עליונה מכל אלה והיא מדרגת הנבואה, ועליה אמר: "אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלהיות" וכו' עד אמרו "הם אשר באו אל בית המלך". ולא תחשוב כי מה שאמר הרב "ממדרגת אנשי החכמה בידיעתם הטבעיות והאלהיות" שיכוין בזה מה שכתבו בזה חכמי יון כארסטוטליס והנמשכים אחריו בספריהם ממה שהוא סברא להם או מחשבה גוברת, אבל למה שנודע מהם על הדרך האמתית היה שימצא בספרי חכמי יון או בזולתם, ואם היה ממה שהתבאר מופתו באין ספק כמו שהוא הענין בהגיוניות והלמודיות, אינו ממה שראוי שייוחס לחכמי יון. עם כי כל מה שנמצא אצלם מהאמת באלה החכמות העיונות לקחוהו כלו מבני ישראל בזמן הגלות, וכמו שכתוב ב'אגרת בעלי חיים' (שער ג פרק ז) לחכמי ישמעאל, כי כאשר התפאר החכם היוני באוּמתו ושהיא היותר שלמה שבאומות בשלמות החכמות, השיגו בעל 'ההשבעה והלהבת' שאין לו להתפאר מזה, לפי שהחכמות אצלם בגנבה שלקחו אותן מבני ישראל בזמן גלותם, ולא הכחיש זה החכם היוני, אבל שאמר כי בצאת ישראל ממצרים לקחו אותן הם גם כן משם. וגם החכם בן רשד העיד בספרו 'בהפלת ההפלה' על מציאות החכמות העיוניות בבני ישראל מקדם. ואיך יאמר אומר שיכוין הרב בזה למה שכתבו ממנו חכמי יון, והוא כבר כתב בדרושים היותר גדולים באלהיות בידיעתו יתברך והשגחתו, שהפילוסופים דברו <עמ' 9> בהם סרה גדולה וכשלו בם כשלון אין תקומה להם ממנו ולא למי שנמשך אחריהם בזה, ואמר שהוא ישמיע הספקות והשבושים אשר הביאום לדבר סרה בענין הזה וישמיע עוד דעת תורתנו ואיך תחלוק עליהם בדעותם הרעות המגונות, וגלה בספרו קצור ארסטו בידיעת כל מה שלמעלה מגלגל הירח תמצא זה בפרק הכ"ב והכ"ד מחלק שני מספרו הנכבד. ואיך יאמר הרב עם זה שחכמתו זאת תגדיל ההצלחה הנצחית, וכן בחכמתו הטבעית, שידיעת ההיולי הראשון והזמן והתנועה עם חולשת מציאותם יקנו התענוג ההוא הקיים, וגם מה שכתב מהראיה על מציאות המניע הראשון הנבדל שכלל מהספק מה שבארוהו האחרונים. וכבר אמר הרב כי הדעות אשר לארסטו בסבות תנועות הגלגלים אשר מהם הוציא מציאות השכלים הנפרדים לא עמד עליהם מופת, ואיך אפשר שידמה משכיל שהרב יאמר על כיוצא באלה הידיעות שתהיינה סבה אל קנין ההצלחה האחרונה הנצחית לאדם, ושהם יותר גדולות במעלה מהחכמה אשר יסודתה בהררי קדש, הוא הדבור האלהי במצותיו התוריות אשר בא עליהם הגדתו הצודקת שהן חיינו ואורך ימינו, ועל קיומם ושמירתם אמר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" (דברים ל טו), וירצה בו החיים המוחלטים והטוב המוחלט ולזה באו בה"א הדעת. וכבר הארכתי בזה למה שראיתיו מהמתפלספים מבני ישראל הרוצים ליחנק ולהתלות באילן גדול, וגם מה ששמעתיו וראיתיו מקצת המשתדלים בעיון חכמת התלמוד להתפאר ולהתגדר ולמיקם כולי עלמא מקמיהו, אשר במעט המושג להם ממנה יבקשו להשתרר על עם ה' ויפטירו בשפה על האיתנים מוסדי ארץ וצדיקים יסוד עולם וייטב בעיניהם כמו שאמר הרב שישימו שלמות זולתם וחכמתם חסרון ויציאה מן הדת (מו"נ א לב). העירותיך על זה שלא תתפתה לדברי המהבילים בשתהיה חושד בכשרים, כי הרב ז"ל הוא אשר הסיר את ארסטו את ראיותיו ואת סברותיו בכל מה שכתבו חולק על הדעות התוריות האמתיות. ואם תתחכם בדקדוק מאמריו תבין כל זה. הנה שכבר התבאר דעת הכת השנית וסברתם בחכמת התורה.

והכת השלישית היא כת בעלי חכמת הקבלה, ואלו יאמינו כי חכמת התורה היא חכמה מקֻבלת מהאבות ומִמשה וכל הנביאים וכל חכמי ישראל אחריהם זה אחר זה, והיא חכמה כוללת סודות האלהות והמלאכים וענינים נפלאים באלהיות והטבעיות ממה שהשגתו נמנעת בדרך החקירה, אבל היא חכמה ידועה בקבלה גלה ה' סודו בה אל עבדיו הנביאים וייחד בה בני ישראל וקראם עמו וסגלתו, והשגתה היא התכלית האחרון וההצלחה האחרונה לאדם ובה ידבק בשם יתברך והמלאכים ויהיה לו מהלכים בין העומדים ההם, ובה נבדלו ישראל בהבדל מיוחד מגויי הארצות ולא יכלו הפילוסופים עם רוב חקירתם להשגתה, כי אין חלק לארסטו ולסיעתו באלהי ישראל, והתורה כלה וספרי הנבואה מלאים ברמזים נעלמים מאלה הסודות, וחבור התלמוד במקומות רבים והמדרשים גם כן. ויאמרו כי השלמים בחכמה הזאת ידעו לשנות טבעי הנמצאות ולחדש אותות ומופתים בשמות הבורא והמלאכים הקדושים אשר התורה כלה מלאה מהם ברמז, ודעתם כי המעשים התוריים הם לתכלית המשכת השפע מהשם יתברך ומהנמצאות ההן הקדושות והמלאכים הטהורים, וכי כונת המעשים התוריים וקיום המצות ראוי ומחויב שתתישר אליהם אם יבקש מהם השגת התכלית, ובזולת זה תקרא מצות אנשים מלומדה. ויראה שהעבודה השלמה בקיום המצות ראוי שתהיה בארץ ישראל, כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אמנם החיוב עליהן בכל מקום מפני חובת הגוף, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית כו ה). ובעלי הדעת הזה לא יאמתוהו במופת וראיה, כי החכמה הזאת גדולה משתושג במחקר האדם, אבל היא ידועה להם בקבלה לבד כאמור.

והאמת כי התורה וספרי הנבואה ומאמרי החכמים ז"ל מסכימים מאד עם דעת בעלי הכת הזאת יותר מהסכמתם עם דעות חכמי המחקר כי גבהה דרכה מדרכיהם, וכל שכן אם יהיה מה שיאמר משנותם טבעי הנמצאות בחדוש האותות אמת, אבל מה נעשה וכבר נשתבשו הדעות גם כן בחכמה זו, ונפל המחלוקת והבלבול בין יודעיה ונעדרה ההסכמה מהם בהרבה מדרושיה היותר גדולים, וכמו שנפל במשפטי המעשה והקבלה <עמ' 10> עליו. והסכנה יותר גדולה בחכמה זו אם יאמן בה חלוף האמת מאשר היא במעשה אם יפול בו השגיאה בנטות אחר דעת אחת שלא כמשפט. וגם כי בחלק זה נתנו כללים בתלמוד יודע מהם הדעת הנכון מהבלתי נכון, מה שאין כן בחכמה זו. הנה שכבר התבארו דעות האנשים בחכמת התורה.

ואשר אראהו אני יותר טוב מכל מה שנאמר, שתהיה חכמת התורה היא התורה ההיא בעצמה, וכי העסק בה תמיד ושמירתה בלבבות וההקפה בה והעלותה לזכרון ושלא תפנה המחשבה ממנה לדבר זולתה בעתות העסק בה, כל זה ממה שיישיר האדם אל הצלחתו האחרונה הנצחית ויביאהו אליה, ולא יהיה זה סבה להצלחתו הנצחית לבד כי גם בהצלחה המדומית יתישרו עניניו וישיג דרושו ממנה בהשגחת השם עליו אשר תמשך מעסק התורה על הדרך הנזכר בסגלה דבקה בזאת התורה האלהית, ומפני זה אמר על זה "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א ח), יאמר כי אם יהגה בתורה תמיד ולא ימוש ספרה מפיו ויקיים המעשה ממנה יצליחו דרכיו אז, וירצה בזה הצלחתו בעולם הזה, ואז ישכיל, וירצה בזה השגת ההצלחה הנצחית אשר היא כלה שכלית. והפלא שאמר "וְהָגִיתָ בּוֹ", כי ההגייה לבד והיא הקריאה בה ממה שתביא אל זה בסגלה, וכל שכן אם יהיה עם זה טוב ההבנה בנרצה ממנה והשגת תעלומותיה וסודותיה. ובזה אמר נעים זמירות: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א ב). ואדון הנביאים כבר אמר זה הענין בעצמו: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז יט), וצוה המלך על הקריאה תמיד בתורה. ולכלל ישראל אמר: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם" (דברים יא יח), ואמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" וכו' (דברים יא יט), ואמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" וכו' (דברים ו ז). ולהמשיך השפע האלהי ושתדבק ההשגחה האלהית באומה בסגולה דבקה במאמרי התורה צוה להיותם לטוטפות בין העינים ולקשרם על הידים ולכתבם על המזוזות, וכל זה על הכתוב בתורה נאמר לא על מה שנמסר בקבלה והיא תורה שבעל פה. ומיראתו שלא יתמעט העסק בתורה שבכתב מפני עיון במקובל, לא רצה שיעלה על ספר דבר ממנו, וכמו שאמרו "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב" (גיטין ס ב), כי חשש שלא יהיה זה סבה להסתעפות הדעות והסברות והרבות המחלוקות בין האנשים, וימשך מזה קושי העמידה על המשפטים במעשה התורה, ויתחייב מפני זה שיתמעט ויחלש העסק בה. ומפני זה אמרו "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" (איכה ג ו) – "זה תלמוד בבלי" (סנהדרין כד א). ואם הוא אמת מה שאמרו במעשה השמות וכי התורה כלה מלאה מהם, הנה הוא ממה שיאמת הסברא הזאת. והתפלה גם כן בנפש זכה ממה שיישיר בהשגת שתי אלה ההצלחות לאדם, ובייחוד כשתהיה בלשון התורה והכתובים שבאו בה מבקשת הרחמים והתפלה מפני הסגולה הזאת הדבקה בכתובי התורה, וכמו שאמרו שברית כרותה לי"ג מדות וכו' (ראש השנה יז ב), והוא הענין המפורסם באומה מקצת כתובים וקראו אותם 'פסוקי דרחמי', וענין הברית היא הסגולה הדבקה בהם.

והענינים האלה אינם לתורה האלהית לבד, כי גם לכל ספרי הקדש נביאים וכתובים תדבק הסגולה הזאת, אך שיתחלפו בזה בפחות ויתר. והוא כשלא תשתנה צורתם ללשון אחר, אך שיהיו בלשון המיוחד להם והוא לשון הקדש, ומפני זה ספר תורה כתוב בלשון אחר פסול (רמב"ם ס"ת י א). ובכלל כל ספרי הקדש הכתובים בלשון אחר טעונים גניזה לפי דעת קצת החכמים (שבת קטו א), ומפני זאת הסגולה הדבקה בהם צריכים שמירה וקדושה וטהרה, ונאסר הדבור בדבר מהם במקום בלתי טהור. ולקודמים בספר תהלות ענינים נפלאים מספור הסגולות הנפלאות אשר לכל מזמור ומזמור, ומהתמדת ההשגחה האלהית על כל מי שירבה בקריאתם בכונה רצויה והמתפלל בהם ערב ובקר וצהרים, והיתה הידיעה הזאת מפורסמת אצלם קראוה 'שמוש תלים', ובחירת שמוש הע"ב פסוקים המפורסמים. והמזמורים וכל הפסוקים אשר ממנהג ישראל להתפלל בהם בכל יום ולברך לפניהם ולאחריהם הם הנקראים 'פסוקי דזמרה' אולי ייוחדו לסבה זו, והוא מפורסם מהרמב"ן ז"ל שגלה הסוד הזה בקצת פסוקים בסגלות מיוחדות. וכי בחר ה' בעמו וכבר גזרה <עמ' 11> חכמתו גלותם לכלה הפשע ולהתם חטאת, הקדים רפואה למכתם הגדיל להם תורה והאדיר בספר הזה הכולל עשרים וארבעה ספרים המפורסמים, אשר הוא כלו דברי אלהים חיים באו בהם מגלוי הסודות האלהיים במעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכולל מהתועלות להשלים האדם בשני מיני השלמות מדותיי ושכליי מה שתלאה כל פה לספרו, וכמו שהוא ידוע ומפורסם למשתדלים והחוקרים בו מחקר ראוי.

ולו גם כן תכלית אחר נפלא, והוא המשכת השפע האלהי והשגחתו על האומה בהרבותה העסק וההשתדלות בו, והוא, רצוני הספר הזה הגדול והקדוש הסבה הקרובה לקיום והשארות האומה בזמן הגלות הארוך הזה בסגלה דבקה בו. ובספר הזה אנחנו דורשים את ה' בגלות הזה, ועליו אמר "אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ" (דה"א כח ט), וכל עוזב העסק בספר הזה מכת מי שנאמר עליו "וְעֹזְבֵי יְיָ יִכְלוּ" (ישעיהו א כח) ואמר ג"כ "וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דה"א כח ט). ועליו אמר "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא טז), כי כמו שהיה המקדש סבה להתמדת השכינה בתוך בני ישראל, וכמו שאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח), ואמר "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וגו' וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו יא-יב), כן הספר הזה המקודש הוא אשר בעבורו היתה ההשגחה האלהית באומה בהרבות הקריאה בו בכונה רצויה והחקירה בפניני מאמריו, והוא סבת קיומה והשארותה והצלחתה. ועל זה יעד לכל דורש ה' בעסק הספר הזה: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ" וגו' (תהלים א ג), ועליו אמר שלמה בחכמתו: "בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ" (משלי ג א), יזהיר על הזכירה תמיד והשמירה בלב לתורת ה', והספר הזה כלו תורת ה', והבטיח עם זה "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (שם פסוק ב) וכל מה שבא בפרשה ההיא, והכתובים רבים על האזהרה בעסק התורה ושמירתה וזכירתה בלבבות ומאמרי החכמים גם כן. וכמו שהמקדש בעבודות ההן הגדולות הנעשות בו הוא הסבה אל שיכפר השם עונות האומה בעברה על מצותיו יתברך, כן העסק בספר המקודש בכונה רצויה וזכירתו ושמירתו בלבבות הוא הסבה אל שיסלח השם לעונות האומה וחטאיה, וכמו שיעד: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְיָ, נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה" וגו', עד אמרו "כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו לא לג-לד). ומפני שהספר הזה המקודש משתוה בסגלותיו למקדש, היה שנחלק בחלוקה הראשונה לשלשה חלקים, כמו שהיה הענין במקדש, כי היה בו קדש הקדשים והוא מקום הארון עם ספר תורה, והקדש והוא מקום השלחן והמנורה ומזבח הזהב, והעזרה או החצר והיה בו מזבח העולה. והיה זה כלו משל ודמיון לשלשת חלוקי הנמצא, אשר הם עולם השכל לאלהי ישראל והמלאכים הקדושים, ועולם השמים והגשמים ההם הטהורים, והעולם הזה התחתון עולם ההויה וההפסד. וכן הענין בספר הקדוש הזה, הנה בו התורה האלהית אשר היא תורת ה' מושפעת מאתו יתברך למשה רבינו ע"ה אדון הנביאים אשר נבדלה נבואתו מנבואת כל נביא זולתו בשידבר ה' אתו פנים אל פנים, והחלק השני ספרי הנבואה אשר עם היותם מאת ה', הנה זה במצוע המלאך המושפע ממניעי השמים וכמו שאמר הרב ז"ל (מו"נ ב מה), והחלק השלישי הם הכתובים הנאמרים ברוח הקדש, לפי שמדרגה זו למטה ממדרגת הנבואה. ולהיות החלק הזה כנגד העולם הזה עולם ההויה וההפסד, היה שהושם ספר קינות עם היותו מכלל ספרי הנבואה בכלל החלק הזה, כי נבא בו לבד על חרבן העיר והמקדש וגלות ישראל מעל אדמתו, והוא במדרגת הקינה על החרבן ההוא. וזה אמנם אם היה ספר קינות הוא אשר שרפו יהויקים כמו שהיא סברת החכמים ז"ל (מועד קטן כו א), כי הספר ההוא בנבואה נאמר כמו שאמר עליו "הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְיָ לֵאמֹר" (ירמיהו לו א), ואולי הוא ספר אחר נאמר לירמיה ברוח הקדש ומפני זה הושם בכלל הכתובים. ולזה ההגדלה לאלה החלקים ראויה ומחויבת לפי מדרגתם במעלה, ואין ראוי לשנות הסדר בם בהקדים המאוחר ואחר המוקדם, לא בלמוד ולא בהנחת המתאחר על הקודם, כמו שצוו החכמים ז"ל (ראה מגילה כז א).

ומפני הענינים האלה כלם הטיב מי שקרא שם הספר הזה הגדול 'מקדש יה', כי הוא <עמ' 12> באמת מקדש ה' כוננו ידיו, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא" וגו' (שמות לב טז), ועל צד הדרש אני אומר, "הַלֻּחֹת" רמז לתורה, ו"הַמִּכְתָּב" לספרי הנבואה וכתובים כמשמעו. ואמנם קראו 'מקדש יה' ולא 'מקדש יְיָ' בשם בן ארבע, לפי שהוא מקדש בגלות הזה, אשר כביכול שאין השם שלם ואין הכסא שלם. ואיך לא יהיה הספר הזה מקדש ה', ואחד מתכליות המקדש היה היות בית מנוחה לתורה אשר היא חלק מזה הספר המקודש, וכמו שאמר: "אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית יְיָ" וכו' (דה"א כח ב), ואמר: "וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ" וכו' (דה"א כב יט). ולפי שהיו שני אלה המקדשים סבה להתקרב אל האלהים אשר הוא סבת הצלחת האדם האחרונה והנצחית, והוא החיים והטוב המוחלטים, השיב אסף על מבוכת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ואמר שהטוב והרע אם יובנו מהענינים הגשמיים המדומים, הנה יהיה התר המבוכה הזאת קשה מאד, וכמעט שהתר זה נמנע לפי שהמוחש יעיד על זה, אמנם על דרך האמת הטובות והרעות ראוי שיובנו בהם למה שיהיה מהם לאדם מצד שהוא אדם, והם הטובות והרעות הנפשיות אשר הם סבת השארותו בתענוג נצחי או לא השארותו, ואלה, הנה הצדיק יגיעהו מהטובות כפי שיעור צדקו והרשע מהרעות כפי שיעור רשעו. ולזה אמר "וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי" (תהלים עג טז), ירצה שהיתר זה הענין כפי העיון הזה קשה מאד, "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (פסוק יז), ירצה כי כשיעויין בתכלית ל"מִקְדְּשֵׁי אֵל" אשר הם שני המקדשים הנזכרים, רצוני התורה ובית המקדש, והתכלית לאלה אמנם הוא השגת הטוב הנפשיי הנצחי אשר הוא לאדם מצד שהוא אדם, הנה עם זה הותר אצלו הספק הגדול הזה, כי הצדיק יגיעהו הטוב הזה ותכלית הרשע האבדון, והוא אמרו "אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת" (פסוק יח). או ישוב הכנוי ב"לְאַחֲרִיתָם" לרשעים שהזכיר, והמכוון אחד.

ודע כי לפי שהיה ענין הספרים האלה הקדושים הענין הזה, רצוני ההדבק בהם הסגלות הנזכרות, היתה ההקפדה בכתיבתם וקריאתם על הדקדוק וההשמר בהם בזה ראויה ומחוייבת, ולזה היו הראשונים משתדלים בזה מאד, וכתבו צורת הכתיבה במלא וחסר והאותיות הגדולות והקטנות והפרשיות הסתומות והפתוחות וזולת זה ממה שבא בספרים המחוברים לזה, וביחוד הקפידו בזה בצורת כתיבת התורה למעלתה, עד שבכתרי האותיות יקראו להם 'תאגין' היו מקפידים. וכתוב בספר התאגין: "הדין ספר תאגי דאסיק עלי הכהן משתים עשרה אבנים שהקים יהושע בגלגל ומסרו לשמואל ושמואל לפלטי בן ליש" וכו' עד עזרא, וממנו עד רבי נחום הלבלר שמסרו לרבינו הקדוש. ועל אלה אמרו: "כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותר כתרים לאותיות" (שבת פט א). והיו הראשונים מקפידים בזה תכלית ההקפדה, כי רצו שיהיו הספרים האלה על האופן שנאמרו ונכתבו בו בנבואה בלא שנוי כלל, מיראתם שלא תשתנה צורתם ותבטל או תחלש הסגולה הדבקה בהם הנמשכת אחר הצורה, וכמו שלא ירצו האחרונים מהרופאים לשנות דבר ברפואות המורכבות לראשונים לא בכמותם ולא באיכותם, מיראתם שלא תשתנה צורת המורכב והסגולה הדבקה בו. ורוב החכמים שראיתי ושמעתי מפחיתים ומהבילים ומגנים החקירה הזאת המיוחסת לסופרים, והא"ע המשילם למי שמונה העלים והדפין לספרי הרפואה כי לא יגהה מכל זה מזור, ולא השקיף לכונה זו. והנביא מאשים המהבילים האלה, אמר: "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (ירמיהו ח ח). הנה לפי מה שנזכר, התכלית האחרון כלו בעצם הוא בעסק וההשתדלות בספר זה המקודש, ומפני זה אמר הרב ז"ל בהישרתו להגיע אל התכלית האנושית והודיעו איך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעתק אל צרור החיים, אמר זה לשונו: "ומכאן אתחיל להישיר אל תכונת ההרגל והלימוד עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחלת מה שתתחיל לעשות, שתפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא ק"ש ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכונה בק"ש בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתוכל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כן כל אשר תקרא בתורה או תשמענה <עמ' 13> שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתקרא או מה שתשמע, וכשיתחזק זה בידך גם כן זמן אחר, הרגל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנויה בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים" וכו' וכמו שכתב בפרק כ"א מהחלק השלישי. הנה שכבר הניח שהתכלית כלו הוא בספר הזה המקודש וכלל הכתובים בנביאים לפי שרשיו ששם במדרגות הנבואה הדבור ברוח הקדש, ואמר שכבר יקרא המדבר בו לפעמים 'נביא' לקצת כללות להיותו קרוב לנביאים מאד, אמנם התנה בכל זה הישרת הכונה ופנות המחשבה שזה הוא העבודה האמיתית הראויה לאלהים, וכמו שאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו ה). אלא שאני אומר שגם העסק וההגייה והקריאה בהם לבד הוא חלק מה מהעבודה וממה שיעזור להמשיך ההשפעה האלהית וההשגחה בסגולה דבקה בהם, לפי שזה הוא גם כן מרצון האלהים. וכמו שהסמים הרפואיים, מהם מי שיפעל בלקיחה במאכל והמשתה, ומהם מי שיפעל במשוש, ומהם בריח, וגם בהבטה כמו הענין במראה הציניית למעוותי הראות, כן הענין בספר הזה המקודש, כי אופני הפעולות הנמשכות מסגולתו מתחלף, וגם הוא פועל בהבטה באופן מה והקריאה וההגייה בו, וכמו שבאו הכתובים על זה.

אבל כי לאומר שיאמר שכל זה הוא סברא לבד ומחשבה גוברת, והוא טוב למאמינים אשר באמונתם יחיו ולא יבקשו ראיה עליה, ואלה כלם דברים נאמרים לבד מבלתי שיהיה להם מציאות חוץ לנפש, והוא חלק מחכמת הדברים אשר לא תביט אל הסכמת המוחש למה שצוייר בנפש אבל תמשיך המציאות אחר הדעות עם פרסום חלופו, והוא פעל המטעים לפי שכל זה לא יגזרהו הקש ולא הוא ממה שיטה ויכנע אליו השכל בטבעו; ובתשובת זה אני אומר כי כחות הנמצאות וסגלותיהם ג"כ לא הושגו בהקש וסברא ואין בהם דבר שיגזור אותו השכל, אבל אמנם נודע כל מה שנודע מהם בנסיון והחוש, ואז אפשר שתנתן אליהם סבה, לפי שהם ענינים נמשכים אחר כלל הצורה אשר לא תושג, כי לא יוכלו הפילוסופים עם רוב חקירתם להשיג צורת הקטן שבצמחים וזולתם מהנמצאות. וכן הענין בזה הספר המקודש, הושג מה שהושג ממנו מהסגולה הנזכרת לבני ישראל בנסיון והחוש, והספורים האמתיים מלאים מזה. וזה כי כאשר התעסקו בספר הזה המקודש בגלות בבל, והיה בהם עזרא הסופר אשר היה ראש לסופרים, וכמו שאמר עליו הכתוב "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת יְיָ" (עזרא ז י), וקרא בספר תורת האלהים ובמקרא, וכמו שאמר: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח ח), ודקדק בכל הכתוב במה שהיה מונה המלא והחסר והזר והנוהג המנהג וזולת זה מהדקדוקים האלה, ולזה נקרא 'סופר', וכמו שאמר עליו: "סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת יְיָ וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל" (עזרא ז יא); היה מענינם ודבקות ההשגחה האלהית בהם שעלה מהגולה ברשיון כורש מלך פרס הוא וכל הרוצה לעלות עמו, וכמו שאמר "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל" (עזרא א ג), ועלה והביא אתו הכלים הקדושים, ועשו והצליחו בבנין המקדש והעיר כיד אלהיו הטובה עליו, ולא יכלו אויביהם למחות בידם כטוביה וסנבלט וזולתם עם תכלית השתדלותם לבטל הבנין ושוכרים עליהם יועצים להפר עצתם כמו שכתוב. ונמשך הענין הזה מהצלחתם והשארם בארץ בקיום המקדש כל זמן מציאות הסופרים, וחברו אז ספרי המסרה אשר הם כלם בדקדוק הספר הזה המקודש ונתינת הכללים בידיעת כל מה שאפשר שתודע בו אמתתו, וענינים רבים נאים ממה שיורה על תכלית שלמותם בידיעת הכתוב והקפדתם על השמירה שלא תפול בו טעות ושגיאה.

ואחר זה בנטותם ופנותם לענינים אחרים והתעצלם בידיעה והעסק בספר הזה, נתחדשו למיעוט בקיאותם בו כתות בישראל, ופרחה צרעת המינות בהם, היה מה שהיה מצדוק וביתוס וזולתם מהטועים אשר חלקו על הסופרים והפרושים למיעוט בקיאותם, ונמשך מזה מהעונש חורבן העיר והמקדש וגלות ישראל מעל אדמתו. ואחר כן בהיותם בתוך גויי הארצות בגלות הזה, כשהרבו העסק בספר הזה המקודש והשתדלו בחקירה ממנו בתכלית מה שאפשר, כמו שהיה הענין בחבורי המשנה והתלמוד אשר הפליגו בדקדוק כל מה שבא בו במשפטי התורה וזולת זה, כמו שהוא מבואר מאד למי שעיין בזה, הנה היתה השגחת האל עליהם לתת להם מחיה בגלותם <עמ' 14> ואחרית ותקוה, ולהצילם ברעב ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת חנם בעיני העמים, ולבטל מהם כל גזרות קשות ורעות. והתמיד זה כיתר מאלף ומאתים שנה לפי שהיו נזהרים בעיון הספר הזה המקודש, ונראה זה גם כן מחבורי הגאונים ז"ל שהיו במזרח ובמערב ופירושיהם על המקרא, ומחבורי כל החכמים אשר היו בספרד וצרפת ואשכנז שכתבו על המקרא. ואחרי כן בצרפת ואשכנז כאשר התעצלו מעסק המקרא והספיק להם ממנו שעה אחת מהשבוע לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ועדיין אולי, היה מה שהיה מִסור ההשגחה מהם והסתרת הפנים, והיו הגרושין והגזרות והשמדים המפורסמים. ועתה בזמנינו נתפשט החולי בספרד לסבה שנזכרה גם כן. וכמו שחרב המקדש וגלה העם סמוך לבטול העבודות ההן הגדולות להסתלק השכינה מלא שמירתם תורת העולה והקרבנות, וכמו שאמר "גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דה"ב כט ז), הנה כן זה הגלות, לסגירת דלתות הספר הזה המקודש אשר הוא מקדש יה כוננו ידיו ולכבות הנרות להתעצל מהעיון בו, חרה אף ה' ונתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, וכי חטאו בתורת ה' ובדברי התורה שנמשלו למים, שפך עליהם כמים עברתו. ומי יודע אם הצלת קהלות אַרַגוֹן אשר הם העקר שנמלט מגלות ספרד היתה לרוב שקידתם על התפלה ולקום בלילי אשמורות להתחנן לה' בתחנונים ידברו יסודתם על מאמרי הכתוב והמזמורים אשר בספר תהלות אשר מסגולתם כאמור להמשיך השפע וההשגחה על העם, ולזה אמר "קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ" (תהלים קיט קמח). הנה באמת אני חושב זה סבה מיוחדת להצלתם.

וכבר הסכימו החכמים על שזה סגולה לספר הזה המקודש, במה שאמרו (שבת קיט ב) שהעולם מתקיים בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ומאמרם "בהבל פיהם" יורה שההגייה במקרא לבד ממה שהוא סבה לקיום העולם. ואמרו גם כן (שם) שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, וכל עיר שמבטלין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה ואמרי לה מחרימין. וכל זה יורה כי דעתם שלהגייה במקרא סגולה לקיום העולם, וכל שכן אם תצורף אל זה החקירה השלמה והכוונה הרצויה, ובזה ישלם ההתקרב אל האלהים, והוא רצונו יתברך ממנו, רצוני ההתמדה על המקרא והעסק בו תמיד. והפלא כי גם האומות האחרות אשר הועתקו אליהם ספרי קדשנו זאת היא אמונתם, תמצא חכם גדול לרומיים ומחסידי האומה יספר כי כאשר התחיל לעיין ולחקור בספרי הפילוסופים, נראה אליו איש בחלומו מכה אותו מכה אכזרית, ושאל אותו למה יכהו המכה הזאת על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו, והשיבו שהוא מצווה על זה מהבורא להכותו ולהלקותו על כי נתעצל מהעסק בספרי הקדש והולך אחר עיון ספרי הפילוסופים, וצוהו להשמר ולשמור נפשו שלא יפנה מחשבתו לעיון אחר רק לחקור תמיד על ספרי הקדש, שזה הוא רצון האל ע"כ דבורו. והוא אשר יסד לרומיים התמדת קריאת ספר תהלים בתפלותיהם ותחנוניהם, ועשה מהספר ההוא יסוד גדול על זה. ושמעתי כי בעל דת הישמעאלים צוה להתמיד הקריאה על ספרו, וכל מי שידעהו ויקראהו אלף פעמים יהיה שכרו אתו לעולם הבא בלתי נערך. ואם אלה בהזיותיהם ובשיחתם הבטלה יאמינו ויאמרו ככה, הסתכל וראה מה הוא הראוי והמחויב שתאמינהו אתה בתורה שלמה שלנו ובספרי הנבואה. ואשר הביא האנשים אל ההתרשלות מהעסק במקרא, הוא העיון בחכמת התלמוד הבבלי העמוקה והרחבה, וקצור דעות האנשים מהשגתה לעמקה וקשיה, ויכלו הימים בעסק בו, והניחו המקרא לגמרי והשליכוהו אחרי גוום. והרבה מהם יכוונו אל השגת עומק המשא והמתן ולהקשות קושיות ולפרק פירוקים לאלפים ולרבבות, לא להשגת תכלית אחר מהידיעה במשפטי התורה והעולה מהסוגיות, אבל להתגדר ולהתפאר זה על זה, ואולי שיחשבו זה תכלית אחרון והכונה הרצויה, אבל בהניחם המקרא אין להם המלט מהטעות והשגיאה. ומפני שהיה העסק בתלמוד הבבלי לעומקו מטריד כפי האמור מהכתוב, אמרו במציעא פרק השוכר את הפועלים: "ר' זירא יתיב מאה תעניתא דלשתכח מניה תלמודה דבבל כי היכי דלא נטרדיה" (בבא מציעא פה א).

והעולה מכל מה שנאמר, שהעבודה האמיתית לאלהים הוא העסק בתורה ובספרי הנביאים ולשקוד על דלתי החקירה והעיון בהם, ובו <עמ' 15> נתקרב אל האלהים. אבל לפי שהיה העסק במשנה והתלמוד הכרחי, לפי שבם יחקור על משפטי התורה הנעלמים, הנה מזה הצד החקירה בהם מחוייבת לדעת מה יעשה ישראל, ובעסק בם יהיה האדם זוכה ומזכה. ועל זה אמרו החכמים ז"ל: "לעולם ישליש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד" (קידושין ל א), ורוצים בזה כמו שאמרו חלוקת היום לאלה השלשה חלקים, ושליש במקרא הוא להתקרב אל האלהים בעבודה זו, ושליש במשנה לידיעת משפטי התורה על דרך הכללים, והוא הפסק דין עליהם משולל מהמחלוקת, כי מעט הוא שנפל במשנה מן המחלוקות, ושליש בתלמוד הוא להעמיק במשפטים הנעלמים והוצאתם בדרך השלש עשרה מדות וזולת זה כמו שהתבאר, ולהבין המחלוקות ההם אשר נפלו בין חכמי ישראל, לתת אל השכל החדוד והפלפול ועומק החקירה בדרושי התורה, ולהוציא מזה המשפט הנעלם בפרטים הבלתי מגיעים לתכלית, וכמו שאמר: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קיט צו). וזהו הדרך הישר לכל דורש ה' ורוצה להגיע אל הצלחתו האחרונה, ואין צורך אליו בהשגת התכלית הזה לדבר אחר ולעיין בחכמה אחרת זולת בחכמת התורה על הדרך שהתבאר. ומפני זה אמר "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (שם פסוק צז), ואמר "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי" (פסוק קג), ואמר "צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ" (תהלים קיט קמ), "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה" (תהלים קיט קיא) וזולת אלה הרבה. ועל המתעצלים מהמקרא ומתרשלים מהחקירה בו אמר: "בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיהו ח ט). והנה הגיע מסכלות קצתם, שיאמרו כי העיון במקרא דבר בטל, ויגנו ויפחיתו מעלת המסתכלים בו, ועליהם אמר הכתוב: "דְבַר יְיָ הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ" (ירמיהו ו י) וכל זה ממה שיורה כי העסק בתורה ובספרי הנבואה על הדרך הנזכר הוא הנרצה אל האלהים וההתקרב אליו יתברך. וכבר גלה הענין הזה כלו מי שנאמר עליו "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מ"א ה יא), אחר שהפליג בחקירה ובדרישה מכל חלקי הסותר הנופלים בזאת השאלה, בדבור האחרון בספר שעשה בזקנתו ומלך על העם הנאמר עליו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד ו), ובעוד החכמה והנבואה על ישראל בירושלם, אמר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב יג), כלל בשמירת המצות העסק בתורה שכבר נאמר, ולזה אמר "שְׁמוֹר" ולא אמר 'עֲשֵׂה', שיכלול הזכירה והשמירה בלבבות.

ולא תחשוב שתהיה כונתי בכל זה לסתום שער העיון לגמרי בחכמות האחרות המפורסמות, כי מה שהיה מהם אמתי בעצמו ומופתי, כמו שהוא הענין בחכמות הלמודיות, הנה העיון בם מותר ומחוייב בצד אשר להם מבוא במשפטי התורה, וכמו שהתבאר בזולת זה המקום, וההגיוניות גם כן מזה החלק, כי בו נעמוד מנגד למטעים החולקים על התורה בזיוף הטעאותיהם, וכמו שכתב המעתיק לחכמה הזאת בפתיחתו. וכן נראה שהעיון בטבעיות והאלהיות מותר גם כן עם ההזהר בתכלית מנטות אחר מה שבא בספרי חכמי יון מהם חולק על שרשי התורה, ושלא תונה נפשך בזה. ואין ספק שחכמי ישראל היו בקיאים בכלן, וכמו שנראה ממה שכתבו מחכמת התכונה, וידיעתם בטבעי הבעלי חיים מבוארת ממה שכתבו בטרפיות וזולת זה, וכן באלהיות במה שכתבו מזה ברמז במדרשיהם, וכמו שכתב על זה החכם ר' יהודה בכוזר בארוכה (כוזרי ב סד). ומזה יראה כי היה העסק בהם מותר אצלם. ואמנם ראוי ומחויב שתהיה הכונה בהם לתכלית התורה. וזאת היתה כונת הרב ותכליתו בלמוד החכמות, וכמו שכתב באגרת שלחה לר' יהונתן הכהן ז"ל וזה לשונו: "ואף על פי שבטרם אוצר בבטן התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם לתלמודה הקדשתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני, והיא אילת אהבי ואשת נעורי אשר באהבתה שגיתי מבחורי, ואף גם זאת הרבה נעשו לה צרות נשים מואביות עמוניות אדומיות חתיות, והאלהים יודע שלא נלקחו מתחלה כי אם להיותם לרקחות ולטבחות ולאופות" ע"כ. וכבר הורה בזה כי למודו החכמות ההן היה לתכלית התורה, והיה זה אשר הניעו על חבור ספרו הנכבד, בנה אותו חומה סביב התורה למנוע אבן כל משליך אליה מהפילוסופים החולקים <עמ' 16> על קצת שרשיה ועקריה האמתיים, ולהסיר הספק בהם מלב כל חכם לב הנמשך אחר התורה האלהית, והכוונה הזאת ראויה ומחוייבת לכל משכיל דורש אלהים הרוצה לעלות בסולם החכמות.

אמנם קצת חכמי ישראל יאמרו שהעיון בחכמות הטבעיות והאלהיות לפילוסופים אסור, ואמנם אמרו זה מיראתם שלא ימשך האדם אחר דעותיהם המגונות החולקות על התורה. והחכם רבי יונה כתב על זה בספרו ברקמה על מה שאמר החכם "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ" (קהלת יב יב), שפירש אותו בחסרון מ', כמו "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט ח), והרצון בו מֵעֲשׂוֹת, ואמר זה לשונו: "ולא מנע החכם במאמר הזה הרבות מהחכמות התוריות המקרבות אל האלהים, ולא מזולתם מן החכמות המועילות והמושגות באמת, אבל מנע בו מהתעסק בספרים המביאים על דעת העוסקים בהם אל ידיעת ההתחלות והיסודות החוקרים בהם על הוית ובריאת העולם העליון והעולם התחתון, כי הוא דבר שאין עומדים ממנו על האמת ולא יגיעו בו אל תכלית, עם שהוא מפסיד התורה ומאבד האמונה ומיגע הנפש בלא תועלת ובלא הנאה, כאשר אמר "וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר", ואמר "כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר" (קהלת א ח), כלומר שהם דברים מיגעים בלתי מושגים, והיה הנכון אצל החכם להמסר לאלהים ולהמשך אחר מה שצותה בו התורה ולהדבק באמונה" ע"כ (הרקמה שער כה). הנה שכבר גלה סבת מניעת הלמוד באלה שהוא לחלושת חקירת הפילוסופים בם ולסכנה אשר בחקירתה שלא יחלישו האמונה ואמנם התיר העסק ב'מועילות', ורמז אל חכמת הרפואות, וב'מושגות באמת', ורמז אל הלמודיות. ומאמר החכמים ז"ל: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור וכו'" (חגיגה יג א), יראה מסכים לסברא זו בתחלת הדעת. אמנם לרב במורה יראה דעת אחרת (ראה מו"נ א לב) והתיר הספק ממאמר החכמים אשר יראה חולק על זה, ועליך לבחור אחת הדעות, ובלבד שתהיה כונתך רצויה להתקרב אל האלהים ולהפליג החקירה והעיון תמיד בספריו הקדושים, כי הם חייך ואורך ימיך. וכמה בעלי תורה ראיתי ארוכי החיים בלו בטוב ימיהם ושניהם בנעימים, וכמה מתפלספים קצרי יד וימים ושבעי רגז.

ולפי שהיתה ההצלחה האחרונה כמו שהתבאר אמנם תושג מהעסק בתורה והפלגת החקירה והדרישה בה ובספרי הנבואה, והיתה ההתחלה והסבה להבנתם היא הבנת אמתת הלשון העברי אשר הוא לשון הקדש וידיעת אופני התחלפות שמושי הפעלים והשמות ומלות הטעם, כי הספרים האלה הקדושים נאמרו בלשון הזה, ובו דבר ה' יתברך לנביאיו ונתן תורתו הקדושה. וכבר השתבשו האנשים בהבנת סודות הלשון הזה ודרכי שמושו, עד שלא ראיתי מעודי לא תלמיד ולא רב שעמד על סודו, וביחוד בהבנת הנִפְעַל וההִתְפַּעֵל והמקור וצדדי התחלפות שמוש הפעלים וזולת זה. וקרה להם זה למיעוט ערך חכמת הלשון בעיניהם, וכמעט שהיא בעיני הרוב מהחכמים, רצוני המפורסמים בחכמה, מותר ודבר שאין צורך לו. ולא כן היתה אצל חכמי ישראל האמתיים, וכמו שכתב החכם ר' יונה בארוכה בפתיחתו לספר הרקמה והביא הראיות על זה יבוקש מספרו. ואין מן הפלא אם אלה טעו בכל זה והשתבשו בו, כי גם קצת מהאחרונים מהמדקדקים נפלו ברשת הטעות הזה גם כן וטעו והטעו זולתם בהבנת מה שנאמר, כמו שיבא על זה הביאור. הנה מפני זה נתעוררתי לבקשת קצת סגלות מבני המעלה התלמידים שהם קרויים בנים, אשר הפצירו בי על זה לכתוב בזה מאמר קצר מספיק בגלוי זה, ולהעיר על המקומות אשר טעו בהם אלה האחרונים בחכמה זו, ויהיה מה שאומר אותו כמפתח לפתוח שערי הבנת דרכי הלשון העברי וספרי הקדש שנסגרו זה כמה שנים מעת שנתפרסמו ספריהם בהמון, ונטו אחריהם בעלי המקרא ולא נשמרו ממארבי שבושיהם וטעיותיהם. ומה שאומר הנה באין ספק כבר השיגו אותו הראשונים כלו או רובו, והם שהתחכמו מאד בחכמה זו כהחכם ראש המדקדקים ר' יהודה בן דוד פאסי, והרופא המדקדק השלם אביר המדקדקים רבי יונה בן גנאח, והחכם הנכבד רבי אברהם אבן עזרא, ומאלה האחרונים החכם הנעלה הנותן אמרי שפר ר' שמואל בן בנשת ז"ל. ויהיה מה שאומר לקוח מדבריהם בקיצור והעברה <עמ' 17> מבלתי שאחטיא דבר במכוון לפי מחשבתם, לפי שהם עשו בכל זה חבורים ארוכים יצטרך בחקירתם זמן ארוך, והרבות העסק בחכמה זו ולכלות בה הימים הוא דבר שאין בו מועיל אחר ידיעת שרשיה ועקריה העוזרים בהבנת ספרי הקדש אשר בהבנתם מן העומק שיעור רב והפירושים עליהם נעדרו מאתנו, כי מה שכתבו הגאונים עליהם כמעט שאבד בשלוט האומות הסכלות עלינו ואבדו חכמותינו וחבורינו, ולא נמצא בידינו זולת המעט שכתב עליהם הרב הגדול רש"י ז"ל, והוא רובו לקוח ממדרשי החכמים על דרך הדרש, והמעט שכתבו בם קצת האחרונים הוא רב הפסולת ומעט הסלת, מלבד מה שכתב עטרת תפארת בעלי התורה הרב הגדול ר' משה בר נחמן ז"ל בחדושיו לתורה, אשר הוא כלו קב ונקי. והנה בקצת מקומות אתן הסבה לקצת מה שבא בחכמה זו, וזה אמנם כפי טבע הנושא אשר בו החקירה, והוא דבר שלא השגיחו עליו הראשונים כי אם מעט.

וכבר נתיאשתי ונתעצלתי מהעסק בחכמה זו להועיל בה זולתי, כי ראיתי המון המעיינים קצה נפשם בחכמה זו ולא יחפצו בה, אבל שגם ראיתי הבחורים המשכילים שתילי המשרה לקצת בני המעלה הרמים והנשאים יצ"ו כבר התחילו בלמוד החכמה הזאת, ומאשר יקרו בעיני יראתי פן ישתבשו בלמודה גם הם ככל המון הלומדים והמלמדים בזמן הזה, הנה מפני זה נדרשתי לאשר לא שאלוני וגם נמצאתי לאשר לא בקשוני סגלות תלמידי הנבונים הלויים לבני חסדאי יצ"ו, ואכתוב בזה מה שנראה טוב ונאות לפי הכוונה. וראשונה אני מזרזם ומזהירם ומשביעם באלהים לשקוד על דלתות התורה, ושלא יתיאשו מן המקרא, ולהם יאתה להדמות לצורים חוצבו מהם אשר מכלל מעלותיהם הוא צחות הדבור ושלמות המליצה בלשון הזה המקודש אשר יסודתו ושרשו עליו, ואבותיהם הטהורים זכו להם במעלה זו כבשאר. והחכמים ז"ל כבר הזהירו כאמור לשלש הזמן במקרא והמשנה והתלמוד, והוא הראוי ומחוייב לכל מבקש ה' והבאים לדרשו. ואם באולי אחר שיגיעו לכלל שנים שנשלמו במדות ויראת שמים ירצו לרבע הזמן ולתת הרביעית ממנו אל החכמות הלמודיות וההגיוניות אם יהיו מוכנים אליהם הנה מה טוב, אך שתהיה הכוונה רצויה כפי האמור. וכן גם כן לחכמת הרפואות, לפי שלהן גם כן מבוא בשלמות האנושי, וכמו שכתב הרב בפרק החמישי בפתיחתו לפירוש מסכת אבות, אמר: "ועל זה ההקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול במעלות ובידיעת השם ובהגיע אל ההצלחה האמיתית, ויהיה למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה והנגרות, כי בה נשער פעולותינו וישובו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות" וכו'. ועם שלפי סברת הרמב"ן ז"ל (רמב"ן על ויקרא כו יא) הדרישה ברופאים אסורה, וכמו שהוכיח ממאמר הכתוב שהאשים אסא: "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְיָ כִּי בָּרֹפְאִים" (דה"ב טז יב), שאלו היתה דרישת הרופאים מותרת ולא היה חטאו זולת לא דרישתו ה', מה זה שאמר "כִּי בָּרֹפְאִים", וזה יורה כי החטא גם כן היה דרישת הרופאים. הנה כבר אמר הרב שזה החטא הוא אמנם לדורשים לא לרופאים, וכמו שאמר "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא יט) – "מכאן שניתנה רשות לרופאים לרפאת" (ברכות ס א), ומפני זה יהיה לפי סברתו העסק בה מותר. ואחר בהגיעם לכלל שני ההעמדה יהיה גם כן מותר להם העסק באלהיות ברביעית מהזמן, לא בשני הגִדול אשר הם עד קרוב משלשים שנה, וכבר הרחיק הרב למודה לבחורים ואמר (מו"נ א לד) שאי אפשר להם לקבלה לרתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגִדול וכו', ולא כמו שיעשו קצת אנשים אשר יגדלו את בניהם טרם צאתם לאויר העולם על למוד הפילוסופיאה, כי עזה להם כמות אהבתה, רשפיה רשפי אש לא שלהבת יה.

והעסק במקרא ראוי שיהיה באופן שיהיה שמור בלבבות כשתהיה ידיעתו בזולת ספר ועל פה, וכמו שאמר "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם" (דברים יא יח), ואמר "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו). ובדברי הנבואה: "וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ" (ישעיהו נט כא). וכן ראוי שיהיה במה שיִודע מן המשנה, לפי שהיא כֻלה כללים על משפטי התורה והקבלה. וזה מה שהשתבח בו רבי חייא לרבי חנינא: "אמר בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא משתכחא מישראל, <עמ' 18> מה עבידנא, אזילנא ושיירנא כתנא וגדילנא נישבי וציידנא טביי ועבידנא מגילתא וכתיבנא חמשה חומשי תורה, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה חומשי תורה לחמשה ינוקי ומתנינא שתא סדרי לשתא ינוקי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לתורה דלא משתכחא מישראל" ע"כ (כתובות קג ב). והידיעה הרחוקה מן השכחה יותר מזולתה היא הידיעה על פה, לפי שבעסק הזה יבא מן ההכפל מה שישאיר הידוע בכח הזוכר. ואמנם התלמוד, לפי שההקפה עליו בלתי אפשרית כי אם לשרידים אשר השם קורא אשר מציאותם רחוק בזמן הזה, יספיק ממנו שמירת כללים מה ולמוד דרכי המשא והמתן בקושיות והתירוצין. וזה אמנם אי אפשר שיושג אם לא בלמוד עם תלמידי החכמים בישיבות הרבנים כפי הנמצא בכל דור, ולזה היה הענין הזה גדול מאד אצל החכמים, כי בזה הצד יושג עומק החקירה התלמודית, והוא נקרא 'שמוש תלמידי חכמים', ועליו אמרו "גדולה שמושה יותר מלמודה" (ברכות ז ב), לפי שהוא ענין יַקנה השכל החדוד והפלפול בהוצאת המשפטים הנעלמים מהכללים השמורים כפי האמור, והשגת זה בלתי אפשרית אם לא עם השמוש הנזכר, וגם שזה ממה שיַקנה טוב הזכרון. והנה גם אצל הפילוסופים לא יחשב לחכם מי שלא תהיה חכמתו שמורה בלבבו ויבטח על עורות הבהמות המתות, ולזה נאמר: "כל חכמה שלא תכנס עם בעליה למרחץ אינה חכמה". ולא כמו שיעשו רוב העוסקים בתורה היום, די להם ויותר מדאי בידיעתה עם הספר, ואחר עם הגפת דלתותיו והעלמו מראות עיניהם טח מהשכיל לבותם. וראוי שתהיה הקריאה והעסק ובייחוד במקרא בספר מדוייק ומוגה כפי האפשר, באופן שלא יפול טעות ושגיאה בידיעת ספרי האלהים, עד שתפסד בעבור זה הכונה והתכלית. וכבר אמרו (כתובות יט ב) לסבה זו על המחזיק בספר שאינו מוגה שעובר משום "אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה" (איוב יא יד).

ולפי שהעיון התוריי ראוי שיהיה כמו שהתבאר באופן שיהיה מה שיִודע ממנה שמור בלבבות והכח הזוכר, והוא מה שהתפאר בו דוד באמרו "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (תהלים קיט טז), ואמר "זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם" (תהלים קיט נב), ואמר "פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי" (תהלים קיט קכט), וזולת אלה הרבה כתובים שיעידו על כי הנרצה מלמוד התורה הוא שיהיה הנודע ממנה שמור בלבבות, והוא ממה שיורה על אהבת השם, כי האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה, הנה מפני זה ראיתי להעיר על דרכי העיון והעסק בתורה אשר מהם ימשך טוב הזכרון במה שיִוָדע ויחקור ממנה.

הדרך הראשון, שיהיה הלמוד והעסק בתורה עם חכם חשוב ומופלא וחברת החברים החשובים באופן שיִרבה המשא והמתן ביניהם וישאלו זה לזה ויענו ויקשו וישיבו ותשלם החקירה, כי זה עם מה שיקנה טוב המחקר בחריפות והפלפול ויוציא השכל מהכח אל הפעל. וכמו שכתב הרש"י ז"ל על "וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ" (משלי כז יז): "תלמידי חכמים מחדדין זה לזה בהלכה". הנה הוא עם זה ממה שייטיב הזכרון מאד בדבר שבו המשא והמתן, וזה ממה שלא יכחישהו אחר, לפי שבזה האופן יקרה ההשנות במאמרים והתעוררות החום הטבעי אשר נושאו הרוח ויתחזקו מפני זה כחות הנפש כלם אשר הוא במדרגת הנושא להם, אשר מכללם הזוכר והשומר. ומפני כל זה גנו החכמים ז"ל כל העוסק בתורה יחידי, ועל צד הדרש הטוב אמרו: "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (ירמיהו נ לו) – אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בד בבד (ברכות סג ב).

הדרך השני שיהיה העיון בספרים אשר חברו אותם חכמי ישראל המפורסמים בשלמות המאמרים, רצוני אשר דבריהם רבי הכללות עם הקצור, לפי שזה הוא דרך המלמד החשוב, וכמו שאמרו ז"ל: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" (פסחים ג ב). ולא יושגח אל חבורי מי שיהיה מהם בעל דברים כאילן רב העלים ומעט הפרי, כי עשות ספרים הרבה אין קץ, והעיון בספרים כאלה מטריד המחשבה ומבלבל השכל ומחליש כח הזוכר. וקצור המאמר עם הכללות ייטיב הזכרון ויַקנה אל השכל החדוד והפלפול, לפי שברוב מאמרים כאלה הם עמוקי המליצה, ויצטרך בהם לעומק חקירה ועיון, ויהיו מפני זה גם כן יותר נשמרים בלבבות. והספרים האלה <עמ' 19> הם פירושי הרש"י ז"ל על התורה והתלמוד, וחדושי הרמב"ן ז"ל עליהם בגליל הזה, או התוספות לרבני צרפת ואשכנז בגלילות ההם, או בשאר ספרי חכמי ישראל הדומים לאלה ואם הם מעט. ובספרי הפסק, אל הלכות הרב הגדול רבי יצחק אלפסי ופירושיהם לרבני קטלונייא ז"ל, ובספר הגדול משנה תורה לתפארת הרבנים אשר לא קדם כמותו ולא התאחר עד היום – הר"ם במז"ל.

הדרך השלישי שיכוין האדם בכל מה שיקרא וישנה לידיעת הפירושים והמכוון במאמרים, כי בזולת זה לא ישאר בכח הזוכר, ומה שיִוָדע על פה מזולת הבנת המכוון בו הוא מהיר ההסרה מהזוכר, וגם שבקריאה כזאת הוא כצפצוף העופות בצד מה, ואולי שזאת היא כוונת החכמים ז"ל באמרם "מנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח ב), לפי שהבנים ברוב לא יכוונו להבנת מה שיקראו, כי 'ההגיון' הוא שם משותף יאמר על מה שיקרא בלא כונה, כמו "הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים" (ישעיהו ח יט).

הדרך הרביעי שיכוין תמיד המעיין לעשות סימנים למה שיקרא וישנה או ילמד, לפי שזה גם כן ממה שייטיב הזכרון מאד, ומפני זה שבחו החכמים ז"ל (עירובין נד ב) העושה סימנים לתורה וצוו על זה. וכבר הורגלו בעלי התלמוד בעשייתם, ובמקרא בעלי המסֹרה והסופרים שהפליגו בזה לסבה זו, וגם כי עם זה יִודעו ספרי האלהים על הדקדוק ולא יוטעה בהם, תמצא זה בסימניהם הנאים במסרה ובספרים המחוברים בם.

הדרך החמישי שיהיה העיון תמיד בספר אחד, רצוני בקובץ אחד, ולא יעתק המעיין מקֹבץ אל קֹבץ כשיעיין היום באחד ולמחר בזולתו בעיון האחד בעצמו, אבל יהיה לו בכל מה שיעיין קבץ מיוחד, לפי שזה ממה שיטיב הזכרון במה שיעיין. וזה כי הצורות הדמיוניות אשר מהם ילקחו המושכלות, יתבלבלו ויוסר רשמם מהכח המדמה או החוש המשותף בהעתק מספר אל ספר, ויחלש מפני זה הכח הזוכר.

הדרך הששי שיהיה העיון תמיד בספרים היפים והנאים מנוי ויופי הכתיבה והקלפים ומהודרים בזיוּניהם ובכסוייהם, ושיהיו מקומות העיון רצוני בתי המדרש יפי הבנין ונאים, לפי שזה עם שיוסיף באהבת העיון והחפץ בו, הנה הוא ממה שיטיב הזכרון גם כן, לפי שההבטה והעיון בצורות הנאות והפִתוחים והציורים היפים ממה שירחיב הנפש ויזרז אותה ויחזק כחותיה. וכבר הסכימו על זה הרופאים. וכתב הרב (שמונה פרקים לרמב"ם ה) בשזה מותר כשתהיה הכונה בו להרחיב הנפש עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות, והוא אמרם ז"ל: דירה נאה אשה נאה ומטה מוצעת לתלמיד חכם (שבת כה ב), ואמרו: שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם – אשה נאה, כלים נאים, דירה נאה (ברכות נז ב עי"ש), ובעלי גמטריא שמו להם סימן: 'אֶרֶךְ וְאַ֗כַּ֗ד֗'. ומזה הצד הוא מותר לעשות הפִתוחים והציורים בבנינים והכלים והבגדים, כי הנפש תלאה ותעבר המחשבה בה תמיד לעיין בדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף מעשות המלאכות הכבדות עד שירְוח וינפש ואז ישוב למזגו השוה, כן צריכה הנפש להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים והענינים הנאים עד שיסור ממנה הלאות, כמו שאמרו ז"ל: כי חלשי רבנן מגירסא. והענין הזה גם כן ראוי ומחוייב, רצוני להדר ספרי האלהים ולכוין אל היופי וההדר והנוי בהם, כי כמו שרצה יתברך לפאר מקום מקדשו בזהב ובכסף ובאבן יקרה ובחמודות, כן ראוי שיהיה הענין בספריו הקדושים, וביחוד בספר הזה המקודש אשר הוא מקדש יה כוננו ידיו, באופן שיתדמו למה שהם גשמים אל היותר נכבד שבגשמי הנמצא, והוא גשם השמים אשר כלל מן הפאר והיופי מה שכלל. ואלה השלשה הם כסא השם על דרך ההשאלה, למה שיורה כל אחד על גדולתו ועוצם יכלתו וחכמתו יתברך כהוראת הכסא על בעלי הגדולה והעוצם כמלכים; אמר "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי" (ישעיהו סו א), ואמר "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (ירמיהו יז יב). וראוי שיהיה יופי הכסא והדרו כפי מעלת מי שהוא לו כסא, מחובר למה שדרשו (ראה נזיר ב ב) על אמרו "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו ב).

<עמ' 20> והנה מצד הדרך הזה והקודם לו, היה העושר מעלה גדולה ליודעים, כי בו השגת הספרים היפים אפשרית, והעיון בספר מיוחד, ולא יצטרך אל השאלה מהזולת ויהיה עיונו פעם בספר זה פעם בזולתו. וכבר היה משלמות האומה כי תמיד חשובי עשיריה בכל דור ישתדלו בכתיבת הקבצים היפים ועשות ספרים הרבה, ואם הרוב די להם מהם ההתפארות בקנינם והיותם נתונים באוצרותיהם ויראו זה שוה לקיומם ברעיוניהם. אלא שעם כל זה יש שכר לפעולתם, כי הם הסבה בצד מה להגדיל תורה ולהאדירה, ואם לא יזכו אליה, ישאירו ברכה לבניהם ולבאים אחריהם, ולזה אמרו: עשירים שבבבל במה הם זוכין, שמכבדין את התורה (שבת קיט א).

הדרך השביעי שיהיה העסק בתורה בקול והדבור המוחש, רצוני שישמיע מה שיוציא בפיו, ולא יהיה העסק בה בחשאי ובקול נמוך כאוב מארץ, אבל בהנעת כלי הדבור כלם וכל כחות הגוף, וכמו שאמר "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ" (תהלים קיט י), ירצה בכל כחי – כחותי אשר הלב מקורם והתחלתם. וכשיהיה העסק בה בזה האופן יתעורר החום הטבעי ויתחזקו הכחות כלם עמו. וכתב הרב (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג יב) כי ברית כרותה לכל המשמיע קולו בשעת תלמודו שתלמודו מתקיים, וכל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח. וכבר כתבו קצת אנשים שלזאת הסבה יתנועעו לומדי התורה והעוסקים בה, רצוני להעיר החום הטבעי, ושישאר מפני זה הידוע ממנה בכח הזוכר. אמנם החכם בעל הכוזר (הכוזרי מאמר ב אות פ) נתן סבת זה ההרגל והמנהג למה שהיה מהמנהג הקדום לקרוא רבים בספר אחד, והיה מן ההכרח לכל אחד שיַטה בכל עת לעיין התיבה וישוב, והוא נוטה ושב תמיד, ושב זה מנהג. ואולי נרמז כל זה באמרו: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת… וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ" (שמות כ טו), להורות כי העסק בתורה הוא יותר שלם בקול והתנועה. ואחשוב שלזאת הסבה נקרא הספר הזה המקודש אצל החכמים 'מקרא', וכאלו יבארו בשם הזה שהעסק בו ראוי שיהיה בקול מוחש והקריאה, כמו "וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה" (יונה ג ב), "קְרָא בְגָרוֹן" (ישעיהו נח א). והוא שם נאמר בכלל ויחוד, כי ההמון כבר יקראו בשם זה ספרי הנבואה, לפי שהנביאים ברוב אמרו מה שאמרו בקריאה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ" (ירמיהו ב ב), "וְקָרָאתָ שָּׁם" (ירמיהו ז ב).

הדרך השמיני, והוא מיוחד יותר אל המקרא, שיהיה הלמוד והעסק בו בשיר והלחנים, כי זה עם שהוא ממה שיוסיף תשוקה וחפץ אל העוסק בו לערבות השיר והתעורר הכחות בו והתחזקם, הנה הוא גם כן ממה שיטיב הכח הזוכר, וזה למה שבא במאמר המשורר מאריכות זמן התנועות הקוליות והמנוחות וההעמדות הנכנסות בו. ועם זה גם כן תשלם ההבנה והכונה במאמר לאורך הזמן אשר ישורר בו, וזאת היא הסבה להתפלל בבתי כנסיות בנעימות הקולות וערבותם באופן שתשלם הכונה בתפלה, והיה הענין הזה על השלמות נמצא במקדש במשוררים והכלים, והיה זה חכמה גדולה אצלם, והוא ראוי שיתדמה אליו כפי האפשר הספר המקֻדש הזה מקדש יה כוננו ידיו, עם שאמתת החכמה הזאת נעדרה מאתנו היום. וכבר יאמרו הפילוסופים כי לחכמה הזאת אשר הוא החלק המעשי מחכמת המוסיק"א, פועל בהנחת הכחות והשואת מזג האדם עד שכבר ישיבוהו אל בריאותו בסורה, וגם הוא ממה שיביא האדם אל השמחה והאבל וזולת זה ממקרי הנפש. ואחשוב שלזאת הסבה כתוב במקצת מזמורי תהלים "לַמְנַצֵּחַ", לפי שהיה השיר המיוחד למזמור ההוא ממה שינצח כח או כחות מה מהנפש להשיבם אל היושר והתקון. וכבר היה דוד מהשלמים בחכמה זו מאד והכלים המיוחדים מהעוזרים הגדולים אל זה, וכשנאמר לשאול "יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ" (ש"א טז טז), ענה אחד מהנערים: "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן" וכו' (פסוק יח). והנה היה מסגלתו גם כן לעורר הכח הנבואי, והוא אמרו "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן" וכו' (מ"ב ג טו). והשיר הזה אשר אלה סגלותיו הוא הנקרא "שִׁיר יְיָ", ועליו אמרו "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ עַל אַדְמַת נֵכָר" (תהלים קלז ד).

והשיר הזה המיוחד לספר הזה המקֻדש ואשר נשורר אנחנו בו מאמריו, עם שאינו ממין השיר הנזכר במעלת הסגלות ההן, הנה לו יתרון ומעלה על כל שיר זולתו ממה שישוררו בו <עמ' 21> שאר האומות מאמריהם ותפלותיהם, כי הוא כמעט שיתן הבנה למכוון במאמרים. וביאור זה כמו שאמר החכם בעל הכוזר (הכוזרי מאמר ב אות עב), כי המכוון במאמרים הוא להורות על מה שיש בנפש המדבר ושיצוייר זה בנפש שומעו, וזה ממה שאי אפשר שישלם אלא בדבור פנים בפנים, ולו בזה יתרון על הדבור בכתב, וכאשר אמרו "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מפני שנעזרים בדברים שבעל פה והוא הדבור החי, בהעמדה במקום הראוי, ובהמשך הדבור בחזקו ורפיונו במקום הראוי, וברמיזות וקריצות והתֵמה והשאלה והתחנה והצווי וזולת זה ממה שקצרה בו יד הדבור בכתב והוא הדבור המת. ובדבור בפה אפשר שיעזר המדבר בתנועת עיניו וידיו וראשו להבין הכעס והרצון וזולת זה. והנה המציא עזרא הסופר עם אנשי כנסת הגדולה הטעמים ללשון הספר הזה המקֻדש, שיִשלם בם כפי האפשר מה שחסר מזה הדבור בכתב מהדבור על פה, ויבא הדבור על זה (לקמן פרק ז). והשיר באלה הטעמים הוא המיוחד לספר הזה, וכבר הגיע משלמות זה, שהנה תמצא מאה אנשים יקראו בכתוב כאלו הוא איש אחד, פוסקים בעת אחת ומחברים קריאתם כאחד. וכתב החבר על זה: "והועילה זאת המעלה החריצות על הקריאה והקל בעבורה הזכרון והכנס הענינים בנפש" ע"כ (שם אות עח), והוא מה שרצינו. ואם תשמע בקול השירים לשאר האומות, תמצא ענינם בחלוף זה, עד שהם כמעט יפסידו צורת המאמרים, וכמעט שלא יובן מהם כי אם קול והברה לבד, לפי שהם לא כונו בזה כי אם לערבות חוש השמע בהתחלף יחסי הקולות בדקות והעובי וזולת זה. והנה בקצת פיוטים ומאמרים שקולים נהגו ישראל המנהג הזה, כי התערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והם מפסידים בנעימות והלחנים צורת המאמרים. אבל כבר הטיבו כי בימי התשובה והימים ההם הקדושים נהגו בנעימות והלחנים העוזרים לכונה הנרצית והמעוררים הלבבות אל התשובה, ולא יפנו אל ערבות השיר המפסיד צורת המאמרים. ודע כי בדרך הזה מהשיר בטעמים הנזכרים, עם שהוא מיוחד למקרא, כבר נהגו בו הקודמים גם כן במשנה והיו קוראים אותה בקבוצים הנבחרים בטעמים ועל דרך קריאת המקרא, לפי שהיא כֻלה או רֻבה כללים על תורה שבעל פה, ולזה בחרו בה בקריאה העוזרת על השמירה בלבבות, ולזה תמצא כל ספרי המשנה הקודמים כתובים עם הנקוד והטעמים.

הדרך התשיעי שיהיה העיון במקרא ובגמרא בספר כתוב בכתב אשורי המאושר באותיותיו, והוא שבו נתנה התורה האלהית על דעת רבנו הקדוש (סנהדרין כב ב), והוא האמת, וכמו שהביא על זה הראיה החכם אבן עזרא בספר צחות ובפירוש התורה פרשת ואלה שמות (א טז). והכתב הזה הוא אשר יקראו אותו ההמון 'כתיבה מרובעת', כי הכתב הזה להדרו ויופיו ישאר רשומו בחוש המשותף והדמיון, ויהי מפני זה מה שיחקהו שמור בלבבות והכח הזוכר. ומפני זה היה ממנהג הקודמים והמתאחרים לכתוב הספרים האלה, רצוני ספרי הפסוק והגמרות בכתב הזה המפואר, וכבר יחד אותו הבורא בנתינת תורתו. ולא חששו לזולתם מהספרים, כי עם טוב השמירה לאלה תקל שמירת מה שבא עליהם מהביאורים. וכבר שמעתי מרבותי נ"ע כי לכתב הזה המפואר סגלה בהטיב הכח הזוכר ושהם קבלו זה מהקודמים, וחשבתי שזה מהם הפלגה או גוזמא, אלא שזה נסיתי בעיוני ומצאתיו אמתי, ושערתי בזה הסבה שכבר קדמה.

הדרך העשירי שיהיה העיון בספרים שתטה הכתיבה בהם אל הגסות והעובי מאשר תטה אל הדקות, לפי שהכתיבה הגסה ישאר רשמה בחוש המשותף והדמיון גם כן יותר מהדקה. וגם כי בעת הזקנה יחשכו הרואות, לא יצטרך להעתק מספר אל ספר. ולזה היה ממנהג הראשונים כלם לכתוב הספרים האלה בכתיבה הגסה. והחבר בכוזר (הכוזרי מאמר ב אות פ) נתן בזה סבה אחרת, והוא מפני שהיו רבים על ספר אחד והיו מפני זה הספרים גדולים. והיה זה אמתי בזמנים ההם שהיו העוסקים בתורה לאלפים ולרבבות, עד שבעלי המלאכות בעתות הפנאי לא היה להם עסק בזולתה, אבל עתה שרבו הספרים על הסופרים, ובעלי המלאכות בעתות הפנאי והבטלנים ילכו אחרי ההבל ויהבלו לצחוק בקוביא והנרדשיר והדומה להם, בטלה סבה זו, אבל נשאר המסובב להרגל ומנהג הקודמים.

<עמ' 22> הדרך האחד עשר – הלמוד אל הזולת, כי כשילמד אל זולתו מה שהשיג וידע, יקרה במאמרים ההשנות והוצאת מה שבכח אל הפעל מהידוע, ויכנסו הענינים בנפש ויחזק רשמם ותתחזק מפני זה השמירה בלבבות. והוא עם זה ממה שייטיב הכח המחשבי ויחדד השכל, וכמו שאמר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכלם" (תענית ז א). והוא מאמר ר' נהוראי: "הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך ושחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען" (משנה אבות ד יד); וכתב הרב בפירוש זה: "ואמר, בקש מקום קריאת התלמוד, כי עם זולתך תתכן הקריאה ותתקיים, ולא תשען אל בינתך ותאמר שאינך צריך לחברים ותלמידים שיעוררוך" ע"כ. וראוי שלא יובט בלמוד הזה אל תועלת הממון והשכר, וכמו שדרשו: "מה אני בחנם אף אתם בחנם" (נדרים לז א), ואמרו: "כל הנוטל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (משנה אבות ד ה), וזה כי הוא כבר נתן מה שהוא כלה ואבד תכלית למה שהוא קיים נצחי והחליף השטה. ואולי זאת היא כונת האומר "ודישתמש בתגא חלף" (משנה אבות א יג), וזה כי המשתמש בכתר תורה לקחת על למודה ממון ושכר הנה הוא מחליף הסדר, כי תכלית הממון והקנינים על דרך האמת ראוי שיהיה התורה והחכמה, לא בחלוף זה, וכמו שאמר: "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן" (משלי יז טז), כבר ביאר שתכלית המחיר הוא קנין החכמה, לא המחיר תכלית לחכמה.

הדרך השנים עשר, שיהיה הלמידה והלמוד בשובה ונחת ובישוב הדעת ומתינות, ולא יהיה האדם נמהר בעסק התורה, וכמו שאמרו: "מתון מתון כמה שוה" (ברכות כ א עי"ש). כי המהירות בכל דבר מהיותר מזיק שבדברים ומונע השגת התכלית, והוא סעיף מחסרון הדעת. ולזה יעד הנביא: "וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת" (ישעיהו לב ד). הוא ביחוד בקנין הידיעות יותר מזיק והוא ענין טבעי, כי עם שהשכל ישיג מושכליו בזולת זמן להעדר החלוקה מהם, הנה להרשם בנפש הצורות הדמיוניות אשר הן התחלה להן להיותן דמיון לדבר הגשמי ולא הופשטו מהחמריות לגמרי, יצטרך לזמן מוגבל יראה בו רשמם בחוש המשותף והדמיון ושיתקיימו ויתחזקו בו. וכמו שהמים מהירי ההגרה והתנועה לא ירשם בם דמיון לצורה מהצורות הנקרא אצל החכמים ז"ל 'בבואה' למהירות הגרתם, ואמנם יראה הדמיון הזה במים העומדים או הבלתי מהירי ההגרה, כן הענין במה שיקָנה מהידיעות, והוא אחד מהדברים אשר בעבורם נמשלה התורה למים. ולזה אמר: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט), וירצה שענין המים אשר הפנים הנרשמים בהם דמיון לפנים, הוא ענין שֵֹכל האדם לאדם, והוא שכמו שההרשם הזה לא יהיה בכל מים אבל במים מה וכמו שהונח, כן שכל האדם לאדם, כי לא ישלם המושכלות והידיעות כי אם הבעל נחת וישוב, לא מי שהוא נמהר לב מהם. והטיב בעל הנקוד בששם בכ"ף "כַּמַּיִם" ולמ"ד "לָאָדָם" מה שיורה על ההודעה ולא נִקְדָם בשוא, ו"הָאָדָם" שבא בה"א הדעת, כי ממי שהוא 'אדם' באמת ידבר, לא מזולתו, וכן ממים מיוחדים, לא מכל מים. הנה שכבר הורה כי עסק התורה ראוי שיהיה והוא יותר שלם בנחת וישוב הדעת. והפילוסופים גם כן על הסברא הזאת, אמר הראש מהם שההשגה השכלית אמנם תשלם במנוחה, והכונה בו מה שאמרתי.

הדרך השלשה עשר והוא מהיותר עצמיים ומיוחדים – בכונה, שיהיה העסק בתורה לשמה, ור"ל שלא יתן לה תכלית אחר זולתה, רצוני בקשת הכבוד או קנין הממונות וזולת זה, אבל תהיה היא התכלית לעצמה, והוא השלמת רצון האלהים וההתקרב אליו, ויגדל חשק האדם ותשוקתו להשגתה, ושיפנה דעתו ומחשבתו מכל דבר זולתה ולא יטרדם בעסקים העולמיים. והוא שאמר "כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ" (תהלים א ב), וזה נקרא "חֵפֶץ יְיָ" באמרו "וְחֵפֶץ יְיָ בְּיָדוֹ יִצְלָח" (ישעיהו נג י), וראוי שיהיה החפץ הזה מביא אל החשק שהוא הפלגת האהבה, עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב. ולפי שהיה העסק בצרכי האשה והבנים מהיותר מטרידים בהשגת החשק הזה, עד שגם האדם השלם, כמו שאמר הרב (מו"נ ג לג), כשירבו עסקיו באלה הענינים יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו ויהיה בַּקְּשׁוֹ להם בהפסק ורפיון, הנה מפני זה <עמ' 23> באה המצוה בנתינת התורה האלהית: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". ולזה אמר בן עזאי כשעוררוהו לקחת אשה: "חשקה נפשי בתורה, די לעולם באחרים" (יבמות סג ב). ולא אכוין בזה אל המניעה מלקיחת אשה לגמרי, שכבר באה בו המצוה האלהית למין האדם כלו, והחכמים ז"ל שכבר כתבו בזה מה שראוי, אבל אכוין בזה אל האזהרה לבני ישראל הבחורים החשובים והמוכנים אל שיזכו לכתר התורה, שלא ימהרו קצם על לקיחת האשה, וירבה עסקם בתורה בעוד לחמם נִתן ומימיהם נאמנים. ומזה הצד היה הלמוד בשני הבחרות יותר נשאר ויותר קיים, להפנות המחשבה מכל דבר זולתו. והענין הזה גם כן טבעי, כי טרדת המחשבות תהיה סבה אל שההשגה מבולבלת מעורבת מן ההשגה והקצור, והענינים הנרשמים והמצויירים בנפש כמעט שימחו עם התחלף המחשבות, והצורות האחרונות משכחות את הראשונות. וזה אמרם: "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה" (סנהדרין כו ב) לאחד הפירושין, ור"ל כמו שכתב רש"י ז"ל בשם זולתו: "מהניא לשכח ממנו תלמודו; מפר מחשבות ערומים – נותן להם מזונות ומבטל מחשבות מלבם, שאין מניחין אותם לעשות תושיה".

ומזה הצד גם כן היה העושר מעלה גדולה לחכמים ולצדיקים כשיכוין בו התכלית הזאת, רצוני השגת התורה והחכמה וההכנה להשלמת מצותיה, ולא ישימהו האדם תכליתו האחרון. ולפי שלא היו לחכם הנכבד אבן עזרא ז"ל שתי פרוטות מימיו, ולרוב אהבתו וחשקו בתורה לא נמנע מהשגת כתרה, אמר: "ועִוְרֵי לב יחשבו שהעושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח" ע"כ (אבן עזרא על בראשית כה לד). ולא זכר מה שהבטיח בו יתברך משיח צדקו ראש ואב לחכמים: "הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ, וְעֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד אֶתֶּן לָךְ, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כֵן לַמְּלָכִים אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ" וכו' (דה"ב א יב), והוא שכבר התפאר: "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב" וכו' (קהלת ב ח), אבל שכבר אמר: "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (שם פסוק ט), להורות על שהכונה בממון ראוי שתהיה הכונה הזאת. ודוד אביו אמר: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית יְיָ זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים" וכו' (דה"א כב יד), וכל זה להעיר כי התכלית בממונות והעושר ראוי שיהיה לעבודת האלהים ולהתקרב אליו בעסק תורתו הקדושה אשר היא רצונו, ולפאר מקום מקדשו וספרי קדשו ולהטיב בו לחכמים מורי התורה, וכמו שאמרו ז"ל (פסחים נג ב) בהטלת מלאי לכיסם וזולת זה. והפלא ממפחיתי המעלה הזאת והמגנים אותה במאמר, שלא ראיתי אחד מהם שלא יחשוק אותה וישתדל בהשגתה בכל כחו, זולת שהמציאות לא יעזור את כלם בזה, ומפני זה יתעצלו ויתרשלו קצתם ללכת אחריה, או להיות העצלה טבעית להם ואינם ממי שנאמר עליהם "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י ד).

והענין המיוחד אליו יתברך מצד שהוא אלוה הוא חיוב מציאותו וההסתפק בעצמותו, והוא שלא יצטרך במציאותו אל זולתו, ולזה נקרא בספרי קדשו שַׁדַּי, ור"ל שֶׁדַּי במציאותו ושהוא מסתפק בעצמותו, ולזה ג"כ אמר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג יד), ר"ל שהיותו לו מעצמותו, וכל נמצא זולתו יצדק בו שיאמר 'אהיה אשר יהיה', לפי שמציאותו מושפע מזולתו והוא נמצא מפני מציאות הזולת ההוא, ולזה יאמר 'אשר יהיה', וירצה בו הזולת ההוא, אבל הוא יתברך יצדק בו לבד שאמר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", והוא שהוא נמצא מפני שהוא נמצא, והוא חיוב מציאותו, לא מפני זולתו. ועוד לו ענין אחר נמצא לו במוחלט מצד שהוא אלוה, והוא ההשפעה וההטבה אל כל אשר זולתו וכי הוא מקור הטובות כלם במוחלט, ולזה נקרא "מְקוֹר מַיִם חַיִּים" (ירמיהו ב יג), והוא יתברך העשיר במוחלט, וכמו שאמר "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" (דה"א כט יב). ולפי שהאדם במעלת העושר כבר יזכה אל ההדמות אליו יתברך בצד מה בשני אלה התוארים, והוא שבה יהיה האדם מסתפק בעצמו משיצטרך אל זולתו במה שהשגתו אפשרית עם הממון, וגם כי אפשר לו להשפיע אל זולתו ולהטיב לו ממה שחננו השם יתברך, וכמו שצוה בזה יתברך בצדקות לעניים והתרומות והמתנות והמעשרות לכהנים והלויים, הנה מפני זה היתה מעלת העושר מעלה גדולה ונכספת לעדת האנשים בטבע, כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל. אבל כי ראוי שיהיה לתכלית הנזכר, עם השמירה שיהיה ההשתדלות בהשגתו כפי התורה ולא יקבצנו עם אונאת הזולת כמי שנאמר עליהם: "בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ" (ירמיהו ה כז), כי בזולת זה אפשר שיהיה שמור לבעליו לרעתו, ולא כאלה חלק האדם השלם אשר נכח ה' דרכו.

<עמ' 24> הדרך הארבעה עשר, קביעות הזמן. ולא ארצה ב'קביעות הזמן' שיקבע זמן כשיאמר שתוך זמן מוגבל יקרא ספר אחד או שנים או ישנה פרק אחד או מסכתא, לפי שזה בלתי ראוי, וכמו שפירש על זה הרש"י ז"ל אמרם "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה" (סנהדרין כו ב) זה לשונו: "מחשבה – שאדם מחשב כך וכך אעשה כך וכך תעלה בידי, מועלת – להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדברי תורה – כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגרסא. מפר מחשבות ערומים – שאין מחשבתם עולה בידם אפילו לתושיה". אבל הכוונה ב'קביעות הזמן', שייחד זמן מוגבל לעסק התורה, יפנה בו מחשבתו מכל עסק זולתה, ושלא יחשב בזמן ההוא בדבר אחר, באופן שיהיה מה שישיגהו שמור בלב. ואמנם הצורך בקביעות הזמן לתורה הוא כי האדם כבר יצטרך לו לקחת חלק מהזמן ישתדל בו בעסקיו העולמיים להשיג ההכרחי או יותר מהכרחי בכונה הנרצית כאמור, ובגלות הזה מן ההכרח לקחת בזה חלק רב מהזמן להיות ישראל בו עמוסי התלאות ותחת משא מלך ושרים, ולזה אמר הרב: "אלו העתים רבים ורחבים המצאתים לך לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף" (מו"נ ג נא). ומפני זה היה מחויב שיקח זמן מיוחד לעסק התורה.

והזמן היותר נאות בזה הוא הלילה, לפי שהוא אז פנוי מעסקי העולם, וכמו שדרשו על אמרו "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" (איכה ב יט) – "שאין רנתה של תורה אלא בלילה" (שמות רבה מז ה). ואמרו: "כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר "יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי" (תהלים מב ט)" (עבודה זרה ג ב). וגם כשיעור משנתו על מטתו, יחשוב בעת ההיא במה שעסק בתורה ולהשיבו על לבו ולשומו באוצר הכח הזוכר. וכבר באה על זה המצוה האלהית: "וְדִבַּרְתָּ בָּם… בְשָׁכְבְּךָ" (דברים ו ז). וכתב הרב: "אבל בעת שתהיה לבדך בפני עצמך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית" ע"כ (מו"נ ג נא). כבר יראה מכל זה כי הזמן המיוחד לעסק התורה הוא הלילה, וזה דבר הסכימו עליו כל המעיינים בכלל האומות. ושאלו לחכם מפני מה השיג מהחכמה יותר מחבריו, והשיב לפי שהוציא בשמן יותר משהוציאו הם ביין.

הדרך החמשה עשר הוא התפלה אל האלהים והתחנה והבקשה ממנו יתברך להישיר לפנינו דרכו בידיעת תורתו. והדרך הזה איננו מיוחד אל השגת התורה לבד, כי בכל מה שיצטרך אליו האדם, אם ירצה ממנו השגת דרושו, התפלה אל האלהים ראויה ומחוייבת. והכתובים רבים בעדות זה, והראיה השכלית עם השרשים התוריים תחייב זה, ואין הֵנָּה מקום חקירה זו. וענין התפלה אל השגת התורה אינו שיתפלל האדם ויבקש מאת האלהים שיניע רצונו אל העסק בתורה ויוסיף חשקו אליה, כי הענין הזה ממה שנתלה בבחירה האנושית, ומה שהוא בזה לא יצטרך אל התפלה, שכבר אמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" וכו' (דברים ל טו). אבל ענין התפלה בזה הוא לבקש מאת האלהים השלמת מה שיצטרך האדם אליו בשלמותו הראשון, והוא הכנת צרכיו בכל עת אשר יבקשם מהמזונות ושאר הנהגות גופו, ושיהיה בריא על הטוב שבעיניניו הגשמיים באופן שיהיה לו אפשרי העסק בתורה, כי האדם, כמו שאמר הרב (מו"נ ג כז), אי אפשר לו שיבין מושכל ואפילו ילמדוהו אליו, כל שכן שיתעורר לזה מעצמו, בעוד שיהיה לו כאב או רעב או צמא וזולת זה ממה שימנע העסק בתורה. ולפי שהשגת הענינים האלה אינם ממה שיתלה בבחירה לבד, והם צריכים אל העזר האלהי, לזה היתה התפלה עליהם מחוייבת. וכן מענין התפלה בהשגת התורה הוא לבקש מאתו יתברך עומק המחשבה וחדוד הכח השכלי ופלפול וחריפות בעסק התורה, והטבת הכח הזוכר והשומר כדי שיהיה שמור בלבבות מה שיושג ממנה, ושני אלה התארים הם מתת אלהים, ואין כל אחד זוכה אליהם אם לא מי שחננו ה' חן ושכל טוב, ולכן היתה התפלה אליו יתברך עליהם ראויה ומחוייבת, והוא שבקש דוד משיח צדקו: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט יח), ואמר: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט יב), "הוֹרֵנִי יְיָ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט לג), "הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט לד), "טוּב טַעַם וָדַעַת <עמ' 25> לַמְּדֵנִי" (תהלים קיט סו), "לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ" (תהלים קיט צג) וכאלה רבים, יכוין בהם בקשת העזר האלהי על עסק התורה כפי האמור. ולפי שהיה זה העקר והתכלית בשאלת הצרכים, סדרוהו אנשי כנסת הגדולה ראשון בתפלה הכוללת, אמרו: "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה" וכו', וכי ראו הבאים אחריהם שזה הוא התכלית האחרון לאדם, סדרו אותו אחר התפלה ג"כ, והוא "פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ", והכונה בו מה שזכרתיו הנה.

אלה הם דרכי ה' ישרים, צדיקים ילכו בם באור ה', כמו שאמר "לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ" (ישעיהו ב ה), "וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (מיכה ד ב), וחפץ ה' בידם יצלח. ואשר אמרתיו לפנים הוא אשר אֶשְֹנֵהוּ עתה על צד האזהרה לכל דורש ומבקש ה', לשום כל מגמתם ומאמצי כחם על עסק התורה על הדרך הנזכר, ולא יטו אשורם מני דרך וארח חיים, כי עץ חיים היא למחזיקים בה. אמנם אם על כל פנים יכסוף המשכיל ויפנה לבבו מצד התאוה הגוברת ויצר לב האדם אל העיון בחכמה זולתה, וביחוד הטבעיות והאלהיות לפילוסופי יון, ויחזק עליו החולי הזה אשר לא יוכל להרפא, הנה ליראתי מהסכנה ושלא יובילהו זה אל הגבול הרע והאבדון, אני מקדים רפואה למחלתו ונותן לו עצה הוגנת שיקדים להכין אל ההצלה העיון בספר הנכבד אשר עשה החכם התוריי המעולה ר' יהודה הלוי ז"ל למלך כוזר מטענותיו על פילוסופי יון במה שיחלקו על יסודות התורה האלהית, כי הוא כבר הפליג בו בטענות צודקות אמתיות ומתישבות אל הלב לקיים שרשי התורה האלהית, ולא יצטרך בם לעמק חקירה ועיון רב. ועם זה ישמר מההסתכן בשרש הראש והלענה הפורה בפרדס חכמותיהם עם פרי מגדיהם כפריהם ונרדיהם. ואחר בהגעת התכלית רפאות תהי לשרו הספר הגדול אשר לא תשוער מעלתו וערכו, אשר כמוהו וממנו לא חובר עד היום באיזו אומה שהיתה, הוא הספר אשר נגזר שמו מהתורה ספר 'מורה הנבוכים' לעטרת תפארת בעלי התורה והחכמה, אחרון הגאונים בזמן ראשם בחשיבות הר"ם במז"ל. והתאחרו בעיון מחויב לפי שהוא כבר אמר שאין דברו בו כי אם עם מי שנתפלסף (פתיחה למו"נ; ח"א פרק סח), ויובן זה מעומק חקירותיו ופניני מאמריו למעיין בם בשכל זך, כי הוא כבר הפליג בספר ההוא בקיום שרשי התורה האלהית כפי מה שיחייבהו העיון והחקירה השכלית.

ואולי יאמר אומר ומוכיח בשער יקוש שאני נאה דורש ואיני נאה מקיים, לפי שכבר נטיתי בעיון ספרי הפילוסופים ביותר מהראוי עם שהשגתי בהם נקלה, והמעטתי עסקי בתורה אשר היא חיי, ומתנאי המלמד ההשמר ממה שיוכיח עליו; וגם אני אודה כי טעיתי בזה מדרך השכל ולא שמעתי לקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, ומפני זה הוא מבואר מאד שאין לקחת מעיוני ראיה ולהקיש ממני אל זולתי, וגם שאני כבר אמרתי דברים של טעם בכל מה שהנחתיו מזה ובראיות אמתיות לבעלי האמונה, ואין ראוי להביט במאמרים כי אם לאיכותם לא לבעליהם, וכמו שאמרו: "קבל האמת ממי שאמרו". ועוד שהטענה הזאת תחייב ההמשך אחר מאמרי ועצתי מזה, כי אין חכם כבעל הנסיון, וכל זה נסיתי בחכמה ועם שהיא רחוקה ממני, ומצאתי מה שאמרתיו עצה טובה והגונה לכל דורש ומבקש ה'.

וכבר הארכתי בכל זה ועברתי חוקי, לפי שהוא מוסר השכל לכל מתחיל בעיון התורה וחושק בה והוא במדרגת ההתחלה, כמו שהיתה חכמת הדקדוק אשר בה יהיו דברי במדרגת ההתחלה גם כן לעסק התורה.

ומהנה אתחיל בזכרון מה שיעדתיו מהחכמה ההיא. ולפי שכבר עשיתי המאמר הזה על חכמת הלשון הנקראת אצל ההמון 'פעולה' שהוא שם נרדף למעשה, על כן קראתיו מעשה אפד, וכבר גליתי בו סודות מה לחכמה ההיא וקצת עמוקות והוצאתי לאור תעלומות מה ממנה שנעלמו מכל מי שראיתי מאנשי זמני. והנה אם יהיה מה שאמרתיו ואומר אותו טוב בעיניך קחנו ועיניך שים עליו, ואם אין הנח לו.

והיו חלקי המאמר הזה שלשים ושלשה פרקים:

• הפרק הראשון: במהות הלשון בכלל.
• הפרק השני: בעלה התכליתית המחייבת להנחת הלשון.
• הפרק השלישי: בעלה הפועלת ללשון.
• הפרק הרביעי: בחלקי הלשון ובסבה המחייבת אותם.

<עמ' 26>

• הפרק החמישי: בדבור על האות וגדרו ועל הסבה המביאה אליו ועל הנקוד והטעמים.
• הפרק הששי: בכלי הקולות האנושיים אשר מהם חובר הלשון העברי ומוצאיהם.
• הפרק השביעי: בקצור שקרה ללשון עברי אחר שהיה היותר שלם שבלשונות.
• הפרק השמיני: בחכמת הלשון הנקראת אצל העברים 'דקדוק', ומדרגתה משאר החכמות, ומין הראיה הנעשה בה.
• הפרק התשיעי: בחלוקת השם כפי מה שראוי שתונח בחכמת הלשון והיא החלוקה הראשונה אליו כפי הנמצא ממנו בספרי הקדש.
• הפרק העשירי: במקור והוא הנקרא 'שם הפעל' כפי העיון הדק.
• הפרק הי"א: באמתת הפעל והוא החלק השני מחלקי הלשון.
• הפרק הי"ב: בחלוקה אחרת טבעית לחלקי הפעל, רצוני לבנין האחד, והיא משותפת לכל הבנינים.
• הפרק הי"ג: בדרך שמוש האותיות בלשון העברי.
• הפרק הי"ד: בתמורת האותיות והתנועות.
• הפרק הט"ו: בהקדמת מה שהוא הכרחי להקדימו לחלוקת בניני הפעלים.
• הפרק הט"ז: בבנין פָּעַל קל.
• הפרק הי"ז: בבנין פִּעֵל הדגוש.
• הפרק הי"ח: בבנין הִפְעִיל.
• הפרק הי"ט: בבנין פֹּעֵל הכבד.
• הפרק הכ': בבנין נִפְעַל.
• הפרק הכ"א: בבנין הִתְפַּעֵל.
• הפרק הכ"ב: בשלא הוזכרו פועליהם.
• הפרק הכ"ג: בהרכבה והרבעיות.
• הפרק הכ"ד: בחלוקת השמות דומה לחלוקת הפעלים שנזכרה, רצוני הלקוחה מצד השמוש.
• הפרק הכ"ה: בנתינת דרכים יודעו מהם שרשי הפעלים והשמות ומלות הטעם הנמצאים בכתוב.
• הפרק הכ"ו: בכנויים.
• הפרק הכ"ז: בהנחת קצת שרשים, תישיר ידיעתם להבנת הכתוב.
• הפרק הכ"ח: בהנחת שרשים אחרים, גם כן תישיר ידיעתם להבנת הכתוב.
• הפרק הכ"ט: במה שבא מתחלף הסדר בכתוב מהקדים המאוחר ואחר המוקדם, והוא ממה שיישיר להבנת הכתוב מענין הפרקים הקודמים.
• הפרק הל': במלות הטעם, והם החלק השלישי מחלקי הלשון.
• הפרק הל"א: במה שייוחדו בו אותיות בג"ד כפ"ת מבין שאר האותיות.
• הפרק הל"ב: בביאור הקצור אשר לנו בקריאת הכתוב ובתנועות הקוליות לאותיות.
• הפרק הל"ג: בסבת קריאתנו הלשון הזה העברי 'לשון הקדש'.