מעשה אפוד (דוראן)/פרק ח
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק השמיני
[עריכה]חכמת הלשון היא חכמה כוללת הדקדוק והמליצה והשיר, לכן ראוי שינתן גדרה באופן מסכים לשלשתם, ואחר יובדל כל אחד בהבדלו המיוחד. ואומר כי חכמת הלשון היא חכמה תודיע דרכים כוללים ידֻבר בהם בלשון כפי הראוי לפי הסכמת הלשון ההוא. ורצוני באמרי 'כפי הראוי', שיהיה הדבור מסכים כפי ההנחות הלשוניות למה שיצויר בנפש. ואמרי לחכמת הלשון 'חכמה', אמנם הוא בהיות שם 'חכמה' יותר כולל ממה שיסברו אותו הפילוסופים, וזה שהם כבר גדרו ה'חכמה' בשהיא קנין שיושג אל הנפש בהתחלות ובסיבות אמתיות, ורצונם בהתחלות האמתיות – ההתחלות הידועות אם בטבע השכל במושכלות הראשונות או בחוש או בנסיון. ולפי זה לא יהיה חכמת הלשון 'חכמה' כלל, כי התחלותיה הסכמיות בלתי ידועות באחד מהדרכים הנזכרים. אבל כבר היה שם 'חכמה' יותר כולל אצלנו, והוא שאנחנו כבר נקרא 'חכמה' לכל מה שיודע בחקירה ובהקש או ראיה מכח איזה שרשים והתחלות אם אמתיות ואם שהונחו והוסכמו. וכבר קרא הרב לחכמות האלה 'חכמות מוסכמות' (מו"נ ג נב). ולפי זה יהיה חכמת הלשון 'חכמה', ויצדק עליה גדר ה'חכמה', וזה שכבר יודעו בה בחקירה וראיות תולדות מה נמשכות מכח השרשים וההתחלות המונחות בה. והחכם רבי יונה אמר (ספר הרקמה, הקדמה) ברשם הדקדוק כי ענינו החקירה והחפוש, וזה ביאור שם לבד לא הודעת הדקדוק בגדרו.
והנה כשיהיה הדבור מסכים אל שרשי הלשון ועקריו לבד, מזולת שיהיה בו ערבות יופי והדור ונוי לא בפשוטים ולא במורכבים, ולא <עמ' 43> יהיה משולל מן המוֹתר או הקצור במכוון, הנה יֵאמר למאמר ההוא שהוא 'מדוקדק' לבד, ויֵאמר למדבר בדרך זה בעצם ותמיד שהוא 'מדקדק', ולכח אשר בו ידבר בדרך זה יֵאמר לו 'דקדוק'. וכשיהיה לדבור עם זה ערבות יופי הדור ונוי בפשוטים והמורכב, יֵאמר לו אז 'מליצה', נגזר מאָמרו "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ" (תהלים קיט קג), ירצה: מה מתקו וערבו. ובעל הדבור הזה יקרא 'מליץ' כשיהיה זה גם כן בעצם ותמיד, והכח אשר לו על דבור הזה יקרא 'מליצה'. וכשיהיה לו עם כל זה המשקל, יֵאמר לו 'שיר', ובעליו יקרא 'משורר' כשיהיה זה אצלו בעצם ותמיד, והכח אשר לו על זה יקרא 'שיר'. ורצוני ב'משקל': השתוות חלקי המאמר בתנועות, וכבר ידעתו. ואמנם יאמר לזה 'שיר', לפי שבאמצעות המשקל אפשר שישורָר בו בקל. וכבר יאמר גם כן 'שיר' לכל מה שיהיה הלמוד בו על דרך משל, כמו שיר השירים וזולתו. וכבר היה למליצות ישראל ושיריהם קיום יחוד שלא ראיתיו ושמעתיו למליצות שאר האומות ושיריהם, והוא שכבר יתנו מליצי ישראל ומשורריהם ערבות למאמריהם ויופי והדור במה שיתנו צורה למליצותיהם ושיריהם מכתובי המקרא ומאמרי החכמים, והשתדלם שיסכימו למכוון מאמריהם אם כפי פשוטי המקרא או לשתוף יתנוהו במאמר, וזה תכלית השבח והפאר למליצה ולמליצים שיכונו מאמריהם ויתנו להם ערבות בדבור האלוהי. ואמנם היה זה כן לפי שהלשון העברי אצלנו היום קצר כמו שהתבאר, והיה מן ההכרח אצלם כשירצו ערבות המאמר ויופיו שיפארוהו ויהדרוהו בדבור האלוהי הנמצא אצלם, והנה לפי זה יצא הפסדם בשכרם וקלקלתם תקנתם. וכבר ראיתי למליצי ישראל יחוד אחר על זולתם ממליצי שאר האומות, וזה שכבר יגיעו אל הדקדוק בטבע ומאמריהם לעולם מסכימים אל שרשי חכמת הלשון ועקריה מבלתי שיעיינו דבר בספרים המחוברים בחכמה ההיא, ולא יפול במאמריהם שגיאה וטעות כפי שרשי הלשון אם לא במקרה ועל המעט, ואין להאשימם ולגנותם על זה, לפי שהטבע גם כן כבר תפול השגיאה בפעולותיו לפעמים במקרה. וכבר היה זה הכח הנתן להם בטבע סבה אל התרשלם והתעצלם מהעיון בספרי חכמת הלשון, ומאפס ותהו נחשבו להם.
ואחר שהתבארה חכמת הלשון בגדרה, אומר כי מדרגתה משאר החכמות היא בשהיא קודמת להן בזמן ובטבע, ושאר החכמות מאוחרות ממנה בזה, עם שיקדמו לה בחשיבות ומעלה, ושהיא במדרגת הכלי והמשרתת לשאר החכמות, לפי שאי אפשר להגיע אל שאר החכמות ולהשיגם אם לא בהקדמתה אם בלמוד או בטבע, וזה ענין מוסכם עליו מהחכמים כלם והוא כמבואר בעצמו. וכבר כתבו על זה החכמים ז"ל מה שיחייב הקדמת חכמת הלשון, אמרו: "יודע לדבר אביו חייב ללמדו שמע, תורה צוה לנו משה ולשון הקדש" (תוספתא חגיגה א ב עי"ש).
אמנם מין הראיה הנעשה בחכמת הלשון הוא שיתבארו דרושיה ויקויימו בהתחלות המונחות בלשון ההוא והמוסכם בהן, עד שיודע בדרך זה המאוחר בקודם. אלא שזה בלתי אפשר בחכמת הלשון העברי, לפי שכבר קרה לה ההפסד ונאבדה באבדן שאר החכמות מאֻמתנו בשלוט האומות הסכלות עלינו. ומפני זה כבר יחוייב בחכמה הזאת שיודע בה הקודם במתאחר, והוא שכבר נודעו אלינו שרשי החכמה הזאת ועקריה מאותו המעט הנמצא אצלינו מהלשון העברי בספרי הקדש, והוא חלק קטן מאד בצירוף אל שלימות הלשון הבלתי ידוע לנו. ומפני זה תמצא מחברי החכמה הזאת בלשון העברי יסמכו מאמריהם ויביאו ראיה על השרשים אשר יניחו בה מהנמצא כתוב בספרי הקדש, והוא מין הלמוד ודרך הראיה הנעשה בחכמת הלשון העברי. ומזה הצד היה לחכמת הדקדוק הזה יתרון מעלה ושלמות על חכמת הרפואות, עם ששתיהן יִוָדע בם הקודם במתאחר, וזה שהמתאחר בחכמת הדקדוק הם ספרי האלהים, והמתאחר בחכמת הרפואות הם מותרות האדם. וגם בבחינת הסבה התכליתית, כי תכלית חכמת הרפואות הוא רפואת הגוף, ותכלית חכמת הדקדוק רפואת הנפש, ומפני זה לא תהיה החכמה הזאת למטה במדרגה מכל שאר החכמות כמו שחשבו קצת.
הנה זה הוא מין הלמוד הנעשה בחכמה זו, ובדרך זה השיבוה <עמ' 44> החכמים לקדמותה והחזירו האבדה לבעליה. והיה מי שהתעורר ראשונה והתחיל לכתוב בחכמה הזאת הגאון רבינו סעדיה שנסמך לגאונות בשנת ארבעה אלפים תרפ"ז ליצירה, חבר בה שלשה ספרים לא הגיעו אלינו. ואחריו הגאון רב האיי שנסמך לאב ב"ד שנת ד' אלפים תשכ"ז כתב בה גם כן ספר קראו 'המאסף', וכתב עליו הא"ע שהוא מלא חכמה וכליל יופי. ומלבד אלה היו במזרח אחריהם חכמים שכתבו בחכמה הזאת. ואלה כלם לא כתבו בחכמה הזאת כפי הראוי, כי מתחילים היו בה ולא השלימוה. עד שבאו במערב אחריהם אנשים חכמים ונבונים העמיקו בה מאד ובאו עד תכונתה, והם שר המדקדקים החכם ר' יהודה בן דוד ממדינת פאס הנקרא חיוג, וכמו שהורה על שלמותו בה החכם ר' יונה בספריו, ור' אדנים בן לבראט ממדינת פאס גם כן. ועל כלם החכם הרופא ר' יונה בן גנאח מקורטובה העלה פנינים מים החכמה ההיא וחבר בה ספרים כספירים. ואחריו החכם הנעלה ר' אברהם א"ע חבר בה חבורים נאים, אבל מה שחדש בהם מעט הוא. ודרך הלמוד המשתף לכלם הוא מה שאמרתי, רצוני שיסמכו מאמריהם על הכתוב בספרי הקדש להביא ראיה מהם על מה שיניחו מהחכמה ההיא.
ולפי שידיעת מציאות הקודם במתאחר לא תתן האמת על כל פנים, אם לא אחר שהתבאר המנעות מציאות המתאחר מזולת הקודם ההוא, וזה בלתי אפשר בלשון העברי, הנה מפני זה היה שימַצאו בלשון העברי, רצוני בנמצא ממנו, ענינים רבים יוצאים מההקשה ובלתי ידועי הסבה, ורצוני ביציאה מן ההקשה, שהם זרים ובלתי נמשכים על דרך הכללים והשרשים והעקרים שנתנו בלשון מחברי החכמה הזאת. ואולי אם נודעו לנו שרשי הלשון ועקריו כפי מה שהם לא היה לענינים ההם יציאה מן ההקש וזרות, וגם כי הוא מן האפשר כי הענין ההוא ואף שיצא מן ההקש כפי האמת, שהוא לסבה נעלמת ממנו, כי הספרים ההם הקדושים לא נפלו בהם הדברים כאשר הזדמן. וכבר העמיקו חכמי האמת בעלי התלמוד ז"ל לתת סבה לקצת מהם במדרשיהם ומאמריהם הנאים, וגם בקצתם העמיקו להוציא מהם דינים במשפטי התורה. והמשל, כי לפי מה שמצאו תבת רִיב באמרו "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב" (שמות כג ב) חסר, הוציאו ממנו משפט אחד, והוא שאין חולקין על מופלא שבב"ד (סנהדרין לו א), ומפני זה מתחילין בדיני נפשות מן הצד (סנהדרין לב א). וכן מה שאמרו "בסכת בסכת בסכות" (סוכה ו ב), וכאלה רבים שהעמיקו בהם החכמים ז"ל לתת סבה למה שנמצא בכתוב יוצא מן ההקש. ומפני שהיו אלה הענינים היוצאים מן ההקש עלולים מסבה נעלמת או ידועה, לא ילקח מהם המשל וראיה לנהוג כיוצא בם, ואין הרשות נתונה לכל אחד להשתמש בכיוצא בזריות ההם במה שיאמרוהו או שיכתבוהו מהלשון העברי. וזה כי אם היה מותר לנו ואפשר לעשות מהן הקש, נפסדה צורת הדקדוק ולא היה ללשון סדר ישוב אליו, וישמש העבר מקום העתיד וההפך, והנמצא מקום שאיננו נמצא וההפך, וכנוי הזכרים לנקבות וההפך וזולת זה, לפי שכיוצא באלה הזריות נמצאו בכתוב וכמו שיתבאר. ובזה יטעו קצת סכלי המדקדקים ויטענו במה שיאמרוהו יוצא מן ההקש כי הכתוב אמר כיוצא בו, ועשו הלשון עיר פרוצה אין חומה, ועתידים הם לתת על זה הדין, כי חללו יפעת הלשון הזה הקדוש. וכבר הגיע מסכלות קצתם שאמרו בענין הזכרות והנקבות, שכל דבר שאינו ב"ח הרשות נתונה לזכרו בזכרות או נקבות. ונכון הוא שנאמר לפי דבריו 'זָהָב טְהוֹרָה' ו'כֶּסֶף צְרוּפָה' ו'אֶבֶן וְאֵיפָה גָּדוֹל וְקָטָן', וכל זה משבוש הדבור לכל מבין. ועל זה כתב החכם ר' יונה: "ואיני אומר שכל מה שרב השמוש בו יתכן בו החסרון, ולא שהתוספת נכונה בכל מקום, ולא אחשוב כי בכל דבר יכון לנהוג בכמו הזווג הזה וההשואה, אך זה מושב אל העבריים ומעמד אל מנהגם, על כן לך באשר הלכו ועמוד באשר עמדו" ע"כ (ספר הרקמה, הקדמה). נתן הסדר הכולל בלשון העברי להמשך אחר שרשי הלשון ועקריו הנודעים ממנהג העבריים במאמריהם בספרי הקדש, והוא אמרו "לך באשר הלכו", ואם לפעמים תרצה להשתמש בדבור היוצא מן ההקש הנמצא במאמריהם, לא תעשה ממנו הקש על זולתו, אבל "עמוד באשר עמדו".