סנהדרין לד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי טעמא דר' יוסי בר יהודה דאמר קרא (במדבר לה, ל) עד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה ורבנן אמר ריש לקיש משום דמיחזי כנוגע בעדותו ורבנן האי למות מאי דרשי ביה מוקמי ליה באחד מן התלמידים כדתניא אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מניין שאין שומעין לו ת"ל עד אחד לא יענה אמניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין שומעין לו ת"ל אחד לא יענה בנפש למות:
דיני נפשות המלמד כו':
אמר רב בלא שנו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין מלמד זכות חוזר ומלמד חובה מיתיבי למחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני במקומי המחייב אומר אני המחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה והא למחרת גמר דין הוא וליטעמיך למחרת משא ומתן מי ליכא כי קתני בשעת משא ומתן ת"ש דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין ואם איתא ליתני נמי איפכא תנא אזכות קא מהדר אחובה לא קא מהדר ת"ש דאמר ר' יוסי בר חנינא גאחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו ואמאי נימא אילו הוה קיים הדר ביה השתא מיהא לא הדר ביה והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו אין מוצא איתמר תא שמע דשני סופרי הדיינין עומדין לפניהן אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין בשלמא דברי המחייבין למחר חזו טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת דין אלא דברי המזכין מאי טעמא לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו לא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה האין מונין להן אלא אחד מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות דבי ר' ישמעאל תנא (ירמיהו כג, כט) וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים היכי דמי טעם אחד משני מקראות אמר רב זביד כדתנן מזבח מקדש את הראוי לו רבי יהושע אומר וכל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו, ב) העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד ותרוייהו מאי קמרבו פסולין מר מייתי לה ממוקדה ומר מייתי לה ממזבח והא התם מיפלג פליגי דקתני סיפא אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים שר"ג אומר לא ירדו ור' יהושע אומר זירדו אלא אמר רב פפא כדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר
רש"י
[עריכה]ורבנן - דאמרי אפי' לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
מוקי לה באחד מן התלמידים - אבל בעדים לא מיתוקם משום נגיעת עדות כדאמרינן:
ת"ל אחד לא יענה בנפש למות - למות הוא דאינו עונה כו':
לא שנו אלא בשעת משא ומתן - דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה:
אבל בשעת גמר דין - שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:
למחרת - משנה היא בפרק היו בודקין אותו (לקמן דף מ.) גבי הלנת דין:
דנין אלו כנגד אלו - היכא דנחלקו בדין שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין וקיימא לן (לעיל דף ב.) אין מטין לחובה על פי אחד דנין בראיותיהן אלו כנגד אלו עד שיחזור בו אחד מן המחייבין דהוו להו מזכין רובא אבל לחזור בו אחד מן המזכין לא קתני ואם איתא דבגמר דין יכול לחזור וללמד חובה ניתני נמי איפכא ונימא או אחד מן המזכין את דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים:
תנא אזכותא - ניחא ליה לאהדורי ומיתני משום לישנא מעליא וה"ה נמי איפכא:
רואין אותו - לענין המנין:
והא שלחו מתם - כלומר היכי מצית לתרוצא להא דרבי יוסי בר חנינא כרב והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו הא דר' יוסי לא סבירא ליה דרב דאמר בשעת גמר דין חוזר לחובה:
ומשני אין מוצא איתמר - הכי שלחו ליה לדברי רבי יוסי ברבי חנינא אין מוציאין מכלל דברי רב דטעמיה דר' יוסי משום דהשתא מיהא לא הדר ביה:
דברי המחייבין - פלוני חייב ומן הטעם הזה פלוני זיכה ומן הטעם הזה:
בשלמא דברי המחייבין - בעי למיכתב ביום ראשון ואע"ג דמצי למיהדר דבעינן לידע למחר הטעמים משום דאי הדר ביה חד מינייהו מטעמא קמא ומחייב ליה למחר מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומיבעי הלנת דין בטעמא בתרא אולי יחזור בו הלילה:
אלא דברי המזכין - אם איתא דיכול לחזור בו למה לי למכתבינהו אי משום שעת משא ומתן דלמחר הא מילתא בעלמא היא כדי שיחזר אחר הזכות לכתוב פלוני זיכה למה לי למכתב טעמא אלא לאו משום דאי הדר ביה לא צייתינן ליה הלכך בעי למיכתב טעמא דלא נינשייה לטעמיה ונימא (ליה שמא) בדבר שהצדוקין מודים בו הייתי טועה:
טעם אחד משני מקראות - מפרש לקמן היכי דמי:
אין מונין להן אלא אחד - דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקיימא לן לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו מטעא טעי:
אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי - אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת:
המזבח מקדש - פסולין שאם עלו לא ירדו:
את הראוי לו - ובלבד שיהא דבר שנראה כבר למזבח ובזבחים מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי אבל פיגול ונשפך דמו ונשחט במחשבת פסול אם עלו לא ירדו והתם מפרש טעמא שהיה פסולן בקדש כלומר שנפסלו בעזרה:
רבי יהושע אומר כו' - קא סלקא דעתך דרבי יהושע לאו לאיפלוגי אתא אלא למילפא מקרא: כל הראוי לאשים גרסינן לאשים להקטרה על האש:
העולה על מוקדה - ממוקדה דייק דהיינו אשים דאמר קרא כל הלילה תהא שם דכיון שעלתה לא תרד ומשום כשירה לא איצטריך כל הראוי לאשים גרסינן ולא גרסינן כל העולה לאשים וטעמא דרבן גמליאל מעל המזבח:
ותרוייהו מרבו פסולין - שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו ולא פליגי אהדדי אלא מר יליף ממוקדה כו':
ופרכינן התם הא מיפליג פליגי - ולא טעם אחד הוא:
הדם והנסכים - שנפסלו לא ירדו דהא נראו למזבח:
לר' יהושע ירדו - דאינן לאשים:
תוספות
[עריכה]אלא דברי המזכין מ"ט. פ"ה למה לי למיכתבינהו משום משא ומתן דלמחר הא מלתא בעלמא הוא כדי שיחזור אחר זכות . לכתוב פלוני זיכה ל"ל טעמא אלא משום דאי הדר לא צייתי ליה הלכך צריך למיכתב טעמא דלא לימא בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה וא"ת ומהאי טעמא צריך ליכתוב טעמא אע"פ שיכול לחזור בשעת גמר דין משום דבשעת משא ומתן דלמחר שלא יאמר בדבר שצדוקין מודין הייתי טועה ויחזור וי"ל כיון דליכא נפקותא כולי האי לענין פטור וחובה של נידון אלא כדי שיחזור אחר זכותו לא היה להם לחוש לכתוב טעמא מאחר דבשעת גמר הדין יכולין לחזור בכל ענין אבל אם אינם יכולין לחזור בכל ענין אף בשעת גמר דין שיש נפקותא אז ראוי לכתוב:
מה פטיש. זה. רבינו שמואל גריס מחלק שאין הפטיש מתחלק אלא הסלע וקשה דהוה ליה למימר מה הסלע מתחלקת וכן בפרק רבי עקיבא (שבת פח: ושם) גרס מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון והו"ל למימר נמי מה סלע מתחלקת ומפרש ר"ת וכפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלקת מן הסלע כדאמרי' במדרש מעשה בא' שלקח סנפירין הלך לבודקו נתנו על הסדן והכהו בקורנס ונבקע הסדן ונחלק הקורנס וסנפירין עומד במקומו היינו הוא דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ד (עריכה)
כב א מיי' פ"י מהל' סנהדרין הלכה ח':
כג ב מיי' פ"י מהל' סנהדרין הלכה ב', ומיי' פי"א מהל' סנהדרין הלכה ג':
כד ג מיי' פ"י מהל' סנהדרין הלכה ג':
כה ד מיי' פי"ב מהל' סנהדרין הלכה ג':
כו ה מיי' פ"י מהל' סנהדרין הלכה ה':
כז ו מיי' פ"ג מהל' פסולי מוקדשין הלכה ג':
כח ז מיי' פ"ג מהל' פסולי מוקדשין הלכה י"ד:
ראשונים נוספים
דתניא מנין לא' מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שאין שומעין לו.
שנא' ועד אחד לא יענה [מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה שאין שומעין לו ת"ל לא יענה בנפש למות] אחד לא תענה:
דיני ממונות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה.
אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה.
ת"ש ר' יוסי ב"ר חנינא אומר אחד מן התלמידין שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו אמאי וניחוש דלמא אלו הוה קיים הוה הדר ביה. השתא מיהא לא הדר ביה.
והא שלחו מתם כי דברי ר' יוסי ב"ר חנינא חולקין על רבינו רב. ושנינן אין חולקין אתמר.
ת"ש שני סופרי הדיינין עומדין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין דברי המזכין אמאי לאו משום דאי חזו טעמא לחובה לא משגחי בהו. ודחינן לא.
אלא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות וכר' יוחנן דאמר שנים שאמרו טעם א' משני מקראות אין מונין אותן אלא אחד מאי טעמא שנא' אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
ואין טעם אחד יוצא משני מקראות.
היכי דמי טעם אחד משני מקראות ואמר רב זביד כדתנן בשחיטת קדשים פ"ט המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד.
שנאמר על המזבח כל הלילה. פי' כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד ותרוייהו קא מרבו פסולין שאם עלו לא ירדו. ר' יהושע מייתי לה ממוקדה.
ורבן גמליאל מייתי לה ממזבח. ודחינן והא התם מפלג פליגי דקתני סיפא אין בין רבן גמליאל לר' יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר הואיל וראויין הן למזבח לא ירדו.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ד (עריכה)
פיסקא דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אוקימנא באחד מן התלמידים שיושבים שורות לפני הדיינין ודברי הכל היא. תניא ועד לא יענה כו' מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר יהודה אמר קרא ועד לא יענה למות למאי אתא אי לעדות ממש קרא אחרינא כתיב לא יקום עד אחד באיש אלא ללמד עליו חובה בדין ואמר קרא למות למות הוא דלא יענה הא לזכות יענה ורבנן דלא דרשי הכי ומוקמי ליה להאי קרא במידי אחרינא מאי טעמייהו אמרי בעד ממש ליכא לאוקומה דיכול ללמד עליו זכות משום דהוה ליה נוגע בעדות לפי שנתחרט בו על שהעיד עליו עדות שקר שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימם ורוצה הוא לחזור בו אלא שיודע שאין יכול לחזור לאחר כדי דיבור וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לפיכך בא לזכותו מן הדין כדי שלא יגמר דינו לחובה. ודייקינן ורבנן מאחר דלא מיתוקם להו האי קרא באחד מן העדים משום נוגע בעדותו כדאמרן מאי עבדי ביה ומהדרי' מוקמי ליה באחד מן התלמידים כדתניא אחד מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות מנין שאין שומעין לו תלמוד לומר ועד לא יענה כו' הכי דריש ליה לקרא ועד ואחד לא יענה בנפש למות הא כיצד למות אעד לא כתוב דאפילו לזכות נמי אין שומעין לו משום נגיעת עדות דהא ליכא לאוקומה אלא אאחד אשתכח השתא דלא יענה קאי אתרווייהו ומשמע בין לזכות בין לחובה ואתא למות לאשמועינן דאחד עונה לזכות:
מתני' דיני ממונות המלמד חובה כו' אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן שצריך לעמוד בדבריו אולי יחפש ויתברר לו שלא טעה ובדין זכהו אבל בשעת גמר דין שהסכימו לפטרו אלא שעדיין לא פטרוהו המלמד זכות חוזר ומלמד חובה שהרי חיפש וחזר לזכותו ולא מצא לו זכות. מתיבי מאחר שהלינו את דינו משכימין ובאין המזכה אומר אני מזכה לא שהייתי מחייבו מתחלה וחזרתי לזכותו אלא הריני מזכה במקומי כבתחלה ועדיין אני עומד בשיטתי כו'. תא שמע היו שלשים וחמשה מזכין ושלשים וששה מחייבין ואי אפשר לנטות על פי אחד לחובה דנין אלו כנגד אלו לפי טעמיהן וראיותיהן עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והוו לה ל"ו מזכין ול"ה מחייבין ומטין על פי עד אחד לזכות והתם בגמר דין קא מיירי ואם איתא דבשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה ליתני נמי עד שיראה אחד מן המזכין דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים. ודחינן הוא הדין דאפילו איפכא מיהו תנא אזכות ניחא ליה לאהדורי משום לישנא מעליא:
תא שמע א"ר יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים כו' ואי אמרת דבשעת גמר דין חוזר ומלמד חובה אמאי רואין אותו כאלו עומד בשיטתו וליחוש דילמא אי הוה קאי הוה הדר ביה. ומפרקינן השתא מיהת הא לא הדר ביה כלומר לעולם אימא לך דאי בעי מהדר ביה בשעת גמר דין מצי הדר מיהו היכא דמית מקמי דלהדר ביה דין הוא שיהו רואין אותו כאילו חי ועומד בשטתו שהרי עדיין לא חזר בו ומסתמא ליכא למיחש דאי הוה קאי הוה הדר ביה. ומקשינן מי מצית אמרה דטעמא דר' יוסי בר חנינא משום דאכתי לא הדר ביה ולא פליג הא דרב והא שלחו מתם לדברי ר"י בר חנינא מוצא מדברי רבינו רב שאמר בשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה כלומר הא דרבי יוסי בר' חנינא מפקא מדרב דאם כן היכי אמרינן רואין אותו כאלו חי ועומד במקומו ומטין את הדין על פיו לימא דילמא אלו הוה קאי הוה הדר ביה בשעת גמר דין אלא לאו שמע מינה דהמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה לעולם הילכך כי מית נמי כמאן דאיתיה דמי דלחייבו איכא למיחש אלמא הא דר' יוסי בר חנינא פליגא אדרב ודחינן אין מוצא אתמר ואצטריך לאשמועינן דטעמא דר' יוסי בר' חנינא משום דלא הדר ביה הוא:
תא שמע שני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין מאיזה טעם חייבו ודברי המזכין מאיזה טעם זכו ודייקינן בשלמא דברי המחייבין צריכין מיכתב ביומא קמא דאי הדרי בהו מטעמא קמא ואתו למחר לחיוביה מטעמא אחרינא בעו למעבד ליה הלנת דין להאי טעמא בתרא דילמא הדרי בהו נמי מיניה אלא דברי המזכין למה לי למכתב דאי למנינא לכתוב פלוני ופלוני מזכין ואי משום שעת משא ומתן דלמחר שצריכין לדון אלו כנגד אלו הא ודאי לשכחה דחד ליליא ליכא למיחש אלא כי היכי דאי בעי חד מינייהו למהדר ביה ולומר טעיתי בדבר שאין הצדוקין מודין בו לא צייתינן ליה ודחינן אלא כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות בזמן שאין אחד מהן רואה טעמו של חבירו דכי האי גוונא אין מונין להם אלא אחד מאי טעמא לפי שאין טעם אחד יוצא משני מקראות וודאי קרא דחד מינייהו למילתא אחריתי קאתי ומשתכח דחד מינייהו מטעה קא טעי מנא הני מילי אמר קרא אחת דבר כו' מאחת שדבר שמעתי שתים אבל לא דבר שתים לשמוע אחת:
ואיבעיא לן היכי דמי טעם אחד משני מקראות. וסברינן לאוקומה כי הא דתנן מזבח מקדש את הראוי לו כגון הדם והנסכים והעולה לאשים שנפסלו בעזרה לאחר שנראו למזבח שאם עלו לא ירדו והיינו דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש ובזבחים מפרש דהאי ראוי לו דקתני למעוטי קמצים שלא קידשן בכלי קאתי שעדיין לא נראו למזבח רבי יהושע אומר כל העולה לאישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כלומר שם תהא כל הלילה שאם נפסלה ועלתה לא תרד מה עולה שעולה לאישים דכתיב על מוקדה אם עלתה לא תרד כדאמרן אף כל דבר שראוי לאישים כו'. רבן גמליאל אומר היא העולה כו' מה עולה שראויה למזבח שנאמר על המזבח אם עלתה לא תרד כו' קס"ד דרבי יהושע ורבן גמליאל לאו מפלג פליגי בעיקר הלכתא אלא דמר מפיק ליה ממוקדה ומר מייתי לה ממזבח ותרווייהו קא מרבו פסולין שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו והיינו טעם אחד יוצא משני מקראות. ודחינן והא התם מפלג פליגי ולאו טעם אחד הוא ואע"ג דלגבי הראוי לאישים תרווייהו מודו מכל מקום הא לא קא מיבעיא לן דודאי פשיטא לן דכיון דאתו לידי פלוגתא חד מהני קראי לאו להכי אתי דא"כ קשו קראי אהדדי אלא כי איצטריכינן לטעם אחד יוצא משני מקראות וליכא פלוגתא בין האי טעמא להאי טעמא דסד"א תרווייהו להכי קאתו קא משמע לן דלא ועלה קא מיבעיא לן היכי דמי:
וסבר רב פפא לאוקומה כדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי כגון כבשים וכיוצא בהן שראויין להקריבן ובין שאינו ראוי כגון איל וצבי ושאור ודבש שאינן ראויין תלמוד לומר כבשים כו' לבתר קרא דכל הנוגע במזבח יקדש כתיב וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה כו' וקא יליף דהאי נוגע במקדש דאמר רחמנא כעין כבשים דסמיכי ליה בעינן שראויין אע"פ שנפסלו בעזרה רבי עקיבא אומר עולה בההיא פרשה כתיבה עולת תמיד לדורותיכם כו' ומשמע דכולה מילתא בעולה קא מיירי ותרווייהו מאי קא ממעטי פסולי הגוף שלא נראו לעולם מר מייתי לה כו' והיינו טעם אחד יוצא משני מקראות ודחי' והא התם נמי מפלגי פליגי דאמר רב אדא בר אהבה עולת העוף שנפסלה בעזרה איכא בינייהו דמאן דמייתי לה מכבשים עולת העוף לא ומאן דמייתי לה מעולה אפי' עולת העוף נמי במשמע ואם עלתה לא תרד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה