ספר הרקמה/הקדמת המחבר

<עמ' IV>

הקדמת המחבר

אמר המחבר. תהלה לאלהי עולם אשר ברא את האדם ולמדו ההגיון והדבר, והורהו בם להודות באלהותו ולהשמיע אחדותו, והראהו דרך הטובה ופדעהו מדרך הרעה, ויחד הלשון העבריה מבין הלשונות ביתר שאת ומעלה יתרה, ונתן בה תורתו הקדושה, ובאר בה מצותיו הטהורות, אהללנו תהלה, נשיג בה רצונו ותקרבנו אליו ותגיענו אל רחמיו. ואחרי כן אומר, כי בעבור אשר היתה מלאכת חכמת הלשון כלי לכל נדרש ומבוא אל כל נחקר, היתה היגיעה לגעת אל תכליתה ולעמד על כל עניניה, והחפץ לבא עד קצהּ, ולדעת השלם ממנה ואשר איננו שלם, והמלא והחסר, והלשון האמתי ולשון ההעברה, והנוהג והזר וזולת זה מתמורותיה, חובה ודבר צֹרך. כי בעמוֹד על זה תהיה העמידה על כל הענינים הנחקרים, וכפי אשר מצאנו מן הקֹצר והחסרון, יהיה חֹסר הבנת הנחקר בה וקֹצר דעת הנדרש. ועוד כי בעבור שהיה גמול הבורא יתעלה הטוב בכל אשר יקנהו האדם בעולמו, והנכבד בכל אשר יעתדהו לאחריתו, וההגעה אליו לא תשלם כי אם בעמוד על הכתוב בספרי הנבואה וקיום מצותם והזהרותם, ולא יתכן לעמוד על הכתוב בספרים האלה כי אם בחכמת הלשון, היתה חובת יגיעת האדם בתקון החכמה הזאת והתחזקו להשיגה ולהטיבה ולדקדק עניניה ולדעת עלילות מלותיה חובה גדולה יותר, והצֹרך אליה חזק מאד כפי יקרת מעלת הנדרש וגדלת ערך הנחקר, וכפי אשר התקים בנפשותינו והתברר בדעותינו מרוממות נותנם וגדלתו יתעלה ויתרומם. ובכל עת היו גדולי רבותינו ז"ל משתדלים בענין הזה ומזהירים עליו ומצוים להתעסק בו, כאמרם במה שחיבים בו האבות לבניהם: "יודע לדבר, אביו חיב ללמדו שמע ותורה צוה לנו ולשון הקדש" (תוספתא חגיגה א ב עי"ש). והראיה על שהבנת ספרי הנבואה לקיום התורה כמשפט לא תהיה כי אם בהבנת חכמת הלשון היטב והגעת התכלית מן הבאור עם מה שיעיד בו השכל מזה, הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל: "בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקימה תורתם בידם" (עירובין נג א). ונאמר עוד בבני יהודה, שאנחנו אנשי הארצות האלה מהם ואנחנו חייבים ללכת בדרכיהם וללמוד ממעשיהם: "מתוך שהקפידו על לשונם ומתנחי להו סימני, נתקימה תורתם בידם" (שם). ואמרם "ומתנחי להו סימני", רצו בו קביעת הדקדוק והודעת העלות. וענין ה'הקפדה' הנה היא השמירה והזהירות, כמו שאמרו: "תנו רבנן, מפסקי אילנות, מפסקי גפנים, מנקפי הגא, מנקשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מַקְפִּיד עליהן, הרי זה של בעל הבית" (בבא קמא קיט ב). ומה יקרה חכמה תהיה זאת תועלתה, <עמ' V> ומסחר יהיה זה שכרו, כי המוכרו ואיננו קונהו מפסיד במכירתו ומוּנה בסחורתו, האלהים יצילנו מכזה. וראיתי את העם אשר אנחנו עומדים ביניהם מתחזקים להגיע אל תכלית חכמת לשונם כאשר זכרנו, ממה שמחיב אותו העיון וגוזרת בו האמת. אבל אנשי לשוננו בדורנו זה כבר השליכו החכמה הזאת אחרי גויהם ושמו הענין הזה מחוץ לאזניהם והקלו בו ויחשבוהו מוֹתר שאין צרך לו ודבר אין ראוי לפנות אליו, ונשארו ערומים מחמודותיו ורקים מיפיו והתנצלו עדיו וחליו, עד אשר כל אחד מהם בוטה כחפצו ומדבר כרצונו, אינם משגיחים אל זה ולא מקפידים עליו כאלו אין ללשון סדר לשוב אליו ולא גבול לעמד עדיו. רצו מן הלשון מה שהוא קל עליהם מענינו, והספיק להם ממנו הדבר הקרוב אליהם לקחתו ולדרשו, אין מדקדקים בשרשיו ולא נזהרים בענפיו. ויש להם בלשון נאצות נמאסות ואמרות נתעבות. ואשר הקל מהם בחכמה הזאת יותר ובזָה לענין הזה, הנוטים מהם אל מעט מחכמת התלמוד בעבור גאותם במזער אשר יבינו ממנו, עד אשר הגיעני על אחד מגדוליהם שהוא אומר על חכמת הלשון שהיא דבר שאין לו טעם, והעסק בה אין בו תועלת ולא הנאה ובעליהם ייגעו לריק, ודורשה עמל לבלי פרי שישיג ממנה. והקלו זה על נפשם בעבור שהם לומדים מה שלומדים מן התלמוד מוטעה וגורסים מה שגורסים ממנו מסֻלף, והם אינם מרגישים, בעבור שנעדרה מהם הקבלה ולא למדוהו מאנשי ההוראה. וכבר גרם זה לרֻבם להקל גם כן במסרת המקרא וההפרש אשר בין הקמץ והפתח ומלעיל ומלרע. אבל חכמת השמוש והדבור היא להם מן הדברים אשר מנחשים בהם וכמעט שלא ישימוה מן האפיקורסות. ולא כן ידענו גדולי גאוני התלמוד לפנים, כי הנה רבנו סעדיה גאון ז"ל היה משתדל ומגיע אל התכלה אשר היה יכול להגיע אליה ומשים מגמתו לעומת הענין אשר יוכל להשיגו בבאור הלשון והצעת שרשיו והודעת תולדותיו ברבים מחבוריו, מה שהוא מיוחד לענין הזה כספרו הידוע ב'ספר חכמת הלשון', ומה שאיננו מיוחד לו. והנה רבנו שמואל בן חפני ראש הישיבה ז"ל מזהיר על הענין הזה הזהרה גדולה ומביא עדים בשבח אנשי הצחות והמהירים בחכמת הלשון והמכירים עלילותיו והמבינים מחלקותיו ואפני שמושיו, ממה שאמר החכם: "יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי, וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (איוב לג ג), וממה שאמר הנביא: "אֲדֹנָי יְיִ נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר" (ישעיהו נ ד). ואמר עוד: "וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה" (ישעיהו מט ב), ומדברי החכם: "לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר" (תהלים מה ב), וממה שאמר הנביא: "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב ד), ומגנה המרפים ידיהם מן הענין הזה ומדמה אותם למי שנאמר עליהם: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג כד). ומחרפם כארמיים אשר ספר עליהם שלא רצו להניח לשונם, והם מתמידים עליה. והצחות בדבור והמהירות בחכמת הלשון לא תהיינה כי אם בעמוד על שרשיו ותֹכן שמושיו אשר אין חברינו משגיחים עליהם. ואמר ז"ל <עמ' VI> בחכמת השמוש, מאשר לא יוכל האדם לעמֹד שלא יצטרך לדעת הנפעל וההתפעל והמקור, וזאת היא חכמת השמוש עצמה אשר נשבחנה אנחנו ונשבח אנשיה. וראיתי אותו עם גדלתו ויקר מעלתו סומך על אנשי הדקדוק ברב המקומות ומודה להם ומביא ראיה מדבריהם, כל שכן שלא היה מחטיאם ובוזה את חכמתם.

ודיֵנו אנחנו מה שהביאונו מדברי רבותי' ז"ל באמרם: "בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקימה תורתם בידם". ודי לענין הזה יקר וגדלה ורוממות מה שיעד האלהים בו לנַשא את עמו לעתיד בצחות, והוא אמרו: "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב ד), ולא רצה באמרו "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים", הלועזים אשר אינם מדברים בעברית כלל, כי אלו היה זה היה אומר 'תמהר לדבר יהודית', אבל רצה הנלעגי לשון רצוני לומר הטועים בדבריהם, אשר אינם יודעים חכמת שרשי הלשון ואינם בקיאים בשמושיה, כאשר הם רֹב אנשי דורנו זה, עִם שאינם מכירים זה מעצמם, ועל כן אמר "תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת", כלומר יהיה דבורה צח. והצחות לא תהיה כי אם בעמוד על מה שזכרנו מתקון חכמת שרשי הלשון והכרת שמושיה. והתמה הגדול מהם בהקלם בחכמה הזאת ובזותם אנשיה ובמעוט הכרתם, כי קיום המצות כמשפטם מהבנתם ועשייתם לא יהיה כי אם אחרי העמידה על הדקדוק, והם רואים כי רבותינו ז"ל משתמשים בו וטוענים בו בדבריהם וטענותם, כאמרם: "מאי מַבְעֶה, רב אמר זה אדם, ושמואל אמר זה השן. רב אמר זה אדם, דכתיב "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" (ישעיהו כא יב), ושמואל אמר זה השן, דכתיב "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א ו). מאי משמע דלשנא דגלויי הוא, כדמתרגם רב יוסף: "אכדין אתבליש עשו אתגליו מטמורוהי". ורב מאי טעמו לא אמר כשמואל אמר לך, מי קתני נִבְעֶה…" (בבא קמא ג ב). ובטענות האלה סוד גדול מסודות הלשון, והוא שמַבְעֶה פועֵל, ו"נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" אשר הביאו שמואל נפעל, וכאשר נשתנו ממנו בבנין השנוי הזה, רצוני לומר שלא היה המַבְעֶה מבנין נִבְעוּ, כלומר שלא היה נִבְעֶה, מֵאֵן רב לגזור אותו ממנו, והוא אמרו "מי קתני נִבְעֶה". וכן מפני שהיה "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ" פֹעל קל, והיה המַבְעֶה כבד, מאן שמואל לגזרו ממנו, והוא אמרו "מי קתני בּוֹעֶה". והיה השנוי אשר בין הכבד והקל אצל שמואל יותר רחוק מהשנוי אשר בינו ובין הנפעל, אע"פ שהנפעל לא יהיה כי אם מהלשון הקל, וזה מפני שהפֹעל הקל לא יצא אל הכבדות כי אם בתוספת כאשר הנפעל לא יהיה כי אם בתוספת, ובעבור שהתדמו בתוספת היו אצלו קרובים בבנין. אבל רב, מפני שהיה המַבְעֶה מתעבר והיה נִבְעוּ בלתי מתעבר, היה אצלו משונה ממנו, וכל אחד מהם נטה אל דעת בפני עצמה. וזה מדקות הדקדוק ותעלומותיו היו רבותי' ז"ל יודעים אותו ועומדים עליו ונזהרים בו, ואינני יודע מחכמי התלמוד בדורנו זה מי שעמד על מה שגלינוהו מסוד הטענות האלה. ואמרו רבותינו ז"ל במה שאמרה המשנה "וכשהזיק חב המזיק", "חָב, חַיָּב מבעי ליה? אמר רבא, האי תנא תנא ירושלמאה הוא דתאני לישנא קלילא" (בבא קמא ו ב). וגם זה מחכמת הדקדוק, רצוני לומר ההפרש בין הקל והכבד. ובדבריהם הרבה כזה יש בו ראיה על גֹדל מעלת החכמה הזאת ויקר ערכה. ומה שיש בו ראיה עוד על זריזות רבותינו בלשון ודקדוקם בדבור, אמרם: "אמר רבי אי איכא דמשייל להו לבני יהודה דדיקי לישנא: מְאַבְּרִין תנן או מְעַבְּרִין תנן, אַכּוּזוֹ תנן או עַכּוּזוֹ תנן" (עירובין נג ב). ואמרו על בני יהודה "דדיקי לישנא", ראיה על השגחתם עליה. וחייבין בה המתעצלים בענין הזה ללמוד מבעלי המסורת וללכת אחריהם ברֹב זריזותם וגֹדל חקרם ועֹצם טרחם ויַגעם נפשם במנותם <עמ' VII> המלא והחסר והכרתם הלעיל והלרע, עד שהטריחו עצמם למנות הפסוקים אשר יתקבצו בהם אותיות אלפא ביתא, וזולת זה ממה שהשגיחו עליו מהקפדתם להזהר בספרים האלה הקדושים כאשר נמצאו בצורתם, כל שכן החכמה הזאת היקרה הנכבדת, הגורמת להבין דברי אלהים העוזרת לעשות מצותיו המקרבת אל גמולו והמרחקת מענשו. ובעבור שהיתה מעלת חכמת הלשון המעלה אשר סִפרנו ומדרגתה המדרגה אשר זכרנו, הסכמנו לחבר בה ספר נקבץ בו שערים כוללים רֹב חכמת הלשון וסובבים רֹב שמושיה והעברותיה ותהלוכותיה, ונזכר בו עוד רב שרשיה הנמצאים אצלנו במקרא ונבאר עמקיה ולא נניח במקרא מן המקורים ושמושי הפעלים דבר שתצא ממנו תועלת שלא נזכר אֹתו בספרנו זה ונבארהו באר היטב כפי יכלתנו והשגת כחנו. ואני מסכים להביא ראיה על פרוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עֵד מן המקרא, אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי. כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה על דרך ראש הישיבה הפיתומי ז"ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדות במקרא מהמשנה והתלמוד, ועל דרך זולתו מן הגאונים כרב שרירא ורבנו האיי ז"ל וזולתם. ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי, לא אמנע להביא עד מן הגלוי ולא אזהר מקחת ראיה מהנראה ממנו, כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו זה, כל שכן מי שהראה מהם הכשרות והתעטף ברדיד החסידות עם מעוט הבנת אמתת הדברים. וכבר ראיתי ראש הישיבה רבנו סעדיה ז"ל נוהג המנהג הזה ברב פרושיו, רצוני לומר שהוא מתרגם המלה הנכריה במה שדומה לה מן הלשון הערבי. וראיתי רבותינו ז"ל, והם העקר בכל דבר, מביאים עדים על פי' המלה הזרה בלשוננו, מן הדומה לה מזולתה מן הלשונות. ראיתי אומרים: "אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר: "לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד" (איוב ו יד), שכן בלשון יוָני קורין לכלב למס" (שבת סג א). ואמרו עוד במה שאמר הבורא: "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ יד) – "ואת אחת מהן, שכן בלשון יוָני קורין לאחת הֶן" (סנהדרין עו ב) (εν). ואמרו עוד: "אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח כח), שכן בלשון יוָני קורין לאחת הֶן" (שבת לא ב). ואמרו עוד במה שאמר הכתוב "בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל" – "מאי משמע דהאי יוֹבֵל לישנא דדכרא הוא, דתניא: אמר ר' עקיבה, כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יוֹבֵלָא; לגליא, היו קורין לנדה גַּלְמוּדָה, כלומר, גְּמוּלָה דָּא מִבַּעְלָהּ; לאפרקיא – קורין למעה קְשִׂיטָה, לפרושי "בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" דאוריתא (בראשית לג יט); לכרכי הים – קורין למכירה כִּירָה, לפרושי "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי" (בראשית נ ה). ואמר ר' שמעון בן לקיש, כשהלכתי לתחום קן נשריא, היו קורין לכלה נִינְפִי ולתרנגול שֶׂכְוִי. לכלה נִינְפִי – רב יהודה ואיתימא ר' יהושע בן לוי, מאי קראה, "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ" (תהלים מח ג). ולתרנגול שֶׂכְוִי – אמר רב ואיתימא ר' אלעזר, מאי קראה, "מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה" (איוב לח לו), מי <עמ' VIII> שת בטוחות חכמה – אלו הכליות, או מי נתן לשכוי בינה – זה תרנגול" (ראש השנה כו א). הלא תראה אותם שהם מפרשים ספרי האלהים מן הלשון היוני והפרסי והערבי והאפריקי וזולתם מן הלשונות. וכאשר ראינו זה מהם לא נמנענו מהביא עֵד על מה שאין עליו עד מן העברי ממה שמצאנוהו דומה לו ונאות מן הלשון הערבי, מפני שהוא אחַר הלשון הארמי דומה ללשוננו יותר מכל הלשונות, אבל עלילותיו ושמושיו והעברותיו ותהלוכותיו הוא בכל זה קרוב ללשוננו מזולתו מן הלשונות, ידע זה מן העבריים המעמיקים בחכמת לשון הערב והמהירים בה, וכמה הם מעטים. ולא נשׂתפק אנחנו במה שנביא ממנו עד מזה בכמו שהשׂתפקו בו רבותינו ז"ל מאשר זכרנוהו מעדיהם, אבל במה שראיתו יותר מבוארה ומופתו יותר חזק, לדעתי התעקשות אנשי דורנו ורוב התעוללם ומה שמביאתם אליו הקנאה, ממנוע מה שאין בו מניעה ומלדחות מה שאין בו מדחה. כי רבים מן המקנאים באנשי החכמה בזמננו זה ובלבד בארצנו זה מביאה אותם הקנאה בהם עם הסכלות להתעולל עליהם בענין נפלא יחדשוהו ובפרוש נחמד ופרשוהו (צ"ל יפרשוהו) בזולת הדברים התלוים במצות ממה שאיננו כדברי המדרש וההגדה, והם אומרים, זה חולק על מה שאמרו רבותינו, ומגדילים זה עליהם ומנשאים אותו ומבהילים בו נגד עמי הארץ, עד שמונעים אותם מאמרות הדברים וגורמים להם למאסם, מקנאתם באנשי החכמה וסכלותם במה שאמרו רבותינו ז"ל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג א), ואמרם עוד: פשטיה דקרא לחוד והלכה לחוד. כי אין נמנע שיסבל הלשון האחד שני ענינים נכונים ויותר מזה, כאשר אמרו ז"ל: "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא לשני מקראות. דבי רבי ישמעאל תנא, "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג כט) – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד א). ועוד בעבור מעוט השקפתם על פרושי רבנו סעדיה ופירושי רבנו שמואל בן חפני ז"ל הפשטיים, ואם הם מגדילים כמו זה עליהם כל שכן שיגדילו מה שמביאים אותו לעד מן הלשון הערבי. ויותר נפלא ומגֻנה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר: "לא יִתְרוֹם, ואם תָּרַם תרומתו תרומה" (משנה תרומות א ב), אמרו כי זה טעות, כי הת"ו מן תְּרוּמָה איננה שרשיה, וכבר הנהיגוה בתָּרַם ויִתְרוֹם מנהג השרשיה, כי משקלם פָּעַל ויִפְעוֹל. וטענו עוד באמרם הִתְחִיל ויַתְחִיל, כי התי"ו בתְּחִלָּה נוספת, כי הוא מן "הֵחֵל הַנָּגֶף" (במדבר יז יא). וכן אמרו באמרם מַתְרִיעִין ויַתְרִיעוּ מן תְּרוּעָה, כי הם מן "וַיָּרַע הָעָם" (יהושע ד כ). וטענו עוד באמרם לֹא יוֹפַךְ בענין יַהֲפֹךְ, כאשר אמרו: "היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע, ויופך ואחר כך יזרע. ואם צמחה, לא יאמר אזרע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך זורע" (משנה כלאים ב ג). ואמרו עוד במה שאמרה המשנה: "מֵדִיחַ וּמֵלִיחַ" (חולין קיג א עי"ש), שהוא טעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמֵלִיחַ ראוי להיות מענין "בַּמֶּלַח תִּמְלָח" (ויקרא יא יג), והמ"ם ב"בַּמֶּלַח תִּמְלָח" שרשיה, והיא במֵלִיחַ נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפועל הכבד אשר על <עמ' IX> בנין הפעיל, והיה ראוי להיות מַמְלִיחַ על משקל "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם" (שמות טז ד), ואמרם מֵלִיחַ על דמיון מֵדִיחַ אם כן טעות, כי מֵדִיחַ עלול העי"ן מן "יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה" (יחזקאל מ לח), והמ"ם בו נוספת, ומֵלִיחַ אצלם מענין "בַּמֶּלַח תִּמְלָח", וזה שִנוי. כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וגרמה להם זה עצלתם ופתיותם והתעלמם ממה שנפל במקרא מכמו הזרות הזה עם רובו ומעוט הקצתם והתעוררם לו. וכבר זכרנו אנחנו ממנו כלל מורה על זולתו בשער יחדנוהו לו בחלק הזה הראשון מחבורנו זה (שער ל). ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוהו בו מהטעות במלות האלה, ונבאר דעת הקדמונים ז"ל ואפני מנהגם בהם. ונֹאמר כי מהעברות בעלי הלשונות ומאשר מקלים על עצמם בהן, כאשר ירבה שמושם בדבר אפשר שיגרעו משרשו להקל כאשר [צ"ל עשו] העבריים בתֵּן והַך והַט וצַו וזולת זה הרבה, מאשר כבר נתברר בספר אותיות הרפיון וספר בעלי הכפל, ובארנוהו אנחנו בספר ההשגה וזולתו ונבארהו עוד בספרנו זה. ואפשר שיוסיפו במלה על שרשה, כהוספתם האל"ף המונעת ב"אַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג ט) וב"וְכִי תַשְׂמְאִילוּ" (ישעיהו ל כא), יורה על זה אמרו: "הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי" (יחזקאל כא כא), ואמרם שְׂמֹאל בוא"ו המשך, ואם היא נכתבת אל"ף בלתי מוּנעת. וכהוספתם הלמ"ד ב"שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו" (איוב כא כג), והמ"ם ב"נְמִבְזָה וְנָמֵס" (ש"א טו ט), אשר היה משפטו להיות נִבְזָה, אף על פי שאפשר בו פנים אחרים אני עתיד לזכרם בזולת המקום הזה (לקמן שער ו), וכהוספתם זולת אלה מאותיות התוספת ממה שאני עתיד לבארו. והמנהג הזה נהגו הערב גם כן בלשונם מן החסרון והתוספת. החסרון באמרם 'גד ורד' והדומה להם ופרושם 'גד ורד'. והתוספת כהוספתם האל"ף המונעת באמרם 'שמאל ושאמל' (רוח צפון), כי היא מן 'שמלת אלריח' (הרוח נשף מן הצפון), 'תשמל' (ישופף); וכהוספתם היו"ד באמרם בהקטין 'לילה' – 'ליילה'; וכהוספתם המ"ם באמרם ל'אזרק' (נחש) – 'זרקם', ול'לדקעא' – 'דקעם' (עפר שאינו מגדל צמחים). וכהוספתם הלמ"ד בזה באמרם ל'לעבד' – 'עבדל'. ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה, כהנהגתם יו"ד יְהוּדִים והיא נוספת בו, כי הוא נגזר מן "אוֹדֶה אֶת יְיָ" (בראשית כט לה), מנהג יו"ד יָעַץ, באמרם "מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח יז), כאשר נאמר "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג ד). ושמו יו"ד "מִתְיַהֲדִים" והיא נוספת ולא שרשיה, פ"א הפעל כמו יו"ד "וְיִתְיָעֲצוּ". כי כאשר רב שמושם ביְהוּדִים ורצו לגזור ממנו פועל, שמו היו"ד שלו כשרשיה, ואמרו "מִתְיַהֲדִים" על משקל מִתְפַּעֲלִים, ושׂמו היו"ד מ"מִתְיַהֲדִים" לנכח הפ"א ממִתְפַּעֲלִים, והיו"ד מן "מִתְיַהֲדִים" הוא יו"ד יְהוּדָה. ויו"ד יְהוּדָה וה"או המה יו"ד וה"א "עַל כֵּן… יְהוֹדֻךָ" (תהלים מה יח). ושתיהן נוספות, כי היו"ד לעתידות, והה"א היא ה"א הוֹדָה – הפֹעל החולף הכבד (הפעיל), והעתיד מן הוֹדָה – "יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה" (נחמיה יא יז), ויְהוּדָה השם הנקרא נלקח מזה העתיד. אך הנהיגו היו"ד ב"מִתְיַהֲדִים" מנהג פ"א הפֹעל, והנהיגו הה"א הנוספת המורה על הכבד מנהג עי"ן הפֹעל, והנהיגו הדל"ת מנהג הלמ"ד והיא על האמת עי"ן הפֹעל, והפילו פ"א הפֹעל האמתית אשר היא הו"ו ב"יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה", והפילו עוד למ"דו האמתית. וכן עשו בעלי המשנה ב"לֹא יִתְרוֹם וְאִם תָּרַם" (משנה תרומות א ב), כי כאשר רב שמושם בתְּרוּמָה, אמדוהו אומד "הַגְּמוּלָה הַזֹּאת" (ש"ב יט לז), ואמרו תָּרַם ויִתְרוֹם כאשר נאמר גָּמַל ויִגְמוֹל. וזאת היתה דעתם במַתְרִיעִין <עמ' X> ומַתְחִילִין ויַתְרִיעוּ ויַתְחִילוּ, כי כאשר הנהיגו תְּרוּמָה מנהג "הַגְּמוּלָה הַזֹּאת" ומנהג גְּבוּרָה, והנהיגו תְּחִלָּה מנהג "קְהִלָּה גְדוֹלָה" (נחמיה ה ז) ודומים להם, שמו השתי ת"וין מהם כשֹרש, ואמרו יַתְרִיעוּ ויַתְחִילוּ על משקל "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר כ י) ועל משקל יַגְבִּירוּ מן "לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר" (תהלים יב ה).

אבל יוֹפַך, היתה דעתם בו שראו להמיר ה"א הָפַך באל"ף ובא אָפַך על דמיון אָמַר, ובא עתידו יוֹפַך כאשר בא עתיד אָמַר יֹאמַר ועתיד אָכַל יֹאכַל. וכתבם אותו בו"ו כאשר נכתב "כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים" (יחזקאל מב ה) בו"ו על המבטא והוא מן אָכַל. וזה דומה למה שעשו העבריים ב"אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ לה), "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג ג) וזולתם, בהמירם הה"א מהם באל"ף. וכבר נראה כי דעת אנשי המשנה בתָּרַם ויִתְרוֹם וזולתם הדומים להם הוא דעת העבריים ב"מִתְיַהֲדִים" בשוה, וכי דעתם ביוֹפַךְ ר"ל בהפכם ה"א הָפַך לאל"ף הוא כדעת העבריים ב"אֶגְאָלְתִּי" וזולתו, ומי שידין אלה לזכות ידין אלה לזכות, ואם לא, יהיה חומס ואיננו אוחז דרך הצדק ולא מודה באמת, כי הם לומדים מהם ועושים כמעשיהם והולכים אחריהם בדבור ובמעשה. ואיננו רחוק שיהיה אָפַך דומה ללשון הערבי, רצוני לומר אמרם 'אפכת אלרגל על אלאמר', בענין 'הפכתיו מעליו', וקורים לרוחות אל מתפכאת, מפני שהן הופכות. וכבר מצאתי כהעברות האלה בלשון הערב, והוא שהם מסכימים שגזרת מכאן מן כאן יכון ושמשקלו מַפְעֵל, כי עקרו להיות מַכְּוֵן, והניחו הו"ו בעבור שכבדה הנעתה עליהם והניעו הכ"ף בפתחות ונהפכה הו"ו לאל"ף בעבור הפתח אשר לפניה עם נוחה. אבל הנהיגו מנהג פְעַאל פתוח הפ"א ושמו מ"מו כשרשיה בעבור רֹב שמושם בו, ואמרו מְכֵּן וְאַמְכִּינָה על דמיון פְעַאל וְאַפְעִילָה. ועוד אמרו 'תְּמַכַּנְתְּ פי אל מְכּאֵן', והנהיגו מנהג תְּפַעַלְתְּ, והוא בעקר תְמַפְעַלְתְּ, כי עִקרו תְּמַכְּוַנְתְּ במקום תְּכַּוַנְתְּ, כמו אמרם תְּמַדְרַעְתְּ במקום תְּדַרַעְתְּ (והיא הלבשה ממין מלבש הנקרא מדרע. מונק) ואמרם תְּמַסְכַנְתְּ במקום תסכנת – כי הוא נגזר מן סכן (ל עוני). וכמו אמרם עוד תַוְב מְמַרְגל במקום מֻרַגַל, כלומר על מלאכת המַרְגל, כי המְרַאגִיל אצלם בגדים ממין בגדי השרד, והיתה ההקשה לומר מֻרַגַל כי משקלו מֻפַעַל, ואמרם מֻמַרְגַל הוא מֻמַפְעַאל על משקל מֻדַחְרַג אלא שמֻדַחְרַג מֻפַעְלַל ומֻמַרְגַל מֻמַפְעַל, ושמו המ"ם השניה מן מֻמַרְגַל והיא נוספת, כמו הדל"ת מן מֻדַחְרַג והיא שרשיה, והוציאו מֻמַפְעַל ועקרו מֻפַעַל מוצא מֻפַעְלַל, וזאת היא ההקשה בתְּמַסְכַּנְתְּ ותְּמַדְרַעְתְּ. ואלו היו מקבצים מְכֵּאן כמשפטו ודינו, היו אומרים מְכֵּאִין, כי משקל מֻכֵּאן, כאשר אמרתי על העקר מַפְעִיל וקבוץ מַפְעֵל הוא מֻפאֵעִל, אך הנהיגו מנהג קֻדַאל ואַקְדִילָה. וזה הוא עוד העברת מאמר העברים: "נודרין לחרמין ולהֹרגין ולמוֹכְסִין" (נדרים כז ב) בשם הפועלים מן מֶכֶס, בעבור שדמו מֶכֶס למה שאמר הכתוב: "מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר" (נחמיה יג טז), אע"פ שאיננו נמנע שתהיה המ"ם במֶכֶס שרשיה, ושיהיה מענין "תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב ד) ולא יהיה משרשו. ואינם מדברים בדבר שלא כהקשה הנמצא במקרא עד שהם מכוְנים בו פנים אחרים. אבל אמרם "מֵדִיחַ וּמֵלִיחַ", רצו בזה השְווֹת המלות וזווגם. כי ממנהג העבריים לעשות כן, כאמרם: "אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה), "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג יא) – נהגו מוֹבָא, <עמ' XI> והוא עלול העי"ן מנהג מוֹצָא והוא עלול הפ"א לזַוג המלות, ועקר מוֹבָא מָבוֹא. וכאמרם גם כן "הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב" (ישעיהו נט יג), ונהגו "הֹגֹו" והוא מקור פעל קל עלול הלמ"ד, כי הוא מן "וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ" (תהלים עז יג), מנהג "הֹרֹו" והוא מקור פעל כבד (הפעיל) עלול הפ"א והלמ"ד, כי הוא כמו "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י יא) (ורד"ק הביא סברא זאת בשם אביו). והערב עושים גם הם כן באמרם: 'אני לאתיה באלעשאיא ובאלגדאיא' (אלך אליו בכל ערב ובקר), וכקבץ קצתם בין מזאוראת והוא מן אל וזר ובין מאגוראת לזַוֵּג המלות, והיה משפט הדבור להיות מַוְזורָאת, ורצונו זווג המלות, כאשר רצו כן באמרם אל-גְדֵאיֵא, בעבור שנהגוהו מנהג מלת אל-עֵשאֵיֵא. ומאמר בעלי המשנה אם כן "מֵלִיחַ" הוא נהוג על מלת "מֵדִיחַ" בעבור מה שזכרנוהו מדעת אנשי הלשונות בהשוות הדבור, ואיננו טעות כאשר חושב מי שאיננו יודע דקדוק הדברים. ועקרו מַמְלִיחַ, וגרעו המ"ם השרשיה לזַוג הדבור. ואלו היו יודעים האנשים האלה מהעברות הלשונות ושמושיהם מה שנדעהו, לא היו מונעים מה שהכשרנוהו. ובעבור סכלות הרבה אנשים אשר לא למדו חכמת לשון הערב במה שעובר אצלם בלשונם מההעברות וההשאלות ותשומת הדבר בזולת מקומו וזולת זה ממנהגיהם ממה שנוהגים גם כן העבריים בלשונם כמוהו. אתה רואה אותי בעת אבאר שמוש נכרי ששמשו בו העבריים, שאומר ברב הפעמים: "וכבר עשו הערב גם כן באמרם כך וכך", כדי להראות למי שאיננו רגיל ולא ישתומם ממה שהכשירוהו העבריים. ואינני אומר שכל מה שרב השמוש בו יכון בו החסרון, ולא שהתוספת נכונה בכל מקום, ולא אחשב כי בכל דבר יכון לנהוג בכמו הזווג הזה וההשואה, אך זה מושב אל העברים ומָעמד על מנהגם. על כן לך באשר הלכו ועמֹד באשר עמדו. ואני, יצליחך האלהים, עוזב האנשים האלה להגאות באולתם וחסרון מוסרם ושב אל מה שיש בו תועלת בעזרת האלהים. ואיננו נעלם מאחד מאנשי החכמה עֹצם הטֹרח אשר ימצאני בחבור הזה, ורֹב היגיעה אשר תשיגם (צ"ל תשיגני) בו, וידע מי שתכונתו זאת כי לא עשיתי זה להתפאר ולא כִונתי בו לקנות שם, אבל היתה כַונתי בו להתקרב אל האלהים ולהגיע אל גמולו הטוב במה שאועיל מעניניו למי שאיננו יודעם, ואבאר מִטעמיו למי שאיננו מכירם, ולהיות לי עוד לעזר לעת הזקנה אשר השקפנו עליה, והיה קורא אותה אפלטון 'אֵם השכחה'. ואשר יועיל בחכמתו זאת תועלת גמורה הוא המרחיק מעליו העצלה ולא יקוץ ויהיה איש מוסר ושכל טוב רגיל בחכמה משכיל ומבין, ויהיה בטבעו ומוסרו הראשון נבחר מהרבה בני אדם. כי אני לא הגעתי אל החכמה הזאת כי אם בהתמדת החקירה והעיון ובטֹרח תמיד לילי ויומי,ובחשק שהיה נכנס לה בלבי וכאלו הייתי מתנבא בה בנבואה. וכבר קבצו רֹב שרשי הלשון אנשים רבים לפני, אשר נדבה רוחם לבקש החכמה ולחקֹר עליה, וכל אחד מהם משֻבח על טרחתו ומהֻלל על יגיעתו, אע"פ שכלם סרו מני דרך הנכונה ונטו מני ארח הישרה, בהניחם רב השרשים על בלתי מכוניהם ושומם אותם בזולת מקומותם. והוא <עמ' XII> ששמו רוב האותיות השרשיות בלתי שרשיות, עד שסמכו בהרבה מן השרשים על אות אחת ושמו זולתי האות ההיא מאותותיו תוספת משרתות לה. והדמיון בזה ששמו השֹרש בנָטָה הטי"ת לבדה ושמו הנו"ן והה"א נוספות בו, בעבור שראום נופלות ב"וַיֵּט יָדוֹ" (ישעיהו ה כה), "אַל תַּט בְּאַף" (תהלים כז ט) וזולתם, ולא ידעו כי עילת נפילתם להקל, וזה לרֹב שמושם בשרש הזה. וכן עשו בהִזָּה, סמכו בו על הזי"ן לבדה ולא השגיחו אל האות הנבלעת בו ולא אל הה"א. וגם כן עשו בהִכָּה, כי סמכו על הכ"ף לבדה ממנו ולא השגיחו אל הנו"ן אשר ב"הַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה" (שמות ט לא) וב"הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ" (שם פסוק לב). וכן שמו השרש בסָבַב הסמ"ך ואחת מאותיות הכפל, ולא הרגישו בכפל הראשון, בעבור נפלו ב"יָסֹב אֹתוֹ" (מ"א ז כג) וזולתו, ונהגו המנהג הזה בכל הפעלים בעלי הכפל. וכבר [הראה] ר' יהודה המופתים על טעותם בזה ובדומה לו מהפעלים העלולים והפעלים בעלי הכפל. אבל מה שהיה מן הפעלים השלמים כמו נָתַן ונָדַר והדומה לו ממה שהפ"א שלו נו"ן, שמו הפ"אים מהם שאינם מהשרש בעבור נפלם בקצת שמושיהם או הבלעם כאשר עשו בנָטָה. וגם כן עשו בלָקַח בעבור נפול הלמ"ד מן "קַח נָא מִפִּיו תּוֹרָה" (איוב כב כב), "קָחֶנּוּ וָבֹאָה" (ש"א כ כא), "קְחוּ לָכֶם" (בראשית מה יט) והדומה לזה, ולהבלעהּ ביִקָּח. אבל נָתַן, בעבור נָפלה מן "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ" (בראשית יד כא), "תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי" (בראשית ל כו) והדומה להם ולהבלעה ביִתֵּן, ונו"ן נָדַר (בעבור) [להבלעה] ב"וַיִּדַּר יַעֲקֹב" (בראשית כח כ), ונו"ן נָפַל להבלעה ביִפֹּל. כן עשו ברב הפעלים המחסר הפ"אים או הלמ"דים, כלם נהגו בהם המנהג הזה והלכו בהם על הדרך הזאת, כי אם ר' יהודה בן דוד לבדו נ"ע הוא תחלת מי שהלך בזה הדרך הנכונה ונהג בו על נתיב האמת והכיר השרשי מן הנוסף בפעלים אשר אספם בספריו, ר"ל ספר אותיות הרפיון וספר בעלי הכפל. אך מצאנו משגה במעט מהם כבר הקשינוהו עליו בספר ההשגה בפעלים בעלי אותות הרפיון ובפעלים בעלי הכפל כאשר נכתב בספריו. אבל הפעלים הנמלטים מן הרפיון ומן הכפל ומלות הטעמים לא זכר רבי יהודה מהם מאומה ולא שלח ידו בהם, ואנחנו ראינו לקבצם כלם בספרנו זה, רצוני לומר הפעלים השלמים והפעלים העלולים והפעלים בעלי הכפל ומלות הטעמים, וראינו לזכור בו מן השמות אשר אינם נגזרים, ממה שאין להם פעלים, מה שנתלה בו פרוש מועיל כמו שמות המדות והשקלים והעופות והאבנים והדומה לזה ממה שהוצאתי פירושו מספרי החכמים הגאונים שהם כדי לסמך עליהם, כרב סעדיה ורב שרירא ורב האיי ורב שמואל בן חפני ראש הישיבה וחפץ ראש כלה וזולתם מבעלי הפירושים והגאונים ז"ל, עד שיהיה ספרנו מספיק בכל ותמעט יגיעת המבקש בו מקבץ רב שרשי הלשון הנמצאים במקרא, כי אם מה שמנעה ממנו השכחה הממונה על <עמ' XIII> האדם או טרדת הלב. אך מה שזכרו ר' יהודה בספריו ואשר זכרנוהו אנחנו בהשגה מן השרשים אינם (צ"ל אינני) טורח לבא עד תכלית חלקיו ולא לספר כל שמושיו בספרנו זה, רק נרמז אליו ונעיר עליו בלבד, למען ידרש הדורש בענינו ויקחהו המבקש ממקומו. עשינו זה בעבור כמה פנים, מהם האהבה לקצר כפי היכלת והחפץ לעזב האריכות אשר היא גורמת לקורא לקוץ, ומהם שאם הייתי עושה לא הייתי מוסיף ברובו על מה שזכרו בו ר' יהודה ועל מה שכבר זכרתיו אני מאומה, וכאלו הייתי כותב דבריו ודברי ושונה ספריו וספרי, ואחמס נפשי ואגרום שיקוצו המעינים וייגעו המבקשים בשנות דברים אשר כבר התבארו ודרוך בדרכים דרוכות. ומהם שלא אעלים נֹעם מה שחדש האיש הזה ושלא אסתיר מעלת מה שהוציא והפלא שהחל בו מן החכמה הזאת ר"ל חכמת השמוש, כי לא קדמו אדם לזה ולא נהג בו נוהג ולא עבר על לב מחבר ולא נפל בנפש מאסף לפניו כאשר ספרתי עליו בהשגה ושלא אכסה אורו ואהיה חומס אותו ומפחית מעלתו. ולכל אשר זכרתיו, כל שכן אלה הפנים האחרונים כי הם הרעים והמגֻנים שבהם, נמנעתי מהשלים כל סעיפי השרשים הזה (צ"ל ההם) בספרי זה. ואני מפני זה יועץ למעיֵן בספרי זה שלא יעזֹב לקרא שני ספרי רבי יהודה ז"ל ר"ל ספר אותות הרפיון וספר בעלי הכפל, ושלא ירף מקרא מה שקדם לנו בענין הזה מן הספרים, ר"ל ספר ההשגה וספר ההערה וספר הקרוב והישר וספר ההשואה וספר ההכלמה, כי בספר הזה רצוני לומר ספר ההכלמה הביאונו פרושים רבים לעניני ספרי ר' יהודה ועניני ספר ההשגה, ונתגלגלו לנו בו סדורים רבים מסדרי הלשון ותועלות רבות מחכמת הדקדוק העברי אשר לא יוכל המעין בחכמת הלשון לעמוד בלעדיו, ויש בו עוד טענות רבות ומופתים עצומים ואותות גדולים על שרשי הלשון ושמושיו ועלילותיו, נראה מהם גדלת החכמה הזאת ויקר ערכה והתבאר גדל מעלת מי שידענה היטב ושפלות מי שנדחק בה מבלי הכרה ומאין ידיעה. ולכל אשר זכרתיו תשלם העמידה על חכמת לשון ספרי האלהים יתעלה. ומי שרואה הקדמתי לרבי יהודה בענין הזה, אף על פי שהוא מעת קרובה על מי שקדם ורחקה עתו מהמחברים, אל יחשב עלינו כי הפליאנו והגדלנו בו, פן יחמסנו ויפחית לנו מה שאנו מכירים מן האמת וצופנים מן הצדק, כי הוא מדרך מה שמחיב אותו הצדק, משֻבח בדרכו וטוב בסברתו בחכמה הזאת מכל אשר היה לפניו, כי אין משבחים האומר לקדמת הימים ולא חומסין המוצא לקרבת העת, אבל ינתן לכל מה שהוא ראוי לו. עם אשר מופת ר' יהודה על סברתיו נגלה ואותו נראה, ובעבור דעתנו שסברתו היא האמת יצאנו בעקבותיו והלכנו אחריו ולא אצלנו לבא עד תכלית במה שזכרו והיטיב בו, אך מה שלא זכרו מן הפעלים השלמים ומלות הטעמים והשמות אשר אינם נגזרים <עמ' XIV> מן הפעלים, אבא עד תכליתם ואגיע עד קץ מגמתי בם כפי הכח והיכלת. ואני מעיר עוד בספרי זה על מה ששגה בו ר' יהודה והקשתיו עליו בהשגה ומבאר עוד מה ששכחתי להקשותו עליו שמה. ולא אקבל על עצמי להביא כל השרשים ולא לזכור כל התולדות, כי מה שאנו בו מכבד על הזמן אפשר שיבהילנו מהביא מעט ממנו ויטרדנו מזכור מקצתו. אבל אנחנו מקוים שיהיה ספרנו זה כולל רֹב מה שכוַננו אותו והיתה מגמתנו אליו, ומאלהים נשאל לישרנו ועליו נבטח וממנו נבקש להורות אותנו ובו נעזר בזה ובכל דבר.

וקראנו ספרנו זה (כתאב אלתנקיח) ספר הדקדוק אשר ענינו החקירה והחפוש. ואני שואל מכל הקורא בו והמעין בעניניו לעזב מה שחלו בו אנשי דורנו זה מן הקנאה והעקשות והחזֵק בשקר ודבֵר בבני אדם והתעולל על החכמים, ויחשׂ במה שמחדשים אותו מענין נפלא אל זולתם למען חמסם ועשקם. כי מי שיהיו בו המדות האלה המגנות הוא נמאס מאלהים ומגֻנה מבני אדם. ואינני חושב להנצל מן הטעות ולהמלט מן השגגה, כי טבע האדם חסר וכחו קצר, אך דיי שאשתדל ואגיע היכלת בו. ומה גדלה גנות הקורא בספרנו זה מאנשי התבונה, אם לא ידינני לזכות בטעות שיראה, וימחול לי משגה שימצאהו, והוא ראה עֹצם עמלי וטרחי בו. ואיננו דבר גדול שיפל בספר הזה הנכבד טעות מחמת המשגה וטרדת לבי בעֹצם מה שאטריח עצמי בו. ואל יטרף החסר לב מני טרף בהיות מעלתו נשאת מן הטעות ההוא, כי הרבה פעמים כותב הסופר המהיר ספר, וכאשר ישוב לראותו ימצא בו הטעות ותהיה מחמת המשגה וטרדת הלב, כל שכן במה שהוא עובר על האדם בכמו החבור הגדול הזה אשר עניניו רבים ודרכיו עצומים, כי מי שנכנס במה שנכנסתי בו מן הדין לדונו לזכות אם ישגה ושלא להאשימו אם יטעה. והביאני להרבות בענין הזה מה שאדעהו מרֹע מוסר אנשי דורנו, ומעוט הכרתם במצוקות בעלי החבורים ודֹחק אנשי הסדורים והתמכרם לדבר בחכמים, כל שכן ממה שנסיתי באולתם ולא נמלטתי מרעתם. וחלקתי ספרי זה לשני חלקים, החלק הראשון נזכר בו שערים מן החכמה יתבאר מהם הרבה משמוש הלשון והעברותיו ומנהגיו ובניניו וזולת זה מעניניו, וקראתי אותו בעבור רֻבי עניניו ספר הרקמה (כתאב אללמע), לדמות שעריו אל רקמות האדמה והמה המקומות אשר יהיה בהם מינים שונים מן הפרחים, נלקח מרקמת הבגד אשר תהיה מצבעים רבים. והספר השני נזכר בו רב השרשים הנמצאים במקרא, ועל כן קראתי החלק השני ספר השרשים (כתאב אלאצול). וזה החלי בזכרון כל אשר קבלתיו על עצמי בעזרת האלהים ואמצתו.